הגמרא במסכת שבת לג: מספרת על רבי שמעון בן יוחאי ובנו רבי אלעזר, שפגשו באדם זקן שהיה אוחז בידו שתי חבילות של הדס, ורץ עמם סמוך לכניסת השבת. שאלוהו: למה לך הדסים אלו? ענה להם: "לכבוד שבת". שאלוהו: למה לא יספיק לך חבילה אחת? ענה להם: האחד כנגד זכור והשני כנגד שמור. אמר רבי שמעון בן יוחאי לבנו: ראה כמה חביבין המצוות על ישראל.

 

ומצינו בגמרא שכיבוד השבת היא סגולה לעשירות, שכך אמרו חז"ל במסכת שבת קיט. אמר רבי חייא בר אבא: פעם נתארחתי אצל בעל הבית בלודקיא, והביאו לפניו שלחן זהב משאוי ששה עשר בני אדם, ושש עשרה שלשלאות של כסף קבועות בו, וקערות וכוסות וקיתוניות וצלוחיות קבועות בו, ועליו כל מיני מאכל ומיני מגדים ובשמים, וכשמניחים אותו אומרים: "לה' הארץ ומלואה וגו'", וכשמסלקין אותו אומרים: "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם".   אמרתי לו: בני במה זכית לכך? אמר לי: קצב הייתי ומכל בהמה שהיתה נאה, אמרתי זו תהא לשבת. אמרתי לו: אשריך שזכית, וברוך המקום שזיכך לכך.

 

ומצינו עוד שכיבוד השבת היא סגולה לבנים תלמידי חכמים, שכך מסופר בגמרא מסכת שבת כג: רב הונא היה רגיל לעבור על פתחו של רבי אבין חרש העצים, ראה רב הונא שרבי אבין היה רגיל להדליק הרבה נרות לכבוד השבת. אמר רב הונא: שני אנשים גדולים יצאו מכאן, ואכן יצאו מהם האמוראים הנודעים רבי אידי בן אבין ורב חייא בר אבין.

בגמרא מסכת בבא קמא לב. אמר רבי חנינא בואו ונצא לקראת כלה מלכתא, ופירש"י שהיה יוצא לקראת שבת המלכה כאדם היוצא לקבל פני המלך. רבי ינאי היה מתעטף ונעמד ואומר בואי כלה בואי כלה.

ובגמרא מסכת שבת כה: אמר רב נחמן בר רב זבדא ואמרי לה אמר רב נחמן בר רבא אמר רב, הדלקת נר בשבת חובה רחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית רשות, ואני אומר מצוה. מאי מצוה? דאמר רב יהודה אמר רב כך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי ערב שבת, מביאים לו עריבה מלאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו, ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין ודומה למלאך ה' צבאות.

עוד נאמר בגמרא מסכת שבת קיט: אמר רב המנונא כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. אמר רב חסדא אמר מר עוקבא כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם ומניחין ידיהם על ראשו ואומרים לו "וסר עונך וחטאתך תכופר".

 

בגמרא במסכת גיטין לח: אמר רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן, משפחה היתה בירושלים שקבעה סעודתה בערב שבת ונעקרה מן העולם, ופירש"י בפירוש אחד שהיתה קובעת סעודה ביום שישי ערב שבת, והדבר אסור כדי שיכנס לשבת תאב לאכול.

 

עוד אמרו חז"ל במסכת פסחים נ: יש זריז ונשכר ויש שפל ונשכר, זריז ונשכר הוא מי שעושה מלאכה כל ימי השבוע ואינו עושה מלאכה ביום השישי ערב שבת, שפל ונשכר הוא זה שלא עושה מלאכה כל ימי השבוע מחמת עצלותו, ומכל מקום אינו עושה מלאכה אף ביום השישי, ואף שהדבר הוא משום עצלותו ולא לכבוד השבת, מכל מקום שכר מצוה שלא לשמה בידם.

 

במדרש (בראשית יא, ד) מובא שהמלך אנטונינוס סעד אצל רבינו הקדוש בשבת, והובא לפניו תבשיל של צונן, אכל מהם וערב לו מאד. לאחר מכן אירע שסעד אצלו בחול, הביא לפניו תבשיל רותח כיון שהיה רשאי לבשל עבורו. אמר לו אנטונינוס לרבי: אותו התבשיל שאכלת בשבת והיה צונן ערב עלי יותר מהתבשיל הרותח שלפני. אמר לו רבינו הקדוש: תבלין אחד חסר בתבשיל שלפניך. אמר לו אנטונינוס: וכי אוצר המלך חסר כלום, אמור לי מה התבלין ואצוה להביאו. אמר לו רבינו הקדוש: תבלין זה שבת שמו, והוא חסר כעת מן התבשיל, כלום יש לך מהתבשיל ששמו שבת?!

בגמרא מסכת שבת קיט: רבי יוסי ברבי יהודה אומר, שני מלאכי השרת מלוין לאדם בערב שבת ביציאתו מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע, וכשבא לביתו ומצאו נר דלוק ושלוחן ערוך ומיטתו מוצעת, מלאך טוב אומר יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו. ואם לאו, מלאך רע אומר יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך טוב עונה אמן בעל כרחו.

 

כתוב בישעי' הנביא "וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך", ודרשו חכמינו ז"ל במסכת שבת קיג. וכבדתו, שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול. והביא רב ניסים גאון שם מדברי התוספתא על הפסוק ויברך אלקים את יום השביעי ברכו בעטיפה, והיינו בעטיפת בגדים נאים לכבוד השבת.

 

ועוד אמרו חכמינו ז"ל במסכת שבת קיד. מנין לשינוי בגדים שהוא דרך כבוד מן התורה, שנאמר אצל אהרן הכהן ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים, ופירש המהרש"א שכוונת הגמרא ממה שכתוב אצל בגדי הכהן שהם "לכבוד ולתפארת".