רבינו החפץ חיים בספרו שם עולם מאריך בגודל מעלת השבת, וכותב בתוך דבריו: חומר העוון שיש באיסור שבת, הלא ידוע שיש כמה חלקי עונשים על העונות. יש עניינים שכשאדם עובר עליהן הוא רק איסור עשה בלבד, חמור מזה העונות שיש עליהן איסור לאו, חמור מזה העונות שיש עליהן חיוב כרת, חמור מזה העונות שיש עליהן חיוב מיתה בידי אדם והוא מיתת חנק, חמור מזה העונות שיש עליהן חיוב מיתת הרג בסייף, חמור מזה אותן שיש עליהן מיתת שריפה, חמור מכולן עונות שיש עליהן חיוב סקילה, ועל שבת הלא ידוע שהמחלל אותה הוא חייב סקילה שהיא החמורה שבמיתות. וראה עוד את חומר העון של איסור שבת, הלא בכל העונות מלבד מעבודת כוכבים, אם הוא מומר חס ושלום לאחת מהן אינו מומר לכל התורה כולה, ואילו באיסור שבת נפסק בשולחן ערוך (או"ח שפה, ג) שמי שהופקר אצלו איסור שבת ועובר עליו כמה פעמים בפרהסיא, הוא מומר לכל התורה ודינו כעובד כוכבים ממש, ואם הוא דר עם ישראל ברשות אחת צריך לשכור ממנו הרשות כמו שאם דר עם העכו"ם, ואם שחט, אף שאחר עומד עליו ורואה ששחט כדין, אפילו הכי שחיטתו נבילה גמורה, מטעם שהוא אינו בר זביחה כלל כמבואר בפוסקים. והטעם לכל זה הוא, שהמחלל את השבת כופר במעשה בראשית כמו עובד כוכבים, כן פירש רש"י בחולין דף ה'. ועל כן גם עונש מחלל שבת הוא בסקילה כדינו של העובד כוכבים, וכשהוא בלי התראה הוא על כל פנים בכרת, מכל זה יראה האדם את גודל ענין שבת.