פרשת בא - אכילת מצה – בחג הפסח , לשם מה ?

פרטים

קטגוריה: פרשת בא

פורסם בחמישי, 21 ינואר 2021 15:53

נכתב על ידי Super User

כניסות: 746

פרשת בא - אכילת מצה – בחג הפסח , לשם מה ?

מאת: אהובה קליין.

בפרשה זו: מסתיים שלב ניצחונו של משה כמנהיג מבורך- המצליח בסיוע אלוקי להוציא את עם ישראל - משעבוד לגאולה.

כעת ,  משנוצר מצב חדש - ובני ישראל הינם  בני חורין ,  הגיע העת – שיקבלו עליהם  עול מצוות כפי שאנו רואים בהמשך הפרשה .

"ספר החינוך" מונה בפרשתנו - עשרים מצוות כגון: מצוות קידוש החודש ,מצוות שחיטת קורבן הפסח, אופן אכילתו, מצוות הקשורות ליציאת מצרים......., התורה מתארת כיצד עלינו לחגוג את חג הפסח בארץ ישראל:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, זָכוֹר אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, כִּי בְּחֹזֶק יָד, הוֹצִיא יְהוָה אֶתְכֶם מִזֶּה; וְלֹא יֵאָכֵל, חָמֵץ. הַיּוֹם, אַתֶּם יֹצְאִים, בְּחֹדֶשׁ, הָאָבִיב.  וְהָיָה כִי-יְבִיאֲךָ ה' אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ; וְעָבַדְתָּ אֶת-הָעֲבֹדָה הַזֹּאת, בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה.  שִׁבְעַת יָמִים, תֹּאכַל מַצֹּת; וּבַיּוֹם, הַשְּׁבִיעִי, חַג, לַה'.  מַצּוֹת, יֵאָכֵל, אֵת, שִׁבְעַת הַיָּמִים; וְלֹא-יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ, וְלֹא-יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר--בְּכָל- גְּבֻלֶךָ.  וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר:  בַּעֲבוּר זֶה, עָשָׂה ה' לִי, בְּצֵאתִי, מִמִּצְרָיִם.  וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה', בְּפִיךָ:  כִּי בְּיָד חֲזָקָה, הוֹצִאֲךָ יְהוָה מִמִּצְרָיִם.  וְשָׁמַרְתָּ אֶת- הַחֻקָּה הַזֹּאת, לְמוֹעֲדָהּ, מִיָּמִים, יָמִימָה".[שמות י"ג, ג'-י"א]

השאלות הן:

א]  באיזה אופן יש לזכור את יציאת מצרים?

ב]  אכילת מצות במשך שבעה ימים- מדוע?

 תשובות.

זכירת יציאת מצרים.

 רש"י מסביר: מזכירים את יציאת מצרים בכל יום.                                         מכילתא מבהיר :"אין לי אלא שמזכירים יציאת מצרים בימים, הלילות מנין?       שנאמר: [דברים ט"ז, ג]: "למען תזכור: את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך"    "ימי חייך" - הימים, "כל ימי חייך" – הלילות , דברי בן זומא.  חכמים  אומרים:  "ימי חייך" - בעולם הזה. "כל ימי חייך"  להביא לימות המשיח  [פסקא  פט"ז]

רש"י מפרש - כתנא במכילתא, ש"זכור את היום הזה" –הוא מצווה לכול ימות השנה, ולא  לפסח בלבד – בדומה ליום השבת: "זכור את יום השבת"- לפי שיש לזכור מתוך הלב  תמיד את יום השבת. אם באמצע השבוע מזדמן לך איזה חפץ חדש ויפה תקדיש אותו לשבת.

"נתיבות שלום"  מסביר:  כאשר יהודי ניצב בפני השאלה: מהו כוחו לצאת ממצרים?  הרי הוא יודע מהו מצבו הרוחני והיכן הוא נמצא בדיוק. לכן הוא צריך תמיד לזכור זאת - את המטרה שלו -  לצאת ממצרים.

על פי דברי חז"ל: בגאולת מצרים- טרם יצאו בני ישראל ממצרים, ה' אמר למשה:  אם אתה אינך גואל- אין זולתך גואל, מכאן, שרק באמצעות כוחו של משה יכול להוציא את בני ישראל ממצרים.

לכן, איך יכול יהודי לצאת  מטומאת מצרים ללא כוחו של משה?, אלא שידוע שמשה היה בעל מידות - של ענווה  ושפלות רוח - בזה נתייחד מכל אדם- כפי שכתוב:

"וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו [עָנָיו] מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה."

 [במדבר י"ב, ג]

זו הייתה גדולתו של משה ! וזו גם הייתה העוצמה של יציאת מצרים . בזכות המידות של משה: שפלות והתבטלות, יצאו לגאולה, לכן כאשר לבני ישראל יש מצוות וזכויות גדולות - הם ראויים לגאולה. אך מנגד, כאשר הם שקועים במ"ט שערי טומאה - אין בידם זכויות ומעשים טובים- אין הם נגאלים, אלא באמצעות המידות הטובות של משה.

על בסיס רעיון זה נאמר: לזכור את יציאת בני ישראל ממצרים כל ימי חייהם- כי הכוח ליציאת מצרים הוא במידת משה - שעל ידי שיהודי מבטל עצמו לה' -אפילו כאשר שקוע בירידה רוחנית קשה- על ידי  ההכנעה אל  ה'  שהוא מבטל עצמו - שהוא כאין וכאפס מוחלט - זוכה להיגאל ויוצא ממצרים.

 מוסיף "נתיבות שלום" שמסופר בשם הבעש"ט: על פי הכתוב בתורה: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". [דברים כ, א]

מכאן  יש ללמוד: כאשר אדם יוצא למלחמה כנגד האויב שהוא-היצר והוא  רואה עם רב ממנו – היינו –שזה למעלה מכוחותיו- שלא ירא מהקשיים, אלא יזכור: כשם שה' הוציא את בני ישראל  בעודם היו שקועים במ"ט שערי טומאה ואי אפשר היה להוציאם משם, אלא שבאותו זמן הקב"ה חתר מחתרת מתחת לכיסא הכבוד, כפי שנאמר במנשה, שחתר לו ה' מחתרת ,באופן דומה, ה' חתר מחתרת מתחת כיסא הכבוד-  עבור כל עם  ישראל.

יציאת מצרים – לא הייתה מאורע  חד פעמי, אלא בכל יום יש ליהודי התמודדות עם היצר ועליו  לנקוט ב:"סור מרע ועשה טוב." וזו מעין יציאת מצרים הפרטית שלו שעליו להתמודד להתגבר על הניסיונות שבאים לפתחו.

 כמו כן, יציאת מצרים וקבלת התורה היו תיקון לכל הבריאה. כי לפני יציאת מצרים, כל הבריאה הייתה נתונה בטומאה  נוראה, והקליפה הקשה ביותר- היא קליפת מצרים, לפיכך היציאה ממצרים- תיקון הבריאה.

נאמר :" וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ, ...."

ישנו פירוש שלפיו : ניתן להסיק שאם היהודי יעביר שלושה דורות את  העלילות שה' עשה במצרים : לא תיפסק האמונה בה' כולל ידיעת התורה ומצוותיה.          רעיון זה אנו לומדים מרבי  יוחנן האומר: "כל שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם, ובן בנו תלמיד חכם - שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם" [ בבא מציעא פ"ה, ע"א] שנאמר : "והחוט המשולש לא במהרה ינתק" [קהלת ד' י"ב] כך נוצר הקשר בין תחילת הפסוק לסופו:" "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ" למילים שבסוף:" וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי ה'  ".

חכמי המסורה  אומרים: כי בשני מקומות בתורה מוצאים את המילה: "ולמען"  בתחילת פרשה זו כתוב:" וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ" ,ובפרשת "עקב"   כתוב: "ולמען תאריכו ימים על האדמה" [דברים י"א, ט] מכאן לומדים- כי כל המחנך את ילדיו כראוי -זוכה לאריכות ימים על פני האדמה  כפי שהבטיח ה' לעם ישראל.

רבינו בחיי  שם את הדגש  על המילים:" הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם" ומסביר: על דרך הפשט -  יש לספר שה' עשה בפרעה ועמו נקמות גדולות- כפי שכתוב בתהלים: "יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו"

מתוך המוסר הזה שה' נתן במצרים - ישראל וגם אומות העולם ידעו את גדולתו של ה' .

הציווי לאכול מצות שבעה ימים.

האגדה מספרת – כיצד חגגו עם ישראל טרם קריעת ים סוף:

"..וישכימו בבוקר כל שרי פרעה ועימם עם רב מאד, וילכו ויבואו עד המקום אשר חנו שם בני ישראל, ויהי כראות המצרים את בני ישראל –אוכלים ושותים וחוגגים את חג ה' ויאמרו: הלא אמרתם דרך שלושת ימים נלך במדבר ושבנו מצרימה, ומדוע לא שבתם עוד? ויענו משה ואהרון ויאמרו למצרים: ה' אלוקינו אשר הוציאנו מארצכם בכוחו הגדול אמר לנו: לא תוסיפו לשוב עד מצרימה- כי אם אל ארץ זבת חלב ודבש תלכו כאשר נשבעתי לאבותיכם, כשמוע המצרים את הדברים האלה, ויצר להם מאד, ויקומו לקחת את בני ישראל בחוזקה! וילחמו עמהם בני ישראל ויתגברו עליהם ויכום מכה  רבה וינוסו המצרים מפני בני ישראל.....

שואל הגאון רבינו אליהו מווילנה : על הפסוק: "שִׁבְעַת יָמִים, תֹּאכַל מַצֹּת; וּבַיּוֹם, הַשְּׁבִיעִי, חַג, לַיהוָה.  מַצּוֹת, יֵאָכֵל, אֵת, שִׁבְעַת הַיָּמִים.."

א] מדוע נאמרו פעמיים האזהרות על ציווי אכילת מצות  במשך שבעה ימים?

ב] מדוע כתוב בהתחלת הפסוק: "תֹּאכַל" בבניין קל ובפעם שנייה כתוב: "יֵאָכֵל"-

 בבניין נפעל ?

ג] בפעם ראשונה כתוב: "מַצֹּת"- חסר ו' ובפעם שנייה כתוב בכתיב מלא: "מַצּוֹת"?

התשובה: יש כאן רמז למנהג המובא בהגהות: הרמ"א [ר' משה איסרליש] ואור החיים : שיש לקנות חיטים כדי לחלק לעניים לצורך חג הפסח - לכן בראשונה הציווי לאכול מצה בפסח  לכל אחד מישראל  וזהו שאמר:

"שִׁבְעַת יָמִים, תֹּאכַל מַצֹּת"  כאן הכוונה: אתה בעצמך.

אבל  מלבד החיוב לעצמך- אתה מוזהר להשתדל ולראות  ש "מַצּוֹת, יֵאָכֵל, אֵת, שִׁבְעַת הַיָּמִים.." רצה לומר, יֵאָכֵל- על ידי אחרים שהם עניים- כהוראת בניין נפעל. לעניים צריך לתת כדי שביעה ממש כפי שכתוב: "ואכלו בשעריך ושבעו"

כתוב כאן: "מַצּוֹת" בכתיב מלא, אבל בפעם ראשונה כתוב: "מַצֹּת"- בכתיב חסר  שהרי האדם לעצמו רשאי לדקדק ולצמצם אכילת מצה –עד כזית –עד כביצה.

רש"ר  [הרב שמשון רפאל הירש]  מסביר את הציווי: "שִׁבְעַת יָמִים, תֹּאכַל מַצֹּת" דברים אלו נאמרו על ידי משה בתאריך: ט"ו בניסן, יום היציאה ממצרים היה זה יום המצה היחיד בפסח ראשון זה [פסח מצרים] לכן לא היה צריך להזכיר כאן את היום הראשון של החג, אך לעתיד לבוא יום הזיכרון זה יופיע בשנית: תימשך החובה לאכול מצות במשך שבעה ימים וביום השביעי יעשו חג לה'. זה יהיה במטרה: לזיכרון והתמסרות כל האומה לעבודת ה' במשך  שבעה ימים ורק "לחם עוני" ימצא בידם והלחם לא יראה ולא ימצא במשך כל החג.

לסיכום, לאור האמור לעיל- על עם ישראל מוטל לזכור את יציאת מצרים במשך כל ימי חייו ולהזכיר את גדולת ה' – שאין עוד מלבדו - הוא עשה את כל המופתים במצרים - במטרה להוציא את עם ישראל מכור הברזל- לחירות בארץ המובטחת וחובתם של ההורים לדאוג ולחנך : שהקטנים לא יעברו ,חלילה ,על דיני  החג,  כי חג הפסח מציין את הבסיס לבניית הבית היהודי –לדורותיו, על כן יש לחנך את הדורות הבאים - על ידי מתן הסברים ודוגמא אישית באופן קיום החג- הלכה למעשה: 

כמילות הכתוב: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר:  בַּעֲבוּר זֶה, עָשָׂה ה' לִי, בְּצֵאתִי, מִמִּצְרָיִם.."

דבר החסידות – שבת קודש יו"ד שבט

פרטים

קטגוריה: פרשת בא

פורסם ברביעי, 20 ינואר 2021 05:04

נכתב על ידי Super User

כניסות: 466

ב"ה

דבר החסידות – שבת קודש יו"ד שבט

בהמשך לסיפור של שבוע שעבר, מצורפת בזו מעורבותו הפילאית של הרה"ק רבי אהרן מבעלזא, בתהליך קבלת נשיאותו של הרבי, השבוע בדיוק לפני שבעים שנה, ביו"ד שבט תשי"א:

מעצה עמוקה של אותו צדיק

סיפר הגה"ח הרב מרדכי שמואל אשכנזי, רבו של כפר חב"ד:

כאשר הגיע רבי אהרן מבעלזא זצ"ל לארץ הקודש התארח זמן מה בירושלים אצל סבי זקני הרב שניאור זלמן אשכנזי ע"ה. הוא התעניין אצל סבי זקני על ילדיו ואמר שכאשר בנו, סבי, הרב מאיר אשכנזי ע"ה יגיע לארץ, יכנס אליו. אכן, כאשר ביקר סבי בארץ בשנת תש"ו, בדרכו משנחאי שבסין לניו יורק, ביקר אצל הרבי מבעלזא.

סבי היה אז לאחר אירוע מוחי ר"ל ורישומו ניכר היה על פניו. רבי אהרן הבחין בכך ואמר לו: "אתה אמנם אינך חסיד שלי, אך מפני כבוד האכסניה [אביך, הרב שניאור זלמן] אציע לך להקפיד על שלושה דברים והקפדה זו תסייע לך לשמור על בריאותך: א. אל תשמע מוזיקה. ב. אל תטעם מאכלים מתוצרת חלב. ג. אל תלך לקברי צדיקים".

סבי ע"ה שמר את הדברים ויצא לדרכו לארה"ב. והנה, כידוע, עד י' שבט תשי"א סרב הרבי בכל תוקף לקבל על עצמו את הנשיאות. כאשר פנו חסידים לרבי שיורה להם כיצד לנהוג בענייניהם השונים, נהג הרבי לענות להם שילכו לאוהל.

כאשר סבי, הרב מאיר אשכנזי ע"ה פנה לרבי זכה לאותה תשובה. בתגובה, סבי סיפר לרבי על הדברים של רבי אהרן מבעלזא, ביניהם כאמור, לא ללכת לקברי צדיקים. הרבי ענה שמכיוון שאינך חסיד שלו, היית יכול לשאול אותו מה המקור להנהגה זו. בכל זאת, הוסיף הרבי, "כיוון דנפיק מפומיה דרב הרי שכדאי להיזהר בזה". "אם כן: מי יענה לי על שאלותי"? הקשה סבי. או אז קם הרבי, לבש את הכובע וחגר את הגארטל וכך החלה ה"יחידות" הראשונה...

את הסיפור שמעתי לפני שנים רבות אך בתחילה לא עמדתי על עומקן של דברים. אמנם, לאחר שסיפרתי סיפור זה באחת מן ההזדמנויות לפני כמה שנים, ניגש אלי יהודי חסיד פולין ואמר שאת ההצעה לא ללכת לקברי צדיקים הוא דווקא מבין טוב, משום שברוח קדשו ראה הרה"ק רבי אהרן מבעלזא את השתלשלות העניינים וראה מה יעלה בסופו של דבר שבזה הצליח לבצע עכ"פ חלק מההסכמה של הרבי לקבל על עצמו את הנשיאות...

(מפי הרב בן ציון גרוסמן שליט"א ששמע מפיו)

~~~

למה בחו"ל דווקא?

בנוגע לנשיאי חב"ד, אנו מוצאים שמנוחתם כבוד לא בארץ ישראל, אלא במקומות שונים בחוץ לארץ דוקא.

ודוגמא לזה מצינו בנשיא ומנהיג ישראל הראשון – משה רבינו – שנשאר במדבר עד היום הזה (אף שכבר עברו יותר משלושת אלפים שנה).

נאמר על כך במדרש תנחומא: "אמר הקב"ה למשה: משה, באיזה פנים אתה מבקש לבוא לארץ? משל למה הדבר דומה לרועה אחד שיצא לרעות צאנו של מלך ונשבית הצאן, ביקש הרועה ליכנס לפלטרין של מלך . . אף כך א"ל הקב"ה למשה: שבחך הוא שהוצאת ששים ריבוא וקברתם במדבר ואתה מכניס דור אחר? . . אלא תהא בצידן ותבוא עמהם, שנאמר ויתא ראשי עם [צדקת ה' עשה] וגו'".

כלומר, משה מצד עצמו יכול היה לפעול שיכנס לארץ, אבל מה יהיה עם דור המדבר?*... ישאלו אצלו: אתה בעצמך נכנסת לארץ ישראל, ומה עשית עם "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו" שנשארו במדבר?!...

ולכן נאמר עליו "צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל", שנשאר עם בנ"י ב"מדבר הגדול והנורא, נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים" (עקב ח, טו) כדי שיוכל בסופו של דבר לקחת איתו את צאן מרעיתו ולהכנס עמהם לארץ ישראל בגאולה העתידה.

ועל דרך זה לכל מנהיג ונשיא ישראל בדורו:

נשיא ישראל, מבלי הבט על מעמדו ומצבו מצד עצמו, מניח הוא את הכל על הצד, ומביט על צאן מרעיתו. וכאשר צאן מרעיתו נשאר בגלות – נשאר גם הוא ("בלייבט ער ליגן") בגלות, כדי שיוכל להמשיך ולשמש "צינור" שעל ידו יוכל יהודי לקשר את עצם הנשמה עם עצמות ומהות אין-סוף ב"ה.

עניין נוסף במנוחתו כבוד של נשיא הדור בחוץ לארץ – שבכך הוא פועל על אלו שבאים להשתטח אצלו את הקישור והחיבור עם ארץ ישראל.

ובהקדמה:

בעניין התפילה ידוע, שהיא צריכה להיות קשורה עם המקום שעליו אומר הקב"ה "והיו עיני וליבי שם כל הימים"**, שלכן "היה עומד בחוץ לארץ – יחזיר פניו כנגד ארץ ישראל, שנאמר והתפללו אליך דרך ארצם" (ברכות ל, א).

וההסבר בזה, על פי הידוע (תניא אגה"ק סכ"ה) שבחוץ לארץ נמשכים כל ההשפעות ע"י התלבשות בשבעים שרים, משא"כ בארץ ישראל "ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה", נמשכים כל ההשפעות מהקב"ה בעצמו. ולכן צריכה להיות התפילה דרך ארץ ישראל דווקא.

ומעלה זו קיימת גם בחוץ לארץ – במקום מנוחת כבודו של נשיא הדור.

והביאור בזה:

בנוגע לתחיית המתים בחוץ לארץ נאמר בגמרא (כתובות קיא, א ובפירש"י) "ולר' אלעזר (דאמר מתים שבחוץ לארץ אינם חיים) צדיקים שבחוץ לארץ אינם חיים? . . [אלא:] מחילות נעשות להם בקרקע" (ועומדים על רגליהם והולכים במחילות עד א"י ושם מבצבצין ויוצאים), היינו, שפתחיהן של המחילות הוא בארץ ישראל.

ויוצא מזה, שקבריהם של הצדיקים שבחוץ לארץ, שפתחיהם הוא לארץ ישראל – דינם כארץ ישראל, כפי ששנינו (פסחים פו, א) "לשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש, תוכן קודש", "דבתר פתיחתן אזלינן" (רש"י שם).

ואף שרק לעתיד לבוא "מחילות נעשות להם בקרקע" ואילו עתה הקבר סתום מכל צד?

– הרי שנינו באהלות (פ"ז מ"ג) "המת בבית ובו פתחין הרבה . . חשב להוציאו באחד מהן (אע"פ שלא נפתח) . . הציל על כל הפתחים".

ואם הדברים אמורים במדת פורעניות – במדה טובה שמרובה על אחת כמה וכמה:

אם המחשבה והידיעה על פתיחת הפתח מועיל לעניין טומאה – על אחת כמה וכמה שמועיל לעניין טהרה וקדושה, ובענייננו: שהידיעה שלעתיד לבוא יהיה פתח הקבר – באמצעות המחילות – לארץ ישראל, מועיל שגם עתה ייחשבו המחילות "פתוחות לקודש", ש"תוכן קדוש", וממילא דינו של הקבר – בפנימיותו – כארץ ישראל.

ונמצא, שהתפילה בחוץ לארץ במקום מנוחת כבודו של צדיק ונשיא הדור שפתוח לארץ ישראל – יש בה המעלה דתפילה בארץ ישראל***.

שבת שלום!

מבוסס על: התוועדות יו"ד שבט ה'תשי"ד סעיף יא-כ (נד' בתו"מ חלק יא עמ' 27 ואילך). הפעם לרגל ש"ק יו"ד שבט הבאנו הדברים קרוב יותר ללשון אמירתם במקור, אבל כרגיל הובאו כאן רק חלק ו'טעימה' מהשיחה, שנאמרה באריכות ובריבוי מקורות וכו' כדרכו בקודש.

______________

*)  כאן (וכן בהמשך הדברים) דיבר הרבי בקול חנוק מבכי.

**) מלכים א ט, ג. וראה שו"ע אדמו"ר הזקן או"ח סצ"ה ס"ג.

***) ויש להוסיף, שב"פתח לארץ ישראל" שבמקום מנוחת כבודו של צדיק ונשיא הדור יש עילוי לגבי ארץ ישראל עצמה כפי שהיא בזמן הגלות.

– כי מעלתה של ארץ ישראל לגבי חו"ל בנוגע להמשכת החיות שלא ע"י התלבשות בע' שרים (כנ"ל) היה בזמן הבית, משא"כ בזמן הגלות (כמבואר באגה"ת פ"ו שבזמן הבית "לא היו מקבלים חיות לגופם רק ע"י נפש האלקית לבדה" משא"כ בזמן הגלות כו'").

ובפשטות – שהשינוי והירידה שגרם החורבן בא"י ניכר בגלוי גם בגשמיות, שבזמן הבית היתה "ארץ זבת חלב ודבש", משא"כ בזמן הזה (ראה תנחומא תצוה יג. קדושים ז). ובלשון הרמב"ן באגרת שכתב לבנו "בענין הארץ" – "רבה העזובה וגדל השממון, וכללו של דבר, כל המקודש מחבירו חרב יותר מחבירו, וירושלים יותר חרבה מן הכל כו'".

ועד"ז בנוגע לעניינים רוחניים – כדאיתא בספרים (ראה תוד"ה הוא – כתובות קי, ב. תשב"ץ (קטן) בסופו אות תקנט) שבא"י קשה להתנהג ע"פ תומ"צ כדבעי יותר מאשר בחו"ל, כי, נוסף על הוספת המצוות התלויות בארץ, יש צורך בזהירות יתרה בכללות ההנהגה מצד גודל מעלתה כו'. ויש להביא דוגמא לזה ממארז"ל (שבת קיד, א) "כל ת"ח שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה", ועד"ז בנדו"ד שמצד גודל מעלתה של א"י שאוירה טהור ומחכים וכו', הרי גם ענין קל כמו "רבב" פוגם בחבל ההתקשרות כו'.

ואמנם בנוגע להעצם דארץ ישראל, הקשורה עם העצם דאלקות לא שייך ענין של חורבן ח"ו, אלא שענין זה הוא מצד העצם בלבד, ויש צורך ביגיעה שיומשך בגילוי ממש ובפועל ממש בחיי היום יום.

ועל זה בא העזר והסיוע של צדיק ונשיא הדור:

ידוע ש"לפני נשמות הגבוהות . . לא נחרב הבית כלל" "(ראה פלח הרמון שמות ע' ז), וכיון שאצל הצדיק לא שייך ענין של חורבן, ניכרת אצלו בגילוי גם מעלתה העצמית דארץ ישראל, היינו שבמקום מנוחתו כבוד, שגם בהיותו בחו"ל דינו כא"י מצד ה"מחילות" שפתחן לקודש, יש מעלה גם לגבי ארץ ישראל כפי שהיא לאחר החורבן – כיון שבו ניכר בגילוי מעלתה של ארץ ישראל כפי שהיא מצד העצם, למעלה מהחורבן.

--

צעירי חב"ד – סניף מרום כנען

בהנהלת הרב חיים ודבורה זילבר

שיעורים לנשים  |  מדרשיית נוער  |  מועדון לילדים  |  שיעור לעולים  |  ביקורי בית  |  מסיבות בחגים  |  דוכן תפילין ונרות שבת  |  התוועדויות  |  סדנאות מגוונות  |  תהילים לבנות  |  בדיקת תפילין ומזוזות  |  מכתבי יום הולדת  |  קייטנת גן ישראל  |  שיעור רמב"ם  |  הפצת חומר לשבת וחגים  |  מסיבות ראש חודש  |  ועוד

כתובת: רח' ביאליק 199/3, הר כנען, צפת

כתובת המקלט: רח' זמיר פינת אלכסנדר פצ'רסקי (ע"י המתקנים) איביקור, צפת.

טלפון: 0506-737410

מייל: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

תוכלו לראות תמונות מהפעילות בסניף ע"י הקשה בגוגל 'צעירי חב"ד מרום כנען'.

פרשת בא

פרטים

קטגוריה: פרשת בא

פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:03

נכתב על ידי Super User

כניסות: 994

פרשת בא - חלק ב - הרב אריה קרן

ועשרים לחדש בערב שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם כי כל אכל מחמצת ונכרתה הנפש ההוא מעדת ישראל בגר ובאזרח הארץ כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבתיכם תאכלו מצות (בא יב-יט)

שלא לאכול מכל דבר שיש בו חמץ.

אל הגאון רבי יוסף שאול נתנזון הגיע יהודי מבוהל וביקש תיקון לחטאו.
"רבי, שתיתי בחג הפסח כוס של שכר, והרי זה חמץ גמור" אמר, וכאן החל לגולל לפני הרב את סיפורו.  "בימי חול המועד פסח הגעתי אל הפריץ כדי לדון בעניני מסחר ולאחר שהתכבדתי מידי הגוי בכוס שכר - שכחתי כי פסח אתה וגמעתי את הכוס על תומה.  מה אעשה?" בכה היהודי לפני הרב, "כיצד אכפר על חטאי?"  שלחו רבי יוסף שאול אל רבי יהושע מבלז כדי שיתן לו תיקון על חטאו, וביקש מהיהודי שיבוא לומר לו מה היתה תשובתו של הרבי מבלז.
בהגיע היהודי אל הרבי מבלז סיפר לו שוב את מעשה החטא ובקול בוכים שאל שוב מה עליו לעשות כדי לכפר על חטאו.
השיב לו הרבי: "עליך לעלות לארץ ישראל!"
כשמוע הגאון רבי יוסף שאול נתנזון את תשובת הרבי מבלז תהה היכן המקור לתשובה זו, ואכן כעבור זמן מה נודע לו מפי רבי יהושע מבלז המקור.
במגילת איכה מבואר: מכיון שאכלו חמץ בפסח חיבים הם גלות. ואם כן, חייב יהודי זה, בשל אכילתו חמץ בפסח לגלות מביתו. ואם כך מוטב שיגלה לארץ הקודש... כששמע רבי יוסף שאול נתנזון תשובה זו הוסיף ואמר: "ראו כיצד הצדיקים בחכמתם ובהבנתם מבינים כל תג וסימן בתורה". בתורה, על המילה "ונכרתה" (שם יב -יט), שנכתבה אודות אוכל חמץ בפסח יש גרשיים, בעוד שבשאר המקומות בתורה בהם כתוב 'ונכרתה' אין גרשיים (גרשיים=גרוש, גר-שם), אין זה אלא בא לרמז התיקון לאכילת חמץ בפסח הוא גלות...

ופסח ה' על הפתח (בא  יב-כג)

 ידוע מה שאמרו חז"ל בספרי המוסר שבכדי שאדם יחזור בתשובה צריך הוא לפתוח פתח קטן כחודו של מחט ואז הקב"ה פותח לו פתח כפתחו של אולם, ז"א שהצעד הראשון וההשתדלות הראשונה צריכה לבוא מידי האדם, ולאחר מכן אז הוא רואה את עזרת ה' בדבר, אולם ביציאת מצרים הקב"ה לא חכה שבני ישראל יפתחו פתח כחודו של מחת כי אם עוד רגע אחד היו נשארים במצרים לא היו נגאלים, כי היו נכנסים לשער החמישים של הטומאה ולא יכלו להתמהמה, ולכן ופסח ה' על הפתח.

כוונת הדברים שהקב"ה ויתר על פתחו לי פתח כחודו של מחט, אלא מיד גאל את בני ישראל ממצרים לבלתי יכנסו בשער החמישים של הטומאה, שאם היו נכנסים בשער החמישים של טומאת מצרים ח"ו לא היתה גאולת מצרים.
ובזה אפשר להסביר את דברי הנביא בסוף מגילת איכה שאמר השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם, ולכאורה אנו דורשים מהקב"ה שישיב אותנו בתשובה, השיבנו ה' אליך ונשובה, הרי אמרנו שהצעד הראשון צריך לבוא ע"י בני ישראל, כמו שנאמר שובו אלי ואשובה אליכם, וא"כ כיצד אנחנו תובעים מהקב"ה השיבנו ה' אליך, ועל זה ממשיך הנביא ואומר חדש ימינו כקדם, כמו שבגאולת מצרים הקב"ה פסח על הפתח וויתר על פתחו לי פתח כחודו של מחט כמו כן כאן שהקב"ה יחדש ימינו כקדם ויהיה בבחינת השיבנו ה' אליך ונשובה. ובזה אפשר להסביר ולפרש את דברי הנביא ישעיה שאמר כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' ומאסיפכם אלהי ישראל, זה יהיה בגאולה העתידה, שלא תהיה עוד ע"י בשר ודם אלא ע"י הקב"ה בעצמו, ולכן לא צריך לצאת בחפזון ובמנוסה כי הקב"ה גואלם, שנאמר כי הולך לפניכם ה' ומאסיפכם אלהי ישראל, לכן אפשר לחכות עוד ולהתמהמה, כי אצל הקב"ה לא שייך חפזון ומנוסה, ובגאולה זו העתידה להיות ע"י הקב"ה בעצמו אין שייך יותר גלות אחריה, וזהו שאמר ישראל נושע בה' תשועת עולמים, ז"א הישועה תהיה לעולמי עד, כי מה הקב"ה נצחי אף גאולתו נצחית, וזהו תשועת עולמים. (וידבר יוסף)

ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף (בא  יב-כג)

 ותמוה, הרי בפירוש כתוב: שמכת בכורות היתה ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו, שנאמר "ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך" וא"כ מדוע אמר הכתוב ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף" אלא ההסבר הוא: אמנם מכת בכורות היתה ע"י הקב"ה בעצמו, אבל הרי היו בלילה הזה גם מתות "טבעיות" אלו שהגיעה שעתן למות באותו לילה, ואומר הכתוב שבאותה לילה, לא יתן ה' למשחית לבוא אל בתיכם, כדי שלא לתת פתחון פה למצרים לומר, שגם בני ישראל ניגפו על ידי מכת בכורות. (הגר"א).

ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור בארץ מצרים מבכר פרעה הישב על כסאו עד בכור השבי אשר בבית הבור וכל בהמה (בא יב-כט)

ויהי בחצי הלילה בליל ט"ו בניסן, וה' הכה כל בכור בארץ מצרים בשעה שהודיע הקדוש ב"ה למשה על אותה מכה עמדו כמה מצרים והביאו ילדיהם לבני ישראל, כל אחד למיודעו והיו אומרים להם, קחו הבן שלי וילון בלילה הזה בביתך ויישן על ידך. וכך עשו בני ישראל שהיו נוטלים את בניהם של המצרים והיו שמים אותם במיטה על יד בניהם.
וכשהיה חצי הלילה התחילה מכת בכורות שהיתה מגפה גדולה שלא היתה הצלה ממנה וכל בכורי המצריים אע"פ שהיו נמצאים על יד בכורות ישראל נפגעו במכה. למחרת התעורר בעל הבית ומצא את בן המצרי מת על יד בניו. וזה היה עוד חסד לחוד שנעשה לישראל, כי מטבע המגפה להדביק, ובפרט אם נמצאים במטה אחת, ואעפ"כ לא נפגע שום יהודי ולא ניצול שום מצרי. (מעם לועז)

ותהי צעקה גדולה במצרים כי אין בית אשר אין שם מת (בא  יב-ל)

לכאורה, היה צריך לכתוב: "ותהי בכייה גדולה" כי על מת בוכים, ולא צועקים, אלא במכת בכורות התגלה סרחונן של נשות מצרים, שהיו כולן מזנות תחת בעליהן, ואף שמשה אמר "ומת כל בכור" דהיינו רק הבכור לבדו ימות, ואילו שאר הבנים יחיו, הנה בהרבה בתים, מתו ארבעה וחמישה, שכולם היו בכורים מאב, וע"כ היתה "צעקה גדולה" שכל בעל צעק על אשתו על שזנתה תחתיו, (עיין רש"י). וגם הן צעקו על בעליהם שהם בוגדים. כמאמר הגמרא איהו בקארי. ואיני בבוציני. וע"כ כתוב ותהי צעקה גדולה במצרים ולא בכיה (אמרי חן)

ויקרא למשה ואהרון לילה (בא  יב-לא)

 למה אמר לילה פעם שניה? וא"ל שפרעה חשב, שמשה לא ירצה לבוא אליו, שהרי אמר לו "אל תוסף ראות פני" לזה אמר, אני אמרתי כי "ביום ראותך פני תמות" אבל עתה הוא "לילה" וזה שאמר הפסוק: ויקרא למשה "לילה" כלומר כעת "לילה" ומותר לראות פני (גורל גדליהו לוקט מאמרי חן).

ולא יכלו להתמהמה (בא  יב-לט)

 שאילו התמהמהו היו שוקעים בנ' שערי טומאה, ולא היתה להם תקנה ותקווה לצאת ממצרים, בא וראה! מה בין יהדות ללא תורה, המבוססת על לאומיות, ועל לשון, שמות ומלבושים לאומים, אותם דברים ששמרו בני  ישראל במצרים (שלא שינו שמותם, שפתם, ומלבושם) לבין יהדות של תורה, הרי אבותינו היו במצרים רק רד"ו שנים, ואם היו מתמהמהים עוד היו מתבוללים לגמרי עם המצרים, אף ששמרו על סימני הלאום העברי, ואני הננו קרוב לאלפיים שנה בגלות, ואעפ"כ עם ישראל חי וקיים, ולא התבולל בעמים, כי התורה שקבלנו היא מגינה ומצילה אותנו (אוזנים לתורה לוקט מאמרי חן).

והיה כי תבואו אל הארץ: כאשר תטעמו טעם החירות, חיי עם חפשי על אדמתו, רק אז "ושמרתם את העבודה הזאת" בשמחה בהלל ובהודיה, אבל במדבר כאשר היו נעים ונדים, ישנם מבני ישראל שהתחרטו על שיצאו ממצרים, ולא היה מקום להקרבת קרבן הפסח במדבר, ובאמת לא הקריבו ב"י את קרבן פסח במדבר, רק פעם אחת, בשנה השניה לצאתם ממצרים, וזה ע"פ הדיבור, והטעם לפסח הזה א"ל, מפני שפנחס נקרא "עדות" ורצה הקב"ה ש"הגדת העדות" הראשונה תצא מפיהם של יוצאי מצרים, שראו בעיניהם את כל הניסים והנפלאות, שעשה ה' עמנו בהוציאנו ממצרים. (אמרי חן)

ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרי שלשים שנה וארבע מאות שנה (בא  יב-מ)

ויש לתמוה הרבה, שהרי ראינו בפרשת ויגש שיוכבד בת לוי נולדה באותו יום שנכנסו ישראל למצרים ובפרשת שמות ראינו שבשעה שהיא היתה מעוברת עם משה היתה בת ק"ל שנה, ובפרשת וארא הראינו כי בשעה שהופיע משה לפני פרעה בפעם הראשונה בשליחות השי"ת שיאמר לו להוציא את בנ"י ממצרים, היה אז בן שמונים שנה. ומכמה מקומות הראינו כי כל הזמן שישראל היו במצרים מאז שירד יעקב למצרים עד זמן שיצאו ממצרים היו מאתים ועשר שנים, אם כן איך נבין מה שנאמר כאן כי מושב בנ"י אשר ישבו במצרים היה שלושים שנה וארבע מאות שנה. ועוד יש לשאול והלא גזירת בין הבתרים היתה רק ארבע מאות שנה ולא יותר, ולמה היו ארבע מאות ושלשים שנה. יותר ממה שגזר הקב"ה.

אלא הביאור הוא כך ומושב בני ישראל במצרים היה שלשים שנה, היינו שלשים שמיטות, כי מאחר שהשמיטה חלה אחת לז' שנים, והם היו במצרים ר"י שנה נמצא כי היו שלשים שמיטות שהן ר"י שנה. וזה שאמר הכתוב עוד כי היו ארבע מאות שנה, הכוונה כי אע"פ שלא היו שם אלא ר"י שנה נתקיימה גזרת הקב"ה שהיתה לד' מאותה שנה אבל מאחר שהקב"ה הוא רחום וחנון, אע"פ שגזר גזרה לד' מאות שנה, היה די בכך כי הגלות התחילה מלידתו של יצחק, כי מאחר שאמר כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, מיד שנולד יצחק התחילה להתקיים הגזרה, כי היה זרע אברהם ומאז שנולד יצחק ועד היום שיצאו ישראל ממצרים הם בדיוק ארבע מאות שנה. כי כשנולד יעקב היה יצחק בן ששים שנה, כמו שראינו בפרשת תולדות, וכשבא יעקב למצרים היה בן ק"ל שנה כמו שהראינו בפרשת ויגש, ויחד הם ק"צ שנה. ואם נצרפם לר"י שנה יצא בדיוק ד' מאות.

ויש מי שמתרץ התמיהה באופן אחר, שהגזרה התחילה משעה שניתנה בברית בין הבתרים שאז היה אברהם בן שבעים שנה, כי היה שלשים שנה מאז ועד שנולד יצחק. וכשנולד יצחק היה אברהם בן מאה שנה. ומאז שנולד יצחק ועד שיצאו ישראל ממצרים היו ד' מאות שנה, וכן מונה כאן הכתוב ארבע מאות ושלושים שנה, כי הגזרה התחילה משעה שהודיע ה' הגזרה, והטעם הוא כי משעה שניתנה הגזירה של הגלות באו המלאכים למצרים, ונמצאו שם עד שיצאו ישראל ממצרים, ועכשיו שנגאלו ישראל יצאו המלאכים עמם. וזהו שנאמר ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים כי תיבה זו צבאות נאמרה על מלאכים. ולכן נאמר כי היו שם ת"ל שנה, כי מאז שנגזרה הגזרה היו שם המלאכים. (מעם לועז)

כל בן נכר לא יאכל בו(בא  יב-מח)

 מדוע "בכל נדרי" אנו מתירין להתפלל עם העבריינים, וגם בתעניות ציבור מצרפים "פושעי ישראל", ואילו בפסח אנו דוחים אותם, "כל בן נכר לא יאכל בו" שהתנכרו מעשיו לאביו שבשמים, ההסבר הוא אם העבריין רוצה להצטרף אתנו לתפילותינו ולתעניותינו ניחא, סימן שיש בו עוד ניצוץ של קדושה ואין להרחיקו, אבל אם הוא מתקרב אלינו רק להנות מקרבן פסח מצלי אש וממטעמי הסדר, ואילו התפילות והעינויים משאיר בשבילנו על זה נאמר: כל בן נכר לא יואכל בו.

שלא נאכיל מן הפסח לישראל משומד שלא נאכיל מן הפסח לגר ולתושב בתקופת בית המקדש השני, חי חכם גדול בתורה ושמו רבי יהודה בן בתירא, מקום מגוריו היה בעיר נציבין - לא הרחק מגבולה הצפוני של ארץ ישראל, שם גרו גם רומאים - פקידי מלך רומא.
בין הנכרים הללו, היה רומאי שידע היטב את מנהגי ישראל ואף דיבר בלשון הקודש. גוי זה נהג מדי שנה בשנה לעלות לרגל לירושלים כשהוא לבוש בגדי יהודי. הוא התערב בין עולי הרגל שבאו בהמוניהם כדי להקריב את קרבן הפסח.
רבים מאוד היו עולי הרגל, ולכן נקל היה לרומאי הזה להעמיד פנים, כאילו הוא יהודי המבקש לקים מצות עליה לרגל. ואכן היהודים הניחו לו להצטרף למנינם על קרבן הפסח ולהשתתף בסעודת המצווה.

פעם אחת עת חזר הגוי מירושלים, נכנס אל רבי יהודה בן בתירה והחל ללעוג על תורת ישראל. הוא פנה אל החכם הזקן ואמר לו בלגלוג: "בתורתכם כתוב: "כל בן נכר וכל ערל לא יאכל בקרבן הפסח" פרוש הדבר שאסור לנכרי לאכול מקרבן הפסח. והנה אנוכי עולה מדי שנה בשנה לירושלים, מתבולל בין בני ישראל ואוכל איתם את קרבן הפסח. ולא עוד אלא שמקבל אני חלק טוב ומשובח מבשר הכבש ושום דבר רע לא ארע לי, כפי שאתה רואה".
כך אמר הגוי וצחק צחוק גדול על שהצליח לרמות את היהודים.  שמע רבי יהודה בן בתירא את דבריו וכאב מאוד את הדבר. הוא חשב לעצמו: כנראה יש לרומאי זה סיבה מיוחדת לטרוח ולנסוע דרך ארוכה עד ירושלים כדי לאכול מקרבן הפסח.  וכי אין הוא יכול להשיג ביתר קלות בשר כבש צלוי כאן בעירו בנציבין? והוא אף מוכן לסכן את חייו בעבור זה! קרוב לודאי שמרגל הוא, מתחפש כיהודי ומתערב בין עולי הרגל כדי לשמוע את סודותיהם, שמא רוצים הם למרוד במלך רומי או לעבור על גזרותיו, אחר כך ילך וילשין, ואם כן, סכנה גדולה יש בדבר!
חשב רבי יהודה בן בתירא כיצד להפר את מזימותיו של הרומאי. הוא עצמו כבר היה זקן וחולה מכדי לעלות לירושלים. ואפילו אם היה מספיק לשלוח איש נאמן כדי להזהיר את החכמים - כיצד יכירו את הנכרי, והרי זה יודע להתחפש כל כך יפה! החליט רבי יהודה:  אותו רשע צריך להודיע בעצמו שאיננו יהודי, אלא עובד-אלילים רומאי, פיו יכשילנו, ואז ידעו עם מי יש להם עסק!
לא גילה רבי יהודה לנכרי מאומה ממחשבותיו, הראה לו פנים שוחקות ושאלו:  - כל כך הצלחת? האומנם נתנו לך מן החלקים המשובחים ביותר של הכבש? למשל, האם נתנו לך לאכול מן האליה (זנב הכבש)?  - לא! - הודה הגוי. - עד עכשיו לא שמתי לב לזה. באמת. אף פעם לא האכילו אותי אפילו חלק קטן מן האליה!
- ובכן רואה אתה? - אמר לו רבי יהודה בן בתירא. - אולי בכל זאת הרגישו שאינך יהודי.  עצתי לך, כשתעלה השנה לירושלים, בקש שיאכילו אותך מן האליה! הרומאי שם את הדברים האלו ללבו. היטב חרה לו שכנראה לא הצליח לרמות את היהודים כפי שחשב, כי הרי לא שיתפו אותו בחלק הכי שמן של קרבן הפסח ושמרו אותו לעצמם.
מה טוב שרבי יהודה העיר את אוזנו על ענין זה. מעכשיו כבר לא יותר ויעמוד על "זכותו" המלאה!
ושוב הגיע פסח והרומאי בא לירושלים, מחופש כרגיל. התערב בין עולי-הרגל, שוחח עמהם בלשונם והצטרף לקבוצה אחת להיות מנוי על כבש.
כשהגיע הזמן לאכל את סעודת-המצוה, דרש בעזות:  - מן האליה אני רוצה לקבל!  הסתכלו בו האנשים בתימהון. בתחילה חשבו שאולי לא הבינו נכון:  - מה אמרת? מן האליה?! הרי את האליה יש להקריב על המזבח ואסור לאכול אותה! מה אתה שח?!  עמד עובד-האלילים נבוך ומבויש על שלא ידע את הדין הזה, וכך נכשל בדבריו.
- הרי הזקן אמר לי במפורש, שאבקש את האליה - מלמל בכעס.
- מי אמר לך? - חקרו הסובבים אותו, אולי בור ועם-הארץ היה?
לא שלט עוד הרומאי הנרגז ברוחו וקרא: "מי? דוקא חכם ידוע, רבי יהודה בן בתירא מנציבין, הוא שאמר לי לבקש מן האליה, מפני שזה החלק הכי משובח!" נדהמו העומדים שם: רבי יהודה בן בתירה אמר?! היתכן? למה התכון? מה הדבר המוזר הזה שבא לפנינו?
עצרו את הרומאי והביאו אותו לפני החכמים. אלה הבינו שרבי יהודה ביקש להזהירם בדרך זו.

בתקופת מלכות רומי נגזרה גזרה על היהודים שלא ימולו את בניהם, ויהודי שיעבור על גזרה זו - דינו למות. יהודים רבים פחדו לעבור על גזרה זו ואכן לא מלו את ילדיהם מפחד העונש.

לרבן שמעון בן גמליאל נולד בעת ההיא בן. רבן שמעון כינס מנין אנשים בביתו ומל את בנו בשקט ובצנעה ויקרא שמו בישראל יהודה.  כאשר נודע הדבר לשר העיר, כעס מאוד. כיצד העז אדם להפר את גזרת המלך הרומאי? - חיש שלח חיילים להביא לפניו את רבי שמעון.
שאל אותו השר: "מדוע עברת על דברי המלך ומלת את בנך?"
ענה ואמר לו רבי שמעון: "את מצות התורה קימתי".
השר אשר הכיר את גדלותו של רבי שמעון אמר לו: "ידוע לי כי אדם גדול אתה, אך איני יכול להעלים עין מגזרת המלך, אין לי ברירה אלא לשלוח את התינוק עם אמו אל קיסר רומי, והוא יפסוק את דינכם."
בלב מלא בטחון ואמונה בה' לקחה אשת רבן שמעון את תינוקה הרך והחלו להיטלטל בדרכים המובילות לרומא.
בדרכה הקשה והארוכה החליטה אשת רבי שמעון להכנס ולנוח בבית ידידתה הרומאית, ואף לדרוש בשלומה. גם לידידה זו נולד תינוק זה לא מכבר.
שמחה האשה הרומאית בחברתה היהודית וקבלה אותה בסבר פנים יפות.
"מדוע את מטלטלת עם התינוק הרך בדרכים?" שאלה הרומית את אשת רבי שמעון, "ומדוע עצובה את ופניך כה דאוגות?"
סיפרה לה חברתה את צרתה ואת פקודת השר.  רחמה האשה הרומית על חברתה הטובה, ומוחה טיכס עצה כיצד לעזור לה. לפתע עלה במוחה רעיון.
"הקשיבי ידידתי!" אמרה הרומית לחברתה, ועיניה אורו משמחה, "הרי לשתינו יש תינוקות בגיל זהה. קחי עמך לרומי את ילדי שהוא ערל והשאירי כאן את תינוקך המהול. אל תדאגי לו, אני אטפל בו כאילו הוא בני, ולבני איני דואגת - יודעת אני כי תטפלי בו כראוי.
שמחה אשת רבי שמעון לרעיון, וכשיצאה להמשך דרכה לרומי כבר היה בחיקה התינוק הרומי - אנטונינוס שמו.
כאשר הגיעה למלך, הוכנסה אל הארמון בבהילות ושם מול המלך שמעה את השר האומר לו: "אשה יהודיה זו עברה על גזרתך ומלה את בנה."
המלך ציוה להביא אליו את התינוק ומה השתומם בראותו שלא נימול.  כעס המלך על השר שהטריח את האשה לבוא לשוא להטלטל בדרך כה ארוכה עם תינוקה, והחליט לבטל מיד את הגזרה. הקיסר נתן רשות ליהודים למול את בניהם ולאשת רבי שמעון אמר: "שובי בשלום לארצך", ושלחה בכבוד ופיצה אותה עם הצער שנגרם לה.
מאז נקשרה אהבת אמת בן אימו של יהודה, הלא הוא ר' יהודה הנשיא לבין אם אנטונינוס.  כאשר גדולו הילדים יהודה ואנטונינוס היו אף הם ידידים גדולים. בזכות החלב שהניקה אמו של רבי יהודה את אנטונינוס בימים ההם, זכה להעשות מלך רומי.
לימים החליט אנטונינוס למול את עצמו. וכך מספרים לנו חכמינו זכרונם לברכה:  אנטונינוס בא אל רבי יהודה ושאלו: "האם אזכה בעולם הבא לאכול מסעודת הלויתן?" - ענה לו רבי: "כן".
המשיך אנטונינוס ושאלו: "כיצד זה יתכן, הרי מקרבן פסח אינך נותן לי לאכול, וכיצד זה אוכל מסעודת הלויתן??"
השיב לו רבי: "מה אעשה, זו גזרת הכתוב 'כל ערל לא יאכל בו'. פרושו - אפילו האדם צדיק גמור אך הוא ערל כיון שמתו אחיו מחמת מילה, אסור לו לאכול מקרבן פסח".
כיון ששמע כך אנטונינוס, שכל כך חביבה מצות מילה לפני הקדוש ברוך הוא, הלך ומל את עצמו.

ויעשו כל בני ישראל כאשר ציוה ה' את משה ואת אהרון כן עשו (בא  יב-נ)

כי בשעה שהרגישו המצריים בריח הצלי שהיה רב באו לאכול עם בני ישראל כי היו כמתעלפים ע"י הריח, אז אמר להם הקב"ה חס ושלום לתת להם, כי כך צויתי כל בן נכר לא יאכל בו. והטעם הוא מאחר שסוד הקרבן פסח הוא להוריד את מזל טלה שבנ"י היו שבויים בכוחו וגאלם השי"ת ולקחם תחת פיקוחו. וכך אי שליטה לשום מזל על ישראל, כמו שאומר הכתוב" ואתכם לקח ה' וגו' להיות לו לעם וגו' ואם כן אין מן הראוי אלא שרק בנ"י יאכלו הקרבן פסח אבל לא אומות העולם כי הם נמצאים תחת שלטון המזלות. וטעם זה מספיק גם למשומד כי מאחר שהמיתר דתו שבודאי לא היה ראוי משוחרר אלא ישאר תחת שלטון המזלות ואם כן הרי הוא דומה לשאר אומות וגרוע מהם.

וכשראו ישראל שהקב"ה פוסל את הערלים, החליטו כל בנ"י ובשעה אחת מלו עצמם ובניהם ועבדיהם וכן הערב רב. כי מאחר שגאלם הקב"ה ועשה להם נפלאות כאלו, הרי עכשיו בשעת המשתה כשהפסחים היו צלויים וטובים, אמר להם הקב"ה שכל מי שאין עליו חותמו של ידידי אברהם אין לו רשות לטעום מן הצלי הזה. וכך מלו עצמם בשעה אחת כל  ישראל, כי כבר כתבנו שכשהיו ישראל במצרים ביטלו את מצות מילה מחוץ לשבט לוי שקיימו אותה תמיד. ואמר רבי שמעון בר יוחאי כי משה היה המוהל ואהרון עשה פריעה ויהושע החיה אותם, והיו רבים שלא רצו למול עצמם. אבל הקב''ה גזר על רוחות ארבעה צדדי העולם ועברו את גן עדן ומשם יצאו והדיפו על גופות הפסחים באופן זה שהריחות הלכו מסוף מצרים ועד סופה, וזה גרם למשוך האנשים.

ויהושע היה אז בן נ"ה שנה ואז באו בנ"י והתחננו בפני משה שיתן להם לטעום מחתיכת פסח. ענה להם אין לי רשות ליתן לפי שאתם ערלים. ורבים הסכימו ומלו עצמם בגלל הריח של הבשר כי היו נמשכים אחרי הריח. ולכן אומר הכ' ויעשו כל בנ"י כאשר ציוה ה' את משה, שאפילו אלו שלא רצו לעשות כדבר משה, עכשיו הסכימו וקיימו מה שציוה וכן מפני שנתייראו שלא ימותו במכת בכורות, כי היו ערלים כמו המצרים, ונעשה  כמו נהר של דם מאותם האנשים שנימולו בערב הפסח,  וכך נתערבו דם של ברית מילה עם דם הפסח ובזכות זו הם נגאלו. וזהו שאומר הכתוב ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי כלומר שני הדמים דם הפסח ודם המילה שראה אצל ישראל וגאלם. (מעם לועז)

וידבר ה' אל משה לאמר, קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא (בא יג-א)

עכשיו ציוה הקב"ה לישראל מצות פדיון הבן. כלומר כל מי שנולד לו בן בכור חייב לפדותו כמו שנאמר: וידבר ה' אל משה לאמר קדש לי כל בכור וגו' והטעם כי הרגתי כל בכורות מצרים וכל מי שהוא בכור לאמור אע"פ שאינו בכור לאביו חייב, כי כן תלתה התורה החיוב באם. ואילו מי שהוא בכור לאביו אבל אינו בכור לאמו, אינו חייב בפדיון, ואם יש לו לאדם שתים ושלש נשים ונולד לו בנים מכולן, חייב לפדות את כולן. ולכן חייב הכהן לשאול את האם לפני הפדיון כי היא עיקר החיוב אם זהו הילד הראשון שנולד לה. ואם הפילה איזו הפלה קודם שנולד זה, נמצא שזה אינו בכור. וכן יעשה חקירה ודרישה עד שיברר האמת.

על כן אני זבח ליהוה כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך כי בחזק יד הוציאנו יהוה ממצרים (בא  יג-טו)

מצות קידוש בכורות בארץ ישראל לזכר מכת בכורות המכה האחרונה ששבה את גב הגמל ושילח פרעה את בני ישראל לחופשי.
דמעות ותחנונים שפכו בני זוג לפני ריבון העולמים שיזכם ויברכם בילדים.  זה שבע עשרה שנה שהם נשואים; את טובי הרופאים פקדו, כל סגולות אפשריות שניתנו להם על ידי נשים צדקניות ניסו, אך ללא הועיל. הם ציפו ויחלו לנס שישנה את מזלם ויולד להם ילד.
במר נפשם עליהם נסעו אל הרבי מליובאוויץ ושפכו לפניו את לבם והתחננו שיברכם בילדים. האדמו"ר שמע את צרתם ולאחר הרהור קל פנה אל הבעל ושאלו: "מתי לאחרונה בדקת את התפילין שלך?"  נדהם האיש לשאלת האדמו"ר, והתחיל לאמץ את מוחו כדי להיזכר מתי בדק את התפילין.  בעודו חושב, שמע את האדמו"ר מצוה עליו: "לך לבדוק את התפילין! ותושע!"  לא הבינו בני הזוג את תשובת האדמו"ר, אך מיהרו לעשות את מצות רבם. נטל האיש את נרתיק התפילין ושם פעמיו למגיה התפילין שהיה גר בעירם.
כשמסר האיש את התפילין לבדיקה, נשאר עומד ליד הסופר בעודו מאיץ בו לסיים את המלאכה.  המגיה לא הבין את הדחיפות שבענין אך כששמע שזה מצות רבם לא התמהמה, והחל במלאכתו.
דממה עמוקה שררה בחדר, ובני הזוג עוקבים בדריכות רבה אחר עבודת הקודש.  לאחר זמן מה קפץ המגיה מכסאו וקרא בהתרגשות: "מה עיני רואות?!" בואו וראו, הרי חסרה פה מילה שלמה, מילה שלמה!

צמרמורת חלפה בגופו של הבעל והוא התקרב לראות במו עיניו, ואכן ראה גם הוא, כי המלה "רחם" בפסוק: "כל פטר רחם" חסרה!
עתה נתבאר לו פשר היותו חשוך בנים.  חיש מהר ציוה על המגיה להכין לו במקום פרשיות חדשות ובתפילין אלו החל להתפלל יום יום. לא עברה שנה והתקימה ברכתו של האדמו"ר שבזכות התפילין יושעו - ולזוג נולד בן!

וכל פטר חמור תפדה (בא  יג-יג)

 החמור יש בו סימני טומאה, וטומאתו בולטת יותר מן החזיר והגמל שיש בהם סימן טהרה אחד, ובכל זאת דווקרא החמור, אמרה התורה, "קדש לי" ובכורו נפדה, כי לפעמים מי שטומאתו גלוייה יותר אפשר לקרבו לקדושה, ממי שיש בו למראית עין איזה סימן טהרה (הרב קוק).

וכל בכור בניך תפדה (בא יג-יג)

 "בראשית" נוטריקון בן, ראשון, אחר, שלושים, יום, תפדה.. (הגר"א).

והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך (בא  יג-טו)

 ענין התפילין הוא, שנתן הבורא ית' לישראל שיהיו ממשיכים עליהם מקדושתו המשך ממש ויתעטרו בו, ושני אברים ראשיים נמצאים באדם המוח והלב שבהם הנשמה מתגברת תגבורת גדולה, לכן ציוה הבורא שיימשך האור הזה אל המוח ע"י תפילה של ראש, וממנו יתפשט האור אל הלב ע"י תפילה של יד שכנגדו, נמצא האדם כולו בכל בחינותיו נכלל תחת המשך קדושה זו ומתעטר בה (לוצטו).

והיה לאות על ידכה ולטוטפות בין עינים (בא  יג-טז)

 לאות על ידכה נאמר בלשון יחיד, כי בתפילין של יד כל הפרשיות בבית אחת, ולטופפות בלשון רבים, כי הפרשיות בתפילין של ראש, מונחות בארבעה בתים, ויש כאן רמז, שכל עוד הדברים הם בגדר מחשבה ורעיון, יכול כל אדם לחשוב כפי שעולה על רוחו, אבל כשמגיעים למעשה הפעולה צריכה להיות מאוחדת, ולכן בשל יד שזה מרמז על המעשה, הכל בבית אחד.

פרשת בא - הרב אריה קרן

פרטים

קטגוריה: פרשת בא

פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:02

נכתב על ידי Super User

כניסות: 756

ויאמר ה’ אל משה בא אל פרעה (בא  י-א)

"לך אל פרעה" לא כתוב אלא "בא אל פרעה" כי מן הקב"ה אין הולכים, כי הוא נמצא בכל מקום, "מלא כל הארץ כבודו" לכן אמר כאן, "בא" כלומר: בא אתי, הנני אתך בכל אשר תלך....

הגביר החסיד ר’ מוטיל מקלשין ז"ל היה דובר צחות בלשון המדינה, והיו לו עסקים גדולים בוארשה. פעם אחת שלח אחריו הרב הקדוש ר’ יצחק מוורקי ז"ל. כשבא אליו ביקש ממנו הרבי, שילך לשר גדול אחד בהשתדלות לבטל את רצון הממשלה לגזור שריפה על השולחן ערוך "חושן משפט". בטענה שיש חוקי המדינה, והיהודים מחוייבים ללכת עם משפטיהם לערכאות ולהתדיין לפי חוקי הממשלה, הגזירה עדין לא יצאה לאור, אבל ידוע היה שעומדים להוציא גזירה זו. השיב ר’ מוטיל להרבי: אותו שר הוא כעסן גדול, והוא מאיים לירות ברובה את כל הבא אליו בהשתדלות איזו שתהיה.

אמר לו הרבי: הקב"ה אמר למשה "בא אל פרעה", ולא "לך אל פרעה", כי משה רבנו היה מתיירא מפרעה, ואמר לו ה’, שילך עמו יחד (באידיש: "קום צו פרעה’ן).

ואז הלך ר’ מוטיל בשמחה לאותו שר, והשר בראותו את ר’ מוטיל נבהל מפ ומילא את בקשתו. (אמרי חן).

ויאמר ה’ אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אתתי אלה בקרבו (בא  י-א)

ופרשו רבותינו: "בא" - גימטריה שלש, לרמז שנותרו לו רק עוד שלש מכות (ארבה, חשך, בכורות). ולכאורה תמוה מדוע הוצרך השם יתברך להכות את המצריים בעשר מכות, ולא נתן להם מתחלה את מכת בכורות, או מכה כואבת אחרת, ובזה היו יוצאים בני ישראל במהירות, זאת ועוד יש לתמוה איך עם חכם כהמצרים, שהיו בקיאים בחכמות, בכשופים ובחניטת המתים וכו’, הם נגררים לעבוד עבודה זרה לצאן או לפרעה מלכם, והיכן ההגיון בעבודה לאדם או לבהמה?

כתבו המפרשים שבאמת כולם הודו וידעו, שהשם יתברך ברא את העולם, אך לא האמינו שהשם יתברך בגדלו גם מנהיג את העולם, ומתערב בכל הנעשה בבריאה. וכתב הרמב"ם: שזו היתה טעות דור אנוש, שעבדו עבודה זרה. וכן היה במצרים, שפרעה הרשע השלה את עצמו שהוא "אלוה" ורק בידו יש את הרשות להחליט אם בני ישראל יצאו או לא, ולכן "כעס" כביכול על שהקדוש ברוך הוא "מתערב" בהחלטתו האוילית והכפרנית, ומשום כך העיז והחציף פניו כנגד ה’ ומשיחיו.

מטעם זה הצרך השם יתברך להראות לו מכות רעות ונאמנות (לשלחם) הכלולות מכל יסודות העולם. במכת דם הראה לו השם יתברך ששולט הוא על המים, ובצפרדעים הראה כחו, ששולט על חיות-המים, בכנים הראה לו שליטה על היצורים הקטנים ביותר, בשחין על העפר, בדבר ובערב על החיות ועל חייהם, ובמכת הארבה הראה לו שליטה על הרוח, ובחשך על הירח, השמש והכוכבים, ובבכורות על חיי האדם, וביותר הראה לו את כחו על ה"חן והחסד" שעל ידו התעשרו ישראל, ועשו את מצרים כמצולה שאין בה דגן.

המדרש מספר: שטבע האדם שאינו יודע איזו בהמה נולדה בכורה, ואיזו לא. ואלו הקדוש ברוך הוא, ישתבח שמו לעד, ידע בברור. ובמכת בכורות הרג גם את הבהמות הבכורות, ומשום כך נאמר במכות פעמים מספר: "למען תדע כי לה’ הארץ", ללמדך שהכל נעשה משמים, וכמבאר בגמרא, שהמלאך מוליך את הטפה להשם יתברך ושואל, מה יהא הולד הנוצר? חזק או חלש? יפה או מכער? חכם או טפש? ואין הדבר נעשה ללא יד שמכונת מלמעלה.

כל הקורה בעולם אינו אלא בהשגחה, ואין דבר בעולם הקורה במקריות או בטבעיות חס וחלילה, מקרה הוא מאותיות רק מה’, או ה’ רקם, והרמב"ם כותב, שמי שבאה עליו רעה, ואומר מקרה הוא, הרי זה אכזרי, משום שמביא עליו צרות גדולות יותר, ומפרשים הדברים בתורתינו הקודשה, בכך שאמר הקדוש ברוך הוא לעם ישראל: "אם תלכו עמי בקרי" (לשון "מקרה") אלך אתכם בחמת קרי" חס וחלילה. וצריכים להאמין שהכל מכון בהשגחה עליונה.

חכמי ישראל מעולם לא יחסו שום דבר למקרה, וכמבאר בגמרא ברכות (ה.) על רב הונא שהחמיצו לו חביות יין מרבות, ולא תלה זאת במקרה או החום וכיוצא בזה,  אלא פישפש במעשיו אל כל פנים הדבר מחיב אותנו להתרגל, שעל כל מקרה שקורה לנו, לא נתלה סרחוננו באחרים, כגון: בחברה שאינה טובה וכו’, אלא יתלה בעצמו, וירוץ לחכמי ישראל, ויבקשם שיאמרו לו את סבת הנגע, ויפשפש במעשיו, ועל ידי כך יתקים בו: "וסר עונך וחטאתך תכפר".

מספרים על הגנרל המפרסם "נלסון" שיצא למלחמה, והיה בתוך האניה, והנה לאחר שעות של הפלגה. ראו חיליו שספינות האויב מכתרות אותם מסביב, והודיעוהו על הסכנה הצפויה, והציעו לסגת אחור ולברח, וכידוע שהיה הגנרל הזה עור בעין אחת, לקח המשקפת ושם בעינו העורת, ועין שאינו רואה שום אויב, וצוה להמשיך בדרך שאליה יצאו... כך מתנהגים אותם אטומי הלב, שבמקום לפתח את העינים, ולראות את סבת הבעיה מחפשים להדביק זאת על פלוני או אלמוני וחסל.

כל דבר שבעולם נעשה בהשגחה פרטית, מכונת ומדקדקת בצורה מפלאה ביותר המעוררת השתאות הן בצומח, בדומם, בחי, במדבר, ובחי הבלתי מדבר, בזווג זווגים וברפואת חולים וכו’.

בקריאתינו בתורה, בנביאים ובכתובים אפשר למצא פעמים רבות הנהגת ה’ הנוגדת כל טבע והגיון, וכגון: מעשה מכירת יוסף, אין שום טבע והגיון שבחור צעיר שנמכר ונאסר בבית האסוירם יהפך להיות שליט על כל ארץ מצרים מחמת פתרון חלום. אם לא שהשם יתברך גזר, הוא אמר ויהי, הוא צוה ויעמד, ועוד מצינו אחרי מות שלמה המלך, עלה רחבעם בנו תחתיו, והנה באו אליו אנשים נכבדים ובקשוהו להוריד מהמסים שהטיל אביו, והוא בקשם זמן מה כדי לחשב ולהשיבם דבר, והלך ונועץ בזקנים, ואמרו לו שראוי להקל מעל העם פן ימרודו וכו’, ואלו הצעירים אמרו לו, שחיב הוא להראות את "גבורותו ולא להכנע" לדרישות כאלה. וכשהגיעו לשאל אותו על החלטתו ענה להם: "אבי יסר אתכם בשוטים, ואני איסר אתכם בעקרבים" ולבסוף הורידוהו ממלכותו. ואם נתבונן נתפלא איך יתכן שמלך ילך וישמע לצעירים ריקים ופרחחים בו בזמן שהזקנים "חברי הפרלמנט" המכירים את ה"מקצוע" מיעצים לו אחרת, הרי לפי ההגיון היה צריך לשמע לזקנים.

תשובה אנו מוצאים לאחר כמה פסוקים: "כי סבה היתה מאת ה’" דבר שנכתב על ידי השם יתברך יקום ויהיה גם אם הוא נוגד את הטבע, אמנם, צריך השתדלות, אך התוצאה היא בידו יתברך.

מספרים שבזמן הגאון רבי חיים מבריסק זכר צדיק לברכה, היתה גזרה שהקצינים מהצבא היו באים ולוקחים בתים של יהודים ומתנחלים שם, והיהודים היו נזרקים לרחוב בערום ובחסר כל, והנה היתה שמועה, שאחד הקצינים לטש את עיניו הארסיות לעבר ביתו של הגאון, נבהלו בני הבית ונפלו פניהם ולבם, ובראות זאת הגאון רבי חיים זכר צדיק לברכה, קרא לבני ביתו, ואמר להם: מפני מה קראו ליעקב ישראל, משום שנלחם עם מלאך אלקים ואנשים ונצח. ופרש רש"י אנשים אלו לבן ועשו, ולכאורה תמוה משום שעדין לא נפגש עם עשו? אלא, שנלחם עם שרו של עשו, וכל שנצחו את שרו של עשו, הרי שעשו של עולם הזה הוא בכיסינו, ומכאן שאין לדאג לגבי הדירה, רק עלינו לעשות רצון השם יתברך, ולהלחם בעשו דרך שרו למעלה, וממילא שוב לא תהיה לו תקומה בעולם הזה, עד כאן היו דבריו ובני הבית חזרו לעסקיהם כרגיל, ואכן עד שעלה רבי חיים לארץ, שום קצין לא העז להתקרב לביתו, ורק אחרי שנים שעזב את מקום מגוריו לקח את הדירה אותו קצין ערל.

האדם צריך לעשות השתדלות מצדו, ואסור שאדם יתרשל בטענה של "מאמין", כדברינו לעיל ההשתדלות טובה, אך לא יאמין ויבטח בהשתדלותו, אלא בהשם יתברך שהוא השולט על כלם.

מספרים על אחד "מאמין" שהיה בביתו, והתחילו גשמים עזים להציף את הכפר, שלחו משאיות לפנות את התושבים, והוא בשלו "מאמין" שיהיה בסדר...

עזבו אותו האנשים והלכו. לאחר כמה ימים עלו המים עד חלונו, ושלחו לו סירת הצלה, אך גם לזאת לא נאות, כשהוצף ביתו לגמרי, שלחו מסוק להצילו ולא נאות, ולאחר שבוע נפטר לבית עולמו. כשעלה למרום קבל על השם יתברך, כיצד בטח בו והוא גרם לו למות, והרי הבוטח בה’ חסד יסובבהו. ענה לו השם יתברך, שהסכנה היתה גדולה מאוד שלחו לו משאית - ולא רצה, מסוק - ולא רצה, אמר לו השם יתברך, שלא היתה בררה, אלא שירד הוא ויצילו, ומשום כך לקחהו אליו לעולם הבא...

כך היא האמת, פעמים רבות אדם "מאמין" במקום ששם צריך בהשתדלות ולהפך - משתדל במקום שצריך אמונה ובטחון, והחכם עיניו בראשו להאמין שהכל נעשה בהשגחה פרטית, וישתדל בצורה ממוצעת, וגם בזאת יאמין שהתוצאות בידי השם יתברך, ויהיה לבו סמוך ובטוח, שיהיה עזרו מעם ה’ עושה שמים וארץ.

יעזרנו השם יתברך להאמין ולבטח בו בכל נימי לבנו ונשמתינו, לעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם, אמן כן יהי רצון. (כתנת פסים)

ויאמר ה’ אל משה נטה ידך על השמים ויהי חושך על ארץ מצרים (בא  י-כא)

על הפסוק בתהילים (קה, כח) שאמר שלח חושך ויחשיך ולא מרו את דברו אומר המדרש בשעה שהקב"ה רצה להביא את מכת חושך על ארץ מצרים נתייעץ עם המלאכים וכולם הסכימו למכה זו על מצרים, שנאמר שלח חשך ויחשיך ולא מרו את דברו, שכולם הסכימו פה אחד לזאת, ופרוש הדברים שהרי במכת חושך גילו בני ישראל את כל הכסף וזהב שהיו למצריים, ותבעו זאת מהם לאחר מכן בהשאלה, והמצרים נתנו להם בחפץ לב, כי אמרו אם היו רוצים לקחת זאת היו לוקחים בימי החושך ולא היינו מרגישים, לכן האמינו להם ונתנו להם ככל אשר בקשו, וכך יצאו ברכוש גדול מארץ מצרים, אמנם ריבוי כסף וזהב זה גרם להם לעשות את העגל, שנאמר וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל, וא"כ אם יבואו מלאכי השרת לקטרג בעוון זה על בני ישראל יאמר להם הקב"ה שאין להם כל טענה, כי הם הסכימו במכת חושך ולא המרו דבריו של הקב"ה. (וידבר יוסף)

ויהי חשך על ארץ מצרים וימש חשך (בא  י-כא)

החושך הרגיל איננו בריאה בפני עצמה, אלא הצד השלילי של האור (העדר האור), ובמקום שאין אור ממילא שורר חושך. לפיכך אין כל ממש בחושך הזה ומעט מן האור דוחה הרבה ממנו. אבל החושך של מצרים היה בריאה מיוחדת שנבראה לאותה שעה והיה בה ממש - "וימש חושך" היה חושך סמיך שאפשר למשש אותו עד ששום אור לא היה בכוחו לגרשו...(ספורני)

ואנחנו לא נדע מה נעבד את ה’ עד בואנו שמה (בא  י-כו)

אמרו חכמינו בגמרא כי אלמלי לא נתנה תורה היינו לומדים הרבה דברים מבהמות וחיות, כגון צניעות מהחתול, גזל מהנמלה, דרך ארץ מהתרנגול וכיוצא בזה.

הוא אשר אמר משה רבנו, כי מכיון "ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה’ עד בואנו שמה" עלינו ללמוד בינתיים ממקננו  (ארץ חמדה).

בעל החדושי הרי"ם ז"ל היה אומר: כל העבודות והמצוות שאנו עושים בעולם הזה, אין אנו יודעי אם יש להן ערך וממשות, אם כשרות וטהורות הן כל צורכן ואם עשויות הן לשם שמים "עד בואנו שמה" עד אשר נבוא לעולם החשבון, רק אז יתברר לנו מה היה טיב העבודה שלנו בעולם הזה. (מעינה של תורה).

ראשון הוא לכם לחודשי השנה (בא  יב-ב)

את חודשיהם כך שניתן יהיה הראשון והאייר השני וכן הלאה. אלה שמשתמשים לפעמים בחדשיהם של הגווים, מוטב כי יכנו את החדשים בשמותיהם ולא לפי מניינם, כגון הראשון, השני, השלישי וכיוצא בזה, כי חישינן שמא יעבור בזה על "ראשון הוא לכם". ניסן הוא החודש הראשון ולא ינואר.. (מעינה של תורה בשם חתם סופר).

החודש הזה לכם ראש חדשים (בא  יב-ב)

הברון ר’ שמעון וולף רוטשילד – אחד מבני המשפחה שנודעה בעשרה – התפרסם בזכות מסירותו כל הקשור במצוות היהדות.

מספרים, כי בעת שרצה לקיים מצות כתיבת ספר תורה, לא סמך על סופר הסת"ם שבאשכנז (גרמניה) ארצו, שכן הללו לא היו בקיאים בכל חדרי התורה. מה עשה אפוא? הביא מרוסיה סופר סת"ם שנודע כירא שמים וכלמדן גדול, והאיש ישב בביתו של הברון תקופה ממושכת וכתב את ספר התורה בקדושה ובטהרה.

סוף סוף נשלמה מלאכת הקודש. ספר התורה היה מוכן, והסופר נכנס אצל  הברון כדי לקבל את השכר המגיע לו.

"האם כבקבלת סכום כל שהוא על החשבון?" שאלו הברון רוטשילד.

"כן", השיב הסופר. הוא שלף פנקס מכיסו והחל קורא בקול: "בחודש אפריל קבלתי כך וכך...בחודש מאי קבלתי כך וכך...בחודש"...

אך כאן קטע אותו קולו של הברון: "עד כדי כך"? הרעים הברון רוטשילד בקולו. "האם סופר סת"ם ירא שמים מונה על פי חדשי הגויים ולא על פי חדשי ישראל או פרשיות השבוע? הגם סופר סת"ם, העוסק כל הימים בכתיבת ספרי תורה, עובר על הנאמר ’ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך’"?

ובדברו נטל הברון רוטשילד את ארנקו ושלם לסופר את שכרו. "ובלכתך קח עמך את כל יריעות ספר התורה שכתבת"! ציוה עליו  (מעשיהם של צדיקים).

עלינו להתחזק באהבת הקב"ה ולעשות נחת רוח לבורא עולם שבראנו לכבודו והבדלנו מן הגויים ונתן לנו תורת אמת.

ראיתי לנכון לצטט כמה מימרות מספר מעשה אבות שמסמלות את אהבת הקב"ה לעם ישראל ומחזקות אותנו בתור עם סגולה.

בא וראה שלא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם. מידת בשר ודם מסית את חברו מדרכי חיים לדרכי מיתה. והקב"ה מסית את האדם מדרכי מיתה לדרכי נועם.

ישראל קרויים בנים לה’ שנאמר "בני בכורי ישראל". וה’ קרוב לישראל שנאמר "קרוב ה’ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת" ואדם או אומה שתרצה שלוח יד בבני או בקרובי המלך – כיצד ימלט?

אמר ר’ יוחנן למה נמשלו ישראל לזית, מה זית אינו מוציא שמנו אלא ע"י כתיתה וכתישה כך ישראל חוזרים לאביהם שבשמים ע"י צרה ומצוקה. וכן כשם שעלי עץ הזית אינם נושרים לא בקיץ ולא בחורף כך ישראל אינם בטלים לא בעוה"ז ולא בעוה"ב. ומה השמן אינו מתערב בשאר משקין כך ישראל אינם מתערבים באומות העולם.

עם ישראל משול לאש ואומות העולם למים. כאשר יש ביניהם מחיצה כמו תחתית של סיר הרי שהאש גוברת ומאדה את המים לגמרי, אך אם אין מחיצה ויש ח"ו התבוללות הרי שהמים מכבים את האש ח"ו.

אמר דוד המלך ע"ה – "ניפלה נא ביד ה’ כי רבי רחמיו וביד אדם אל אפולה" שאין לאדם רחמנות כמו רחמנותו של ה’ יתברך.

"עמו אנוכי בצרעה". שכמו שאבא שמכה את בנו משתתף בצער הבן כך גם השכינה סובלת בצער והיסורים של עם ישראל.

מסופר על ר’ תנחום, שפנה אליו פעם המלך ואמר לו בואו ונהיה כולנו עם אחד בלא שום הבדל. ענה ר’ תנחום בבקשה אנו מוכנים אך כיון שאנו כבר מהולים אין אנו יכולים להיות שוב ערלים, אך אתם יכולים למול עצמכם ונהיה לעם אחד בלא הבדל. ירד המלך לסוף כוונתו של ר’ תנחום ואמר לו – נצחתני, אך המנצח את המלך חייב מיתה. פקד וזרקו את ר’ תנחום לגוב אריות. הסתובבו האריות סביב ר’ תנחום ולא נגעו בו לרעה. וכל המלך והשרים עומדים ומשתאים לנוכח המחזה. באותו מעמד נכח יהודי מומר שחרה לו מאד על קידוש ה’ שנעשה, פנה למלך ואמר שלדעתו כנראה האריות שבעים ולכן לא נגעו בר’ תנחום. נענה המלך שאכן אפשרות סבירה היא וכדי לבדוק אם זה נכון ציוה לעלות את ר’ תנחום ולהשליך במקומו את המומר, ועוד בטרם הספיק המומר להגיע לקרקעית הבור כבר טרפו וחתכו האריות את גופו לגזרים. זהו שנאמר "צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו". יה"ר שכן יכרתו כל אויבנו ושונאנו.

אמר ר’ חנינא: בא וראה שלא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם.  מידת בשר ודם המלך יושב בפנים ושריו ועבדיו משמרים אותו מבחוץ. אבל מידת הקב"ה אינו כן. עבדיו יושבין בפנים והוא משמרן מבחוץ. שנאמר: "ה’ שומרך, ה’ צלך על יד ימינך", דהיינו המזוזה הנמצאת בכניסתו מצד ימין.

שה תמים...מן הכבשי ומן העזים תקחו (בא יב-ה)

הגמרא (שבת עז) אומרת, שדרכן של העיזים השחורות והזריזות ללכת בראש העדר לפני הכבשים הצחורות המתנהלות לאיטן. ומדוע? "כברייתו של עולם", כמו שהחושך נברא לפני האור.

פירש הרב החיד"א זצ"ל בספרו "כסא דוד", שהעיזים השחורות והולכות בראש מסמלות את היצר הרע המתלווה לאדם משעת לידתו, והכבשים הלבנות, המשתרכות מאחור, מסמלות את היצר הטוב, המגיע רק בהיכנס האדם למצוות.

ואמר הרב יוסף חיים זצ"ל, בעל ה"בן איש חי", שלפיכך נצטווינו לקחת לקרבן הפסח מן הכבשים ומן העיזים, כי יש לו לאדם ללמוד הן מן היצר הטוב, המדריכו בדרך טובה, והן מן היצר הרע. כיצד? על כך המשיל משל בדרך המליצה:

פעם פגש היצר הטוב ביצר הרע. אמר לו היצר הרע: "עד מתי נילחם זה בזה, ועד מתי תתנגד לכל מעשי? והלוא כבר קרא לי שלמה המלך ’זקן’, ולך קרא ’ילד’ ועל הילד לשמוע לקול המבוגר!"

אמר לו היצר הטוב: "אדרבה, לך קרא שלמה המלך ’כסיל’ ולי קרא ’חכם’, ואין החכם נשמע לכסיל!"

אמר לו: ,אף על פי כן, בבקשה ממך, השלם איתי לשעה אחת".

אמר לו: "מה תרצה לעשות באותה שעה?"

אמר לו: "ברצוני להזמין אחד מאנשיך לבית מרזח".

אמר לו היצר הטוב: "את מי תרצה להזמין?"

אמר לו: "חסיד פלוני".

אמר לו: "ומי מונע בעדך? לך והזמן אותו!"

אמר לו היצר הרע: "חסיד גדול הוא ולא ישמע בקולי, אלא אם כן תצטרף להזמנה".

אמר לו היצר הטוב: "כן אעשה, אתן לו רשות ללכת לאותו מושב לצים".

בא היצר הרע לאותו חסיד ודיבר על ליבו ללכת לשם אך החסיד לא אבה לשמוע. עד שבא היצר הטוב ואמר לו: "תלך, ומה בכך, אולי יצא ממהלך זה דבר טוב. רק תשמור יראת ה’ בקרבך ולא תחטא".

הלך אותו חסיד לבית המרזח, הקשיב מעט לדברי הליצנות שהעלו שם, הלך לחדר הצדדי ששיחקו בו קלפים, התבונן כשעתיים בכל אורחות בית המרזח ושב לביתו, והיצר הרע הולך אחריו לראות כיצד השפיע עליו כל מה שראה.

וירא, והנה החסיד נכנס אל ביתו ונופל על מיטתו בקול בכיה וצעקה מרה.

נזעקה אליו רעייתו ואמרה: מה לך, אישי?"

אמר לה: "כלי זהב היה לי, והלילה מסרתי אותו לבדיקה, ואמרו לי שהזהב מעורב בסיגים וערכו אינו רב!"

אמרה לו: "מה זה תדבר? וכי מניין לך כלי זהב? וכי מתוך שיכרות תדבר?"

אמר לה: "איני שיכור, ויודע אני את אשר אדבר. לבי הוא כלי הזהב שלי, אשר בו אני עובד את בוראי כל ימיי, והלילה העמדתיו למבחן. כל ימי סבור הייתי, שלבי זך וטהור, זהב מזוקק, ואני עובד את הבורא בחשק ובשמחה. אך הלילה הזה ראיתי עד כמה רחוק אני משלמות העבודה. כאשר התבוננתי בקבוצת אנשים הישובים למשחק קלפים, רתוקים ומתוחים לאין שיעור, התביישתי בעצמי כיצד אני איני רתוק כך לגמרא הקדושה. כאשר ראיתי באיזו התלהבות שמחים וצוחקים שם, ואני לא הגעתי לשמחה זו בעסק התורה והמצוות או אז נוכחתי לדעת כמה רחוק אני משלימות עבודת ה’, והלב שחשבתי שהוא זהב טהור ומזוקק, התגלה לי כמעורב בסיגים ובפסולת!"

כשמוע היצר הרע דיבורים אלה מת ליבו בקרבו, והוא יצא מן הבית בקומה שחוחה ובראש מורד, כי לא עלתה מחשבתו בידו, ויהי להיפך.

למחרת בא היצר הרע לבית הכנסת לעשות את מלאכתו עם האנשים הנתונים ברשותו, להחטיאם בשיחה בטלה בתוך התפילה, בתפילה בלא כוונה, ובריב של כיבודים קטנוניים, וראה שהנה החסיד מתפלל בכוונה עילאית, בחשק ובהתלהבות כפל כפליים ממנהגו בכל יום. ויספוק היצר כפיים ויאמר: "אכן נתקיים בי מאמר חז"ל ’הגמל הלך לבקש לו קרניים, וגזזו לו את האוזניים’...

לעיתים אנו רואים אנשי עסקים העסוקים  במלאכתם והנה הקפה מונח לפניהם והם אינם נוגעים בו מהלהט של העבודה, ואף שהמשקה מתקרר הם אינם שמים ליבם לכך. ואנו, שיושבים ועוסקים בתורה הנה הקפה מונח לפנינו ואנו מיד לוגמים ממנו ולא "שוכחים" לשתות ממנו.

וכך צריכה להיות בחינתו של האדם את עצמו עד כמה הוא דבוק בהשי"ת. כאשר האדם מקיים מצווה והוא "חי" אותה, מתלהב ממנה, קיום המצוות אצלו היה נראה אחרת כפי שכתב "אור החיים" הקדוש, שאם היו בני האדם מרגישין במתיקות ועריבות התורה היו "משתגעים" ומתלהטים אחריה. צריך להרגיש מתיקות זו, בבחינת "טעמו וראו כי טוב ה’" ומי שירגיש במתיקות ממילא יתלהב ויתלהט באהבת תורה.

אדם שלומד תורה חייב להרגיש אחרת לאחר הלימוד, אם לימוד התורה לא השפיע עליו משהו היה חסר בעריבותה.

רואים אנו, שיש לו לאדם ללמוד אף מן היצר הרע ומפעלוליו לדעת לנצלם לעבודת ה’ כראוי. ועל כך נאמר: "מן הכבשים" אלו כוחות היצר הטוב, "ומן העיזים" אלו כוחות היצר הרע,"תקחו" לימודים ולקחים בעבודת הבורא יתברך. (אור דניאל)

בימיו של המגיד הגדול ממזריטש ז"ל גר בעל הבית אחד שהיה גם עשיר וגם למדן, והיה עוסק כל ימיו בתורה ועבודה, ואשתו היתה עוסקת בחנות שהיתה להם. רק לשתי שעות ביום הבעל היה נכנס לחנות, ושאר היום יושב בבית המדרש. והיה האיש מתנגד לחסידות, ולא ראה את פני המגיד.

פעם אחת הלך באשמורת הבוקר של ערב שבת קודש לבית המדרש, ומצא שם אברכים אחדים, שלא מבני העיר, שיושבים ולומדים. שאלם האיש: "מאין אתם, ומה מעשיכם?" השיבו לו שבאו אל הרבי. נמלך האיש בדעתו: "הנה אנשים ממרחק באים אל המגיד, ואני דר כאן ועדיין לא ראיתיו אף פעם אחת! את זמן הלימוד בתורה אמנם אין כדאי לבטל בשביל כך, אבל אבטל פעם אחת את הליכתי לחנות, ואלך להקביל פניו".

כשבא אל המגיד נתרגש מאוד מזיו השכינה והדרת הקדושה שחפפה על פניו, והתחיל מי אז לבטל גם את שיעוריו בתורה בשביל להסתופף בצלו של המגיד, ונתקשר אליו בכל המסירות כאחד החסידים המובהקים.

וגלגל ההצלחה נהפך עליו מאז ועסקיו ירדו מטה מטה עד שנתדלדל. לא יכול עוד האיש להתאפק, ופנה אל רבו, המגיד הגדול, בשאלה: "למה זה מאז נתקרבתי אל הקודש ירדתי ממצבי?"

השיבו המגיד:

הרי למדן אתה, ובוודאי ידוע לך מאמר חז"ל (בבא בתרא כה, ב): "הרוצה להחכים ידרים, להעשיר יצפין, וסימנך שלחן בצפון ומנורה בדרום", אשאלך איפוא, מה יעשה האיש שרצונו להיות גם חכם וגם עשיר? הלא רב המרחק בין צפון לדרום?

שתק האיש, ולא ענה דבר.

אמר לו המגיד שוב:

אם האדם משים עצמו כאין ואפס הוא נעשה רוחני, ורוחני אינו תופס מקום, ויוכל איפוא להיות גם פה וגם שם.

ירדו הדברים לחדרי ליבו של האיש, ומאז והלאה נעשה שפל אברך ועניו, וההצלחה חזרה אליו כמקודם. (סיפורי צדיקים)

מעשה איך שדורות הראשונים היו מותרים על כל עושר וכבוד וכל תענוגי העולם הזה והיו מקבלים על עצמם צער, יסורים, עני, דוקא שיזכו לבן צדיק וכך היה המעשה. אחר גרוש אספניא התישבו היהודים בערי טורקיה, התפזרו מעט הנה ומעט הנה והתערבו עם הטורקים בכפרים שלהם וחיו חיים טובים. בכפר אחד היה ישמעאלי עשיר מאוד והיה בעל צאן ובקר ופרדסים ושדות אבל החיים שלו נמאסו עליו כי תמיד היה ריב בינו ובין אשתו ומשפחתו. פעם עלה בדעתו לברוח מכולם, שם היה יהודי בשם חיים קראקו, לא היה עשיר כל כך, אבל היה צדיק אמת שגם הגויים היו אוהבים אותו ומכבדים אותו. פעם נכנס הישמעאלי העשיר הזה אצלו ואמר לו סוד ביני ובינך אני צריך לברוח משפחתי בלתי ידיעתם, לכן תשמע לעצתי אני אמכור לך כל מה שיש לי במחיר נמוך כזה למשל כל דבר ששווה לירה אמכור לך בעשרה גרוש, מפני שאתה צדיק העושר הזה מגיע לך, עשו חשבון ביניהם במחירים נוחים כאלה שהיהודי היה צריך לתת לו שמונה מאות לירות טורקיות. הלך והתיעץ עם אשתו אמרה טוב הדבר שיסע העירה אצל הקרובים וילוה סכום שחסר לו וכך עשה. בחזרו טרם שיצא מהחומות החוצה, ראה בהלה גדולה וצעקות, ניגש אצלם לראות והנה אשה בוכה שהפחה לקח את שלשת ילדיה עבור חובות של בעלה שכבר מת, האיש הזה הוציא כל הכסף ופדה את שלשת הילדים בינתיים נהיה לילה, נכנס לבית כנסת אחד להתפלל מנחה וערבית. ובאותו הרגע נעשה רעש גדול בשמים על האיש הזה איך נתן כל כספו לפדות את הילדים היה צריך לקנות קודם כל מה שהיה בידו, ובמשך יומים שלוש, היה מוכר ופודה את הילדים, והיה נשאר גם העושר גם פדיון הילדים בידו. בא השטן וקיטרג עליו באומרו שלא כיון בדבר מצוה אלא עשה משום רחמנות לילדים, ואמר להקדוש ברוך הוא תן לי רשות אני ארד ואנסה אותו אם זה לשם שמים אם לאו? בא אליהו הנביא זכרונו לברכה ואמר הניסיון הזה שייך לי אני אנסה אותו וכן עשה, נכנס לבית הכנסת בדמות עשיר ישב על ידו שאל ממנו מאין בא, ולאן הולך, בין דיבור לדיבור עד שסחב מפיו שפדה את הילדים, אמר לו היית צריך לקנות את כל הסחורה שהבטחת לגוי עד מחר, אחרי כן לקיים מצוה זו. עכשיו שנשארת בלי פרוטה איך תתראה עם אשתך ומה תאמר לה? התחיל לבלבל מוחו עד שאמר לו אתן לך כל הסכום שנתת ונשתתף במצוה זו, אמר לו לך מכאן מה שנעשה נעשה, אמר לו תקח כפליים מהכסף ותן לי חצי מהמצוה, אמר לו בבקשה עזוב אותי, העשיר ונתן לו שלוש פעמים מהסכום שימכור לו רבע מהמצוה ולא רצה. כיוון שראה אליהו הנביא ז"ל שזה עומד על דעתו גילה את עצמו ואמר לו אי אליהו, וכיון שעמדת בניסיון אני מבטיח לך שני דברים, או לשנה הבאה תחבוק בן  ויקרא שמו אליהו ויהיה תלמיד חכם צדיק בדורו, או תהיה עשיר כזה ששרים גדולים בכל המדינות יצטרכו לכספך. אמר לו אני אלך להתייעץ עם אשתי, ומחר אתן לך תשובה, וכך היה אמרה לו אשתו לא ראיתי בתכריכים שיש כיסים שקוברים את המת עם כסף בכיסים, כולם נקברים בלי כיסים, טוב לנו בן צדיק בעולם הזה ובעולם הבא מכל אושר וכבוד של עולם הזה, ובבוקר כשקם ללכת לבית הכנסת להתפלל והנה פגש את אליהו הנביא ז"ל אמר לו, אשתי מרוצה בילד צדיק יותר מעושר, אמר לו זה וזה יתקיים בידך. אמרו חכמינו זיכרונם לברכה שהניסיון של האשה היה יותר גדול ממנו.(אהבת חיים)

ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מררים יאכלהו אל תאכלו ממנו נא ובשל מבשל במים כי אם צלי אש...(בא יב-ט)

מצות לא תעשה שלא לאכול הפסח נא ומבושל שלא להותיר מבשר הפסח

לגביר אדיר אחד היה בת יחידה, כלילת מעלות אשר ביקש להשיאה לעלם כליל השלמות, חכם ונבון, ירא שמים ובעל מידות טובות, מתמיד ובעל נימוסין. את כל ההצעות שהוצעו לו פסל, בכל מעמד מצא פגם. חקר ודרש לא נח ולא שקט, עד שמצא את שחיפש.

בכפר אחד בביתו של עני ואביון גדל עלם כליל מעלות, ברוך כשרונות ובעל מידות - כל אשר שאלה נפשו! פנה הגביר אל אביו של הבחור ואמר לו:  "תן לי את בנך לי ונחוג מיד את כלולותיו!"  השתאה העני ואמר: "מה המהירות, ומה החפזון, קצוב נא זמן ואכין את צרכי החתונה כיאות!".
צחק העשיר ואמר: "ואם אקבע מועד לעוד שנה כלום תוכל להכין את צרכי החתונה, כלום תוכל לחסוך בה דינר זהב אחד לפחות? הנה, אקרא למשרתי, אקרא לחיטים, לאופים ולמבשלים, לנגנים ולשאר העוסקים במלאכה ובתוך כמה שעות יהיה הכל מוכן.  העשיר אמר כך מחשש שמא יקדימנו אחר ויקח את בן העני המבוקש לחתן. לכן ביקש למהר כדי לזכות בחתן המושלם.
ואכן, כך עשה: חיש מהרה הובאו הבדים, ונתפרו הבגדים, הבהילו את האופים והללו טרחו, לשו, ואפו, ובעל השמחה העשיר עומד עליהם לזרזם, אך מכיון שהוצרכו לעשות הכל במהירות, לא הספיק הבצק לתפוח והחלות יצאו נוקשות ורדודות.
בתוך כך הוכנו שאר צרכי החתונה והחתן החליף את בגדיו הבלויים בבגדים חדשים והדורים שהוכנו לכבודו, והנה בעת שהחליף החתן את הבגדים הבחין כי העשיר אבי הכלה לוקח את בגדיו הבלויים ואורז אותם בקפידה. החתן החכם הבין את פשר מעשי העשיר, ולכן מיהר לקחת אחת מחלות החתונה, חלה נוקשה ורדודה והכניס אותה אל בין בגדיו הקרועים שהיו כבר ארוזים.
החתונה נחוגה ברוב פאר והדר, העשיר הביא את החתן אל ביתו ונתן לו כל מחסורו.  לימים, הקל החתן בכבוד חותנו. ביקש העשיר לרמוז לו מאין בא, ומי הרימו מאשפתות.  מה עשה, ציוה להביא צרור בגדים המונחים בפינת הארון, העשיר החל לפתוח את הצרור לעיני חתנו, והוציא מתוכו בגדים בלויים וקרועים שלבש החתן בערב חתונת. והנה לפתע נשרה חלה יבשה נוקשה ורדודה.
"מה זאת?" תמה העשיר.
"אני הנחתיה שם", ענה החתן.  "בערב החתונה הבנתי מדוע ציווית לארוז את הבגדים, שכן בקשת לרמוז לי מי אני, ואני הכנסתי את החלה כדי לרמוז לך מי מיהר כל כך, מי דחק לערוך את הנישואין בחפזון, עד שלא היה לו פנאי לחכות ולהמתין שיתפחו החלות כראוי, כי בקש לזכות באוצר - בחתן המושלם..."

סיפור זה אינו אלא משל, והנמשל הוא: אכילת קורבן פסח מורה על מעלתנו וכבודנו כבני מלכים. מסיבים אנו דרך חרות, אוכלים אותו צלי ולא נא ואסור להשאיר ממנו לבוקר כדרך העניים. לא שוברים בו עצם, ואוכלים אותו על השובע - הכל כדרך בני מלכים. וכדי שלא תזוח דעתנו ולא ירום לבבנו, הורה הקדוש ברוך הוא לאכול עם הקרבן מרור, זכר לעוני במצרים ולשעבוד המר. כמוהו, כצרור בגדי הדלות של אותו חתן שעלה לגדולה. אבל, לבל תפול רוחנו בקרבנו, הורה לאכול עמו את המצה, המרמזת, שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, עד שנגלה אליהם מלך מלכי המלכים וגאלם. מזכירה היא כאותה חלה שנצררה עם הבגדים שהקדוש ברוך הוא מיהר לקחת אותנו לו לעם, כמו שאמרו חז"ל:  "ואכלתם אותו בחפזון - זה חפזון של שכינה לקים מה שנאמר: "על מצות ומרורים יאכלוהו"!

אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם כי כל אכל חמץ ונכרתה הנפש ההוא מישראל מיום הראשן עד יום השבעי וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים (בא יב,יד-טו)

מצות השבתת חמץ

ר’ רפאל דבז’נסקי אשר חי באחת העירות בסביבת פרנצ’ב שבפולין - בעליו של בית שכר היה. אדם ישר והגון, עובד אלוקים באמונה. שמע יושרו והגינותו התפרסם בכל האזור כולו, והכל העריכוהו מאוד, גויים כיהודים. כולם ידעו שר’ רפאל לא יקח מהם ממון מבלי לתת תמורה מלאה.

לא יפלא, אפוא, כי היהודי רפאל מצא את פרנסתו בשפע. הוא ואשתו יכלו לחיות חיים שלוים ומאושרים, אך לא כך היה, דאגה את כרסמה בלבם, שכן ילדים לא היו להם, ועל כך צערם היה גדול מנשוא.
שנים רבות חלפו עליו בכפרו ולא נשתנה סדר עולמו, עד שהופיע בכפר כומר שונא ישראל מובהק, שהשנאה ליהודים פעפעה עמוק בלבו ולא יכול היה לשאת כי היהודי רפאל מצליח בעסקיו, ולכן החל הכומר מתאנה ומציק לרבי רפאל.  תחילה סובב בין הכפרים ודרש מהם להחרים את בית השכר ולא להכנס אל רבי רפאל, כך קיווה שיצליח לשבור את מטה לחמו, אך הכפריים שהטיפה המרה משכה אותם כבחבלי קסמים, לא שעו לדבריו ולא שתו ליבם אל דרישותיו, והמשיכו כהרגלם להידפק על דלת בית המרזח לשתות לשכרה, ורבי רפאל המשיך להתפרנס ברווחה.
כשראה הכומר כי הטפותיו אינן מועילות, החליט לנסות מזלו אצל פריץ הכפר. הוא ביקש מהפריץ שיטול חזרה את רשיון החכירה של רבי רפאל. אך גם כאן לא האירה לו ההצלחה פנים. רבי רפאל זכה לחיבתו של הפריץ והוא סרב לשמוע בקולו של הכומר. כך נמשכו הימים והכומר חורש תחבולות ומחשבות כיצד להציק ולהרע ליהודי זה. אולם כל מזימותיו נתקלו בקשיים מרובים והדבר לא צלח בידו.

חג הפסח קרב ובא, והכומר הגה מחשבת זדון חדשה.  יודע הוא כי רבי רפאל מוכר את חמצו מדי שנה בשנה לנכרי, אחד הכפריים, והנה החליט לעשות מעשה. הוא הלך לאותו כפרי והבטיח לו סכום כסף גדול ובלבד שלא יקנה את החמץ של רבי רפאל.
בתחילה סרב הגוי להישמע לכומר, "זה שנים אחדות קונה אני את חמצו של היהודי ומקבל תמורת זאת סכום הגון" כך סיפר "ולבד מזאת מעניק לי היהודי יין לפני החג ודאי שאינני רוצה להפסיד כל זאת!" טען בלהט.  "אני אתן לך סכום כפול מזה שהיה נותן לך היהודי", הבטיח הכומר ברוחב לב. "ונוסף לכך מבטיח אני לך כי ימחלו עוונותיך - הן אלה שכבר נעשו והן אלה שעתיד אתה לעשות".  הכפרי עמד תוהה ומהסס את מול הכומר ולא ידע להשיבו דבר, אך לאחר הבטחת הכומר להוסיף לו כמה בקבוקי משקה - התרכך מעט, ולאחר איומי הכומר בקללות, לא נשאר הכפרי אדיש והנהן לאות הסכמה.  הכומר לא הניח לו ולא עזב את הבית, עד אשר נשבע לו הכפרי כי רגליו לא תדרוכנה על מפתן בית השכר עד לאחר הפסח.
לאחר צאת הכומר מבית הכפרי עוד ניקר חשש בלבו שמא מישהו אחר מהגויים האחרים יקנה את חמצו של היהודי ואז תהא כל טרחתו לשווא, לכן, הזהיר את כל הכפריים לבל יהיה איש מהם לקנות את חמצו של היהודי, וכך היה בטוח שהצליח במשימתו.
ערב פסח מתקרב, רבי רפאל מחכה לבואו של הגוי, רוצה הוא לשוב לביתו ולהתכונן לחג המצות, אך הגוי שדרכו הייתה להופיע בשעת בוקר מוקדמת לא הופיע הפעם.  ודאי יגיע מאוחר יותר חשב רבי רפאל, והמשיך להמתין לו בבית השכר.
השעות נקפו והגוי לא הגיע לקנות את החמץ כהרגלו. או אז הבין רבי רפאל כי ידו של הכומר העריץ בדבר, וכי הפעם הצליחה מזימתו. לכן יצא חיש מחנותו ופנה לאיכר אחר שיקנה את חמצו, אך זה סרב לקנות את החמץ. פנה רבי רפאל לאיכרים נוספים וכולם סרבו לערוך עיסקה עם היהודי. בדמיונם כבר ראו כיצד נכנסים הם לבית השכר המופקר ושותים כתאות נפשם מבלי לשלם...

מכיוון שהגיעה שעת "איסור חמץ" חזר רבי רפאל אל חנותו פתחה לרווחה וקרא בפולנית:  "לכל מאן דבעי הנני מפקיר את כל החמץ שברשותי וכל הרוצה יכול לבוא ולקחת."  כשסיים את הכרזתו, ארז את תרמילו ויצא לכיוון ביתו.
במשך כל ימי החג היה שרוי רבי רפאל בשמחה מרובה, שכן בטוח כי מן השמים מנסים אותו וכדי לא לצער את אשתו הצדקנית על אבדן פרנסתו, לא סיפר לה מכל אשר ארע.
לאחר הפסח רתם רבי רפאל את עגלתו ונסע עם אשתו לכוון הכפר.  בדרך ראה רבי רפאל את אחד הכפריים, שבא מול, הוא עצר את עגלתו וברוח טובה פנה אל הכפרי ושאלו: "כיצד עבר עליכם חג הפסח, האם שתיתם לרוויה השנה? האם הרוויתם את צימאונכם בשנה זו שלא כבשנים קודמות?"
הביט הכפרי ברבי רפאל כלא מבין וענה לו: הכיצד רצית שנשתה, והרי שני כלבים שחורים מטילי אימה שמרו על פתח חנותך ולא אפשרו את הכניסה אליה.  נדהם רבי רפאל לשמוע את תשובת הגוי ובמהירות נסע לכוון חנותו, ואכן ראה שני כלבים שחורים עומדים בפתח, אך כלבים אלו - בראותם את רבי רפאל נגשו אליו, רחרחו בו ומיד עזבו את המקום במהירות ונעלמו.
הבין רבי רפאל שמן השמים סייעו לו ולחמו את מלחמתו, למרות זאת אמר לנפשו: בביתי לא ילין חמץ שעבר עליו הפסח, ותוך כדי מחשבה נגש אל ברזי חביות היין שרך, פתחן לרוחה והיין שרף החל להישפך החוצה מתוכן.  כשראתה אשתו את מעשהו נבהלה ואמרה: "כל פרנסתנו היא ביין זה וכיצד מאבד אתה פרנסתך במו ידיך?!"
שמע רבי רפאל את דברי אשתו והחליט לשאול שאלת חכם, כששמע הרב את סיפור המעשה פסק לו כי היין שרך מותר בהנאה.  שמחה אשתו לשמע פסיקת הרב, אך רבי רפאל עדין לא נרגע, הוא החל לעשות חשבון נפש, אמת ונכון הוא שחביות יין שרף אלה הן מקור פרנסתו. - אם יאבדו החביות תאבד גם פרנסתו, משום כך מצא הרב התר דחוק להשתמש ביין שרף זה, ואמנם יכול הוא לסמוך עליו - והמשיך להפוך במחשבותיו - רבונו של עולם, כיצד אני רפאל דבז’נסקי, יכול להסתמך על התר זה בגלל בצע כסף? ובחשבו כך גמלה בלבו החלטה:  כשהגיע לחנות פתח שנית את הברזים והיין שרף ניגר ונשפך ארצה. החביות התרוקנו עד טיפת היי"ש האחרונה...
לשמע מעשהו פרצה אשתו בבכי מר, היא נגשה לבית הרב וביכתה את מר גורלה. "בנים אין לי, ועתה אבד כל רכושנו ואני אנא אני באה?!"
"אל תבכי" ניחמה הרב, "שובי לביתך והסירי דאגה מלבך ובזכות המצוה שקימתם יולד לך בן שיאיר בצדקתו את עיני העולם..."  ואכן לתקופת השנה נולד להם בן, הלא הוא הצדיק רבי אברהם מטשכנוב (אביו של האדמו"ר רבי זאב מסטריקוב זצ"ל), עליו אמר הרבי מקוצק זצ"ל: "מי יכול להדמות לאיש קדוש כזה שכל אבריו הם תורה וקדושה".

שלא ימצא חמץ ברשותנו בפסח

ערב פסח לאחר חצות היום, ברחובות העירה ברדיטשוב ניכרת התכונה האחרונה לקראת החג הממשמש ובא, בתי ישראל נקיים, רחוצים וממורקים, שלות החג הקרב כבר החלה לרדת על בתי היהודים.
הרב הקדוש, רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל, יוצא לשוק, קורא לגוי אחד ומבקש ממנו:  "הא לך מטבע והבא לי מעט טבק תוצרת חוץ!" אותו טבק נאסר בסחורה על ידי המלכות.  נטל הגוי את המטבע וכעבור זמן מה הביא לצדיק את הסחורה האסורה, את הטבק, כשהוא ארוז ומוצנע היטב לבל יתגלה. כי ידע הגוי שהעובר על החוק וסוחר בסחורה זו צפוי לקנס כבד מאוד.  הודה לו הרבי ופנה אל משמשו ואמר לו: "הא לך מטבע ולך הבא לי לחם מאחד היהודים, שלם לו ביד רחבה עבור ככר לחם.  הביט המשמש בפני הצדיק ולא הבין: מנין ישיג עתה לחם?! כלום נשאר חמץ בבית יהודי?  אך את הרבי אין שואלים שאלות והמשמש החל לסובב בבתים לבקש לחם, אך כמובן, באף בית יהודי לא מצא את מבוקשו.
בידיים ריקות שב אל רבו ואמר לו: "רבי, הן ערב פסח היום והחמץ - בל יראה ובלא ימצא, לא מצאתי לחם בשום בית יהודי!"
נשא רבי לוי יצחק את עיניו למרומים, ואמר בהתרגשות: "ראה, רבונו של עולם, מי כעמך ישראל! הקיסר אסר על המסחר בטבק זה והציב אלפי שוטרים ופקחים והעניש בקנסות ובענשי מס, ולמרות זאת מבריחים בני המדינה כמויות אדירות מהסחורה האסורה. ואילו אתה כתבת בתורתך: "ולא יראה לך חמץ" ולא הצבת שום שוטר ופקח - ואין להשיג בבתי ישראל אפילו משהו חמץ!
היש עם כעמך ישראל?!"...

ושמרתם את המצות ושמרתם את היום הזה לדורותיכם (בא יב-יז)

 כשם שעליכם לשמור את עיסת המצות שלא תחמיץ, כך עליכם לשמור את היום הזה לדורותיכם שלא "יחמיץ" ברבות הדורות, ולא יתהפך חלילה "לחג ניצחון הצבא הישראלי על הצבא המצרי", ועליכם לשמור ולזכור תמיד, "כי בעצם היו הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים" ולא צבאותיכם הוציאו אתכם. (אזנים לתורה).

דבר החסידות – פרשת בא – יו"ד שבט

פרטים

קטגוריה: פרשת בא

פורסם בחמישי, 29 אוקטובר 2020 19:27

נכתב על ידי Super User

כניסות: 554

ב"ה     

דבר החסידות – פרשת בא – יו"ד שבט

פתקא מן שמיא

לקראת יו"ד שבט הגדול, שבעים שנה לנשיאות כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו:

מספרים בשם הגה"ח הרב מנחם זאב גרינגלאס:

סיפר לי הרב חיים ליברמן, מזכירו של כ"ק אדמו"ר הריי"צ [=רבי יוסף יצחק, דור שישי לנשיאי חב"ד, שהשבוע ימלאו שבעים שנה להסתלקותו]:

"פעם, כששהה הרבי הריי"צ במלון, ראיתי שהרבי כותב לעצמו משהו בפתק ואח"כ קורעו ומשליכו.

"אחרי שהרבי יצא – התכופפתי ואספתי את פיסות הנייר, ומצאתי כתוב שממלא מקומו יהיה חתנו הרמ"ש [= כינויו של  כ"ק אדמו"ר, לפני הנשיאות] כאשר הרבי חזר, הרהבתי עוז ושאלתי את פי קדשו מדוע זרק הרבי את הפתק?

-         ענה הרבי: מפני כבודו של הרש"ג [=הרב שמריהו גוראריה, חתנו הראשון של הרבי ריי"צ].

-         שאלתי: אם כן, מדוע כתב אותו הרבי?

-         והשיב לי: כדי להוריד את העניין לעולם."

(שמעתי מפי הרב אשר גרשוביץ, משפיע פעיה"ק צפת, ששמע בשם הרמ"ז הנ"ל. בלי אחריות כלל וכלל)

~~~

החידוש של "פסח מצרים"

אחד החילוקים שבין "פסח מצרים" ל"פסח דורות" הוא, כלשון התוספתא (פסחים פ"ח, ז): "פסח מצרים – כל אחד ואחד שוחט בתוך ביתו, פסח דורות – כל ישראל שוחטין במקום אחד". כלומר, את קרבן הפסח בכל הדורות הקריבו בעזרה, כולם ביחד. לעומת זאת בפסח מצרים לא התקהלו למקום מסויים אלא כל אחד שחט בביתו.

אח"כ ממשיך בתוספתא: "פסח מצרים נאמר בו "והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות" (יב, כב) – מה שאין כן בפסח דורות. פסח מצרים נאמר בו "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר" (שם) – מה שאין כן בפסח דורות".

וצריך להבין:

א)    זה שבפסח מצרים אין צריך להתקהל למקום מסויים – מובן, כי במצרים לא היה להם ביהמ"ק או משכן, אבל מהי ההדגשה "כל אחד ואחד שוחט בתוך ביתו" – שמשמע שחובה לעשות את הקרבן דווקא בבית?

ב)    גם המשך דברי התוספתא דורשים ביאור – מדוע נחשב האיסור לצאת מהבית כחומרא של 'פסח מצרים' לעומת 'פסח דורות', הרי הסיבה לאיסור היציאה מהבית הוא כדי להינצל מידיו של ה"משחית" (כמפורש בכתוב שם, כג ובפירש"י) ומה הקשר לקרבן הפסח?

והביאור בכל זה:

אנו מוצאים בחז"ל שהמשקוף ושתי המזוזות במצרים היתה להם הגדרה של 'מזבח', כדברי הגמרא (פסחים צו, א) "שלשה מזבחות היו להם במצרים: המשקוף ושתי המזוזות".

אבל, מדייק ה"צפנת פענח" (לגאון הרוגוצ'ובי) על התורה, שלשון הכתוב כאן הוא: "והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות"; שלא מצינו בשום מקום "הגעת הדם", אלא הזאה או זריקה וכיו"ב. ומסביר: שבכל הקרבנות צריך שהדם יזרק על המזבח ואח"כ יכול לנזול, אבל כאן, בפסח מצרים, דרוש שהדם אכן יגיע למשקוף וישאר שם.

והטעם – מכיון שהדם צריך להגן עליהם מהמשחית – עליו להישאר כל הלילה על הפתח (כי "מצוה רק בעידנא דעסיק בו מגנא" – לשון הצפנת פענח, ע"פ סוטה כא, א).

והוא מסביר את ההבדל בין כל הקרבנות לקרבן פסח מצרים: כי בכל הקרבנות היתה גם "הקטרת אימורים" [=שריפת החֵלב] על המזבח, אבל כאן במצרים לא היתה הקטרת אימורים (כמבואר בפסחים שם), ולכן הזאת הדם על המשקוף היא גם במקום הקטרת אימורים, ולכן היא גם דומה להקטרת אימורים (ולא להזאת דם) – שכשם שצריך שהאימורים ישרפו בפועל, ולא רק יונחו על האש – כך גם הדם יגיע ויישאר במשקוף ובמזוזות.

על פי זה מובן מדוע האיסור לצאת מהבית קשור עם קרבן הפסח – כי מכיוון שהדם על המשקוף והמזוזות הוא בדוגמת החלב שעל גבי המזבח, ועליו להיות מונח שם כל הלילה – אם כן חלה גם קדושה על הבית שבו הוקרב ונאכל הפסח, מעין קדושתו של מקום המקדש. וכשם שהיתה חובת לינה בירושלים לאחר הבאת קרבן בביהמ"ק* – כך גם היתה עליהם חובת 'לינה' בבית שלהם.

והטעם שהיו צריכים להקריב את קרבן הפסח דווקא כל אחד בביתו:

כי מכיוון שיציאת מצרים היתה "לידת" עם ישראל (ראה יחזקאל טז ובמפרשים שם) – לכן בקרבן הפסח שהובא בהקשר ליציאת מצרים היה צורך להדגיש את מטרת עם ישראל בתור עם ה', שהוא לעשות לו יתברך דירה בתחתונים**, ולכן היה צורך בהשראת השכינה בבית כל אחד ואחד (כיון שטרם היה אז מקום קבוע להשראת השכינה), שייעשה ביתם מעין 'בית מקדש' עם 'מזבח'. וזו היתה הקדמה להשראת השכינה במשכן וביהמ"ק, עד לבית השלישי שיבנה במהרה בימינו ממש.

שבת שלום!

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כו, בא שיחה ג (עמ' 77 ואילך, ובמתורגם ללה"ק עמ' 79 ואילך). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" שמות (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' קעז-ט.

______________

*)  ספרי פינחס כט, לה, פ' ראה טז, ז. וראה ר"ה ה, רע"א, פסחים צה, ב ובתוס' שם. ועוד.

**)  תנחומא נשא טז. ועוד. וי"ל שזהו אחד הביאורים מדוע דווקא בקרבן פסח יש את החידוש של פסח שני (שגם אלה שהחסירו את קרבן הפסח יוכלו להשלימו – היפך הכלל דעבר זמנו בטל קרבנו) – כי מכיוון שזה קשור עם לידת עם ישראל, עם עצם המהות של יהודי, לכן אין בזה "דבר אבוד".