פרשת חיי שרה
- פרטים
- קטגוריה: פרשת חיי שרה
- פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 22:37
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 572
פרשת חיי שרה - הרב אריה קרן שליט"א
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים חיי שרה (בראשית כג-א)
צער של אמא
ויהי כראות השטן את אברהם הולך לשוב לביתו וימהר וישתנה ויהי דמיונו כאיש זקן ויבוא לבית שרה ויאמר לה אהה, שרה האם האומללה! האמנם לא שמעת ולא הוגד לך הדבר אשר נעשה ביצחק בנך? כי לקח אותו אברהם ויביאהו אל אחד ההרים ויבן מזבח וישחט עליו את יצחק. ויצעק הנער אל אביו ויתחנן אליו לאמר רחם נא אותי! ולא שם אברהם לב לדברי תחנוניו וישחטהו. ויהי כשמוע שרה את הדברים האלה ותחרד חרדה גדולה ותבהל ותחשכנה עיניה ותצעק צעקה גדולה ומרה ותיפול על פניה ארצה ותזרוק עפר על ראשה. ותתן את קולה בבכי ותקרא בני יצחק, בני בני! מי יתן מותי אני תחתיך היום! אהה, בני מחמד! אנכי רביתיך וטפחתיך ותיקר נפשך בעיני מנפשי ואהב אותך בכל ליבי ובכל נפשי ותהי כל שמחתי ונחמתי.... ועתה טוב מותי מחיי! ותתן שרה את ראשה כחיק אחת השפחות אשר מהרו לנחמה, ותדום כאבן. ותקם אחרי כן ותלך לבוא חברונה.
ותשאל את כל הולכים על הדרך לבנה ולא ענו אותה האנשים דבר כי לא ידעו מה נעשה ליצחק. ותבוא עם שפחותיה ועבדיה לקראית ארבע ותשב שם, כי חלשה מאד ולא היה עוד בה כח ללכת משם והלאה. ותאמר שרה אל עבדיה עשו נא עמדי חסד והלכתם לבקש את אברהם ואת יצחק וילכו העבדים ויבקשו בכל המקומות ולא מצאום ויתעצבו אל ליבם מאד וילכו לשוב אל קרית ארבע. וירא השטן את ענות נפש שרה וישמע את קול בכיתה וירגז תחתיו וימהר וישתנה ויהי דמיונו כיצחק. ויהי בראותה פתאום את פני יצחק בנה יחידה ותגדל שמחתה עד מאד ותצא נפשה מרוב שמחה וגיל ותמת.
אבל גדול
ואברהם הלך לשוב אל באר שבע ויהי כקרבו אל ביתו וירא והנה סגורות דלתות אהל שרה ויתמה מאד. ויבט כה וכה וירא כי אין העננים המזהירים המקיפים את האהל ויחרד חרדה גדולה עד מאוד. ויגש אל האהל וישקף בעד החלון וירא והנה כבה נר התמיד!! וידע ליבו ויבן כי אסון קרה את שרה וירץ אל שכניו וישאל אותם לשרה ויענו אותו האנשים לאמר הוגד הוגד להאם הרחמניה לשרה כי נשחט יצחק בנה ותלך לבקשו ותבוא חברונה. וימהר אברהם ויבוא חברונה היא קרית ארבע וימצא את שרה מתה ויבך אותה הרבה בכה ויקונן את הקינה הזאת על שרה לאמור "יתומות ואלמות" אל שרה בכינה המאכילתכן לחם לרעבכן, המשקה אתכן מים לצמאכן, המלבישה את מערומיכן! איך נאלמה הלשון המדברת תנחומים, ותעצמנה העינים המפיקות חמלה ותחלשנה הידים המוחות דמעה מעל כל פנים!...
וישמע כל העם את המספד על שרה ויתנו את קולם בבכי ויבכו עד אשר לא היה בם כח לבכות. בעצם היום ההוא נודע דבר מות שרה ליצחק וימהר הוא ושם לבוא קרית ארבע. ויפול יצחק על פני אמו ויבך עלילה ויושק לה. וישא את קולו ויקרא לאמר: אויה לי אמי הרחמניה, כי עזבתני פתאום! אמור אמרתי עוד אראה את פניך אשר האירו לי כשמש בצהרים, עוד אשמע את דבריך הטובים המשמחים לב, המשיבים נפש! ועתה הה! חשך שמשי וישבר ליבו! איכה אנחם ונחתי אבדה ממני איכה אשמח ושמחתי ערבה...? ויבך יצחק עד אשר לא היה בו כח לבכות וישב לארץ ויורד ראשו וידום כאבן.
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים חיי שרה (חיי שרה כג-א)
ומודיעה לנו התורה ששני חיי שרה היו קכ"ז שנה. ונפטרה בחברון. וזה שחוזר הכתוב ואמר: שני חיי שרה ונראים הדברים יתרים ובא להודיענו שלא נחשבו שבאמת היתה צריכה לחיות יותר מזה, אבל היא מתה קודם זמנה מחמת הצער שנצטערה כששמעה שאברהם עקד את יצחק מפי השטן. לא כן הדבר כי באמת היו קצובים לה כך וכך שנים, והקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים שיהיו שלמות שלא יחסר יום. ובין כך היתה נפטרת אבל הסיבה למותה היה הצער הזה.
וכן מצינו בדוד המלך שבקש מהשי"ת שיודיעו לו מדת חייו וכמה שנים יש לו עוד לחיות. אמר לו הקב"ה גזרה היא מלפני ששום בשר ודם לא ידע מה מדת ימיו. אבל זאת הודיעו לו שביום השבת ימות. אמר דוד: יותר טוב לי למות ביום ראשון כי אז יוכלו לחלוק לי כבוד ולהספידני, ואילו ביום השבת אי אפשר יהיה לנגוע בי ולא להספידני. אמר לו הקב"ה דבר זה אי אפשר, שכן כבר יגיע זמנו של שלמה למלוך, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה הינו כשיעור השערה, אמר דוד: אם כן אמות יום קודם לכן, היינו בערב שבת. אמר לו הקב"ה: גם זה אי אפשר: כי טוב יום בחצריך נאלץ בחרתי וגו’ (תהילים פד) היינו טוב יום אחד שאתה עוסק בתורה מאלף קרבנות שמכין שלמה בנך כדי להקריב בשעה שיבנה את בית המקדש. והואיל וכן, אע"פ שדוד המלך היה עוסק תמיד בתורה, בין ביום ובין בלילה, אבל ביום השבת היה עוסק כל היום בתורה בלי לבטל רגע. וכשבא מלאך המוות לה היה לו רשות להתקרב אליו כי לא פסק פיו מלגרוס. ומאחר שכבר הגיע זמנו למות, יצא מלאך המות אל הגן שהיה אחורי ביתו, והניע את העצים בכוח. יצא דוד המלך לראות מה אירע, וכשעלה בסולם נשמט שלב אחד, ובגלל זה הפסיק דוד מן התורה וברגע זה נפטר.
ויהיו חיי שרה וכו’, ולכאורה היה צריך לומר פרשת מות שרה ולא חיי שרה כי הרי שרה נפטרה, ואפשר לומר שצדיקים במיתתן קרויים חיים ולא עוד אלא שגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, וכן ראוי לומר כאן חיי שרה, על דרך שדרשו חז"ל במסכת תענית שיעקב אבינו לא מת. שגדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם. שאין להם חיבוט הקבר כי אין להם אפילו רשימו של עברות. רשמו זה רושם שנשאר מעברה שכבר כופרה בתשובה כמו פלטה עם מסמרים (עברות) אם נוציא את המסמרים ישארו חורים, החורים זה הרשימו שמהם אי אפשר להתעלם למרות שאדם עשה תשובה הרושם אינו נמחק ויש לכפרו בחיבוט הקבר.
ויהיו חיי שרה וכו’ איתא במדרש על פסוק זה מלמד שאדם הראשון היה אומר פסוק זה לבשון ארמי, ולכאורה יש להבין כוונת המדרש בדברים הללו, אולם נראה להסביר על פי מה שהובא ברש"י בשם חז"ל, למה נאמר שנה בכל אחד ואחד לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו, בת מאה כבת כעשרים לחטא מה בת עשרים לא חטאה שאינה בת עונשין שאין ב"ד של מעלה מענישין פחות מגיל עשים גם בת מאה לא חטאה.
מעשה ברבי הצדיק ר’ יצחק מניסכיז ז"ל היה נשוי לנכדתו של הרב הקדוש ר’ לוי יצחק מברדיטשב ז"ל ואכל על שולחנו של חותנו זקנו ארבע שנים מזונות. קודם הנישואין כשהצדיק מברדיטשב התחייב להסמיך את הזוג על שולחנו ארבע שנים, ביקשו ממנו שיסמיכם זמן ארוך יותר, אבל הוא, הצדיק, טען, שבשום אופן אינו יכול להבטיח מזונות לזוג יותר מארבע שנים. והיה אז הדבר לפלא בעיני כל. אך לבסוף התברר הדבר ככלות ארבע שנים ביום האחרון, נפטר הצדיק מברדיטש. (סיפור חסידים)
החסיד ר’ יעקב יצחק מבריזין ז"ל בא פעם ל"סבא קדישא" מרדושיץ ז"ל(כך היה נקרא הרב הקדוש ר’ ישכר דוב מרדושיץ) ושפך לפני ערו ומרי שיחו: זרעו אינו מתקיים בחיים, בניו מתים בילדותם. ציווה עליו סבא קדישא, שכשתגיע אשתו לפרקה, קרוב לשעת לידתה, יבוא אליו. החסיד עשה כדברי הצדיק, וכשהגיעה אשתו לחודש השביעי להריונה נזדרז ונסע לרדושיץ הצדיק שאל אותו לשם אביו, וכשהשיב לו ששמו היה "ירמיה", ציווהו לקרוא את שם בנו אשר יוולד לו "חיים ירמיה" קודם נסיעתו מרדושיץ נכנס החסיד להצדיק לברכת הפרידה. בירך אותו הצדיק שהבן שיוולד יהיה של קיימא, וסים את דבריו בתיבות אלו "ובני דן חושים". לא הרהיב האיש עוז לשאול את הצדיק לפשר הדברים, ונסע לביתו, ואשתו ילדה בן, וקרא את שמו "חיים ירמיה" בפקודת הצדיק.
ותשוקה עזה נתעוררה בלב החסיד להבין את כוונת הצדיק בפסוק "ובני דן חושים" שאמר לו. סיפר את הדבר לפני כל תלמידי החכמים והחסידים שבעירו וכל אחד מהם אמר פירוש אחר על זה אבל לא נכנסו פתרוניהם באזניו. נמלך וכתב את הדבר לגיסו שהיה רב בפשיסחא וגם הוא וחבריו לא יכלו להשיג כוונת הצדיק. כך עברה שנה שלמה. לשנה השניה חזר והציע שוב את הדבר לפני החכמים והחסידים בעירו, ונזרקה מפי החבורה פירוש שכולם הסכימו והחליטו עליו שהוא הוא הפירוש הנכון הצדיק נתכוון לרמז, שאף על פי שלדן היה רק בן אחד חושים מכל מקום כתוב עלו בלשון רבים "ובני...". מפני שמהבן האחד הזה יצאו בנים הרבה, ושבטו של דן היה מרובה באוכלוסין, כדאיתא בגמרא (בבא בתרא, קמג ע"ב): "ובני דן חושים שהיו מרובין כחושים של קנה", ורמז לו הצדיק בזה, שעוד בנים לא יוליד, והבן הזה יהיה אצלו יחיד, אלא שצאצאי הבן הזה יהיו מרובים.
וכך היה. חיים ירמיה זה היה בן יחיד להוריו, אלא, שהמשפחה נתרבתה, הוא, חיים ירמיה, הוליד בנים ובנות רבים. (סיפורי חסידים)
וידבר אתם לאמר אם יש את נפשכם לקבר את מתי מלפני שמעוני ופגעו לי בעפרן בן צחר ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו אשר בקצה שדהו בכסף מלא יתננה לי בתוככם לאחזת קבר (חיי שרה כג, ח-ט)
משראה אברהם שאותם בני חת אינם רוצים לקבל כסף עבור הקבר והוא היה שונא מתנות לכן העז לומר להם דבר כזה שימכרו לו השדה בכמה כסף שהם רוצים.
ואדם אחד היה ביניהם שהיה נקרא עפרון בן צוחר שהיתה לו מערת המכפלה מפני שהיו שתי קומות. ויש אומרים מערה בתוך מערה, והיה זה מקום מושלם ומובטח בשביל קבורה. והיה אברהם יודע שבתוכה נקברו אדם וחוה, וכל מי שהוא קבור שם שכרו כפול.
ויש עוד טעם, כי יש לו לאדם להתרחק מלהיקבר בין אנשים רשעים ובהיות בני חת אלו רשעים, לא רצה אברהם ששרה תיקבר ביניהם. והורו רבותינו שאין לקבור צדיק אצל חסיד, ולא כ"ש אצל שאר בני אדם, כי מעלת החסיד גדולה ואין לקבור על ידו אלא דומה לו, אבל אם הוא בעל תשובה אפשר לקוברו אצל הצדיק. ואם ראובן ושמעון היו שונאים בחייהם אין לקוברם זה סמוך לזה, משום שיש להם צער יש להשתדל ולדור אצל בני אדם טובים, ק"ו בקבורה שאין לקבור צדיק אצל רשע, כי האדמה שהצדיק נקבר בתוכה היא טהורה ומשולה לתיק של ספר תורה, ואין הרשע ראוי להיקבר שם ומצינו כי בזמן שישראל היו עסוקים במלחמה עם אדם, כשמת אדם אחד מתוך החפזון קברוהו ע"י קברו של אלישע איש האלקים, וכשנגע עצם בעצם קם אותו אדם וחי והלך ברגליו, כי לא רצה הקב"ה שעצמות של מאן דהוא יגעו בעצמות הצדיק, לכן לא קיבלתו האדמה לכן השתדל אברהם לרכוש מקום נפרד כדי לקבור שם את אמנו שרה. (מעם לועז)
ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו אשר בקצה שדהו בכסף מלא יתננה לי בתוככם לאחוזת קבר (חיי שרה כג-ט)
יש להבין איזו מעלה מיוחדת מצא אברהם אבינו במערכת המכפלה שהתאמץ כל כך לקנותה?
ויש לומר כי מעשה שהיה כך היה כשבאו המלאכים אצל אברהם לבקר ולבשר ששרה תלד בן וביקש להאכילם בשר בקר כתוב "ואל הבקר רץ אברהם" אל תקרא אל הבקר אלא אל הקבר לומר שרץ אברהם לקבר של אדם הראשון במערת המכפלה ומהשמים כוונו כך על ידי ששלחו את המלאך רפאל ונדמה לפר (שהרי רפאל אותיות פ אל) וכשרצה אברהם אבינו ע"ה לשחוט את הפר לכבוד האורחי ברח לכיון מערת המכפלה.
כשהגיע לשם נגלה לו אדם הראשון מיד נסתר ממנו כשאברהם ראה זאת הבין שבמקום הזה יש מעלה מיוחדת ואמר: מהשמים גילו לי שאדם הראשון קבור כאן בכדי שאני ואשתי נקבר גם במקום הזה ומאז נתאוה להיקבר שם. אלא שלאחר מכן אמרו לו אדם וחוה: אנו בבושה לפני הקדוש ברוך הוא בעולם ההוא בשביל החטא שגרמנו מיתה לכל באי עולם ואם תרצו להקבר כאן, היתווסף לנו בושה אחרת מפני המעשים הטובים שבכם. וכששמע אברהם אבינו כך התחיל לדבר עם אדם וחוה בדברי פיוס ואמר להם אני אשתדל לבקש מלפני הקדוש ברוך הוא שלא תבושו לפניו ולכן כתוב "ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו לומר לך שנתרצו אדם וחוה. מערכת המכפלה ניקראת כי נקברו שם אבותינו בזוגות כלומר בכפולות והם אדם וחוה אברהם ושרה יצחק ורבקה יעקב ולאה בסה"כ ארבע זוגות לכן היא נמצאת ע"י קרית ארבע שנקראת על שם ארבע זוגות של אבותינו שניקברו שם.
ומאותו זמן אברהם היה הולך למקום מערת המכפלה כדי להתנאות משום שהיתה שם קדושה מיוחדת (זוהר הקדוש פ חיי שרה דף קכ"ז קכח ומדרש)
וכתב המקובל רבנו יוסף בנבנישתי זצ"ל שהסיבה שביקש אברהם לשלם לעפרון כסף מלא תמורת המערה היא בכדי שעפורן לא יוכל לחזור בו לעולם וזהו שכתוב "בכסף מלא יתנה לי" כלומר, שבתנאי זה אני לוקחה הימנו שתהיה מכירה זו שלימה בלי טעות וחרטה. עד שאפילו אם יתברר שהיה בה אוצר והיא מלאה כסף לא יוכל לחזור בו.
ואילו ידע עפרון את חשביות מערת המכפלה לא היה מוכן לקבל כל הון שבעולם תמורת אותו מקום.
ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו, שים נא ידך תחת ירכי (חיי שרה כד-ב)
מודיעה לנו התורה שלפי שהיה לאברהם בן השתדל להשיאו בחייו כדי לראות נחת ממנו.
וכך היה מעשה: בשעה שניצל אברהם מכבשן האש נתן לו נמרוד עבד בשם אליעזר. ויש אומרים שהיה בנו של נמרוד. וכשהיה ברשותו של אברהם נעשה מושלם מאד, והיה חכם גדול שהיה לומד הרבה מאברהם ומה שלמד היה חוזר ומלמד לאחרים. והיה מסוגל לכבוש את יצרו, והיה מתנהג בחסידות, וזהו שאומר הכתוב: המושל בכל אשר לו, שהרי בהיותו עבדו לא שייך לומר עליו המושל בכל אשר לו, אלא הכונה שהיה שליט ביצרו.
ויש ללמוד מחסידותו של אברהם, שעבדו אליעזר שלט בממונו וניהל לו את כל עסקיו באופן עצמאי לחלוטין, ואברהם נתן לו את אמונו ובמקום שישביע אותו לפני מותו, ויחתים אותו הסכם בכתב שיהיה נאמן ואחראי בניהול נכסיו, הוא משביע אותו שימצא כלה ראויה ליצחק בנו, כלומר רואים מכך שכמה שעניני הרוח והמצוות מדאיגות את אברהם כשהוא משביע אותו שבועה חמורה, ואילו על ניהול נכסיו המרובים של אברהם אבינו לא משביע אותו כלל ולמדים מכך שאברהם אבינו לא מודאג מעתיד הגשמי אלא מעתיד הרוח, ובאורח חיים כזה עלינו לחיות ובמיוחד לפני יום הכיפורים עלינו לדאוג למצבנו הרוחני בראש ובראשונה ולא לכתחילה לדאוג למצבנו בבנק או ברמת חיינו הגשמיים.
ויען לבן ובתואל ויאמר מה יצא הדבר וגו’ הנה רבקה לפניך קח ולך (חיי שרה כד-ג)
הנה לאחר גמר סיפורו של אליעזר, תיכף ענו "מה’ יצא הדבר הנה רבקה לפניך קח ולך". תיכף הסכימו לשולחה ואמרו לו בפירוש "קח ולך", ולהלן אנו מוצאים "ויקומו בבוקר ויאמר שלחוני לאדוני, ויאמר אחיה ואמה תשב הנערה אתנו ימים או עשור ואחר תלך" (שם כד-נה). ופירש רש"י ימים זו שנה. או עשור היינו עשרה חדשים והדבר מפליא הלא הם בעצמם אמרו לו מתחילה ’קח ולך’ כלומר תיכף, ועתה שינו את עורם בצורה גסה כזאת, ואמרו תשב הנערה אתנו ימים או עשור, שנה או עשרה חדשים? ומפליא עוד יותר כי אליעזר לא שאל אותם על זאת, רק אמר להם (שם נו) "אל תאחרו אותי וה’ הצליח דרכי". היה לו לשאול אותם כיצד זה שאתם משנים פתאום את דיבורכם?!
נראה לי בס"ד לומר, כי בשעה ששמעו את דברי אליעזר שכל כך מפליג בשבחו ובעושרו של יצחק, חששו שמא דבריו אינם נכונים. שאם לא כן מדוע בא לכאן? מדוע לא מצא אשה במקומו? הרי זה מעורר חשד שמא יש בו מום או חסרון כלשהו! לכך עשו מתחילה בערמה ואמרו לו ’קח ולך’ כדי לבחון את תגובתו של אליעזר. והיה אם אליעזר ישמח על ההצעה הזאת ויסכים ללכת מיד מבלי לחקור עוד על רבקה שמא היא חולה או דבר אחר, הרי זה מעורר חשד כיצד זה שתיכם, יקח וילך מבלי לדעת על בריאותה? לפחות חכה כמה ימים לראות התנהגותה ומעשיה! לכך כשקם בבוקר וביקש ללכת, אזי נתעורר להם החשד הזה, שמא יש ביצחק איזה חסרון ולכן ממהר ללכת. לכך אמרו לו תשב הנערה אתנו עוד, כדי לחקור ולדעת את אמיתת הענין ואליעזר הבין כוונתם, ולכך לא שאלם על השינוי, אלא ענה להם ברמז "אל תאחרו אותי וה’ הצליח דרכי", לכך אני ממהר ואיני חושש משום דבר כי ראיתי את השגחת ה’ בדבר ובודאי שאין כל חשש, ואז אמרו "נקרא לנערה ונשאלה את פיה" (שם נז) כי הדבר תלוי בה ומה שתרצה תעשה. כנ"ל בס"ד, ושו"ר בכתב סופר כעין זה, עיין שם (קול יהודה)
ואשביעך בה’ אלהי השמים ואלהי הארץ אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו (חיי שרה כד-ג)
מבנות הכנעני הם בנות ענר אשכול וממרא, ואע"פ שהם צדיקים ולא כל שכן מבנות שאר הכנענים. וכן לא מבנות ישמעאל, אלא לארצי ולמולדתי תלך, שהיא חרן, ומשם תקח אשה לבני יצחק. ואע"פ שגם הם עובדים עבודה זרה, אבל אינם מבנות כנען שיצאה קללה מפי נח ואמר לו ארור. ועוד שבענין נשואין צריך אדם לבחור לו אשה מעירו שהוא מכיר האנשים ומנהגיהם, ואל יקח מעיר אחרת אע"פ ממשפחה מפורסמת, כי אין מכירים אנשים מעיר אחת לשניה, ואין לסמוך על פירסום של הבריות, והוא יכול להכשל בבן אדם פחות ערך שנוהג יפה, ואין לזה תקנה בנקל.
כיצד סמך אברהם אבינו בדבר כה גורלי על אליעזר עבדו, ובפרט בשידוך של יצחק מי שעתיד להמשיך את פעילותו של אברהם?
מסופר בפרשה זו שאברהם זקן בא בימים לכן היה צריך לעזרה מאליעזר עבדו כי דרכו של אברהם מבחינת זריזים מקדימים למיצווה שנאמר: וישכם אברהם בבוקר וכו’ אך אברהם בירך אותו קודם "הוא ישלח מלאכו לפניך". אבל גם בזה הוא לא הסתפק, הוא גם הנחה אותו "לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו".
ויש לשאול הקפדתו של אברהם שאליעזר לא יקח אשה לבנו מבנות כנען טעונה הסבר, הרי בנות חרן לכאורה לא היו טובות יותר?
והנה קטע מספר לב אליהו "מכל זה למדנו יסוד גדול...דאף כי היראה היא העיקר בעבודת האדם, וכמו שמצינו באברהם אבינו ע"ה..."עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה" מ"מ יש לנו לידע כי אדם שיש בו עדינות הנפש ומדות טובות אף כי עומד במצב שעדיין לא קנה היראה אבל אם יגיע להכר בחיוב יראת שמים ירדוף אחריה וישיגנה בנקל, כי מי שיש לו מידות טובות יש בו היסוד לבנות את עצמו ולהגיע לכל המדרגות היותר נעלות, מה שאין כן המושחת במדות, חולה רעה היא ואיומה אשר מעטים מאד זכו להחלף ולהרפא ממנה, וכל זמן שהמדות הרעות שולטות באדם כל יגיעתו בעבודת השי"ת לריק הוא והולך לטמיון ר"ל". עוד הוא כותב "גם יש לדעת כי המידות בין לטוב או למוטב מורישים האבות לבניהם אחריהם..מעתה נבין היטב מה שהקפיד אברהם אבינו ע"ה כל כך ופחד ורחב לבבו והשביע לאליעזר עבדו שלא יקח אשה לבנו מבנות הכנעני, כי הכנענים מושחתים במדות רעות, שהם זרעו של חם אבי כנען, אשר השחית והתעיב עלילה לפני אביו נח הצדיק, ואמנם החרימו וקללו בקללה נמרצת עד עולם ויאמר לו "ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו", כלומר כי חם השריש בקרבו ובקרב לב בניו מדתו הרעה והארורה אשר לא יוכלו לצאת ממנה ונשארו כולם בעלי מומים עד עולם, אשר לא להם החרות ניתנה ורק עבד עבדים יהיה לאחיו!" לבן ובתואל, עם היותם עוביד עבודת כוכבים לא היה מחוייב שיעבור רישומם לבניהם, ולכן בחר בהם אברהם והרחיק בנות הכנעני. כי מבני כנען רושם מדיותיהם הרעות עוברים לצאצאיהם ולא ניתנים לתיקון שביארנו לעיל ואילו מבני חרן אם האבא עכו"ם צאצאיו יכולים לעשות תשובה ולנקות את הרושם שקיבלו מבית אבא. (אהל תורה)
ולקחת אשה לבני ליצחק (חיי שרה כד-ד)
להלן, כאשר אליעזר חזר וסיפר את הדברים, אמר "ולקחת אשה לבני", מבלי הזכיר את המילה "ליצחק"?
ברם, אפשר להסביר את הדבר בדרך משל גביר מופלג ביקש לשדך את בתו עם בנו של גאון גדול והוא הבטיח לשם כך נדוניה גדולה מאד. בא אליו ואמר לו "מבקש אתה ליתן כל כך הרבה כסף בשביל בנו של גאון. אני אתן לך חתן שהוא עצמו גאון". סירב הגביר ואמר "אין את נפשי לעשות את בתי לרבנית, כי איני רוצה שתסבול צער ולא תיהנה כראוי מחייה".
הוא הדבר גם כאן. אברהם אמר לו לאליעזר "לבני ליצחק: עליך לציין, כי יש לי בן שהוא עצמו צדיק גדול. אולםף כשבא אליעזר לשם והכיר את טיב האנשים, היה חושש להפליג בשבחו של יצחק, שהוא צדיק גדול, פן יסרבו להסכים לשידוך ליכך דיבר רק בשבחו של "המחותן" ולא הזכיר כלל את החתן עצמו...(בית הלוי מהגעון מהר"יב ז"ל מבריסק לוקט ממעינה של תורה)
ויאמר אליו העבד אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי אל הארץ הזאת, ההשב אשיב את בנך אל הארץ אשר יצאת משם ויאמר אליו אברהם השמר לך פן תשיב את בני שמה (חיי שרה כד, ה-ו)
אע"פ שהעבד העצלן מחפש תמיד אמתלאות כדי להשתמט משליחותו, והוא מייעץ לאדונו לחזור בו מסברתו, והוא מעמיד פנים כדי שלא ללכת לעשות שליחותו, והוא עושה עצמו יודע תעלומות ואומר פלוני בודאי אינו בבית, וכן על זה הדרך ממציא אמתלאות כדי שלא לזוז ממקומו. מכל מקום יש לשאול מה היה איכפת לו לאליעזר לעורר לאברהם קשיים כאלו, והרי היה צריך לעשות שליחותו וללכת למקום ששלח אותו. אבל הענין הוא שבת היתה לאליעזר שהיתה יקרה לו מאד והיה משתוקק מאד להשיא אותה ליצחק. אבל היה בוש להגיד כן בפירוש כי אין זה נאה לאדון להתחתן עם עבדו. לכן רמז לו ברמזים כדי לגנוב לבו של אברהם לראות אם הוא חפץ בו שמאחר שידע שיצחק אין לו רשותלצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ, העמיד בפניו הבעיה הזאת באומרו אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי. ורצה לשוע אם יגיד לו אברהם שאם כך יהיה יקח את בתו. אבל אברהם הבין את כונתו ואמר לו השמר לך פן תשב את בני שמה. ואע"פ שאתה אדם טוב ותלמיד חכם, אבל מאחר שאתה בא מזרע כנען שנקרא ארור אין ראוי לדבק זרע ארור בזרע ברוך (מעם לועז)
ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדניו וילך וכל טוב אדניו בידו ויקם וילך אל ארם נהרים אל עיר נחור (חיי שרה כד-י)
ואע"פ שמחברון לחרן יש מהלך של י"ז ימי, אבל משום כבודם של אברהם ויצחק שלח הקב"ה מלאך שליווה את אליעזר בדרכו והביאו לשם בשלש שעות ומפני שמלאך אינו יכול לעשות שתי שליחויות לכן שלח הקב"ה מלאך שני שיהיה עמו כדי לשדל אותם שיסכימו לשלוח את בתם עמו אע"פ שהוא עבד. ואותה חרן נמצאת בין שני נהרות ולכן נקראת ארם נהריים .
ויאמר ה’ אלוהי אדני אברהם הקרה נא לפני היום ועשה חסד עם אדני אברהם, הנה אנכי ניצב על עין המים ובנות אנשי העיר יוצאת לשאוב מים, והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אתה הוכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדני (חיי שרה כד, יב-יד)
אליעזר ערך תפילה לפני הקב"ה וכך אמר: רוצה אני להיות קרוב לעין המים, והנערה שתבוא ראשונה ואומר לה הטי נא כדך ואמרה שתה וגו’ אותה הוכחת לעבדך ליצחק. ואני מבקש ממך מאד מאד שתודיע לי החסד שעשית עמדי אם הנערה הזאת תהיה ממשפחתו כי זה ביקש. ומאחר שאתה כל יכול, עשה כך ששום נערה לא תגיד כן רק זו שהיא בת זוגו של יצחק.
ודעו שאליעזר עשה שגיאה גדולה בזה שקבע לו הסימן הזה ולא היה צריך לעשות כן לומר הנערה הראשונה שתצא ותענה לו כך תהיה אשתו של יצחק. כי אע"פ שלא היתה סכנה שתצא איזו ממזרת או שפחה, שבודאי לא היה הקב"ה מזמין אשה כזאת ליצחק, כי בשמים אין מערבים צדיקים עם רשעים. אבל יתכן היה שתצא נערה חגרת עם רגל של עץ או עיורת, שיש לה עינים טובות אבל איננה רואה בהן, ונקרא שהוא גרם בדבריו, שהרי בודאי נתונה הבחירה בידי אדם, ואין גוזרים על האדם מי יצא ראשונה או שניה, כי זו שיש לה צורך במים הולכת ראשונה. ואליעזר היה צריך לפרש דבריו ולומר: בתנאי שאין בה מום, ואע"ג שהיו לו כתפים רחבות להשען עליהן, והוא זכותו של אברהם ויצחק, שהרי בודאי יזמין לו הקב"ה דבר מתאים אין ראוי להסמך על הנס שלא בכל יום מתרחש. וכן מפני שהאדם צריך לפרש בקשתו ותפילתו באופן ברור שלא ישתמעו הדברים לשתי פנים ובמיוחד לא לבלוע מילים ויחשוב שהוא מדבר לפני מלך בשר ודם כך ישתדל להיות לבוש יפה נימוסי דיבור ברור ונקי אז כל שכן שאנו מתפללים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה והלואי שנתברך בברכה שבירך רבי יוחנן את תלמידיו לפני מותו הלואי ויהי עליכם מורא שמים כמורא בשר ודם. לכן צריך האדם לעריך את הקב"ה שהוא נותן לך הכח לעשות חיל ולהתפלל בשפה מדויקת וברורה.
מעשה שהיה באדם אחד שהיה מהלך בדרך רגלי והיה עייף מאד שרגליו נתפקקו. אמר: הלואי והייתי מוצא איזה חמור קטן, באותה שעה עבר שם אדם נכבד מרומא שנולד לו חמור בדרך, וכשראה אותו אמר לו לקחת את החמור הקטן בידיו כי זה עכשיו נולד ואינו מסוגל ללכת ברגליו. אבל היה מוכרח לעשות כן. והיה הולך ובוכה בדמעות שליש, אמר: תפלתי נתקיימה, אבל מהר מדי. והאשמה היתה תלויה בו שהיה צריך לפרש תפילתו ולומר: הלואי ואמצא חמור לרכב עליו ולא אתייגע. וכן תראו שיעקב אבינו פירש היטב בשעה שערך תפילה לפני הקב"ה ואמר: הצילני נא מיד אחי מיד עשיו, וכך היה אליעזר צריך לפרש דבריו, ואם היה זה אחר היה נופל לצרה. וגם אליעזר עצמו נתחרט על מה שאמר: כי בכל מקום שנאמר ויהי מרמז לצרה, אמר: מי הכניס אותי לניחוש הזה, והרי יכולה לצאת איזו נערה פחותה. אבל זכותם של אברהם ויצחק עמדו לו שמן השמים נענו לו באופן יפה.
ואברהם עודנו עומד לפני ה’ (חיי שרה יח-כב)
חייב אדם להתפלל שלוש תפילות ביום להודות לקב"ה ולבקש על עם ישראל ועל עצמו רחמי שמים צריך להתפלל בכוונה רבה בלי שום הסח הדעת וכמובן אסור שאלת שלום שנאמר "ואברהם עודנו עומד לפני ה’..."
באמצע הדרך, בפינה צדדית, עמד לו חסיד והתפלל, עיניו נתונות היו בסדור התפילה, וליבו התנשא לשמים. בכונה, בדבקות ובמתיקות נאמרו מלות התפילה, וניכר היה בו, במתפלל, כי יודע הוא לפני מי הוא עומד! אכן, צדיק וחסיד היה האיש!
מרחוק נשמעו צעדי אדם קרבים ובאים, האדם הלך הלך והתקרב לעבר החסיד המתפלל, אולם החסיד לא שת ליבו לקולות אלו ולא היפנה אף לרגע מבטו אליהם.
דקות נוספות עברו, והאלמוני ניצב מול החסיד ממש. רגע קט התבונן באיש ובתנועותיו וכולו תמה על אדם זה, שאינו חש בו כלל וכלל, אף שהנהו כה קרוב אליו, ממש היה עיור וחרש...
מי היה אותו זר, שהתבונן במתפלל?...
היה זה אדם נכבד ורם מעלה, שר, שהכל ירו מפניו!
אותו שר – בעמדו פנים אל פנים מול החסיד קדמו בברכת שלום. בטוח היה השר, כי עתה יפנה האדם המוזר ראשו אליו וישיב לו שלום – אך לאכזבתו הרבה לא זכה למענה. הדמות הוסיפה להתנועע ולהשמיע לחשים שונים, אך התעלמה לגמרי מהשר, העומד מולה זה דקות אחדות...
חש עצמו השר הנכבד נעלב. עוד רגע עבר, ופניו אדמו מרוגז, ועיניו הביעו כעס, הוא התהלך אנה ואנה בכעסו כי רב...
והחסיד – כאילו מאומה לא קרה! הוא המשיך בתפילתו באותה דבקות ומתיקות...
בכעס עצור המתין השר לסיום התפילה המתמשכת. הוא ראה את החסיד פוסע שלוש פסיעות אחורנית, אומר דבר מה וחוזר שלש פסיעות קדימה, ואז, רק אז, בתום התפילה הפנה החסיד מבטו לעבר השר.
מבטו השלו והרגוע של הצדיק נפגש במבטו הבוער ומלא הרוגז של הנכרי הנכבד, ומפי השר הוטחו כנגדו דברים קשים ביותר.
במרחבי השדות החרידו צעקותיו את השלוה הקסומה: "שוטה שכמוך!" רעם קולו של האיש – "מדוע לא השבת לי שלום?...איך לא יראת מפני?!
ואם היית חותך את ראשך בחרב, מי היה מצילך מידי?"
הלה צועק, ואילו החסיד רגוע כבתחילה. השקט והשלוה לא סרו מעל פניו גם בשמעו את דבריו הנרגזים והמאימים של השר.
בסבלנות ובדממה חיכה החסיד, עד שמטר הצעקות יפסק, ואז פתח פיו בנחת ואמר: אל נא יחר אפך, אדוני הנכבד! המתן קמעה ואפיס אותך...
בסקרנות הקשה השר לדברי החסיד, אך במקום דברי פיוס והסבר הפנתה אליו שאלה: "אמור נא לי" פתח החסיד ושאל "אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם, ובאותו זמן נזדמן חברך ונתן לך שלום, ההיית מחזיר לו שלום?"
פניו של השר הביעו תמיהה רבה על השאלה המוזרה וכלל לא הבין את הקשר בינה לבין דברי הפיוס, אך הוא מיהר להשיב:
"איזו שאלה?! ודאי ודאי, שלא הייתי מהין לעשות כדבר הזה!"
המשיך החסיד ושאל שאלה נוספת באותו ענין: "ואילו היית מחזיר לו שלום, מה היו עושים לך?"
"את ראשי היו חותכים בחרב על חטא אשר כזה!" השיב בפסקנות.
"תשמענה אזניך את שמדבר פיך!" הגביה לפתע החסיד אתת קולו והמשיך ואמר: "הבן! הלא דברים קל וחומר: מה אתה אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם, בסך הכל? היום הוא מלך, אך בעוד זמן מה, בהיותו בקבר – מה יהיה אז כוחו?! אף אתה בודאי היית נמנע מלהשיב שלום!
ואני, שעומד הייתי לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, החי וקיים לעולמי עולמים, כלום לא צריך הייתי להתירא מפניו?! כלום צריך הייתי להפסיק באמצע תפילתי כדי לענות לך שלום?!...
דברי החסיד השאירו רושם עז על השר, והוא הבין גם הבין, מיד נתפייס ופטר את החסיד לביתו לשלום. (מעשיהם של צדיקים)
צאו וראו איך אברהם מוסר את נפשו בשביל מצוות פידיון שבויים שנאמר "וירדוף עד דן" (חיי שרה כד-יד)
ליבו הרחום של רבי חיים מבריסק התגלה במיוחד כשהדבר היה נוגע לפדיון שבוים. הוא היה מוכן להפקיר את עצמו, כדי להציל נפש מישראל. בימי האנדרלמוסיה ברוסיה, נתפס בבריסק בחור יהודי, באה אמו לפני ר’ חיים ובכתה לפניו שילך אל הרשות להשתדל ולבקש על בנה, ור’ חיים הסכים. מקורביו שהיו באותו מעמד התחילו מניאים אותו בטענה: השעה היא שעת חרום ומי יודע אם רבנו לא יגרום בזאת רעה לעצמו.
השיב ר’ חיים בואו ונחשוב חשבונו של דבר מצות פדיון שבוים שלפנינו זה ודאי, ואין חולק על כך אמא זו ששרויה בצער אין קץ אף זה ודאי. ואילו גרימת רעה לעצמי אינו אלא ספק. והרי קיימא לך: "אין ספק מוציא מידי ודאי" (מורשת אבות)
המהר"ל מרוטנבורג היה רבו של הראש רבנו אשר אביו של בעל הטורים המהר"ל נחטף באשכנז ע"י גויים שביקשו עבור שיחרורו הון עתק. כמובן כל הדור נחרד היתכן רב וצדיק כזה גדול שהיה מגדולי הראשונים יהיה שבוי?
מהר מאוד אירגנו את הכסף לפדיון שבויים.
המהר"ל מרוטנברג שמע שאירגנו סכום גדול מאד של כסף בשביל שיחרורו פסק שלא לשלם לחוטפים את הכסף על פי דין כי ההלכה אומרת שמשלמים פדיון שבוים ערך שוביו של השבוי כדי שהגוים לא ינצלו את המצוה של פדיון שבויים וכל יום יחטפו יהודי אחר ויבקשו סכומי כסף רצינים.
יהודי אשכנז התאכזבו והצטערו מפסק ההלכה והמהר"ל נפטר בשבי והגוים ימח שמם לא רצו להביאו לקבורה. אחרי זמן מה שגופתו התבזה היה יהודי בשם אלכסנדר בן רבי שלמה שהיה עשיר גדול נתן את כל כספו לגוים שיביאו לו את גופת המהר"ל כדי להביאו לקבורה וכך היה.
והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אתה הכרחת לעבדך ליצחק (חיי שרה כד-יד)
ביקש אליעזר לתהות על קנקנה ולבחון אותה בכל, אם מחוננת היא במידות טובות ואם מנצלת היא את המידות הללו בחכמה ובשכל. לכן ביקש ממנה להשקותו ים מתוך הכד גופו, כי אז יראה מה תעשה במים שישארו בתוך הכד אחרי שתייתו אם תקח אותם הביתה כדי להשתמש בהם לשתיה הרי אין זה מן הראוי והנכון, שכן צריכה היא לחשוש, שמא חולה הוא והדביק את המים במחלתו, ואם תשפוך אותם ארצה הרי יהא בזה משום עלבון כלפיו. אם כן, לא תישאר בפניה עצה אחרת, כי אם לומר "וגם לגמליך אשקה" כדי לשפוך את שארית המים לפני הגמלים, ואז תצא ידי הכל. ובכן, אם היא תעשה כך, יהא זה סימן מובהק, שלא זו בלבד שהיא מחוננת במידות טובות אלא שהיא גם נבונה ופיקחת למצוא עצמה טובה בשעת הצורך.
ואמנם כך היה. ולא עוד אלא שהיא אמרה "גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתות" אל תהא סבור, כי שופכת אני את המים אל השוקת משום שאיני רוצה לפגוע בכבודך, אלא משום שרוצה אני, כי גם הגמלים ישתו ואף אשאב עוד פעם כדי שישתו. היא הלבישה, איפוא, את כוונתה האמיתית, שלא להעליבו, בלבוש של גמילות חסד נוסף...(הרה"ג ר’ יוסף דב ז"ל מבריסק לוקט ממעיינה של תורה)
ותאמר שתה אדני ותמהר ותרד כדה על ידה ותשקהו (חיי שרה כד-יח)
יש להתבונן ולהבין מנין למדה רבקה לעסוק במצות חסד, הלא בני ביתה היו רשעים, שהרי מי שרק היה שומע את שמו של לבן כבר יודע על מי מדובר כיון שהתפרסם ברמאות. כמו כן אביה בתואל מת ברשעותו ואם כן ממי היה לה ללמוד לעשות מעשים טובים שכאלו.
אלא במדרש מובא כי אברהם אבינו היה שולח מכתבים לבני משפחתו בעניני יסודות האמונה והנהגות טובות כדי לקרבם ליהדות, וגם לבתואל שהיה בן אחיו (כמו שכתוב בסוף פרשת וירא) היה שולח מכתבים, וכשהיה פותחם והיה רואה שאין בהם כסף היה נותן לבתו רבקה שתקרא בהם, כי רק כסף ענין אותו. וכך בכל פעם שהיתה קוראת במכתבים של אברהם אבינו ע"ה היו הדברים משפיעים עליה עד שבמשך הזמן הכירה בבורא עולם והחזיקה במדותיה הטובות (ממרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א לוקט מלבוש יוסף)
יש להתרחק גם מן אהבת הממון שעצם אהבת הממון יכולה להביא את האדם אט אט לידי נגיעה בממון שאינו שלו ויבוא להתיר לעצמו כל מיני היתרים ולכן צריך להתרחק ממידה זו, וכן מצינו אצל אברהם אבינו "לא אקח מחוט ועד שרוך נעל"
רבנו אליהו לופיאן זצ"ל מביא מעשה באדם מכובד מאוד שכשהגיע לפרשת הכסף בטלו כל הנכבדות שבו.
וכשהגיע זמנו להיפטר מהעולם נאספו מכריו וידידיו להיפרד ממנו.
ויראו כי הוא מנענע בשפתיו אבל לא שמעו את קולו כי כבר היה חלש מאוד כמעט גוסס התכופף אחד מן הנאספים והיטה אוזנו לשמוע מה הוא מדבר ושמעו אומר: ,ראו וקחו מוסר. אנוכי יודע מצבי וכי בעוד כמה רגעים אני הולך לעולם האמת. ואף על פי כן מכיון שהורגלתי הרבה באהבת הממון אם ייתן עכשיו ממון ביד אני אטמין את זה תחת הכר מראשותי".
ואמנם תיכף אחר זה יצאה נשמתו ומת.
מבהיל עד כמה יכול האדם מתוך אהבת ממון לאהוב את עצמו ואין פחד ה’ לנגד עיניו.
אנו רואים זאת גם בחיי היום יום שאנשים אוהבים את ממונם יותר מגופם ועובדים יומם ולילה בלי מנוחה ומרגוע, בלב לימוד תורה וללא תפילה כראוי והכל מתוך אהבת הממון ומזה מגיעים מדחי אל דחי, לשקר, רמאות וגזל.
כדי לתקן הדבר יש להתרחק מחמדת הממון וזאת על ידי אמונה, שככל שהאדם מאמין יותר ויותר בהשגחה פרטית שהכל שלו יתברך ואין עוד מלבדו.
ואנכי פיניתי הבית (חיי שרה כד-לא)
מעבודת אלילים (רש"י)
זרקתי את האלילים מן הבית, כדי שאוכל להשיג מעט ממון כדי שאליעזר עבד אברהם יכנס ולא רשי בפסוק כ"ט: ’’אמר עשיר הוא וימתן עיניו בממון".
כך היא דרכם של הלבנים למיניהם, שהם נכונים לוותר על אליליהם בעד זהובים מספר ולצערנו כך ניראה הדור שלנו פורקים את אלוקים כדי לעשות להם כסף וזהב. ואילו בדורות הקדמונים פרקו נזםוזהב כדי לעשות להם אל אלוקים הם חיפשו את האמונה ואת האמת רק שהם טעו ועבדו ע’’ז כוונתם היתה טהורה והתאמצו בשבילה. ואילו עם ישראל נבחר מכל העמים שנפל הזכות להכיר את האמת ולעבוד את הקב"ה ועושים פעולה הפוכה עוזבים את אלוקים כדי לעשות להם כסף וזהב שנאמר הכסף יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים.
ויבוא האיש הביתה ויפתח הגמלים (חיי שרה כד- לב)
ויבוא האיש הביתה: מדובר על אליעזר עבד אברהם "ויפתח התיר זמם שלהם, שהיה סותם את פיהם, שלא ירעו בדרך בשדות אחרים" מחשש גזל (רש"י)
פעם כשנסע החפץ חיים עם עגלון מראדין סיפר לו הלה על צרותיו, ושאל: מדוע נגזר על יהודי עני כמוני להתייסר? הרגיעו החפץ חיים ואמר: צדיק ה’ בכל דרכיו, אך העגלונים עומדים בפני נסיונות וכשלונות משלהם. לפעמים הם מסכמים עם אנשים על מחיר נסיעה והובלה, ולבסוף הם דורשים הוספה. או בנוסעם בדרך, הם חוטפים תבן משדות אחרים, או משלחים סוסיהם לרעות במרעה של אחרים. לפיכך עליך להרהר יפה אם לא נכשלת בזה.
טען העגלון: רבי, אם כן מדוע נגבה פרוותך בחורף האחרון בתחנת הרכבת? נאנח החפץ חיים והשיב: סבור אתה שאני צדיק גמור, לדאבוני לא כן הוא, אף לי כשלונות משלי. עוסק אני בהדפסת ספרי, לפעמים מזדמן בספר דף קרוע או מחוק, או שחסר לגמרי. אמנם זהיר אני להגיה תחילה כל ספר וספר, ברם אדם הוא רק אדם, אי אפשר להשמר לחלוטין. ודא עקא, הקונים מתביישים לתבוע זאת ממני – אך בלבם פנימה מקפידים המה, ואם כן, מה לך להתפלא שגם אני נענשתי... (מכתבי החפץ חיים)
מסופר על אשתו של החפץ חיים שקנתה בשותפות עם שכנה דג גדול. הן סיכמו ביניהן שהשכנה תכנס לביתה והן תחלקנה את הדג ביניהן.
שעת הצהרים כבר הגיעה, אך השכנה טרם נכנסה. אשת החפץ חיים ניגשת תכופות לחלון, כי הגיעה העת לבשל. אך השכנה איחרה פעמיה לבוא. בראותה כי השעה מאוחרת חילקה אשת החפץ חיים את הדג לבדה. את החצי הגדול שמרה עבור שכנתה ואת הקטן נטלה לעצמה. הכניסה אותו לסיר ומיהרה לבשלו.
החפץ חיים נטל את ידיו, בירך ובצע על הפת, אכל את ה"כזית" הראשון ואח"כ אמר את מזמור כ"ג בתהילים: "ה’ רועי לא אחסר".
בינתיים הגישה אשתו את הדג, שכבר התבשל, לשולחן, אך החפץ חיים לא שת לבו, והמשיך באכילת הלחם כאילו אין דבר אחר על השולחן.
בנו ר’ לייב, חשש אולי לא הרגיש אביו שהניחו לפניו דג, וקירב את הצלחת אליו, אך החפץ חיים הסיט את הצלחת מלפניו והמשיך באכילת הלחם בלבד. הבין ר’ לייב, כי לא דבר ריק הוא, נכנס למטבח וביקש מאמו שתספר את כל מאורעות הדג הידועים לה. סיפרה לו דברים כהוויתם, שהדג היה גדול מדי, והיא קנתה אותו בשותפות עם שכנה והשכנה עדיין לא הגיעה, ולכן חילקה את הדג ואת החצי הגדול הותירה לשכנה....
עתה הכל ברור ומובן, לחש לעצמו ר’ לייב, הלא הלכה פסוקה היא בשולחן ערוך חושן משפט הלכות שותפין סימן קע"ו סעיף י"ח:
"אם לא קבעו זמן לשותפות או שקבעו ונשלם, ובא אחד לחלוק שלא מדעת חברו, חולק בפני שלשה, אפילו הם הדיוטות, ובלבד שיהיו נאמנים ויודעים בשומא, ואם חלק בפחות משלשה לא עשה כלום". ודאי שדג שנעשה בו מעשה כזה, אבא אינו יכול לאכול. החלוקה אינה חלוקה, והדג הרי שייך בחלקו עדיין לשכנה. ובכל בעל "המשנה ברורה" יכשל כגזל?
סיפור זה סופר ע"י רבי יחזקאל לוינשטיין בשנת תרצ"ט בהיותו מנהלה הרוחני של ישיבת מיר. ר’ יחזקאל הוסיף שעל המשיח נאמר: "והריחו ביראת ה’" (ישעיה יא. ג) קיים חוש ריח רוחני מיוחד שעל פיו ניתן להבחין בעבירות או במצב רוחני.
לאנשים שהתעלו מאד במדרגות הרוחניות קיימת תחושה להכיר פגמים רוחניים או חשש גזל וכדו’ (מורשת אבות)
ויאמר עבד אברהם אנכי (חיי שרה כד-לד)
עבד ה’ הוא - חופשי. ומביא מרן האמרי יוסף זי"ע כי שמע בשם הר"ב צבי מרימנוב זי"ע שאמר פסוק זה כך - ויאמר עבד אברהם - אנכי. ר"ל כי העבדות של אברהם היא "אנכי ה’ אלוקיך" להאמין במציאות השי"ת, אחדותו והשגחתו. לפרסם אלוקותו ית’ כמבואר ברמב"ם (הל’ ע"ז פ"א) כי כל עבודת אברהם אבינו היתה לפרסם האמונה בהשי"ת.
ויאכלו וישתו הוא והאנשים אשר עמו וילינו, ויקומו בבוקר ויאמר שלחני לאדני (חיי שרה כד-נד)
ודעו כי זכותו של אברהם עמדה לו להינצל מהרעלה. ובא מלאך מן השמים והחליף את הצלחות שעל גבי השלחן כדי שלא יאכל אליעזר מאותו מאכל מורעל ואותה צלחת נזדמנה ליד בתואל והוא אכל ממנה ומת. בתואל היה מלך חרן, וכל בתולה שהיתה נישאת היו צריכם להביאה בלילה הראשון לארמונו. וכולם חרקו שן אבל לא היה להם עוז לומר לו דבר. עכשיו משראו האנשים שגומרים השידוך של רבקה, נועצו כולם, ואמרו אם בתואל יעשה כך גם עם בתו טוב, ואם לא, נהרוג אותו ואת אליעזר ואת רבקה ולכן סיבבו מן השמים שיאכל מן המאכל המורעל כדי שיינצלו רבקה ואליעזר. וי"א שבתואל לא הסכים לשלוח את רבקה, כי טען יבא יצחק לכאן וישאנה. לכן היה ראוי למות במגפה באותו לילה.
ומפני שאליעזר היה חכם גדול וחסיד, שהיה תלמידו של אברהם אבינו. והיה לו זכות שהלכו עמו שני מלאכים במסע הזה, לכן נודע לו על הרעל ששמו במאכלו ואף ידע שהמלאך הפך את הצלחת המורעלת ושמה לפני בתואל ולכן לא רצה לאכול לפני שדיבר, שיודע היה שבתואל עומד למות ואז לא יוכל לדבר עמו אודות רבקה, כי אז יהיו שקועים באבלות ולא ירצו לשמוע דבריו, ושמא יאמרו לו שימתין עד שתסתיים השנה, שאין ראוי להשיאה בתוך השנה, ושמא לא ירצו לתת אותה ולכן הזדרז לומר את כל דבריו לפני אכילתו כדי שיסכימו בתואל ובנו. ובכך אפילו אם ימות יוכל אליעזר לזרזם כדי שיוכל לנסוע מהר, שכן אחרי שבתואל הסכים, לא יוכלו הקרובים לסרב. שהרי מצוה לקיים את דברי המת.
ויאמר אחיה ואמה תשב הנערה אתנו ימים או עשור אחר תלך (חיי שרה כד-נה)
כי יש להמתין עד שיעברו שבעה ימי אבלות ממות אביה שמת הלילה. והיה בטוח שאע"פ שרבקה תתעכב י"ב חודש, לא נתחרט ונשלחה בזמן.
ויאמרו נקרא לנערה ונשאלה את פיה ויקראו לרבקה ויאמרו אליה התלכי עם האיש הזה, ותאמר אלך (חיי שרה כד,נז-נח)
כי אסור להשיא את הקטנה לפני ששואלים את פיה אם היא מסכימה. אמרו לה: כלום יתכן שתלכי עם אדם זה. ורמזו לה לומר לא. אבל היא צעקה ואמרה שרוצה לילך עמו בעל כרחם. ורבקה היתה אז בת ג’ שנים וג’ ימים. וי"א בת י"ד שנה.
ויקברו אתו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה אל שדה עפרון בן צהר החתי אשר על פני ממרא השדה אשר קנה אברהם מאת בני חת, שמה קבר אברהם ושרה אשתו (חיי שרה כה,ט-י)
וכל האנשים שהשתתפו בהלוית שרה השתתפו בהלוית אברהם, כי מצוה גוררת מצוה. וזה שאומר הכתוב: שמה קבר אברהם ושרה אשתו, אע"ג ששרה מתה ל"ח שנה לפני אברהם, אלא שם ועבר שהשתתפו בהלוי שרה ראו ברוח הקודש שאברהם אף הוא יקבר שם, והראו את המקום ושמה קברו את שרה, וכשנקבר אברהם היתה שרה על ידו. ושם ועבר וכל מלכי האומות הספידו אותו ואמרו ווי לדור שאבד קברניטו.
אלה ימי שני חיי אברהם אשר חי מאת שנה ושבעים שנה וחמש שנים ויגוע וימת אברהם בשיבה טובה זקן ושבע ויאסף אל עמיו ויקברו אתו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה אל שדה עפרן (חיי שרה כה, ח-ט)
אבל כבד
ודבר מות אברהם הרחמן והצדיק נודע כרגע בבאר שבע וישמע קול נהי ומספד בחוצותיה. ותבוא השמועה ליושבי הערים הקרובות והרחוקות וישמע גם ישמעאל היושב בקצה המדבר וימהר ויבוא לספוד לאביו ולבכותו. ויתקבצו אנשים ונשים וטף מכל הערים וילכו הלך ובכה עד בואם באר שבע. וגם כל מלכי הארץ ושריהם ושופטיהם עזבו את עריהם ויבוא לבכות את אברהם ולספוד לו. ויהי המחנה כבד מאוד. ויהי כראות יצחק בין הבאים לספוד לאביו גם את כל הזקנים והזקנות אשר ספדו לשרה אמו וישתאה מאוד ויאמר איכה נהיה הדבר הגדול הזה, כי לא מתו עדנה ויגש אליהם יצחק ויאמר הגידו נא לי, אחי, האתם ספדתם לאמי לפני שלושים ושמונה שנים? ויענהו הזקנים לאמר מיום בואנו לספוד לאמך הוסיף לנו ה’ כח ועצמה ויחזקנו ויאמצנו ויגיענו לזמן הזה! עתה ידענו, כי טוב בעיני ה’ החסד והאמת אשר יעשה האדם עם המתים! ויסר יצחק מהם ויבוא הביתה וישם את אביו על המטה אשר ישאהו בה אל מערת המכפלה. ויוציאהו מן הבית וינשא על כפים וילך יצחק וישמעאל ושם ועבר לפני המיטה ויקראו פנו דרך וירא כל העם את אברהם מת ויתנו את קולם בבכי לאמר אהה! גוע אבינו הרחמן ומלכי הארץ ניגשו אל המטה ויאמרו לנושאיה עמדו כמעט רגע, ויעמדו. וירא העם את הדבר הזה ויתאפקו וידמו ויעמדו המלכים בשורה ויתנו את קולם בבכי לאמור אוי לך ארץ כי אבדך מנהיגך הצדיק המרבה שלום! ואויה גם לנו מושלי הארץ ליתומים אין אב היינן, לאניה בלב ים אשר אבד חובלה דמינו! וישמע העם את הדברים האלה ויגדילו לבכות ויהי כל המקום ההוא לחרדת אלהים. ויבאו שם ועבר ויצחק וישמעאל אל מערת המכפלה וימצאו את המקום אשר בחר לו אברהם ויקברהו. ויש כל האם אחרי הקבר אברהם איש לביתו ויבכו אותו שנה תמימה. ולא קם עוד ירא אלהים ורחמן כאברהם אשר התהלך את ה’ ויעש אך טוב וחסד מעודו עד יום מותו ויהי שמו וזכרו לברכה עד היום הזה.