בהרצאה זו נרצה ללמוד איך אפשר להתרגל לשמור את השבת. הרצאה זו אינה מיועדת לשני סוגי אנשים:

 

א.      מי שכבר היה רגיל בעבר לשמור שבת.

 

ב.      מי שמה שאמרתי עד עכשיו מעצבן אותו.

 

נפרט קצת:

 

א.      מי שכבר היה רגיל בעבר לשמור שבת, לא זקוק לתוכן הרצאה זו, מכיון ששמירת השבת כבר נמצאת בתוכו, גם אם במשך תקופה הוא התנתק ממנה. מדובר באנשים שהיו רגילים לפרוצדורה הזו, גם אם היו מחוברים עליה רק באופן מעשי ולא באופן רגשי, הסדר יום מוכר להם, הדרך להתארגן מוכרת להם, אבל בפועל היתה תקופה שהם היו מנותקים מהשבת, או בגלל לחץ חברתי, או בגלל סיבות אחרות. לכן, אדם כזה, ברגע שהוא מחליט שהוא שומר את השבת, הוא יכול לשמור אותה מיד בשבת הקרובה, במלואה, בלי שום צורך בשלבים או בתהליך של למידה, פשוט בגלל שהוא כבר יודע איך עושים את זה, ויש הרבה דוגמאות של אנשים שעשו כאן וברוך ה' הצליחו.

 

לדוגמא, היה עשיר אחד באירופה של לפני מלחמת העולם השניה, שלא היה שומר שבת, אבל היה תורם גדול. הוא פגש את החפץ חיים, שהתחיל לבכות ולשכנע אותו כמה חשוב לשמור את השבת. העשיר השתכנע אבל ביקש.... להמתין שבת אחת, כדי לתת לו לארגן כמה דברים בעסקים שלו.... והחפץ חיים אמר: אם השבת היתה שלי הייתי מסכים לך, אבל היא לא שלי, היא של האלקים. איך אני יכול להסכים?

 

והעשיר השתכנע והחל לשמור שבת מיד. אבל מדובר בתקופה שבה לא היתה "מסורת" של חילולי שבת, והתהליך היה מוכר לו.

 

דוגמא נוספת, היא של אישה צדקנית שכבר הלכה לעולמה, שהיתה עם רקע דתי, אבל "נסחפה" עם בני הדור שלה והפסיקה לשמור. באיזשהו שלב היא ראתה סוג של נס גלוי – הבת שלה, שהיתה פגועת מח בצורה קשה, פתאום החלה לתקשר איתה ולספר לה דברים שלא היה לה איך לדעת אותם, והיו לה הוכחות ברורות שהתקשור הוא אמיתי. אותה אישה חזרה בתשובה באופן מיידי, ואת אותה שבת היא כבר שמרה.

 

אבל שתי הדוגמאות האלו הם דוגמאות של אנשים עם רקע דתי בילדות שלהם ובגיל הנעורים שלהם. אדם שבילדות שלו אין רקע דתי, יהיה לו קשה מאוד להיכנס בבת אחת לשבת הדתית, ולכן העבודה בשלבים היא יותר מומלצת, כדי שהחיבור לשבת יהיה ממקום אמיתי ושלם יותר.

 

למי עוד ההרצאה הזו לא מיודעת? למי שעצם העלאת הנושא עוררה בו כעס. אפשר גם אותו להבין, למי שחי בדור שלנו, שבו השבת הפכה סוג של "משחק" כביכול "משחק סכום אפס" בין "חילונים" ל"דוסים". ואסביר קצת למה הכוונה.

 

בתורת המשחקים, "משחק סכום אפס" הוא משחק שבו כשצד אחד מצליח, הצד השני מפסיד. כמו שחמט, דמקה, משחק כדורגל. וכאן בארץ, ולא ניכנס כרגע לשאלה למה זה כך, ההתנהגות כלפי השבת היא כמו כלפי "משחק סכום אפס", כמו כלפי משחק כדורגל: החילונים מנסים "כמה שיותר לחלל" והדתיים מנסים "להכריח אותם לשמור". בתל אביב מוקמת רשת קניות פתוחה בשבת: גול!!!! בעלי החנויות מגישים בג"צ נגד זה: גול!!!!! בית המשפט העליון דוחה את עתירתם: גול!!!!! הדוסים מגישים: חוק המרכולים: גולללללל.

 

אבל: החשיבה הזו היא טעות. היא השבת היא של כולנו. השבת היא נכס לאומי שלנו, היא מה שמאחד אותנו כעם, ותיכף נרחיב על כך את הדיבור. אבל בגלל השיח התקשורתי והפוליטי והמשפטי של ימינו, שהופך את השבת ל"מגרש משחקים", נוצר מצב של כעס, של אנטי, של רתיעה, שעלינו להתמודד איתו, ומי שהגיע לכאן להרצאה עם הכעס הזה, ההרצאה הזו לא מיועדת לו. הוא מוזמן לצאת החוצה, לשתות כוס קפה, לדון עם עצמו ועם אחרים על איך הוא היה רוצה לראות את השבת, ואיך הוא היה רוצה לייחד אותה משאר ימות השבוע, ואיזה "מרחב שבתי" הוא היה מאחל לעצמו, לעיר שלו, ולמדינה כולה, ואז לחזור להרצאה הזו כשהוא יותר רגוע ומבין למה אנחנו חותרים.

 

 

 

 

 

כפי שהזכרנו בנושא הקודם, השבת היא נכס לאומי שלנו. היא מה שאיחד אותנו כעם עוד כשהיינו בשעבוד מצרים, כשמשה רבנו ביקש מפרעה לתת לעבדים העבריים שלו יום אחד חופשי בשבוע. היא מה שאיחד אותנו כעם במדבר סיני, כשקיבלנו את עשרת הדברות. היא מה שאיחד אותנו כעם כשהיינו בגלויות בכל קצוות תבל, היא מה שמאחד בין יהודי יוצא רומניה ומרוקו ואתיופיה ושבט המנשה והקווקז וגרמניה ובוכרה... זה מה ששמר עלינו כעם אלפיים שנה. וידועה אמרתו של "אחד העם", שלא היה מוגדר "דוס", "יותר מששמרו ישראל את השבת, שמרה השבת אותם", וגם דברי המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק: "השבת היא היצירה הגאונית ביותר של הרוח העברי, וכל הפוגע בה כפוגע בבבת העין של האומה".

 

ואמנם, בתקופת קום המדינה, רבים הבינו את החשיבות הלאומית בשמירת השבת, בפרט במרחב הציבורי, וגם ראש העיר הראשון בתל אביב, דיזנגוף, הבין זאת וקבע כללים של שמירת שבת בתל אביב, מתוך המחשבה הלאומית.

 

אבל בדור שלנו, דור ה"אינדבדואליזם" וה"כפר הגלובלי", הדברים האלו כבר לא מובנים כמו פעם, ושוב, אנחנו חיים בתקופה שבה השבת נחשבת כמשהו שהוא של ה"דוסים", וה"דוסים" מנסים "לכפות" אותו על כולם, ואנחנו לא מבינים שהשבת היא נכס של כולנו, כולנו קיבלנו אותה, זו מתנה טובה שקיבלנו כעם, בעצם המתנה הראשונה שקיבלנו כעם, מיד אחרי יציאת מצרים, מיד אחרי קריעת ים סוף, קיבלנו את השבת! ואם לא נתאחד סביב זה, מצבנו עגום. אם לא יהיו לנו ערכים בסיסיים משותפים, שהם הערכים הבסיסיים שלנו כעם ישראל, מה ישמור עלינו מהתבוללות, מאיבוד הזהות הלאומית, מהפיכת המדינה ל"מדינה דו לאומית" למרות כל הגבולות המלאכותיים שאי מי מנסה ליצור? בן גוריון אמר שה"התנ"ך זהו המנדט שלנו", אבל בלי לשמור על כללי התנ"ך, איזה מנדט יש לנו להיות כאן? היסטורי? גנטי? המון עמים גלו מארצותיהם, מה ההצדקה שלנו לחזור?

 

וכאן שוב נחזור רגע אל התנ"ך, נכון, הזכות שלנו על נחלת אבותינו הוא בכח התנ"ך, אבל מה כתוב כאן, בתנ"ך: נקרא בישעיהו את הפסקה שעוד נחזור עליה הרבה בהמשך השיחה: "אם תשיב משבת רגלך, עשות חפציך ביום קדשי 

וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד 

וכיבדתו מעשות דרכיך, 

ממצוא חפצך ודבר דבר 

אז תתענג על ה' והרכבתיך על במותי ארץ 

והאכלתיך נחלת יעקב אביך 

כי פי ה' דיבר"

 

זאת אומרת, מי יודע אם כל הקשיים שאנחנו מתמודדים איתם, אם אי הוודאות לגבי זכותנו על הארץ הזו, אם ההיסוס שלנו מול כל העולם, אינו נובע מכך שאנחנו לא באמת מחוברים ל"מנדט" הזה שלנו, ולכן לא ממש מצליחים להרגיש חלק אמיתי מנחלת אבותינו. כי יש לנו הבטחה: אם נשמור את השבת, נקבל את הארץ, זו עסקת חבילה, ורואים זאת במציאות בצורה מאוד מוחשית. ולכן לסיכום, עלינו להבין שהשבת היא נכס לאומי של כולנו, ולכן חשוב לנו, כעם, לשמור עליה, כמתנה שלנו, וכנכס שבעצם שומר עלינו ועל החיבור שלנו לארצנו.

 

 

כאן אנו נכנסים לתורת הסוד, למבנה הפנימי של האדם, ואביא מדברים ששמעתי מהרצאה של הרבנית טיקוצ'ינסקי תחי':

 

ידוע בתורת הקבלה (מהאור החיים) שבכל אדם יש 4 עולמות: עולם האצילות, עולם הבריאה, עולם היצירה ועולם העשיה.

 

עולם האצילות – זו הנקודה הפנימית ביותר באדם – היא קרויה גם "חלק אלוק ממעל". כלומר, האלוקים כשהוא ברא את האדם, הכניס בתוכו משהו אלוקי, וזה "עולם האצילות" של אותו אדם. עולם זה קרוי גם "עולם ההויה". זה החלק הפנימי שלו. ושאר החלקים שלו יונקים מתוך "עולם האצילות" שלו ומבוססים עליו. אדם עם עולם אצילות לא מפותח יכול לבנות עולמות שלמים – להיות כולו ב"עולם העישה" – אבל משהו פנימי חסר, ואז אם בעולם החיצוני שלו משהו נופל – מגיעים למצב מאוד בעייתי של "נע ונד", שהאדם נע מהעבר לעתיד, מהעתיד לעבר, כל הזמן מודאג, כל הזמן לא מרגיש שליו, בגלל היעדרות הקשר שלו עם העולם הפנימי שלו, ומכאן באות הרבה דאגות וחרדות, ודיכאון במקרה שמשהו בעולם החיצוני נופל ("משיח לא בא, משיח גם לא מצלצל"), וכו'.

 

אבל מי שכן מחובר על העולם הפנימי שלו, יש לו קודם כל את עצמו, את עולם ההויה שלו, הוא חי בהרגשה של הנאה, אפילו בנשימה שלו מרגישים שיש לו את עצמו, שהוא שליו, שהוא שלם עם עצמו.

 

והדרך להגיע אל בניית עולם ההויה, עוברת דרך השבת. השבת היא יום של עולם ההויה. בספר "ראשית חכמה" מצויר לגבי השבת ציור של פרח – 6 עלי הכותרת הם ימות השבוע, כנגד 6 ימי המעשה, כנגד עולם העשיה, ומרכז הפרח, זו השבת, זו הפנימיות של העולם.

 

(ואפשר לראות שאם מקיפים עיגול אחד בעיגולים חיצוניים לו באותו גודל, יוכלו להיכנס 6 עיגולים מסביבו).

 

בשבת, אנו נמצאים במצב של מנוחה, ואז עולם ההוויה מתמלא. מתנהגים בצורה של "כאילו כל מלאכתך עשויה". נמצאים במצב של רוגע, של שלווה, של כל המשפחה, כל הקהילה, ביחד, בהוויה אחת, במהות אחת, והמהות הזו של המנוחה בונה את העולם הפנימי הזה של האדם, עולם האצילות, עולם ההוויה, כמו בבריאת העולם, שבשבת נבראה המנוחה: ה' ברא בשישה ימים את הבריאה, ומה היה חסר בעולם? מנוחה. באה שבת – באה מנוחה – כלתה ונגמרה המלאכה.

 

וזו הכוונה שבשבת היא "נועם הנשמות" – את המזון הרוחני של הנשמה היא מקבלת בשבת. כפי שכותב הרב לוגאסי, שבשבת מתנערת הנשמה מאבק ימות החול ומתקדשת ומחדשת את קרבתה לאלוקים, ולכן על ידי השבת יכול האדם להכיר לכסוף ולהתקרב אל הבורא. (חי בעונג)

 

וכפי שמנסח זאת הרב הירש (מתנה טובה): אנחנו כל כך עסוקים בעולם העשיה, ההתהוות, וכאן יש לנו הזדמנות להגיע למצב של – מנוחה. לתחושה של "הוויה". הווית האדם בגן עדן, כאן עלי אדמות. בלי שבת, אדם יעמול כל הזמן ויהיה מודאג כל הזמן, והנה נשלח אליו מגן עדן מלאך ה' – השבת – וקורא לו: לנוח. לתת אוכל גם ללב ולנפש שלו. אלקים מצווה אותך: היום אתה לא עובד. "חדל מעבודתך כמעט ובוא עמי אל ביתך וגן עדניך!"

 

ובפרט: השבת תעשיר את כל ותשווה את כל. הקניינים, שעל אודותם יילחם האדם בששת ימי המעשה, יבדילו בין אדם לאדם ויחלקום לבעלי מעמדות שונים.... אולם לא כן הדין שנוהג באוצרות ובמתנות הטובות, אשר השבת מאשרות אותנו בהם: השלום, שלמות הנפש באלוקים ומנוחת העולמים....

 

השבת תביע לך אומר: "גול על ה' דרכך... והוא יעשה!"  עשירים ועניים. מכובדים ופחות מכובדים, בשבת יקבלו כולם את המנוחה השלמה, מנוחת אמת ואמונה!

 

 

 

השבת היא צינור השפע שלנו ודרכו אנו מקבלים שפע לכל ימות השבוע. יש סיפור נוסף על החפץ חיים, שניגש אליו יהודי שסבל מכל מיני מחושים וביקש את ברכתו, והחפץ חיים הרגיש שיש חילולי שבת בביתו (הבן שלו היה נהג מונית ועבד בשבת), ואמר לו: "השבת – היא מקור הברכה. הקפד על שמירת השבת – ותקבל ברכה", ואמנם, אותו יהודי קיבל עליו ועל כל משפחתו להקפיד על כללי השבת, והתרפא. יש סיפורים בלי סוף על ברכה גדולה שהגיעה בזכות השבת, שוב, כיוון שברגע שאתה מחובר לנשמה שלך ומחובר לאלקים, צינור השפע שלך נקי, ואתה מקבל ברכה לכל ימות השבוע. "לקראת שבת לכו ונלכה – כי היא מקור הברכה". "כי אשמרה שבת – קל ישמרני".  ויש סיפור על רב גדול – רבי משה לייב מסאסוב – שהיה נותן לאנשים שבאו להתברך אצלו קמיעות שהיו מועילות מאוד. פעם מישהו פחת קמע כזו ומצא שכתובה בה התיבה.... שבת. דרך שמה של השבת היו כל הישועות הללו!

 

ועוד סיפור – כשהבאבא סאלי בא לארץ בשנת תרצ"ג, האניה שלו הטלטלה בפרעות והקברניט ציווה להודיע לבאבא סאלי שעוד מעט צריך לנטוש אותה. זו היתה שבת קודש, והדברים נאמרו לצדיק. הצדיק הוציא את גביע הקידוש שלו, שירש מה"אביר יעקב", מזל לתוכו יין, עשתה את הקידוש ושתה את רוב הכוס, ואת שארית היין שפך אל מימי הים – וכהרף עין שככה הסערה והיתה לדממה מוחלטת. והרי זו גמרא מפורשת: "שיירי מצווה מעכבים את הפורענות"

 

ועוד סיפור: הרב יקותיאל מרדכי שיק כהן כרב בעיר קיספרט בארה"ב, והיה שם יהודי שהחנות שלו היתה פתוחה בשבת. לימים הוא הגיע אל הרב לבקש לחדש את "היתר המכירה" שסידר לו הרב הקודם, שמאפשר לו כביכול להשאיר את החנות פתוחה.

 

השיב לו הרב שהוא לא יעשה דבר כזה בשום אופן, כי ידוע לכולם שבעל החנות הינו יהודי, ולכן יש בו משום מראית עין, והוא סיכום עם אותו יהודי שיתחיל לסגור את החנות בשבתות, וכל מה שיפסיד בגין יום זה, הרב ישלם לו, והיהודי הסכים לאותו הסדר.

 

לאחר מספר חודשים, פגש הרב את היהודי, והזכיר לו שהוא מחכה לחשבון לדעת כמה הוא חייב לשלם לו בעבור השבתות שעברו.

 

והיהודי חייך וענה: לא רק שלא הפסדתי, אלא שבימות החול הרווחתי פי כמה, כי הלקוחות שלי אמרו ביניהם: "אם איש זה מוכן להקריב בעבור האמונה שלו את רווחי יום השבת, הרי זו הוכחה שהוא אמין, ישר והגון, בואו נקנה דווקא אצלו".

 

לסיכום, אנו רואים כאן שדרך השבת מגיעה הברכה לכל ימות השבוע, היא צינור השפע, ולכן חשוב לנו, עבור עצמנו, עבור ביתנו, משפחתנו, שלוותנו ושמחתנו, לשמור עליה. "כי אשמרה שבת – ק-ל ישמרני".

 

 

 

 

יש מי ששואל: הכל טוב ויפה, השבת היא נחמדה וחביבה, אבל למה יש לה כל כך הרבה פרטים, ואיך אפשר בכלל לעמוד בכל כך הרבה פרטים?

 

הפרטים של הלכות השבת באים ממקום מאוד מדויק ומוגדר. כמו שאמרנו, וכמו שהרב הירש מדגיש בספרו "מתנה טובה" על השבת, המלאכות האסורות עלינו הן מוגדרות היטב והן כל הפעולות שיש בהן יצירה. הקביעה של זה היא לפי המלאכות שנעשו במלאכת המשכן, כי כשבני ישראל במדבר בנו את המשכן, הם צוו: "אך את שבתותי תשמורו", כלומר, גם את המשכן עצמו, שהוא הבית שדרכו מתקשרים עם האלקים, אל תבנו ביום השבת. וכיון שיודעים מה הם 39 המלאכות שנעשו במלאכת המשכן, דרך זה יודעים מה הם המלאכות האסורות בשבת, ויש עוד תולדות שמסתעפות מהן, שגם הן אסורות בשבת.

 

מה שמאחד את כל המלאכות והתולדות האלו, הוא שיש בהן מלאכה, יצירה, שינוי הטבע, ובכך שאין אנו מבצעים את המלאכות הללו בשבת, בכך אנו מודים בה' ומכירים בכך שהוא האדון והמושל בעולם. – ואנו מוסרים יום בשבוע להקדיש לעבודתו.

 

הנקודה החשובה כאן היא המשמר את השבת, מעיד על אדנות ה' בטבע ובחברת בני האדם, כפי שכותב הרב הירש: "השביתה ממלאכה היא קידוש השבת. היא האות אשר בו יכירך אלוקיך, אם עודך שלו. היא האות אשר בו תעיד ותוכיח, כי ה' הוא בורא שמים וארץ, וכי הוא בוראך ויוצרך". והוא ממחיש את זה עוד יותר: "הציפור, הדג, החיה, שאינך צד אותם בשבת ; הפרח שאינך קוטף אותו; החומר שאינך צר, פוסל, מחתך, יוצר, מגבל ומעצב אותו – כל אלה, ברכות קילוסין הם המוגשות מידך לאלוקיך. הם המכריזים עליו כבורא העולם, ריבונו ואדוניו".

 

לכן הפרטים כאן הם חשובים. כל פעולה שיש עימה מלאכה, הדלקת אש, סגירת מעגל חשמלי, קטיפת פרח או שתילת פרח או כל פעולה אחת שהיא יצירה – אסורה בשבת, ובכך אנו הופכים לעדים לכך שאלקים הוא הבורא של העולם, הוא היוצר שלו, הוא ברא את העולם בשישה ימים ונח ביום השביעי לבריאה, וציווה גם עלינו לעשות כן. ולכן השבת היא אות היא בינינו לבין האלקים – ולכן ההקפדה על הפרטים, שמשמעותה הימנעות מוחלטת מהיצירה, היא כל כך חשובה.

 

ואז מגיעה השאלה השניה ששאלנו: איך אפשר לעמוד בכל כך הרבה פרטים? אז קודם כל, מי שחונך על זה ונולד כך, השאלה הזו בכלל לא עולה אצלו, הוא יודע את התהליך ומכיר את הפרוצדורה והיא חלק ממנו, כמו אדם שיודע לשחות או לרכב על אופניים וכדו'. אבל מה עם מי שלא חונך לכך? עבורו המשימה להתחיל לשמור שבת יכולה להיראות משימה מאוד מאוד כבדה! איך הוא יכול לעמוד בה? ועל כך נרצה לענות בהמשך הרצאה זו.

 

 

כדי לענות על שאלה זו, נחזור אל דברי הנביא ישעיה:

 

 

דברי הנביא ישעיה נאמרו לפני מעל אפיים שנה, ויש בהם מסר לדורות. אנחנו יכולים ללמוד ממנו דרך, אלגוריתם, תכנית, איך להתחיל לשמור שבת, בצורה רגועה, שלמה, ושלווה, ואיך ליצור איתה קשר אמיתי, וליצור דרכה קשר אמיתי עם האלוקים, כי זה מה שישעיה מבטיח לנו בשם ה', שאם נעשה כדבריו, נזכה להתענג על ה', ונזכה לשפע גשמי ורוחני.

 

נראה מהם השלבים:

 

א': אם תשיב משבת רגלך: 
נפעל שהרגל שלנו תהיה במקומות שיש בהם שבת. לא מזמן נפטר הרב שטיינמן, שהיה תלמיד חכם עצום, קשיש בן מעל מאה, שכל יום היו עומדים אצלו מאות אנשים בתור להתייעץ ולהתברך, ובין היתר גם שאלו אותו איך כדאי לאדם שרוצה להתקרב ליהדות, מה כדאי לו לעשות, ואמנם, הוא ייעץ להתקרב אל השבת, להתקרב לבית הכנסת, להתקרב אל התפילות, כצעד ראשון בדרך להתחזקות.

 

מבחינה מעשית, כדאי למצוא בית כנסת שקרובים אליו, בית חב"ד שקרובים אליו, מקום שבו נרגיש חמימות ושמחה לקראתנו ומקום שבו נלמד להתחבר אל חברים שהם "בראש" שלנו. נוכל להשתתף בתפילות שבת ולאט לאט ללמוד אותן ולהתחבר אליהן. נוכל כל שבוע לשמוע את קריאת התורה, לשמוע את ברכת הכהנים, להתחבר אל הקדושה שנמצאת כל כך קרוב אלינו, ממש במרחק נגיעה.

 

בכל מקום בארץ, או כמעט בכל מקום בארץ, אפשר גם למצוא שיעורי תורה בשבת, וקבוצות שאומרות תהילים כל שבת, ואם אנחנו לא מכירים, או אין לנו זמן, אפשר אפילו רק ללכת לגן השעשועים של השכונה הדתית שלידינו, ולשבת שם בגינה עם הילדים, או לבד (אבל בבקשה בלי הפלאפון!) ולרכוש חברה דתית. החברות הזו היא נכס, כי היא הדרך שתשמור עלינו מבעיה מספר אחת של מי שרוצה לשמור שבת, שהיא הרגשת הבדידות של מי שאין לו את הנכס הזה. אבל בארץ כאן, בכל מקום יש דתיים, ולכן הנכס הזה יחסית קל להשגה, רק צריך קצת אומץ, ושווה להתאמץ בשביל זה ולהיות באותם המקומות באזורנו שבהם השבת נשמרת, כי זה כדאי וזה שווה וזה אפילו חיוני.  ומי שמתגורר בחו"ל, בכל מקום בעולם שיש בו קוקה קולה יש גם בית חב"ד – הוא יכול ליצור קשר עם בית חב"ד המקומי ולהתייעץ איתם על פעילויות בשבת ועל תפילות השבת באזור המגורים שלו.

 

ובפרט, ננצל כל הזדמנות שיש לנו או אין לנו, להתארח בבתים שומרי שבת: בבתים של חברים או קרובי משפחה או בתי אירוח שומרי שבת או שבתות של ארגונים כמו הידברות וערכים וכו'. כל הזדמנות שיש לנו תיתן לנו את הידע שאנו זקוקים לנו כדי לדעת איך השבת היהודית האוטנטית נראית, ובעיקר תיתן לנו את הידע הבסיסי והנסיון הבסיסי כדי "ללמוד את השפה" וכדי לדעת "איך עושים את זה".

 

 

 

 

כותב המלבי"ם: השבת היא יום קודשי. זהו יום שמיוחד לקדושה ועבודת ה'. ולכן ביום הזה לא תעשה את חפציך, רק חפצים קדושים, חפצי ה'.

 

מה הכוונה?

 

יש אנשים שבשבת עושים את כל הסידורים שחיכו להם כל השבוע. שוטפים את האוטו, מסדרים את החשבונות, מכסחים את הדשא בגינה....

 

שבת!

 

דיברנו קודם מה זו שבת. מה החשיבות של השמירה שלה. לא חבל?

 

זה לא סתם שתמיד הדשא של השכן הדתי נראה ירוק יותר. זה בגלל שהוא שומר את השבת! זה לא סתם שתמיד כשיושבים במרפסת עם החשבונות והמסמכים ורואים את החבר'ה הדתיים חוזרים מהתפילה מרגישים איזו צביטה בלב. זו השבת, והיא גם שלנו. היא לא רק של הדוסים. כולנו קיבלנו אותה!

 

ושמתי כאן תמונה של אהובה קליין, של משה ואהרון שמדברים עם פרעה, כי אמנם משה רבנו, עוד כשבני ישראל היו במצריים, "סידר" לבני ישראל את השבת כ"יום חופש" כששכנע את פרעה שכך הם יעבדו יותר טוב. כלומר, השבת שמרה עלינו כל השבת דווקא דרך זה שאנחנו לא מבצעים בה את כל הסידורים והעיסוקים ובעצם הדברים שאנחנו משועבדים אליהם ב"מיצרים" הפרטיים שלנו.

 

ולכן בשלב הזה אנחנו יכולים לסדר לעצמנו את הזמן אחרת. לפנות מהשבת את כל הדברים שלא באמת קשורים אליה. את כל הדברים האלו: ניקוי האוטו, ניקוי הבית, סידור הגינה, וכו', אפשר למצוא בשבילם זמן אחר. אפשר לנצל את ששת ימות השבוע בצורה יותר טובה כדי שיהיה זמן גם לדברים החשובים האלו, וגם אם אין לנו זמן, אפשר להסתדר עם עזרה חיצונית: ניקוי אוטו בתחנת דלק זה לא כל כך יקר, ובשביל הדשא אפשר לתת כמה שקלים לבן של השכנים שיסדר אותו בשבילנו. נכון שאולי זה לא יהיה אותו דבר, אבל הרגשת העונג שתהיה לנו שווה את כל זה.

 

ובזמן החדש ש"נולד" לנו, נשתמש בשביל לעשות את "חפצי ה'". מה הכוונה? נשב על הספה, נקרא את הפרשה, נלמד קצת דברים מהמקורות, מה שאנחנו מתחברים אליו, וננוח. ננצל את השבת להזנת המהות הרוחנית שלנו, הצד הרוחני שלנו, שבששת ימי המעשה הוא קצת מוזנח, אבל בשבת, זה היום שבו אנחנו מתחברים למהות הזו, לנשמה שלנו, למה שקראנו קודם, עולם ההויה והאצילות. 

 

 

 

השלב הזה ידרוש מאיתנו קצת הכנה לפני השבת, ואם צריך, כבר מיום רביעי או חמישי. נדאג שבשבת יהיה גם לגוף כל מה שהוא זקוק לו כדי להנות כמו שצריך. אם אנחנו אוהבים פיצוחים, נדאג לפיצוחים. אם אנחנו אוהבים גלידה טובה, נדאג לגלידה טובה. נכין את סעודות השבת ביד רחבה.

 

ומספר הבן איש חי על אביו זכרונו לברכה שהיה הולך בעצמו לשוק למקום שמוכרים בו פרות לקנות פרות לצורך השבת, ובעצמו היה בוחר את הפירות ושם אותם לשקילה אצל החנווני, ולקראת השבת היה נוהג למלא קערות במיני מתיקה ומיני פירות כדי שיונחו על השולחן לכבוד השבת. כדאי גם להכין לילדים מה שנקרא בלע"ז "פעקאלע" – כלומר, שקית ממתקים, עם כל מיני ממתקים שהם אוהבים, לכבוד השבת.

 

ולגבי סעודות השבת, בפרט, יש עניין לענג את הסעודות ולהרבות בהם מאכלים טובים וטעימים. יש סיפור נוסף על החפץ חיים, על ישועה שהגיעה בזכות זה שהוסיפו תבשיל אחד לסעודות השבת. ויש עוד סיפור מהבן איש חי על אדם שכמעט המיר את דתו והתאסלם... אבל לפני כן הוא הגיע לדבר עם הבן איש חי, שניסה לדבר איתו וראה ש"אין עם מי לדבר". ולכן הוא אמר לו: אבל תדע, ברגע שאתה מתאסלם, אין חמין יותר, אין יותר ביצים בחמין. זהו! ודווקא הטיעון הזה השפיע על אותו יהודי והוא חזר בו ונשאר יהודי...

 

זה נשמע מצחיק, אבל לאוכל השבתי יש סגולה רוחנית. ויש גם סיפור אחר של יהודי שעבר אירוע מוחי ושכח לגמרי את הזהות שלו, את כל העבר שלו – ופתאום באיזושהי שבת נכנס לבית כלשהו, הריח את החמין שהיה מאותו סוג של הילדות שלו – ופתאום כל הזיכרון חזר אליו.

 

ובכלל, באוכל של שבת יש "תבלין" מיוחד של שבת, כמו שאנחנו מכירים מרבי יהודה הנשיא, מייסד המשנה, שאנטונינוס, שהיה השליט הרומאי באותה התקופה, התארח אצלו בשבת, טעם מהחמין של שבת, וביקש את המתכון, אבל אצלו הטעם לא היה אותו דבר. הוא התפלא, ורבי יהודה הנשיא אמר לו שחסר היה תבלין. הוא כבר התחיל לכעוס! ואז הסביר לו רבי יהודה הנשיא שהתבלין החסר היה התבלין ששמו שבת.

 

בקיצור, העבודה שלנו היא לדאוג לכל מצרכי המזון שאנחנו זקוקים להם, אם מדובר במצרכי יסוד, בשר, דגים: זו מצווה לאכול דגים בשבת, פירות, ירקות, ואם מדובר בקינוחים ובמיני מתיקה: גלידה, משקאות טובים, פיצוחים וכו'. ואחר כך, ביום חמישי או שישי, מתעסקים עם הבישולים והאפיה הנדרשים – ומקבלים את השבת בנועם ובעונג עם שפע של הנאה. נופש אמיתי בבית שלנו.

 

בשבת אנו אוכלים 3 סעודות: סעודה בערב שבת, סעודה בשבת בבוקר, וסעודה שלישית בשבת אחר הצהריים. לפני 2 הסעודות הראשונות עושים קידוש: אומרים פסוקים וברכות לכבוד השבת, על כוס של יין או מיץ ענבים, ואחרי הקידוש נוטלים ידיים, מברכים ברכת "המוציא" על 2 לחמים: חלות או לחמניות, ואוכלים מהחלה או מהלחם, ואחר כך מתחילים את הסעודה עצמה על כל חלקיה. במהלך הסעודה שרים זמירות מיוחדות לשבת, ואחרי כל סעודה מברכים את ברכת המזון.

 

כדי שהאוכל בשבת יהיה חם, נרכוש פלטה חשמלית, ועליה נוכל להניח את האוכל לפני כניסת שבת כדי שישמור על חומו – גם האוכל של סעודת ערב השבת, וגם החמין שנשמר מלפני כניסת שבת ועד לסעודת היום, וגם נוכל להעמיד על החמין מיחם ובו מים חמים, אם נרצה לשתות בשבת משהו חם.

 

וכדי להכיר את נוסח הקידוש, הזמירות, וברכת המזון, נוכל לרכוש סידור או נוסח של "זמירות שבת" שיש בכל חנות ספרים בארץ. או נוריד את הנוסח מהאינטרנט, אפשר להוריד מאתר השבת shabes.net  או מאתרים אחרים. וכדי להכיר את המנגינות, נוכל לשמוע אותן באינטרנט, ונוכל גם, כמו שהמלצנו

 

 

בנוסף לעונג של השבת, נקפיד לדאוג גם לכבוד השבת.

 

אנו מכבדים את השבת על ידי מנהגי השבת. נקפיד על הדלקת נרות שבת, בשעה שרשומה בלוח השנה, ובכך להכניס אור רוחני בבית לכבוד שבת. נדאג שיהיו לנו פמוטות נאים ונקיים לכבוד השבת, ונריות – יש מי שמקפידה להדליק עם שמן זית, שאז האור בהיר וזך עוד יותר. ובנוסף לזה, נדאג גם שכל הבית יהיה מואר בחשמל: אם רוצים לחסוך בחשמל, מומלץ מאוד להשקיע השקעה חד פעמית ב"שעון שבת" לתאורה, שיכבה את החשמל באופן אוטומטי בשעה שתבחרו מראש. ובכך נקבל את השבת בצורה נאה ומכובדת.

 

גם הקידוש בסעודות השבת, עליו כבר דיברנו בסעיף הקודם, הוא חלק מכבוד השבת, ונקפיד על שולחן יפה וערוך בצורה נאה לסעודות השבת, עם מפה חגיגית, לפי הטעם שלכם.

 

גם שאר הבית, נקפיד שיהיה נקי ומסודר לכבוד שבת, והמצעים יהיו נקיים. בנוסף, נלבש בשבת בגדים נקיים וחגיגיים. עצם זה שמכבדים את השבת ומקבלים אותה בבגדים חגיגיים, זה כבר נותן אוירה מיוחדת, שמחה, חגיגית, וזה כבר משרה שמחה שמשפיעה אחר כך על כל ימות השבוע!

 

וכמו אורחת חשובה, שכשהיא עוזבת אותנו מלווים אותנו בכבוד, גם מהשבת אנו נפרדים בצורה מכובדת, באמצעות ה"הבדלה", ואחר כך באמצעות סעודה נוספת שנקראת "מלווה מלכה". והנה מתחיל השבוע החדש, וכבר מחכים לשבת הבאה!

 

 

 

 

מה הכוונה דרכיך? הרי כבר אמרנו "אם תשיב משבת רגלך". מה ההבדל בין "רגלך" לבין "דרכך"?

 

בואו נדבר רגע על הדרכים שאנחנו נמצאים בהם. הדרכים: הכבישים. השבילים.... נכבד את השבת. לא נבזבז אותה בדרכים. לא נבזבז אותה בכבישים. כמה אנרגיה, כמה מחשבה, אנחנו משקיעים בזמן הנסיעה ממקום למקום! לא נעשה את זה.

 

עצם ההתנעה של הרכב היא איסור שכתוב בתורה במפורש: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם" – אסור להבעיר אש, להצית אש חדשה. זוהי יצירה. והתנעת האוטו גורמת להצתה של הסטרטר – וזוהי פעולה אסורה, וגם המשך הנסיעה, כל רגע שנוסעים, זהו איסור מהתורה, ואיסור של חילול שבת בפרהסיה: כל מי שברחוב רואים את הנסיעה הזו. בואי נימנע מכך!

 

שלא לדבר על כך שעצם היציאה מהעיר למרחק של אלפיים אמה או יותר, הוא אסור (ראו בשלט המצורף סימון, שלט, של הגבול מתקופת התלמוד, עד איפה מותר היה להם ללכת מחוץ לעיר בשבת).

 

לפעמים יש "נסיעות חשובות": לבקר את ההורים, לבקר קרוב משפחה קשיש... וכאן נחזור לסעיף ב', ונאמר שאת כל הנסיעות החשובות האלו נשאיר לשאר ימות השבוע. אולי ליום שישי בצהריים. אולי למוצאי שבת. ואם מדובר באנשים שגרים במרחק הליכה מאיתנו, אפשר גם ללכת אליהם ברגל, וזה אפילו בריא. לרכב שלנו אנחנו ניתן לנוח במהלך השבת. וזה כמובן פרט למצבים של "פיקוח נפש": אם יש מצב חירום רפואי, נניח יולדת לפני לידה, או חולה בסכנה, ומוכרחים להגיע בדחיפות לבית החולים נניח, ברור שניסע עם הרכב, כי "פיקוח נפש דוחה שבת" ולכן אלו המקרים היחידים שבהם כן ניסע עם הרכב גם בשבת ואפילו ביום כיפור. וכנ"ל כשיש מלחמה – במלחמת יום הכיפורים אנשים יצאו מבית הכנסת ישר לשדה הקרב כיוון שהיה מצב של "פיקוח נפש".

 

אבל כל נסיעה אחרת שהיא לא חיונית להצלת חיים, אפשר לדחות אותה או להקדים אותה. לים אפשר ללכת ביום חול. לפארק ולשמורת הטבע אפשר ללכת בחול המועד. אבל את השבת אי אפשר לשמור באף יום אחר חוץ מאשר בשבת – נשמור על השבת למטרה לה היא יועדה. למטרת ההזנה הרוחנית של הנשמה שלנו – ובעזרת ה' רק נרוויח מכך.

 

 

 

 

יש אנשים ששומרים שבת, ובכל זאת, לא רואים אצלם את העונג וההנאה הזו שהנביא ישעיה מדבר עליה. למה?

 

בדרך כלל זה בגלל הסעיף הנוכחי של "ממצוא חפצך ודבר דבר". בשבת אנו צריכים להיות מרוכזים בשבת, במנוחה, בהנאה הרוחנית. גם לא לדבר, ואפילו להשתדל לא לחשוב, על הדברים של שאר השבוע.

 

מסופר על חסיד אחד שטייל בגינה שלו, וראה פרצה בגדר, ובלי לשים לב הוא חשב שהוא צריך לתקן אותה, ומיד קיבל על עצמו לא לתקן אותה לעולם! והוא זכה וצמח לו שם שיח באותה הפרצה, שגם סתם את הפרצה, וגם הביא לו פירות בכזה מן שפע שהוא עוד זכה להתפרנס מהפירות של אותו שיח.

 

זוהי חסידות – אבל ההלכה היא שבשבת לא נתעסק עם דברים של חול. גם לא נתעסק בפעולות שיש בהם יצירה, וגם לא נדבר על מה מחכה לנו בימות השבוע. נחיה ונרגיש את ההרגשה של "כאילו כל מלאכתך עשויה". אנחנו עכשיו בנופש, ביום שבו הנשמה שלנו היא המרכזית והיא הניזונה, וכל מה שצריך להתבצע במהלך השבוע, יכול לחכות, ולא להיות גם לא בדיבור שלנו וגם לא במחשבה שלנו. כאילו שהוא כבר בוצע! ורק כך נרגיש באמת בנופש.

 

כמו אדם שהוא בבית מלון ועדיין טרוד בעסקים שלו: האם הוא בנופש? לא. הוא יהיה בנופש רק אם הוא ישאיר את כל העסקים והטרדות בבית, ויגיע למלון בלי כלום.

 

וזו בדיוק השבת. בשבת אין לנו עסקים, אין לנו טרדות, אין לנו לקוחות – יש לנו את עצמנו, הנשמה שלנו, המשפחה שלנו, והקשר שלנו אל ה'.

 

בשלב הזה, שבו אנו מתחברים למהות הרוחנית של שביתה ממלאכה, שביתה מטרדה, שביתה מכל מה שקשור לימות החול, גם נלמד להכיר את ההלכות של השבת, ובפרט, בשבת מנגנון התקשורת שלנו עם הסביבה יהיה דרך הדיבור בלבד. לא נתקשר דרך פלאפון, לא דרך כפתורים (מקלדת, חשמל, כפתור של טלפון וכו'), אלא רק נתקשר עם מי שסביבנו דרך הדיבור שלנו. זה מפתיע: לפעמים נגלה שעד עכשיו כמעט שלא באמת תקשרנו עם מי שסביבנו. בדור שלנו כולנו כל הזמן עסוקים בכפתורים.... ובשבת, שהפלאפון כבוי והמחשב כבוי והחשמל במצב שהוגדר מראש, פתאום יש לנו זמן למשפחה, לבן זוג, לילדים, לשכנים... פתאום יש לנו זמן לתקשורת אמיתית. ואת כל זה אנחנו מרוויחים על ידי ההתקשרות אל השבת.

 

והשכר שלנו מכל זה – "אז תתענג על ה'". על ידי השלבים עליהם דיברנו, נוכל להגיע לעונג רוחני, להנאה רוחנית, לקשר רוחני שאין שווה לו עם בורא העולם, שזו בעצם מטרת העולם כולו, אם נסתכל על זה לעומק.

 

ועוד תוצאה, כמו שכבר אמרנו – "והרכבתיך על במותי ארץ" – נזכה לארץ ישראל שהיא הגבוהה, היא הרוחנית, מכל הארצות, "והאכלתיך נחלת יעקב אביך" – רז"ל דרשו: כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלא מיצרים" – נקבל את הארץ בצורה לא מוגבלת, בלי או"ם, בלי אנשים שמנסים לערער על זכותנו כאן – כמו אבא שמאכיל ילד ואף אחד לא מעז להפריע, כך ה' ייתן לנו את ארצנו, ונזכה לגאולה השלמה, במהרה בימינו אמן.

 

 

דיברנו בהרצאה הזו על החשיבות של השבת, כנכס לאומי, כנכס אישי לכל יהודי, וכצינור של ברכה לכלל ימות השבוע, ודיברנו על שלבים, שאפשר ללמוד אותם מדברי הנביא ישעיהו, איך אפשר להתחבר אל השבת, ואת ההרצאה אפשר לסכם באחד ממזמורי השבת, "מנוחה ושמחה":

 

"מנוחה ושמחה אור ליהודים. יום שבתון יום מחמדים. שומריו וזוכריו המה מעידים. כי לשישה כל ברואים ועומדים. שמי שמים, ארץ וימים, כל צבא מרום, גבוהים ורמים, תנין ואדם וחית ראמים, כי בקה ה' צור עולמים. 

 

הוא אשר דיבר לעם סגולתו, שמור לקדשו מבואו ועד צאתו, שבת קודש יום חמדתו, כי בו שבת קל מכל מלאכתו,

 

במצות שבת קל יחליצך, קום קרא אליו, יחיש לאמצך, נשמת כל חי וגם נעריצך, אכול בשמחה כי כבר רצך,

 

במשנה לחם וקידוש רבה, ברוב מטעמים ורוח נדיבה, יזכו לרב טוב המתענגים בה, בביאת גואל לחיי העולם הבא".

 

 

 

 

 

 

 

מענה לשאלות: 

 

א.      נושא השעמום:

 

a.      כפי שהסברנו: אם דואגים לחברה המתאימה, נושא זה יכול לא להתעורר כלל, או להתעורר רק "בקטנה".

 

b.      בהתחלה השקט והשלווה יראו לנו מוזרים, כמו אדם שמכור לסיגריות ופתאום העדר העשן קשה לו. אבל עם הזמן, אחרי תקופה, לפעמים אפילו רק אחרי כמה חודשים, נתרגל לשלווה הזו ונתרגל ל"Mod" של שבת, ונרגיש את הכיף הזה. אבל צריך סבלנות.

 

ב.      איך להתמודד עם לחץ חברתי: שוב, הנושא של הקשר החברתי עם אנשים דתיים יכול לעזור ל"לחץ חברתי נגדי", ולסייע לנו מול כל אלו שעושים פרצופים. אפשר גם להבין שהרבה מהם בתוך תוכם היו רוצים להיות כמונו אבל חוששים/פוחדים/לא מעזים, ודווקא בגלל זה הם באים מתוך ביקורת. אחרת מה איכפת להם? 

ובכל מקרה, לפתח "עור של פיל" ולהתעלם מהביקורת (יש ב"מקימי" של נועה ירון דיין סיפור איך הם קנו את הפלטה הראשונה, והמוכר אמר להם שזה לא בשבילם, שבשבילם יש מערכת סטריאו.... נו טוב, אז ככה הוא חושב, אבל החיים שלנו הם שלנו, הם לא של המוכר בחנות חשמל...).

 

ג.       התחלתי, נשברתי, התייאשתי – מה עושים עכשיו?

 

החיים שלנו כולם הם מצב של נסיונות, ניסוי וטעיה, הצלחות וכשלונות. אני תמיד אומרת שהדרך להצלחה גדולה רצופה בכשלונות קטנים. אפשר גם להשתמש בציטוט מהמקורות  – "שבע יפול צדק וקם". צריך להבין שהכשלונות הם חלק מהחיים שלנו ובכל שלב יש התמודדויות, אבל דווקא דרך הכשלונות אנחנו לומדים (כל מי שלמד איזשהו מקצוע יודע שהוא זוכר הכי טוב דווקא את השאלה עליה הוא "נפל" בבחינה המסכמת). ולכן לא נתייאש מהכשלונות הללו, אלא נקום ונמשיך הלאה, כי מחר יש יום שבת, ואחרי כל שבת יש עוד שבת, שנוכל להתכונן אליה טוב יותר.

 

וגם נדע שהשבת חשובה מאוד מאוד. הרבה יותר חשובה ממה שאנחנו יכולים לומר במילים. וכמו אדם שהגיע לאיזה מקום עם יהלומים יקרים ביותר, וחלקם הוא לא הצליח לאסוף – האם יתייאש? לא. הוא ימשיך ויאסוף כל מה שאפשר, בגלל החשיבות הרבה שלהם. כך גם אנחנו. לא הצלחנו – לא נתייאש – נמשיך לנסות ולאסוף הלאה.

 

והכי חשוב: להתפלל. לבקש מה' במילים שלנו שיצליח את דרכנו, ושנצליח לשמור את השבת, שהיא המתנה שהוא נתן לנו, שיתן לנו את הכלים לעמוד בנסיונות ולהצליח.

 

ביבליוגרפיה

 

·         ישעיהו נ"ח י"ג – פירוש המלבי"ם ועוד מפרשים

 

·         ספר החינוך – מצווה ל"א ל"ב

 

·         מאיפה להתחיל? סיפור על הגראי"ל שטינמן זצ"ל.

 

·         אתר השבת - תכנית השלבים לשמירת שבת

 

·         מכורה לשבת – מתוך אתר השבת

 

·         שבת במלוא הדרה – מאמר על חלוקת נרות שבת

 

·         עוצמת השבת – מסיכומים של הרבנית צביה שיקוצינסקי

 

·         נועה ירון דיין – מקימי – הסיפור על קניית הפלטה.

 

·         סוד השבת – אור הנשמה – הרב זמיר כהן שליט"א

 

·         מתנה טובה – הרב הירש זצ"ל

 

·         למה אסורה מלאכה בשבת, חברים מקשיבים, אתר כיפה.

 

·         סרטון לכבוד שבת, דברים מהרב עמאר שליט"א

 

·         ספר מאורות השבת, חלק ד'.

 

·         חי בעונג, הרב לוגסי שליט"א.

 

·         שמירת שבת כהלכתה, הרב נויבירט.