על מזמור "לדוד ה' אורי וישעי" / הרב ש. ב. גנוט

פרטים

קטגוריה: חודש אלול

פורסם בראשון, 11 אוקטובר 2020 17:32

נכתב על ידי Super User

כניסות: 1021

לא מפחדים מאף אחד/ הרב שב"ג

במשך חודש וחצי אנו אומרים בכל בוקר וערב (בתפילת מנחה או בתפילת ערבית, תלוי לאיזה עדה ומנהג אנחנו שייכים) את מזמור "לדוד ה' אורי וישעי". מה, בעצם, אנחנו אומרים? 

המלבי"ם מסביר שתוכנו של הפרק עוסק בכך שהשגחת הקב"ה נמשכת אחר דבקותינו בה', ומי שדבוק בו ית"ש- הקב"ה ישמור עליו מכל הפגעים ולכן אין צורך לפחד ולירא משום דבר רע, כל עוד אנו דבוקים בהקב"ה. דוד המלך ע"ה מבקש שה' יסיר מעליו את כל המניעות להשגת משאלה זו. 

רבי אברהם בן הגר"א מוילנא מביא את הפסוק "כי נר מצווה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר" ומסביר שמצווה נמשלה לנר, תורה נמשלה לאור והמידות הטובות נותנות דרך בחיים, דרך נכונה. לדבריו הקדושים, שלושה עניינים אלו בשלושת הביטויים "אורי", "ישעי" ו"מעוז חיי": "אורי" היא התורה, "ישעי" אלו המצוות, המושיעות את היהודי מפורענויות ומיצרו הרע, כדברי חז"ל במסכת סוטה (כא, א). ו"מעוז חיי" הכוונה להליכה בדרכי ה', בדרכי מוסר ומידות טובות, הנותנות לאדם דרך וכיוון בחיים והמאפשרות לו לחוש ולדעת באיזו דרך הוא צועד. "ה' אורי"- הקב"ה מושיעני במלחמת היצר ע"י קיום המצוות, בהן אני דבוק, וממילא: "ממי אירא?!". אינני ירא מהיצר הגלוי, מהתאוות הגלויות ומהמידות הרעות והברורות מאד ברעתם. "ה' מעוז חיי: הקב"ה הוא מבצר וחוסן חיי, על ידי ההליכה בדרכיו של ה', וממילא: "ממי אפחד?!" אינני פוחד אף מיצרים סמויים וחבויים, אותם ה"נגיעות" הדקות, הסובבות את האדם בכחש.

על הפסוק שבמזמור זה "שמע ה' קולי אקרא וחנני וענני" מרמז ר"א בן הגר"א שהכוונה לראש השנה ("שמע ה' קולי"- "הקול קול יעקב", המתגבר על השטן בקול השופר) וליום כיפור ("אקרא"- כדרשת חז"ל בראש השנה (יח, א) ש"קראוהו בהיותו קרוב" זהו יום הכיפורים). ועל זה נאמר "וחנני וענני", שעל יום הכיפורים נאמר "וחנותי את אשר אחון"- למרות שאיננו הגונים, "ורחמתי את אשר ארחם"- אפילו שאיננו זכאים וכדאיים לחסד ה' ולברכותיו. והלוואי שנזכה!!

בשמים החליטו לבטל את אמירת "לדוד"

* לאחר שרבי אליהו "בעל שם" התעסק עם... השטן, גזרו בשמים לבטל את אמירת "לדוד ה' אורי" בחודש אלול * הרה"ג הרב שמואל ברוך גנוט שליט"א מביא את מקורותיהם, דבריהם ומחלוקתם של גדולי התורה וצדיקי הדורות, האם לומר בחודש אלול ועד שמחת תורה את מזמור "לדוד ה' אורי" * האם "סגולה לביטול כל המזיקים ולצאת זכאי בדין", או תפילה שנוסדה בספר "חמדת הימים"? מדוע ה"מטה אפרים" וה"משנה ברורה" פסקו לומר "לדוד ה' אורי וישעי", ואילו הגר"א מוילנא וה"דברי חיים" מצאנז לא אמרוה?- על כך ועוד, תקראו במאמר המרתק שלפניכם * 

יום שישי ראשון של חודש אלול. התפילה אינה, כמובן, אותה תפילה כמו ביום שישי בסתם יום של חול. שהרי אלול כעת, ואלול הרי הוא אלול, ואין צורך להסביר מהו אלול. החזן מסלסל בקולו ובעל התוקע (תלוי לפי המנהגים השונים) נעמד נכחו ותוקע בשופר. קול השופר הולך וחזק ובסיום ה"תקיעה שברים תרועה תקיעה" פוצח כל הקהל באמירת מזמור "לדוד ה' אורי וישעי", במנגינה ערבה, בנחת רוח ובכוונה רבה. "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש", מתחננים- מתחנחנים כולם בלהט, בכמיהה, ברגש ובבקשה, "שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו"...
אין ספק שמזמור "לדוד ה' אורי וישעי" הוא מזמור תהילים המתאים ביותר לימים אלו, ימי הרחמים והסליחות. ניסינו לתהות ולבדוק אחר מקור אמירתו וגילינו ים של דעות, שיטות ומנהגים, וכן, גם סיפורים מעניינים הקשורים בו.

ההבטחה: להכניע את המקטרגים 

מנין הגיע המנהג לומר את מזמור "לדוד ה' אורי וישעי" בחודש אלול ועד שמחת תורה?
ה"מטה אפרים", ספר ההלכה היסודי והחשוב על מנהגי ימי הרחמים והסליחות, כותב כך: "נוהגים במדינות אלו מראש חודש אלול ואילך עד יום הכיפורים, לומר בכל יום, אחר גמר התפילה, מזמור כ"ז בתהילים "לדוד ה' אורי וישעי" בוקר וערב, ואנו נוהגים לאמרו עד שמיני עצרת ועד בכלל". בפירוש ובתוספת "אלף למטה", המצורף ל"מטה אפרים", מסביר שיסוד מנהג אמירת המזמור הוא על פי דברי חכמינו במדרש שוחר טוב ש"אורי" זהו ראש השנה ו"וישעי" זהו יום הכיפורים, ובהמשך נאמר "כי יצפנני בסוכה"- הרומז לחג הסוכות. ב"סידור האר"י", שחיבר רבי שבתאי מראשקוב נאמר לומר את המזמור הזה עד לאחר שמחת תורה, וכתב שיש להיזהר לאומרו ערב ובוקר, מראש חודש אלול ועד לאחר שמחת תורה, ואז מובטח שהאומרו יוציא את שנותיו וימיו בטוב ויכניע את כל המקטרגים וייצא זכאי בדין. המנהג נפסק להלכה ב"משנה ברורה" (סימן תקפא), הכותב ש"נוהגין במדינותינו מראש חודש אלול עד יום הכיפורים לומר בכל יום אחר גמר התפילה מזמור "לדוד ה' אורי" בוקר וערב, ואנו נוהגים לאומרו עד שמיני עצרת ועד בכלל". ה"משנה ברורה" מסביר מתי אומרים אותו בימים שיש בהם תפילת מוסף, כיצד אומרים "קדיש" לאחריו ומתי מקדימים לאמירתו את ה"שיר של יום", והוא כותב זאת בשם "אחרונים". המנהג מובא גם בקיצור שולחן ערוך ובספרי הלכה נוספים. ישנם המסבירים כי אנו אומרים אותו בחודש אלול משום שנאמר בו 'לולא האמנתי לראות', 'לולא' הם אותיות 'אלול'.

הספרדים אומרים כל השנה

מידידי הרה"ג ר' יהושע בחר שליט"א שמעתי, שברוב קהילות ועדות בני המזרח לא אומרים מזמור זה החל מר"ח אלול, למעט מספר קהילות מקהילות צפון אפריקה ומרוקו, כאשר ישנם ספרדים האומרים אותו בכל ימות השנה בסיום התפילה, ולא רק בחודשי אלול- תשרי. כנראה מקור מנהגם, לאומרו כל השנה, נובע מסגולת אמירת המזמור בכל ימות השנה, המועילות למספר דברים ועניינים, כפי המובא בספר "ימלט נפשו" (סימן ה') ובספר "סנסן ליאיר" (סימן י"א), המוסיפים ש"העיקר לאומרו בנחת, בכוונה שלמה, ולא כמצוות אנשים מלומדה". כנראה גם שמקור מנהג חלק מהספרדים לאומרו בכל ימות השנה, נובע מדברי הגאון החיד"א ז"ל, בספרו "מורה באצבע", שכתב: "מנהג טוב לומר "לדוד ה' אורי וישעי" אחר כל תפילה, אף בכל ימות השנה, ובפרט מראש חודש אלול ועד הושענה רבה". 

תלמידי הבעל שם טוב לא אמרו 

בצאנז וביתר החסידויות המסונפות לשורשיה לא אומרים בחודש אלול "לדוד ה' אורי". אביו של הרבי הנוכחי מקאליב, הרבי מראזלא הגה"צ רבי פנחס חיים טויב זצ"ל הסביר (במכתב שנדפס בסידור "לב שמח") שבצאנז לא אמרו את המזמור, כי גם החוזה הקדוש מלובלין זצ"ל ותלמידיו "היהודי הקדוש" והרה"ק מדז'יטשוב והרה"ק ר' נפתלי מרופשיץ זצ"ל לא אמרוהו. לדבריו, מכיוון שמקור אמירת המזמור הובא בספר "חמדת הימים", שישנם עוררים על מחברו, לא נהגו לאומרו. הרב מראזלא זצ"ל סיפר שכאשר פגש את הרבי מפאריסוב בעיירת הנופש והמרפא היפהפייה קארלסבארד, אמר לו הרבי מפאריסוב זצ"ל שמקובל בידו, איש מפי איש, שזקנו "היהודי הקדוש" לא אמר "לדוד ה' אורי" מפני ששמע מרבו "החוזה מלובלין" שמנהג זה יסודו בספר "חמדת הימים", והוסיף מעצמו שאילו כל הגדולים והצדיקים הנוהגים לאמרו, היו יודעים שמקורו בספר "חמדת הימים", לא היו אומרים אותו בחודש אלול. רק מכיוון שהם ראו שהמנהג הודפס בסידורו של רבי שבתי וסברו שמקורו מהאר"י הקדוש ז"ל, לכן אמרוהו. 

ידידי הרה"ג ר' יוסף שלמה מאיר שליט"א מעיר את עינינו ומסביר שישנם גדולי תורה, ובהם היעב"ץ זצ"ל, שסברו שאת הספר "חמדת הימים" כתב משיח השקר נתן העזתי. לדבריו, ישנו פולמוס נרחב בספרות התורנית על מקור הספר ומהיכן שאב מחברו את הדברים הכתובים בו, שרובם הינם דברי קבלה מוסמכים. "באשכנז לא אמרו "לדוד" בתקופות קדומות והמזמור לא נדפס בסידור זאלצבך, שהיה הסידור הנפוץ בזמנם, כמו סידור "תפילת כל פה" בימינו. אך מכיוון שהחל מ"סידור רעדלהיים" כבר הודפס לומר "לדוד", נהגו לאומרו בהרבה מקהילות אשכנז", מסביר לנו הרב מאיר, המוסיף שהיו קהילות באשכנז בהם רק יחידים אמרו "לדוד", אך לא כל הקהל יחדיו. 

בשמים גזרו שהמזמור שתיקן רבי אליהו- יתבטל 

בספר "נזר הקודש" מסופר, כי מקור אמירת מזמור "לדוד ה' אורי", וגם מקור אמירת "כגוונא" בליל שבת קודש, בין "קבלת שבת" למעריב, הנאמר בקהילות החסידים, הוא מאבי זקנו של רבנו ה"חכם צבי", רבי אליהו בעל- שם, שנודע בבריאת הגולם שלו (שעל בריאתו העיד נכדו ה"חכם צבי" בתשובותיו). מסופר שם שבאחד מימי אלול נכנס הגה"צ רבי שמעון מזעליחוב זצ"ל לצאנז, לבית מדרשו של הרה"ק רבי אריה ליבוש זצ"ל ותהה מדוע לא אומרים את מזמור "לדוד ה' אורי" בסיום התפילה, והוא עצמו השיב למתפללים מדוע לא אומרים אותו, בסיפור מופלא שסיפר הבעש"ט, וכך היה המעשה: הפריץ באחת מהעיירות שבסביבתו של רבי אליהו "בעל- שם" היה חשוך ילדים. הוא וזוגתו דרשו ברופאים, אך לשווא. הרופאים הודיעו לפריץ ולפריצה בצער שלא יהיו להם ילדים, נקודה. קרא הפריץ לראשי היהודים ורבניהם והודיע להם, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, שאם לא יתפללו עליו וייוולד להם ילד, יגרש הוא אותם מארצם. רבי אליהו בעל- שם ריחם על היהודים העומדים בפני גירוש והבטיח לפריץ שבעוד שנה יחבקו בן זכר. הבעש"ט הק', שסיפר לתלמידיו את הסיפור, סיפר שרבי אליהו בעל- שם ניסה לפעול למען לידת בן הפריץ "בצד הקדושה", אך לא הצליח. עד שלבסוף, פעל "על ידי השטן בעצמו" והילד נולד לפריץ ואשתו. וסיים הבעל שם טוב: "אל תחשבו שרבי אליהו קיבל שישים "פולסא דנורא". רק רצו לאבד ממנו בשמים "נפש רוח ונשמה". אך היות שמסר את נפשו למען כלל ישראל, גזרו בשמים שיתבטלו שתי תפילות שתיקן, והם "לדוד ה' אורי" בחודש אלול ו"כגוונא" בערב שבת".
וסיים רבי שמעון זעליחובר: "מקובל בידי שהרבי רבי אלימלך מליזענסק לא היה אומר בליל שבת "כגוונא", אך היה אומר "לדוד" בחודש אלול, ואילו רבי נפתלי מראפשיץ היה אומר "כגוונא", אך לא היה אומר "לדוד". גם בילקוט "אוהב ישראל" מובא שהמגיד ממעזריטש הורה לחלק מתלמידיו לומר "כגוונא" ולא לומר "לדוד", ולחלק ציווה לומר "לדוד" בחודשי אלול- תשרי, אך לא לומר בליל שבת "כגוונא". 

שלושים שנה אחרי "חמדת הימים"

אדונינו הגר"א ז"ל מוילנא סבר שאין לומר שום מזמור בציבור, שאינו מעיקר התפילה. מסיבה זו ההולכים בדרך הגר"א ז"ל לא אומרים "לדוד" באלול- תשרי. כ"ק האדמו"ר מצאנז זצ"ל מסביר (בשו"ת דברי יציב) כי סבו זקנו ה"דברי חיים" זצ"ל לא אמר "לדוד", מפני שהוא לא אמר שום מזמור או פרק שאינו מוזכר בגמרא, בשולחן ערוך ובכתבי האריז"ל. הגה"ק מצאנז זצ"ל מסביר שגם כך, בתפילה הרגילה והמסורה לנו מאנשי כנסת הגדולה ומבעלי הפסק והקבלה, אנו לא מכוונים דיינו, ואם כן אין סיבה להוסיף עוד מזמורים. ואלו דבריו של הגאון מצאנז: "ולזה עתה אשר בעוה"ר כשל כח הסבל וכל תפילותינו רק משפה ולחוץ, וכבר אמר רבינו קדש הקדשים רמ"ל מסאסוב, שאלמלא לא חטאתי אלא מה שאני מברך מאה ברכות בכל יום די, ומה יענו איזובי קיר, האיך לא נבוש ולא נכלם להזכיר שמו הגדול והנורא ומחשבותינו בהבלי הבלים. וזה כוונת רבן של ישראל בענותנותו הקדושה, שרק ההכרח לא יגונה מה שמוזכר בשולחן ערוך ובכתבים אין ברירה ומההכרח לומר כמו כל קיום המצות, אבל מה שאפשר לפטור ממנה- יותר טוב לכגון דידן שאין כדאין, כמו שאומרים [קודם התפלה] במי אנכי שאזכה, ואי אפשר לנו לדמות לקדושים עליונים אשר תקנו באמירתם ותפלתם בזווגי מידות הקדושות והבן. 

וא"כ אם התנא האלקי הדברי חיים אמר כן, מה נוכל אנחנו יתושים לענות אחריו?! ויותר נאה לנו לקבוע שיעור קטן בשולחן ערוך לידע המעשה אשר יעשון ושלא להכשל ח"ו, ולהתבונן בהלכות תשובה, כדי שנדע על כל פנים ערך עצמינו. ולזה אצל אאמו"ר הגה"ק זללה"ה לא אמרוה, וכן בכל בתי מדרשות שנהרו אחרי מנהגי בעל דברי חיים זללה"ה, כי יותר לפנינו לכוון ולהוסיף אפילו רק אותן רגעים של המזמור לתפלה של שמ"ע, ולכוון בברכת אבות שמעכב בדיעבד על פי דיני הש"ס, וטוב מעט בכוונה". 

ומסיים ה'דברי יציב': "אך אם אצליכם אנשים המכוונים באמת ולבם נכון להשי"ת ורוצים לאמור המזמור מי יעכב על ידם לומר מזמור תהלים לכבד להשי"ת ולבקש ממנו, אך לקביעות ולחיוב נאמר דברינו שאנשים כמוני די לי בזה שאוכל לכוון בקריאת שמע וברכותיה ותפלה חיובית". 

הגאון רבי פנחס אברהם מיירעס שליט"א, רבה של העיר האג בהולנד ומחבר שו"ת "דברי פנחס" מספר שבשינווא ובעוד מקומות אמרוהו רק לאחר שכל התפילה הסתיימה, כדי שלא להראות שהמזמור נאמר כחלק מהתפילה. הוא כותב שבספר "דברי יוסף" אסף שיטות רבות בעניין ושם הוא הוכיח שמקור המנהג לומר "לדוד" הודפס עוד לפני הדפסת ספר "חמדת הימים", וכבר הובא בספר "שם טוב קטן" שחיבר רבי בינוש מקארטשין, שהדפיס את "כוונות האריז"ל" בזולצבאך בשנת תס"א, כאשר "חמדת הימים" הודפס באיזמיר רק שלושים שנה לאחר מכן, בשנת תצ"א. הוא מונה עוד רשימת מקורות חשובה, בהם אוזכר המנהג עוד הרבה לפני הדפסת "חמדת הימים". הרב מהאג מביא שבהגהות סידור "שערי רחמים" (של רבי חיים הכהן, תלמידו של רבנו רבי חיים ויטאל זי"ע) וגם ב"שערי תפילה" של מהר"י רקח, הזכירו את אמירת "לדוד" והאריכו במעלת אמירתו, ושכך מובא גם בסידורו של רבי יעקב קאפיל ובסידור בעל התניא. ולדבריו, אם מקור אמירת "לדוד" מוזכר בכל כך הרבה מספרי גדולים וצדיקים, (ועוד לא הבאנו חצי מהרשימה, בהם מוזכר אמירת "לדוד"), אזי בוודאי שיש לאומרו, וכל קהילה וקהילה תנהג כפי הנהוג בה מימים עברו, (ואנו הרי פוסקים כמו המשנה ברורה, שכתב לומר את המזמור בוקר וערב). העיקר שיתקבלו כל תפילותינו ובקשותינו לרצון לפני אדון כל, יתבטלו המקטרגים ונזכה לשנה טובה ומתוקה.

שו"ת לחודש אלול

פרטים

קטגוריה: חודש אלול

פורסם ברביעי, 14 אוקטובר 2020 13:42

נכתב על ידי Super User

כניסות: 496

שו"ת לחודש אלול

* הרב שמואל ברוך גנוט משיב לנו, וגם לעצמו, על סדרת שאלות מתבקשות לחודש אלול * הפחד והדוב, השמחה והקרבה, עבודת החודש והתחושות, ורגע, מה הלחץ, מדוע שהשנה הבאה תהיה גרועה יותר מקודמתה?!* כשהנשיא וראש העיר, מנכ"ל "אגד תעבורה" ושר הבריאות, שר התחבורה וה"בוס", וגם המנהלת, מגיעים אלינו הביתה לשיחה ידידותית * אלול ש(לא) הכרתם * הרב שב"ג * 

שאלה: חודש אלול הגיע וכולם מפחדים. מדוע לפחד? 

תשובה: בעוד פחות מחודש, כידוע לכולנו, נעמוד למשפט. במשפט ישפטו אותנו על מעשינו בכל השנה ויחליטו מה יקרה איתנו בשנה הבאה. לא מדובר על משפט בנושא אחד, ולא על החלטה על ענין אחד. במשפט הזה יקבעו לנו הכל, פשוט כל מה שיקרה בשנה הבאה, ובהרבה נושאים – גם על עתיד כל החיים שלנו. לא צריך ללכת רחוק, מספיק רק להסתכל מסביב, אולי גם קצת לקרוא עיתונים, ולדעת שהיו השנה אנשים, נשים וטף, שהיו מאד מאושרים ושמחים, והיו אנשים ונשים, ילדים וצעירים וזקנים, שסבלו מאד מאד. לא צריך להביט דוקא על הדברים המאד-גדולים. אפשר להסתכל על הפרטים הקטנטנים לכאורה של היום- יום ולזכור שהכל נגזר בראש השנה שעבר. לימוד טוב בשעות הבוקר בלי הפרעה בו' בשבט, קימה באמצע הלילה לקובי, כי כאבה לו הבטן, בו' בתמוז. מבחן מצוין של אילה בגיאוגרפיה בי"ז בחשון, אוטובוס שאיחר בי"ד בכסלו ובט"ו באב, פירגון נחמד שקיבלנו ממישהו בא' בטבת, חברה שהכניסה אותנו לרשימת ההזמנות לבר מצוה של בנה בז' אדר א', חידוש נפלא שחידשנו לפתע בח' באדר ב', הילדים נרדמו משום מה מוקדם בשעות הערב בי"ט בניסן והיו לי שעתיים פנויות. קיבלנו 586 ₪ בתור "זיכוי" מהביטוח הלאומי בכ"ג בסיון, שרי עשתה לנו נחת מיוחדת בדקלום במסיבת יום ההולדת בי"ג בתמוז וברוך החליק על קליפה בחדר האשפה בי"א בטבת ונזקק לתחבושת בת שבועיים. נעצום עיניים לרגע וננסה להעביר מול עינינו שבוע, שבוע אחד בלבד, של מאורעות פשוטים ויומיומיים, ואחרי שנראה מול העיניים והדמיון את הקשיים והשמחות, הריגושים וההצלחות, רגעי האושר ורגעי הרוגז וה"עצבים", נזכור שהכל נגזר בראש השנה הקודם. כל רגע בשנה, כל דקה, כל החלטה, הכל ייקבע לנו, על תיפקודנו ומהלך חיינו בשנה הבאה, בראש השנה הקרוב. משפט שכזה אמור בהחלט להפחיד, ועלינו לעשות, ולעשות הרבה ולהתקדם, בכדי להתכונן למשפט הגורלי הזה. 

שאלה: ובכל זאת, מי שיושב על כס המשפט הוא אבא שלנו בשמים. אז לא כדאי שנסמוך על אבא שבשמים שהכל יהיה בסדר? 

תשובה: גדולי ואדירי התורה והמוסר בכל הדורות רעדו מפחד, כעלה נידף, בימי חודש אלול, עד יום הכיפורים. ישנו משפט (שהגיע מגדולי החסידות ו"נלקח" משום מה למחוזות ליטאיים...) לפיו "בחודש אלול – אפילו הדגים שבים רועדים". רבי ישראל מסלנט זצ"ל היה אומר שאלול מפחיד יותר מאריה ודוב, שהרי דוד המלך אמר "וגם את הדוב היכה עבדל", ועם כל זה דוד המלך רעד מפחד ממשפטו של הקב"ה, באמרו "סמר מפחדך בשרי וממשפטך יראתי". הפחד והיראה מפני המשפט הקרב ומגיע, מפחיד הרבה יותר מחיות גדולות וטורפות (ולנשים שבינינו: הוא מפחיד גם יותר ממקקים וג'וקים המסתובבים במטבח...). 
בהיכל ישיבת וולוז'ין, בני הישיבה ותלמידי חכמיה מבקשים/ אומרים את הסליחות לימים הנוראים. איש איש ספון בספר הסליחות, מתחנן אל קונו לתשובה ולסליחה, כשלפתע נשמעה חבטה מכיוון כותל המזרח ודמותו- גופתו של ראש הישיבה, רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל, צנחה על הרצפה. קריאות "הצילו" נשמעו מכל עבר וספל מים נשפך על ראשו של גאון התורה, עד שהתעורר מעלפונו. מה קרה? רבי חיים הגיע למשפט "עזרא הסופר אמר לפניך אלוקי בושתי ונכלמתי להרים פני אליך" והוא התעלף. "אם עזרא הסופר יכול היה להעיד על עצמו שהתבייש ונכלם להרים את פניו למול הקב"ה, מה נאמר אנחנו?!", תהה לעצמו רבי חיים.
תלמידיו של גאון התורה והמוסר רבי איצלה' בלאזר זצ"ל סיפרו שחודש אלול בסלבודקה היה דומה למחזה של צבא חיילים חסר ישע, המתכונן למלחמה, כשלפתע מגיח לו מאי שם המצביא, הלא הוא רבי אצלה' בלאזר, המגיע כדי להציע הצעה מופלאה וחדשה, איתה יוכלו לנצח במלחמה...
רבי איצל'ה היה נראה אפוף חרדה ופחד, כשעיניו מסתתרות עמוק מתחת למצחו. כך היה ניגש למקומו הקבוע והתפלל כדרכו בקודש, במתינות, בדממה דקה ובפשטות מרובה, עד שלפתע פרץ בבכי רם ונסער, רועד כל כולו מבכי. האווירה היתה שרויה במתח וחלחלה, עד ששרבי איצלה' שב לתפילתו השקטה והרגועה וחוזר חלילה, הוא שוב פרץ בבכי נסער ושוב נרגע... לא לפני הרבה זמן, עוד היו הנשים מתעלפות בברכת החודש של חודש אלול והצעקות והבכיות היו נשמעים למרחוק. ר' יחזקאל לוינשטיין זצ"ל מספר על תקופת לימודיו בלומז'ה, שם היו מתכנסים, במוצאי השבתות של חודש אלול, בחדר חשוך, ורבי דוד טעביל, ה"נחלת דוד", היה מוסר שיחה מוסרית, וכולם היו פורצים בבכיות סוערות מפחד יום הדין. 
קבוצת תלמידי חכמים ישבו לפני הגאון רבי חיים לייב ברנשטיין זצ"ל, מחבר "הליכות חיים", שהיה מתלמידיו של הסבא מסלבודקה, כדי שיספר להם כיצד נראו הימים הנוראים בקלם, שם התחנך בצעירותו, לפני בואו לסלבודקה. רבי חיים ברנשטיין נתקף בהתרגשות עזה והחל לומר: "אוי מאמע! אי אפשר לתאר את אשר ראיתי שם"... וכך סיפר הגרח"ל ברנשטיין: "נכנסתי מעט באיחור לסדר המוסר ב"היכל התלמוד- תורה דקלם" ולא האמנתי למראה עיני. הגאון הנודע רבי נפתלי טרופ זצ"ל ישב ב"מזרח", ליד רבי יוסף לייב נענדיק זצ"ל המשגיח של ישיבת קלאצק, רבי דניאל מובשוביץ ועוד מגדולי תלמידי קלם. הצעקות והיללות שם בקעו לב שמים וכולם בכו ורעדו מפחד יום הדין הנורא. מה אומר ומה אדבר! אם אדם זר היה נכנס לשם, הוא היה בטוח בוודאי שעומדת כאן פלוגת חיילים עם נשק בידם, רוצים להרוג את כולם! ושימו לב"- סיפר הרב ברנשטיין בהתפעמות- "אותו רבי יוסף לייב נענדיק זצ"ל, שלעג וצחק על הנאצים יש"ו כשהם חתכו את בשרו והתאכזרו אליו במכות נוראיות, אותו ר' יוסף לייב לא יכול היה להחזיק מעמד לפני התקיעות בקלם והוא התעלף, מרוב אימת הדין ופחד משפט שמים". 

בעיני ראיתי יהודים בעלי צורה, שיודעים שבכס המשפט יושב הקב"ה, והם רעדו מפחד והיו חוורים כסיד בחודש אלול. נכון, הקב"ה אלוקינו הוא זה שיושב בדין, אך הקב"ה אינו ותרן, חלילה וחס. מי שמתחזק ומתעלה – יזכה בדינו, ומי שלא?... 

שאלה: בשנה שעברה לא התנהגתי יותר גרוע מהשנה, פחות או יותר, והייתה לי שנה טובה. אז מדוע שמשהו ישתנה אצלי דוקא השנה? 

תשובה: רבי אליהו לאפיין זצ"ל אמר באחת משיחותיו את הדברים הבאים: "לפעמים אדם עומד לפני ראש השנה ועורך את חשבון נפשו, ואז מגיע הוא למסקנה שהשנה היתה כמו שנה שעברה, לפחות לא יותר גרועה ממנה, ואולי אפילו מעט יותר טובה ממנה, ואז הוא חושב לעצמו: "אם השנה עברה עלי בשלום, זאת אומרת שכאשר דנו אותי בשנה שעברה, מצאו אותי כשר וטוב, פחות או יותר, ולכן גזרו את דיני לחיים טובים, ואם כן מסתבר שגם השנה יגזרו כך את דיני, לטובה ולברכה!"... 
ר' אליהו לאפיין עצר לרגע וזעק: "לא ! אפשר שטעות חמורה היא בידו ! הראב"ד מסביר שמה שאמרו חכמינו ש"בראש השנה נחתמים לאלתר למיתה", הכוונה שיתכן שיחתמו את דינם מיד בכך שימותו קודם הזמן שהוקצב להם. אדם רשע שמתחילה הקציבו לו שבעים שנה, יכול להפסיד עשר- עשרים שנה. נמצא שאדם זה חושב להוכיח מהעובדה שהוא חי את השנה הנוכחית, בכך שבראש השנה הקודם נחתם לחיים, והוא מסביר לעצמו שגם השנה, שמעשיו לא גרועים יותר, ייחתם הוא לחיים, בעוד שייתכן שבראש השנה הקודם החליטו להוריד לו שנה מהחיים שנקצבו לו, ואילו מידת הדין של השנה כבר לא תסתפק בהורדת שנה והיא תתבע להוריד לו שנתיים ויותר, ואז, כשבאמצע החיים יגיע קיצו, יתברר לו שראש השנה הספציפי הזה לא היה טוב"... 

שאלה: לחץ יעזור לי לאלול רוחני יותר? 

תשובה: ישנם אנשים שלחץ יכול לסייע להם בעבודת ה' ובכל נושא אחר בחיים. אך רובם המוחלט של האנשים לא יכולים להתקדם בלחץ. לחץ רק מגביר את לחץ הדם ופעימות הלב וגורם לבילבול בעבודת ה'. יהודי צריך לדעת ולהרגיש שיש משפט גדול, אך למשפט, כמו לכל משפט בבתי משפט, צריך להתכונן בנחת ובישוב הדעת, מבלי להילחץ. גדולי החסידים אמרו ש"הושע נא נפש מבהלה" נאמר על אלו שמנסים לעבוד את ה' מתוך לחץ ובהלה... כולנו ראינו בחורים בישיבה לחוצים עד אימה, אך מרוב לחץ היה קשה להם ללמוד, להתרכז ולהעלות. המשגיח של "קול תורה" הגר"י בורודיאנסקי שליט"א ממליץ להזדעזע ולהיות בפחד נוראי רק בשעת תקיעת השופר שלאחר תפילת שחרית, ובשעת אמירת "לדוד ה' אורי וישעי". ובשאר היום? בשאר היום עלינו לעבוד בשלוות נפש ובנחת רוח. 

שאלה: באלול צריכים להיות עצובים? 

תשובה: באלול צריכים להיות שמחים, שמחים מאד. חז"ל ב"פרקי דרבי אליעזר" כותבים לנו שחודש אלול הם ימי רצון, בהם הקב"ה משפיע עלינו שפע מיוחד של קירבה. ה"דוד" שלנו מתקרב אלינו ומקבל את בקשותינו, בכל נושא, בארבעים הימים בהם אנו עומדים. ה"סדר היום", שחיבר רבנו מכיר זצ"ל, מגדולי הגדולים שבתקופת מרן ה"בית יוסף", כותב ש"אני לדודי" בגלל ש"דודי לי", אנחנו מרגישים בימים אלו קירבה לה' בגלל שהוא כל כך קרוב אלינו, ולא להיפך. בחסידות חב"ד נקראת תקופה זו של חודש אלול בשם "המלך בשדה", זאת על פי משלו המפורסם של רבנו "בעל התניא" זצ"ל שממשיל את הימים שאנו נמצאים בהם, למלך רם ונישא, שבכל השנה נמצא לו אי שם בארמונו הסגור והמסוגר שבעיר המלוכה ורק בודדים יכולים לגשת אליו ולבקש על נפשם. והנה יורד לו המלך אל העם למשך חודש ימים ומשוטט בשדות ובפרדסים, נפגש עם האיכרים והאנשים הפשוטים ורושם לעצמו מה כל אחד רוצה וצריך. בחודש אלול, כותב לנו הרבי הקדוש "בעל התניא" זצ"ל, אנחנו יכולים לפגוש את המלך כאן ועכשיו, ברחוב, לשטוח את כל בקשותינו, למחוק את שטרי חובותינו וגם לקבל מתנות, רק אם נבקש ונרצה. היום בשעה 12 בצהרים מגיעים אלינו הביתה ראש העיר ושומע שאנחנו חושבים שצריך יותר עצים ברחוב רבי יהודה הנשיא, ה"בוס" מהעבודה יושב לידו ושומע כמה קשה לנו לעבוד בכל יום עד 2 בצהרים והוא מוריד לנו שעה מהעבודה, בלי להפחית לנו מהמשכורת. הוא גם שומע על הסעיף מספר 118 בחוק, זה שמחייב אותו להוסיף לנו תוספת יוקר על שיחות הטלפון ודמי הבראה של עוד 2300 שקל בשנה. שר התחבורה מגיע אלינו הביתה ומקבל מאיתנו רשימת הצעות ליעול כבישי הארץ ומנהל "אגד תעבורה" באלעד יושב לידו בסלון ביתינו ומשתכנע על נקלה שאוטובוס לבני ברק בשעה 7:38 הוא נחוץ, כולל תיגבור משמעותי בקוי חיפה-נתניה-באר שבע- ראש העין. השכן מלמעלה מגיע מעצמו לביתינו ומוכן, לאחר הסבר ממצה של רבע שעה, לאשר לנו את בנית המרפסת, והמנהלת בבית הספר מבינה, גם היא יושבת אצלנו בבית, שבאמת הגיע הזמן שיהיו עוד יומיים חופש לפני חנוכה. וכן, כל זה קורה בחודש אלול. המלך בעצמו מוכן לשמוע אותנו בכל נושא שהוא, רוחני וגם גשמי, הוא מגיע עם לב פתוח כפתחו של אולם, ויש לו כוחות לשנות את כל העולם לטובתנו. אלא מה? צריך לבקש, להתחנן באמת, ואז נקבל. 

שאלה: ובכל זאת, מצד אחד מדברים על פחד, מצד שני מדברים על שמחה. איך משלבים את זה? 

תשובה: על המאמר של דוד המלך "וגילו ברעדה", שמעתם?! נכון, היהדות היא דבר מורכב. אין בה שחור ולבן, כמו ברוב הדברים בעולם. מצד אחד באמת עלינו לפחד מאד כשאנו ניגשים לפני נשיא ארה"ב, שנפגש איתנו ומוכן לתת לנו כל מה שנרצה אם נצליח לשכנע אותו ולדבר על ליבו בפגישתנו, ומצד שני- אם נירדם בפגישה ונזלזל בו, ניענש קשות. מצד אחד- זה באמת מפחיד, שלא נפספס ונמסמס את הפגישה עם נשיא ארה"ב, ומצד שני – זה משמח מאד, שיש לנו אפשרות להיפגש איתו ולשכנע אותו בקלות לתת לנו שנה טובה ומקסימה, לנו ולהורינו ולכל ילדינו המתוקים. 

שאלה: אז באלול צריך לחזור בתשובה? 

תשובה: אנשים רבים מערבבים את עבודת חודש אלול עם עבודת התשובה. אין ספק שאלול הם גם ימי תשובה, אך בהלכה הפסוקה מצאנו שחודש אלול הם ימי התקדמות ועבודה, הוספת מצוות ועשיה טובה. את התשובה אפשר, אם זה מסבך אותנו ומקשה עלינו בעבודת ה' שלנו, לדחות ללפני ראש השנה ולעשרת ימי התשובה. תסתכלו ברמב"ם הלכות תשובה, שם הוא מייחד את נושא התשובה רק לעשרת ימי תשובה ולא לחודש אלול. ומדוע אני כותב את זה? מפני שאנשים מפחדים לשוב בתשובה, כי תשובה פירושה שינוי טוטאלי של מהותינו והתנהגותנו וריחוק מה"סור מרע", ולכן הם מתייאשים מיד, עוד לפני שאלול התחיל. בחודש אלול עלינו להבריא את הנפש שלנו לאט אבל בטוח, להוסיף מצוות בכמות ובאיכות ולצעוד על מסלול ה"עשה טוב". זכורני שבאחד מימי אלול, סמוך מאד לראש השנה, ניגשתי למשגיח הגרי"י בורודיאנסקי שליט"א וניסיתי להתייעץ איתו על "קבלות" לראש השנה. "קבלות תשאיר ליום כיפור", אמר לי המשגיח בנחרצות, "כעת עובדים על ה"עשה טוב", הוספה בלימוד תורה ובקיום מצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחבירו"... קשה לנו להיכנס מתוך חופשת "בין הזמנים", הים והטיולים, היישר אל החלטות כבדות משקל, האמורות להשפיע על כל מהלך חיינו הרוחניים, אך קל מאד לאסוף עוד ועוד מצוות, ללמוד יותר בהתמדה ובלי לפטפט, להתנהג יפה בבית, לא לכעוס ולתת צדקה. 

שאלה: ומה עם עבודת התשובה? 

תשובה: לאט לאט, כאשר נשקיע את כל נפשנו בעבודת ה' ובהוספה של תורה ומצוות, נגלה לפתע שאנחנו אנשים מרוממים וזכים יותר, ואז הלב שלנו יהיה פנוי ופתוח לקבל שינויים מפליגים באישיותינו ובעבודת התשובה. מי שסבור שתוך יום אחד, רק בגלל שהשופר נשמע לפתע בסיום תפילת שחרית, הוא ישתנה לחלוטין, טועה בדרך כלל. אלול מקדם אותנו עוד ועוד, עם עוד עבודה, עוד דקדוק במצוות ועוד האזנה והפנמה לשיחה מוסרית, עוד רבע שעה של לימוד מוסר ועוד שעה של אמירת תהילים, ואז, יחד עם העבודה המיוחדת של ראש השנה ויום כיפור, ניהפך בס"ד לאנשים אחרים. 

שאלה: מה עושים למעשה? מה כדאי לנו לעשות עכשיו? 

תשובה: הגר"ש פינקוס זצ"ל כותב שה"כותרת" לעבודתינו בחודש אלול היא שצריך לחדש את הקשר העמוק והפנימי בינינו לאלוקינו. ודאי שעלינו לחזק את המעשים, לנצל את הזמן ולעשות רק מצוות ולא עבירות, אך עיקר העבודה היא ה"ידידות" בינינו לה' אבינו. לקנות קשר אמוק ואהבה אין סופית לבורא העולם. להרגיש את ה' בכל תפילה, לחשוב עליו הרבה, ללמוד את תורתו הקדושה בכל הכח, לברך כל ברכה בנחת ולהרגיש ש"שהכל נהיה בדברו", לחוש שאם אנו עושים עבירה – אנחנו מתרחקים מאבא שלנו. ובקיצור, להשקיע בלימוד תורה ובקיום מצוות מתוך מטרה רצון "לדעת לפני מי אתה עמל", כלשון מרן החזון איש זצ"ל, במכתבו ללומדי תורה. האוהב הכי גדול שלנו נמצא איתנו כאן ועכשיו והוא רוצה שנתחבר אליו, בכל הלב. כשאנחנו יושבים ולומדים את התורה שלו, אנחנו מרוכזים רק בה. כשאנחנו מדברים איתו ב"שמונה עשרה"- אנחנו איתו. כשאנחנו יושבים ומשחקים אחר הצהרים עם הילדים, אנחנו משחקים כעת ודואגים לרווחת הבנים של אבינו שבשמים, וכשאנחנו אומרים תהילים עכשיו ולא מבזבזים את הזמן, אנחנו פשוט רוצים עוד חצי שעה של קשר עם ה"ידיד נפש אב הרחמן" שלנו. יש לנו כבר פחות מ- 40 יום של "ירח דבש" עם אבא, הידיד, האוהב, האהוב, המלך, ואנחנו ננצל כל דקה מהזמן הקצר הזה לקשור איתו קשר טוב. 

שאלה: אני עובד לפרנסתי 9 שעות ביום, אני מורה במשרה מלאה ואמא לשבעה ילדים, אני מנכ"ל של חברה גדולה שמצריכה תשומת לב של 18 שעות ביממה. מתי בדיוק אני אמור\ה להתעסק עם עבודת חודש אלול? 

תשובה: חנוך, לפני שלקח אותו האלוקים, היה "תופר מנעלים ומייחד יחודים", כפי שאמרו חז"ל. ר' ישראל סלנטר הסביר שה"יחודים" שחנוך עשה, היה פשוט לתפור היטב את הנעל, לכוון שהנעל תצא כמו שצריך, כדי שהוא לא ימכור לקונים נעל לא שימושית, אלא נעל חזקה ונוחה. חנוך עבד לפרנסתו ולמחייתו, אך כל דפיקת מסמר ומריחת דבק מגע נעשתה לשם שמים. דוד המלך היה דבוק בהקב"ה כל הזמן, גם באלפי השעות שהוא הקדיש לעניני המלכות, המיסים, הבריאות, תשלומי הארנונה והמלחמות. אפשר לדבוק בהקב"ה גם במשרד וגם בבית, גם בנסיעות וגם בעבודה. אם קמנו בבוקר ברצון ובכוונה לעשות את רצון ה' ולעשות לו נחת רוח, אז אפשר לעשות לו נחת רוח בכל דבר וענין. אם נמכור ליהודי מכשיר סלולרי שהוא יכול להסתדר בלעדיו, רק בגלל ש"עיגלנו פינות" ושיקרנו עליו ב"שקרים לבנים", אז פספסנו את רצון קונינו. ואם מכרנו לו מכשיר המתאים ביותר לצרכיו וגם סיפרנו לו על ה"אותיות הקטנות" שבחוזה דמי השימוש, והתכוונו לשם שמים, אז הנה, התקשרנו בקשר עמוק אל אלוקינו. ורגע, מורה ואם ל-7 ילדים אינה מברכת ברכות הנהנין? היא לא יכולה לברך אותם ביתר כוונה? האם אדם שעובד במשרד לא יכול לארגן לעצמו עוד רבע שעה של לימוד במשרד בהפסקת הצהרים שלו? בעבודה אין אפשרות להתגבר על כעס, דיבורי לשון הרע ורכילות? בכל מקום, עבודה ומשרה, בבית ובחוץ, אפשר להתחבר לריבונו של עולם. רק אם נרצה ונשתדל. ואדרבה, חייו של לומד התורה קלים יותר, יחסית, מבחינה רוחנית. אך העובדים נתקלים במגוון של נושאים שניתן להשתפר בהם. אז סיכמנו שאלול לא שייך רק לאברכים ולבחורי ישיבות. נכון?!... 

שאלה: מדוע מובא בהלכה ש'אלול' הם ראשי התיבות של 'איש לרעהו ומתנות לאביונים'? יש לכך משמעות? 

תשובה: 'אלול' הם ראשי התיבות של כמעט כל צמד מילים. 'אני ליענקי ונפתלי למאירק'ה', 'אני לסבתא וסבתא אלי', 'אני לנוח ואתה לטייל', 'אני לכולל ואשתי לעבודה', וכן הלאה. חכמינו לא בחרו סתם במשחקי מילים וראשי תיבות, אלא הם הגדירו לנו, דרך מספר ראשי התיבות הכתובות בספרי ההלכה על חודש אלול, את מהות החודש. ואכן, אחת מעבודות החודש הוא ההשקעה במידות ובצוות שבין אדם לחבירו. פעם אחת בחודש אלול דיבר הסבא מסלבודקא בישיבת חברון על עומק חומרי מעשי בני האדם ועל כך שקשה עד מאד לעמוד בפני משפט שמים. כשסיים את השיחה, ניגש שוב הסבא ונעמד שוב לדבר ואמר: "ואיך אפשר לעבור את ימי המשפט? רק אם מחייכים אחד לשני , אומרים לו "בוקר טוב" ומעודדים אחד את השני !! רק אם נחייך ונעודד אחד את השני, נוכל לזכות ביום הדין !!". חכמי המוסר מספרים על יהודי תלמיד חכם וירא שמים גדול, שהיה חרד מאימת הדין הנורא, החל מראש חודש אלול ועד יום הכיפורים. כששמע את קול השופר, היה מזדעזע ופחד נוראי היה משתלט עליו ומיום ליום גברה חרדתו, עד שבערב יום הכיפורים רעד כולו, כפשוטו. אותו ירא ה' פגש את רבי ישראל סלנטר בערב יום כיפור, ולמרות שהיה ממקורביו, לא שאל את ר' ישראל מה שלומו. אמר לו רבי ישראל מסלנט: "ומה אני אשם שאתה חרד מאימת הדין?!"... רבי ישראל הסביר לו שלמרות פחד הדין ועבודת הימים הנוראים, אסור לזנוח את המידות הטובות ואת ההתייחסות הלבבית לכל אדם באשר הוא אדם. 

מרן הרב שך זצ"ל סיפר: "לאחר תפילת ליל יום כיפור ואמירת "שיר הייחוד" ברוב עם, עזבו בני הישיבה בראדין את היכל הישיבה ופרשו לשנתם. בהיכל נותר בחור רווק בן שישים, שעקב מחלת ריאות שלקה בה לא נמצא לו זיווג והוא ישב עצוב וממורמר. לפתע ניגש אליו "החפץ חיים" והחל לשוחח עימו על הא ועל דא. "החפץ חיים" סיפר לו כיצד הוא עצמו התייתם מאביו בגיל 10 ואיך נאלץ להסכים ולהינשא לבתו של אביו חורגו למרות שהיתה מבוגרת ממנו, כדי לשמור על שלום הבית של אמו ובעלה השני. "החפץ חיים" סיפר לו על עוניו ותלאותיו וכיצד נאלץ להתמודד עם משכילי וילנא. "ועם הכל, תמיד הקב"ה עוזר לי ונמצא איתי, כי אף אדם אינו יודע מה טוב עבורו ומה רע לו. כל חיי ייחלתי לעזרת הקב"ה ונוכחתי שהוא אוחז ביד ימיני ומנחני לטוב לי". כך ישב הסבא קדישא "החפץ חיים" זצ"ל ושוחח עם הבחור המבוגר, ניחם אותו בדברים והרבה עליו דברי נוחם, וכל זאת מבלי לדבר, בליל יום הכיפורים, ולו מילה אחת של תורה או ענייני מוסר ופחד הדין. וכן, שיהיה בהצלחה לכולנו...