|
|
הכנה ליום הדין
לימוד זכות
סיפור יפה מרבי מאיר מפרמישלן זצ"ל
מאת הרב ישראל אשלג שליט"א
0504182631
************************
זמן אמירת הסליחות
הרב ש.ב. גנוט שליט"א
א] כ' הטושו"ע (תקפ"א א'): "נוהגים לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים". והמג"א הערה מקורו מד' המנהגים למהר"א טירנא (מנהגי סליחות עמוד פ"ב) שכתב כך: "מנהג לעמוד לסליחות במוצ"ש שלפני ראש השנה קודם היום [ובדפוסים אחרים: קודם עלוה"ש], לפי שאמרינן בפ"ק דע"ז שהקב"ה שט בי"ח עולמות בלילה ובג' שעות אחרונות בבוקר הוא שט בעוה"ז", והמג"א הוסיף: "והוא עת רצון". וכתב הפרמ"ג שלפי"ז אומרים הסליחות בסוף הלילה ממש, קודם אור היום.
והנה צ"ת מהיכא נילף דבר זה, כיון שבע"ז ג' ב' נאמר שהקב"ה "רוכב על כרוב קל שלו ושט בי"ח אלף עולמות", ולא מצאנו שמשייט בג' שעות אחרונות בעוה"ז. והנה הגר"א ז"ל ציין בביאורו על הלכה זו כך: "באשמורת - קינות (איכה) ב', י"ט. לומד - (איכה) שם, ע"ז ג' ב', ברכות ג', ב'", עכ"ל הגר"א. ובאיכה ב' י"ט נאמר: "קומי רוני בלילה לראש אשמורות שפכי כמים לבך נוכח פני ה'", ובברכות שם מובא שדוד המלך קם משנתו בחצות הלילה ועוסק בשירות ותשבחות. ולפי"ז י"ל שמה שציין לע"ז ג' ב' כוונתו לכאורה שם "ובלילה שירו עמי", וציין רש"י שכן דוד ע"ה היה מתעסק בשירות ותשבחות בזמן זה. ונמצא דלפי"ז הגר"א לא ציין לעת הרצון שבג' שעות האחרונות של הלילה אלא לעת הרצון שמחצות ואילך. והלבוש הביא כן בשם מדרש, ויש שהביאו כן בשם פרקי דר"א, ולא מצאתי כן במדרש או בפדר"א (וכנראה שטעו ועירבו זה עם ד' פרד"א פרק מ"ו שהובא בטושו"ע שמשה עלה למרום במ' יום אלו), וצ"ע.
ב] ואם כנים דברינו בדעת הגר"א ז"ל ש"אשמורת" היינו חצות, ודלא כמשמעות כל הפוסקים שנביא בהמשך, עדיין לכאורה לא מובן המנהג לומר סליחות בחצות. דהנה הגר"א ייסד דבריו עה"פ "קומי רוני בלילה", ומשמע שישנו ענין לקום באופן מיוחד לצורך ה"שפכי כמים לבך", וכ"מ בלשון הרמב"ם (תשובה ג', ה') "ונהגו כולם לקום בלילה ולהתפלל", ובלשון השו"ע "לקום באשמורת", והיינו שישנו ענין לקום ולהתגבר משנתו לצורך הסליחות, ואילו אנו לא הולכים כלל לישון עד חצות וחסר לנו בענין הקימה הנ"ל, ושמחתי לראות שהעיר כן גם בס' הלכות חג בחג להגרמ"מ קארפ שליט"א. ודוחק לומר שלאו דוקא הוא, ורק בזמנם שהחשכה שלטה בשעות אלו ונמו על משכבם כבר מצאת הכוכבים, לכן נאמר "לקום", וצ"ע.
ג] ואמנם המנהג לומר סליחות בחצות מובא בספר המוסר למהר"י כלץ ז"ל (פ"ד), וכן מובא באגרת בעל דגל מחנה אפרים שכן נהג הבעש"ט הק' וכן בכמה ספרי גדולי החסידות (ס' משנת יעקב, קאפיש, וס' דברי תורה- מונקאטש, ועוד). וכן ביאר מנהג זה בשו"ת אגרות משה ח"ב סי' ק"ה, דמאחר וע"פ הקבלה מחצות הוא עד רצון טובא, שווה הוא לאשמורת הבוקר.
ד] ורוב הפוסקים כתבו לומר באשמורת הבוקר. ורבי עמרם גאון כ' "קודם עמוד השחר", והרמב"ם הנ"ל כ' "לקום בלילה ולהתפלל בדברי תחנונים עד שיאיר היום", וכן בסידור רש"י (סי' קל"ט) ומחזור ויטרי (ח"א סי' שי"ג) כ' לקום לפני עלוה"ש, וכן ברמ"א (סי' תר"ב א') שגם את הוידוי צריך לומר קודם עלוה"ש, והאריך בזה בספר ישראל והזמנים (לרי"ד הארפענעס, סי' נ'). וכן הוא בשער הכוונות שכן נהג הקדוש האריז"ל, וכן מובא בכו"כ ספרי המקובלים.
ה] והנה מנהג הישיבות הקדושות בארץ ישראל לומר הסליחות אחר עלוה"ש, כשעה או כחצי שעה לפני זמן תפילת שחרית בישיבה, ויש לברר מנהג זה, שהרי הוא אחר האשמורת האחרונה, וביחוד שהובא בשם קדמונים ובשם האריז"ל שלא לומר סליחות אחר עלוה"ש (ובס' דרכי חיים ושלום הובא שהגאון בעל מנחת אלעזר ממונקאטש הורה שבשופו"א אין לומר סליחות אחר השעה-7 בבוקר, ויש לברר טעמו, וכדלקמן).
והנה במנהגי וורמיזא (עמוד פ"ח) כ' שמנהגם היה לבוא באשמורת לביהכנ"ס ולהתחיל לומר "אדון עולם" ו"אשרי" ורק כשהאיר היום ממשמש החזן בטלית ומתחיל לומר הסליחות. ומנהגם צריך הסבר, שמדוע הקדימו לבא קודם עלוה"ש והתפללו אחר עלוה"ש.
ו] והנראה בזה דהנה בענין אמירת הסליחות ישנם כמה ענינים חשובים: א-) כיון שימים אלו בכללם הינם ימי רצון, יש להרבות בסליחות ותחנונים, ודבר זה מובא בכל ספרי הקדמונים והפוסקים. ב-) הענין לומר הסליחות דוקא בשעת עת הרצון המיוחדת שבאשמורת, וכנ"ל בבירור זמן "האשמורת". ג-) ענין "לקום" לצורך הסליחות, וכנ"ל (וכעת מצאתי ג"כ מש"כ בזה בס' שערים המצוינים בהלכה, עי"ש. ובס' חשוקי חמד ביומא כ"ב א' כתב ע"ד הש"ס שם דשאני מיגנא מממיקם ופרש"י דנוח לו לאדם לנדוד שינה מעיניו שלא לילך לישון עד סוף הלילה, מלהיות עומד ממטתו בהשכמה, וכ"פ ר"ח שם, וכ' דלפי"ז ישנה יתר חשיבות לקום בהשכמה לומר סליחות מלנדוד שינה עד חצות ולומר סליחות, וכמש"כ בס"ד). ולפי"ז י"ל שסברו גדולי התורה שעדיף לוותר על ענין קימת אשמורת הבוקר, כדי שלא ייחלשו מלימוד התורה, כאשר עדיין ישנם את הענינים של עצם אמירת הסליחות משום שכל חודש אלול הם ימי רצון, והוסיפו לזה את ענין הקימה באופן מיוחד לצורך הסליחות, וע"כ הקדימו את שעת הסליחות ולא איחרו את שעת התפילה.
ולפי"ז יובן גם היטב מנהג בני וורמיזא, שאף שחששו מענין עטיפת הטלית קודם עלוה"ש, מ"מ לא ויתרו על קימתם לפני עלוה"ש ובאו ואמרו "אדון עולם" ו"אשרי", כדי להרויח את זכות ההתאמצות שבקימה מהשינה בשעה מוקדמת לצורך אמירת הסליחות. ואפשר דמשו"ה הקפיד בעל המנחת אלעזר שלא לומר סליחות לאחר השעה -7 בבוקר, כיון שבשעה זו בלא"ה קמים האנשים הרגילים ולמרות שניתן לקיים בכך את ענין הסליחות בימי הרצון, מ"מ יחסר בענין הקימה מהשינה המיוחדת לצורך זה.
ולסיכום: א-) לדעת רוב הפוסקים עדיף לומר סליחות באשמורת האחרונה קודם עלוה"ש. ב-) לענ"ד לדעת הגר"א עדיף לומר החל מחצות הלילה. ג-) האומרים סליחות לאחר עלוה"ש עושים כן כדי שלא להפסיד מלימוד היום עקב העייפות, אך זוכים לענין הסליחות בזמן עת רצון וגם בענין הקימה המיוחדת לצורך הסליחות. ד-) האומרים סליחות בשעה מאוחרת, בה קמו הם בלאו הכי משנתם, זוכים לענין הסליחות בימי הרחמים, ומפסידים את הענינים הנ"ל.
חודש זה הוא החודש האחרון בשנה, ויש לו משמעות מיוחדת. זהו חודש של הכנה לקראת ראש השנה, יום הדין. בראש השנה נעשה לנו מעין "מאזן שנתי" על כל מה שעברנו בשנה האחרונה. מאזן של רווח והפסד, מעשים טובים וחלילה מעשים פחות טובים, ונפסק מה דיננו לשנה הבאה. ולכן, כמו בכל חברה עסקית, גם אצלינו, אצל כל אדם ואדם, חודש אלול הוא חודש של הכנה לקראת "יום הדין". חודש של תשובה. חודש של תפילה. חודש של צדקה. חודש שבו אנו מנסים לתקן עד כמה שאפשר את מעשינו, בכדי להתכונן ליום הדין. והלואי וה' יתמלא עלינו רחמים וידון את כולנו לכף זכות, ולשנה טובה ומתוקה, אמן ואמן.
חדש: עלון לב המועדים לחודש אלול
הגדרות ומושגים
זמן אמירת הסליחות | שו"ת לחודש אלול
סדר הסליחות להדפסה
סדר הסליחות ימי רצון - עם הליכות והלכות לחודש אלול
סדר הסליחות לצפיה
סליחות עם מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א
סליחות עם הרב זמיר כהן שליט"א
סליחות עם הרב ראובן אלבז שליט"א בישיבת אור החיים |
סליחות בכותל המערבי עם הרב שמואל אליהו שליט"א והרב יעקב עדס שליט"א |
סליחות בישיבת בית א-ל
פיוטים ולחנים
לחנים ופיוטים של הסליחות | חדש: פיוטים וסליחות עם דוד דאור והרב יצחק גבאי - מבית הידברות
הלכות
הלכות חודש אלול מתוך הקיצור שלחן ערוך | הלכות תשובה לרמב"ם | שיעורי וידאו על הלכות תשובה, מכון מאיר |
מאמרים
אלול: מתוך אתר אש התורה | מאמר על הלכות תשובה לרמב"ם | תשובת המלך על הלכות תשובה לרמב"ם - הרב ש. ב. גנוט שליט"א | אין מזל לישראל - חודש התשובה - רץ כצבי
עלונים
חדש: עלון ימי קודש | עלון תהילות ישראל | עלון ימי קודש לחודש אלול | עלון אור עליון לחודש אלול התשע"ג | עלון אוצרות המועדים לחודש אלול | עלון לב המועדים- סליחות |
הרצאות
שיעור לחודש אלול מאת הגאון הרב יעקב עדס שליט"א
הרצאות אודיו - מתוך אתר ישיבת בית א-ל
קישורים נוספים
כל אחד והסליחה שלו - מצגת פלאש | שלחו שנה טובה לשנה החדשה | סליחות בכותל |
כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר. מְאֹד.
הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
ר' מוישה התעורר משנת ה'שינה בשבת תענוג' שלו וחשב לעצמו: "ראש השנה בפתח. השנה אנו מאד רוצים שרבקהל'ה תתחתן השנה עם בחור מיוחד. אנחנו רוצים לעבור השנה דירה ואני מחכה לתשובת על ההצעה הגשתי ל... אני חייב ראש השנה טוב, עם הרבה זכויות. ואני שוכב כאן במיטה בשלש בצהרים ולא קופץ מיד בזריזות ללמוד תורה?!".
מיד הוא הבין את טעותו. "יש לי הרגשה מוטעית שמה שהיה הוא שיהיה. הכל יש לנו, חוץ משידוך לרבקהל'ה, דירה אחרת ותשובה חיובית להצעה שהגשתי. אך זה לא נכון. בראש השנה פותחים הכל מחדש. הקב"ה בורא את העולם בבריאה חדשה, כפי שאמרו חז"ל והסבירו הקדמונים. הכל בא במשפט, מההתחלה. כל מה שיש לנו, מגיע מחדש, במשפט מדוקדק".
אבל, וכאן מגיע ה'אבל הגדול'. שונה הוא משפט רגיל ממשפט של בנים.
כשם שלא שייך שאדם יעניש את עצמו על מעשיו הרעים ויתגמל את עצמו על מעשיו הטובים, כדי להוציא בו עצמו את הצדק לאור, כך אין לבן דין ומשפט עם אביו, ובפרט בבניו הקטנים. שום אדם נורמלי לא יכרות לעצמו יד רק בגלל שידו הזיקה למישהו אחר, כדי להוציא את הצדק לאור. כך האדם לא שופט את בניו, שהם עצמו ובשרו, חלק ממנו, וגם לא את עבדיו, שהם מקנת כספו וכבעלי החיים שברשותו.
ה'עקידה' מבהיר שברור שאבא עושה צדק עם בניו או אם עבדיו. אך מסלול עשיית הצדק של אב עם בניו והאדון עם עבדיו, הוא מסלול שונה לחלוטין. מסלול של עשיית צדק שיש בו רחמים מרובים.
ה'מאור ושמש' כותב בפרשתנו: "שמעתי מאדמו"ר הרה"ק הרב יעקב יצחק מלובלין זצוק"ל שפירש שרומז על ישראל שעוברין לפניו יתברך כבני אדונים, אחרי שהם בניו יתברך, ו'מרון' לשון מרות ואדנות".
נכון, בראש השנה השי"ת דן אותנו על כל מעשינו, אבל זה לא מתוך עונש או חובת משפט, התרעה או נקמה, אלא כ'בני אדונים'. הרי בן של מלך שנפל וחטא נגד אביו, אביו יעשה הכל שבעולם כדי להחזירו אליו, אם זה בדרך הנוחה והטובה, או בדרך ההפוכה והכואבת, אך שתי הדרכים נובעות משורש אחד - מהבנה ש"יהודי הוא בן של מלך", ומציאותו היא גילוי כבודו יתברך. כאשר הוא עשה מעשים שלא מתאימים לבן של מלך ואינם מגלים כראוי את כבוד המלוכה, צריך לעזור לו ולהחזירו למוטב.
לפעמים צריך להוסיף לבן המלך כוחות מתוקים ושפע של בריאות, רוחב לב ונחת, ריבוי פרנסה וחיים שקטים, כדי שימליך טוב יותר את בוראו, ולפעמים צריך לזעזע אותו או להעבירו במסלול כואב ולא נעים. אך המטרה היא אחת, שנתקרב יותר, שנמליך טוב יותר את אבינו מלכנו עלינו.
על המילים המרטיטות שב'ונתנה תוקף' "כבקרת רועה עדרו", מסביר מרן רשכבה"ג שר התורה הגר"ח קניבסקי שליט"א כך: " פשוט שאין זה סתם משל גרידא, אלא שזהו מטכסיסי המלכות להיות 'רועה' לעדתו, עי' רמב"ם (סופ"ב מהל' מלכים) שכתב 'ויסבול טרחם ומשאם וכו', רועה קראו הכתוב - 'לרעות ביעקב עמו', ודרכו של רועה מפורש בקבלה, כרועה עדרו ירעה בזרועו יקבץ טלאים".
גם בתוככי הפיוט המתאר באופן ברור ומוחשי יותר מכל את דין ראש השנה, אנו למדים על הרועה האוהב, הדואג והמתמסר, לכל אחד מהטלאים שלו, אנחנו, עמו וצאן מרעיתו.
וכך אנו אומרים בתפילות ראש השנה: "הַיּוֹם הֲרַת עוֹלָם"- יום המחייב משפט, "הַיּוֹם יַעֲמִיד בַּמִּשְׁפָּט כָּל יְצוּרֵי עוֹלָמִים". אך אנו מבקשים מסלול אחר של משפט וצדק, מסלול של "אִם כְּבָנִים אִם כַּעֲבָדִים, אִם כְּבָנִים רַחֲמֵנוּ כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים, וְאִם כַּעֲבָדִים עֵינֵינוּ לְךָ תְלוּיוֹת עַד שֶׁתְּחָנֵּנוּ וְתוֹצִיא כָאוֹר מִשְׁפָּטֵנוּ", אדוני העבדים חוננים את עבדיהם כיון שעבדיו הם שלו עצמו, מקנת כספו, ולכן רוצה הוא שיחיו. ובפרט כאשר מדובר בבנים קטנים, הכרוכים אחר אביהם, שנחשבים הם כחלק בלתי נפרד מאביהם, ועם ישראל נחשב כבנו הקטן והחביב של הקב"ה, כפי הנאמר בפסוקים "כי נער ישראל ואוהבהו" ו"מי יקום יעקב כי קטון הוא".
אנו אומרים בסיום סדר הסליחות "בְּרָא כַּד חָטֵי אֲבוּהִי לַקְיֵהּ. אֲבוּהִי דְחָיֵס אַסֵי לִכְאֵבֵהּ. עַבְדָּא דְמָרִיד נָפִיק בְּקוֹלָר. מָרֵהּ תָּאִיב וְתָבַר קוֹלָרֵהּ". כי אבא המכה את בנו כדי לחנכו וליישר את דרכיו, מרפא בעצמו את מכת בנו מתוך רחמנותו ואהבתו הגדולה אליו, והאדון התולה קולר בצוואר עבדו הסורר, מתיר את הקולר מצד טובו אל עבדו, ולא מפני שהם, האב והאדון, מחויבים לעשות כך על פי הדין.
נכון, אנו נעמוד במשפט. אך השופט בעצמו מעדכן אותנו עוד לפני המשפט איך נצליח לעבור אותו בשלום, ועוד לקבל שפע של ברכה וסייעתא דשמיא, שפע של כוחות לעבודת ה', בבריאות, בנחת יהודית, בבני חיי ומזוני רויחא.
השופט בעצמו לא רק מציע לנו הצעה נחמדה וידידותית כיצד להינצל מהמשפט, אלא ממש מכריח אותנו בצו אלוקי, בחיוב גמור, לתקוע בשופר, כדי להינצל מהמשפט. שלוחי השופט עצמו, אנשי כנסת הגדולה, תיקנו לנו סדר תפילות מיוחד של 'מלכויות זכרונות ושופרות', המצילים ממידת הדין.
לפני 28 שנה, כשהייתי נער צעיר, שאלתי במכתב את מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א מה הביאור בכך שאנו לא תוקעים בשופר בערב ראש השנה כדי לערבב את השטן שיחשוב שכבר עבר יום הדין (כמובא במנהגים ובמג"א תקפ"א). הרי השטן הוא מלאך. וכי אינו יודע את התאריך בלוח השנה?
השיב לי מרן שליט"א במכתב: "הלא הקב"ה קבע כן"!!!
השופט בעצמו, מלך העולם, מכניע את מלאכי מרום שהוא יצר בעצמו, מבלבל אותם על ידי התקיעות ומוציא אותנו לטובה, רק אם נעשה מה שצריך, אם נקבל את מלכותו באמת, אם נהיה כנים ואמיתיים ונשוב אליו יתברך.
וזה עדיין לא נגמר. אנו מקבלים מהשופט עצמו שפע של עצות מעולות להינצל ממשפט קשה ולזכות לשפע בל יתואר. לערוך 'סימנים' מיוחדים בראש השנה ולבקש באכילתם, כמובא בגמרא. לומר 'אמן יהא שמיה רבא' בכל כוחנו וכוונתנו, להעביר על מידותינו וכך יעבירו את כל פשעינו, לשוב בתשובה ובעיקר לקבל עול מלכות שמים, שזאת היא עיקר עבודת היום.
ולהינצל!! ולזכות לשנה טובה ומתוקה!!!
&&&&
יש לנו עוד כמה ימים לשפר עמדות ולהציג טיעונים. אם כל ברכה בכוונה, קטע מהתפילה בהשתוקקות, עמוד גמרא וחיוך מרנין ומחמאה לשני, היה שווה לאין ערוך בדורות הקדומים, הרי שבדור שלנו, בפרט בשנה שכל כולה מתח וחרדה מסביב, בידודים וחולים ו'נפש מבהלה', על אחת כמה וכמה.
אם בדורות הראשונים היו מחשיבים כל לומד תורה כנסיך הכתר, הרי שבדור השפל והרדוד הזה, כשהיצר הרע מפרסם את עצמו בלי בושה בכל ראש חוצות, כל מי שלומד תורה- נחשב בשמים פי אלף אלפי אלפים.
אז מה עוד נותר לנו? עוד קצת להתאמץ, עוד דף גמרא, עוד קצת מוסר, עוד קצת דקדוק הלכה, עוד קצת שמירת הדיבור וחיזוק המעשים. עוד שימת לב לסובבים ולמי שיכול להיעזר בנו.
--- כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ!!!!
(יתד נאמן).
(בחודש תשרי ייצא בס"ד לאור עולם ספרו של הגרש"ב גנוט, 'מחשבה בפרשה', על סדר פסוקי חומש בראשית, ובו לקחי מוסר ותבונה, סיפורי מופת, עובדות מגדולי ישראל, הגיונות מחשבה ופניני תורה והלכה, בצירוף הליכות והנהגות ממרן הגר"ח קניבסקי שליט"א. הפצה ראשית: יפה נוף).
הספר כעת מודפס ויימכר בחנויות יפה נוף בכל רחבי הארץ לקראת שבת בראשית.
כמו כן ניתן להשיג אצל המחבר 054-8416418
מַתְּנַת הָרְאִיָּה
מֵאֵת: אֲהוּבָה קְלַיְן.©
כְּהֶרֶף עַיִן שִׁנּוּיִים
רוּחַ קַלָּה יָמִים קְצָרִים
מֶלֶךְ מֵצִיץ מֵהַחֲרַכִּים
צוֹפֶה , בּוֹחֵן מַעֲשִׂים.
מַתְּנַת רְאִיָּה לָנוּ נָתַן
חָכְמָה וּבִינָהּ אוֹתָנוּ חָנָן
שַׁעֲרֵי אֱלוּל נִפְתָּחִים
צְלִילֵי שׁוֹפָר מְהַדְהֲדִים.
עוּרוּ יְשֵׁנִים הָקִיצוּ נִרְדָּמִים
שׁוּבוֹ בָּנִים שׁוֹבָבִים !
מַהֲרוּ נָא כְּאַיָּלִים
לִקְּטוּ – בִּרְכוֹת אֱלֹוקִים.
אֵלֶיךָ פּוֹנֶה מֶלֶךְ עֶלְיוֹן
שׁוּב לִמְצִיאוּת צֵא מִדִּמְיוֹן
רְאֵה וּבְחָן דַּרְכְּךָ
שֶׁמָּא שָׁכַחְתָּ ייִעוּדְךָ ?
אֱלֹוקִים רוֹאֶה וּמַבִּיט
מֵרֵאשִׁית וְעַד אַחֲרִית
עַל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ
בְּחֻוקִּים וּמִשְׁפָּטִים אוֹתָהּ נִירַשׁ !
הֶעָרָה: הַשִּׁיר בְּהַשְׁרָאַת: פָּרָשַׁת רְאֵה [חֻמַּשׁ דְּבָרִים] ובהשראת ר"ח אלול.]
נכנסתם כבר לרבי עם "קוויטלאך"?
* נהגו חסידים ואנשי מעשה למסור "פתקאות" (= קוויטלאך) לאדמו"ר בחודש אלול, כפי המנהג במקורות קדומים * הרב הגאון רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א כותב על "קוויטל" בנוצת אווז, "קוויטל" מהעולם העליון, עם כובע מיוחד ו"קוויטל" בתוך ה"בית אהרון"* איזה "קוויטל" האדמורי"ם אינם מוכנים לקבל? * ומדוע הרבי לא רצה לקבל "קוויטל" בראש השנה?*
הרב שמואל ברוך גנוט
לפני שנתחיל לכתוב על נשוא ונושא מאמרנו, הרשו נא לי לכתוב "הרגשה" קטנה.
חודשים על גבי חודשים ניסה שמריהו להיכנס אל הקודש פנימה, אל רבו ומורו הגדול, רבן של בני ישראל, כבוד קדושת האדמו"ר שליט"א. כמה תפילות שפך שמריהו על העניין, כמה תחנונים התחנן אל הגבאי ר' מוניש להכניסו לשיחה פרטית אל הרבי הקדוש וכמה מיני פרוטקציות עשה והפעיל בכדי לזכות לרבע שעה אישית במחיצת האדמו"ר. אך לשווא, כל המי ומי הסבירו לו באורך רוח שמזה עשרים שתיים שנה, החל משנת תשמ"ט, חדל הרבי לקבל את החסידים לשיחה אישית, ולו לשיחה קצרה ביותר, מפאת דוחק שעותיו ועומס עבודתו בקוד. ה"הספק" של ה- 7 דפים בבלי- ירושלמי שלו בכל יום, ה"הספק" בספרי החסידות הנגלה והנסתר, יחד עם תפילותיו הארוכות וזמני קבלת הקהל המהירה, הכוללת את קבלתם של כמה מאות חסידים ומבקשי ה' בכל ערב. "כוחותיו של הרבי שלנו סחוטים כלימון יבש גם כך", הצטדק בפניו אחד מראשי החצר. "גם כך מספיק הרעבע להכניס את כל מכסת סדריו ביום אחד רק בדרך ניסית למעלה מדרך הטבע. חוץ מבני משפחתו הקרובים ביותר, איש לא זכה אצלו בעשור האחרון לשיחת "יחידות" פרטית, וגם אנחנו, שמנהלים את החצר ומסייעים בכל כוחותינו לעשות בצורה מושלמת את רצון רבינו שליט"א בכל דבר ועניין, מסתפקים ב"קבלת הקהל" הכללית, בה מוסרים "קוויטלאך" ו"פדיון נפש", שואלים שאלה קצרצרה, מקבלים תשובה ברורה וברכה ומפנים את התור לאדם הבא".
"וכי אני לא רוצה להיכנס אל הרעבע ולשטוח בפניו את תלאות הנפש וחסרון עבודת ה' שלי"?! תמה באוזני שמריהו החסיד הנודע ר' מרדכי גרונא, יהודי ישיש של צורה, שרק הקב"ה עומד למול ענייניו, "בוודאי שאני חפץ בכל מאודי בכך! אלא מאי? הרבי אינו מלאך כפשוטו, אלא מלאך בדמות אדם, ובכדי לקבל כל אחד משבעת אלפים ושש מאות וארבעים חסידיו המוצהרים, ולו לשיחה פרטית אחת בחיים, יהיה עליו להפחית מהלימוד שלו, מהתפילות הארוכות ומארוחת הצהריים בת ה-4 דקות שלו. ואת זה אף אחד מאיתנו לא רוצה"...
במשך שנה תמימה העתיר שמריהו בתפילה לבורא כל העולמות שהרעבע יישב איתו לשיחה אישית, בכדי לברר וללבן נושא שמעיק עליו בכל נימי נפשו וילדי רוחו. דמעות שפך כמים, תרומות נכבדות הרים למען "עניי עירך" ו"קבלות" גדולות קיבל הוא על עצמו, ואז קרה לפתע הנס.
ביום בהיר אחד, בעיצומו של "בין הזמנים", התקשר הטלפון בביתו של מיודענו. על הקו שהה ר' מוניש, הגבאי הכמעט- כל- יכול, ובפיו שאלה מרעישה: "הרבי רוצה לנוח קצת... הבית שלכם הוא האחרון בעיר... יש לכם נוף הרים צלול מהחלון בחדר- הספרים והרעבע שמע פעם מאבא שלו עליו השלום שבבניין שלכם אפשר לשמוע את שירת הציפורים טרם הנץ החמה... הרבי שואל האם הוא יכול להתארח אצלכם ליומיים תמימים... כמובן בחדר פרטי, מבלי להפריע למשפחה שלכם... תוכל לשבת אישית עם הרעבע בכל בוקר, כשהוא שותה את כוס התה שלו ומעיין ב"אור החיים" על הפרשה... תוכל אז לשוחח איתו... כך הרעבע אמר בפירוש"...
שמריהו התעלף, אולי התעלף רק למחצה. העיר כולה, ובעצם העולם היהודי- חסידי כולו היה כמרקחה. הרבי הגדול מזלוטיפולט, שמעולם לא יצא לדאצ'ה, ממיר את חדרו הקדוש למשך יומיים תמימים, ומעתיק את מקום לימוד הש"ס בבלי- ירושלמי שלו לדירת אחד מפשוטי חסידיו, אשר מחלון ביתו נשמעים פרקי השירה של ציפורי היער הסמוך. הפלא ופלא!
לא נאריך ונתאר את החרדה שאפפה את שמריהו ומשפחתו. לא נפליג בדברים בדבר חוסר השינה הגדול, שהיה מנת חלקו של שמריהו, עד לאותו יום ראשון, בו הרעבע הגיע לדירתו. לא נאריך בפרטי ההכנות הקדחתניות, המוקפדות, המושלמות, שליוו את ביקורו של הרבי הקדוש. רק זאת נספר לכם: בשעה 10:40 בבוקר, בעת שנקרא ר' שמריהו להיכנס אל הקודש פנימה לשיחה פרטית בת עשרים דקות, הוא לא הגיע, מפני שהיה טרוד לקרוא את הכותרת הראשית ושמות ה"מאורסים" ב"המבשר". וביום שני, בשעה 10:42, כאשר הגבאי ר' מוניש קרא לו לשמריהו להיכנס אל חדרו של הרבי ולשפוך את צקון לחשו, כאביו ותהיותיו, שמריהו אמר שכעת הוא לא יכול, הוא עסוק.
"עסוק?" תהה הגבאי ר' מוניש וצוות עוזריו, ר' מוישה ור' ירחמיאל דוד.
"עסוק עסוק", נאנח שמריהו, "יש חדשה מרעישה בשטיבל, משהו על המינוי החדש של המשגיח בישיבה באשדוד... זה "נייעס" אמיתי!"...
******
ר' שמריהו לא היה ולא נברא, וטוב שכך.
אך אנחנו, לפחות אני, דומים לו עד מאד. כבר שבועיים חלפו להם מראש חודש אלול, בו נקש הקב"ה, מלך מלכי המלכים יתברך, על דלתות ביתנו ורצה להיכנס. שבועיים של אפשרות ל"פגישה אישית", ואנו? אנו עסוקים בתלאות החיים, שגיונותיו וחדשותיו. הרעבע שלנו מוכן ורוצה לקחת מאיתנו "קוויטל" פרטי. הוא הגיע במיוחד אלינו, התיישב בחדר הפנימי שלנו והציע: "נו, קינדרלאך, תוציאו את הפתקים שלכם, את כל הפעקאלאך! מה כואב לכם? מה קשה לכם? במה אתם רוצים להשתפר, להתרומם, לקבל, להחכים, להוסיף ולהרוויח?" ואנחנו?...
אזכרה ימים מתוקים, בחודש אלול או "עשרת ימי תשובה", בהם עמדנו בסך ליד קיתונו- חדרו של המשב"ק דויז'ניץ הגה"ח ר' ישראל זילברשלג זצ"ל, שרשם את הקוויטלאך במו ידיו, לפני הכניסה אל חדרו של כ"ק אדמו"ר מויז'ניץ שליט"א, ישלח ה' דברו וירפאהו.
חסידים אמרו שהגבאי, אם הוא ראוי וצדיק, עושה את "חצי העבודה" ופועל ישועות בחצי "קוויטל", ובויז'ניץ הגבאי שכתב את הקוויטלאך, רבי ישרול זילברשלג זצ"ל, היה אכן ראוי ובר- הכי, בגדלותו בתורה ובחסידות, כצדיק מופלג וכבקי עצום בכל מכמני החסידות. היו משלמים גם לגבאי את דמי כתיבת הקוויטלאך וכשסיים לרושמם, היו נכנסים אל הרעבע עם הקווטלאך והרבי היה פועל ישועות גדולות.
-מהו "קוויטל"?
"קוויטל" הוא דף נייר, עליו כותבים החסידים את שמותיהם ושמות אמותיהן, ואיתו נכנסים אל האדמו"ר, בכדי לבקש ברכה. ישנן חסידויות בהם מפרטים את הנושא לברכה ולתפילה וישנם מקומות ואדמורי"ם, אליהם נכנסים עם "פיתקה", בה נרשם רק שמות המבקשים ושמות אימותיהן, מבלי לפרט את הבקשה האישית. ל"קוויטל" מצרפים "פדיון נפש", תרומה, איש איש לפי יכולתו, הניתנת לרבי באופן אישי. ה"קוויטל" וה"פדיון נפש" הצמוד אליו הינם חלק בלתי נפרד כמעט מכל החסידויות והקשר האישי שבין הצדיק והחסיד.
כל קופות הצדקה המכבדות את עצמן מוסרים בחודש הרחמים והסליחות פתקים לתפילה ובקשה לברכה לגדולי ומאורי התורה והחסידות. רבבות רבבות חסידים בכל העולם כולו נכנסים עם "קוויטלאך" אל רבותיהם בחודש זה, חודש אלול. בספר "מנהג ישראל תורה" כותב שמנהג חסידים ואנשי מעשה שבימי הרחמים הולכים אל צדיקי הדור להתברך, שיזכו לכתיבה וחתימה טובה. המגיד הקדוש מקוז'ניץ זצ"ל כותב ש"עניין ההתקשרות לצדיקי הדור, זמנו מט"ו באב ואילך". הרבי ממונקאטש הביא רמז לכתיבת הקוויטל מדברי הגמרא במסכת מגילה, שם נאמר ש"ומה כתב שלמטה של זכותם של ישראל אינו נמחק, כתב שלמעלה על אחת כמה וכמה". ב"אגרא דפרקא" מסביר שיש בכתיבת ומסירת הקוויטלאך לרעבעס עניינים גבוהים על פי תורת הנסתר וה"דרכי תשובה" כותב שמוסרים לרבי קוויטל כי חוששים שמא יטעה ויחליף את השמות לפעמים ותפילתו לא תהיה שגורה בפיו, ולכן, כשהשמות לבקשת ברכה ותפילה רשומים לרבי בפניו, אין סיבה שיתבלבל ותפילתו לא תהיה שגורה על פיו.
בקהילות חסידיות רבות נוהגים לכתוב בחודש אלול את השמות ב"ספר הזכרונות" בקובץ שמות אחד ולא ב"קוויטלאך" פרטיים. ב"טעמי המנהגים" מסביר שהדבר נעוץ בדברי הזוהר הקדוש, שבזמן שיש דין בעולם, כמו בראש השנה, לא ראוי שהאדם יזכיר את עצמו לחוד לפני הקב"ה, כדי שחובותיו לא יוזכרו לחוד, אלא יתפלל על עצמו יחד עם כל ישראל. ה"שרף" מסטרליק, רבי אורי זצ"ל, הקפיד שב"צעטיל הכולל", בו נרשמו כל שמות האנשים שבאו לפניו לברכה ותפילה, שכל אחד ירשום מה מבקש. שחשוכי הבנים ירשמו שהם צריכים ילדים, שהחולים יכתבו שברצונם רפואה למחלתם, שהזקוק להינצל מהיצר הרע ירשום זאת בבירור, וכן הלאה. ה"שרף" הסביר שלפעמים ישנם אנשים הזכאים לישועה מהירה וקלה יותר מהאחרים ולכן בידוד בקשתם יכולה לסייע להם. וכן, לפעמים פתיחת שערי שמים עבור אותם אנשים שמזלם שפר עליהם, יכולה אף לפתוח את שערי השמים גם עבור יתר הכתובים ב"קוויטל".
קוויטל מהעולם העליון
באחד מלילות החורף הגשומים והסוערים, לן רבי משה מסריזאוו זצ"ל במעונו של סבו הגדול, מרן בעל "דברי חיים" מצאנז זצ"ל. הרוח שרקה בחוץ שריקה צורמנית והקור היה עז מתמיד, גם במושגים של חורף אירופאי. ה"דברי חיים" ישב ליד השולחן ולמד גמרא במנגינה ערבה, כשלפתע ניגש לחלון הסגור, פתחו ושאל: "מאין אתם?"
"מהעולם העליון", השיב לו הקול המסתורי ושערותיו של הנכד סמרו מפחד. ה"דברי חיים", שכנראה רגיל היה לחזות מחזות מופלאים ונוראי הוד שכאלה, שאל בנועם: "מה אתם רוצים?" והקול המסתורי השיב לו בקול רם: "אני רוצה למסור "קוויטל", והוא מסר פתק לרבי מצאנז. ה"דברי חיים" התיישב ליד השולחן וקרא את הקוויטל. כשסיים לקרוא בו ניגש לאחת המבוערת, שבערה באש עליזה, ושרף את הפתק המסתורי...
הרבי ממונסי שליט"א סיפר כי ידוע היה שסבו ה"אהבת ישראל" היה זוכר כל שם ובקשה שנרשמה ב"קוויטל" שהוגש אליו, גם כעבור עשרות שנים. יהודי הגיע לויז'ניץ ורצו לכבדו בעליה לתורה. ניגש הגבאי אל ה"אהבת ישראל" ושאל האם הרבי יודע מה שם אביו של אותו יהודי, שלא היה מחסידי ויז'ניץ. הרבי השיב שמכיוון שאותו יהודי הגיש לו "קוויטל" לפני שנים רבות, הוא זוכר את שם אמו, הנקראת כך וכך, כפי שהיהודי רשם ב"קוויטל", אך לא את שם אביו...
הרבי ממונסי שליט"א מספר על יהודי פולני, שהגיע ל"אהבת ישראל" שוב, לאחר שנים ארוכות מאז שמסר לו "קוויטל". מיד כשנכנס לרבי קידמו ה"אהבת ישראל" בחיבה ואמר: "הלא אתה משה דוד בן שרה צירל"...
סיפר לי ידידי הרה"ג רבי מ.ל., ממרביצי התורה בעירנו אלעד, כי אביו לקה רח"ל במחלה הנוראה והוא פנה אל הגאון הצדיק רבי יעקב אדלשטיין שליט"א, רבה של רמת השרון, לבקשת ברכה. הגר"י אדלשטיין, אליו נוהרים מאות מאות יהודים בכל חודש לברכה ובקשה, אמר לו שבכל פעם שאביו יעבור טיפול, עליו ללמוד "שטיקל" מספר "חזון איש" בעיון גדול, ויקראו בכל יום במשך חודש פרק ק"ג בתהילים ("ברכי נפשי"), וביום של קבלת תוצאות מבדיקות רפואיות, ידליקו נר לעילוי נשמת רבי מאיר בעל הנס ולעילוי נשמת מרן החזון איש. חלפו מספר חודשים ודודו של מיועדנו הרב מ.ל. ראה את הגר"י אדלשטיין בשמחת חתונה. הוא ניגש אל הגר"י אדלשטיין ושטח בפניו את מצוקתו, שאחיו חולה במחלה האיומה והוא מבקש ברכה. הגר"י אדלשטיין השיב לו, לאחר ששמע את שם החולה ושם אמו, "הבן שלו היה אצלי לפני מספר חודשים וכבר אמרתי לו מה צריך לעשות"... (להשלמת הסיפור: האב החולה החלים, ברוך ה'...).
ואכן, הצדיקים משימים על ליבם את צרת החולים שמגיעים אליהם וממש נחלים עצמם עליהם, נושאים את מצוקתם על לבבם ומעתירים בתפילה רבה. בקובץ "ילקוט מאורי אור" על אדמור"י טשרנוביל מסופר שבאחד הימים הגיע אחד הצדיקים אל הרה"ק רבי אהרון מטשרנוביל זצ"ל ושוחח עימו על ענייני ה"פתקאות". הרבי מטשרנוביל אמר לו: "צריך לדעת שני דברים ב"קריאת קוויטלאך". האחד: כשבא אליך יהודי עם "קוויטל" של צרה וצער, עליך להרגיש שהצרה נמצאת אצלך עצמך, והדבר השני: "עליך לדעת שהצדיק והחסיד הם כמו: "יששכר וזבולון". הצדיק עובד את הקב"ה בתורתו ובתפילותיו ואילו החסיד דואג לכלכלתו ומחייתו, ומכיוון שהחסיד מהנה את הצדיק מנכסיו- לכן על החסיד להצליח במעשיו ובפרנסתו שלו. וכאשר אירעה צרה או צער בבית החסיד, זהו סימן שהרעבע שלו אינו עובד את ה' מספיק ולכן החסיד נחסר מכך. ובאמת שורת הדין היתה נותנת שהחסיד צריך היה לבוא בתביעה אל האדמו"ר ולטעון מדוע הוא, הצדיק, אינו עובד את ה' מספיק טוב וגורם שהחסיד לוקה בפרנסה או בצרה. אך מכיוון שהיהודים בעלי דרך- ארץ הם, באים הם אל הצדיק בהכנעה עם קוויטל. אך לאמיתם של דברים, הקוויטל מרמז לרבי שעליו בעצמו להשתפר ולהתאמץ יותר בעבודת ה'"...
"קוויטל" בנוצת אווז
בבעלזא, בתקופת הנהגתו של רבי אהרון מבעלזא, לא היו כותבים "קוויטלאך" סתם- כך בעט רגיל, אלא בנוצת אווז, כפי שכותבים ספרי תורה, תפילין ומזוזות. בבעלז הקפידו מסיבות כמוסות שלא לרשום "בס"ד" או "ב"ה" בקוויטל והרבי היה יושב ליד השולחן ליד נרות דולקים. גם בקמארנא ובחסידויות נוספות הרבי יושב ליד שולחן הפתקאות כש- 2 נרות דולקים, גם ביום ולא רק בלילה. הרבי ר' יואליש מסאטמר זצ"ל נהג ללבוש כובע מיוחד, שנקרא "כובע ישועה", בשעות קבלת הפתקאות. הצדיק ר' אליעזר פיש ממאטע- סאלקע סיפר שבאחד הימים נאלץ גיסו לעבור ניתוח מסובך והוא נכנס לרבי מסאטמר עם "קוויטל". הרבי עמד ליד החלון בחדרו והתווכח בקול רם וברוח נסערת עם אורח כל שהוא מארץ ישראל. ר' אליעזר ניגש אל הרבי ומסר לו את ה"קוויטל", למרות שהרבי היה באמצע ויכוח- סוער, באומרו כי גיסו נצרך לעבור ניתוח כעת. הרבי ניגש אל המקום בו הונח הכובע המיוחד שלו לקריאת ה"קוויטלאך", קרא את הפתק, בירך, החזיר את הכובע למקומו והמשיך את הויכוח הסוער...
הגר"ח קניבסקי: "תשתדל עוד יותר"...
ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש הקפיד ביותר שלא ייכנסו אליו עם פתקאות של מחללי שבת או יהודים שהשקפתם קלוקלת. כשנכנסו אליו יהודים שלא שמרו שבת כדבעי, הוצרכו הם, לפני שהרבי קיבל מידם את ה"קוויטלאך", היה עליהם להישבע לו בתקיעת כף שיפסיקו לחלל שבת ויתחילו לשומרה מכאן ואילך. כאשר יהודים כאלו נתנו לרבי כסף "פדיון", היה הרבי משיב את הכסף מיד, גם אם מדובר היה בסכומים גדולים. רבנו בעל "קהילות יעקב" זצ"ל הקפיד גם הוא במאד מאד שלא לקחת "פתקאות" או לברך מיהודים שאינם שומרי תורה ומצוות. הסטייפלר היה גוער ביהודים שכאלה ומשליכם מביתו על החוצפה להעיז לבקש ממנו ברכה, בשעה שאינם שומרי- שבת... גם בנו, מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א, מקפיד ביותר שלא לברך יהודים שאינם שומרי שבת או יתר המצוות ולעיתים הוא גם שואל את הבאים לבקש ברכה האם הם קובעים עיתים לתורה. (לפני מספר שנים נכנס אל מרן שליט"א המועמד לנשיאות דאז מר משה קצב, וביקש ברכה להיבחר לנשיאות. הגר"ח שאל אותו: "אתה שומר מצוות?" השיב משה קצב: "אני משתדל"... "אז תשתדל עוד יותר".. אמר לו הגר"ח קנייבסקי...)
"פדיון"- מקורו מדרשות הר"ן
צדיקי הדורות בקהילות החסידים, להבדיל מגדולי התורה בקהילות הליטאיים וגדולי התורה של עדות המזרח, הקפידו לקבל כסף, דמי "פדיון", בשעת הברכה ומסירת ה"קוויטל". בספר "אגרא דפרקא" מצטט את דברי הר"ן ז"ל בדרשותיו, המזכיר שכבר הנביאים הקדושים קיבלו מתנות, והר"ן תמה ש"לכאורה הוא דבר זר", ולכן מסביר הר"ן כך: "הנה ההתבודדות לתפילה ולנבואה צריך להגביה השכל ולהקטין את החומר הגס ולקבל שפע אלוקי בהכנת מוחין דגדלות. והנה גסות החומר מושך אחור לבל יתן מקום להכנסת השכל, רק להמיית תאוותו. על כן העצה היעוצה ליתן איזה דבר יוטב בעיני החומר ויניחוהו להתבודד ולהתפלל, והוא דמיון השעיר של יום הכיפורים ודמיון השערות שבתפילין". ובשם החוזה מלובלין מביא ה"אגרא דפרקא" כי שכאשר הצדיק מעתיר בתפילה לפני הקב"ה עבור יהודי אחר, מגיע המקטרג בשמים ותוהה מדוע היהודי בעצמו אינו מתפלל על עצמו. לכן הצדיק מקבל מהיהודי שכר ממון על תפילתו, וממילא כשהמקטרג טוען את טענתו, טוענים לו שהצדיק נשכר בכסף בכדי להתפלל על מי ששילם לו כסף, ועליו לקיים את שליחותו...
הרבי ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש לא לקח כסף "פדיון" מעניים ומבעלי צרות וחלאים. הוא נטל את כסף הפדיון, בירך אותם בלבביות והשיב להם מיד את הכסף, באומרו: "מברכות פי תתברכו, אך אני לא אעשה עסקים מצרות של יהודים"... גם כשהביאו לו כסף "פדיון" כדי שיתפלל על חולים מסוכנים, היה אומר: "את הכסף תשלחו אלי רק לאחר שהקב"ה יעזור והחולה יבריא, אך לא כעת". בקומארנא נהגו האדמורי"ם לקבל "קוויטלאך" גם מגויים, אך מהגויים לא הסכימו לקחת דמי "פדיונות". כאשר הגיעו עניים לרבי מקומארנא, היה הרבי לוקח מהם את כסף הפדיון, וכשסיים לברך היה מחזיר להם את הכסף ומוסיף עליו סכומי כסף נוספים.
כשיהודי נתן לרבי חנה הלברשאם מקולושיץ זצ"ל כסף בלי "קוויטל", היה הרבי נהנה ואומר בענוות חן: "קוויטל אינני יודע האם אני יכול לקבל ולקרוא, אך כסף לבד- יכול אני גם יכול"... חסיד אחד ביקש מהמגיד מטריסק זצ"ל שיברכו, מבלי שנתן לו "דמי פדיון" עם ה"קוויטל". המגיד אמר לחסיד שיתן לו את ה"פדיון" ואז יברכו. שאלו החסיד: "ואם אין לי כסף לתת, האם אינני ראוי לברכה?" אמר לו המגיד: "יברכך ה'!!". שאל החסיד: "מדוע למי שנותן "פדיון" הרבי מברכו בעצמו, ולי אומר הרבי: "יברכך ה' "? השיב לו המגיד: "הרי כך כתוב בתורה. "כה תברכו את בני ישראל". אם תברכו אותם כה, בלי כסף, אזי תאמרו "יברכך ה'...
ועוד מסופר, שבאחד מימי ראש השנה נכנס חסיד אל ר' חנה הלברשטאם עם קוויטל, אך הרבי סירב לקבל את הפיתקה, באומרו:"תמהני עליך. האם יעלה על ליבך לפתוח כעת את בית המסחר שלך??"...
לחלל שבת בשביל קוויטל?
בשנת תקצ"ו נחלה אחד מתושבי זלאטשוב במהלך השבת ונטה למות. דיין מדייני העיר החליט שמכיון שהחולה נמצא במצב של פיקוח נפש, הרי שאפשר לשלוח בעבורו קוויטל לרבי מהר"ש מבעלזא, ששבת באותה השבת בקהילת בראד. הדיין התיר לגוי לכתוב "קוויטל" עם שם החולה ושם אמו ולשולחו לבראד אל הרבי מבעלזא. הגאון הנודע רבי שלמה קלוגר זצ"ל התריע בחריפות נגד המעשה, והוא כותב בספרו (שו"ת ובחרת בחיים סימן פ"ז): "הציקתני רוחי על חילול שבת שנעשה על ידי הוראה רעה ומקולקלת בקהילת זלאטשוב, אשר הורה מורה אחד לכתוב בשבת קוויטל ולנסוע יותר משלוש פרסאות שהוא דאורייתא". לסוגיה זו מתייחס גם כן תלמידו של המהר"ש מבעלזא זצ"ל, הלא הוא הגאון רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון זצ"ל אב"ד מבערז'אן, בספרו שו"ת מהרש"ם (ח"ג סימן רכ"ה), הכותב כך: " ועובדא ידענא בעיר מולדתי בזלאטשוב שהיה חולה מסוכן ובאותו זמן היה מו"ר הגה"ק מוהר"ש אבד"ק בעלז זצ"ל משובתי שבת קודש בבראד, והתיר דיין אחד לכתוב ע"י עכו"ם בש"ק שם החולה ואמו, ושלח לבראד והרעיש הגאון מהרש"ק ז"ל ופסל את הדיין מלהורות עוד. וכבוד מו"ר הגה"ק הנ"ל נתרעם ג"כ על הכותב ואמר 'עכשיו אני מחויב להתאמץ שישיג החולה רפואה שלא יוגרם על ידי חילול שבת קודש', וכן היה שנתרפא. ובכל כהאי גוונא אין להקל, ובפרט בדור הזה אין להקל מכמה טעמים. ועל כיוצא בזה אמרו שבת הוא מלזעוק ויכולה היא שתרחם".
בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ט סימן י"ז) מביא את מכתבו של דודו , בעל ה'מנחת זאב', הגרז"ו ראגין זצ"ל, הכותב: 'ואני אומר דסוף סוף צריך טעם מדוע שלא נתיר לנסוע לרבם שיבקש עליו רחמים וכפי שאמרו חז"ל במסכת בבא בתרא דף קט"ז ע"א, ואין זה נוגע למש"כ דדעת הרמב"ם והרדב"ז ועוד דאך רפואות טבעיות הותרו ולא רפואות סגוליות, דכוונתם הוא על סגולות דעלמא אשר בדו בני אדם, אבל לא על ענינים וסגולות שנמצא בדברי חז"ל, וכל שכן לפי מה שהביא שם כי דעת הרמב"ן והרשב"א שיש להתיר ולחלל את השבת גם ברפואות סגוליות א"כ כש"כ שיש להתיר על סגולות שהובאו בדברי חז"ל - דלא תהא כהנת כפונדקית? מובן שאינני כותב זה להלכה ולמעשה אלא בתור משא ומתן להבנת הענין, כי לענ"ד לא אוכל לעמוד על טעמו של דבר'.
ה'ציץ אליעזר' משיב לו שהיות ונתינת קוויטל פועל רק בדרך נס ותפלה, "וכן הגרש"ק ז"ל בספרו ובחרת בחיים שציינתי לשם מסביר בדבריו עוד ביותר ממה שהעתקתי משמו, וציין לדברי רש"י תענית ד' י"ד ד"ה ר' יוסי אומר לעזרה ולא לצעקה, שפירש רש"י לעזרה צועקים על בני אדם שיבואו לעזרה להצילם אבל לא צעקה שאין אנו בטוחים על כך שיהי' נשמע תפלתנו לצעוק עליהם בשבת, ואם בימי הש"ס ר' יוסי הוא דקאמר שאין אנו בטוחים כ"כ שיועיל תפלתנו, אנן מה נענה אבתרי' יתמי דיתמי, ואף דהטור הביא שם דעת הרמב"ם דפסק כת"ק דמותר להתפלל בפה היינו רק בענין דליכא חילול שבת כלל אבל בדבר שיש בו חילול שבת אפילו בדרבנן פשיטא שאסור" .
הגרא"י וולדינברג זצ"ל ממשיך וכותב:" ועוד זאת מצאתי כעת בספר דברי שלום, להאדמו"ר ואבד"ק סטראפקוב, ובו הגהות על ספר מנחת שבת. וכותב שם בשם אביו הגאון הבעל דברי יחזקאל משינאוא שאסר לחלל שבת לחולה בענין תפלה ואפי' ע"י נכרי, וגם כותב שהסביר זה גם בטעם הדבר [ואמר זאת בשם הבעל תשובות השיב משה] מפני כי כל מה שמותר לחלל שבת עבור חולה הוא רק מה שעושין בני אדם אבל מה שיעשה הקב"ה שירפא החולה לזה אין צריך חילול שבת כי הקב"ה יכול לרפאותו בלא תפלותינו והקב"ה יושיע טרם יקראו, כי הקב"ה יודע מחשבות ויודע הקב"ה שאם לא היה שבת היו כותבים לחכם וצדיק שיתפלל, ומושיע הקב"ה בלא התפלה עיי"ש ודפח"ח. ובדומה לכוון זה מוסיף לבאר גם בספר ובחרת בחיים שם, שאם אין הרפואה בדרך הטבע רק בדרך נס, מה לי נס זה או נס זה, לכך שבת בעצמה יש לה כח זה במקום התפלה ולא בעי תפלה, ולכך אמר 'שבת היא מלזעוק' והיינו מטעם ש'רפואה קרובה לבוא'- אף זולת התפלה. ומובן עד מאד מדוע שהגרש"ק ז"ל הרעיש עולמות על מי שרצה להורות איזה היתר בזה".
"קוויטל" בתוך הספרים
בחב"ד של היום נוהגים להכניס "קוויטלאך" בתוך ספרי ה"ליקוטי שיחות" של הרבי. שיטה זו ל"קבלת קוויטלאך" לא החלה בשנים האחרונות רק בחב"ד. בקרב זקני חסידי קרלין היה נהוג להניח "קוויטל" על כל עניין בין דפי הספר "בית אהרון", שחיבר רבי אהרון הגדול מקרלין זצ"ל. הרה"ק רבי אברהם אלימלך מקרלין זצ"ל כותב אל הרה"צ ר' מטיא סופר, מחשובי חסידי קרלין, את הדברים הבאים: "ומאד טוב עשה מכתיבת הקוויטל והנחתו בספר הקדוש "בית אהרון", כי כדאי הספר הקדוש בעצמו לפעול כל טוב". הרבי מפינסק קרלין זצ"ל נהג להכניס "קוויטלך" שלו ושל חסידיו בספר "בית אהרון", ספר שהיה עמוס וגדוש ב"קוויטלאך".
סבי זקני הרב החסיד ר' ברוך זצ"ל מווישווא היה בקי ויודע בעל פה את כל הספה"ק "אמרי נועם" של הרבי מדזי'קוב זצ"ל, חתנו של ה"אהבת ישראל". הרבי ה"אמרי חיים" זצ"ל נהג לקרוא לבנו, סבי ז"ל, בשם הבן של ה"אמרי נועם", בגלל בקיאותו של אביו בספר זה. במשפחתנו, ואיני יודע מהיכן נובע מנהג זה, נוהגים להניח קוויטלאך בתוככי ה"אמרי נועם", לסגולה, לברכה ולהצלחה. מעניין.
בעיר אחת היתה צרת רבים ומסרו "קוויטל" לצדיק רבי אהרון מקרלין. הרבי אמר שקודם כל ימסרו את ה"קוויטל" לה"דברי חיים" מצאנז, כדי שהוא יעתיר קודם על העניין. החסידים לקחו את הקוויטל והעבירוהו לרבי מצאנז. האדמו"ר הביט בקוויטל ואמר: "אני לא מקבל קוויטל שכבר קיבלוהו אחרים"... ב"מוסף זכרון" שנכתב על הרבי מבאבוב רבי נפתלי צבי זצ"ל מסופר כי באחד הימים נשלח קוויטל אל הרבי מאחד מזקני החסידים. הרבי הביט ב"קוויטל" ובפסק: "אני לא יכול לקרוא קוויטל שנועד לרבי אחר. שהוא יכתוב "קוויטל" מיוחד בעבורי". ואכן, התברר שאותו חסיד ישיש כתב קוויטל זה עבור אביו של הרבי ר' נפתלי צבי, הרבי ר' שלמה מבאבוב, והניחו במגירת שולחנו וכעת שלחו לרבי הנוכחי...
הרבי ר' נפתלי צבי מבאבוב זצ"ל, שנפטר לפני מספר שנים, נודע בקרב חסידיו כ"מבין" גדול בקוויטלאך. הרבי היה מצביע על שמות חסרים, מתקן שגיאות בלי שהיה אמור לדעת עליהם ועוד כהנה. אחת הדוגמאות מיני- רבים לכך היתה פתקתו של אחד החסידים מארץ ישראל שהוגשה לרבי, והרבי אמר: "לא רשמת את כל שמות הילדים שלך". החסיד הביט בקוויטל ואכן, שמו של בן אחד שלו נשכח. סיפור דומה מסופר על הרבי מסלונים זצ"ל, שקיבל קוויטל ואמר לחסיד: "את השם החשוב ביותר מילדיך מבחינתי, לא רשמת בקוויטל". החסיד החוויר וסיפר לרבי שאכן כן, בתו יצאה לתרבות- רעה. הוא לא רצה לצער את הרבי ולא סיפר לו על כך. וכן, הוא גם לא כתב את שמה בקוויטל...
חסידים הגדילו לספר סיפורי מופתים רבים על קריאת הקוויטלאך אשר בקריאתם ראו ישועות גדולות ואנו, האמונים על דברי חז"ל ש"מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך לחכם", יודעים אל נכון כי אכן כוחם של גדולי התורה וצדיקי הדורות גדול הוא, "צדיק גוזר והקב"ה מקיים", ואנו כולנו תקווה שאכן נזכה כולנו לשנה טובה ומתוקה, ברוח ובגשם.
(מקורות: קובץ 'נועם שיח', קובץ 'מוסף זכרון' על הרבי מבאבוב, 'אמרי קדוש השלם', קובץ 'משכנות יעקב' סקווירא, קובץ 'עולם החסידות' אייר התשס"ב, שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סימן י"ז, קובץ 'בצילא דמיהמנותא' בעלזא, ספר 'מנהג ישראל תורה' מנהגי חודש אלול. תודה לידידי הרה"ג רבי יהושע בחר שליט"א על עזרתו).
סוגי הוידויים וגדריהם
הרב שמואל ברוך גנוט
כתב הרמב"ם (תשובה פ"א ה"א) : וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח, וכן בעלי חטאות ואשמות בעת שמביאין קרבנותיהן על שגגתן או על זדונן אין מתכפר להן בקרבנם עד שיעשו תשובה, ויתודו וידוי דברים שנאמר והתודה אשר חטא עליה, וכן כל מחוייבי מיתות בית דין ומחוייבי מלקות אין מתכפר להן במיתתן או בלקייתן עד שיעשו תשובה ויתודו, וכן החובל בחבירו והמזיק ממונו אע"פ ששילם לו מה שהוא חייב לו אינו מתכפר עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם.
ובס' המפתח (פרנקל) הביא להקשות מס' כח התשובה מדוע לא הזכיר הר"מ "וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח" גבי חייבי חטאות ואשמות ומיתות בי"ד. והנה בפשטות אין לדקדק דקדוק כזה, דוכי תנא כרוכלא ליתי וליזיל אחר שכבר פירט הדבר בתחילה, ואין הספר תח"י. ואולם אם שאלה זו צריכה להישאל, אפשר נשיב עליה.
הנה בפשטות י"ל דגבי וידוי בחייבי חטאות ואשמות הרי מתוודה בשעת ההקרבה, ופשוט שא"א לעמוד ולהאריך בוידויו בשעת ההקרבה, דכהנים זריזין הם וא"א לעכב העזרה והקרבנות עד שירבה בוידוי. ועי' מנחות צ"ג דתיכף לסמיכה שחיטה. וכן גבי וידוי דחייבי מיתות בי"ד א"א לו להאריך טפי, דהא קי"ל בסנהדרין (מג,ב) דמתוודה במשך זמן ההליכה בי' אמות קודם בית הסקילה וממילא אין לו שהות להתוודות בארוכה, דנהרג מיד אחר גמ"ד, וע"כ א"צ להרבות בוידוי, וז"פ.
ואולם נראה בזה יסוד נפלא, ובהקדם הדברים דלהלן. הנה הכס"מ והקר"ס כ' דמקור ד' הר"מ דחייבי מיתות מתכפרים בוידוי, הוא מש"ס סנהדרין (מג,ב) ש"כל המומתין מתודין, שכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא. ואם אינו יודע להתוודות אומרים לו אמור תהא מיתתי כפרה על כל עונותי" . וצ"ת היכן מצינו נוסח כזה של וידוי. והלא הרמב"ם כ' בהלכה דידן נוסח וסדר הוידוי, שעליו לומר שניחם ומתבייש ממעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה. והנה את החלק של 'לעולם איני חוזר לדבר זה' א"א לומר בשעה שהולך למות מיתת בי"ד, אך חזי' דהגם שלא בוש במעשיו ומתחרט עליהם, הוי וידוי, ולו בדיעבד, וצ"ע.
והנראה בזה דהנה ראינו בד' הר"מ בסהמ"צ (מ"ע עג) ובחינוך (מצוה שסב) דכל הוידוי הנילף מקרבן יהיה דוקא על סדר הקרבת הקרבן ודוקא בארץ ישראל, "כי שם עיקר הכפרה ושם הקרבנות ועיקר הכל תלוי בה", וע"ז דרשו במכילתא (ספרי זוטא פ' נשא) דה"ה דמתוודים גם על שאר עבירות ומ"ע ול"ת וכו', עי"ש. ומשמע מיניה דהוידוי דהקרבנות הוא 'וידוי עם חיוב הקרבן', כלשון הר"מ בסהמ"צ להר"מ וכלשון החינוך שם, וכבר כתבו בזה נו"כ הרמב"ם.
ולפי"ז י"ל דאיכא ב' סוגי וידוי: א-) וידוי כחלק ממצות תשובה, שהוא וידוי על כל מצוות התורה ועוונותיה. ב-) וידוי מיוחד הנאמר על סדר הקרבן וגבי מחויבי מיתות בי"ד, והיא הלכה מהלכות כפרת הקרבן וכפרת מחויבי מיתת בי"ד, דצריך שיתוודה. והיינו דעיקר הכפרה נעשית כבר ע"י הקרבן או המיתה, ורק ישנו תנאי נוסף בהכפרה, שיתוודה כדבעי.
וממילא א"ש דדוקא בוידוי מדיני התשובה נאמרה ההלכה להרבות בהוידויים, שעי"כ יתעורר בלבו חרטה ועזיבת החטא וקבלה לעתיד, והוידוי הוא הוא חלק מעצם התשובה והכפרה הבאה ע"י התשובה. ומשא"כ בוידוי על הקרבן ובוידוי דחייבי מיתות, דאי"ז וידוי מחלקי התשובה, אלא 'דין וידוי', הבא כהוספה על הכפרה הבאה ע"י הקרבן או המיתה, ובזה א"צ להרבות בהוידוי.
והנה מו"ר הגרש"מ דיסקין זצ"ל הקשה קושיא אלימתא, דגבי וידוי על התשובה כתב הרמב"ם דבעי' להתוודות בנוסח 'חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה', ואילו בפ"ב ה"ח כתב גבי הוידוי דיוהכ"פ כך: "הוידוי שנהגו בו כל ישראל, אבל אנחנו חטאנו והוא עיקר הוידוי". וצ"ע אמאי בוידוי דידן האריך בנוסח הוידוי ואילו בוידוי דיוהכ"פ הסתפק באמירת 'חטאתי' ותו לא, וגם לא כתב דבעינן שיאמר שמקבל ע"ע להבא שלא לשוב לחטאו.
ולדברינו י"ל דכשם שמצינו ב' סוגי וידויים, 'וידוי על התשובה' ו'וידוי על כפרת המיתה והמלקות והקרבן', כך ישנו סוג וידוי נוסף, והוא 'וידוי על כפרת יוהכ"פ'. והיינו דגם לרבנן דס"ל (ביומא פה,ב) דיוהכ"פ מכפר לשבים, אין הכוונה לתשובה מעלייתא ככל השנה, אלא שבכדי שיוהכ"פ יכפר מצד עיצומו של יום, צריך שגם יתוודה וישוב בתשובה, וכיון שעיקר כפרת יוהכ"פ תליא בעיצומו של יום, לכן מספיק שיתוודה בלשון 'חטאתי', מבלי לפרט כהוידוי של תשובת כל ימות השנה ולומר שניחם על מעשיו וכו'. ואכן גם בהוידוי דחייבי מיתות בי"ד, במתני' בסנהדרין (מב,ב), לא מצינו את הוספת ה'וניחמתי ממעשי' וכו'.
ועפ"ז יתבארו כמה דקדוקים שדקדקו המפרשים בשינויים שבין וידוי התשובה שבכל השנה, לסדר נוסח הוידוי שהביא הר"מ, וכן לנוסח הוידוי של הכה"ג ביוהכ"פ. שהעירו שבנוסח הוידוי של תשובת כל השנה פירט הר"מ והרחיב הסדר, ובוידויי יוהכ"פ קיצר. ולפימשנ"ת א"ש, וכנ"ל.
והנה כ' הר"מ בפ"ב ה"ג: וצריך לפרוט את החטא, שנאמר 'אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב'. והרמב"ם בפ"ב מעבודת יוהכ"פ ה"ה נקיט סדר הוידוי של כה"ג ביוהכ"פ ולא הזכיר שמפרט חטאיו, אלא רק אומר 'אנא חטאתי אויתי ופשעתי', וצ"ע דהא הכא כתב דצריך לפרוט החטא, ושמעתי שכבר הקשו כן הנו"כ, וכן מטין להקשות בשמיה דהגרח"ס. ונראה דכיון דפריטת החטאים אינה מעיקר חובת התשובה, אלא רק הוספה ומעלה רבתא, ע"כ העדיף הכה"ג לקצר בוידויו, בכדי שייצא במהרה מבית קדשי הקדשים, כדי שישראל לא יתבהלו, וכבש"ס יומא.
ולפמשנ"ת דדין וידוי הכה"ג וכל וידויי יוהכ"פ אינם כוידויי כל השנה, אלא דין וידוי הנוסף על כפרת עיצומו של יום הוא,א"ש.
| סעיף א |
| מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל עַד אַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים, הֵמָּה יְמֵי רָצוֹן. וְאַף כִּי בְּכָל הַשָּׁנָה הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא מְקַבֵּל תְּשׁוּבָה מִן הַשָּׁבִים אֵלָיו בְּלֵב שָׁלֵם, מִכָּל מָקוֹם יָמִים אֵלּוּ מֻבְחָרִים יוֹתֵר וּמְזֻמָּנִים לִתְשׁוּבָה, לִהְיֹתָם יְמֵי רַחֲמִים וִימֵי רָצוֹן, כִּי בְּרֹאשׁ-חֹדֶשׁ אֱלוּל, עָלָה מֹשֶׁה אֶל הַר סִינַי לְקַבֵּל לוּחוֹת שְׁנִיּיּם, וְנִשְׁתֵּהָה שָׁם אַרְבָּעִים יוֹם, וְיָרַד בַּעֲשָֹרָה בְּתִשְׁרִי, שֶׁהָיָה אָז גְּמַר כַּפָּרָה. וּמִן אָז הֻקְדְּשׁוּ יָמִים אֵלּוּ לִימֵי רָצוֹן, וְיוֹם עֲשִׂירִי בְּתִֹשְרִי לְיוֹם הַכִּפּוּרִים. וּמִנְהָג בְּרֹב הַמְּקוֹמוֹת לְהִתְעַנּוֹת בְּעֶרֶב רֹאשׁ-חֹדֶשׁ אֱלוּל וְלַעֲשׂוֹת סֵדֶר יוֹם כִּפּוּר-קָטָן, כְּדֵי שֶׁיָּכִינוּ לִבָּם לִתְשׁוּבָה. וְאִם חָל רֹאשׁ חֹדֶשׁ בַּשַׁבָּת, מַקְדִּימִין לְיוֹם חֲמִישִּׁי שֶׁלְּפָנָיו. הָרַב אֲדוֹנֵנוּ רַבִּי יִצְחָק לוּרְיָא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה כָּתַב, וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ, רָאשֵׁי תֵּבוֹת אֱלוּל, לוֹמַר כִּי חֹדֶשׁ זֶה, הוּא עֵת רָצוֹן לְקַבֵּל תְּשׁוּבָה עַל הַחֲטָאִים שֶׁעָשָׂה בְּכָל הַשָּׁנָה. וְגַם רֶמֶז שֶׁגַּם עַל הַשְּׁגָגוֹת צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה . עוֹד אָמְרוּ דּוֹרְשֵׁי רְשׁוּמוֹת, וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ, רָאשֵׁי תֵּבוֹת אֱלוּל. וְכֵן אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי, רָאשֵׁי תֵּבוֹת אֱלוּל. וְכֵן אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים רָאשֵׁי תֵּבוֹת אֱלוּל. רֶמֶז לִשְׁלֹֹשָה דְּבָרִים, שֶׁהֵם, תְּשׁוּבָה, תְּפִלָּה וּצְדָקָה, שֶׁצְרִיכִין לְהִזְדָּרֵז בָּהֶם בְּחֹדֶשׁ זֶה. וּמָל ה' וגוֹ' רוֹמֵז לִתְשׁוּבָה. אֲנִי לְדוֹדִי וגוֹ' רוֹמֵז לִתְפִלָּה, שֶׁהִיא רִנַּת דּוֹדִים. אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים, רוֹמֵז לִצְדָקָה |
| סעיף ב |
| נוֹהֲגִין לִתְקֹעַ שׁוֹפָר בְּחֹדֶשׁ זֶה. וּמַתְחִילִין בְּיוֹם בּ' דְּרֹאשׁ-חֹדֶשׁ וְתוֹקְעִין בְּכָל יוֹם לְאַחַר תְּפִלַּת שַׁחֲרִית תְּקִיעָה שְׁבָרִים תְּרוּעָה. תְּקִיעָה, חוּץ מֵעֵרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה, שֶׁמַּפְסִיקִין בּוֹ, כְּדֵי לְהַפְסִיק בֵּין תְּקִיעוֹת רְשׁוּת לִתְקִיעוֹת מִצְוָה. וְטַעַם הַתְּקִיעוֹת בְּחֹדֶשׁ זֶה כְּדֵי לְעוֹרֵר אֶת הָעָם לִתְשׁוּבָה, כִּי כֵן הוּא הַטֶּבַע שֶׁל הַשּׁוֹפָר לְעוֹרֵר וּלְהַחְרִיד, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב, אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בָּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ. עוֹד נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ מִיּוֹם בּ' דְּרֹאשׁ- חֹדֶשׁ אֱלוּל עַד שְׁמִינִי עֲצֶרֶת, אוֹמְרִים בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב לְאַחַר הַתְּפִלָּה, אֶת הַמִּזְמוֹר לְדָוִד ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי. וְהוּא עַל פִּי הַמִּדְרָשׁ, ה' אוֹרִי, בְּרֹאשׁ- הַשָּׁנָה. וְיִשְׁעִי בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים . כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה, רֶמֶז לְסֻכּוֹת. עוֹד נוֹהֲגִין לוֹמַר תְּהִלִּים בַּצִּבּוּר בְּכָל מָקוֹם לְפִי מִנְהָגוֹ. מִשֶנִּכְנַס אֱלוּל עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים, כְּשֶׁכּוֹתֵב אָדָם אִגֶּרֶת לַחֲבֵרוֹ, צָרִיךְ לִרְמֹז בָּהּ בִּתְחִלָּתָהּ אוֹ בְסוֹפָהּ שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ עָלָיו וּמְבָרְכוֹ, שֶׁיִּזְכֶּה בִּמֵי הַדִּין, הַבָּאִים לְטוֹבָה, לְהִכָּתֵב וּלְהֵחָתֵם בְּסֵפֶר חַיִּים טוֹבִים - תקפא |
| סעיף ג |
| אַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה, נוֹהֲגִין לִבְדֹּק בְּחֹדֶשׁ זֶּה תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת שֶׁלָּהֶן. וְכָל אֲשֶׁר יִמָּצֵא שָׁם בֶּדֶק, בִּשְׁאָר מִצְוֹת יְתַקְּנוֹ - מטה אפרים |
| סעיף ד |
| מִשַׁבָּת שֶׁלְּאַחַר תִּשְׁעָה בְּאָב וּלְהַלָּן, מַפְטִירִין בְּשֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, שִׁבְעָה דְּנֶחָמָתָא. וְאִם חָל א' דְּרֹאשׁ- חֹדֶשׁ אֱלוּל בַּשַׁבָּת, דּוֹחִין עֲנִיָּה סוֹעֲרָה וּמַפְטִירִין הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גַּם כֵּן מִנֶּחָמוֹת יְרוּשָׁלָיִם. וּבְשַׁבַּת פָּרָשַׁת כִּי-תֵצֵא, שֶׁאָז מַפְטִירִין רָנִי עֲקָרָה, מַשְׁלִימִין עָלֶיהָ גַּם עֲנִיָּה סוֹעֲרָה, שֶׁהִיא סְמוּכָה לָהּ. אִם טָעָה בְּשַׁבַּת רֹאשׁ-חֹדֶשׁ אֱלוּל וְאָמַר עֲנִיָּה סוֹעֲרָה, אִם נִזְכַּר קֹדֶם שֶׁבֵּרַךְ לְאַחֲרֶיהָ, יֹאמַר גַּם הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי, וִיבָרֵךְ לְאַחֲרֶיהָ. וְאִם לֹא נִזְכַּר עַד לְאַחַר הַבְּרָכוֹת, יֹאמַר הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי בְּלֹא בְּרָכוֹת. וְאִם חָל רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל בְּאֶחָד בַּשַׁבָּת, דּוֹחִין הַפְטָרַת מָחָר חֹדֶשׁ, שֶׁאֵין בָּהּ מִנֶּחָמוֹת יְרוּשָׁלַיִם, וּמַפְטִירִין עֲנִיָּה סוֹעֲרָה |
| סעיף ה |
| מִיּוֹם רִאשׁוֹן ]בַֹּשַבָּת[ שֶׁקֹּדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה וָאֵילָךְ, מַשְׁכִּימִין לִסְלִיחוֹת. וְאִם חָל רֹאשׁ-הַשָּׁנָה בְּיוֹם שֵׁנִי אוֹ בְּיוֹם שְׁלִישִׁי, מַתְחִילִין מִיּוֹם רִאשׁוֹן בַּשָּׁבוּעַ הַקֹּוֹדֵם. וּכְשֶׁמַּשְׁכִּימִין, צְרִיכִין לִטּוֹל יְדֵיהֶם וּלְבָרֵךְ עַל נְטִילַת יָדַיִם וּבִרְכַּת הַתּוֹרָה. וְאַחַר הַסְּלִיחוֹת יִטּוֹל יָדָיו שֵׁנִית בְּלֹא בְּרָכָה |
| סעיף ו |
| שְּׁלִיחַ-הַצִבּור שֶׁאוֹמֵר סְלִיחוֹת, יִתְעַטֵּף בְּטַלִּית מְצֻיֶּצֶת קֹדֶם שֶׁמַּתְחִיל אַשְׁרֵי. וּלְפִי שֶׁיֵשׁ סָפֵק אִם יְבָרֵךְ בְּרָכָה עַל טַלִּית שֶׁלּוֹ כְּשֶׁלּוֹבְשׁוֹ בַּלַּיְלָה אוֹ לֹא יְבָרֵךְ, עַל כֵּן לֹא יִטֹל אֶת שֶׁלוֹ, וְגַם לֹא טַלִּית הַקָּהָל, אֶלָּא יִֹשְאַל לוֹ טַלִּית מֵאַחֵר. וְאִם אֵין בַּנִּמְצָא טַלִּית כְּלָל, יְכוֹלִין לוֹמַר סְלִיחוֹת וּשְׁלֹשׁ-עֶשְׂרֵה מִדּוֹת גַּם בְּלֹא טַלִּית. יֵשׁ מְקוֹמוֹת נוֹהֲגִין שֶׁהַמִּתְפַּלֵּל סְלִיחוֹת, מִתְפַּלֵּל גַּם שַׁחֲרִית וּמִנְחָה וְגַם מַעֲרִיב שֶׁלְּפָנָיו, וְהוּא קוֹדֵם לְאָבֵל וּלְמוֹהֵל וּלְ"יָאר צֵייט" ]לְבַעַל יוֹם זִכָּרוֹן[ - תקפא. טוֹב לַעֲמֹד בַּאֲמִירַת הַסְּלִיחוֹת. וּמִי שֶׁקָּשֶׁה לוֹ, יַעֲמֹד לְכָל-הַפָּחוֹת בַּאֲמִירַת אֵל מֶלֶךְ יוֹשֵׁב וגוֹ' וּשְׁלֹשׁ-עֶשְׂרֵה מִדּוֹת - עיין סימן נו. דִּין אֲמִירַת הַוִּדּוּי, עַיֵן לְקַמָּן סִימָן קלא סָעִיף ט |
| סעיף ז |
| יְדַקְדְּקוּ לִבְחוֹר שְׁלִיחַ-צִבּוּר שֶׁיִּתְפַּלֵּל סְלִיחוֹת וּבַיָמִים הַנוֹרָאִים, אִישׁ שֶׁהוּא הָגוּן וְגָדוֹל בַּתוֹרָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים, כְּפִי מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לִמְצֹא. וְגַם שֶׁיִּהְיֶה בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, שֶׁאָז כְּבָר נָחָה רְתִיחַת הַדָּם שֶׁל בַּחֲרוּתוֹ וְנִכְנַע לִבּוֹ. וְגַם יְהֵא נָשׂוּי וְיִהְיוּ לוֹ בָּנִים, שֶׁהוּא שׁוֹפֵךְ לִבּוֹ וּמַפִּיל תַּחֲנוּנִים מִקִּירוֹת הַלֵּב. וְכֵן יְדַקְדְּקוּ לִבְחוֹר תּוֹקֵעַ שֶׁיִּתְקַע שׁוֹפָר בְּרֹאשׁ-הַשָּׁנָה, וְכֵן הַמַּקְרֶא לִפְנֵי הַתּוֹקֵעַ, שֶׁיִּהְיוּ בַּעֲלֵי תּוֹרָה וְיִרְאָה, כְּפִי מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לָהֶם לִמְצֹא. מִיהוּ כָּל יִשְׂרָאֵל כְּשֵׁרִים לַכֹּל, רַק שֶׁיְהֵא מְרֻצֶּה לַקָּהָל. וְאִם רוֹאֶה מַחֲלֹקֶת בַּדָּבָר, יִמְנַע עַצְמוֹ אַף-עַל-פִּי שֶׁיִּהְיֶה מִי שֶׁאֵינוֹ הָגוּן - תקפא תקפה ובס"ח |
| סעיף ח |
| אָבֵל כָּל שְׁנֵים-עָשָׂר חֹדֶשׁ אַחַר אָבִיו וְאִמּוֹ, לֹא יְהֵא שְׁלִיחַ-צִבּוּר בְּרֹאשׁ-הַשָּׁנָה וְיוֹם-הַכִּפּוּרִים, וְלֹא תוֹקֵעַ בְּרֹאשׁ-הַשָּׁנָה, אֶלָּא אִם אֵין אַחֵר הָגוּן כָּמוֹהוּ. וְאִם הוּא תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים עַל שְׁאָר קְרוֹבִים, אִם הֶחְזִיק מִכְּבָר לְהִתְפַּלֵּל אוֹ לִתְקֹעַ, מֻתָּר, כֵּיוָן שֶׁרֹאשׁ-הַשָּׁנָה וְיוֹם-הַכִּפּוּרִים מְבַטְּלִין גְּזֵרַת שְׁלֹשִׁים. אֲבָל אִם לֹא הֶחְזִיק, וְיֵשׁ אַחֵר הָגוּן כָּמוֹהוּ, יֵשׁ לְהַחְמִיר. אֲבָל כָּל יְמֵי הַסְּלִיחוֹת, אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב רֹאשׁ-הַשָּׁנָה מֻתָּר לְכָל אָבֵל לִהְיֹת שְׁלִיחַ-צִבּוּר, אַךְ לֹא בְּתוֹךְ שִׁבְעָה |
| סעיף ט |
| יָחִיד הָאוֹמֵר סְלִיחוֹת, אֵינוֹ רַשַּׁאי לוֹמַר שְׁלֹשׁ-עֶשְׂרֵה מִדּוֹת דֶּרֶךְ תְּפִלָּה וּבַקָּשָׁה, אֶלָּא דֶּרֶךְ קְרִיאָה בַּתּוֹרָה בְּנִגּוּן וּבִטְעָמִים. וְכֵן בַּמָּקוֹם שֶׁנִּזְכָּרוֹת שְׁלֹשׁ-עֶשְׂרֵה מִדּוֹת, כְּגוֹן וּזְכֹר לָנוּ הַיּוֹם בְּרִית שְׁלֹשׁ-עֶשְׂרֵה וְכַדּוֹמֶה, יֵשׁ לוֹ לְדַלֵּג. וְכֵן הַבַּקָּשׁוֹת שֶׁהֵן בְּלָשׁוֹן אֲרַמִית, כְּגוֹן מָחֵי וּמַסֵּי וכוּ', מָרָן דִּי בִשְׁמַיָּא וכוּ' לֹא יאֹמְרֵן אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה - סימן קא תקסה תקפא |
| סעיף י |
| אָבֵל אָסוּר לָצֵאת מִבֵּיתוֹ לָלֶכֶת לְבֵית-הַכְּנֶסֶת לוֹמַר סְלִיחוֹת, מִלְּבַד בְּעֶרֶב רֹאשׁ-הַשָּׁנָה, שֶׁמַּרְבִּים בִּסְלִיחוֹת |
| סעיף יא |
| שְּׁלִיחַ-הַצִבּוּר שֶׁיִּתְפַּלֵּל בְּיָמִים הַנוֹרָאִים וְכֵן הַתּוֹקֵעַ, צְרִיכִין לִפְרוֹשׁ אֶת עַצְמָן שְׁלֹשָׁה יָמִים לִפְנֵי רֹאשׁ-הַשָּׁנָה מִכָּל דָּבָר הַמֵּבִיא לִידֵי טֻמְאָה, וְיִלְמְדוּ כְּפִי יְכָלְתָּם פֵּרוּשֵׁי הַתְּפִלּוֹת וְהַפִּיּוּטִים וְהִלְכוֹת תְּקִיעוֹת - תקפא. וְגַם יִלְמְדוּ סִפְרֵי מוּסָר הַמְעוֹרְרִים אֶת לֵב הָאָדָם, וְיִירָאוּ מִפַּחַד ה' וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ בְּקוּמוֹ לִשְׁפֹּט אֶת הָאָרֶץ. וְאִם לֹא נִמְצָא לָהֶם תּוֹקֵעַ שֶׁהוּא בַּעַל תּוֹרָה, יִרְאוּ עַל-כָּל-פָּנִים שֶׁיְהֵא הַמַּקְרֶא בַּעַל תּוֹרָה, וִיהֵא בָּקִי בְּהִלְכוֹת תְּקִיעַת שׁוֹפָר, שֶׁאִם תֶּאֱרַע אֵיזֶה טָעוּת בַּתְּקִיעוֹת, יֵדַע מַה לַּעֲשׂוֹת, וְגַם שֶׁיֵּדָע לִבְדֹּק אֶת הַשּׁוֹפָר אִם הוּא כָּשֵׁר - עיין סימן תקפה ובסידור |
| סעיף יב |
| הַרְבֵּה נוֹהֲגִין לְהִתְעַנּוֹת בַּעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה, וּלְפִי שֶׁחֲסֵרִים דּ' יָמִים שֶׁאֵינָם מִתְעַנִּים בָּהֶם, דְּהַיְנוּ בּ' יָמִים ֹשֶל רֹאשׁ-הַשָּׁנָה, שַׁבָּת, וְעֶרֶב יוֹם-הַכִּפּוּרִים. עַל כֵּן מִתְעַנִּין תְּמוּרָתָן דּ' יָמִים בִּימֵי הַסְּלִיחוֹת שֶׁקֹּדֶם רֹאשׁ-הַשָּׁנָה, דְּהַיְנוּ יוֹם א' דִּסְּלִיחוֹת. וְעֶרֶב רֹאשׁ- הַשָּׁנָה, וְעוֹד בּ' יָמִים בֵּינְתַיִם, וּבוֹחֲרִים בְּיוֹם בּ' וְה. וְאִם אֵרְעָה לָהֶם סְעוּדַת מִצְוָה, יְכוֹלִין לֶאֱכוֹל וְיִתְעַנּוּ יוֹם אַחֵר תְּמוּרָתוֹ. אוֹ אִם יוֹדְעִים שֶׁתִּהְיֶה לָהֶם סְעוּדַת מִצְוָה, יִתְעַנּוּ מִקֹּדֶם יוֹם אֶחָד תְּמוּרָתוֹ - עַיֵן לְעֵיל סִימָן קכז סַעִיף ג וְסָעִיף יד - תקסח תקפא |
| סעיף יג |
| נוֹהֲגִין לֵילֵךְ בְּעֶרֶב רֹאשׁ-הַשָּׁנָה אַחַר תְּפִלַּת שַׁחֲרִית לְבֵית הַקְּבָרוֹת לְהִשְׁתַּטֵּחַ עַל קִבְרֵי הַצַּדִּיקִים, וְנוֹתְנִים שָׁם צְדָקָה לַעֲנִיִּים, וּמַרְבִּים תַּחֲנוּנִים לְעוֹרֵר אֶת הַצַּדִּיקִים הַקְּדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה, שֶׁיַּמְלִיצוּ טוֹב בַּעֲדֵנוּ בְּיוֹם הַדִּין. וְגַם מֵחֲמַת שֶׁהוּא מְקוֹם קְבוּרַת הַצַּדִּיקִים, הַמָּקוֹם הוּא קָדוֹשׁ וְטָהוֹר, וְהַתְּפִלָּה מְקֻבֶּלֶת שָׁם בְּיוֹתֵר, בִּהְיוֹתָהּ עַל אַדְמַת קֹדֶשׁ, וְיַעֲשֶׂה הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא חֶסֶד בִּזְכוּת הַצַּדִּיקִים. אֲבָל אַל יָשִׂים מֲגָמָתוֹ נֶגֶד הַמֵּתִים הַשּׁוֹכְנִים שָׁם, כִּי קָרוֹב הַדָּבָר שֶׁיִּהְיֶה בִּכְלָל וְדוֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים. אַךְ יְבַקֵּשׁ מֵהַשֵּׁם, יִתְבָּרַךְ ֹשְמוֹ, שֶׁיְרַחֵם עָלָיו בִּזְכוּת הַצַּדִּיקִים שׁוֹכְנֵי עָפָר)תקפא. כְּשֶׁבָּא אֶל בֵּית-הַקְּבָרוֹת, אִם לֹא רָאָה אֶת הַקְּבָרִים שְׁלֹשִׁים יוֹם, צָרִיךְ לְבָרֵךְ, אֲשֶׁר יָצַר אֶתְכֶם בַּדִּין וכוּ' - לְעֵיל סִימָן ס סָעִיף יא. כְּשֶׁבָּא אֶל הַקֶּבֶר, יֵשׁ לוֹ לוֹמַר, יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּהֵא מְנוּחָתוֹ שֶׁל - פְּלוֹנִי הַקָּבוּר פֹּה בְּכָבוֹד, וּזְכוּתוֹ יַעֲמֹד לִי. כְּשֶׁמֵּשִׂים יָדוֹ עַל הַקֶּבֶר, יֵשׁ לָשׂוּם יַד שְׂמֹאלוֹ דַּוְקָא וְלֹא יְמִינוֹ, וְיֹאמַר אֶת הַפָּסוּק, וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְֹשֶךָ וְעַצְמוֹתֶיךָ יַחְלִיץ וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו. תִּשְׁכַּב בְּשָׁלוֹם, וְתִישַׁן בְּשָׁלוֹם, עַד בּוֹא מְנַחֵם מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם. - וּכְשֶׁשָֹם יָדוֹ, יְכַוֵּן בַּפָּסוּק וְנָחֲךָ, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ ט"ו תֵּבוֹת כְּמִנְיַן קִשְׁרֵי הַיָּד ז)ברכי יוסף סימן רכד. אֵין לֵילֵךְ עַל קֶבֶר אֶחָד שְׁתֵּי פְּעָמִים בְּיוֹם אֶחָד. הַקּוֹרֵא כְּתָב שֶׁעַל גַּבֵּי הַמֵּצֵּבָה, אִם הוּא כְּתָב בּוֹלֵט, קָשֶׁה לְשִׁכְחָה. וּסְגֻלָּה לוֹמַר, אַהֲבָה רַבָּה עַד וּלְיַחֶדְךָ בְּאַהֲבָה - רכד |
| סעיף יד |
| בְּעֶרֶב רֹאשׁ-הַשָּׁנָה נָהֲגוּ כֻּלָּם לְהִתְעַנּוֹת עַד אַחַר מִנְחָה, שֶׁאָז טוֹעֲמִין אֵיזֶה דָּבָר, שֶׁלֹּא לִכָּנֵס לְיוֹם-טוֹב כְּשֶׁהוּא מְעֻנֶּה. וְכָל הַיּוֹם, יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וּבְמִצְוֹת וּבִתְשׁוּבָה, וּמִכָּל-שֶׁכֵּן בַּעֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ. וְלֹא יַמְתִּין עַד עֶרֶב יוֹם-הַכִּפּוּרִים אֶלָּא יַקְדִּים אֶת עַצְמוֹ הַיּוֹם לְבַקֵּשׁ מֵחֲבֵרוֹ מְחִילָה |
| סעיף טו |
| מְכַבְּסִין וּמִסְתַּפְּרִין בְּעֶרֶב רֹאשׁ-הַשָּׁנָה לִכְבוֹד יוֹם-טוֹב, וְיֵשׁ לִזָּהֵר לְגַלֵּחַ קֹדֶם חֲצוֹת הַיּוֹם וְטוֹבְלִים וְלוֹבְשִׁים בִּגְדֵי שַׁבָּת בְּרֹאשׁ-הַשָּׁנָה, לְהַרְאוֹת שֶׁאָנוּ בְּטוּחִים בְּחַסְדוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, שֶׁיּוֹצִיא לָאוֹר מִשְׁפָּטֵנוּ |
| סעיף טז |
| נוֹהֲגִין לַעֲשׂוֹת הַתָּרַת נְדָרִים בְּעֶרֶב רֹאשׁ-הַשָּׁנָה - וְהָרֶמֶז לֹא יָחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל, סוֹפֵי תֵּבוֹת אֱלוּל וּמִי שֶׁאֵינוֹ מֵבִין מַה שֶּׁהוּא אוֹמֵר בִּלְשׁוֹן-הַקֹּדֶשׁ, יֹאמַרבִּלְֹשוֹן - אַשְׁכְּנַז ]לַעַז[, כְּמוֹ שֶׁהוּא מֵבִין |
