הטור הזה מדבר על הבית המשותף שלנו. והבית המשותף שלנו הוא בית שעשוי מחוטים.

החוטים הם פריט שמלווה את האנושות מאז תחילת דרכה. הבגדים שלנו, התפורים, הרקומים, הסרוגים והארוגים, כולם כולם עשויים חוטים. 

ובימינו, יש לחוטים תפקידים חשובים נוספים, בנוסף לתפקיד שלהם בבגדים. 

יש חוטים שמעבירים את החשמל ממקום למקום,  

יש חוטי תקשורת,

ולנו, היהודים, יש גם חוטים שבונים מהם בית. 

ואני מתכוונת לעירוב.

החוטים האלו, שמקיפים את הערים היהודיות בארצנו, ולא עובר בהם חשמל ולא עוברים בהם פיקסלים, אבל יש להם משמעות רוחנית של בית. 

 

מהו העירוב הזה? ומה תפקידם של החוטים?

 

כידוע, השבת היא אחת מהמצוות שהעם היהודי קיבל, ושמר במשך כל הדורות וכל ארצות הפזורה, ולשמירת השבת יש רשימה של כללים, שמטרתם מעבר למצב של מנוחה ושלווה, בלי שום עשיה, בלי שום יצירה. ואחת מאותן 39 מלאכות שאסורות בשבת היא 

 

מלאכת ההוצאה מרשות לרשות. משמעותה היא שאסור לאדם להוציא חפץ מרשות היחיד (הבית שלו) לרשות הרבים, וגם אסור לו לקחת חפץ מרשות הרבים לרשות היחיד. 

האיסור הזה כתוב בתורה, והנביא ירמיהו חוזר ומזהיר על כך: "כֹּה אָמַר ה' הִשָּׁמְרוּ בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְאַל תִּשְׂאוּ מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת...  וְלֹא תוֹצִיאוּ מַשָּׂא מִבָּתֵּיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ וְקִדַּשְׁתֶּם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם" (ירמיהו י"ז כ"א). 

 

מדוע אסורה ההוצאה מרשות לרשות? מדוע אסורות כל אותן מלאכות?

מה המטרה של כל אלו?

המטרה היא להביא לכך ששביעית מזמננו, היום השביעי בשבוע, יוקדש למנוחה, יוקדש לחיבור הרוחני שלנו, יוקדש אל מה שמחבר אותנו אל האלקים.

וזוהי השבת, וזהו חלק מהותי ביותר במהות שלנו כעם ישראל. הוא רמוז בדגל שלנו (מגן דויד שמחולק לשבעה צורות גיאומטריות ובמרכזו משושה שמרמז על השבת), הוא רמוז בסמל שלנו (מנורה בת שבעה קנים, שהאמצעי מרמז על השבת), הוא 

 

חלק מהותי מאיתנו, מכולנו. 

 

ההוצאה מרשות לרשות אסורה היא, יש איסור מדאוריתא, שנוגע דווקא לשטחים מאוד גדולים ומאוד עמוסים, אבל גם בשטחים עירוניים רגילים, אסרו חכמים להעביר בהם חפצים, כדי למנוע מצב שאנשים יתעסקו בסחורה ובמשאות בשבת, במקום לנוח ולשבות. 

ואת השטחים העירוניים המצומצמים יותר שחכמים אסרו לטלטל, כלומר להעביר חפצים, אליהם, מהם, ובתוכם - חכמים גם נתנו דרך להקל: כאשר לוקחים אזור, קבוצה של בתים, או קבוצה של רחובות, והופכים אותם ליחידה אחת: מקיפים את השטח 

 

בגדר או בחוטים על עמודים עם צורה של פתח, ויוצרים שותפות על ידי מזון שמספיק לשתי סעודות ושייך לכל בני אותו אזור, ובכך הם נחשבים הלכתית לרשות אחת, רשות יחיד אחת משותפת לכל הדיירים של אותו אזור.

וזה הרעיון מאחורי העירוב. 

 

בעבר, היתה האחריות על יצירת ה"עירוב" מוטלת על הדיירים. דיירי השכונה היו קובעים ביניהם שותפות, ומחליטים שהם בעצם "רשות יחיד" אחת, והרי זה בדיוק מה שאנחנו: עם אחד, משפחה אחת, אנשים אחים. ולכן גם הבית שלנו, וגם אם הוא בית גדול, הוא 

 

בית אחת, רשות אחת, הרשות המשותפת של המשפחה המורחבת שלנו. 

 

כיום, האחריות על יצירת הערוב נמצאת בידי הרבנויות המקומיות. הרבנות היא האחראית להקיף את האזור, השכונה, או העיר, בגדר, ומבחינה הלכתית, מספיק להקיף את האזור בחוט עם "צורת פתח", הרבנות היא האחראית לבדוק כל יום שישי את תקינות העירוב, והיא גם האחראית על הכנת המזון המשותף לתושבי השכונה הוא העיר, ואמירת נוסח הברכה המתאים ליצירת העירוב. 

 

וכך ביהדות משמש החוט גם כחוט שיוצר בית, שיוצר חיבור, שהופך אותנו לרשות אחת, למשפחה אחת, ליחידה אחת משותפת. 

 

יש אנשים שאינם מכירים את כל זה, ובכל זאת, בזכות אותו חוט, אותו ערוב, כאשר אותם אנשים מעבירים חפצים ממקום למקום, הם אינם עוברים על איסור, זה אמנם לא אומר להם דבר, אבל זה גם לא מפריע להם, לא מגביל אותם, לא פוגע בהם בשום דרך שהיא. אמנם זה הופך אותם לשייכים לקהילה, לעם, לשכונה - ומונע מהם לעבור על איסור. שום הפסד לא נגרם להם מהעירוב - רק רווח - רק רווח לכולם. 

 

ולמה אני מספרת את כל זה?

 

אני תושבת שכונת בית וגן בירושלים. שכונה זו היא שכונה שכמעט כולה מאוכלסת על ידי תושבים שומרי תורה ומצוות, שמקפידים על שמירת השבת. רבים מהם ממילא לא משתמשים בעירוב - וממילא אינם מוציאים חפצים מחוץ לבית או לתוכו, אבל יש רבים שכן משתמשים בערוב ונעזרים בו. 

 

וכעת, באו אנשים, ובשם אידיאלוגיה שאין לה שם אחר, אלא טרור, וטרור לשמו, קורעים את העירוב הזה, קורעים בעצם את החיבור העדין הזה שמחבר בינינו כעם אחד, כמשפחה אחת. 

 

מה זה מפריע לכם? למה לעשות כזה דבר? למה לפגוע ברכוש ציבורי, ברכוש עירוני, ברכוש משותף של כולנו? אנחנו משלמים ארנונה - למה שלא נקבל את הצרכים הדתיים שלנו? 

למה להרוס את הבית המשותף שלנו, את התשתית המשותפת שלנו, שהיא כל כך עדינה, ובנויה מחוטים כל כך דקים, והנה באים ומנסים לפגוע בהם. מדוע?

 

וכעת, יצאה קריאה מטעם הבד"צ, שבשכונתנו - שהיא שכונה דתית מאז ומעולם - אי אפשר כבר להסתמך על העירוב. כי יותר מדי פעמים באו אנשים וקרעו אותו. 

 

אנשים באים וקורעים את הערוב, אבל מי בעצם מפסיד מזה? 

 

רוב התושבים לא מפסידים מכך דבר. ממילא אנשים בדרך כלל אינם נוהגים לשאת מסעות וחפצים ממקום למקום בשבת. סידורים וחומשים יש גם בתוך בית הכנסת. את הטלית אפשר ללבוש לפני היציאה מהבית, ובכדור אפשר לשחק גם בתוך הבית ולא חייבים לצאת איתו לחצר.

 

אז מי באמת מפסיד מכך שקורעים לנו את העירוב? 

 

מפסידים אלו שבאמת זקוקים לו. 

 

התינוקות הקטנים שרוצים להוציא אותם קצת לטייל. הנכים והקשישים שמרותקים לכסאות גלגלים ורוצים לצאת לטייל איתם בשכונה, אבל אי אפשר, כי מישהו הרס את העירוב. 

 

תחשבו על זה. הרי גם לכם יש מוסר. ערכים. אידיאלים. איפה הם? זה האידיאל שלכם? לקרוע את החוט המשותף שמאחד בינינו? לקרוע את שלוות החיים של הנכים, הקשישים והתינוקות שרוצים לצאת להסתובב קצת בשכונה?

 

תחשבו על זה ותתנצלו.

 

ואתם, פוליטיקאים ואנשי תקשורת יקרים, לפני שאתם מזדעזעים מכמה ילדים צומיסטים טרוריסטים שמשתמשים בחוטים כדי למשוך אש, טפלו קודם כל בטרוריסטים מבית, שבשם ה"חופש" וה"שוויון" פוגעים בבית שלנו באופן פיזי, והורסים את הבית המשותף של כולנו, ופוגעים בשלווה של כל כך הרבה אנשים שלא עשו להם דבר. 

 

צאו נגדם, דברו נגדם, גם אם זה לא נותן לכם עוד רייטינג. גם אם זה לא מביא עוד מנדטים, 

צאו נגדם גם אם זה לא פופולרי, גם אם זה לא מושך כותרות, גם אם זה לא כדאי. 

צאו נגדם, פשוט כי זו האמת, וזה מה שצריך לעשות. 

 

כי לא כל דבר צריך להיעשות לפי שיקולי כדאיות ורייטינג. 

 

כי יש גם מושג בלקסיקון שנקרא צדק. שנקרא יושר. שנקרא הוגנות. יש דבר כזה. נעים מאוד.  

 

צאו נגד אותם טרוריסטים, דברו נגדם, חנכו את הציבור שלכם שלא יוציא מתוכו ענפים שוטים כאלו - על מנת שהחברה של כולנו תהיה צודקת יותר, והאוירה של כולנו תהיה נקיה יותר וטובה יותר, ונוכל להמשיך לחיות כאן כעם אחד מגובש, כמשפחה אחת גדולה, שחיה בתוך בית אחד גדול, הבית של העם היהודי.