מקור: אתר בית חב"ד 

 

 

מספר הרב גרוסמן שליט"א:

 

הבת שלי,  חיה רבקה, הבת הבכורה, כשהיתה בגיל 16, חוזרת מבית הספר עם עין נפוחה. 

 

חשבנו שזה כלום, עין נפוחה, אבל הדבר התפתח והתפתח, והעין נהיתה ממש... לא סתם נפוחה, עם מוגלה, עם דם.

 

התחלנו ללכת לרופאים. בתחילה לרופאים פה באיזור שלנו, אחר כך בבית רפואה בחיפה, תל אביב, הדסה ירושלים, וככה במשך כשבעה חודשים. היינו אצל כל גדולי הרופאים. רופא אחד אומר שזו העין, רופא שני אומר שזה העור, אחר אומר שזו אלרגיה. 

 

הרופאים שלא יודעים - אתה יודע, מחפשים, אלרגיה, לא להתרחץ פה. לא להתרחץ פה.

 

ובתוך כל אותו הזמן כתבתי כמה וכמה פעמים לרבי ובקשתי ברכה בשביל הבת שלי.

 

הייתי בארצות-הבית ומישהו אמר לי שיש לו ידיד, חבר, קוראים לו פרופ' אורנבלס, שהוא רופא מומחה לעיניים. וכדאי שאני יתייעץ איתו. 

 

הלכתי לפרופסור אורנבלס, התייעצתי איתו, והוא אמר שהוא לא יכול לענות לי בעל פה על אף שיש לו את כל המסמכים, והוא צריך שהיא תבוא בעצמה. צלצלתי לבית וביקשתי שמיד יסדרו לה טיסה. כרטיס, ויזה, ושתבוא מיד לארה"ב.

 

היא הגיעה לפנות בוקר. הטיסה הגיעה לניו יורק בשש בבוקר. אומרת לי בתי:  "אני רוצה לראות את הרבי" היא מיד רוצה לראות את הרבי. 

 

אז היה הנוסח,  שבשעה 10 בדיוק הרבי היה מגיעה ל-770,   והאנשים היו מחכים בחוץ לראות את הרבי.  לפעמים נותן לילדים צדקה. לפעמים אומר שלום, ונכנס. 

 

הגענו ל-770 כמה דקות לפני 10. הבת שלי עמדה פה, ואני עומד פה. והרבי מגיע. מה אבא לא עושה בשביל הבת. כרחם אב על בנים -

 

אני עזבתי את השורה שבה עמדתי ונעמדתי  מול הרבי, זאת אומרת שכאשר הרבי מגיע ל-770 הוא חייב לראות אותי. 

 

הרבי יצא מהרכב, הרבי הולך ככה, ופתאום אני עומד מולו. הרבי הסתכל. הוא הבין שיש לי בעיה. 

 

אמרתי לו: "רבי, זאת הבת שלי, שיש לה את הבעיה בעין, ושאני צריך שיהיה לה רפואה שלמה.... שהרבי יברך אותה". 

 

הרבי הסתכל עליה ואומר לי: "לבדוק מיד את המזוזה, ויהיה לה מיד רפואה שלמה, ושתזכה לגדל אותה לתורה, לחופה ולמעשים טובים" והרבי המשיך.

 

אני מיד יצאתי החוצה.היה טלפון ציבורי. צילצלתי לבית, ואמרתי לרבנית שהרבי אמר שצריכים למיד לבדוק את המזוזות. יש לנו סופר, ואמרתי לקרוא לסופר, ומיד להוריד את המזוזה ולראות. 

 

 

מיד קבעו מזוזה אחרת, מזוזה כשרה.

 

כל זה קורה בארץ. כשאני נמצא ב-770 ומתפלל שחרית אחרי שראיתי את הרבי, והבת שלי מחכה לי שמה במסעדת 'עס ענד בענטש'. היא חיכתה לי. 

 

אני גומר להתפלל, וכשאני יוצא אומרת לי הבת: "אבא, מה עם העין שלי?"

 

אמרתי: "מה קרה?"

 

"אני מרגישה משהו קורה"

 

 

היא הלכה לנוח, קמה פתאום, אין, נעלם, כאילו לא היה.

 

יש לי תור אצל פרופסור אורנבלס.

 

אמרתי לה: "בא נלך".

 

הוא מסתכל ומקבל הלם. יש לו את הסקין, שם כל הבעיה שהיתה, המוגלה והדם ומה שהיה שם. והנה הוא רואה עין נורמלית. 

 

סיפרתי לו את מה שקרה....

 

שבועיים אחרי שהבת נרפאה והיה הנס הזה, הייתי ב"פארבריינגען". 

 

"שמי יצחק דויד בן איטא פערל, שאצליח".

 

"אמן, עם הבת הכל בסדר?"

 

"מצבה הרבה יותר טוב ב"ה. חיה רבקה בת אסתר ביילא."

 

"שיהיה עוד יותר טוב!"

 

עברו שמונה עשרה שנה. אני 'אורח כבוד' בניו ג'רזי. נכנס בשבת לבית הכנסת. 

 

יהודי שעומד בפינה ומתפלל עם הטלית רואה אותי. הוא רץ אלי, ומתחיל לנשק אותי, ומתחיל לבכות. 

 

ואני מתבונן, אני לא מכיר את האיש הזה. 

 

התברר שזה היה פרופסור אורנבלס.