סיפורים לכבוד שבת
חלתו של ר' משה'לה - יצחק יעקב ילין
- פרטים
- קטגוריה: סיפורים לשבת
- פורסם בראשון, 05 יולי 2020 12:46
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 386
חלתו של ר' משה'לה - יצחק יעקב ילין
מתוך הספר: לכבוד שבת, הוצאת נצח
בימיו של ר' משה'לה פיזיצר - אחד מיקירי ירושלים בדורות עברו - ניטלה מעניי סביבתו דאגה אחת, לפחות, והיא דאגת חלה לשבת.
את הדאגה הזאת קיבל ר' משה'לה על עצמו.
בימיו עוד ידעו בני ירושלים טעמה ומובנה של ברכה אחת קדמונית, שהלכה ונדחקה מפני החיים החדשים וכמעט לא נותר לה זכר גם בירושלים של ימינו, הלא היא ברכת "ומשארתך".
בימים ההם נהגו בני ירושלים לאפות את לחמם במו ידיהם ולא לקנותו מן המוכן. בכל שכונה משכונות ירושלים התקיים תנור ציבורי, שנבנה על חשבון הכלל. יחד עם שאר הבנינים הציבוריים שבשכונה, כגון הבורות, המקווה, ולהבדיל בית הכנסת. את התנור היו משכירים לאופה, על מנת שיאפה בו לחם, פיתות, חלות, עוגות, רקיקים, כעכים וכל מיני מגדנות לחגים, לרבות מיני מאפה מיוחדים הקבועים לימים מסויימים בשנה - עבור כל בעלי הבתים שבשכונה.
ונוהגים היו בעלי בתים חשובים בימים ההם לאפות באורח סדיר וקבוע: בכל יום שני בשבע - לחם ופיתות. בכל יום שלישי - כעכים. בכל יום חמישי - לחם ופיתות. ובכל יום שישי - רקיקים, עוגות וחלות לשבת. וכן רקיקים מיוחדים, זרועים סוכר וקנמון, אשר יוחדו רק לפת שחרית של יום שישי בלבד, הואיל ובוקרו של יום שישי צריך להיות מכובד מכל בוקר אחר, באשר בו צריכים לטעום את הטעם הראשון של קרבת השבת, ושל ההכנות לשבת, שהחלו תמיד, בעיקר בכל הנוגע לאפיה, עם חצות לילה אור ליום שישי.
מלבד אפיות קבועות ושיגרתיות אלו, היו גם אפיות עונתיות. אף הן היו מחוייבות כל אחת בעונתה, בבחינת בל יעבור. היו אלה מעשי אופה שונים לימים מסויימים, כגון: אוזני המן לפורים, מצות חמץ לפסח שני, עוגות ביצים לל"ג בעומר, כעכי גבינה לשבועות ומגדנים שונים לימים טובים. בעד אפיות מיוחדות לשמחות, היה האופה מקבל תשלום מיוחד.
עקרות בית חשובות (וכולן היו אז חשובות, כשם שהיו עניות) היו נוהגות לאפות לשבת גם חלה אחת נוספת, בעלת צורה מיוחדת, לסעודת "מלוה מלכה", ואמנם נקראה חלה זו בשם "חלת מלוה מלכה". כל ילד בבית ידע היטב, כי בחלה זו אין לנגוע עד מוצאי שבת. מראה החלה הזאת היה מוסיף נופך מיוחד לרגש המועקה של פרידת השבת.
משבא ר' משה'לה פיזיצר, התחילו עקרות הבית לאפות חלה נוספת, בעלת צורה מיוחדת אף היא, על מנת לתתה לר' משה'לה. חלה זו נקראה בשם "חלתו של ר' משה'לה". כל ילד בבית ידע, כי חלה זו לא נועדה לאכילה בבית, עד שיבוא ר' משה'לה לקבלה. והיה חש, למראיה בלבד, הרגשת קדושה והערצה.
כי חלתו של ר' משה'לה - קודש היא לעניים. ר' משה'לה הוא אביהם של עניים. דואג הוא לכך, שתהיה להם חלה לשבת, ממנה יאכלו ילדים עניים בליל שבת וישמחו, ובודאי יזכירו את שמו של ר' משה'לה. והרי כל מגעו ומתנו של ר' משה'לה הוא עם ילדים. בבואו לקבל את החלה - ילדים מגישים לו אותה. בבואו אחר כך לתת את החלה - ילדים הם שמקבלים אותה מידיו. המבוגרים ממלאים תפקידם בענין זה רק מאחורי הקלעים. וכי לשם מה יבואו המבוגרים ובשעת מעשה בושה תכסה את פניהם? במידה מסויימת אף ר' משה'לה בעצמו כאילו אינו קיים כאן. גם הוא ממלא את תפקידו כאילו מאחורי מסך. אינו נוטל חשיבות לעצמו. במציאות ישנה רק חלה, חלתו של ר' משה'לה, העוברת ממקום למקום, מבית לבית, דרך ביתו של ר' משה'לה.
וכל חלה וחלה מחלותיו של ר' משה'לה כאילו מדובבת אליו בלשון משלה, המובנת אך ורק לו. הוא הכי כל חלה וחלה על פי צורתה מהיכן היא באה. ולא זו בלבד, אלא ידע גם מה שיש לכל אחת מהחלות לספר באזניו על נותנה ועל עושיה. על פי סיפורים אלו ידע גם להעריך את חלותיו, כל אחת כערכה ודרגתה, ועל פי הערכה זו ידע גם איך לחלקן ולתת לכל אחת את המקום הראוי לה. חלה שבאה מבית פלוני, מקומה יאה לה בבית אלמוני.
כך היה ר' משה'לה נוהג כל ימיו, מיום שבא לעיר הקודש עד יום פטירתו. במשך כל השבוע הוא היה יהודי מכובד, בן תורה, וגם אמיד במקצת, ואילו כל יום שישי היה כעין "נושא סבל", מסורבל בשני סלים גדולים שבהם היה אוסף את החלות. לא היה דבר שיעכב את ר' משה'לה מעבודת יום שישי שלו, לא השרב ולהט השמש בקיץ ולא הקור ומטרות הזעף בחורף. ביום גשם היה מכסה את שני סליו בשמיכות עבות. אמנם על ידי כך היה מכביד את משאו, אבל חלותיו נשארו מוגנות ויבשות.
פעם אחת עשה ר' משה'לה מעשה, אשר היה לשיחת היום בשכונה. אותו יום שישי היה יום חורף סגרירי סוער, קרה עזה שלטה בעולם ומטרות ברד ניתכו בלי הרף. הרחובות היו ריקים מאדם. אנשים וילדים הסתגרו בתוך הבתים והציצו בעד החלונות הרטובים אל החורף המשתולל בחוץ. מה יעלה ביום כזה לחלתו של ר' משה'לה? איך היא תגיע לתעודתה? שאלה זו העיקה על לבן של עקרות בית רבות. בבתים רבים דאגו לכך דאגה כנה, תמימה, כאילו חששו שבלעדי חלתו של ר' משה'לה תהיה השבת פגומה, חס ושלום, ויושבת טעמה. ברם, ר' משה'לה לא הניח הרבה שהות לחשוש ולדאוג. הוא עשה מעשה ובא! הסגריר והסופה לא הפחידוהו. הקור, הרוח ומטרות הברד, לא עצרו בעדו. יש עצה ויש תבונה כנגד אלה. הוא קשה לעצמו כר מלפניו וכר מאחוריו... וכך, כשהוא עמוס שני סלים משני צדיו, שני כרים מלפניו ומאחוריו, לרגליו מגפיים של עור עם ביטנת לבד, שהביא עמו מרוסיה, ושמיכת צמר מחפה על סליו ועל כריו יחד - נע ר' משה'לה והזדחל לו לאטו בכבדות בתוך הבוץ ושלוליות המים שבסימטאות השכונה. בתוך פקעת מתנועעת זו של סלים-כרים-מגפיים-ושמיכה, הנהדפת בזרמי הרוח ונשטפת בקילוחי מים - נמצא יהודי זקן, כבן שמונים ומעלה - איש לא ידע את גילו המדוייק - שהלך ופסע מבית לבית לאסוף חלות לשבת בשביל עניים...
זו היתה תמונה מלאת הוד.
ובכל בית ובית עוררה התמונה הפתעה והתפעלות, יחד עם פחד ודאגה. בכל בית ובית ביקשוהו, איפוא, להיכנס. הזמינוהו לכוס חמין. הפצירו בו לפוש רגע. אך ר' משה'לה הודה באדיבות וסירב. אין לו שהות להתעכב. היום הוא יום חורף קצר והמלאכה עוד מרובה לפניו. ביום כזה, יותר מתמיד, מזדרז ר' משה'לה להשלים את עבודתו, עבודת יום השישי שלו, לאסוף את החלות ולחלקן בהקדם. גם העני - היה ר' משה'לה אומר - ראוי שיידע בהקדם שיש לו חלות לשבת, כשם שאנו יודעים זאת בהקדם. לגביו זוהי הכנת שבת שלו.
מעשה זה של ר' משה'לה באותו יום שישי סגרירי, היה, כאמור, לשיחה בפי כל, ותמונה זו של זקן מכורך בשני כרים מלפניו ומאחוריו, נשארה חרותה בלב כל אלה מאותו הדור שראו זאת במו עיניהם.
לאחר מכן המשיך ר' משה'לה פיזיצר עוד כמה שנים בעבודת יום השישי שלו. המעשה הזה, שהכל חששו ודאגו לתוצאותיו, לא הזיק לו במאומה.
אחרי שנפטר ר' משה'לה מתוך זיקנה מופלגת, נמצא יהודי אחר שקם למלא את מקומו. גם הוא היה מחזר מדי יום שישי על פני הבתים, לאסוף את החלות ולחלקן, וגם למענו טרחו עקרות הבית ואפו חלות מיוחדות. לכאורה הכל המשיך כמקודם. אבל לא היה עוד לכל הדבר הזה אותו צביון שהיה לו בימיו של ר' משה'לה. התוכן המקורי כאילו גז ונעלם, כאילו נסתם מקור חייו ונסתלקה נשמתו.
רק דבר אחד נשמר: השם. שנים לאחר פטירתו של ר' משה'לה עדיין קראו לחלה זו בשם "חלתו של ר' משה'לה".
וזה שמר במידה מסויימת על הצביון הקודם.