על רבי אלחנן וסרמן זצ"ל מסופר: הלא רבי אלחנן היה תלמידו המובהק של רבנו ה"חפץ חיים", ובזמן פטירתו של ה"חפץ חיים" שהה רבי אלחנן באנגליה כדי לאסוף כסף למען הישיבה שעמד בראשה. רבי אלחנן התאחסן בבית משפחת שטרנבוך הידועה ברוחב לבה. ה"חפץ חיים" נפטר ביום שישי [כ"ד אלול תרצ"ג] ומשפחת שטרנבוך קבלה את הידיעה המעציבה עוד לפני שבת.
אולם בני המשפחה אשר ידעו כי רבי אלחנן היה קשור מאוד עם ה"חפץ חיים", לא גילתה לו את הידיעה המרה כדי שלא להעיב עליו את שמחת השבת המתקרבת. גם לגבאי בית הכנסת נודע על פטירתו של רבנו ה"חפץ חיים", והוא מצא לנכון להודיע על כך למתפללים, הוא תלה מודעה על כך בשערי בית הכנסת, כשיצא רבי אלחנן מבית הכנסת לאחר תפילת מעריב, נתקלו עיניו במודעה, והמשיך לדרכו.
בן המשפחה, הגאון ר' משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית, סיפר: שבמשך כל השבת לא ניתן היה להכיר ברבי אלחנן איזה שינוי כלשהו. הוא נהג כמנהגו כל הימים בשמחה ובמאור פנים. אולם אך סיימנו את ההבדלה במוצאי שבת קודש, מיד פרץ בבכי נרגש שנמשך כמה שעות ללא הפוגה, כל נסיוננו להרגיעו ולהשיב רוחו עליו עלו בתוהו.
מעשה ברבי יחזקאל סרנא זצ"ל, שבאחד השבועות האחרונים לחייו, כשהוא חולה ורפה-אונים, התאמץ לעלות במוצאי שבת לתפלת מעריב להיכל הישיבה. כשהגיע למדרגות, התברר לו שמסיימים כעת להתפלל. אולם, הוא המשיך והשתרך בשארית כוחותיו בכדי להגיע אל ההיכל. שאל אותו מלווהו: טירחה זו למה, הן כבר גומרים להתפלל?
נתן בו רבי יחזקאל עינים טובות והשיבו: תפלה בציבור היא מצוה מדרבנן, וקל וחומר לתפילת ערבית שהיא רשות, ואילו לברך את בני הישיבה בברכת שבוע טוב הוא מצוה דאורייתא "ואהבת לרעך כמוך", על כן אני ממשיך לעלות כדי לקיים מצוה זו.