חג השבועות

דבר החסידות – פרשת מצורע – שבת הגדול

ב"ה

דבר החסידות – פרשת מצורע – שבת הגדול

 

שורש המכות ושורש החמץ  (עיוני)

בשבת הגדול נוהגים לקרוא חלק מהגדה של פסח. בין היתר מתקיים שם דיון על מספר המכות שהביא הקב"ה על מצרים:

רבי יוסי הגלילי אומר שבמצרים לקו עשר מכות ועל הים חמישים מכות. רבי אליעזר אומר שכל מכה היתה "של ארבע מכות" וממילא לקו במצרים ארבעים מכות ועל הים מאתיים,ולדעת רבי עקיבא היתה כל מכה "של חמש מכות" ובסה"כ לקו במצרים חמישים מכות ועל הים 250 מכות.

בהסבר המחלוקת שלהם מביא ה"כלבו" (בשם ספר המקנה, וכן הוא גם בריטב"א להגש"פ): שלדעת רבי אליעזר, המכות היובכל ארבעת היסודות של הדבר המוכה. כלומר, חז"ל למדונו (במדבר רבה פ' נשא. רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ד) שכל דבר בעולם מורכב מד' יסודות: אש רוח מים עפר, וזהו מה שמחדש ר' אליעזר: שהמכות לא היו רק בדבר כפי שכבר נעשה מציאות אחת מד' יסודות אלא הגיעה גם לעצם של כל יסוד ויסוד [לדוגמא: מכת דם היתה לא רק במים כפי שנראים לעינינו אלא גם ביסוד האש, הרוח והעפר שבמים].

ורבי עקיבא מוסיף עוד יותר: שהמכה היתה גם ב"חומר ההיולי" של הדבר הנלקה, שהוא גבוה מהארבע יסודות והוא עצם הדבר ממש ולכן היתה של חמש מכות. ולפ"ז יוצא שדעת ר' יוסי הגלילי היא שהמכות פעלו רק על הדבר כפי שכבר נגמר הרכֵבו ונהיה מציאות אחת.

והנה, ידועה המחלוקת במשנה (פסחים רפ"ב) שר' יהודה אומר "אין ביעור חמץ אלא שריפה" וחכמים אומרים "אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים" ומבאר בצפנת פענח (לגאון הרוגוצ'ובי), שר' יהודה סובר שצריך לבער את עצם מציאותו של החמץ, שזה נעשה דווקא ע"י שריפה, ואילו חכמים סבורים שצריך לבטל רק את ה'תואר' של החמץ ומטרתו (אכילה) ולכן די בפירור לרוח או הטלה לים.

אומר הרבי שיש לומר, ששתי המחלוקות מתאימות זו לזו, כי הרי שורש המחלוקת של התנאים לעיל היא עד כמה חדרה טומאת מצרים במציאות של הדברים שם, ואם כן גם בענין החמץ, שאיסורו נובע מטומאת מצרים*, הם חולקים עד כמה חודרת הטומאה במציאות של החמץ:

כי הנה דעת רבי עקיבא בפסחים (ה, ב) היא כר' יהודה ש"אין ביעור חמץ אלא שריפה"! וזהו לשיטתו שהמכות היו גם בחומר ההיולי של הדבר, וממילא צריך לבטל גם את עצם החומר של החמץ ולא רק את ה"תואר". ורבי אליעזר הסובר שכל מכה היתה של ד' מכות אתי כשיטת חכמים שדי לבטל תואר וציור החמץ.

והנה רבי יוסי הגלילי סובר (פסחים כג, א) דחמץ מותר בהנאה, שמזה מובן שאיסור חמץ אינו חודר כלל לפנימיות הדבר, ואתי כפתור ופרח לשיטתו בהגדה שהמכה היתה רק על הדבר כפי שהוא בחיצוניותו!

שבת [הגדול] שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק טז, וארא שיחה ה (עמ' 87 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 92 ואילך). הרעיון לעיבוד מספר "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' רכח-ט. וכל מי שעתותיו בידו כדאי לו לעיין בגוף השיחה הרחבה מני ים בעומק המושגים בנגלה ובחסידות וישבע בצחצחות נפשו.

______________

*)  להעיר מהצד השווה דחמץ ועבודה זרה [שבמצרים "הללו עובדי ע"ז כו'" וכן קליפת מצרים: "לי יאורי ואני עשיתיני" – ראה יחזקאל כט, ג ובאריכות ב"דבר החסידות" ויגש שנה זו], דשניהם מצוה לבערם, אסורים במשהו ועוד (ומאן דאכיל חמץ בפסח כמאן דפלח לעכו"ם – זח"ב קפב, א) – ראה תורה שלמה חי"ט מילואים סימן כ', וש"נ).

וראה שו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תתקעז. הובא בשמחת הרגל להחיד"א לימוד א'), שהטעם שהחמירה תורה יותר משאר כל איסורים (גם ע"ז) הוא מפני שחמץ בפסח רמז ליצה"ר, עיי"ש (ובשמחת הרגל שם), ובטעהמ"צ שלו מצוה קז).