הרב שמואל ברוך גנוט

 

 

ר"ה כח, א: שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא... שכפאוהו פרסיים. וראיתי שהעירו שאמנם שייך לכפות על אכילת מצה, אך כיצד כפאוהו לישב בהסיבה, והרי קי"ל דהאוכל מצה ללא הסיבה לא יצא. ובפשטות י"ל דמיירי בא' שהיסב על המיטה כדרכם, ואז כפאוהו לאכול מצה. ואמנם בקובץ מוריה (ניסן התשע"ו) הביאו בשם מו"ר הגר"ח קניבסקי שליט"א שאכן כפאוהו להסב. 

 

ואולם יל"ע בזה, האם ענין ההסיבה היא דרך חירות, או שמהני שיישב בצורת תנוחה המראה חירות, ולפי"ז א"נ כצד א', א"כ כשכופין אדם לישב בדרך חירות, הרי אין לך היפך חירות גדול מזה. אך א"נ שהנושא הוא לישב בתנוחת חירות, א"כ גם כשכפוהו לכך, סו"ס ישב כתנוחת החירות שקבעו חז"ל.

  

איתא בשמו"ר (בשלח פרשה כ, יח): "ויסב אלהים את העם, מכאן אמרו רבותינו אפי' עני שבישראל לא יאכל עד שיסב שכך עשה להם הקב"ה, שנאמר ויסב אלהים". והנה לעיל שם איתא: "מהו ויסב שהקיפן הקב"ה כשם שהוא אומר (זכריה ב) ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב, וכגון רועה שהיה רועה צאנו וראה זאבין באין על הצאן והיה סובב את הצאן שלא ינזקו, כך בשעה שיצאו ישראל ממצרים היו אלופי אדום ומואב וכנען ועמלק עומדין ונותנין את העצה היאך לבא על ישראל כשראה הקב"ה כך, סבב אותן שלא יבואו עליהם, שנאמר ויסב אלהים את העם", עכ"ל. ולפי"ז לא מובן מהו ענין הסיבה ליד השולחן לכך שהקב"ה הקיפן. 

 

אולם בבמדב"ר (במדבר פרשה א) איתא: "בנוהג שבעולם מלך בשר ודם שיצא למדבר שמא מוצא הוא שם שלוה כשם שהיה מוצא בפלטין או אכילה או שתייה ואתם הייתם עבדים למצרים והוצאתי אתכם משם הרבצתי אתכם בסיגמטין, שנאמר (שמות יג) "ויסב אלהים את העם דרך המדבר", מהו ויסב שהרביצם כדרכי המלכים רבוצין על מטותיהם", עכ"ל. ופי' במתנות כהונה: "דרש 'ויסב' לשון הסיבה, כמו שהיו רגילין בימי חכמי התלמוד לישב על מטות סביב השולחן", עכ"ל.  ולפי"ז שפיר אנו מסיבין, כדרך שהקב"ה היסב את אבותינו כדרך המלכים.

 

ובספר המנהיג (הלכות פסח, עמוד תע) איתא: "וד' כוסות שלפסח צריכין הסיבה דרך חרות, אחד האנשים ואחד הנשי', שהרי הנשי' חייבו' בד' כוסות שאף הן היו באותו הנס, ובאשה חשובה שאין עליה אימת בעלה. ובריש ילמדנו ובראשית רבה מצא' סמך להסיבה מן התורה, ויסב אלהי' את העם, מלמד שהושיבן בהסיב' כבני מלכים. ראב"ן", עכ"ל. 

וכן באבודרהם (סדר ההגדה ופירושה) כתב: "ואמרינן בואלה שמות רבה (פ"כ י"ח) "ויסב אלהים את העם", מכאן אמרו רבותינו אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, שכך עשה להם האלהים שנאמר "ויסב אלהים את העם", עכ"ל.

 

ואמנם ביתר המקורות בטעם ההסיבה למדנו שעניינו דרך חירות. בירושלמי (רפ"ט דפסחים) איתא: "אמר רב לוי ולפי שדרך עבדים להיות אוכלין מעומד וכאן להיות אוכלין מסובין להודיע שיצאו מעבדות לחירות". ובשאילתות (שאילתא עז) כתב: "וכד אכיל למצה צריך למיסב ולמיכל מאי טעמא דההוא יומא הוינן בני חורי כדתנן אפי' עני שבישראל לא יאכל עד שיסב". והרמב"ם (חמץ ומצה ז, ו-ז) כתב: "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר "ואותנו הוציא משם" וגו', ועל דבר זה צוה הקב"ה בתורה "וזכרת כי עבד היית", כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית. לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות", עכ"ל. ועי' בחידושי מרן רי"ז הלוי שם. 

 

ונמצא שישנם ב' טעמים יסודיים בתקנת ההסיבה. א) זכר לכך שהקב"ה הושיבם רבוצים במיטותיהן כבני מלכים. ב) דכיון דהסיבה היא דרך חירות, על כן או מצווים לאכול בדרך חירות, להראות שיצאנו עתה משיעבוד לחירות.

[והנה במדרש שכל טוב (פרשת בא, פרק יב) כתב: "ומצה נמי בלילי פסחים כי אכיל לה צריך הסיבה, משום פרסומי ניסא". ואפ"ל לפרש דבריו בכך שעצם ההסיבה, המראה על דרך חירות, היא פרסום הנס, המראה על יציאתנו משיעבוד לחרות. או שהכוונה היא להראות ולפרסם את הנס שהקב"ה הושיבנו רבוצין כבני מלכים. ויש מקום להעיר בזה, דהנה בזמן חז"ל ישבו כל בני החורין בהסיבה, (וכד' רש"י פסחים צט, ב) "כדרך בני חורין במטה ועל השולחן", ובברכות מו, ב כתב רש"י: "רגילין היו לאכול בהסיבה על צדו השמאלית ורגליו לארץ איש איש על מטה אחת". ובשבת  מג, א כתב רש"י: "שכל הסבתן כך היתה, יושב קצת ונשען על שמאלו"). ואם כך היה רגיל אצלם, א"כ מאי פרסומי ניסא איכא בזה? בשלמא אם עניינו להראות דרך חירות, אפ"ל דאע"פ שבזמנם לא הראו בכך דרך חירות מיוחדת יותר מכל ימות השנה, משום שתמיד הסבו כך בדרך חירות, אך סו"ס אם לא היו מסובין, היה בכך היפך דרך חירות, וכד' הירושלמי הנ"ל ש'דרך עבדים להיות אוכלין מעומד'. אך מה שייך בזה פרסום הנס? וצ"ע, והיא קושיא אלימתא.

 

ובחוה"מ פסח התשע"ו, שאלתי זאת את מו"ר מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א (ע"י נכדו חביבו, ידידי הרה"ג רבי אריה קניבסקי שליט"א) והשיב מרן שליט"א שאף שבימיהם היו רגילים להסב, אך עדיין יש פרסומי ניסא בכך שמוכרחים להסב. והיינו שעצם ההכרח לעשות כך מצד הדין, יש בכך פרסום הנס. ויש להוסיף שהרי בזמנם היו מדליקים נרות בבית בכל עת, והנרות שימשו לתאורה, ובכל זאת בהדלקת נרות חנוכה יש בכך פרסום הנס, ובשעת הסכנה הרי מדליקים נרות חנוכה על שולחנו, ולא במקום מיוחד המוכיח על פרסום הנס. וע"כ צ"ל כהסברו של מרן שליט"א. וידידי הרה"ג רבי יעקב שלמה מילר שליט"א דחה הוספתי, דשאני נר חנוכה גם בשעת הסכנה ישנו פרסום הנס, משום שאין לנו רשות להשתמש בהן אלא לראותן בלבד].        

 

ולפי"ז יתכן והנושא בו פתחנו את דברינו תלוי בב' הטעמים הללו, שא"נ שההסיבה נועדה לתחושת החירות, כדי שנחוש שיצאנו ממצרים, מדין 'חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא עתה ממצרים', אזי כשכפו אדם לישב בהסיבה, אין בכך תחושת חירות. אך א"נ שעניינו משום זכר להסיבה שהקב"ה היסב את אבותינו, רבוצין כמלכים, א"כ הדגש הוא על עצם תנוחת ההסיבה ולא על תחושת החירות המתלווה אליה, וא"כ גם כשכפוהו לכך, סו"ס היסב.

 

והנה דעת הראב"ן (קסד, ד) והראבי"ה (סי' תקכה) ש"בזמן הזה שאין רגילות בארצינו להסב, שאין רגילות בני חורין להסב, ישב כדרכו". והרמ"א (תעב, ד) כתב שהנשים בזמנינו הן נשים חשובות וצריכות להסב, אך לא נהגו להסב כי סמכו על דברי ראבי"ה דכתב דבזמן הזה אין להסב. והגרשז"א תמה (כמובא בס' הליכות בת ישראל פכ"ג הערה נ) מדוע רק נשים סומכות ע"ז ולא האנשים, עי"ש שחילק בין אנשים החייבים מדינא להסב, לבין נשים שכל חיוב הסבתן הוא ממנהג, ולכן כיון שבימינו אין רגילות בהסיבה, נשתנה מנהגן. ואכן כך תמה הערוה"ש (שם ס"ו) ודחה ד' הרמ"א. ועי' מעגלי צדק (פסח סי' מח וסי' נא) במש"כ בזה.

 

ואולם לפימשנ"ת דב' טעמי הסיבה אית ביה, י"ל שבזה חלוקים האנשים מהנשים. דהנה משום הטעם שבהסיבה ישנה תחושת חירות וע"י ההסיבה מקיימים החובה להראות עצמו כאילו יצא עתה ממצרים, שייכים האנשים כהאנשים. ואולם בזמנינו שאין חירות בהסיבה, ל"ש הסיבה באנשים ובנשים כאחד. אך א"נ דעניינו זכר להסיבה שהושיב הקב"ה את אבותינו רבוצים כמלכים, יל"ע האם גם נשים חייבות בזה, וכדלהלן.

 

הנה נשים חייבות במצות ליל הפסח, אף דהוי מ"ע שהז"ג, משום שאף הן היו באותו הנס, כבפסחים ק"ח. ובהא דאף הן היו באוו הנס פרש"י ורשב"ם דהוא כדאיתא בסוטה י"א ב' שבשכר נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו, והתוס' כ' ע"פ הירושלמי שאף הן היו באותה הסכנה.

 

ונראה לחדש שנשים חייבות רק בדינים ומצוות הנובעות מעצם נס ההצלה עצמו, ובדברים הנוגעים להצלתן מהסכנה, וכד' הירושלמי הנ"ל. אך אינן חייבות לקיים הדינים שאינם נוגעים לעצם הצלתן מן הסכנה. ולפי"ז הפלא ופלא, האנשים חייבים להסב גם בזמנינו, אף דל"ש ביה דרך חירות בזמנינו, משום הזכר לכך שהקב"ה הושיב את אבותינו בהסיבה. אך הנשים פטורות מחובה זו ככל מ"ע שהז"ג, משום שזה שהקב"ה הושיב את אבותינו כך בקריעת ים סוף, אינו חלק מנס ההצלה ומילוטן מהסכנה, וזה דומה טובא למה שסובבנו הקב"ה בענני כבוד במדבר שלכן חייבים אנו במצוות סוכה ונשים פטורות מישיבת הסוכה, אף שגם אותן סובב הקב"ה בענני כבוד, וזה מפני של"ש ביה דהיו באותו הנס, וכמשנ"ת. לכן בזמנינו, שדרך חירות ל"ש בהסיבה, וגם ל"ש שיתחייבו בחובת זכר להסיבה משום זכר להסיבת ישראל ע"י הקב"ה, פסק הרמ"א דנשים פטורות מהסיבה, והוא כפתור ופרח.         

ואולם בעצם ד' חז"ל והראשונים דהסיבה מן התורה משום "ויסב אלהים את העם", מכאן אמרו רבותינו אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב", יל"ע אמאי מסבין בליל הסדר לזכר דבר שאירע בקריעת ים סוף. והרי מצוות סיפור יצי"מ אינה כוללת את סיפור קרי"ס (והארכתי בזה בס"ד בקובץ מוריה, ניסן התשע"ו), ולא מצינו שעושים בליל הסדר זכר לניסי ומאורעות קריעת ים סוף, אשר אירעו בשביעי של פסח ולא בליל הסדר, וצ"ע.

 

ואולי שאני ענין זה שהקב"ה הושיבן רבוצים כבני מלכים, שמורה על שלימות חירות ישראל, שמעם של עבדים נהיו כבני מלכים, המסיבין בניחותא על מיטותיהן. וכיון שענין זה הוא השלמה וסממן ליציאת ישראל מעבדות לחירות בצורה מושלמת, שפיר עושים זכר לזה בליל הסדר.   

 

 

&&&&&