אתר השבת
שִׁיר הַשִּׁירִים בליל הסדר
- פרטים
- קטגוריה: פסח
- פורסם ברביעי, 14 אוקטובר 2020 19:46
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 392
שִׁיר הַשִּׁירִים בליל הסדר
תורתנו הקדושה גדושה בפסוקים על החיוב לאהוב את הקב"ה בכל מאודנו. אך מהי אהבת ה'? כיצד מגיעים אליה? עד היכן היא מגעת? * ליל הסדר, כך כתבו רבותינו, הוא הזמן בו נתענג באהבת ה', עם קריאת שיר השירים * הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א *
מה ענין שיר השירים לליל הסדר?
מנהג ישראל תורה היא, לקרוא את מגילת שיר השירים לאחר סדר ליל הפסח. חז"ל אמרו ש"כל המגילות קדש ושיר השירים- קודש קדשים". ופירש רש"י: "שכולו יראת שמים וקיבול עול מלכותו". מנהג זה הובא בחיי אדם (כלל קלט, יט), בקיצור שולחן ערוך (קיט, ט), בכף החיים (תפ, יב) בשם השל"ה, במורה באצבע להגאון החיד"א (ז, רי) ובעוד מקומות: מרן הגרי"ז מבריסק זי"ע, כמובא בהגדת מבית לוי, נהג לומר את "שיר השירים" בצוותא יחד עם כל משפחתו, כפי שכולם יושבים ואומרים יחד את הפיוטים הנאמרים לאחר הסדר.
בהגדת "אמרי קודש" (כמובא בספר סדר הערוך) מובא בשם כ"ק המהר"י מבעלזא זצ"ל על פי הזוהר הקדוש, שכדאי לקרוא את שיר השירים בהשתפכות הנפש והכנעת הלב ועל ידי כך נזכה לשמחה אמתית, שמחה בריבונו של עולם ית"ש.
ב"סדר הערוך" מסביר שאנו קוראים את שיר השירים דוקא בליל הסדר, משום שמוזכר בו הפסוק "לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעייתי", וכן את הפסוק "כי הנה הסתיו עבר הגשם חלף הלך לו", ובפסח מפסיקים להזכיר את הגשמים. חג הפסח גם מסמל את ברית האירוסין שנכרתה בינינו לבין הקב"ה ואין מתאים מכך לקרוא את המגילה בליל הסדר, לילה בו כרתנו ברית עם אבינו שבשמים.
ה"שפת אמת" מסביר ששיר השירים מבאר שכל ענייני העולם הזה וכל חמודותיו, הם רק משל שנועד ללמדנו את גודל החיוב לאהוב את ה' יתברך. כאשר נפשו של האדם טובה עליו וליבו מתרונן בשירה, יש לו לייחד את ליבו בשירה לקונו. לא כל אדם זוכה לכך ולא כל שעה כשרה לכך, להתענג בתענוגות האהבה בינינו לבין אבינו רוענו ית"ש, וח"ו כשנדבקים במשל בעולם הזה, לא מבינים כלל את הנמשל, רווי האהבה וההשתוקקות לבורא יתברך. לכן בפסח, שהוא זמן חירותינו מהשיעבוד ליצר הרע, ובו מתגלית הנקודה הפנימית שבעולם הזה ואנו יכולים ללמוד ולחוש את רצון הבורא המתגלה מתוככי הטבע, זהו הזמן המתאים לדעת, לחוש ולהבין את הנמשל שב"קודש הקדשים", שיר השירים. דוקא לאחר שעברנו את הלילה הקדוש והנורא הזה, כשכולנו עמוסים ברגשות אהבה וקשר אל הקל המוציאנו ממצרים, אנו יכולים להמשיך ולהתמוגג, להתעדן באהבתך ויראתך.
הרבי הקדוש מפילץ זי"ע בספרו "שפתי צדיק" (לפסח, אות ל"א) מסביר שכדי לחוש בניצוץ קדושת ספר שיר השירים, עלינו לקדש קודם כל את פינו במצוות סיפור יציאת מצרים ובאכילת מזון של קדושה, אכילת המצה הנקראת בזוהר הקדוש בשם "מיכלא דמהימנותא", וכעת, לאחר שזיככנו את עצמנו במצוות הלילה, אנו ראויים ומסוגלים להשיג מעט שבמעט שבקדושת שיר השירים, להתרומם טפחיים מעל פני הקרקע.
מו"ר המשגיח הגה"צ רבי שלמה וולבה זצ"ל (עלי שור ח"ב עמוד ש"צ) מאריך להסביר שמצוות סיפור יציאת מצרים וההתבוננות בניסים ופלאי ה' עמנו, מביאה אותנו לאהבת ה'. לכן, כותב המשגיח זצ"ל, לאחר שהתבוננו בהרחבה בסיפור יציאת מצרים וחשנו בעצמנו שאנו עצמנו נגאלנו כעת ממצרים, התמלאנו רגשות אהבה להקב"ה ואנו יכולים לקרוא כעת את "שיר השירים", שהוא שיר אהבה בין ישראל לאביהם שבשמים. הגר"ש וולבה זצ"ל (וכפי שהטעים את דבריו הרה"ג רבי משה יעקב וינגרטן שליט"א בספרו הנלבב "סדר הערוך") מסביר שבכל ימות השנה, הדרך הנכונה בעבודת ה' היא בהתעלות הדרגתית בסולם המעלות הרוחניות, ולא בדרך של קפיצה ודילוג מהירה ממדרגה למדרגה.
שונה היא עבודת הקדוש של ליל הסדר. בלילה קדוש זה, בו הקב"ה דילג על ההרים וקיפץ על הגבעות כדי להוציא את בני ישראל ממצרים, שידד את מערכות הטבע בבת אחת ושינה סדרי עולם, כאן, בלילה קדוש זה, מותר לנו להתאוות ולרצות להגיע אל על בבת אחת, לדלג על כל המשוכות, המדרגות והשליבות, ולקפוץ בבת אחת אל המים, לחסות באהבה תחת כנפי השכינה, להגיע היישר אל הפסגות הרוחניות הגבוהות ביותר. בליל הסדר, לאחר שהתקדמנו עוד ועוד, הנשמה כולה משתוקקת אל אלוקיה יתברך וקוראת: "קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות", וכנסת ישראל מתרפקת על דודה ומבקשת: "משכני אחריך נרוצה"- נרוצה, בדרך של דילוג וקפיצה, היישר אל פסגת ההר, להשגות גבוהות והכרה בכל ישותנו שאין עוד מלבדו ואנו אוהבים את הקב"ה בכל נימי נפשנו ומאודנו".
יש המטעימים את הסיבה לקריאת מגילת שיר השירים בליל הסדר משום שחז"ל הקדושים (ר"ה יא, א ועוד) דרשו: "מדלג על ההרים"- בזכות אבות, "מקפץ על הגבעות"- בזכות אמהות, "משגיח מן החלונות"- זו זכות אבות, "מציץ מן החרכים"- זה זכות אמהות. וכדי לרמוז ולהזכיר שבזכות אבותינו הקדושים ובזכות אמהותינו הקדושות, בזכות נשים צדקניות, נגאלנו ממצרים, אנו קוראים את "שיר השירים" בסיום עבודת ליל הסדר.
הרמ"א (או"ח תצ, ט) כותב ש"נהגו לומר שיר השירים בשבת של חול המועד, ואם חל שבת ביו"ט האחרון, אומרים אותו באותו שבת", ומסביר המשנה ברורה (סקי"ז) שקוראים את "שיר השירים" בשבת חול המועד פסח, מפני שמפורש בו ענין יציאת מצרים.
נכון, גם עד היום הזה, במשך עשרות שנים, כיבדנו ואהבנו את הבורא, אפילו הערצנו אותו במאד מאד. אך כעת, בתום ליל הסדר, בו סיפרנו בקול רם איזה כח ותעצומות פעל ה' לנו. כשהפנמנו מה הקב"ה עשה למעננו במצרים, ביד חזקה ובזרוע נטויה, בכל קנה מידה אפשרי, לא יהיה גבול להערצתנו, אהבתנו, יראתנו וחשקנו, להיות עוד ועוד במחיצת אבינו רועינו, להנות ממנו, לקבל ממנו השפעה ברוח ובגשם, להתענג באהבתו ולהשיב לו אהבה אחת אפיים.
בּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן הִנְחִילָנוּ
כשאנו רואים כמה התוה"ק מדגישה את חשיבות מעלת האהבה לה', עד כמה היא משמעותית, וכיצד היא מגדירה את מעלת אברהם אבינו. שהיא כלל המצוות וההכנה לכל המצוות, אנו מבינים שצריך להשקיע ברכישתה מחשבה רבה וכח רב, בפרט אם בה תלוי כל השכר העצום שהקב"ה נותן ושומר חסד, רק לאוהביו.
כיצד נזכה לאהוב אותו יתברך?
ידידי הטוב הרה"ג רבי אהרן גינוער שליט"א מסביר בספרו "שמחתני השם בפעלך", ספר שייצא בס"ד בקרוב לאור עולם, כי ככל שהאדם יגדיל את התבוננותו בגדלות מי שהוא עובד אותו, כך תגדל אהבתו. האדם בטבעו רוצה להשתייך לדבר גדול, בעל כח, חכמה ואמצעים. ככל שתגדל הבנתו עד כמה הבורא יתברך גדול בכל התחומים, יוצר אדיר ומייצר פעיל, גדול וגיבור לצד היותו אוהב, רחום וחנון, כך תגדל אהבתו אליו ורצונו העז לשרתו, וכדברי הפסוק הנ"ל, "וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם ה' לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים".
וכך מסביר הרמח"ל זי"ע במסילת ישרים (פרק יט): "השמחה, והוא עיקר גדול בעבודה, והוא מה שדוד מזהיר ואומר (תהלים ק): "עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה". ואומר (שם סח): "וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלקים וישישו בשמחה". ואמרו רז"ל (שבת ל'): אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה. ועל הפסוק שזכרנו למעלה "עבדו את ה' בשמחה, אמרו במדרש (מדרש שוח"ט): א"ר כשתהיה עומד לפני להתפלל יהא לבך שמח עליך שאתה מתפלל לאלקים שאין כיוצא בו, כי זאת היא השמחה האמתית שיהיה לבו של אדם עלז, על שהוא זוכה לעבוד לפני אדון יתברך שאין כמוהו, ולעסוק בתורתו ובמצותיו שהם השלימות האמתי והיקר הנצחי, ואמר שלמה במשל החכמה (שה"ש א'): "משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך", כי כל מה שזוכה האדם להיכנס יותר לפנים בחדרי ידיעת גדולתו יתברך, יותר תגדל בו השמחה, ויהיה לבו שש בקרבו", עכ"ל.
ובחובת הלבבות (שער עבודת האלוקים פ"ג): "מצוות התורה יש תכלית למספרן, והן מגיעות עד סך ידוע והוא תרי"ג מצוות, אך מצוות השכל כמעט שאין להן תכלית, כי בכל יום יוסיף האדם דעת בהן, וכל אשר תוסיף הכרתו ויבין טובות האלקים, ועוצם יכלתו, ומלכותו, יוסיף להכנע לו ולהשפל לפניו. ועל כן אתה רואה דוד ע"ה מתחנן אל האלקים להעיר אותו עליהן ולהסיר מסך הסכלות מעל עיניו, כמ"ש: גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך הורני ה' דרך חקיך וגו' הדריכני בנתיב מצותיך וגו' הט לבי אל עדותיך וגו' ואומר: "לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד", רצה לומר כל מה שאנו חייבין מעבודתך על התמדת טובותיך, אין קץ לו, מפני שאין קץ לאופני טובותיך עלינו. וכבר נאמר על קצת הפרושים, שהיו כל ימיהם בתשובה, מפני שהיו מחדשים בכל יום תשובה בעבור תוספת הכרתם בגדולת האלקים, בכל יום וקיצורם במה שהם חייבים לו מן העבודה בשעבר, כמ"ש דוד ע"ה: יום ליום יביע אמר וגו' ואומר: פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך", עכ"ל.
"מצוה ג' היא שציוונו באהבתו יתעלה. וזה שנחשוב ונתבונן במצוותיו ומאמריו ופעולותיו עד שנשיגהו ונהנה בהשגתו תכלית ההנאה, וזאת היא האהבה המחויבת. ולשון ספרי לפי שנאמר ואהבת את ה' אלוקיך איני יודע כיצד אוהב את המקום, תלמוד לומר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. הנה בארנו לך שבהתבוננות תעלה בידך ההשגה, ותגיע ההנאה, ותבא אהבה בהכרח". (רמב"ם סהמ"צ מ"ע ג).
מה הקשר בין הפעולות לאהבה?
ככל שהקב"ה כל כך גדול, ואני כה קטנטן, והוא בחר בי לשרתו, קירבני מעפר ואפר, לעמוד לפניו ולהלל אותו על גדולתו שהיא בלי חקר, כך האהבה תגדל, מרוב תפיסת גדלותו והפער הלא נתפס, כיצד היוצר האדיר, תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם, בוחר בי לעשות רצונו, הרי מבין אני מיום ליום כמה אני אפסי לעומתו, והנה הוא בכל זאת מעונין בי. הפערים ההולכים וגדלים, מרחיבים את האהבה עד אין סוף.
כדאי מאוד לכולנו להשקיע במחקר וחיפוש, עד כמה גדול ורם הוא ה"בוס" שלנו, זה שאנו אמורים לעסוק בו בכל העת, במחשבותינו, במעשינו ובכל תהלוכתינו איתו, יום יום, שעה שעה, לחדש מיום אל יום את החיבור והדביקות, האהבה והרצון, התשוקה והחמדה, הכבוד וההילול. כך יהיה לנו טוב כאן בעבודתנו, בכל מהלך יומינו, לדעת שיש לנו בן ברית, שאין דומה לו בכל התחומים, שאוהב אותנו בלי סוף, מעוניין וחושק בנו, והוא מחכה ומצפה שנתקרב אליו בעבותות אהבה, והוא מביט ושמח על כל התקדמות שלנו אליו, גדולה או קטנה.
"דבר ידוע וברור, שאין אהבת הקב"ה נקשרת בלבו של אדם, עד שישגה בה תמיד כראוי, ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה, כמו שצוה ואמר בכל לבבך ובכל נפשך, אינו אוהב הקב"ה אלא בדעת שידעהו, ועל פי הדעה תהיה האהבה אם מעט מעט ואם הרבה הרבה, לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג" (רמב"ם תשובה פ"י).
"שורש אהבת ה' ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך (דברים ו' ד') ציוונו בוראינו לעבדו ביראה שתהא אהבת נפשינו קשורה בנפשו בשמחה ובאהבתו ובלב טוב ושמחת האהבה כך היא עזה ומתגברת על לב אוהבי ה'... שאפילו אינו נהנה כנגד תגבורת ותוקף יראת ה' ושמחת בוראו וכל חבת שעשוע ילדיו כלא היו, כנגד שעשועי לב האוהב את ה', בכל לבו, ובכל נפשו, ובכל מאודו, בכל הרהוריו, איך לעשות רצון האוהב הבורא ית', ולזכות את הרבים, ולעשות קידוש ה', ולמסור עצמו באהבת הבורא, כאשר עשה פנחס הכהן אשר מסר נפשו באהבת יוצרו לקנא לשמו. ושלא לחמוד ממון במקום שיש קדוש ה' במונעו לקחת ממון כמו שמצינו באברהם (בראשית י"ד כ"ג) אם מחוט ועד שרוך נעל.
וכן באלישע שלא רצה לקחת ממון מנעמן. ושלא לבטל דברי תורה בשביל תענוגים ושעשוע ילדיו וחיבת נשיו. וכן לעזוב טיולים ונעימות מזמורים כדי שיהיה לבו שלם בשמחת ה' וטורח ועמל בדבר שהוא רצון הבורא.
ועליו לקחת משל מבשר ודם אם הי' יודע דבר שהוא רצון המלך לעולם לא יניח ולא ישקוט עד שישלים רצון המלך שהוא רמה ותולעה כמוהו ויהי' שמח שמחה גדולה על אשר באו מעשיו לפני המלך. מכ"ש לרצון הבורא שהוא חי וקיים על אחת כמה וכמה שיש לו לטרוח ולבקש איך יעשה וישלים רצון מצותיו" (ספר חסידים סי' יד).
תתחיל לאהוב... את עצמך
וכך כותב הרה"ג רבי אהרן גינוער שליט"א בספרו: "ואהבת לרעך כמוך", דעלך סני לחברך לא תעביד - רעך וריע אביך אל תעזוב (משלי כז) - זה הקב"ה" (רש"י שבת לא, א).
אדם אוהב את כל המשתייך אליו והתוה"ק מצווה אותנו לאהוב כל יהודי כאילו הוא אח ביולוגי שלנו. מכיוון שהדבר ששייך אליך באופן מוחלט, הוא אתה עצמך, אזי ממילא עליך לאהוב, בכל נימי נפשך ורגשותיך, את היוצר המספק לך 24 שעות ביממה את כל מציאותך.
ונעמיק: כשיהודי מתבונן מה רב טובו ית', לתת לך אתה הקטן בגודלך הפיזי, החלוש בשכלך, הקצר בחייך, אפשרות קשר עם בעל החלל האינסופי הזה, היגבור לנצח, עם כל כוחותיו העצומים הלא נגמרים. היוצר העכשווי של כל היצורים הנוראיים, הכוכבים, שאורך ורוחב כל אחד ואחד מהם הוא טריליוני ק"מ לפחות.
הרי אם גדול הדור היה מתקשר אליך להתייעץ איתך, מראה לך חיבה יתירה ומשתוקק להאזין לך, היית האדם המאושר ביותר עלי אדמות. הרי כל בדל חיוך או שאלת "מה נשמע" ששואל אותך רבי חיים קניבסקי שליט"א, או הרבי הקדוש שלך, ממלאה אותך ברגשות אושר עמוקים. והנה היוצר הגדול מכל, שיצר את כל גאוני עולם לדורותיהם, את האבות הקדושים, משה ואהרן, את כל הממציאים והיוצרים, העשירים, המלכים וראשי הממשלות, רוצה מאד מאד בקרבתך וברא את כל העולם בגלל אהבתו אותך ואת שאר אחיך היהודים (וכמאמר שיר היחוד: "כי מאהבתך עבדיך, כל בראת לכבודך").
אתה לא "עוד אחד", מין יצור שסוחב חבילות מהמכולת הביתה, עומד בתור בקופת חולים או בבנק. אתה מחובר בנשמתך ליוצר הנורא והאינסופי, המעניק לך מציאות חיים שאי אפשר להכיל. כמה אתה שווה, כמה אתה יקר בעיניו. אם תחוש כך, תתחיל להתאהב ב...עצמך.
אם תגלה לפתע שאתה ראש ישיבה של אלף תלמידים, המעריצים אותך בהערצה עיוורת וסרים לכל מוצא פיך. אם תגלה לפתע בחשבון הבנק שלך 10 מיליון דולר, הרי רגשותיך יעלו על גדותיהם וכל כולך תאמר שירה למי שנתן לך כל אלו. וכן, אם תשכיל להבין שממציא כל הנמצאים מעניק לך בכל בוקר טבעת נישואין, אהבה וקשר, בדמות זוג התפילין שלך, הרי לא יהיה מאושר באדם ממך!!
אבל אם מציאותו יתברך חלשה בעיניך. אם אינך חש בגדלותו האדירה בחיי היום- יום. אם הוא לא תופס משמעות בעיניך, לפחות כמו של המעביד או ראש הכולל שלך, או בעל נכסים בקהילתך, הרי לא תתרגש באמת באהבתו אליך, לא תכסוף ותשתוקק להיות איתו בקשר.
וכך כתבו קדמונינו: "כי הלא ידעת אם לא שמעת כי שם הויה באמת הוא הוא אלוקים חיים ומלך עולם אשר מלכותו מלכות כל עולמים וממשלתו בכל דור ודור עד נצח נצחים ותדע כי הוא הבורא והוא היוצר אשר אמר והיה העולם וקרא אלוקי ישראל ויטוש משכן כבודו בשמים ממעל ואתה מרבבות קודש המוני מעלה מלאכי צבקות שרפים ואופנים כרובים והחיות לשכון את דכא ושפל כמוך מבקש אהבתך, מתאוה חברתך, חשק דודך, להיות בסודך אתה רעייתו, ואליך תשוקתו, להתפאר בך לשם ולתהילה ולתפארת ולשמוח בך ולשוש עליך ולהיטיב לך בטובת העולם הזה וטובת העולם הבא שהיא טובה אשר עין לא ראתה ורעיון לא השיגה והיא הצלחה שאין אחריה הצלחה (ספר הברית, ח"ב, דברי אמת. מאמר יד פ"ד).
לשם מה נוצרו רגשות האהבה?
נראה שהקב"ה יתברך שתל בקרבנו תחושות אהבה לאלו שאנו אוהבים אותם, כדי שנחוש אהבה מהי.
תחושות האהבה העצומות שיש לנו להורינו, לילדינו ולבני משפחתנו, התחושה עוצרת הנשימה, הכמיהה והגעגועים האין - סופיים לאלו שאנו אוהבים אותם, גורמים לנו להבין מהי אהבת ה'.
כל אוהב נכסף אל נשוא אהבתו, מהרהר והוגה בו יומם וליל, בשכבו ובקומו, בלכתו בדרך וגם בעת עיסוקיו ולימודיו הסדירים. האהבה מקלקלת את השורה, גורמת למיליוני בני תמותה לאבד את ראשם ודעתם, כי כל ישותם הוגה באהבתם העזה. הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה... סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי... עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי... כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ עַד שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל בֵּית אִמִּי וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי... ואכן כן, לא לחינם טרח שלמה המלך, החכם מכל אדם, להמשיל את אהבת הבורא, בספרו, קודש- הקדשים, שיר השירים, הנכתב כמשל נורא הוד על כיסופי האהבה.
הקב"ה, הדורש מאיתנו לאהבו בכל לבבינו ובכל נפשינו, העניק לנו מתנה נפלאה, את רגשות האהבה המפעמים בלבב בני התמותה. לשם מה?
כדי שנדע אהבה מהי, ואז ידוע נדע כיצד עלינו לאהוב את מי שבראנו, את מי שמחייה אותנו, כה דואג לנו ומרחם עלינו, בכל נושא וענין.
כל מי שבמהלך שנות חייו חווה אהבה עמוקה מהי, מבין אל נכון את משמעות הציווי "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ".
הוא מבין באמת שאהבה אמיתית אינה "לאהוב שניצל", אלא אהבה משתקת, בה טרודים כל העת, כל עסקי העולם האחרים מתגמדים למולה, וכדברי הפסוק: "וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ", ופירשו המפרשים שידוע בנפש האדם שכאשר אדם ממוקד בדבר מה, הרי כל יתר הדברים נחשבים לשוליים בעיניו. ומאחר שכל מגמתו של יעקב ומחשבתו היתה ברחל, לזכות ולבנות עימה את תריסר שבטי ישראל הקדושים. לכן 'העבודה' היתה בעיניו כימים אחדים, שכל מחשבותיו היו נתונות לרחל ובנין השבטים הקדושים, ולכן לא שת את לבו לעבודתו, והעבודה היתה בעיניו כימים אחדים.
מי שחווה אהבה מהי, מבין שחסר לו אלף אלפי חלקי אהבה להקב"ה. כי אוהב אמיתי חושב כל העת על נשוא אהבתו, רוצה לשמחו ולהטיב לו, לעשות את כל אשר יחפוץ ולגרום לו לשמחה ולעונג.
זאת לא המצאה פרטית. הנה כך כותב לנו החינוך, בגדר וחובת מצוות אהבת ה' (מצוה תיח): "דיני המצוה, שראוי לו לאדם שישים כל מחשבתו וכל מגמתו אחר אהבת השם, ויעריך בלבו תמיד כי כל מה שהוא בעולם מעושר ובנים וכבוד, הכל כאין וכאפס ותוהו כנגד אהבתו ברוך הוא, וייגע תמיד כל היום בבקשת החכמה למען ישיג ידיעה בו, סוף דבר יעשה כל יכלתו להרגיל מחשבות לבו כל היום באמונתו ויחודו עד שלא יהי רגע אחד ביום ובלילה בהקיצו שלא יהא זוכר אהבת אדוניו בכל לבו. והענין על דרך משל שיהא נזכר באהבת השם תמיד כזכרון החושק תכלית החשק בחשוקתו היום שישיג להביאו אל ביתו".
כזכרון החושק המכניס היום, היום!, את אהבתו אל ביתו. כך עלינו להרגיש אהבה לבורא יתברך, כחתן ביום חופתו.
--- אִם זְכַרְתִּיךָ עַל יְצוּעָי בְּאַשְׁמֻרוֹת אֶהְגֶּה בָּךְ (תהלים סג, ז).
כשאני שוכב על משכבי אני זוכר אהבתך. באשמורות - הלילה: אהגה בך - אחשוב בך (רש"י, שם). ---
כעת נקרא, שלש פעמים לפחות, את דברי הרמב"ם (תשובה פ"י), מלך במלכות התורה, איש ההלכה הצרופה, הפילוסוף הגדול, שכאשר הוא מסביר אהבת ה' מהי- התמלא קולמוסו ברגשות טמירים, דקים, עדינים, מלאי כיסופין. וז"ל: "וכיצד היא האהבה הראויה, הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה, יתירה, עזה מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד, כאילו חולה חולי האהבה... והוא שוגה בה תמיד, בין בשבתו, בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה. יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך, והוא ששלמה אמר דרך משל "כי חולת אהבה אני", וכל שיר השירים משל הוא לענין זה", עכ"ל.
האם אנחנו עמוסים ברגשות אהבה אל הקב"ה? האם הלב שלנו טרוד באהבתינו אותו יתברך, עד עצירת הנשימה? האם אנו עסוקים בו, כדרך האוהבים, ללא הפוגה? האם אנו רוצים לשמחו, לענגו ולגרום לו לנחת רוח תמידי מאיתנו, רק מפני שאנו אוהבים אותו?...
&&&&&&&&&&&&&&&&&&
וְכָל עֶשֶׁת מַחְשְׁבוֹתָם בּוֹעֵר בְּאֵשׁ אַהֲבָתוֹ
"שׁוֹרֶשׁ הָאַהֲבָה שֶׁהַנֶּפֶשׁ מְלֵאָה אַהֲבַת ה' וּקְשׁוּרָה בַּעֲבוֹתוֹת הָאַהֲבָה בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב וְלֹא כְּעוֹבֵד רַבּוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ אֶלָּא אֲפִילוּ אִם הָיוּ מוֹחִין בְּיָדוֹ הָאַהֲבָה בּוֹעֶרֶת בְּתוֹךְ לִבּוֹ לַעֲבוֹד וְשָׂמֵחַ לְהַשְׁלִים רְצוֹן בּוֹרְאוֹ שֶׁכֵּן אָמַר הַמְשׁוֹרֵר עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה וְעוֹבֵד בְיִשְׁרוּת לֵב כְּדִכְתִיב "וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה". וְאֵינוֹ עוֹבֵד לוֹ לֹא לְהַנָּאָתוֹ וְלֹא לִכְבוֹדוֹ וְאוֹמֵר מָה אֲנִי נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים הַיּוֹם כַּאן וּמָחָר בַּקֶּבֶר הֵן בֶּעָוֹן חוֹלָלְתִּי וַאֲנִי מָלֵא גָלָל אֵיךְ נִבְחַרְתִּי וְנִבְרֵאתִי לִהְיוֹת עֶבֶד לְמֶלֶךְ הַכָּבוֹד כִּי כְּשֶׁהַנְּשָׁמָה חוֹשֶׁבֶת בְּעוֹמֶק בְּיִרְאָה רֶשֶׁף אַהֲבַת הַלֵּב בּוֹעֵר בָּהּ וְגִיל שִׂמְחַת הַקֶּרֶב מַרְבֶּה וְשִׂמְחַת הַלֵּב וְעֶלֶז כְּלָיוֹת גָּדֵל חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו וְיִשְׂמְחוּ בוֹ אוֹהֲבֵי שְׁמוֹ. כִּי כָּל הָאִישׁ אֲשֶׁר חָכְמַת הַשֵּׁם בְּלִבָּם חוֹשְׁבִים בְּשִׂמְחָה חֵשֶׁק עֲשִׂיַּית רְצוֹן בּוֹרְאָם לַעֲשׂוֹת מִצְוֹתָיו בְּכָל לֵב. וְהָאוֹהֵב אֵינוֹ חוֹשֵׁב הֲנָאַת הָעוֹלָם הַזֶה וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ בְּטִיּוּלֵי אִשְׁתּוֹ וְלֹא בְּבָנָיו וּבְנוֹתָיו וְהַכֹּל כְּאַיִן נֶגְדּוֹ רַק לַעֲשׂוֹת רְצוֹן בּוֹרְאוֹ וּלְזַכּוֹת אֲחֵרִים וּלְקַדֵּשׁ שְׁמוֹ וְלִמְסוֹר עַצְמוֹ בְּאַהֲבָתוֹ, כְּאַבְרָהָם שֶׁאָמַר הֲרִימוֹתִי יָדִי אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וּכְפִנְחָס שֶׁמָּסַר עַצְמוֹ כְּשֶּׁהָרַג זִמְרִי. וְאֵין מְנַשְּׂאִין אֶת עַצְמָן וְאֵין מְדַבְּרִים דְּבָרִים בְּטֵלִים, וְאֵינָם רוֹאִים פְּנֵי נָשִׁים, וְשׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָם וְאֵינָם מְשִׁיבִין וְכָל מַחְשְׁבוֹתָם עִם בּוֹרְאָם וּמַנְעִימִים זְמָרִים לְקוֹנָם וְכָל עֶשֶׁת מַחְשְׁבוֹתָם בּוֹעֵר בְּאֵשׁ אַהֲבָתוֹ. אַשְׁרֵיהֶם בְּזֶה וּלְבָא!". (ספר הרוקח, הלכות חסידות, שורש אהבת ה').