הרב שמואל ברוך גנוט

מראשי ישיבת משאת המלך- אלעד

 

 

 

 

מעשה בבן ישיבה שחברו שאלו מהו מנין הספירה הערב, והשיב לו חברו: "כיון שגם אני לא ספרתי עדיין, אספור לך עכשו, אבל אני מתכוין במפורש לא לספור לשם מצוה. היום עשרה ימים שהם שבוע אחד ושלשה ימים בעומר".

 

עוד מעשה באחד שספר ספירת העומר, אך הוסיף ואמר בפירוש שעושה תנאי, שאם במהלך היום יירדו גשמים- ספירתו בטלה, ואכן, ירדו גשמים באותו היום. האם יוכלו להמשיך ולספור בברכה בימים הבאים.

 

תשובה: לדעת התוס' במנחות ס"ו א' שספירת כל יום היא מצוה בפנ"ע, א"צ לזה, דבלא"ה ניתן להמשיך ולספור. וגם לדעת הבה"ג שמקובל לבאר בדעתו שכל ספירה ממ"ט ימי הספירה היא מצוה בפני עצמה, ורק צריך שכל ספירה תורכב על ספירת היום הקודם, כחלק משרשרת אחת העולה מעלה. [וידידי הרה"ג ר' יששכר דוב הרצוג הערני ע"ז דאף אם נוכל לפרש כן בדעת הבה"ג, מ"מ הרא"ש הביא בשם ר"י להקשות על הבה"ג שהרי "כל לילה ולילה מצוה בפני עצמה היא", וא"כ אא"ל כן בדבריו, לפחות לפי הבנת הרא"ש]. ולפי"ז יש לדון ולומר שאם ספר את היום, הגם שכיוון שלא לשם מצוה, מ"מ היום נחשב ל"יום סָפוּר" ושפיר אפשר להמשיך ולספור על גביו ביום הבא.

 

 

 

עוד ארשום הערה קצרה: קי"ל שהמסתפק האם אמר 'מוריד הטל' וכדו', שלאחר ל' יום א"צ לשוב ולהתפלל, דמוכח שהזכיר כהלכה. וראיתי שהקשו דא"כ נאמר כן גם לגבי ספירת העומר, שהמסתפק האם ספר לאחר ל' יום מתחילת הספירה, שלא יצטרך לשוב ולספור, כיון דעשה כשיגרא דלישנא וספר כהלכה. וראיתי שהביאו (בספר עומק הספירה) שדן בזה בכתבי מהר"י הורביץ זצ"ל. 

 

ואולם התירוץ פשוט הוא, דהתם האזכרה היא חלק מהתפילה ובאמצעה, וע"כ לא חיישינן ששינה משיגרת הלשון הראויה. ומשא"כ בספירה הנאמרת לחוד בסוף התפילה, ולא כחלק מנוסח שמונה עשרה. וז"פ.

&&&&&

 

 

 

 

ספירה בלא ברכה לאחר ששכח לספור יום אחד

 

 

כתבו התוספות (מנחות סו, א): "פסק בהלכות גדולות שאם הפסיק יום אחד ולא ספר, שוב אינו סופר משום דבעיא תמימות, ותימה גדולה הוא ולא יתכן". לשון התוס' מורה שלהבה"ג אם לא ספר יום אחד, שוב אינו סופר כלל בימים הבאים. וכן מורה לשון הר"ן שם. ואמנם לשון האגור והטור הוא: "כתב עוד בה"ג שאם שכח לברך באחד מן הימים שלא יברך עוד בימים שלאחריו, ורב סעדיה כתב שאם שכח באחד מן הימים יברך בימים שלאחריו חוץ מלילה הראשון שאם שכח ולא בירך בו שלא יברך עוד, ורב האי כתב בין בלילה הראשון בין בשאר לילות אם שכח ולא בירך בו יברך בשאר לילות". ולשונם מורה לכאורה שלא יברכו בימים הבאים, אך יתכן שלדעתם יצטרכו לספור ללא ברכה, (אם כי יתכן שלשון 'ברכה' הוא לאו דוקא, שהרי הטור פתח במילים 'שאם שכח לברך', ושם ודאי הכוונה היא ששכח לספור ולא רק לברך, וא"כ יתכן שגם בהמשך כוונתם לספירה ולא לברכה. וראו לקמן בדברי הרב פעלים).

 

וצ"ע אמאי להבה"ג, הסובר שמצות ספירת העומר נמשכת מ"ט ימים ברציפות ואם שכח יום א' הפסיד את כל המשך הספירה, יצטרכו להמשיך ולספור בלא ברכה. והרי בטלה מצוותו.

 

והנה נחלקו התוס' והבה"ג האם ניתן לספור רק בלילה או גם ביום, ומצינו במרדכי סופ"ק דמגילה שכתב כך: "וכבר שאלו לרבנו יעקב ב"ר יקר מי שלא בירך בלילה, מהו שיברך ביום, והשיב: שכר ספירה יהבינן ליה, שכר ספירה בזמנו לא יהבינן ליה, ואין הדבר ידוע אם אמר להם לספור למחר ולברך או לספור בלא ברכה", עכ"ל. הרי דהר"י בן יקר חידש לן דבספיה"ע נאמרו ב' דינים, ושייך לספור אף בחסרון ה"תמימות" ובכה"ג מפסידים "שכר ספירה בזמנה", אך ספירה מתקיימת גם בכה"ג, והמרדכי דן האם כוונתו שכשסופר ביום ללא חלק ה'ספירה בזמנה', מברך או לא. ומ"מ אנו רואים שסבר שלמרות שהמצוה אינה מושלמת, מ"מ צריך להמשיך ולספור, כי מצות הספירה ממשיכה גם כשהפסיד את הספירה בזמנה. ואולם דברי הר"י ב"ר יקר נאמרו רק לגבי מצות ספירה ביום, אך לא מצינו שלהבה"ג ישנה מצוה מסוימת גם אם לא ספר יממה שלמה, וא"כ קשה כנ"ל מדוע לדעת הבה"ג צריך להמשיך ולספור גם בשאר הימים.

 

ובשו"ת רב פעלים (ח"ג או"ח סי' לב) דן האם יש מצוה מסוימת בקיום מצוה בחצי שיעור, וכתב: "והנה לכאורה היה נ"ל להביא ראיה שיש דין חצי שיעור גם במ"ע מדין ספירת העומר שכתב הטור בשם בה"ג ז"ל שאם שכח לברך באחד הימים, שלא יברך עוד בימים שלאחריו, והיינו טעמא משום דבעינן תמימות שיהיה סופר כל הימים, דספירת כל הימים מצוה חדא היא, אך ר"י פליג וס"ל כל לילה מצוה בפ"ע, וידוע דאיכא דס"ל כבה"ג דספירת כל הימים מצוה חדא משום דכתיב תמימות תהיינה, ועכ"ז ס"ל דצריך למנות בשאר ימים בלא ברכה, אע"ג דלית להו האי סברה, דכל לילה מצוה חדא היא. ולפי"ז קשה, כיון דאזלי בתר קרא דתמימות תהיינה, א"כ לדרשה זו לא עביד מצוה שלימה, ולמה ליה למנות בשאר ימים בלא ברכה. אלא ודאי גם בעביד קצת מצוה יש בזה מצוה. ושוב דחיתי ראיה זו, די"ל אע"ג למ"ד דאזיל בתר תמימות תהיינה, אולי לא פסיקא ליה דתמימות תהיינה בא ללמד שיהיה סופר כל לילה ואם לא ספר כל לילה לא עביד מצוה, אלא ס"ל כמ"ד תמימות תהיינה בא ללמד שיתחיל מניינא מבערב, אבל לא ללמד שיהיה מספר הלילות מעכב זא"ז, ולכן כיון דלא פסיקא ליה מלתא לכך ס"ל דימנה בשאר לילות בלא ברכה, דאולי כל לילה מצוה בפ"ע היא, וצריך לספור כל לילה, ויש בזה מ"ע שלימה", עכ"ל. הרי שהגאון בעל רב פעלים ז"ל התקשה בכך וכתב בסו"ד שהבה"ג עצמו הסתפק בדינו ולכן קבע שימשיך לספור, אך בלא ברכה.

 

והנה השו"ע (תפט, ח) פסק: "אם שכח לברך באחד מהימים, בין יום ראשון בין משאר ימים, סופר בשאר ימים בלא ברכה". והנה אם אכן השו"ע מסתפק האם ההלכה כהבה"ג או כהחולקים עליו (ואי"ה בהמשך נעסוק בכך), ייקשה מדוע אדם ששכח לספור יום אחד, צריך להמשיך ולספור. דהנה ספק דרבנן לקולא, ומצות ספירת העומר בזה"ז היא דרבנן, וא"כ מדוע מוטל עליו להמשיך ולספור בשאר הימים בלא ברכה? (ואולי השו"ע חשש לדעת הרמב"ם (תמידין ז,כד) והחינוך (מצוה שו, לפי גירסא אחת שם), שספירת העומר בזה"ז דאורייתא).

 

ויש לחקור האם השוכח לספור יום אחד נחשב שאינו מחוייב בדבר, כיון שפקעה ממנו חובת הספירה, או שנחשב הוא כמחויב אך אינו יכול. ולכאו' נחלקו בזה הפר"ח והפרמ"ג (בסי' תפט). שהפר"ח כתב שאדם ששכח לספור אינו בר חיובא, ואינו יכול להוציא י"ח מי שחייב בספירה, ודימה זאת לד' הירושלמי בפ"ק דמגילה שבן כרך אינו יכול להוציא י"ח בן עיר, כיון שבן כרך אינו מחויב בדבר. והפרמ"ג (במשבצ"ז שם סק"ב) כתב שיש לחלק טובא בין בן כרך שאצלו יום זה אינו כלל יום הפורים ואינו מחויב במצוות הפורים ביום זה, לבין אדם ששכח לספור, שודאי הוא בתורת הספירה ביום זה ומחויב לספור, רק כעת אינו יכול לספור, כיון שספירתו נפגמה. וממילא שפיר יש לחלק בין "אינו מחויב" ל"אינו יכול". וא"נ שהשוכח יום אחד נחשב כמי שאינו מחוייב כלל, א"כ קשה ביותר מדוע בספק אם הוא בכלל מחוייב במצוה, (שהרי ישנו ספק האם נפסק כהבה"ג או כהחולקים עליו), צריך לספור בלא ברכה, וצ"ע. 

 

והנה נאמר בגמרא שכיון שלא הוברר בין האמוראים האם צריך להסב בליל הסדר בב' כוסות ראשונות או אחרונות, לכן מסבים בכל הד' כוסות, וביאר הר"ן (פסחים כג, א) כך: "ואע"ג דבעלמא קיימא לן איפכא דכל ספקא דרבנן לקולא, הכא כיון דלאו מילתא דטירחא היא עבדינן לרווחא דמילתא כך פירשו ז"ל. ולי נראה דעל כרחך [בעי] למיעבד הסיבה בכולהו דאי ניזיל לקולא אמאי נקיל בהני טפי מהני ואי נקיל בתרוייהו הא מיעקרא מצות הסיבה לגמרי", עכ"ל.  ולפי"ד תירוצו הראשון אפ"ל דכן בנדו"ד שסופרים בכל יום, כיון דלאו מילתא דטירחא היא. ויש להוסיף דכן מצינו בע"ז ל"ז ב' גבי ספק טומאה ברה"ר, הא מיא בשיקעתא דבנהרא, זילו טבולו.

 

ואמנם האמת תורה דרכנו, שנראה שהשו"ע פסק להלכה כדעת החולקים על הבה"ג, שכל יום מימי הספירה מתקיימת מצוה בפני עצמה, ורק לענין הברכה חוששים לדעת הבה"ג ואם לא ספר יממה אחת, סופר בלא ברכה. ומשום כך כאשר ספק נוסף מצטרף לשכחתו, אף ספק שאינו נחשב לספק-ספיקא מושלם בהלכות 'ספק ספיקא', שוב יכול לספור בברכה. (וכ"נ מדברי השעה"צ אות מו, ועי' הליכות שלמה להגרשז"א. ובזה מתורצות קושיות הבית שלמה ועוד אחרונים כיצד ניתן לברך בספק אם סָפר או לא, והרי אינו ס"ס המתהפך, וכן הקשו דהא קי"ל דבס"ס לא מברכים. ולפמשנ"ת א"ש).