אקטואליה

 

לפעמים מרוב עצים לא רואים את היער. לפעמים מרוב עשייה, אפילו עשייה רוחנית אלולית, אנו שוכחים מה אנחנו, בעצם, אמורים לעשות כאן.  ראש השנה הוא היום בו אנחנו חותמים מחדש את ההסכם שבינינו לבין מלכנו ומקבלים על עצמנו את מלכותו ורצונו, וכעת, כשאנו מתכוננים במהלך כל החודש לראש השנה, יום המלכת השי"ת על עצמנו, זהו הזמן לראות את התמונה הכוללת ולהבין מה רוצים מאיתנו, ומה אנחנו רוצים מעצמנו.

 

-- אנחנו רוצים, וצריכים, להיות שליחי המלך. יש לנו דבר אחד מוגדר, שבשבילו אנחנו קמים בכל בוקר, לעשות את רצון ה'.

 

 

נכדו ראה אותו לומד, ראה אותו מפסיק לסדר ולבשל, וראה אותו שוב פותח את הגמרא, והוא תהה בעליל: "סבא, איך אתה מצליח להתרכז כך, לקום, לעבוד בבית, ושוב לשבת ללמוד, כאילו לא היתה לך הפרעה, בשעתיים וחצי האחרונות, מסדר הלימודים שלך?!"

 

הביט בו הסבא ולא הבין: "אני ממלא כל הזמן שליחות אחת, מטרה אחת, מבלי להסיח ממנה דעת. אני לא "לומד" כעת או "מנקה" כעת, אני לא "לומד גמרא" או "עסוק בבישול הטש'ולנט". אני עושה תמיד רק דבר אחד, את רצון ה'!".

 

חודש אלול הוא זמן מצוין לעצור לרגע ולסדר לעצמנו את המטרה, לעשות את רצון המלך, נקודה. זהו תפקידנו, לכך נוצרנו, לשם כך אנחנו קמים בבוקר, מפשיטים את הפיז'מה ולובשים בגדים. לשם כך יש לנו עור ועצמות, לב ובשר, עיניים ושיניים, ידיים ורגליים. לצורך עשיית רצון ה' אנחנו שומרים על הבריאות, מתפרנסים, אוכלים, שותים וישנים. וכן, אנחנו שמחים בשליחות הנפלאה הזאת שלנו, לעשות את רצון קוננו ית"ש. 

 

לעשות רצונך, אלוקי, חפצתי.

 

&&&&

 

והנה סיפור פשוט על יהודי פשוט, שיודע מהי מטרתו בחיים, שיודע שכל הסובב לו, סובב סביב עשיית רצון ה' יתברך. הייתי עד יחיד לסיפור המקסים הזה, ואני משתף אתכם בו.

 

הייתי בקופת חולים הסמוכה, וכשיצאתי עברתי ליד מספרה ונכנסתי, שואל האם ניתן להסתפר עכשיו. הסַפָר השיב לי: "כעת השעה 12:21. יש אדם שקבע אצלי תור מדוייק ל-12:20 ואני אמרתי לו שאם הוא יאחר, לא אוכל לספר אותו, כי ב-12:28 בדיוק אני נועל את המספרה, כדי ללכת לתפילת מנחה. הבה ונחכה עוד שתי דקות, ואם הוא לא יגיע, אספר אותך בזריזות".

 

חיכינו עוד דקה וב- 12:22 התיישבתי על כסא הסַפָר, מסתפר לכבוד שבת. השעה היתה 12:25 ואל המספרה פרץ יהודי מבוגר, לבוש בהידור, נראה כמו יועץ משפטי או פקיד בכיר במשרד ממשלתי. "סלח לי על האיחור, אני יודע שסיכמת שאגיע בדיוק ב-12:20, אך לא הצלחתי להגיע. אתה תספר אותי כעת?" שאל האיש, והספר השיב לו בפשטות: "לא. הסברתי מראש לכבודו שיש לי מניין קבוע של מנחה ב-12:30 ושאני נועל שתי דקות קודם. אני ממש מצטער, אבל אם אספר אותך עכשו, אני אאחר למנחה".

 

"אז תתפלל אחרי הצהרים!" אמר האיש והספר סירב. "יש לי מניין קבוע ומסודר. שם מתפללים בנחת ויש לי קביעות מקום לתפילתי ושם אני מתפלל". האיש החל לשכנע, להפציר, ואפילו לאיים שיותר הוא לא יסתפר אצל מיודענו הסַפָר, והסַפָר? שווה נפש, אינו מוכן לוותר על התפילה הרצינית שלו, המכובדת. הוא גם לא מוכן לאחר, גם בעבור הפסד של לקוח קבוע.

 

האיש נעמד ואמר: "הסתפרתי אצלך כמה שנים בקביעות ומכאן ואילך אני לא אסתפר אצלך יותר, שלום לך וכל טוב". והספר הביט בו, חייך, ואיחל לו בהצלחה, וב-12:28 הוא נעל את המספרה, נשק למזוזה, ופנה לעשות את רצון קונו, להתפלל מנחה. (אגב, להשלמת הסיפור: חודש חלף ושוב הגעתי להסתפר. שאלתי את הסַפָר האם אותו אדם הגיע שוב להסתפר. "הוא הגיע למחרת. התנצל על שרצה למנוע ממני ללכת לתפילה במנין הקבוע שלי והבטיח להסתפר תמיד רק אצלי"...., סיפר לי הסַפָר).

 

&&&&

 

ביום שלישי הבא לא נעשה פוליטיקה ולא נדאג לעצמנו. אנחנו נעשה את רצון מלכו של עולם. לקום מיד בבוקר ולהצביע ג',  לשכנע עוד כמה אנשים רחוקים שאנו מכירים להצביע ג' ולקחת את ספר התהילים ולבכות להקב"ה שיחוס על כבוד שמים בארצנו הקדושה, "עשה למענך- אם לא למעננו". מה יהיה בסוף? איננו יודעים ולא תפקידנו לעסוק בזה. 

 

אנחנו הרי נשמור שבת כהלכתה בכל מצב וילדינו יקראו בכל מצב 'שמע ישראל' וילמדו היטב על תרי"ג המצוות. אבל בי"ז באלול מוטל עלינו לדאוג לכל בניו האהובים של מלך העולם. לדאוג להם ששבת קודש שברחובותיהם תהיה שבת קודש, שבבתי הספר שלהם יידעו מהי תורה ותפילה, 'שמע ישראל' ויהדות, ושיהיה להם כמה שיותר קשר לאידישקייט, לדעת כמה שיותר על מי שאמר והיה העולם. זהו רצון מלכו של עולם!

 

ושהקב"ה ירצה שנעשה את רצונו, שייתן לנו את כל האפשרויות הגשמיות שמסביב, כדי שנוכל לעובדו  בלבב שלם, ברוגע ובנחת, בבריאות ובשמחה.