חומש דברים
פרשת ניצבים
- פרטים
- קטגוריה: פרשת ניצבים
- פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:47
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 479
פרשת ניצבים
פרשת שבוע - דרשות - הרב אריה קרן שליט"א
אתם נצבים היום כלכם לפני ה’ אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל (נצבים כט-ט)
לאחר ששמעו ישראל ק’ קללות חסר ב’, שנמנו בפרשת כי תבא חוץ ממ"ט קללות שנמנו בפרשת בחקתי, נפחדו ופניהם נהפכו לירקון מרוב פחד. ואמרו מי יכול לעמוד בכל אלו הקללות, מיד קרא אותם משה והיה מפייסם בדברים ואמר להם אתם נצבים היום כולכם. לא זו בלבד שלא תפלו אלא יהיה לכם יציבות וקיום, שנכנסתם בברית. שכן לא כאומות העולם עם ישראל. שכן אומות העולם בשעה שבאים עליהם יסורים הם מבעטים ואינם מזכירים שמו של הקב"ה, כמו שנאמר שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך ואשר בשמך לא קראו (תהלים עט). ואילו ישראל כשיסורים באים עליהם הם נכנעים. שנאמר כוס ישועות אשא ובשם ה’ אקרא. היינו כשהקב"ה עושה לי ישועה ואני מרים את הכוס הישועה אני קורא בשם ה’, וגם צרה ויגון אמצא ובשם ה’ אקרא. גם להיפך ח"ו אם פורענות באות עלי, אני קורא בשם ה’ ית’. וכך אמר משה לישראל, הקללות, היינו היסורים, הם מעמידים אתכם ונותנים לכם קיום. כמו שנאמר למען נסותך להטיבך באחריתך. וכבר אמרו חז"ל נאמרה ברית במלח ונאמרה ברית ביסורים, מה מלח מקיים את הבשר שלא יסריח, כך היסורים מקיימים את ישראל. וזהו שאמר להם "אתם", רק לכם יש תקומה ולא לעכו"ם. משל למה הדבר דומה לאבן גדולה שהיתה מוטלת בתוך הרחוב. וכל מי שהיה רואה עצמו גבור היה בא ומתגושש עמה. וסופה שהיתה נופלת עליו והורגת אותו והאבן עומדת במקומה. כך הגוים משעבדים את ישראל והם קיימים לעולם, שנאמר אשים את ירושלים אבן מעמסה (זכריה יב).
ועוד אמרו חז"ל משל לשתי תמונות, האחת היתה עשויה שעוה והשניה עשויה זהב. ולמראית עין היו שתיהן דומתו זו לזו. וכיצד נתברר איזו של שעוה ואי זו של זהב, שהציתו בהם אש. זו שהיתה של שעוה אבדה מיד ואותה שהיתה של זהב נתקיימה. אף כאן אומר משה רבינו מפי הגבורה: אתם נצבים היום כלכם לפני ה’ אלהיכם. אע"פ שאתם לפני ה’ אלהיכם שהוא אש אוכלה, אתם נצבים וקיימים. אבל אומות העולם כשעוה הם ואינם יכולים לעמוד בפני הקב"ה. ולכן נאמר לשון נצבים ולא עומדים, כי לשון נצבים מורה על הצבה וקיום, וזכו ישראל לכך רק עכשיו, שכן במעמד הר סיני היו גם הערב רב, אבל עכשיו לאחר שעברו מ’ שנה ומתו כולם במגפה, בתבערה ובמסה ובקברות התאוה, נשארו ישראל לבדם והיו להם יציבות וקיום. וזהו שאומר משה לישראל, אתם נצבים היום כלכם, שאין בכם שום ערבוב. ראשיכם שבטיכם וגו’ כל איש ישראל, כלכם שייכים לישראל.
ועוד שתהיו נצבים ומושרשים בארץ. לפי שנאמר קודם ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון. ודרשו חז"ל ושמרתם זה לימוד ועשיתם זה מעשה. ואמרו חז"ל כל שמעשיו מרובים מחכמתו למה הוא דומה לאילן ששרשיו מרובים וענפיו מועטים שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזים אותו ממקומו. וזהו שאמר הכתוב אע"פ שנצתויתם על לימוד ומעשה, המעשה גדול שמצוה גוררת מצוה, ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון, ואם יהיו מעשיכם מרובים אז תהיו נצבים כאילן ששרשיו מרובים. ועוד אמר להם משה מתי תזכו להיות נצבים ועומדים, כשתהיו אגודה אחת. וזהו שנאמר "כולכם".
מעשה היה בזקן אחד שהיה נוטה למות, קרא לכל בניו ואמר להם: הביאו לי אגודה של קנים לחים. הביאו לו האגודה. נתן את האגודה לכל אחד מהם ואמר להם האם אתם יכולים לשבור הקנים האלו. נטל כל אחד מהם האגודה והתאמץ בכל כוחו לשברה ולא היה יכול, אמר להם אביהם הזקן, ועכשיו תראו כיצד אני שוברה. תמהו הבנים והיו מסתכלים זה בזה בתמיהה. נטל הזקן האגודה והתחיל מוציא קנה אחר קנה ושוברה. אמר להם הזקן: מזה תלמדו לקח. כל זמן שתהיו באגודה אחת אין אדם יכול להזיק לכם. אבל אם תהיו בפירוד ובמחלוקת, תישברו אחד אחד.
וזהו שאמר משה לישראל, אם תהיו היום כולכם כאיש אחד אין אחד יכול לשלוט בכם. וכן מצינו בנביאים שאין ישראל נגאלים עד שיהיו באגודה אחת, שנאמר: ילכו בית יהודה על בית ישראל ויבואו יחדו מארץ צפון (מיכה ו), שאם יצטרפו יחד יהודה וישראל ולא יהיה פירוד ביניהם, אז יזכו לבוא יחדו מארץ צפון. (מעם לועז)
שלושה ידידים הגיעו לניו-יורק הסואנת, בחפשם מקום מגורים ליד מקום עבודתם. בלית ברירה שכרו דירה קטנה בקומה הששים בבנין מגורים גדול. נחמה מועטת היתה מעלית שדאגה להעלותם בכל ערב בשובם מעבודתם לקומה הששים. היה זה ליל ששי לאחר שבוע עמוס ומייגע, חזרו החברים בשעת ערב מאוחרת לביתם. גופם זקוק למעט מנוחה לחלץ את עצמותיהם העייפות. והנה אך קרבו אל המעלית חשכו עינים - פתק קטן הכריז: "המעלית מושבתת עקב תקלה טכנית". הם הביטו האחד בפני רעהו והחוורון דיבר יותר ממילים, לעלות ברגל ששים קומות אין זה דבר פשוט כלל וכלל! ישבו השלושה וטכסו עצה. אט אט התגבשה החלטה - בעשרים קומות הראשונות יספר אחד מהם בדיחות וסיפורים משעשעים, שיסיחו את דעתם מהמאמץ הגופני הקשה של העליה. בעשרים הקומות הבאות ישורר אחד מהם שירים ופיוטים הנעימים לאוזן. ובעשרים הקומות האחרונות יספר השלישי דברים עצובים שקרו בעולם, וכך מתוך היגון ישכח הקושי של העליה. ואכן כך היה, בעשרים קומות הראשונות צחקו וצחקו עד שלא הרגישו בקושי העליה. בעשרים הקומות הבאות נהנו מפיוטיו של חברם נעים זמירות ישראל. בעשרים קומות האחרונות נאנחו האנשים אנחות שוברות לב ודמעות היו בעיניהם, מהסיפורים העצובים ששמעו. והנה בהגיעם לקראת הסוף ממש, כמה קומות לפני הקומה הששים, הזדקף לפתע בעל הסיפורים העצובים ואמר: אין לי יותר סיפורים עצובים. לחצו עליו חבריו שינסה בכל זאת להזכר באיזה סיפור עצוב. חשב הלה ולבסוף אמר: אכן מצאתי דבר יותר עצוב מכל הסיפורים שאמרתי עד כה. מהו? שאלו חבריו בדריכות. "שכחתי את מפתחות הדירה למטה, ועלינו לרדת ולעלות שוב", השיב הלה...
והנמשל הוא: חיי האדם משולים לאותן קומות. בעשרים קומות הראשונות - דהיינו בעשרים שנים הראשונות של חיי האדם, צוחק הוא ומחייך. בעשרים שנים הבאות שר האדם שירים, משום שבאותן שנים נולדים לו ילדים ושאר שמחות. והעשרים קומות האחרונות, משולות לימי חייו האחרונים של האדם שיש בהם כמה מחלות וכל מיני עניני צער. אך אוי לו לאדם שכשיגמור את סיפור חייו בלא תיקון מעשיו ויגיע לבי"ד של מעלה, יאמרו לו: חביבי, שכחת את המפתחות למטה, עליך לחזור שוב לרדת למטה ולהתחיל הכל מהתחלה!!! (סידור איש מצליח)
"מי שלא בוכה בהתחלה, בוכה בסוף"
במדינת פולין העמיד המושל העריץ בגבול מדינתו שומרים רבים, כדי שלא ינסו להבריח שום סחורה אל מעבר לגבלות מדינתו. כל סחורה היתה בכלל האיסור, מלבד מתים לקבורה. אך הסוחרים הממולחים ידעו לעקוף את החוק, וכל כמה ימים היו מקיימים הלוית מת "מדומה" אל חוץ למדינה. השומרים לא ידעו כי הלא הלויה אמיתית היא, אלא... הברחת סחורה מתחת לתכריכים הלבנים... חלפו הימים, וקבוצת הסוחרים כבר התרגלה לעובדה כי פעם בשבוע מביאים הם מת לקבורה - - - ואז זה קרה...: ארבעה סוחרים אחזו במיטה והשאר צוחקים ומדברים בעניני פוליטיקה וכד’. השומרים הבולשים בשבע עיניים, חשו שהלויה זו משונה: אין קולות בכי, אין עצבות, ללכת אל בית הקברות כך?! הדבר עורר את חשדם והם פנו לבדוק את הענין... הסוחרים כמובן ניסו למונעם משום "כבוד הנפטר", אך שום דבר לא הועיל, השומרים נגשו אל המיטה והרימו את התכריכים. ומיד גילו את כל הסחורה המוברחת... תוך רגעים ספורים נכבלו ידיהם של הסוחרים והם הובלו אחר כבוד אל הכלא... מיד הבינו הסוחרים את רוע גורלם ופרצו בבכי מר כשדמעות זולגות מעיניהם. הביט בהם המפקד הראשי בבת שחוק על פניו ואמר להם: אילו הייתם בוכים בהתחלה, לא הייתם צריכים לבכות עכשיו בסוף!!!
והנמשל: אם בני ישראל בוכים בתחילה בראשית השנה ביום הדין והמשפט, אזי לא יצטרכו לבכות אח"כ במהלך השנה כיון שבודאי יכתבו לחיים טובים ולשלום. אך מי שלא בוכה בהתחלה, חבל עליו שסופו שיבכה בסוף! וזהו שאמרו רבותינו: כל שנה שישראל עושים עצמם כרשים (עניים( בתחילתה - מתעשרים הם בסופה. (סידור איש מצליח)
הרב נסים יגן זצ"ל המשיל את הדברים באופן נפלא: אדם רוצה להגיע לחיפה ובטעות הוא עלה על האוטובוס הנוסע לאילת. ככל שהוא יקדים לגלות את טעותו ולהבין שהוא נוסע לאיזור הדרום במקום לאיזור הצפון, התיקון יהיה קטן יותר, אך אם הוא יגיע לקצה הדרך תקשה עליו מאוד החזרה. וזאת חייב כל אדם לדעת: גם אם הוא טעה ישנה דרך חזרה אך הדרך חזרה יכולה להיות קצרה ככל שהאדם יגלה מהר יותר את טעותו. ויש אנשים המכירים היטב את הדרך, צריך רק לשאול, אך היצר הרע מסמא את עיניהם של האנשים ולא נותן לשאול לחפש את דרך האמת. וביום הכיפורים אפשר לראות את כולם, זה גם עצת היצר לבוא רק פעם אחת בשנה בתקוה שה’ יכפר, טעות גדולה בידיהם ומזלנו שהיצר הרע לא מקטרג ביום כיפור.
אתם ניצבים לפני ה’ אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל (תבוא כט-ט)
יש לדקדק מדוע צריך הכתוב להוסיף ולומר "ראשיכם שבטיכם" הלא לאחר שאמר "כולכם" אני מבין שכלל את כולם?
ברם כוונת משה רבינו היתה להכניס את כל עם ישראל בערבות זה לזה כדי שישתדל כל אחד בעד חבירו שחלילה לא יעבור אף אחד מישראל על ציווי ה’ יתברך, שאם אחד יחטא הרי כולם יהיו נתפסים בחטאו, לכן בתחילה כלל כולם יחד "אתם נצבים היום כולכם"
וכמו שאמרו רבותינו בתלמוד (שבת נד.) כל מי שיש בידו למחות באנשי ביתו ואינו מוחה נתפס על אנשי ביתו, וכל מי שיש בידו למחות באנשי עירו ואינו מוחה נתפס על אנשי עירו, ומי שיש בידו למחות בכל העולם כולו נתפס בעוון כל העולם כולו. ועל כן פירט הכתוב לאחר מכן "ראשיכם שבטיכם" וכו’ שכל אחד יתחייב כפי מה שיש בידו: "ראשיכם" הם הגדולים שבכולם שיכולים למחות בכל ישראל - יתחייבו על כולם, "שבטיכם" - כל שבט ושבט יתחייב על שבטו, זקניכם ושוטריכם - כל זקן יתחייב על משפחתו, "כל איש ישראל" הם שאר העם כל אחד יתחייב על בני ביתו. ואחר שאמר כל איש ישראל אמר טפכם נשיכם וגרך בנפרד. כי הם לא נתפסים בעוון אחרים, משום שקטנים אינם בני דיעה, ונשים וגרים אינם יכולים לשלוט על ישראל. (אור החיים הקדוש) פרשת נצבים תמיד סמוכה לראש הנה שהוא יום הדין יום שכולנו נצבים לפני ה’ ביום הקדוש הזה. ומי יוכל להיות שקט ושאנן מאימת יום הדין הנורא (בשם החתם סופר). ולכן על כל איש מישראל להתעורר לשוב בתשובה וכפי שהסמיך לזה הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ג,ד) עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם.
וסגולה לזכות ביום הדין, כתב הרש"ש זצ"ל (בהקדמה לספר נהר שלום), שמי שיקבל עליו ביום הדין אפילו קבלה אחת, הוא ערב שהקבלה הזאת תהיה לו למליץ יושר. ולכן אם אדם יקבל על עצמו למשל לברך ברכת המזון מתוך הסידור, הרי זו וכיוצא בזה קבלה מעולה לזכות ליום הדין כי בדוק ומנוסה שברכת המזון מתוך הסידור היא יותר בכוונה, וסגולה היא לבטל גזירות קשות ורעות. (הגרא"מ ש"ך זצוק"ל בשיחה לאברכים) ובכדי לכוון בברכות, לימד אותנו מרן הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל (ראש ישיבת פורת יוסף גאולה) עצה, לחלק את הברכה לשלושה חלקים, דהיינו: ברוך אתה ה’, אלוקינו מלך העולם, שהכל נהיה בדברו. בכך יבוא לידי כוונה. וכך היה רגיל הרב לומר: כשאדם תופר חליפה הוא רגיל לשאול את בני ביתו כיצד החליפה עומדת עלי? ולמה לא ישאל כיצד הברכה שברכתי, הטובה היא אם רעה?
צריך כל אדם לעשות חשבון נפש לעצמו באיזו מצווה הוא חלש, ויתחזק בה, ובכך יקנה לו זכויות ליום הדין. אך צריך להיות זהיר לבל יקבל על עצמו הרבה קבלות בבת אחת, שמא לא יוכל להתמודד אתם.
משל לסוחר שמעביר סחורה של בדים לחנויות. אמרו לו מכיריו, הזהר מבעל חנות אלמוני שפשט את הרגל. כי אם תקבל ממנו צ’ק עבור סחורתך, דע לך שאין לו כיסוי כי הוא לא אחראי למכור את הסחורה. כשבעל החנות בא לבקש סחורה, אמר לו הסוחר: איני יכול ליתן לך סחורה, כי שמעתי שאין כיסוי לצ’קים שלך. וכל תחינותיו ובקשותיו היו לריק.
עבר שם עובר אורח וראה את הפצרותיו של בעל החנות. אמר לו: אחרי הכל, הסוחר הזה צודק, למה לך לקחת סחורה מרובה? תיקח ממנו סחורה מועטת ותמכור, וכשיראה הסוחר כי הנך אחראי למכור את הסחורה בודאי שיעביר לך אף סחורה מרובה.
הנמשל הוא שכאשר עומד האדם בסוף השנה יש לו הרבה בקשות מהקדוש ברוך הוא, ורוצה הוא שהשנה החדשה לא תהיה כשנה שעברה, אבל הבעיה היא שאין כיסוי לכל הבקשות הללו. ולכן אם יקבל אדם על עצמו הרבה קבלות ולא יוכל לקיימן, אז חלילה לא יקבל גם משאלה אחת מהקדוש ברוך הוא, אבל כשתהיה עקביות אפילו בקבלה אחת בודאי שהקדוש ברוך הוא ישפיע שפע של ברכות והצלחות. (המגיד מדובנא, לוקט מלבוש יוסף)
אתם נצבים היום כולכם לפני ה’ אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל, טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחנך מחוטב עציך עד שואב מימיך. (ניצבים כט-ט)
שבת ניצבים היא השבת האחרונה של השנה, על-פי רוב, ופרשת נצבים נקראת תמיד קודם יום הדין, ובתחילת הפרשה הכתוב מזכיר לנו שבעוד ימים ספורים אנו עומדים ביום הדין לפני ה’, כולם בלי הבדלי מעמד, גיל, השקפה, עדה וכדומה, אלא כל איש ישראל. טבעי הדבר מאד, שגם מי שלא התעורר עד עכשיו יקום ויתנער וישוב בתשובה שלימה אל השם יתברך. משום שהתשובה כוחה גדול מאוד, מתי שיחזור להשם יתברך יקבלו באהבה וברצון, כי: "לא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכיו וחיה". והתשובה היא אחת מתרי"ג מצוות. וכמו שנאמר: "ושבת עד ה’ אלקיך ושמעת בקולו". והנביאים בכל הדורות זעקו על התשובה, וכמו שנאמר: "שובה ישראל עד ה’ אלקיך". "שובו אלי ואשובה אליכם" וכו’, וידועים דברי הרמב"ם בהלכות תשובה, שאף-על-פי שאתמול היה אותו אדם שנוי, מתועב ומשוקץ, הרי זה היום אהוב יקר ונחמד.
ראיתי משל נפלא על דבר זה: מעשה היה באדם אחד רצה לעבור באיזה גשר מסוכן, ומאוד פחד מחמת הסכנות האיומות המרחפות על ראשו. עמד לפני הגשר והתחיל לבכות: "רבונו של עולם, יודע אני שחיים ומות בידך, אנא תן לי הצלחה, ותשמור עלי שאעבור בשלום, ואם תעבירני בשלום אקום בכל בוקר למנין בנץ החמה, אקבע עתים לתורה, אניח תפילין, אשמור שבת" וכו’. ואחרי הכל שם מטבע לצדקה והתחיל ללכת בזהירות על הגשר. הפחד הלך והצטמצם. והנה באמצע הגשר התחיל להרהר בלבו: "הרי זה לא כל כך מסוכן ומפחיד, ומדוע לי לקבל בשביל זה קבלות כל כך גדולות? מספיק להניח תפילין גם בצהרים, אקבע עתים לתורה בשבת בלבד" וכו’, והנה תוך כדי הוא מהרהר, הגשר התחיל להתנועע, והאדם הזה התחיל להטלטל מצד לצד, וכפסע בינו לבין המות. התחיל צועק אל השם יתברך: "ריבונו של עולם, אשמור הכל, אקים יותר, רק תציל אותי" והשם יתברך עזר לו והצילו מן המוות. מה גרם לו לבעוט? הוי אומר: המצב הטוב שנכנס אליו. ומה גרם לו לבכות ולהתחנן? האיתותים למות. כל אחד ואחד מאתנו צריך לזכור את הקדוש ברוך הוא בכל צעד ושעל. בכל מקום וזמן, ולא לשכוח חס וחלילה, שהכל מסובב מאתו יתברך, ובאופן כזה אדם זוכה להכיר את בורא עולם תמיד, ואינו מגיע לזמנים רעים בהם שולחים לו תזכורות חס וחלילה.
"היכון לקראת אלקיך ישראל" אצל עם ישראל חשובה ההכנה. לפני התפילה אומרים: ה’ שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך" באים ומכינים עצמינו קודם התפילה, ידועה האימרה: "מי שטרח בערב שבת אכל בשבת, ומי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת? הכנה חשובה צריכה בחודש אלול ובימים הנוראים, ובפרט בכל צעד ושעל ששיך למצות, על הכל צריכים הכנה גדולה מאוד. (כתונת פסים)
בימים אלו עלינו להתמלאות ביראת שמים ולכפות על עצמנו תשובה אמיתית כי רחמנא ליבא בעי שיוכל לדון אותנו לטובה בראש השנה. אפשר להגיע ליראת שמים ע"י לימוד מוסר וסיפורי צדיקים וצריך כל אדם לומר לעצמו מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי.
כותב בספר מטה יהודה: הרבה אנשים חושבים שהנה ב"ה מרובים זכויותיהם ואכן הם בסדר, ולא נותנים ליבם להתבונן כמה חטאות ועוונות הם עושים בכל יום, ולעומת זאת את המצוות המועטות שעשו הם זוכרים ומתפארים בהם וחושבים עצמם כאחד מצדיקי הדור.
ומעשה באיכר סבל שהעמיס על עגלתו את יבול שדהו, ערמות אלומות לאין מספר. וביקש להכניסן לגרנו. פתח את דלתות המחסן ומשך ברסן סוסיו. הסוסים נכנסו פנימה אבל העגלה נתקעה. היא היתה טעונה תבואה בגובה עצום, ופתח הגורן היה נמוך מדי בשבילה. הכה האיכר הסכל בסוסים ללא הפסק, אבל העגלה לא הצליחה להכנס. עבר שם לץ אחד ואמר: למה תכה את סוסיך לשוא, האינך רואה שהמטען גדול מן הפתח? השיבו האיכר: ומה אעשה? השיבו הלץ: קנה ממני בסכום הגון משקפת המגדילה כל דבר לאין ערוך, הבט בה על הפתח - והוא יהיה גבוה, כך תוכל להכניס את העגלה ללא כל מאמץ. האיכר שמח שמחה גדולה וקנה במחיר גבוה את משקפת הפלא, והלץ פנה והלך לדרכו.
הביט האיכר בפתח מבעד למשקפת, ואכן הפתח גבה פלאים. מך האיכר ברסן בסוסים כשהוא מביט במשקפת, אך הם לא משו ממקומם. הכה אותם ולשוא... תמה והשתומם הלא הפתח גדול, ומדוע א"כ העגלה אינה זזה החל לצעוק בקול גדול אל הלץ הנוכל המתרחק: ענהו הנוכל: שוטה הלא תבין, הפתח אמנם גדל, אבל אם תביט באותה משקפת גם על העגלה והתבואה תראה שגם הם גדלו בהתאם. הביט האיכר במשקפת על התבואה, וראה שאמנם כן הוא, הפתח גבה אך גם התבואה גדלה והכל נשאר כשהיה. צעק לנוכל ואמר: א"כ לא הועלת לי מאומה, קח את המשקפת והשב לי את כספי. צעק אליו הנוכל בתשובה: לא כך, כשאתה מביט בתבואה עליך להפוך את המשקפת לצד המקטין שלה, והכל יבא על מקומו בשלום. הוא המתין רגע, עד שהפך האיכר את המשקפת והביט בתבואה - ואכן היא קטנה לגודל מזערי. פניו של האיכר קרנו, והנוכל המשיך בדרכו ונעלם מן העין.
הביט האיכר בריכוז בעד המשקפת המקטינה על מטען התבואה, ומשך ברסן הסוסים. הם משכו בעולם - ולשוא, הרים עליהם את שוטו והצליף בהם - ומאומה. עד האיכר אובד עצות, ולא הבין מה ארע כאן הוא מביט בתבואה בצד האחד של המשקפת והיא קטנה עד מאוד, הופך את המשקפת ומביט בפתח - והוא גדול עד מאוד, הפתח גדול והתבואה קטנה במשקפת, א"כ פלא הוא מדוע התבואה אינה נכנסת... ואין את מי לשאול, כי הנוכל שמכר לו את משקפת הפלאים נעלם.
עבר אדם פיקח, וראהו מסתכל כך ומתבונן כך, ומצליף בשוטו בלא תכלית. אמר לו: הוי שוטה נבער, הפסק! הלא תבין שהמשקפת לא תשנה את המציאות. הלא תבין שאי אפשר להסתכל על הפתח מצד זה ועל התבואה מצד אחר. אמר האיכר: ומה אעשה? ענהו הפיקח: אין פשוט מזה, הסר מן התבואה עד לגובה הפתח ואז תכנס העגלה בקלות.
והנמשל אנו שלווי נפש, על אף התודעה שבמוחינו שהנה באים אנו ליום הדין עם עגלה מלאה עוונות למעלה ראש, באיזו זכות ובאיזה טיעון סבורים אנו שנוכל להכנסת בשערי הרחמים והרצון? והתשובה היא שיצר הרע מכר לנו משקפת פלאים, מצד אחד היא מגביהה לאין שיעור את שערי הרחמים והסליחות, ומן הצד השני היא מקטינה ומזעירה את עוונותינו עד שכמעט הם נעלמים מן העין, באופן כזה אין כל סיבה מדוע העגלה לא תעבור בקלות. וכמובן שזוהי תרמית עצמית. יש לנו איפוא לזנוח את משקפת התרמית ולהסתכל נכונה, ולהבין שעד שלא נסיר את הר העוונות מן העגלה ע"י תפילה תשובה וצדקה - אין העגלה יכולה לעבור. (מסידור איש מצליח)
נספר סיפור נוסף ביהודי אחד שעלה לשמים ליום הדין. היהודי בעולם הזה לא שמר תורה ומצוות ואת מרבית חייו בזבז בעבודה אכילה, שתייה וצפייה בטלויזיה. והיהודי עלה לעולם הבא ונכנס לבית דין של מעלה ובאותו זמן התחיל משפט של איזה יהודי דתי שנפטר יחד איתו מאותו עיר שבו התגורר.
היהודי מאד פחד ואמר או ואוי הדתיים האלו צדקו יש בורא לעולם. מה יהיה אתי? כך ערער לעצמו, והקשיב בקשב רב למשפט. הדיין שואל את היהודי הדתי שאלות על מעשיו בעולם העשיה. ואמר לו הדתי אני בן שמונים שנה, שלושים וחמש שנים ישנתי נטו. עשר שנים ביליתי עם אשתי ואכלתי, שלושים שנה עבדתי נטו, וחמש שנים למדתי תורה נטו. וזה הדוח המפורט שהציג לדיין. אמר לו הדיין חזק וברוך יהודי כשר על האוכל שאכלת אני יתן לך אלף שנים גן עדן על השינה שישנת אתן לך עוד אלף שנה גן עדן על האכילה שאכלת אני אתן לך עשר אלף שנים בגן עדן ועל הלימוד תורה שלמדת תהנה ממנו עד ביאת המשיח אך לפני הכל יש לך כמה עברות שעליך לנקותם כמה ימים בגהנום ותחזור לגן עדן לקבל שכרך. שמח הדתי וצהל בריקוד ובירך את הקב"ה.
שמע היהודי הלא דתי את המשפט ושמח שמחה גדולה, ואמר לעצמו: כל כך הרבה שכר מקבלים על אכילה ושתיה ושינה, מה חצי מהחיים שלי ישנתי והחצי השני עבדתי ואכלתי עד שמילאו שיפתותי מלומר די ונכנס בבטחון למשפט ובצורה גאותנית נתן את פירוט מעשיו בעולם העשיה ודיין פסק לו הרבה שנים בגהנום. היהודי הלא דתי רעם וצעק: "מה זה הפליות. מה יש פרוטקציה לדתים פה, למה להיהודי הדתי נתנה שכר על אכילה שתיה ושינה ולי נתת עונש על כל זה". אמר לו הדיין בנחת כי האכילה שינה והעבודה שלו היתה לשם שמים לשם שיהיה לו כח ללמוד תורה, ולהשכים לבית הכנסת ולברך על אכילתו, שנתו ופרנסתו על מנת שיביא בנים ובני בנים שגדולים בתורה ומצוות ואתה ישנת ואכלת ועבדת בשביל עוד פעם לישון ולאכול ובשביל חיי העולם הגשמי ולא לשם עבודת השם ולכן האכילה והשתיה והשינה לא נחשבת לך כמצווה. הדיין הוריד אותו לעולם הזה כדי להראות לו מעשה. והראה לו יהודי שקנה אגוזים וכל אגוז עלה לו שני שקלים הבחין היהודי שכל האנשים שקונים הרבה אגוזים בשני שקלים, ומפצחים את הקליפות וזורקים אותם ואת הגרעין אוכלים.
קפץ היהודי בשמחה ועלה לו רעיון. אם האגוז עולה שני שקלים שכולל קליפות וגרעין אני יאסוף את הקליפות וימכור אותם בחצי שקל וכך עשה.
במהרה התקהלו סביבו אנשים והתחילו לצחוק כשצעק קליפות בחצי שקל... קליפות בחצי שקל. אחר כמה שעות הבחין בו חברו שכולם צוחקים עליו וקרא לחברו הצידה לשיחה ואמר: תאמר לי מה אתה עושה צחוק מעצמך. והיהודי סיפר לו את רעיונו. ענה לו חברו טיפש שכמותך הקליפות נועדו כדי לשמור את הגרעין שלא ינזק ויהיה טרי ואכיל ואין בהם שום טעם אחרי שאוכלים את הגרעין. ע"כ המשל. והנמשל כבר ידוע כל האכילה והשתייה והעבודה משולים לקליפות שעוזרות לנו לשמור על גרעין המשול לנשמה שנוכל להיות מספיק חזקים וערנים שנוכל לפרנס את משפחתנו על מנת שנעבוד את השם ונקבל שכר על המצוות בעולם הבא. הנשמה היא הגרעין שיוצאת מקליפות הגוף לתת דין וחשבון בעולם האמת ששם אין אנו צריכים יותר לעבוד לישון ולאכול כי את הגוף שלנו אוכלים תולעים בקבר כמו שאת הקליפות של האגוז אנו זורקים לפח לכן חשוב מאוד להחשיב את העולם הזה כפרוזדור שדרכו נכנסים לסלון לעולם הבא ואם כבר נאכל אז נאכל על מנת לשבוע ולא לתאוה ולא נרבה שינה ועבודה אלא לצורך עבודת השם בלבד. ואז אותם קליפת יהפכו למצוות שנקבל עליהם שכר ואם ההפך ח"ו נרד שאול תחתית בעולם הגהנם במקרה הטוב וכבר נאמר "צדיק אוכל לשובע נפשו". ונאמר על דוד המלך "חצות הלילה אקום להודות"... ונתלה הכל בבורא עולם ומה שיש לנו לעשות זה רק השתדלות פשוטה שנאמר: "שלח יהבך על המים והשם יכלכלך". והנשמה ששמרה תורה ומצוות היא זאת שתהנה מזיו השכינה בעולם האמת
הנסתרות לה’ אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת (ניצבים כט-כח)
כתב רבינו החיד"א (בשם הרב יהוסף קונקי ז"ל) יש ללמוד מהכתוב על דרך דרש כהסבר לדברי חז"ל במדרש שאמרו לא נכתב בתורה שכרן של המצוות למעט כיבוד אב ואם שהיא חמורה, ומצות שילוח הקן שהיא קלה. ובשתיהן נאמר, "למען ייטב לך והארכת ימים".
וזהו שאמר הכתוב, "הנסתרות לה’ אלהינו", כי הוא יודע שכרן של מצות. "והנגלות לנו ולבנינו", אולם גילו לנו מתן שכרן של שתי מצוות, האחת, נוגעת לנו, שהיא מצוות שילוח הקן, והאחרת לבנינו, שהיא מצוות כיבוד אב ואם, ושתיהן, הקלה שבקלות והחמורה שבחמורות עלינו לקיים בשלימות.
והטעם לכך מפורש אף הוא בדברי הפסוק "לעשות את כל דברי התורה הזאת", למען נעשה את כל המצוות ואל נבחר לנו את המצוות שמתן שכרן מרובה כי איננו יודעים מה שכרם של מיצוות בעולם הבא ולפי הדוגמא שלנו רואים שמיצווה קלה כמו שילוח הקן יש לה את אותו שכר כמו מיצווה קשה ככיבוד אב ואם לכן עלינו לדקדק בכל המיצוות שלא יהיה האדם סוחר גרוע ויצא מופסד ומתוך לא לישמא יבוא לישמא.
ושבת עד ה’ אלהיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבך ובכל נפשך (ניצבים ל-ב)
יש לבאר את הכתוב בהקדים מה שאמרו רבותינו בתלמוד (ברכות לד:) "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד" שנאמר (ישעיה נז), "שלום שלום לרחוק ולקרוב", בתחילה כתוב לרחוק ואחר כך לקרוב, נמצא שבעלי התשובה שהיו רחוקים ונתקרבו ליהדות חשובים מכולם. ומצינו ברמב"ם (הל’ תשובה פ"ב הל’ ב’) שהתשובה האמתית היא רק כאשר ה’ יתברך יוכל להעיד על בעל התשובה הזה כי שוב לא יחזור עוד לזה החטא.
וזהו רמוז בפסוק "ושבת" תשוב בקבלה אמיתית ובהחלטה פנימית כה איתנה, "עד ה’ אלהיך" עד שה’ יתברך יוכל להעיד עליך (עד- מלשון עדות( כי לא תחזור עוד לסורך, היינו שאם יזדמן לידך אותה עבירה ובאותו מקום ולא תעשנה זוהי התשובה המעולה (נחל קדומים)
ומל ד’ אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך (ניצבים ל-ו)
בפרשת עקב (י-טז) נאמר: "ומלתם את ערלת לבבכם" - היינו, שעל האדם עצמו מוטל לעשות זאת, ואילו כאן נאמר שהשם יתברך יעשה זאת?
ברם, ההתחלה אמנם מוטלת על האדם, שצריך הוא להסיר את ה"ערלה" האוטמת את לבו, למען יהא ראוי לקלוט בקרבו את דבר-השם, ולכן נאמר שם: "ערלת לבבכם" אולם שהלב גופו ישתנה לחלוטין ויהפך מרע לטוב, דבר זה אינו נתון בידי האדם כי אם זקוק הוא לעזרת השם יתברך, ולכן נאמר כאן: "ומל ד’ את לבבך" ולא "את ערלת לבבך"... (אהל תורה בשם הרבי מקוצק זצ"ל )
הלא התורה מדברת כאן לכל אדם מישראל שבכל דור ודור, אם-כן למה צריך הכתוב לומר: "ואת לבב זרעך", והרי "לבבך" מוסב ממילא גם על הבנים?
ברם, כשאדם חוזר בתשובה הריהו זוכה לידי כך, שגם בניו ילכו בדרך הטוב ולא תהא להם ערלת לב. אם "ומל ד’ אלהיך את לבבך" הרי ממילא "ואת לבב זרעך"... (שפת אמת לוקט ממעינה של תורה)
אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה’ ומישם יקחך (ניצבים ל-ד)
בעצם צריך היה הכתוב לומר: "בקצה הארץ", וכי אפשר לאדם להיות נידח השמימה?
ברם, ידועה היא המלצתו של הבעש"ט ז"ל על ישראל, שאפילו בעשותם לפעמים מעשי עוול ואונאה בעניני עסק ומסחר, הרי סוף כל סוף יש להם בכך גם כוונה כשרה כלשהי, שכן רוצים הם להרוויח יותר ממון על מנת לתת צדקה, לשלם שכר לימוד עבור הבנים, לענג את השבת וכדומה.
זוהי איפוא הכוונה שבפסוק: "אם יהיה נדחך בקצה השמים" – אם בנידחך, היינו בחטאיך, יש בסוף קצה המחשבה איזו כוונה לשם שמים אזי "משם יקבצך ה’ אלהיך" – מניצוץ יחיד ופעוט זה שבעבירה ישיב השם יתברך אליו. מחשבה קטנה ונסתרת זו של לשם שמים, מצילה את האדם לבל ישקע בתהום החטא אלא יתעורר סוף סוף לתשובה...(מעינה של תורה).
בעיקבא דמשיחה "אם יהיה נידחך" הכוונה במקום נידח אך המקום הוא מקום רוחני שנאמר "בקצה השמים", ששמים זה רוח ומכאן מבינים שהפסוק מתייחס לנשמה שהיא רחוקה, ומי שם יקחך, והביאך אל הארץ שירשו אבותיך כשיקומו לתחיה שנאמר כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא לעולם ירשו ארץ (זה תחית המתים).
לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה...
ולא מעבר לים הוא לאמר מי יעבר לנו...
כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשתו (ניצבים ל,יב-יד)
בתנא-דבי-אליהו מסופר על צייד אחד שהתנצל לפני אליהו הנביא,כי לא נתנו לו מן השמים בינה ודעת ללמוד תורה,השיב לו אליהו ואמר: "ליטול פשתן ולטוותו ולארוג מצודות ולצוד דגים ועופות,נתנו לך בינה ודעת מן השמים – לדברי תורה, שנאמר בהם: "’כי קרוב אליך הדבר מאד’ לא נתנו לך בינה ודעת?"
ורצה לומר בזה: הן לא יצאת צייד מרחם אמך,כי אם ההכרח לפרנס את עצמך הוא אשר לימדך לתפוס במלאכת הצייד,הרי אילו היית מרגיש צורך והכרח כזה ללמוד תורה,שהיית זקוק לתורה כמו שאתה זקוק לפרנסה וטורח היית להשיגה,ודאי יודע היית ללמוד תורה כשם שאתה יודע לצוד. (אהל תורה).
אם אמנם חפץ אתה בכל לבבך להידבק בתורה,עד כי אפילו אם היתה התורה בשמים או מעבר לים, גם כן מוכן היית ללכת אחריה ולעשות הכל כדי להשיגה – אזי באמת קרובה היא אליך...(חדושי הרי"ם ז"ל).
ועוד לא בשמים היא שכבר הובא המעשה של ר’ אליעזר וחכמים שנחלקו בהלכה אחת בענין תנור של פרקים אם מטמא וא"ר אליעזר מן השמים יוכיחו ויצתה בת קול ואמרה הלכה כר’ אליעזר, עמד ר’ יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא. שאין אנו משגיחין בבת קול,שכבר כתבת בתורה אחרי רבים להטות. ומצא ר’ נתן את אליהו אמר לו מה עשה הקב"ה באותה שעה,אמר לו חייך ואמר נצחוני בני נצחוני בני.
בעירו של בעל התניא היה מגיד מישרים שהיה אומר דברי כיבושין לציבור ומוכיחם למען ילכו בדרך טובים. פעם אחת קרא לו בעל התניא ואמר לו: "הנה לכולם אתה אומר דברי תוכחה ולי אין מי שיאמר, הנני מבקש ממך לומר גם לי דברי מוסר".
המגיד שהיה מופתע מאד מהבקשה נקלע למצב קשה. כיצד יהין להרהיב עוז בנפשו להוכיח את הענק שלפניו שהיה גדול ממנו לאין ערוך בתורה וביראה. מאידך גיסא, אין זה מן הראוי לסרב,שכן אין מסרבין לגדול.
הרהורים אלה גופא העלה המגיד בפני בעל התניא,ובזה השכיל לצאת ידי חובת כל הצדדים. וכך אמר: "מה אומר ומה אדבר בפני הדרת גאונו, הרי כל מה שאני יודע גם כבוד תורתו יודע. ומה שכבוד תורתו אינו יודע גם אני איני יודע. מה היא באמת הנפקא מינה בין שנינו,מה שאני אינני יודע וכבוד הרב יודע. אך בכל זאת ההבדל בין מה שאני יודע לבין מה שבעל התניא יודע, הוא הרבה יותר קטן מן ההבדל שבין מה שכבודו יודע לבין מה שהוא עדיין אינו יודע".
לשמע דברים אלו פרץ בעל התניא בבכי גדול... (מורשת אבות).