חומש דברים

פרשת כי תבוא - חלק ב

פרטים: קטגוריה: פרשת כי תבוא; פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:46; נכתב על ידי Super User; כניסות: 460

פרשת כי תבוא - חלק ב

פרשת שבוע - דרשות - הרב אריה קרן שליט"א

ולא נתתי ממנו למת (תבוא כו-יד)

מצינו בספרים הקדושים, כי העושה מצוה שלא כראוי, מתוך כוונות של תועלת אישית, מתגלגלת אותה מצוה לידיהם של הסיטרא אחרא ומגבירה את כוחה. לפיכך אומרים: "ולא נתתי ממנו למת" לא נתתי את מצוותי לכוחות הרע ולא עשיתי מהן "זבחי מתים"...(תפארת שלמה).

האדם צריך להשתדל בעולם הזה, אפילו מעט מן המעט, ודוקא המעט הוא חביב הרבה אצל השם יתברך, וכמו שמסופר במדרש על אגריפס המלך, שציוה להקריב ביום אחד אלף עולות, ושלא יקבלו שום קרבן אחר מלבד עולתיו, והנה בצהרי היום הגיע עני ובידו שני תורים, וביקש להקריבם על גבי המזבח, הכהן אמר לעני שאין הוא יכול להקריבם מחמת צווי המלך, בכה העני וטען שכל יום הוא צד ארבעה תורים, שנים הוא מקריב, ושנים הוא אוכל, ואם לא יקריב היום, כיצד יתפרנס למחר? חס עליו הכהן והקריב את שני התורים. בלילה חלם אגריפס המלך, שאמרו לו, קרבן העני הקדים בשמים את אלף העולות והזבחים שלך. שאל אגריפס את הכהן לפשר הדבר, וסיפר לו. מיד הבין אגריפס, שאין הקדוש ברוך הוא חפץ בעולות וזבחים לרוב, אלא דוקא מעט שבא מעומק הלב חביב עליו ביותר.

בעלי המוסר כותבים: שתמיד צריך האדם לקחת יוזמה עצמית לשנות מעשיו, ולא לסמוך על אחרים שיעשו זאת. ובפרט כשבאים איזה יסורים לאדם, יפשפש תמיד במעשיו, ולא יתחמק מהמציאות, ויזכור לזעוק להשם יתברך שממנו באה הישועה, ומה נואלו אותם אנשים שמיד בבוא אליהם איזו צרה תולים זאת כביכול "בעין הרע" או "מקרה" ועוד שטויות והבלים, או שרצים ישר לרבנים מבלי להתבונן במעשיהם. ואם יחכים האדם וידע שלמעשה הכל תלוי בו עצמו, במעשיו ובהתעוררותו, ידע לתקן הדבר מהר, ולחסוך מעצמו טרחות רבות.

מעשה היה, שבאה אישה חשוכת בנים להרב הקדוש רבי מאיר מפרמישלאן זכותו יגן עלינו אמן, ושטחה את בקשתה לברכת הצדיק, שתזכה להפקד בקרוב בפרי בטן. הצדיק ענה לה, שהוא מוכן לברכה בתנאי שתתן לו סכום עתק כפדיון נפש, והיא התחננה על נפשה שיוריד הצדיק מהסכום שכן אין באפשרותה לשלם אף רבע מהסכום הנקוב, אך הצדיק עמד בעקשנות על המחיר, ולא אבה להוריד אף מעט מהסכום, כשראתה האשה את עצמה ללא עזרה, אמרה לצדיק, שהיא תפנה להקדוש ברוך הוא ישירות, והוא כבר יתן לה בחינם...

כששמע הצדיק את דבריה, אורו עיניו, ואמר לה: "כעת אני מבטיח לך שבעוד תשעה חדשים תחבקי בן, וכל מה שעשיתי היה רק כדי שיכאב לך, ותדעי היכן הכתובת האמיתית".

האדם בעולם הזה צריך לטרוח בכוחות עצמו, מבלי לסמוך על אחרים, וכדברי הגאון רבי חיים מוולאזין, על רבו הגאון רבי אליהו מוילנא, שלא רצה שיבוא לו מגיד משמים לגלות לו תורה, משום שרצה לעמול בעצמו על התורה. האדם לא צריך לחיות בעולם הזה בשלוה, אלא חייב הוא לעמול בתורה, ואף על פי שיושב אדם רוב היום, ושומע קלטות של תורה וכיוצא בזה. מכל מקום חייב להתעסק בתורה, וללכת לבית הכנסת או למקום ששם עוסקים בתורה בחבורה בגמרא או בהלכה, במקרא או במוסר. (כותונת פסים).

ארור האיש אשר יעשה פסל (תבוא כז-טו)

כל שאר הארורים נאמרים בלשון הוה, ולא בלשון עתיד, ולמה אמר כאן אשר יעשה בלשון עתיד, ולא אמר בלשון הוה ארור האיש עושה פסל ומסכה? ונראה לי שבכל שאר העברות אינו מצרף מחשבה למעשה ולא נענש על מחשבתו בזה, רק כשיעשה העברה בפועל אז יעניש על זאת, אבל על חטא עבודה זרה נענש גם על מחשבתו, ומחשבה של עבודה זרה מצטרפת למעשה להעניש עליה, כמו שכתוב על חטא עבודה זרה (יחזקאל יד) למען תפשות את בית ישראל בליבם לכך נאמר כאן בחטא העבודה זרה אשר יעשה לשון עתיד, שאף משיחשוב רק לעשות עבודה זרה יענש עליה ויהיה בכלל ארור, אבל בשאר החטאים אינו נענש עד שיעבור עליהם בפועל, לכך נאמר אצל שאר הארורים בלשון הוה, שאינו נענש, עליהם עד שיעשה (שמנה לחמו לוקט מאהבת חיים)

והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלקיך וכו' ברוך פרי בטנך (תבוא כח, א-ד)

מעשה באברך שבמשך שנים לא נפקד בזרע של קיימא,היה מגיע מידי פעם להגר"ח קניבסקי כדי לבקש עצה וברכה, יום אחד התדפק על דלתו ביתו של הגר"ח ונהרה גדולה על פניו. וכה סיפר: חבריי ודורשי טובתי הראו לי את דבר ספר חרדים הכותב שמי שמתנכל לחיות ומציק להן,לא יתברך בילדים,ונזכרתי במעשה שאירע בביתי.יונים רבות התקבצו להן במרפסת הבית והציקו מאוד לי ולרעייתי.כאשר החלו היונים להביא גם את ה'חברות' שלהן. ולא היה באפשרותנו לנוח לא בצהרים ולא בלילה, החלטתי לשפוך זפת על מעקה המרפסת כדי להרחיק אחת ולתמיד את היונים הטורדניות.

כששמעתי את דברי ספר החרדים חשבתי בליבי שאולי זו הסיבה שהקב"ה ממאן לפקוד אותנו בילדים,וקיבלתי על עצמי לעשות תשובה על ידי כך שנחזיר את היונים לביתנו.התחילנו להניח פירורי לחם במרפסת,ובתוך יום יומיים הוצפנו שנית ביונים רבות.

וזמן קצר לאחר מכן התברכנו בברכתו של הקב"ה,סיפר האברך להגר"ח קניבסקי, כשכולו קורן מאושר ושמחה.אפשר ללמוד מכך,הוסיף הרב זילברשטיין שליט"א,שאם הקב"ה תובע בצורה כזו את בלבונם של בעלי חיים,על אחת כמה וכמה שיש להזהר שלא לפגוע ביהודי,בנו של מלך מלכי המלכים.

וכיון במעלת החכמה גדולה כל כך,צריכה שתהא חברתה הדומה לה,שהיא מדת הבושה,קרובה לה במעלתה,והראיה שהיא דומה לה-מפני שלא ראית בישן חסר דעת ולא דעתן מבלי בשת.ועל כן ראוי שישתדל האדם להתנהג במדה החשובה הזאת ולהתחכם בה,עד שתהא קבועה בנפשו ויגביר אותה על כל טבעיו,ותהיה בעיניו חשובה משאר מדותיו,כי בה יגיע אל רב המעלות וימנע בעבורה מכל מדות מגנות.

מדת הבושה היא גדר גדול ומחצת ברזל לפני כל העברות,כי אדם עובר כמה עברות בסתר,מה שמתביש לעשות בפני בני אדם. וכן אמרו חכמים,כי בשעת פטירת רבן יוחנן בן זכאי,אמרו לו תלמידיו:רבנו,ברכנו! אמר להם: יהי רצון,שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו: עד כאן ותו לא?! אמר להם: תדעו, כשאדם עובר עברה, אומר: שלא יראני אדם! (ברכות כח ע"ב). וכל זה מפני שירא,שיבוא לידי בושה. וטוב הוא שימנע מן העברות גם מחמת שמתביש מבני אדם,כי מתוך שלא לשמה בה לשמה (פסחים נ ע"ב) ואיך שלא התבייש מלפני מלך מלכי המלכים הקב"ה בוחן כליות ולב ואין דבר ניסתר מנגד עיניו, שנאמר ,עיני ה' משוטטות בארץ" ועוד "מלוא כל הארץ כבודו" וכי אפשר שמימנו לא להיתביש ומבשר ודם כן וכאן נימדדת האמונה האמיתית של היהודי, והחי תן לליבו.

מעשה שהיה רבה ההיתרגשות בביתו של ראש החברה קדישא בירושלים.מספר נשים עמדו במטבח הקטן והצפוף ובשלו מאכלים לקראת הסעודה הגדולה שתערך בערב. מסורת היא שביום פטירתו של משה רבנו, בז' באדר,מתכנסים אנשי החברה קדישא בירושלים ועורכים סעודה גדולה.

הסירים שעל האש מבעבעים,אדים עולים ומתמרים אל על.מדי פעם נגשת אשה אחת,פותחת את הסיר ובוחשת את הבשר, לפתע תוך כדי בחישת צלי הבשר נפתח החלון על ידי משב רוח חזק וכד חרס גדול שעמד על אדן החלון נפל והחלב שהיה בתוכו נשפך הישר לתוך סיר הבשר הפתוח...

בהלה אחזה את הנשים,הרי אסור לבשל בשר וחלב! ובסיר הבשר אין כמות פי ששים מהחלב שנשפך לתוכו...אם כך כל סיר הבשר אסור באכילה. מהומה גדולה קמה בבית,השעה היתה מאוחרת,ולא יהיה זמן לבשל בשר מחדש.בעוד שעה קלה יתאספו המוזמנים,וסעודה-מה יהא עליה?

פנתה בעלת הבית לבעלה ואמרה:

"גש בבקשה לביתו של רבנו,רבי שמואל סלנט,וספר לו את אשר ארע,אולי בתבונתו הרבה ימצא התר לאכילת הבשר".

"קשה להניח שימצא התר"-ענה לה בעלה. הן כמות החלב שנתזה לסיר הבשר גדולה היא ולא נראה לי שאפשר להתיר".

הפצירה בו האשה בשנית ולא הרפתה עד אשר הסכים ראש החברה קדישא ללכת ולספר לר' שמואל את התקלה.

כאשר שמע רבי שמואל סלנט את הסיפור התהרהר קמעה ואמר: "חזר אלי בעוד כשעה.פליאה הסתמנה על פני השואל,ידוע היה שרבי שמואל משיב על כל שאלה תיכף ומיד.בקיאותו המדהימה בש"ס ובפוסקים היתה ידועה לכל. אם כך מדוע עליו לחכות שעה לתשובה.

יצא השואל מבית הרב והלך לביתו להמתין עד שתחלף שעה. מששב אל בית הרב עמד והמתין בקצר רוח לפסיקת הרב.מה רבה היתה תמיהתו כששמע את רבי שמואל אומר לו: הכל כשר ללא שום פקפוק,איני יכול להגיד לכם מדוע פסקתי כך,אולם יכולים אתם להיות סמוכים ובטוחים שאין כאן כל חשש. ועוד הוסיף הרב ואמר: "גם אני אבוא לסעודה ואוכל מאותו בשר..."

רגליו של ראש החברה קדישא נשאוהו חיש מהר לביתו והבשורה המשמחת בפיו:

"רבי שמואל פסק כי הבשר כשר,ואף הוא יבוא להשתתף עמנו בסעודה ולאכול מבשר זה".

אנחת רוחה יצאה מפיה של בעלת הבית שדאגה מה תתן לאכל בסעודה.

סקרנות אחזה את כל שומעי המעשה לדעת מדוע מעלים רבי שמואל סלנט את הסבה לפסק ההלכה,שכן אין זו דרכו לנהג כן.

עם רדת הלילה החלו המשתתפים להגיע לבית ורבי שמואל סלנט אמנם קים את דברו והופיע לסעודה.הוא אכל את הבשר כפי שהבטיח ובראות זאת כל הסועדים סר החשש אף מלבם של הספקנים לגבי כשרות הבשר: אם רבי שמואל אוכל-ודאי כשר הבשר בתכלית ההדור.

עבר זמן והמארע השתכח.

כאשר הגיעה שעתו של החלבן להפרד מן העולם התגלה הסוד באופן מפתיע:

כשהרגיש הלה כי קרב קצו,קרא אליו את אנשי החברה קדישא וספר להם את הסיפור.

כאשר הובאה השאלה בענין בשול בשר וחלב לפני רבי שמואל סלנט,שלח מיד הרב לקרא לו-לחלבן ובקשו שיגלה רק לו בסודי סודות האם החלב שמוכר הוא נקי ללא תערבת מים,או שמא נוהג הוא לימהול מים בחלב כדי להגדיל רוחיו. החלבן הודה לרבי שמואל שאכן נוהג הוא למהל מים בחלב.רבי שמואל הביט בחלבן בעינים רחמניות, הבטיחו שהוא לא יגלה את הסוד, ומיהר לחשב את הכמויות. חישב ומצא שכמות החלב שניתז אל סיר הבשר היתה קטנה שכן החלב היה מהול במים.ולכן סיר הבשר היה פי ששים מכמות החלב שנשפכה לתוכו...ופסק הדין היה כפי שהיה.

הבינו עתה כולם מדוע לא רצה רבי שמואל לגלות את הסיבה שהכשיר את הבשר,שכן לא רצה לביש את החלבן,ואלמלא ספורו של החלבן בעצמו לא היה הסוד מתגלה לעולם. (613 סיפורים על תרי"ג)

ברוך אתה בעיר (תבוא כח-ג)

בעיר בשכר המצוות שאתה עושה בעיר (מדרש)

יש בני אדם שבביתם פנימה הריהם מקיימים תורה ומצוות, אולם בבואם בין הבריות מתביישים הם ביהדותם, לבל ויאמר עליהם חלילה כי "חשוכים" הם, "נחשלים" וכדומה. על כן אמר הכתוב: "ברוך אתה בעיר רק אתם לא תבוש ותקיים את המיצוות גם בעיר, לעיני כל הבריות אזי תהיה ברוך. וזה שנאמר בשו"ע ולא יתבייש מפני המלעיגים עליו (מעיינה של תורה).

ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך (תבוא, כח-ו)

שתהא יציאתך מין העולם בלא חטא כביאתך לעולם בלא חטא (רש"י)

וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך (תבוא, כח-ו)

אלו תפילין שבראש (מסכת ברכות ו' א).

חבורת שודדים התפרצה אל ביתו של הגאון רבי אליהו מוילנה. שמעו השודדים כי בבית זה מתגורר ה"רבין" (רב בשפה הפולנית) הגדול של היהודים, ובודאי מצויים במעונו אוצרות של כסף וזהב ואבנים טובות.

אכן אוצרות היו בביתו של הגאון מוילנה, אך הללו היו אוצרות רוחניים אוצרות תורתנו הקדושה. אוצרות גשמיים כמו כסף וזהב לא היו בבית זה, ההפך הוא הנכון הגאון מוילנה חי חיי דחקות ועוני.

השודדים שחדרו לבית נכנסו בתחילה אל חדר המבוא. בחדר זה ישבו תלמידי הגאון אף הם תלמידי חכמים מופלגים ולמדו תורה. פתאום התנפלו עליהם השודדים, הפליאו בהם מכותיהם ודרשו את הכסף והזהב שבבית.

בחדרו הפנימי ישב הגאון רבי אליהו עטוף בטלית ועטור בתפילין והתבודד בלימוד התורה. לשמע הרעש והמהומה קם ממקומו ויצא אל חדר המבוא. והנה, ברגע בו ראו השודדים את דמותו של רבי אליהו הרימו רגליהם ונמלטו מהבית כל עוד נפשם בם.

התפלאו התלמידים ושאלו את רבם: "מדוע נמלטו השודדים כשנכנס רבנו לחדר?"

הצביע הגאון על התפילין של ראשו ואמר: "על הפסוק בפרשת כי תבוא: ''וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך'' דרשו רבותינו: אלו תפילין שבראש".

התפלאו התלמידים עוד יותר: "הן גם אנחנו עטורים בתפילין, מדוע לא פחדו השודדים מאתנו?"

הסביר הגאון מוילנה: "לא נאמר 'אלו תפילין שעל הראש' אלו תפילין שבראש'! לא די בכך שאדם נושא את התפילין על ראשו, עליו גם לחוש את משמעותם ותכנם בתוך ראשו. אז, ורק אז, נקרא עליו שם ה'! (מעשיהם של צדיקים).

מעשה ברב אחד שנכנס לבית המדרש המכיל הרבה בו תלמידים הרבה עוסקים בגמרא והיה קולם במלחמתה של תורה נשמע למרחוק זה מקשה וזה מתרץ ומנגחין זה את זה בהלכה בקולי קולות זה בונה וזה סותר זה צועק מכאן וזה צועק מכאן ויכנס הרב וישב בראש ויען ויאמר לתלמידים ההם אני רואה הבית הזה כולו תורה מלא עד התקרה, וישמחו התלמידים על דבריו כי חשבו בשבחן הוא מדבר אשר מלאו את בית המדרש בתורה, וכאשר ראה הרב שלא הבינו כונתו אמר להם בני דברי אלה הם תוכחת מוסר לכם הלא תדעו כי הלומדים תורה לשמא אז תיכף ומיד הבל התורה היוצא מפיהם עולה לעולם העליון למעלה ונברא ממנו אורות קדושים אשר שם בעולם העליון המה יחנו אך הלומדים תורה שלא לשמה אין הבל התורה שלהם כדאי לעלות ונשאר למטה, על כן בראותי שאין למוד שלכם לשם שמים אמרתי הבית הזה מלא תורה יען כי תורה שלכם שבכל יום ויום אינה עולה ונשארת למטה בבית הזה לכן נתמלאה עד התקרה ויבשו התלמידים ויקחו דברי הרב האלה מוסר גדול על ליבם.

מכאן תוכחת מגולה ללומדים תורה חס ושלום שלא לשמה, וכל שכן על מנת לקנטר ולהתיהר וכו' ה' יצילנו מהם וכיוצא בהם ויזכנו ללמוד תורה לשמה אמן כן יהי רצון. (בן איש חי)

ידי ה' את את הברכה באסמך...(תבוא, כח-ח)

באסמך אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין לא בדבר השקוף לבריות...(תענית ח).

וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך (תבוא כח-י)

"ויראו" - העמים יתחילו להתיירא מפני השם יתברך - "ממך" - בגללך, מכיון שיהיה "שם ד' נקרא עליך" - ישפיע הדבר על כל עמי הארץ לירא מפני השם יתברך. (בוצינא דנהורא)

ואמרו חז"ל משל למה הדבר דומה, לבן מלך שהיה מהלך אחר אביו, וכיון שהיו האנשים רואים אותו מהלך אחר אביו, היו כולם יראים ממנו, שאימת המלך היתה מוטלת על הבריות ולא העיז איש לנגוע בו. אחר ימים כשגדל קצת, הניח את אביו והיה מהלך בעצמו. וכיון שלא ראו את המלך לא הכירוהו והתחילו מכים בו. בא הבן אצל אביו ובכה לפניו ואמר לו, מה פשעי ומה חטאתי שעשית לי כך. אמר לו המלך, וכי אני עשיתי לך כך, והרי אתה עשית כן לעצמך, שאמרת די לי לילך אחר אבי, ורוצה אני לילך לבדי. והנמשל הם ישראל, שאם עושים רצונו של מקום והולכים אחר בוראם ית', ואמות העולם יראים מהם, כמו שנאמר כאן וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. וכן נאמר בשירת הים שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת. וכשישראל לא עושים כך באים וצועקים לפני הקב"ה, ואומר להם הקב"ה, הרי אתם גרמתם לכך. וזהו שאומר הנביא תיסרך רעתך. שאם אדם רוצה להיות בן חורין, הוא חייב לבטל דעתו בפני מי שגדול ממנו. וכן מצינו באליעזר עבד אברהם שהשתבח ואמר אני עבד לאברהם, ועבד מלך הוא מלך. וכן אמר דוד בספר תהלים, אנא ה' כי אני עבדך וגו' בן אמתך, פתחת למוסרי, בזה שאני מקבל עלי את אדנותך, ואני מרגיש עצמי לפניך בתכלית השפלות, בזה גופא פתחת למוסרי, עשית אותי בן חורין. ואפילו אם האדם גדול, אם נדבק לגדולים ממנו נעשה גדול יותר. ומצינו בנעמן שלא רצה לקבל עליו מרותו של אלישע הנביא כשנצטרע, ועבדיו הפצירו בו לילך ולבקש רחמים אצל אלישע ולבסוף הסכים ונתרפא, כמבואר בספר מלכים. וזה ענין הבכורים וודוי המעשר, שמקבל האדם עול מלכות שמים, כמו שנאמר את ה' האמרת היום וגו' וה' האמירך לעם סגולה. שאם אתה מקבל עליך עול מלכות שמים, אתה נעשה גדול במעלות. וזהו שנאמר בקללות להלן, תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב ועבדת את אויביך. שאם אין אתה מקבל עליך עול מלכות שמים, אתה מקבל עליך עול מלכות בשר ודם. וזוהי ההבטחה שמבטיח הכתוב כאן: וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. שע"י קבלת עול מלכות שמים, תהיה בן חורין מעול בשר ודם.

מוהרא"ש נ"י אמר: על ידי שאדם מדבק את עצמו תמיד בו יתברך, וממשיך על עצמו ערבות, ידידות, נעם, זיו השכינה הקדושה, ויודע שאין בלעדיו יתברך כלל, ובכל תנועה ותנועה שם אלופו של עולם, על ידי זה זוכה לחיות חיים קלים, כי איש אמונות רב ברכות, ועל ידי אמונה זוכה לחיות חיים אמתיים, ולכן הזהיר אותנו רבנו ז"ל על אמונה, ואמר שמי שיש לו אמונה - חייו חיים. (אמרי מוהרא"ש חלק ב', סימן תסד)

מענין לדעת כי בגמטריה אדם = 45. ואמרו חז"ל: שלשה שותפים באדם, הקב"ה, אביו - ואמו. ושלשתם כלולים בו. כיצד? אב = 3 - אם = 41. ביחד עם ה' אחד ושמו אחד, יוצא כמנין אדם 45. אם נוריד מהמילה אדם את האלף שזה אלופו של עולם כמנין אחד ישאר לנו 44 = בגמטריה קטנה מת. להורות: שאדם ללא ה' אחד, הריהו מת. מה שנישאר לו להישען בעולם הזה זה לא על אביו ואימו אלא על אבינו שבשמים שמי שהולך דרכיו ניפתחים לו שערי שלום פרנסה אושר וכו'.

יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר בעתו ולברך את כל מעשה ידך והלוית גוים רבים ואתה לא תלווה (תבוא כח-יב)

ויש לפרש עוד שמוסב על הנאמר קודם ולברך את כל מעשה ידך. שידוע הדבר שפרוטה של צדיק עושה ברכה. כמו שמצינו באיוב ובאברהם, שאמרו כל הנוטל פרוטה מאיוב היה מתברך. וכן נוהגים בעלי בתים לשתף עמהם ת"ח בעסקיהם שתשרה הברכה בעסקים. וזהו שאומר כאן הכתוב: והלוית גויים רבים, לא שיהיו זקוקים לכך אלא שתשרה הברכה בממונם, ואת לא תלוה.

ומעשה היה באחד שראה בחלום סולם גדול שיש בו אלף שלבים, והיה המלך עולה בסולם ההוא והגיע לחציו. בבוקר הלך וסיפר חלומו למלך, וישמח המלך על חלומו ויצו לתת לו אלף זהובים במתנה. שמעה אשת השכן משכנתה שבעלה הרויח ע"י החלום, אמרה לבעלה, אף אתה צא מחר למלך וספר לו שחלמת והנה ראית סולם של אלף, שלבים והמלך עלה והגיע למעלה למעלה. ואז בודאי יתן לך עשרת אלפים זהובים, וכן אעשה. וכשבא וסיפר למלך כך צוה המלך לגרשו בבושת פנים אמר: חלום רע הוא, כיון שלא נשארו עוד מעלות בסולם לעלות בהם, אם כן יש לירד. אבל החלום הראשון כיון שעלה עד חצוו סימן שיש לו עוד לעלות ולא ירד. וזהו שאומר כאן הכתוב והיית רק למעלה. שנאמר אחר כך: הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה, ומרוב העילוי יפול לארץ ואילו אתה תרד מטה מטה, וכל רבוי בא למעט, שסופך לעלות. וכך היה אצל המן הרשע, אחרי שנישאו המלך מעל כל השרים סופו שנתלה.

ואמרו חז"ל אשריהם ישראל, בזמן שהם עושים רצונו של מקום הוא מעלה אותם כמלאכי השרת שנאמר והיה אם שמוע תשמע וגו' והיית רק למעלה, אין כתיב כאן אלא רק למעלה, מהו רק, מיעוט, שפעמים אתם למעלה ופעמים למטה, שבזמן שעושים רצונו של מקום הם למעלה, אבל בזמן אין עושים רצונו של מקםו הרי נאמר בדברי התוכחה להלן הגר אשר בקרבך יעלה וגו', ואתה תרד מטה מטה, שכך הבטיח הקב"ה לאברהם אבינו מתחילה הבט נא השמימה וספור את הכוכבים וגו' ואילו במקום אחר נאמר והיה זרעך כעפר הארץ. אלא כך אמר לו הקב"ה לאברהם אבינו, בשעה שבניך עושים רצונו של מקום יהיו למעלה כשם שהכוכבים עליונים על כל העולם כך בניך עליונים על הכל. וכשאינם עושים רצונו כשם שהעפר למטה והכל מדיישים אותו כך הם. אבל אין הדבר כן לעולם (מעם לועז).

וההית רק למעלה ולא תהיה למטה (תבוא כח-יג)

כמו ששנינו במשנה באבות פרק ד "הווי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים" שנאמר גדולה שימושה של תורה יותר מלומדיה שמי שמשמש צדיק זוכה ללמוד בחכמה ובהנהגה ומגיע למעלות נשגבות לכן עדיף להיות זנב לאריות (גדולי דור) למרות שאתה תלמיד חכם מבחינת יהושע בן נון ששימש את משה רבינו. מאשר ראש לשועלים מאשר להיות רב של תלמידי ישיבה.

רואים אנו בטבע העולם, כי אבן הנופלת כלפי מטה הרי יורדת במהירות רבה, ואילו אבן הנזרקת כלפי מעלה הרי מתרומת לאט. והיפוכו של דבר רואים אנו באש, שכלפי מעלה מתרומת היא במהירות, ואילו כלפי מטה יורדת היא לאט. לפי שהאבן מטבעה נמשכת אל האדמה, ואילו האש מטבעה שואפת למעלה. כללו של דבר: כל עצם הולך מהר בכיוון אל שורשו הטבעי והולך לאט בכיוון ההפוך לשורשו.

הנפש הישראלית הקדושה שואפת תמיד לרום שמים, לפי ששם הוא שורשה, והירידה היא בניגוד לטבעה. לעומת זה הנפש הטמאה שואפת אל האדמה והעליה היא בניגוד לטבעה.

על כן אמרה תורה: "והיית רק למעלה" שתהיה עלייתך מהירה, שהרי מטבען הנשמה מקומה למעלה "ולא תהיה למטה" שלא תהא עלייתך כעלייתו הכבדה של עצם הנמשך מטבעו כלפי מטה.

ואילו להלן בקללות נאמר: "הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה" (פסוק מג) עלייתו של הגר, אשר נפשו נמשכת מטבעה כלפי מטה, תהא כבדה ואיטית: "מעלה מעלה", כעין "קימעה קימעה" וירידתך אתה, אשר מטבעך נפשך שואפת כלפי מעלה, תהא גם היא כבדה ואיטית: "מטה מטה" לא בבת אחת... (מעינה של תורה).

יככה ה' בשחפת ובקדחת ובדלקת ובחרחר ובחרב ובשרפון ובירקון ורדפוך עד אברך (תבוא כח-כב)

יככה ה', ד' פעמים נזכר בתוכחה יככה ה' רמז לד' הגליות. בשחפת חולי הגורם לנפיחת הבשר וניוונו. ובקדחת, אש של חולי שהיא חמה מאד מלשון קדח כמו שנאמר כי אש קדחה באפי. ובדלקת מחלה אף היא גורמת לחום אבל חזק יותר ובחרחר חולי המחמם הגוף והוא נעשה יבש והוא צמא מיד למים ובחרב, גייסות ובשדפון רוח קדים המשדף את התבואה ובירקון שפני התבואה מכסיפים ונהפכים לירקון עד אברך עד שתאבד ממילא ממחלות מרעב. ונזכרו כאן שבעה מיני פורענות בשחפת ובקדחת ובדלקת ובחרחר ובחרב ובשדפון ובירקון כנגד שבע תועבות בלבו.

יככה ה' בשחין מצרים ובעפלים (ובטחורים קרי) ובגרב ובחרס אשר לא תוכל להרפא (תבוא כח-כז)

יככה ה' בשחין מצרים שהיה רע מאוד, לח מבפנים ויבש מבחוץ, שאין לו רפואה. וכן הדין שאם נפלה מחלת האבעבועות בעיר אף שהיא לחה בלבד מתענין ומתריעין, אבל על יבש לא מתענין רק מתפללין.

ובעפלים, היינו מכת תחתוניות שהיא במקום הסתר, ובגרב, שחין לה, ובחרם שחין יבש כחרס. והמכות שתילקה בהם יהיו צרות זו לזו מה שטוב לזו רע לשניה והנה השחין היא הצרעת והאדם שיש בו מחלה זו ל"ע צריך לישב בדד מחום למחנה ואילו זה שלוקה בטחורים צריך בני אדם שימששוהו וזהו שאומר הכתוב יככה ה' בשחין מצרים ובטחורים ובגרב ובחרס. שגם הרפואה למכה זו לא מועילה למכה השניה, שמיני שחין שונים הם זה לחה וזו יבשה. וע"כ אשר לא תוכל להרפא וגם לא יהיו לך אנשים שיטפלו בך.

אשר לא יוכל להרפא שמיני השחין רבים שרפואה לזו תהיה צרה לשניה. וזהו שאנו מברכים בברכת אשר יצר רופא כל בשר ומפליא לעשות שמרפא כל בשר ואפילו זה שיש לו מחלות סותרות שהרפואה לזו מזיקה לזו. ובזה יתבאר גם מה שאנו אומרים בתפילת י"ח והעלה רפואה שלמה לכל מכותינו אע"פ שיש לנו מכות סותרות זו את זו תעלה להם ארוכה (מעם לועז).

תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב (תבוא כח, מז-מח)

שמצא את אליהו הנביא זכור לטוב בשוק. שאל ר' ברוקא את אליהו ע"ה אם יש בין האנשים בשוק כאלו המזומנים לחיי העולם הבא. ובין כך באו לקראתם שני אנשים. אמר אליהו ע"ה לרב ברוקא הללו מזומנים לחיי העולם הבא. שאל אותם רב ברוקא מה מעשיכם שבגללם זכיתם לחיי העוה"ב. אמרו לו האנשים שמחים אנחנו ומשמחים אחרים, שבשעה שאנו רואים אנשים עצבים אנחנו משמחים אותם.

וזה שאמרו אנו שמחים ומשמחים אחרים בא ללמדנו, שאם אדם רוצה לשמח אחרים צריך הוא עצמו להיות שמח, שאם הם עצמם היו עצבים אפילו אם היו רוצים לשמח אחרים לא היו יכולים. וכן ישמח האב בשעה שנולדת לו בת למז"ט שכשמגדילים הצאצאים מביאים שמחה בבית, ורב חסדא היה אומר לי חביבים בנות יותר מבנים, כי היו לו חתנים גדולי הדור. וכן המשא ומתן שמחה, שכן ממעטים במשא ומתן בחודש אב, משמע שגורם שמחה לאיש, וכל השמח ביסורים מביא ישועה לעולם. וכבר אמר דוד המלך למרות יסוריו "למען יזמרך כבוד ולא ידום" כלומר למרות כל יסוריו של דוד המלך לא רק שהוא נדם ולא התלונן אלא שר ושמח וכתב שירות ותישבחות לבורא עולם שנאמר למען יזמרך כבוד ולא ידום".

ומדרך העולם, כשאדם מצליח בעניניו הוא מייחס ההצלחה לחכמתו וכוחו, ואינו מזכיר את חסדי השי"ת שהפליא לעשות עמו. ורק כשהגלגל חוזר והוא יורד מנכסיו הוא אומר, ומה אעשה והקב"ה גזר עלי כך שאפסיד. וזהו שאומר כאן הכתוב: תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, שלא הזכרת את ה' אלהיך בשעת טובה, ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך, אז תכיר שמן הקב"ה באה הפורענות עליך (מעם לועז).