פרשת כי תצא - חלק ב
- פרטים
- קטגוריה: פרשת כי תצא
- פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:45
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 695
פרשת כי תצא - חלק ב
פרשת שבוע - דרשות - הרב אריה קרן שליט"א
לא תתעב אדמי כי אחיך הוא (תצא כג-ח)
העוונות והחטאים נקראים "אדומי" (לפי לשון הכתוב: "אם יאדימו כתולע"). אומרת איפוא התורה: אל תראה את העוונות והחטאים כתועבות שאין להן עוד תקנה, שכן יכול אתה להפכם לאחיך, לעשות מהם זכיות על-ידי תשובה מאהבה, כפי שאמרו חכמינו: "זדונות נעשו לו כזכיות", ועוד ימליצו טוב עליך.
מעניין הדבר, כי ראשי-תיבות של "כי אחיך" הם: "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו"... (יסוד התורה לוקט ממעינה של תורה)
נאמר בתלמוד: במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד (ברכות לד)
והרבה טעמים נאמרו על דברי חכמינו זכרונם לברכה אלו, כי סוף סוף קשה להבין איך יתכן אדם שחטא כל ימיו וכשיחזור בתשובה תהיה מעלתו יותר מצדיק גמור שכל ימיו עסק בתורה ובמצוות.
וראיתי פירוש נפלא בשם הרה"ג ר’ שלום משאש שליט"א, והוא על פי מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, למי שחוזר בתשובה מאהבה, זדונות נעשות לו כזכיות, והנה ידוע כי יותר קל לעשות עבירות מלעשות מצוות, כי היצר מתנגד, ואם למשל צדיק עושה אלף מצוות ביום, הרשע עושה כפליים עבירות, וכשחוזר בתשובה והזדונות נעשות כזכיות, אם כן בואו חשבון להעריך את החוזר בתשובה, כמה אלפי מצוות יש לו, לגבי אדם שעושה מצוות, ולא יגיע לשליש ולרביע ממה שעשה הבעל תשובה, ולכן לא יוכל להגיע למקום הבעל תשובה. אבל בכל זאת קשה להבין, מדוע אדם שחוזר בתשובה כל עבירותיו יהיו כזכיות, אלא הסיבה היא שאינו דומה אדם שלא טעם טעם חטא, שאינו צריך להתגבר על יצרו, כאדם שטעם טעם חטא ושנה בו עד שנעשה לו כהיתר, שצריך גבורה עילאה להתרחק מן החטא.
מסופר שהיה מלך אחד שרצה ליסוע למדינה אחרת, ולפני צאתו קרא המלך לשלושה מעבדיו, והביא לכל אחד בקבוק יין ישן נושן שקיבל מאבות אבותיו, וידוע שהיין כמה שהוא יותר ישן טעמו יותר משובח, וציוה עליהם לשמור את היין, ולא לגעת בו עד שהוא יחזור. ולאחר שהמלך נסע, פתח הראשון את בקבוק היין ושתה את הכל, השני שמר את היין במקום שמור, ואילו השלישי שתה מחצית מהיין ואחר כך התחרט על מעשהו ואמר בלבו שלכל הפחות ישאר למלך חצי ממה שהשאיר לו.
ולאחר שנה כשחזר המלך קרא לשלושת עבדיו, הראשון ששתה את כל היין ציוה המלך להורגו, כי מורד במלכות הוא, השני שהביא למלך את כל היין בשלמותו נתן לו המלך פרס אלף שקלים, ואילו השלישי שהביא למלך חצי בקבוק, נתן לו המלך אלפיים שקלים, כשראו זאת שרי המלך התפלאו מאוד ושאלו את המלך, זה ששתה את הכל וקיבל עונש זה מובן, וזה שלא שתה בכלל וקיבל אלף שקלים גם כן מובן, אבל זה ששתה חצי נתת לו שכר יותר מזה שלא שתה בכלל? הרי הוא צריך לקבל גם כן עונש על זה שהוא שתה חצי, או לכל הפחות לתת לו פחות שכר.
ענה להם המלך: תדעו לכם, שרק אני הוא זה שמכיר את הטעם של היין, ואדם שטועם את היין הזה, קשה מאוד שיהיה ברשותו עוד יין כזה ולא ישתהו, ולכן העבד השני שלא שתה בכלל לא ידע מהטעם הנפלא שיש ביין, ולא היה לו יצר הרע, אבל זה ששתה חצי וכבר טעם מהיין היה לו הרבה יותר קשה ויצר הרע גדול כדי לא להמשיך ולשתות את החצי השני, ולכן קיבל שכר יותר מהשני.
ולכן אין לאדם לחשוש מעבירות שבידו, ברגע שהוא רוצה לקבל עליו עול מלכות שמים כי הקדוש ברוך הוא רחום וחנון וארך אפיים, ויקבל את תשובתו באהבה, ואדרבה מעלתו יותר גדולה לפני הקדוש ברוך הוא.
ואני זוכר שפעם בא חברי לפני רבו, ואמר לו כבוד הרב אני חוזר בתשובה כבר כמה חודשים, אבל עדיין אני לא שלם כי אני עושה עדיין קצת עבירות, האם כדאי שאני אמשיך או לא?
ענה לו הרב תדע לך שהקדוש ברוך הוא אוהב אותך יותר ממני ואמשול לך משל למה הדבר דומה, אם אדם יש לו שני ילדים, אחד בן שנה, ואחד בן שלוש, וכשהאבא קורא לשניהם לבוא אליו, מתי יש שמחה והתפעלות לאבא יותר האם מהילד בן שנה שעושה צעד ונופל שני צעדים או מהילד בן השלוש שבא לאביו במרוצה? ענה לו החבר, בודאי מהילד בן השנה.
השיב לו הרב, אני כבר ארבעים שנה מתפלל ולומד תורה, ואם כן ה’ כבר מכיר אותי ואני בא אליו במרוצה, וה’ לא מתפעל ממני כל כך אבל אתה שעד עכשיו לא ידעת ללכת בדרכי ה’ ופתאום אתה מתפלל ועושה מצוות אף על פי שאתה נופל אבל בשביל ההתחלה ה’ מתפעל ממך יותר. אבל תדע שכל זה עכשיו שאתה בהתחלה, אבל כל זה בתקוה שלאט לאט תתרגל לעשות רק מצוות, שהרי כל השמחה של האבא מהילד בן השנה שעושה צעד ונופל זה מפני שהוא בן שנה, אבל אם הילד יגיע לגיל שלוש וגם כן יפול, כבר האבא לא ישמח, והחבר הזה התחזק והיום ברוך ה’ הוא בעל תשובה גמור.
וברגע הראשון שאדם מקבל עליו את התשובה, כבר הוא במעלה הגדולה שהוא יותר מצדיק גמור, וגל עוונותיו נהפכים לזכויות.
אנו רואים זאת מהגמ’ במסכת קידושין, שם כתוב: אם אדם אומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאני עשיר, ובסוף מתברר שהוא עני, הדין הוא שקידושיו אינם קידושין, וכן אדם שאמר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאני בריא. ובסוף מתברר שהוא חולה הדין הוא שקידושיו גם אינם קידושין.
אבל אם אדם אומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור, אף על פי שמתברר שהוא רשע גמור, הקידושין קיימים, ואומרת הגמ’ סיבה לכך שמה בשעת הקידושין הרהר החתן הרהור שיחזור בתשובה ובאותו רגע שקידש את האשה הוא באמת היה צדיק גמור, ולכן קידושיו הם קידושין.
נאמר בתלמוד: אמר רב אדא בר אהבה: אדם שיש בידו עבירה ומתודה ואינו חוזר בה למה הוא דומה לאדם שתופס שרץ בידו שאפילו טובל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה, זרקו מידו כיון שטבל בארבעים סאה מיד עלתה לו טבילה שנאמר: "ומודה ועוזב ירוחם" ואומר: "נשא לבבינו אל כפיים אל אל בשמים", ופירש רש"י: עם הכפיים צריך לישא הלב לשמים כלומר שיחזור מקלקולו. (תענית טז)
ועוד נאמר שם: לא שק ותענית גורמים אלא תשובה ומעשים טובים גורמים שכן מצינו באנשי נינוה שלא נאמר בהם "וירא האלהים את שקם ואת תעניתם", אלא "וירא האלקים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה".
נמצינו למדים שעל האדם לחזור בתשובה שלימה, ואם אדם חוזר רק בדבר אחד שניים וממשיך לעשות עבירות במזיד לא שווה לו התשובה, ולא כמו אותם אנשים שחושבים שאם שמו כיפה וציצית בזה הם יצאו ידי חובת התשובה, אלא על האדם ללמוד ולקיים כל מה שלמד ואז תשובתו תהיה מעולה, ואמרו חכמינו זכרונם לברכה שאדם שמאמין בכל התורה חוץ מפסוק אחד נקרא כופר, כי הכל ניתן מהשמים, והכל אחת, ואי אפשר לחלק ולומר
את זה אני מקיים ואת זה לא, כי אם אתה מאמין בהקב"ה, והוא נתן את התורה, וכתוב שמה לצום ביום כיפור, ולא לאכול חמץ בפסח, ולא לאכול חזיר בכל הזמן, אותו הקדוש ברוך הוא גם אמר לשמור שבת ולא לגעת במוקצה, וכל שאר ההלכות שכתובות בשולחן ערוך, שיסודם מהגמ’, והגמ’ נאמרה דור מלפני דור עד למשה מסיני מפי הקדוש ברוך הוא בעצמו.
נתאר לעצמינו חייל שיקבל עשרה פקודות מהמפקד שלו ואומר למפקדיו, את הפקודה הראשונה והשניה אני אקיים, ואת הפקודה השלישית והרביעית, לא אקיים, חייל כזה יכנס לבית הסוהר מיד, כי צבא לא יכול להיבנות מחיילים שיעשו מה שהם רוצים, המשמעת היא הא,ב, של הצבא. חייל חייב למלא אחר הוראות מפקדיו בשלימות, וכל זה במפקד בשר ודם, שרק היום הוא מפקד שלו, ולא עשה לי טובה לפני כן, ואיני חייב מהדין בכבודו, ורק בגלל שנכנסת תחת העול שלו אני חייב לציית לו, וצריכים ללמוד קל וחומר שהקב"ה ברא אותנו, ומחיה אותנו, ונותן לנו לחם לאכול ובגד ללבוש, ואנו חייבים בכבודו, ונתן לנו את התורה הקדושה, שהם הוראות איך להתנהג בזה העולם, ובודאי שאנו מחוייבים לשמוע לו בהכל. (זיכוי הרבים)
לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אוכל נשך כל דבר אשר ישך לנוכרי: תשיך ולאחיך לא תשיך למען יברכך ה’ אלוהך בכל משלח ידך על הארץ אשר אתה בא שמה לרישתה (תצא כג, כ-כא)
ליהודי אסור לקחת ריבית (ללא התר עיסקה) ואילו לגוי מותר לקחת ריבית.
הדוכס של ברלין היה מנהל שיחות עם רבי צבי הירש לוין אודות היהודים ומנהגיהם. רבי צבי הירש היה מתרץ לו את קשיותיו אחת לאחת. והנה באחד הימים שוב החל הדוכס לקנטר את היהודים ופנה אל רבי צבי הירש ושאלו: "הרי תורתכם, תורת משה, היא הראשונה שהבדילה בין ישראל לבין נכרי, נאמר בתורתכם: "לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך", כלומר, לגוי מותר לכם להלוות בריבית וליהודי לא. שואל אני אותך, האם במצוה זו יש משום הדין, האם יש פה אמת ויושר?"
ענה לו הרב: תורת ה’ תורת צדק היא. ואמנם, הצטוו בני ישראל על נשך וריבית. לכל אדם מישראל אסור להלוות וללוות בריבית. גם המלווה וגם הלווה מוזהרים על כך. אבל, אין הדבר כן לגבי אומות העולם. הן לא הצטוו על איסור לקיחת ריבית או נתינתה. הנכרי רשאי להלוות כספו בריבית גם לאדם מישראל מבלי שמשהו ימחה בידו.
ועתה, שואל אני את כבוד הדוכס", המשיך הרב ואמר, "האם יש בכך משום הדין, האמת והיושר, שנכרי המלווה לאדם מישראל יהא רשאי ליטול ממנו ריבית, ואילו לאיש מישראל, המלווה לנכרי, אסור יהיה ליטול ריבית?!
לכן, אמרה תורתנו הקדושה: "לנכרי תשיך", זאת משום שהנכרי גם הוא נוטל ממך נשך, אך "לאחיך לא תשיך", מכיוון שאף הוא אינו נוטל ממך נשך. אל נא, אדוני הדוכס, אל תדבר סרה בתורתנו, שכן משה אמת ותורתו אמת!" (613 סיפורים על תרי"ג)
בעירו של הגאון רבי עקיבא איגר מת עשיר גדול. עשיר זה היה מלווה בריבית.
דרשו אנשי החברא קדישא סכום כסף גדול כדמי קבורה, ואם הכסף לא ישולם, מסרבים הם לקברו.
חרה הדבר מאוד לבניו של הנפטר, והם פנו בתלונה אל הנסיך המושל. ציוה המושל לקרוא אליו את רב העיר, רבי עקיבא איגר.
כאשר בא הרב אל הנסיך, פנה אליו הנסיך בטון קשה, ושאלו: "מדוע אתם נוטלים עבור קבורה סכום כסף כה גבוה, והרי מקום הקבר הוא קטן, ארבע אמות בלבד? ונוסף לכך, משום מה אתם לוקחים מכל האנשים סכום מועט, ורק מיורשיו של מת זה אתם תובעים סכום כה גבוה?"
השיב לו רבי עקיבא בטון רגוע ושלו: "נאמר בתלמוד שמלוה בריבית אינו קם בתחיית המתים, אלא נותר בקבורתו, ובעוד שאצל כל האנשים, הקבר הינו דירת ארעי בלבד, שכן כולנו מצפים לתחיית המתים שתבוא במהרה. הרי שאותו מת, שעסק בהלואה בריבית, מקום קבורתו הוא לצמיתות, ולכן המחיר גבוה פי כמה וכמה".
דברי רבי עקיבא איגר נשאו חן בעיני הנסך המושל, ומיד ציוה על היורשים לשלם לאנשי החברה קדישא את הסכום שדרשו (613 סיפורים על תרי"ג)
מעשה ביהודי רשע שהיה מלווה בריבית וכששאל אותו למה הוא חוטא בעבירה זו הוא היה עונה אני מצאצאיו של רבי עקיבא וזכותו תעמוד עימי ביום הדין.
פעם אחת בא אליו עני וביקש הלוואה. ואותו יהודי רשע ראה שהוא עני ואמר לו בגלל מצבך אני אתן לך הלוואה בריבית של שלושה אחוזים. התחיל העני לבכות ולדחוק בוא שיורד בריבית. היהודי הרשע היה חולה לב, הירבה להזיע ואסור לו להתעצבן. אך ככל שסירב העני לא הפסיק לנדנד לו שיוריד את הריבית, ובסוף הוא הסכים לשני אחוזים העני ממש מסכן חייב כסף להרבה אנשים, התחיל לבכות שוב וביקש אחוז אחד ומנגד היהודי הרשע התחיל להילחץ להתעצבן ואמר הפעם זה סופית אחוז וחצי וזהו זה.
עני המשיך ללחוץ וכך התווכחו זה אומר אחוז אחד הרשע אומר אחוז וחצי ופתאום פרחה נשמתו של היהודי הרשע ומת. כל העיר שמעה על המקרה ולא ידעה מה לעשות אף אחד לא רצה לגעת באותו יהודי רשע שהיה מלווה בריבית ועושק את הבריות וכולם קראו לרב העיר. הרב החליט משום כבוד הבריות צריכים להביאו לקבורה. לפתע מרוב סקרנות הציבור על מה הרב יספיד בלוויה של הרשע. באו בהמוניהם, הרשע זכה ללוויה גדולה כל העיר באו ללוויה כדי לשמוע מה כבר הרב יכול לומר על אותו רשע. והרב החל להספיד כך: יהודי זה בן אברהם אבנו, בן יצחק, בן יעקב, בן משה, בן יהושע בן נון, בן לזקנים, בן לנביאים, בן לכנסת הגדולה, ויחוסו מתחיל מרבי עקיבא התנא הגדול שמסר את נפשו לקידוש השם שמים שלמד תורה במחתרת למרות הגזרה של מלכות רשעית שלא ילמדו תורה, ואשריו שנתפס בדברי תורה אותו רבי עקיבא מסר את נפשו בזמן שקרא קריאת שמע ונפטר "באחד" ואילו יהודי זה מציצאיו נפטר באחד וחצי (אחוז).
זכור את אשר עשה ה’ אלקיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים (תצא כד-ט)
החפץ חיים כותב משל המסביר את האזהרה החמורה המובאת בפסוקנו: מעשה באדם שהיו לו שני בנים. אחר מהם היה חריף ובקי ושמו נתפרסם כעילוי בכל הסביבה, ואילו השני היה נער פשוט ורגיל.
זהה דעתו של הנער העילוי והתחיל להתגאות על כל חבריו, היה מקנטרם בדברים, ולפעמים היה הענין נגמר כדרכם של נערים במריבה של ממש. דבר זה היה רע מאד בעיני אביו, ופעם בשעה שגבר כעסו ביותר לקח את הנער והלקה אותו לעיני כל, למען ידע הוא וידעו חבריו שאין דעתו נוחה מהתנהגות זו.
זוהי משמעות הכתוב "זכור את אשר עשה ה’ אלקיך למרים" ומה מרים שהיתה אחותם של משה ואהרון והיא עצמה נביאה, קיבלה את עונשה מיד ובפומבי אנו אנשים פשוטים, על אחת כמה וכמה. ("משלי החפץ חיים").
לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה ...איפה שלמה וצדק יהיה לך (תצא כה, יד-טו)
יש להיזהר לדייק במשקולות כי אי אפשר לעשות על זה תשובה ברגע שהסוחר מזייף משקולת הוא מכשיל מאות קונים שדין פרוטה כדין מאה ויוצא שיש בידו הרבה גזלות לכן החמירה התורה בזה בעונש כרת כי אי אפשר לחזור בתשובה ולהחזיר את הגזלות למאות קונים שרומו.
מעשה באברך פלוני שנישא זה לא כבר, בא אל רבי אברהם מסוכצ’וב ובפיו שאלה: "האפתח בעירי חנות לצורך פרנסתי?"
הרבי השיב בחיוב, ואכן פתח האברך חנות בסמוך למפעל גדול. באותו מפעיל הועסקו פועלים רבים, ועל כן רבו הלקוחות בחנות הסמוכה, ומידי יום התמלאה מגרת הכסף עד לגדותיה.
כעבור זמן מה החליט האברך, בעל החנות, לערוך מאזן של הוצאות והכנסות. מה גדולה היתה תמיהתו, כשהסתבר לו כי למעשה לא הרויח מאומה כל העת! היה הדבר לפלא בעיניו. ’כיצד זה יתכן’, הרהר, ’הן קונים רבים פקדו את החנות, מידי יום ביומו היה הפדיון רב – ואם כך להיכן נעלם הרוח?’ כיון שלא מצא כל תשובה מתקבלת על הדעת, קם ונסע אל הרבי מסוכצ’וב, לשאלו לפשר הענין.
"הן הרבי יעץ לי לפתוח את החנות", סח באזני רבי אברהם מסוכצ’וב, "ואכן, זה חדשים אחדים מוכר אני בחנות. לקוחות רבים נכנסים, ונדמה היה לי שרוחי גדולים. אך כשערכתי מאזן, הסתבר לי שלא הרווחתי מאומה, כיצד יתכן הדבר?"
במקום תשובה שאל הרבי שאלה: "האם המידות והמשקולות שבהם הנך משתמש מדויקים הם?" "אודה על האמת", השיב האברך, "לעיתים אינני מדקדק כל כך במדות ובמשקולות, אך כל הלקוחות הנם גויים. איש מהם אינו יהודי...." מיהר להצטדק.
"כעת ברורה הסיבה לכך שחנותך אינה נותנת רווחים. הן נאמר מפורשות בתורה ’לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה....איפה שלמה וצדק יהיה לך’ כלומר, אם יש בידך משקולות ומידות בלתי מדויקים או אז ’לא יהיה לך’, לא יותר בידך כל רווח מכל עמלך...אך, לעומת זאת, כאשר יש לך ’איפה שלמה וצדק’ כשמידותיך ומשקולותיך מדויקים או אז ’יהיה לך’ – כלומר, תפיק רווחים מעסקיך, ובביתך יהיה כל טוב". (מעשיהם של צדיקים).
שלא נכחש על ממון שיש לאחרים בידנו
שקיעת החמה בשפולי הרקיע החלה, העיר פרג מתכוננת לבוא השבת, יהודים ממהרים ומסיימים את ההכנות האחרונות לכבוד שבת קודש, פה ושם נראו אנשים הלבושים בגדי שבת המקדימים ללכת בניחותא לבית הכנסת.
אל פונדק העיר נכנס זה עתה יהודי, אשר מעירה סמוכה כדי לקנות סחורה בפרג, ועתה היה צריך לשבות בה. בזריזות גמר את ההכנות האחרונות לשבת, אך מוחו עבד בקדחתנות למצוא מוצא לבעייתו. הוא הגיע לעיר עם סכום כסף גדול, עשרת אלפי דינרי זהב, כדי לקנות סחורה, אך עתה חיפש מקום שיוכל לשמור את הכסף במשך השבת.
לפתע נצנץ במוחו רעיון חיש מהר נטל את צרור כספו ויצא בחפזה מהפונדק לכוון ביתו של אחד מסוחרי פרג, עמו עסק במסחר מפעם לפעם ומכיון שהכיר את הסוחר כאדם ישר ונאמן, החליט שיפקיד בביתו את הכסף עד צאת השבת.
שמח וטוב לב הלך היהודי לבית הכנסת, לאחר שנפרד מהסוחר שכספו הופקד אצלו. מיד במוצאי שבת, עת נצצו במקום, שלושה כוכבים, מיהר היהודי לביתו של הסוחר כדי לקבל חזרה את כספו.
"כספך? התמם הסוחר "על איזה כסף הנך סח, מתי הפקדת אצלי כסף"?
חשב האיש כי הסוחר חומד לו לצון, והמשיך לבקש, ולהתחנן, אנא, החזר לי בבקשה את כספי! כך ביקש שוב ושוב, אך הסוחר בעל הבית המשיך לטעון כי מעולם לא הופקד אצלו כסף.
הבין האיש כי נלכד ברשתו של רמאי, וכשנפשו מרה עליו, וליבו בוכה בקרבו, על שהפסיד את כספו, החל לצעוד חזרה לפונדק. כשהוא לא יודע מאין יבוא עזרו. לפתע התנער ובצעדים נמרצים פנה ללכת לביתו של רבי יחזקאל לנדא, רבה של העיר פרג כדי שיעזור לו, ויוכל לקבל ממנו עצה ותושיה.
בקול נסער מלווה בפרצי בכי הבוקעים מעמקי ליבו סיפר האיש סיפורו לפני הרב, וסיים בבקשת עזרה. הרגיע רבי יחזקאל לנדא את האיש וביקש מנו שיבוא לביתו בבוקר המחרת.
ואכן, מיד למחרת בבוקר התייצב האיש האורח בעיר פרג בביתו של הרב. מיד שלח רבי יחזקאל את שמשו להזמין לביתו את הסוחר המכחיש כי הופקד אצלו הכסף ואל האיש פנה הרב ובקשו להסתתר בחדר סמוך. וכך אמר אליו:
כאשר תשמע שאני משוחח עם הסוחר, צא מן המסתור והכנס אל החדר בו נשב, ושם תטען את טענתך. שמע האיש בקולו של הרב ועודנו מסתתר בחדר הסמוך הופיע הסוחר בבית הרב.
רבי יחזקאל הזמינו לשבת, והחל משוחח עימו אודות מצב העוני בקהילת פרג. בקהילה שלנו אמר הרב, יש עניים מרובים הגוועים ברעב, ולצרכיהם דרושה לנו תרומה בת אלף זהובים!
"מה", אלף זהובים נזדעק הסוחר, "האם הרב רוצה ממני סכום גדול כל כך, נראה איפא כי רבנו חושב אותי לאחד מן העשירים בעיר, אך דע לך כי בשנים האחרונות הורע מצבי, רבים מחברי פשטו את הרגל, ומצבי הנוכחי הוא בכי רע, לפיכך, עתה אין ביכולתי למרות רצוני, למלא את בקשת רבינו".
המשיך הרב להפציר בסוחר לתרום סכום כסף לצדקה, והסכים להוריד את הסכום כדי מחציתו, לחמש מאות זהובים. אך הסוחר עמד בסרובו וטען איני יכול לתת סכום כסף כה גדול לצדקה.
הוסיף הרב לדבר אל ליבו והוריד מן הסכום, שמצא יכול אתה שלוש מאות זהובים שאל? אך הסוחר לא שינה את דעתו ואמר כבוד הרב, איני יכול עתה לשלם סכום כסף לצדקה.
תוך כדי שיחתם, נפתחה לפתע הדלת ואל החדר התפרץ היהודי שהסתתר בחדר הסמוך, והלה החל זועק בקול כאוב, רבי ומורי, הושיעה נא, אדם זה היושב מולך גנב את כספי וכספי אחרים, בערב שבת הפקדתי אצלו עשרת אלפים דינרי זהב. אולם כשבאתי לקחת את כספי בחזרה, הכחיש הלה את הדבר וסרב למסור לי את פקדוני. אנא רבי, רחם וחוס עלי וצווה על אדם זה להשיב לי כספי, שאם לא כן, אנא אני בא?!"
הביט הרב בפני הסוחר היושב מולו ושאלו, כלום מכיר אתה את היהודי הלזה?
אמנם כן, אישר הסוחר מכיר אני אותו מעסקי מסחר שפעמים התעסקתי עימו, אך זה זמן רב לא חידש קשרי המסחר בינינו, ואמש התפרץ הלה אל ביתי וצעק להחזיר לו את כספו שמעולם לא הפקיד אצלו. שמע היהודי את תשובת הסוחר החל לבכות בדמעות שליש וצעק: גנב, שקרן, גזלן, הרי במו ידיך לקחת ממני את כספי בערב שבת, כיצד מעז את להכחיש זאת?
פנה הרב אל הסוחר ואמר לו:
רואה אני שלא בנקל תפטר מן האיש הזה, אולי באמת מוטב כי תתן לו סכום כסף, כדי שיתרצה יעזבך לנפשך וילך לדרכו?
אכן, הרב צודק, ודבר חכם הוא זה, מוכן אני לתת לו מאה זהובי ובלבד שיניחני לנפשי!
רבי, הפקדתי אצלו עשרת אלפים דינרי זהב וכיצד זה הוא רוצה להחזיר לי רק מאה זהובים, לא, איני יכול. עליו להחזיר לי כל כספי בשלמות!
אמר הרב לסוחר, ראה אדם זה נטפל אליך על לא עוול בכפיך –כטענתך, שמא כדאי לך להגדיל את הסכום כדי להיפטר מטרדן זה, תן לו שלוש מאות זהובים ובודאי יתרצה למתנתך.
מסכים אני הזדרז הסוחר לאומר לרב, אתן לו לחצוף זה שלוש מאות זהובי ובלבד שיפסיק להטיל בי חשדות שוא.
שוב נשמעו זעקות שבר מכוון עמידתו של היהודי, לא, זעק ברוב יאוש, עשרת אלפים דינרים ולא זהוב אחד פחות!
כלום אינך מסתפק במתנה מכובדת של שלוש מאות זהוב פנה הרב אל האיש?
כבוד הרב, איני חפץ במתנות ולא בנדבות יבב האיש בשארית כוחותיו, רוצה אני את המגיע לי עשרת אלפים דינרים שלי בשלמותם!
מדוע צועק אתה שאלה הרב את היהודי, ובפנותו לסוחר הוסיף במהירות, תן לו חמש מאות זהובים, וכך תפטר ממנו לצמיתות, ותשכח מכל הענין.
מסכים אני השיב הסוחר, וכבר שלף את ארנקו כדי למנות את הסכום הדרוש לגרש את הטרדן הצועק. כשראה רבי יחזקאל לנדא באיזו מהירות שלף את ארנקו והחל לספור את הכסף, קם ממקומו ובקול רועם פנה אל הסוחר:
החזר ליהודי מיד את כספו! החזר את פיקדונו! עתה ברור לי לחלוטין כי אדם זה הפקיד אצלך את כספו. הן לפני היכנסו בקשתי ממך סכום כסף לצדקה בסכום זהה, וסרבת, וטענתך היתה כי מצבך הכספי גרוע ואינך יכול לתרום לצדקה. ולפתע פתאום מוכן אתה בחפץ לב לתת סכום זה, סכום כה גדול לאדם זר, שלדבריך מכיר אתה אותו, אך במעט ואינך חייב לו אף פרוטה שחוקה? אכן, גזלן אתה הודה על האמת, השב את הפיקדון בשלמות!
לשמע גערתו של הרב חורו פניו של הסוחר ואכן, הודה בדבר הפיקדון והזדרז להשיב ליהודי את כספו בשלמות (613 סיפורים על תרי"ג)
מעשה בשתי נשים שמסרו בגדים לכביסה אצל הכובסת. בימים עברו לא היו עקרות הבית מכבסות את הכביסה בבתיהן, אלא נשים שנקראו "כובסות" היו נוטלות לבתיהן את הכבסים המלוכלכים, מכבסות ומגהצות אותם ואחר כך באו נשות העיר לקבל את כביסתן בחזרה.
ומעשה היה כאמור בשתי הנשים, שגרו בעיר ורשא. הללו מסרו לכובסת את כביסתן, אך בטרם הוחזרה להם הכביסה חזרה, נפטרה הכובסת, באו שתי הנשים לביתה כדי לקחת את כבסיהן.
טענה אחת מהן בראותה את ערמת הכבסים: "הכל שייך לי!"
ואילו השניה אמרה: "מכירה אני את הכבסים שלי, אבחר אותם מתוך הערמה ורק אותם אקח". כך אמרו השתים ובפי כל אחת טענה, זו טוענת הכל שלי, וזו אומרת, הניחו לי ואבחר את שלי, לא ידעו יורשי הכובסת מה לעשות, והחליטו להביא את הענין לפני רבי דב בר מיזליש, יפסוק הרב למי שיכים הכבסים.
ארזו את כל הכבסים בסל גדול ובאו אל בית דינו של הרב, שלח הרב לקרוא לשתי הנשים והללו הופיעו ובפי כל אחת מהן הטענות שלה.
ציוה עליהן הרב לשוב לבתיהן ולחזור לבית הדין רק למחרת היום. כשעזבו הנשים את בית דינו, ביקש הרב מבני ביתו להניח בתוך סל הכבסים גם כמה כלי מיטה מביתו, ולערבב בין שאר הכבסים, ואכן הדבר נעשה, למחרת חזרו הנשים והרב פנה אל האישה שטענה כי הכל שייך לה ואמר: "שמא תכירי בכל זאת בתוך הערמה דבר שאינו שייך לך?"
הביטה האשה לעבר הערמה, הרימה פריט אחד, הביטה פנימה לסל הכביסה, הוציא פריט נוסף ואחר אמרה: "לא ולא! הכל שייך לי!"
פנה הרב אל האשה השניה, זו שטענה כי רק חלק מהכבסים שלה ואמר לה: "התוכלי למצוא בערמה זו את הכבסים השייכים לך?"
התכופפה האישה לעבר הסל והחלה ממיינת את הכבסים, את הפריטים השייכים לה הניחה בצד אחד, ואת הפריטים שלא ראתה קודם לכן הלא הם כלי המיטה שהובאו מבית הרב הניחה בצד, בערמה נפרדת, בהסבירה שאותם כלל אינה מכירה ולא ראתה אותם בין כל הכבסים.
התבונן הרב במעשיה ופנה אל האשה האחרת: "כלום כל הכבסים שייכים לך ומה עם עוון גזל, הן רצית לגזול מחברתך את השייך לה הואילי נא איפוא להסתפק במה שיש לך ולא לגזול את השייך לזולתך!"
ביומו תתן שכרו (תצא כד-טו)
היה זה יום של שלג. הצדיק רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, הלא הוא ה"חפץ חיים" התכונן לנסוע אל העיר הגדולה ורשה. מרחק רב הפסיק בין ראדין לורשה והנסיעה היתה קשה וכרוכה בסכנות. לא יפלא אפוא, כי בביתו של ה’’חפץ חיים" שררה תכונה גדולה בטרם יצא לדרך.
ולפתע נקרע מעיל הפרוה של ה"חפץ חיים". שלחה הרבנית את אחד הילדים אל החיט בבקשה שיתקנו מיד הזדרז החיט במלאכתו, וכעבור זמן קצר שב הילד הביתה והגיש את המעיל לאביו.
לבש ה"חפץ חיים" את מעילו, נפרד מעל בני ביתו ויצא לדרך. הוא שכר עגלה רתומה לסוס ובהטלטל בדרך המושלגת אל תחנת הרכבת לורשה, שבעירה הסמוכה. סוף סוף הגיעה העגלה אל בית הנתיבות, ולפתע שמע גרשון העגלון את ה"חפץ חיים" אומר: הבה ונשוב לראדין!"
"מדוע?" התפלא העגלון "לאחר הדרך המיגעת חזור? הן הרכבת לורשה עומדת לצאת לדרכה! השיב לו ה"חפץ חיים" שכחתי לשלם לחיט את שכרו עבור תקון המעיל. נחזור אפוא לראדין, כי עלי לשלם לחיט עוד היום, בטרם תשקע השמש, הן תורתנו הקדושה מחייבת לשלם לפועל את שכרו ביום עבודתו. וכי לא נאמר: ביומו תתן שכרו.
"אם כך" הציע גרשון העגלון, "ימשיך הרב אל הרכבת, ואלו אני אשוב לראיין ואהיה שליחו לשלם לחיט את שכרו" אך ה"חפץ חיים" בקש לקיים את המצוה בעצמו. לא נותר לו, לעגלון אלא להפנות את העגלה לכוון הנגד, ולשוב לראיין כדי שיוכל הרב לקיים את המצוה "ביומו תתן שכרו" (מעשיהם של צדיקים).
בימים בהם ישב "החתם סופר" בפרנקפורט שבגרמניה, הוא למד תורה מפי הגאון רבי נתן אדלר. שנה אחת בערב שבת חנוכה, הגיעו שלוחים מבוהלים מקהילת אדנבלד אל הגאון רבי נתן, בהכנסתם לביתו ספרו הם בבהילות ובדחיות כי גזרת גרוש נגזרה עליהם, ורק רבי נתן יוכל להצילם רבי נתן היה ידיד ורע לשר מדלברג, וקהלת אדנבלד היתה במחוז שלטונו, "אנא ממך רבי" בקשו השליחים "יבוא לבקש עלינו רחמים מעם השר מדלברג".
מיד עם צאת השבת, רצה רבי נתן לסוע אל אחוזת השר, הדרך מפרנקפורט אל ביתו של השר היתה רחוקה ואף אחד מבעי הסוסים לא רצה להשכיר לרב את סוסיו שכן, מזג האויר היה סוער, שלג כיסה את פני האדמה, וכל אחד חס על סוסיו וחשש מהשלג הגבוה שעל השבילים. ראה זאת רבי נתן החליט שאין לו בררה כי אם ליסוע במגררה פתוחה, למרות מזג האויר הצונן והקר.
למרות שהיה בכך משום חשש סכנה לבריאותו הוא הסביר לבני ביתו כי מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה, אסור לדחות את הנסיעה שמא יוכל לעזור לקהילה.
תלמידו ה"חתם סופר" לא יכול היה לראות את רבו יוצא למסע מסוכן זה לפיכך יגע וטרח עד אשר הצליח בדמים מרובים לשיג עגלה סגורה רתומה לסוסים לאחר הפצרות, נאות רבי נתן לצרף אליו למסע את תלמידו ה"חתם סופר".
פיו של רבי נתן לא פסק מתלמודו במשך כל זמן הנסיעה, הוא למד את דברי הראשונים והאחרונים מתוך הזכרון ה"חתם סופר’’: הקשיב לדברי רבו ובאמצע הדרך הביט החוצה והתפעל מעצמת המראה הלבן שהתגלה בדרך מראה השלג הסמיך המכסה את צמרות העצים ואת היקום כולו השרה אוירה מיוחדת ושלוה על פני היקום. לפתע, הטלטלה העגלה קפצה ימינה ושמאלה ושני הסוסים שקעו בבור עמוק שהיה מכוסה בשלג ולכן העגלון לא הבחין בו.
העגלה נעצרה גלגליה שקעו עמוק ואין אפשרות להזיזה תמורת סכום כסף הגון הסכים העגלון לשחרר סוס אחד, לרכב עד לכפר הסמוך ושם, לשכור כמה סוסים שיחלצו את העגלה מהשלג וכך יוכלו להמשיך בנסיעה.
בעוד העגלון פונה ברכיבה אל הכפר הסמוך ישבו בעגלה התקועה רבי נתן אדלר ותלמידו, במשך כשלוש שעות ארכה דרכו של העגלון עד אשר ראוהו מתקרב.
העגלון עצר את סוסו ועמו שני שורים. חפץ העגלון לרתום את השורים והסוסים יחדיו כדי לחלץ את העגלה. רבי נתן ראה זאת וקפץ בבהלה מתוך העגלה כשלרגליו נותרו גרבים בלבד, וכך בעודו יחף למחצה עמד מרקד ומקפץ בשמחה בתוך השלג העמוק.
מה קרה לרבי הרהר ה"חתם סופר" מדוע הוא מרקד בשלג, ללא נעליו, והרי חולה הנהו, מי יודע מה קרה לו! הרהורים אלו חלפו במוחו של "החתם סופר" כהרף עין זינק מהעגלה וניסה למשוך את רבו בחזרה פנימיה ולהפריעו מריקודו.
הבט, קרא רבו, העגלון עומד לרתום את השורים לעגלה. הפסק, קרא ה"חתם סופר" לעבר העגלון, על פי תורתנו אסור לרתום יחדיו שורים וסוסים, אנא ממך, חזור אל הכפר והבא סוסים בלבד, ובדברו תחב לידי העגלון צרור שטרות כסף נוסף שיאות לעשות זאת.
בזמן שחזר העגלון לכפר סיפר רבי נתן לתלמידו לפשר שמחתו ורקודו וכך אמר: "מעולם לא עלה בידי לקיים מצוה זו כלומר להמנע מרתימת שור וסוס יחדיו. ועתה ראה, כמה טרחו הכל למעני מנסיעה זו, אך אני לא נשמעתי להם, בזכות מצות הצלת נפשות, שעליה לא ותרתי, זכני הבורא יתברך במצוה שניה, מצות שלא לעשות מלאכה בשני מיני בהמות, מצוה שלא קימתי מימי, וכי לא אצהל ולא ארקוד על כך!" (613 סיפורים על תרי"ג).
זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים (תצא כה-יז)
למרות שלכאורה פרשה זאת מתאימה לחדש אדר ולא לחודש אלול, שהוא חדש הרחמים והסליחות, יש קשר בין פרשת עמלק לימים אלו, שהרי "זכור את", 'את' ראשי תיבות אלול תשרי, לרמוז שחלק מההכנות בימי אלול הם לראש חדש תשרי (ראש השנה(, אשר מלך במשפט יעמיד ארץ ביום הדין הנורא. בימים הללו צריכים לזכור את עמלק שרצה לצנן את האמבטי, להוריד את המורל והפחד מהקדוש ברוך הוא. ומעתה עלינו להתמלא פחד ואימה מבורא עולם, לתקן מעשינו ולשוב אל ה'. (לבוש יוסף)
מסופר על בעל אכסניה שמעל במלכות והלשינו עליו. ועמל מאוד להוציא משפטו לאורה, ולא עלתה בידו, לשוא היה עמלו. והיה בסכנה גדולה. אמרו לו אוהביו שאין לו שום עצה, אלא שיבוא לפני המלך בעצמו וישתטח לפניו, והמלך איש חסיד ורחמן מאד ובודאי ירחם עלי ויטה דינו לזכות ויצילו מצרותיו. ובימים ההם היה מנהג שהמלכים היו מלבישים עצמם במלבושים פשוטים, כשאר העם שלא יכירום והיו נוסעים במדינותיהם להתבונן על הנהגותיהם ועניניהם, ויהי היום המלך נסע דרך העיר ההיא, ונתאכסן בבית האיש ההוא לילה אחד ולא הכירו. אחרי ימים אחדים נודע לו שזה היה המלך, וכששמע האיש נפל על פניו ארצה, ויבך בכי גדול ויאמר אוי לי על מזלי החשוך, המלך היה אצלי איש הטוב ורב החסד, לו הייתי יודע הייתי משתטח לפניו ובודאי היה מוחל לי, אבל כעת מה אוכל לעשות לנסוע לעיר מלכותו אין בכחי, וגם כמה אלפים אנשי צבא חונים סביב היכלו לכבודו, ובודאי לא יניחוני לבוא, והנמשל הוא כפשוטו, המלך, הוא מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, בעת שאדם בעולם הזה הוא מצוי לפני הקדוש ברוך הוא תמיד, ואם חס ושלום קלקל מעשיו, יכול לשוב ולבקש על נפשו להטיב עמו בכל הענינים כי הקדוש ברוך הוא קרוב אליו, כמו שכתוב קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, כל שכן בעשרת ימי תשובה שכתוב בהמצאו כאילו נתאכסן אצלנו ביכלתנו לפיסו, אבל אם אדם מתעצל לחזור בתשובה עד שנפטר ובא לידי חשבון בעולם האמת נשמתו כמו קופסה השחורה שבמטוס, כשהמטוס מתרסק אף אחד לא ניגש ומתענין במטוס אלא בקופסה השחורה לראות מה היה ומה לא היה. ואילו לפני שיתרסק המטוס כולם היו מטפלים בו בדקדקנות שלא יקרה בו תקלה ומעולם לא התיחסו לקופסה השחורה. לכן הנשמה היא כמו קופסה שחורה נותנת דין וחשבון. ואילו הגוף החמרי משול למטוס.
האר"י ז"ל התפלל בכוונה עצומה בימים הנוראים. הראו לו מן השמים שיש איש אחד בעיר פלונית שהתפלל טוב יותר ממנו. נסע האר"י ז"ל לעיר פלונית, קרא להאיש ושאל אותו: -בן תורה אתה?
אמר לו: לאו.
- ולהתפלל אתה יודע?
- לאו.
- ומה עשית בימים הנוראים?
השיב האיש: - רבי! אפילו את כל הא"ב איני יודע, רק מאות א' עד י'. וכשבאתי לבית-הכנסת וראיתי כי כל העולם מתפלל בכוונה ובקול, ואני איני יכול כלל, נשבר לבי בקרבי, ואמרתי א' ב' ג' ד' ה' ו' ז' ח' ט' י'. רבש"ע, אתה עשה מזה תיבות וצירופים כרצונך, ויעלו לפניך לריח ניחוח. כן אמרתי בלב נשבר ובכל כוחי, וחזרתי חלילה. ופעלו דיבוריו של אותו איש למעלה יותר טוב מתפילת האר"י ז"ל.
על זה נאמר "תפילה לעני כי יעטוף שיחו..."
ראיתי לנכון ללקט כמה פירושים וסיפורים שמעוררים את הלב לחזור בתשובה לפני היום הגדול והנורא ראש השנה ובעזרת השם שכל עם ישראל יכתבו לחיים טובים ולשלום.
לכן עלינו לחזור בתשובה שלמה ולחפש את דרך התשובה שנאמר נחפשה דרכנו ונחקורה ונשובה עד ה' (איכה ג, מ) וזה מה שאומר הנביא ירמיה "אין איש ניחם על רעתו לאמר מה עשיתי" משמע שיש לכל אדם לומר מה עשיתי לחפש בו את הפגם.
אמר רבי לוי: גדולה תשובה, שמגעת עד כסא הכבוד, שנאמר (הושע יד,ב): "שובה ישראל עד יי אלהיך" (יומא פו ע"א). ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה: כשעלה משה לרקיע הראשון, מצא כתות של מלאכים. פתחו לפניו ספר תורה וקראו מעשה יום ראשון ופסקו והתחילו לספר בשבחה של תורה; עלה לשני ומצא חבילות של מלאכים וקורין מעשה יום שני ופסקו והתחילו לספר בשבחה של תורה ושל ישראל; עלה לשלישי ומצא מלאכים וגדודים קורין במעשה יום שלישי ופסקו והתחילו לספר בשבחה של ירושלים; עלה לרביעי ומצא אראלים קורין במעשה יום רביעי ופסקו והתחילו לספר בשבחו של משיח; עלה לחמישי ומצא מחנות מחנות קורין במעשה יום חמישי ופסקו והתחילו לספר בעצבונה של גיהנם; עלה לששי ומצא שם מלאכים, והיו קורין במעשה יום ששי ופסקו והתחילו לספר במעשה גן עדן, ומבקשים לפני הקדוש ברוך הוא לתן חלקם של ישראל בגן עדן; עלה לשביעי ומצא אופנים ושרפים וגלגלים ומלאכי רחמים ומלאכי חסד וצדקה ומלאכי רתת וזיע - מיד אחז משה בכסא הכבוד. התחילו לקרא במעשה יום שביעי "ויכולו" ופסקו והתחילו לספר בשבחה של תשובה. ללמדך שתשובה מגעת עד כסא הכבוד, שנאמר: "שובה ישראל עד יי אלהיך".
המעלות עבודת התורה והיראה וכל המעשים שהאדם חיה, הן רבות מאוד מאוד, ועל זה נאמר: "ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים" (איוב יא, ט). "והיום קצר" (אבות פ"ב מט"ו) - כי העולם הזה הוא יום קצר מאד, "כצל ימינו על הארץ" (דברי הימים א' כט, טו), ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה: לא כצל כתל ולא כצל אילן, אלא כצל עוף הפורח באויר (בראשית רבה צו, ב), "והפועלים עצלים" (אבות שם) - זהו האדם, שיש בו מדת העצלות.
צריך האדם לכבס את עצמו מכל עבירה שנאמר "הרב כבסני מעוני" (תהילים נא, ד) וכן כתוב "כבסי מרה לבך ירושלים" (ירמיה ד, יד). וצריך האדם שידאג מעונש עונותיו, כי יש עונות שהתשובה תולה כפרתם ויסורים ממרקים (יומא פו ע"א), כמו שנאמר: "כי עוני אגיד אדאג מחטאתי" (תהילים לח, יט). ומה חילוק יש בין היגון והדאגה? כי היגון - על מה שעבר כבר, והדאגה - על העתיד. וידאג לעולם אולי יקצר בענין התשובה ולא ישלים חק התשובה. וידאג שמא יתגבר יצרו עליו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: אל תאמן בעצמך עד יום מותך (אבות פ"ב מ"ד). וצריך אדם גם להתביש מקונו כמו שנאמר: "בשתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי" (ירמיה לא, יח). והנה החוטא יתביש מאד לעבור עברה לפני בני אדם (השוה ברכות כח ע"ב), ואיך לא יבוש לפני הקדוש ברוך הוא?
ויש על האדם גם להשיב רבים מעוון כאשר תשיג ידו. שנאמר: "שובו והשיבו מכל פשעיכם" (יחזקאל יח, ל) - למדנו שזה מעיקרי התשובה. ונאמר: "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" (ויקרא יט, יז) - שאם לא יוכיחנו, יענש על חטאיו. וכן אמר דוד "אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו (תהילים נא, טו).
ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה, שאין התשובה נמנעת מן החוטא אלא מפני רוע לבו, אבל מי שרוצה להתקרב אל האלהים, לא יסגור שערי התשובה לפניו, אך פותח לו שערי תשובה ומורה לו הדרך הישרה, שנאמר: "טוב וישר יי על כן יורה חטאים בדרך" (תהלים כח, ח). ואומר: "ובקשתם משם את יי אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים ד, כט), ואומר: "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" (שם ל, יד), ואומר: "קרוב יי
לכל קראיו לכל אשר יקראוהו באמת" (תהילים קמה, יח) ועוד.
נאמר: "ושבת עד יי אלהיך ושמעת בקלו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכ נפשך" (שם ל, ב), ואומר בגוף הענין: "ומל יי אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את יי אלהיך" (שם שם, ו), פרוש: אפילו בדבר שאין בך כח להשיג, הקדוש ברוך הוא ימול לבבך ויתן לך כח לעשותו.
וזה נקרא סיעתא דשמיא מה שאנו צריכים לעשות זה רק השתדלות ולעמול ולהיות עבדים לבורא עולם וככל שאתה עבד יותר כך המלך שלך יותר גדול ועל העמל הזה אנחנו מתוגמלים למי שיזכה לחיי העולם הבא מעל ומעבר כל טעם ודעת נאמר היום לעשותם ומחר לקבל שכרם.
מעשה ביהודי שבא ל"חפץ חיים" ושח לו: "רבי, איני מבין אתכם. מדוע אתם עוסקים כל ימיכם בכתיבת ספרים ובלימוד התורה? הלא מכל זה אין פרנסה, ואתם חיים בדחקות גדולה, וכי לא היה עדיף לקבל איזו משרה מכובדת, המפרנסת את בעליה בכבוד?"
ענה לו הח"ח במשל: יהודי הולך בדרך, סוחב עמו מזוודה כבדה, וגשם ניתך עליו. לפתע עוצרת לידו מרכבה הדורה ומזמינים אותו להכנס פנימה והוא מסרב! לא הבינו בעלי המרכבה מדוע אינו נענה להם, מדוע הוא מעדיף את ההליכה במזג האוויר הסוער עם מטענו הכבד, על פני נסיעה נוחה בעגלה, ובחינם. אך הוא מסביר להם: "אני מודה לכם מאוד על אדיבותכם, אך מה אעשה שכל זה איננו שווה לי, כי אני הולך בכיוון ההפוך. הנסיעה במרכבה שלכם רק תרחיק אותי מיעדי ולא תעזור לי כלום."
"כך הדבר אצלי" - הסביר הח"ח - "ודאי שאם הייתי מחפש את הנוחיות, את הרחבות, הייתי צריך לשמוע בקולך, אך מה אעשה שאני הולך בכיוון שונה לחלוטין! לא אל הכסף ולא אל הכבוד אני שואף אלא ליראת שמים..." ויראת שמים מקבלים מלימוד תורה לשמה ממצוות וממעשי חסד עד כדי מסירות נפש.
זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים...תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח (תצא כה, יז-יט)
המפרשים שואלים: מדוע עמלק יוצא דופן מכל אומות העולם שאותו צריך למחות? רוב האומות אפילו מקבלים גרים מהם, אך אפילו אותם האומות שלא מקבלים מהם גרים, כגון עמון ומואב, מכל מקום אין ציווי להשמידם, מה המיוחד בעמלק שאותו בכל מקרה לא רק שלא מקבלים בתור גרים אלא חייבים להשמידו?
כל מקום שמצינו שנאה כלפי עם ישראל, היתה סיבה חיצונית כלשהי לשנאה. הסיבה יכולה להיות קנאה מהצלחה, או פחד מכיבוש והשתלטות על ידי עם ישראל. להלן נביא רק את המקרים שמצינו בתורה.
שנאה ראשונה נגד עם ישראל מצינו כבר אצל יצחק אבינו, שאומר אבימלך ליצחק: "לך מעמנו כי עצמת ממנו מאוד" (בראשית, תולדות כו טז) השנאה כאן נובעת מקנאה מהצלחתו של יצחק אבינו, כפי שאומר הכתוב: "ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה ויקנאו אותו פלשתים" (שם, יד).
שנאה נוספת נגד עם ישראל מצינו במצרים. שם ישנה סיבה של פחד השתלטות ומלחמה מעם ישראל, כפי שאומר הכתוב: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאנו ונלחם בנו ועלה מן הארץ" (שמות א, ט-י).
שנאה נוספת נגד עם ישראל מצינו בזמן שבלק בן ציפור מלך מואב שוכר את בלעם לפגוע בעם ישראל. גם שם ישנה סיבה, בגלל שהיה פחד מפני עם ישראל, כפי שאומר הכתוב: "ויגר מואב מפני העם מאוד כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל" (במדבר, בלק כב, ג) וכן נאמר אחר כך: "ויכס את עין הארץ עתה לכה קבה לי אותו אולי אוכל להלחם בו וגרשתיו" (שם יא).
בשני מקומות בתורה מצינו שבאו להילחם בעם ישראל בלי שרואים סכנה כלשהי כלפי המתקיף. במקום הראשון: "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים" (שמות, בשלח יז, ח). ואומר הילקוט שמעוני (דברים, כי תצא כה) דבר אחר: "עמלק" עם לק, שבא ללוק דמן של ישראל ככלב. למה היה עמלק דומה? לזבוב שהוא להוט אחר המכה, כך היה עמלק להוט אחר ישראל ככלב, ארבע מאות פרסה פסע עמלק ובא לעשות מלחמה עם ישראל ברפידים, ע"כ. לפי מדרש זה, עם ישראל כלל לא סיכן את עמלק ולעמלק לא היתה שום סיבה לבוא לשנוא ולהלחם, עמלק היה רחוק ארבע מאות פרסה מעם ישראל, ועשה את אותו מסע רק כדי להילחם בעם ישראל, בגלל שנאה ללא סיבה.
המקום השני שמצינו שבאו להילחם בעם ישראל ללא סיבת סכנה, הוא לאחר פטירת אהרון הכהן, אמר הכתוב: "וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל" (במדבר, חקת כא, א). ישראל לא אימו עליהם במלחמה, אלא כפי שדרשו חז"ל במסכת ראש השנה (ג ע"א) על הכתוב: "וישמע הכנעני", מה שמועה שמע? שמע שמת אהרון ונסתלקו ענני הכבוד וסבור ניתנה רשות להילחם בישראל. באו להילחם בישראל בלא כל איום מצד עם ישראל, אלא מתוך שנאה שלמה. ואמרו חז"ל ש"הכנעני מלך ערד יושב הנגב" הוא לא כנעני, אלא עמלק, כדברי המדרש במדבר רבה (יט, כ) מי היה מלך ערד? זה עמלק, ע"כ.
בכל המקומות שהיתה שנאה לעם ישראל, היתה גם סיבה, לכאורה הגיונית, נגד עם ישראל. מה שאין כן אצל עמלק, מצינו שנאה לשם שנאה בלא שום סיבה חיצונית, אלא הסיבה לשנאת עמלק היתה סיבה אידיאולוגית העוברת מדור לדור.
וכך מצינו במדרש לקח טוב (שמות, בשלח יז, ח) מה ראה עמלק לבוא להילחם עם ישראל? כדי לנקום נקמת עשו זקינו, דכתיב: "וישטום עשו את יעקב" (בראשית, תולדות כז, מא) אליפז היה בכור וציוהו (עשו) להתגרות עם בני יעקב, ולפי שנתגדל (אליפז) עם איוב וחבריו,לא נלחם בה, ע"כ.
ענין דומה לזה מצינו במדרש המובא בפירוש התוספות ב"הדר זקנים": עשו השביע את אליפז בנו להרוג את יעקב, לפי שרימהו מן הבכורה, ואמר לו: בני בכורי! אם תהרגהו, תשוב לך הבכורה. הלך נתייעץ עם תמנע אמו, והיא מנעתו ואמרה לו: בני! יעקב גיבור ממך ויהרגך, ואביך הרשע, אם לא היה ירא ממנו פן יהרגו, היה חפץ להורגו מידו יותר מעל ידי אחרים. מה עשה אליפז כדי לקיים ציוו אביו ושבועתו? הלך אל יעקב ונטל ממנו כל ממונו, ועני חשוב כמת. כיוון שראה עשו שלא עשה אליפז מצוותו, הלך לעמלק בן אליפז ואמר לו שיהרוג את יעקב. נתרצה עמלק לדברי זקינו עשו, ונשבע לו שיהרגנו. כששמעה תמנע הדבר הרע, הזהירה בו כמו שעשתה לאליפז,לא קיבל דבריה. אמרה לו: חוב גדול מוטל על זרעו של אברהם, דכתיב: "ועבדום וענו אותם" (בראשית, לך לך טו, יג), ואם תהרוג יעקב, הרי החוב מוטל עליך ועל זרעו של עשו, כי אתם מזרע אברהם. ולכך המתין עד אחר השיעבוד, שנפרע החוב ויצאו ממצרים, ויבוא עליהם להינקם משבועתו. והיינו דכתיב: "ויבוא עמלק" ע"כ.
מכל נכדיו, בחר עשו את עמלק לנקום מישראל, כי אצלו השנאה יותר מושרשת בגלל אמו תמנע אחות לוטן, כפי שמובא בגמרא (סנהדרין צט ע"ב) שתמנע אחות לוטן היתה בת מלכים, ורצתה להידבק בזרעו של אברהם ולא קבלוה, וכשראתה שלא קבלוה הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו, אמרה: מוטב תהא שפחה לאומה זו, ולא תהא גבירה לאומה אחרת, וממנה יצא עמלק שציער לישראל, ע"כ. ומובא בספר "צרור המור" (לרבי אברהם סבע זצ"ל) בשם מדרש על הכתוב: "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים" (שמות, בשלח יז, ח) סיבת שנאת עמלק היא צוואת תמנע אחות לוטן, וכשנולד עמלק וספרה לו את כל המאורע, וצוותה לו צוואה, שיטור איבה זו לישראל לעד לעולם, ע"כ.
ומצינו בילקוט שמעוני (במדבר, חקת כא) בשם מדרש ילמדנו על הכתוב: "וישמע הכנעני...וילחם בישראל" אמר עשו לעמלק: כמה יגעתי להרוג את יעקב ולא ניתן בידי, תן דעתך לגבות נקמתי, אמר לו היאך אני יכול להזדווג לו? אמר לו: המסורת הזה יהי בידך, כשתראה שנתקלו בדבר, הוי קופץ עליהם. לפיכך אתה מוצא אותו בא על ישראל ברפידים, "היש ה' בקרבנו" (שמות, בשלח יז ז), מיד: "ויבוא עמלק" (שם, ח). וכן בשעה שמת אהרון נאמר: "וישמע הכנעני" ע"כ.
השנאה של עמלק היא שורשית ואידיאולוגית, לכן אין שום תקנה. ולכן ישנו ציווי: "תמחה את זכר עמלק". לעומת זאת השנאה של אומות העולם, ברוב המקרים היתה נעוצה בסיבה כלשהי: פחד או קנאה או כיבוש. לכן על שאר אומות העולם אין את הציווי למחותם.