- פרטים
-
קטגוריה: פרשת ראה
-
פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:42
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 370
פרשת ראה - חלק ב
פרשת שבוע - דרשות - הרב אריה קרן שליט"א
עשר תעשר את כל תבואות זרעך היצא השדה שנה שנה (ראה יד-כב)
ומצינו באבותינו הקדושים שקיימו מצוות תרומות ומעשרות. אברהם תרומה גדולה שאמר הרמותי ידי אל ה' אל עליון לשון תרומה וכן יצחק הפריש מעשר שני שנאמר, ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים שאע"פ שאין הברכה שורה לא על דבר השקול ולא על דבר המדוד, מדדן בשביל לעשרן יעקב הפריש מעשר ראשון שנאמר: וכל אשר תתן ליל עשר אעשרנו לך וזהו שאומר הכתוב: נצור בני מצות אביך וגו' (משלי ו כ) ולא עוד אלא שעישרו יעקב גם את בניו שהפריש את לוי להיות עומד בפני השי"ת לשרתו והיו לו י"ד בנים כי גם מנשה ואפרים נחשבו לבניו כמו שנאמר: אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי אבל כיון שהיו ד' בכורים מצד ד' האמהות ואין הבכורים מתעשרים לכן הפריש רק אחד.
ואע"פ שאסור לנסות את הקב"ה אבל במעשרות הותר הדבר שכן נאמר במלאכי הביאו את כל המעשר וגו' ובחנוני נא בזאת וגוי אם לא אפתח לכם ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די. ולמה נסמך ענין זה של מעשר למה שנאמר למעלה לא תאכלו כל נבלה. והסבירו חכמינו ענין זה על פי משל:
לחבורה של גנבים שחתרו תחת ארמון המלך ונכנסו לתוך אוצרות הארמון ובתוך הארמון היו אוצרות של כל מיני דברים הנצרכים לעבודת המלך והנה גנב אחד גנב זהב, והשני גנב עורות ותפסו אותם והביאו אותם לפני המלך. ויצא דינם להרג. התחיל אותו גנב שגנב ערות לבכות ולהתחנן לפני המלך אמר: זה גנב זהב ואני גנבתי עורות וכיצד אנו נידונים באותו עונש חמור אמר לו המלך: הכל שיך לאוצר המלך, ואין הבדל בין העורות לזהב כי בזה שאתה חתרת ונכנסת לארמון המלך בלי רשות עברת על ציוי המלך ואתה חייב מיתה כך אין הבדל בין זה שאוכל נבילה לזה שאוכל בלי מעשרות (מעם לועז).
מצות מעשר שני
הצדיק רבי ישראל אבוחצירא זצ"ל המכונה "בבא סאלי: הקפיד מאד על כל המצוות התלויות בארץ, ושנים רבות כשגר בארץ, הפריש בעצמו את ה"תרומות ומעשרות".
כל האוכל שהוגש על שולחנו הטהור היה תחת פקוחה המתמיד של הרבנית ומן השמים סיעו בידי הרבנית שלא תארע תקלה על ידה. רבי ישראל סמך בכל עת על הרבנית, והרבנים שנהנו משולחנו ידעו את הכלל ששולחנו של צדיק הוא כמזבח וכל מה שעולה עליו הוא כשר וטהור.
באחת מנסיעותיו הרבות התארח פעם הבבא סאלי בביתו של יהודי בפריס בערב שבת זמן קצר מאד לפני הדלקת נרות התקשר ידיד המשפחה מירושלים ובקש להתארח אף הוא באותו בית מאחר והוא נמצא בפריס, ואין לו היכן לשבות.
בסעודת שבת בבוקר הגישה המארחת לשולחן של הבבא סאלי אבטיח לקנוח סעודה.
האורח מירושלים הבחין בחותמת על האבטיח עם השם "כרמל" הוא הבין שמקור האבטיח הוא ישראל, ושאל את המארחת אם זכרה לעשר את האבטיח.
"האבטיחים בשוקים שלנו מקומם מחוץ לארץ ואף פעם לא קניתי כאן אבטיח ישראלי לכן לא עלה בדעתי לבדוק אם האבטיחים מישראל וכמובן שלא עשרתי אותו" ענתה בעלת הבית.
מובן שהאבטיח לא הוגש לשולחן והשליח מירושלים שכולם הודו לו אמר: "לא לי עליכם להודות אלא ל"בבא סאלי" שבזכותו כנראה, הגעתי לכאן השבת, כדי שלא יכשל. עליו משגיחים מן השמים" (613 סיפורים על התרי"ג).
מצות מעשר עני תחת מעשר שני בשנה שלישית
מי שיש לו מאתים זוז (סכום המספיק למחית שנה) לא נוטל לקט שכחה ופאה ומעשר שני היו לו מאתים חסר דינר נותנים לו.
לרבי יהודה הנשיא היה תלמיד עני, אשר לא היו לו מאתים זוז סכום כסף המספיק לפרנסה היו לו מאתים זוז פחות אחד. עני ומרוד היה, במשך היום היה יושב ועוסק בתורה. לתלמיד זה היה מותר לקבל מעשר עני על פי הדין.
רבי יהודה הנשיא, ישר דאג לתלמידו, היה נותן לו אחת לשלש שנים מעשר עני. את המעשר אשר הפריש מתבואתו היה נותן לתלמידו, וכך זכה על ידו לקיים את המצוה. כך נהג רבי יהודה מספר פעמים.
שנה אחת היו תלמידים צרי עין אשר רצו למנוע מחברם העני לקבל את המעשר מרבי יהודה. מה עשו?
הלכו אל העני ונתנו לו דינר "קח לצדקה" אמרו התלמידים וכל כונתם היתה כדי שיהיה בידי העני מאתים זוז ולא יחשב כעני ולא יהיה זכאי לקבל מעשר.
העני היה בטוח כי חבריו אוהבים אותו ונותנים לו כסף כדי להוסיף על מחיתו וכלל לא עלה על דעתו כי כל כונתם היתה לרעה.
והנה רבי יהודה הנשיא ניגש אל תלמידו העני כמנהגו משכבר הימים ואמר לו גם הפעם: "ברצוני לזכות על ידך לקיים מצוה זו הנה הגיע הזמן שאפריש מעשר עני כדין ואתה תוכל להמשיך וללמוד בחשק ובהתמדה כרגיל.
ענה לו תלמידו העני: "רבי הפעם איני יכול לקבל את המעשר כיון שיש לי מאתים זוז ואינו נחשב לעני, חברי נתנו לי דינר במתנה".
הבין רבי יהודה את מעשי תלמידיו ואמר בחומרה: "במעשה זה של התלמידים רצו הם שיכבדו אותם, שנתנו צדקה, אך מעשיהם לא היו לשם שמים, וכל כוונתם היתה להרע לעני".
מה עשה רבי יהודה הנשיא? רמז לתלמידיו, והלכו כולם לקנות דבר מאכל. גם העני קנה דבר אוכל לאחר ששלם קרא לו רבי יהודה לבוא אליו ואמר לו: "רוצה אני שתספור את כספך כאן לפני עכשיו התלמיד ספר וכמובן שכספו לא מנה עתה מאתים זהובים כיון שחסר היה לו הכסף שהוציא זה עתה.
אמר לו רבי יהודה הנשיא: "רואה אתה שאין בידך מאתים זהובים, ובכן בוא עמי, ואתן לך מעשרותי הא לך מעשר עני, כפי שנהגתי מימים ימימה (613 סיפורים על תרי"ג).
כי יהיה בך אביון מאחד אחים באחד שערך בארצך, לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון. כי פתח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו (ראה טו-ח)
אל חדרו של רבי עקיבא איגר נכנס עשיר שירד מנכסיו ובפיו בקשה "ילווה לי הרב מאה זהובים!"
בדיוק באותה עת לא היה כסף בידי רבי עקיבא, אך כיצד יתכן לשלוח את האיש המבקש בידיים ריקות? לקח הרב אחד מתכשיטי הזהב של אשתו, נתנו לאיש ואמר לו "לך למשכן את התכשיט הזה, וקבל תמורתו מאה זהובים".
נטל האיש את התכשיט והודה לרב. הלך ומשכן אותו וקיבל תמורתו מאתים זהובים.
משחלף זמן רב, והלווה עדיין לא פדה את המשכון, החליטה הרבנית, אשתו של רבי עקיבא איגר, ללכת ולפדות בעצמה את תכשיטה הממושכן. ושם נודע לה כי תמורת התכשיט קיבל האיש לא מאה אלא מאתים זהובים.
כועסת ורוטנת שבה הביתה ופנתה לבעלה "אדם תמים אתה, ואת תמימותך מנצלים אנשים בלתי הגונים".
"למה יכונו דבריך?" התפלא הרב.
"אני מתכונת לאותו יהודי שרחמת עליו ונתת לו את תכשיט הזהב שלי, הלה, לא די בכך שעד היום לא פדה את התכשיט, אלא קיבל תמורתו מאתים זהובים ולא מאה, כפי שהורית לו!"
שמע רבי עקיבא את דבריה ועצב כיסה את פניו. "זוהי אשמתי, אשמתי בלבד", אמר. "כנראה, זקוק היה האיש למאתים זהובים, אך התביש לבקש סכום שכזה, ולכן ביקש מאה..."
ומאותו היום והלאה העניק רבי עקיבא איגר לכל המבקש ממנו סכום כפול ממה שביקש. (מעשיהם של צדיקים)
השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל...ורעה עינך באחיך האביון (ראה טו-ט)
כל המעלים עיניו מן הצדקה, כאילו עובד עבודת כוכבים. כתוב כאן "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל", וכתוב למעלה (דברים י"ג, י"ד) "יצאו אנשים בני בליעל...וידיחו...ונעבדה אלהים אחרים'' מה להלן עבודה זרה, אף כאן עבודה זרה. (מסכת כתובות ס"ח, א).
כל ימיו נהג רבי שמואל מקמינקא תלמידו המובהק של ה"אוהב ישראל" מאפטא לפזר צדקה לעניים ולנזקקים. את כל כספו היה מחלק, ולעצמו לא הותיר אפילו פרוטה אחת.
באחד הימים שב לביתו מן הדרך ובידו אין לפרוטה, באותה עת לא היה בביתו מזון, ובני המשפחה קיוו שאביהם יביא עמו מעט כסף כדי שיוכלו לקנות לחם. כשנוכחו, כי שב בלא פרוטה התמרמרו מאד, "הן בודאי נתנו החסידים לאבינו כמה וכמה מעות!" טענו בני הבית. "ואנחנו נאלצים פה לרעוב ללחם..."
"אכן", הודה רבי שמואל ואמר, "קבלתי מעות מן החסידים, אך את כל הכסף חלקתי לצדקה. ממש עד הפרוטה האחרונה".
"ידענו..." הפטירו בני הבית ופניהם עצובות.
הביט רבי שמואל אל בני משפחתו העצובים ושאל "אמרו נא לי, וכי מוטב היה אילו באתי מן הדרך והתברר לכם כי השתמדתי, חלילה וחס?"
הבעת העצב התחלפה לה בתמהון. "להשתמד?" נבהלו בני המשפחה. "מדוע ו למה??"
השיב אביהם "אמרו לנו חז"ל, כי כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו כפר בעיקר, אם כך, אלמלא הייתי מפזר את המעות שבידי לצרכי צדקה כפי שאמנם עשיתי הייתי שב הביתה מושמד, חלילה וחס..." (מעשיהם של צדיקים).
נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהך בכל מעשך ובכל משלח ידך (ראה טו-י)
ולא ידע לבבך בתתך לו שלא תבוא לידי גאוה ע"י מתן הצדקה, ובכך תריע ותשחית לבך במידה רעה זו אלא נהוג בענוה כי אם הצדקה כולה לאף ולא לחמה, הרי הענוה כופה לשניהם. כי בגלל הדבר הזה, אם תנהג בענוה יברכך ה' אלהיך בכל מעשי ידיך.
ויש מפרשים כך שכבר כתב בעל ספר חסידים שיש אנשים שרוצים לפרסם שמם, ואע"פ שהם יודעים שיש עניים מרודים הזקוקים למתנת ידם והם אינם חוששים למחסורם, אינם נותנים להם, אלא נותנים ליד הגבאי כדי שיעשה להם "מי שברך" בקול רם. ועליהם אומר הכתוב: מברך רעהו בקול גדול השכם קללה תחשב לו (משלי). וכנגד אנשים כאלו אומר הכתוב כאן, נתון תתן לו, היינו תתן לעני, ואל תאמין לתת לגבאי כדי שיברכך בקול רם. ותתן לו בסתר ב' נתינות, מזון וכסות, ולא ירע לבבך בתתך לו, היינו שלא תצטער על כך שאתה נותן לעני עצמו ולא לגבאי, כי אדרבה, בגלל הדבר הזה, שאתה עושה בסתר, יברכך ה' אלהיך בכל מעשך ובכל משלח ידך. (מעם לועז)
"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ, נצר מטעי מעשה ידי להתפאר (בסנהדרין פ"י מ"א) הנה צריכין להבין מאמר זה, וכי "עולם הבא" הוא שטח הפקר שכולם יכולים לזכות בו? הלא רבותינו אמרו במסכת ברכות (דף ה) שלושה נקנים ביסורין ואחד מהם "עולם הבא", וכיצד אפשר לומר שלכולם יש עולם הבא? היתכן שלכולם יהיה, גם לאלה שלא עמלו ולא יגעו בו?
מעשה בעגלון יהודי שהיתה לו עגלה עם סוס והיה נוסע יום יום עם עגלתו לכפר להביא ממנו פירות וירקות לעיר ועל ידי כך היה מתפרנס, פעם אחת לאחר שיצא מן העיר החל לרדת שלג. השלג ירד כל היום, לא הפסק, הקור היה עז עד כדי כך שהסוס קפא מן הקור ולא היה יכול לזוז, העגלון מצליף בו עם השוט והסוס זז קמעא ושוב נעצר, וכן הלאה ובינתיים חשך היום והסוס לא הגיע לכפר, ושוב מצליף בו העגלון עד שהסוס נכנס ליער ותעה בדרך והחושך הולך וגובר והשלג ממשיך לרדת. לבסוף עזב את העגלה עם הסוס ביער והחל לחפש לו מחסה, הסתובב והסתובב עד שלבסוף מצא אור יוצא מאיזה בית, היה זה כבר אחר חצות לילה. ניגש העגלון ודפק בדלת היה זה ביתו של הרב שהיה יושב ועוסק בתורה על יד תנור חם, הרב פותח את הדלת ושואל מה קרה שהוא דופק בשעה זו? העגלון ענה לו שהוא יהודי שתעה בדרך ומחפש מחסה מפני הקור והשלג. מיד הרב הכניסו לביתו ונתן לו לאכול, והשקה אותו משקה חם ונתן לו שמיכה חמה וסידר לו מיטה לישון. העגלון נרדם וישן לו במנוחה. בבוקר קם והרגיש שנעשה בריה חדשה, הודה לרב ואמר לו שהחיה אותו שכמעט היה הולך למות, ואילו עתה נעשה בריה חדשה.
אך יש לי שאלה אחת, אומר העגלון, לרב, רבי! אתה רואה כמה אני עובד קשה כל היום!יגע בקור ובחום ביום ובלילה בשלגים וכדומה, ולבסוף אין לי עולם הזה, אמור לי רבי, האם לכל הפחות יש לי עולם הבא? ענה לו הרב ישמעו אזניך מה שפיך מדבר, אתה אומר שאתה עובד כל היום ואין לך עולם הזה, כיצד אתה דורש עולם הבא בלי עבודה? לכל הפחות אם היית קובע עתים לתורה, שעה ביום ושעה בלילה יהיה לך עולם הבא, אבל אם כל היום אתה עם הסוס, כיצד תזכה לעולם הבא שעליו נאמר, יפה שעה אחת בעולם הבא מכל חיי העולם הזה? אם כל התענוגים של עולם הזה אינם שוים לשעה אחת של עולם הבא, ואתה עובד כל היום בכדי להשיגם ואינם משיגם כיצד אתה דורש עולם הבא בלי עבודה? האם אתה חושב שהעולם הבא הוא שטח הפקר? ובכן נשאלת השאלה כיצד אומר התנא "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא"?
מבאר הרב הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל וזהו לשונו:
אמנם ראיתי לרב חפץ חיים זצוק"ל, שביאר בזה ביאור נחמד ואני ארחיבהו, והוא שלכל אחד מישראל יש לו חלק לעולם הבא, כלומר, מגרש ריק ועליו לעבדו ולטפחו ולשתול בו אילנות טובים ופרחים יפים שיתנו ריח טוב, ריח גן עדן. ובכן הדבר מובן אם האדם עושה מצות ועוסק בתורה, הריהו שותל לו שם שתילים יפים אשר מהם יתענג ויהנה. אם תרצה לדעת כמה ערך יש לריח גן עדן עיין במסכת בבא מציעא דף קי"ד ע''ב, ברבה בר אבוה שקלטה גלימתו ריח גן עדן ומכרה בשלוש עשרה אלף דינרי זהב, צא ולמד מה זה עולם הבא. ובכן אם אדם עושה מעשים טובים בעולם הזה זוכה ושותל שתילים יפים בעולם הבא, וכשהוא הולך לעולם האמת ומוצא שם שתילים יפים ונהדרים וריחם הטוב הולך למרחקים, ריח שמחיה נפשות עצובות ומעורר שמחה גדולה שאין לתאר כמו שאמר הכתוב "עין לא ראתה אלוהים זולתך למחכה לו'' (ישעיה סד, ג) הרי שהוא שמח ואומר "מעשה ידי להתפאר". שהרי זה בא לו מכח מעשה ידיו שעשה בעולם הזה, השכים והעריב לבתי כנסיות ולבתי מדרשיות, נתן צדקה ועשה חסד עם הבריות וכן כל כיוצא בזה, אבל אם לא עשה כן, והוא הולך לעולם הבא ורואה שדהו (כלומר חלקו) בגן עדן שדה בור, אין בו אילנות ולא פרחים טובים ולא ריחות טובים, כמה מן הבושה מגיע לו, איזו חרפה ואיזו בושה ה' ישמור.
ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' (ראה טו-י)
מלמד תינוקות עני התגורר באחת העירות הסמוכות לסאסוב. ואולם, לרמות דלותו נודע האיש כמכניס אורחים המקבל בסבר פנים יפות כל אדם מישראל.
שמעו של העני מכניס האורחים הגיע אל רבי משה ליב מסאסוב, וחפץ הצדיק להכיר את האיש. נסע אפוא אל עיירת מגוריו של אותו מלמד תינוקות וסר אל ביתו.
"ברוך הבא!" קידם בעל הבית את פניו בשמחה, ומיד הזמינו לשולחן, לסעוד את נפשו. סביב השולחן ישנו כמה וכמה אורחים, אשר אף הם סרו בדרכם אל ביתו של מלמד התינוקות.
עד מהרה הגיש המארח אל השולחן קערה ובה תפוחי אדמה מבושלים. הבחין הצדיק כי האיש ממלמל דבר מה, והיטה אזנו לשמוע.
ומה אמר אותו מלמד תינוקות עני? ,רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך, שברצוני לכבד את אורחי היקרים במעדני מלכים, שהרי בני מלכים הם, וראוים למטעמים שכאלה. אך מה אעשה, וביכלתי לתת להם רק תפוחי אדמה? יהי רצון מלפניך, שיהיו תפוחי האדמה חשובים לפניך כאילו האכלתי את בניך במעדני מלכים!"
ירד הלילה ובביתו הדל הציע המארח מצעות דלים לאורחיו. ושוב שמע רבי משה ליב כי שפתיו דובבות. וכך אמר האיש: "רבונו של עולם, יהי רצון מלפניך שמצעות דלים אלו, שמציע אני לאורחי, יהיו חשובים לפניך כאילו הם מצעות מלכים, שהרי ראויים בניך, בני מלכים, לישון על מצעות מלכים, ואני משתוקק לכבדים בכך!"
דברי האיש, שנאמרו מתוך אמונה תמימה וזכה, הפעימו את רבי משה ליב. "יהודי שכה מחבב את מצות הכנסת אורחים ראוי הוא שברכת ה' תשרה עליו!" אמר הצדיק בלבו. ובטרם עזב את בי תו של האיש, ברךך את מארחו המופלא ''יהי רצון שתזכה לקיים את מצות הכנסת אורחים מתוך עושר והרחבת הדעת! יהי רצון שתזכה לכבד את אורחיך בכבוד הראוי לבני מלכים!"
נתקימה ברכתו של הצדיק, ומקץ זמן מה נתהפך הגלגל ומלמד התינוקות התעשר עושר רב.
ואם סבורים אתם, כי עתה, כשהכסף היה בידיו אמנם זכו האורחים שבאו אל ביתו במעדני מלכים ובמצעות מלכים? טעות בידיכם!
אותו אדם, שבעת היותו מלמד תינוקות עני, קים את מצוות הכנסת אורחים בהתלהבות ובמסירות לא עמד בנסיון העושר.
כה תאב היה לממון, וכה חס על ממונו עד כי נעל את שערי ביתו בפני האורחים, ואת מצוות הכנסת אורחים, שכה חביבה היתה עליו בימי עניו, עקר כליל מלבו!
עד מהרה נודע הדבר לרבי משה ליב מסאסוב. גדול היה צערו של הצדיק, על שברכתו אותה ברכה שהביאה לעשרו של האיש לא עשתה את הפרי המקוה, ועתה, במקום לקיים את מצוות הכנסת אורחים בהדור חדל האיש לגמרי מלקימה!
החליט הצדיק לנסוע לעיירתו של האיש ולהוכח במו עיניו אם אכן נכונה השמועה. בכל ליבו קיוה הרבי, כי שמועת שוא היא זו. אך בהגיעו לעיר התברר לו, לצערו הגדול, כי אמת הדבר. האיש אינו מוכן להכניס אורח אל ביתו המפואר, ואף אותו, את הרבי משה ליב, שהצליח להכנס אל הבית פנימה, ניסה בעל הבית לדחות מעל פניו בתרוצים מתרוצים שונים.
ניצב רבי משה ליב בחדרו המפואר של האיש וליבו בוכה מצער. ואולם בעל הבית כלל לא נתן דעתו עליו, שכן באותה עת עמד ליד המראה הגדולה, תקן שפמו, סרק את שערו והתבונן על פניו בשימת לב יתרה.
"את מי אתה רואה בזכוכית שאתה מתבונן בה?" שאלו הצדיק.
"כלום אינך יודע", השיב ובעל הבית וחיוך על פניו, "כי זוהי מראה. ובמראה משתקפת דמות המסתכל בה. אם כך את עצמי אני רואה בזכוכית זו".
"ואת מי אתה רואה מבעד לזכוכית הזו?" שאלו רבי משה לייב והוליכו אל שמשת החלון.
"מה השאלה?"זכוכית זו אני רואה את האנשים שברחוב, אנשים רבים, גדולים, קטנים..."
לרגע שתק הצדיק ואחר הרים עיניו ונעץ מבטו בפני איש שיחו. "כלום יודע אתה", שאל בקול מוכיח, "משום מה נשקפה אליך בזכוכית המראה דמותך שלך בלבד, ואילו מבעד לזגוגית החלון ראית אנשים רבים?"
"פשוט מאוד", השיב האיש, מבקש להפגין את ידיעותיו הרבות, "כאשר הזכוכית אינה מרוחה בשכבת כסף, אפשר לראות מבעדה את העולם שבחוץ. אך כשמורחים את אחד מצדדיה במעטה של כסף אז הופכת היא למראה והאדם מסוגל לראות דרכה רק את עצמו ולא את זולתו!"
,אכן, צדקו דבריך", הגיב רבי משה לייב. "כל עוד לא היית משוח בכסף ובעושר, ראית שיש בעולם אנשים רבים, הזקוקים לעזרה, ואמנם עזרת להם. אך מאז ברכתי אותך ונעשית משוח בכסף, כזכוכית המראה רואה אתה את עצמך בלבד, ואינך רואה איש זולתך.
"אך, קיימת עצה על מנת להחזירך למצבך הקודם: יש להסיר ממך את מעטה הכסף, ליטול ממך את העושר שבו ברכתיך. ואז תחדל לראות רק את עצמך ותוכח במו עיניך כי קימים בעולם אנשים רבים מיני ספור הזקוקים לעזרתך".
לשמע הדברים הנוקבים החוירו פני האיש ודמעות עלו בעיניו. "אנא, רבי", התחנן לפני הצדיק, "אל תיטול את כספי. מבטיח אני להיות אותו אדם שהייתי בימי עניי אכניס אורחים, אקיים מצוות צדקה וחסד, אדאג למסכנים. אנא, רבי, רק את כספי אל תקח".
ניכרים דברי אמת, והרבי שראה כי האיש מתחרט על מעשיו הרעים השיב: "אני מסכים לבקשתך. אם תשוב להיות מכניס אורחים ורודף צדקה וחסד ברכת העושר לא תעזוב אותך. אך עליך לקיים את הבטחתך".
ואכן, מאותו יום והלאה הרבה האיש במעשי צדקה וחסד הוא הכניס אורחים ודאג לכל נזקק. וכיון שניצל את עשרו כראוי לא ניטל ממנו כספו והוא נותר בעשרו (מעשיהם של צדיקים).
ידוע המעשה המפורסם בשער הרבים ברבי לוי יצחק מברדיטשוב בזמנו היה בעירו איש צנוע יחזקאל הנפח שמו, ואף אחד מאנשי עירו לא ידעו מה מעשיו, וכשנפטר מן העולם שמע רבי לוי יצחק זכרונו לברכה שמכריזים לויה על יחזקאל הנפח, אמר לתלמידיו אחד מעמודי העולם נסתלק מאתנו בואו ונשתתף בלויתו שהאיש הזה צדיק גדול הוא ואנשי עירו היו מחזיקים אותו כאיש פשוט וכשיצאו דברים אלו מפי הרב הקדוש לתלמידיו מיד נתפשטה השמועה בכל העיר, ובמשך כמה רגעים כל העם שמע והתפלא איך יכול להיות שזה צדיק? והנה ראו שההלויה עוברת והרב מברדיטוש הולך מאחרי המטה וכל אחד ואחד בראותם את כבוד הרב מיד כל העיר סגרו חנויותיהם והשתתפו בהלויה וכל הרבנים ברואתם זאת גם הם באו והשתתפו ונעשה באותו יום בטול מלאכה כשהגיע הלויה למגרש גדול שלפני בית הקברות העמידו את ההלויה כי הרב רוצה להספיד ועמד הרב במקום גבוה פתח פיו ואמר רבותי המנוח הצדיק היה לו שלשה פעמים דין תורה אצלי וכדאי לכם לשמוע ונקבל כולנו מוסר גדול מזה, סוחר אחד משלנו והוא נמצא פה אבל אני מבקשו שלא ידבר עד שאני אגמור לדבר הסוחר הזה צנוע עד מאד ופעם כמעט שפשט רגלו והיה דחוק מאד והיה נחוץ לו סכום של חמש מאות רובל, נודע לו שאצל הנפח הזה אפשר להשיג הלואה ינגש אליו ובקש ממנו אמר לו הנפח שהוא מוכן לתת לו אבל צריך ערבות אמר לו הסוחר בכדי שההלואה הזאת תהיה בסתר והוא בישן רק הקדוש ברוך הוא יהיה ערב, הסכים יחזקאל הנפח וכתב שטר שהקגדשו ברוך הוא יהיה ערב ומועד פרעון החוב בעוד שני חדשים עבר הזמן והסוחר לא פרע את חובו והיפח לא תובע למשפט והנה אחר שנה הסוחר הצליח במסחרו והביא את הכסף לפרוע את חובו והנפח סירב לקבל באמרו שהקדוש ברוך הוא היה ערב ושלם לו ולא מגיע לו ממנו כלום, והסוחר עומד בחזקה לשלם שמפחד מאיסור גזל והתוכחו ביניהם עד שסיכמו לבוא לבית דין, ובאו לפני לדין, אז אמרתי: נפח, הדין הוא שתקבל את הכסף ועדין הוא מסרב באמרו שהקדשו ברוך הוא שלם כשראיתי שמשני צדדים לא רוצים את הכסף אז אמרתי להם אם אתם לא רוצים תתנו לי את זה הכסף תרומה לישיבה, ושמחו שמחה גדולה אמר להם רבותי זהו המנוח שסירב לקבל את הכסף.
דין תורה השני, יום אחד נכנס איש אחד לחנות מכולת וקנה מה שקנה ונפל מכיסו סכום גדול של מאתים רובל ולא הרגיש, החנוני לקח את הכסף והסתירו אצלו, כעבור חצי שעה, האיש הזה בא בבכיות גדולות ושאל מהחנוני אולי שכחתי סכום כסף כאן? והחנוני הכחיש באמרו שלא ראה, ממונו, היה זה הנפח וראה את כל אשר נעשה אמר לו לא תבכה הכסף אצלי אני מצאתיו, רק תגיד לי בתור סימן כמה כסף היה לך אמר לו מאתים רובל לקח אותו לחנותו ונתן לו את כל הכסף מכיסו, וכשראה החנוני את זה התביש ובא אצל הנפח ואמר לו חטאתי לשם אלקי ישראל שאני לקחתי הכסף והיצר הרע פתני והכחשתי ועכשיו אני מתחרט חרטה גמורה ומבקש סליחתך קח את הכסף של האיש ההוא אמר לו הנפח אני לא מכיר אותך ואת כספך אני לא מקבל, וזה עומד לתת לו בחזקה כי לפי הצדק חייב לתת לו והנפח רבי יחזקל עומד ומסרב באמרו אני לא מכיר אותך ובינתיים התוכחו ביניהם והחליטו לבוא לבית דין כשאני שמעתי משני הצדדים אמרתי לנפח שיקבל הכסף ולא רצה בשום אופן אז אמרתי להם אם תרצו תתנו לי את הכסף הזה בשביל הישיבה, ושמחו שמחה גדולה כשקבלתי את הכסף מהם.
דין תורה שלישי הנה הוא גם כן נמצא פה איש אחד צנוע ובן טובים, לאחר חתונתו חי בעניות גדולה וישן כמה לילות בלי אוכל ולא פשט ידיו לקבל שום מתנה מאף אחד, ופעם עלה בדעתו ללכת למרחקים אולי על ידי שישנה מקומות ישתנה מזלו ושם יעזור לו וישלח מחיה לו ולאשתו קם יום אחד בבוקר ואמר לאשתו הנה ממולנו גר נפח, ורבי יחזקאל שמו, מגיע לי ממנו סכום כסף לכי תגידי לו בשמי שיתן לך כל יום חצי רובל עד שהקדוש ברוך הוא יעזור לי לחזור בשלום, והיא חשבה שזה אמת וכשהלכה אצל הנפח, תכף ברח בעלה מעירו והיא אמרה לנפח כך וכך אמר לי בעלי, הרגיש הנפח שהיא מדברת בתמימותה והוא לא מכיר את האיש הזה עמד כמה רגעים התבונן ואמר לה טוב, וכן היה שכל יום היתה מהלכת ומקבלת חצי רובל ממנו, וביום ששי היתה הולכת ומקבלת רובל שלם, כעבור כמה שנים האיש ההוא הצליח בדרכו ואסף סכום כסף גדול וחזר לעירו ואשתו סיפרה כי מיום שהלך עד היום הזה כל שבוע היתה מקבלת שלשה רובל וחצי מהנפח והוא התפלא לשמוע לבסוף ישב בביתו ועשה חשבון וראה שבמשך כל הזמן שהוא לא היה בביתו מגיע לנפח כך וכך רובל ובא לשלם לנפח אמר לו הנפח אני לא מכיר לא אותך ולא את אשתך וזה אומר לו כי במרמה דברתי לאשתי כדי לברוח ממנה ועכשיו עזר לי הקדוש ברוך הוא, ברוך השם הבאתי סכום כסף גדול ולמה לי גזל קח מה ששיך לך והנפח מסרב באופן ששניהם אנשים קשים עד שהחליטו ביניהם לבוא לדין ועוד הפעם לקחתי הכסף צדקה לישיבה אומר להם הרב מורי ורבותי תחילת דינו של אדם שואלים נשאת ונתת באמונה? אוי לנו מיום הדין מה נדבר ומה נצטדק וסוף אדם למות ובאיזו בושה נעמוד לתת את הדין כי הכסף הוא בנפשו של האדם ועבור הכסף אדם שם את עצמו בסכנות גדולות כדי להביא ככר לחם בביתו כי בנפשנו נביא לחמנו, והמנוח הזה לא היה כל כך עשיר ועמד בנסיונות קשים כאלה וצדיק כזה נסתלק מאתנו ומי יודע אם יש איש בעירנו ממלא מקומו. ועשה לו הספד גדול ובכו כולם כששמעו שזה היה צדיק ומנוע ורבים חזרו למוטב ועשו חשבון נפשם ומי שהיה גזל חברו בידו כששמע את הספור הזה הלך ועשה פשרה בינו לבין רעהו ונתרבה שלום אהבה ואחוה ביניהם. למדנו מפה איך שהצדקה מגינה לכל בני ישראל.
אם בחוקותי תלכו הינו שלא יעמדו במקחם אחר ובמדרגה אחת, רק ילכו מחיל אל חיל וממדרגה למדרגה כי זה כלל גדול ברוחניות אך לצערנו זה בדיוק ההפך האדם מחפש להתקדם בגשמיות ואילו ברוחניות אינו שאוף לעלות שנאמר צידקתו עומדת לעד (אהבת חיים).
והאל הקדוש נקדש בצדקה
מעשה ברב אחד גדול ומוסם שמו רבי הירש לייב והיה גדול בתורה ובמעשים טובים ועשיר גדול, והיתה לו ישיבה ברשותו.
פעם אחת נסע לוילנא לאסוף כסף עבור הישיבה, והתארח אצל רב העיר. ובקש ממנו שילך עמו אחד מהגבירים הנכבדים שיש לרב לכמה אחדים מהעשירים של העיר לקבל מהם נדבה הגונה עבור הישיבה. הרב הסכים לתת לו מתלמידיו שילכו עמו. והיה מידי עברו ויפגעו בארמון אחד גדול ומפואר. שאל הרב הירש לייב למי שייך הארמון המפואר הזה? ויענו לו: לגביר יהודי אחד. אמר להם: אם כן כדאי הוא להכנס אליו. אמרו לו: לא כדאי מפני שהעשיר אפילו על אחיו אינו מרחם. אמר להם הרב" אף על פי כן נכנס אליו. מה אנו מפסידים? וננסה להשפיע עליו, ואם לא יועיל לא יזיק. דפקו על הדלת, באותו הרגע רצה בעל הבית העשיר לצאת מהבית, ופתח את הדלת כדי לצאת, ונפגשו בדלת פנים אל פנים. אמר לו המשרת: זה שעומד הוא הגביר.
נתנו לו שלום, והעשיר הזמין אותם להכנס לפנים הבית, וכבדם בכבוד. והתחילו לדבר על מצב העניים. פנה בעל הבית אל התלמיד החשוב שליוה את הרב רבי הירש לייב, ואמר לו: מתפלא אני עליך ידידי, כי אתה יודע אותי כי אני לא נותן על שום צדקות, ולמה הנך מטריח את כבוד הרב! אמר לו הרב בצחוק: שמע אדוני ואל יפחד כי לא באתי אליך בשביל לקבל צדקה, כי אם לקיים מצות בקור חולים, שמעתי שכבודו חולה מסוכן במחלת נפש. צחק בעל הבית ויאמר אנכי בריא אולם, ברוך ה', אמר לו הרב: טעית ידידי, תפתח ספר קהלת ותראה מה שכתוב: "ראיתי גם זו חולה רעה תחת השמש עושר שמור לבעליו לרעתו. "אם כן אתה חולה בנפש לכן נכנסתי אליך לקיים מצות בקור חולים. אמר לו בעל הבית: אם כל כך חשובה בעיניך מצות בקור חולים בוא ואראה לך לא רחוק מכאן יש בית חולים, ושמה תוכל לקיים מצוה של רבים. אמר לו הרב: בבקשה, ראשית כל אני זקן, איני יכול ללכת דרך רחוקה, ושנית ששם יש הרבה חולים ואיני יכול לסבול מחלת רבים. ולכן באיתי אליך שהנך כעת יחיד חולה בביתך. אמר לו בעל הבית: יסלח לי כבוד הרב, ידעתי שמעולם לא קימתי מצות צדקה מפני שלא נזדמן לי עדין איש תקיף כמו כבודו, ולכן אני מוכרח לתת כמה שכבודו יגזור עלי, אמר לו הרב: יש לי ישיבה של מאה ושלושים תלמידים, כמה שאתה רוצה לתת תן. הוציא סכום הגון ונתן לרב. אחר שקבל הרב את הכסף אמר לו הרב: זה לא מספיק, איני זז מכאן עד שתבטיח לי שתעשה רצון העניים מהיום והלאה. הבטיח לו הגביר ובקש ברכה שמהיום והלאה יפתח אוצרו הטוב לכל נצרך, שיתקיים העושר בידו לטובה. כבוד הרב ברך אותו ויפרדו איש מעל אחיו בשמחה גדולה.
על זה אמרו רבותינו ז"ל :גדול המעשה יותר מן העושה? (אהבת חיים)
מעשה במנבז המלך שעמד ובזבז כל נכסיו לעניים. שלחו לו קרוביו, ואמרו לו: אבותיך הוסיפו על שלהן ועל של אבותיהן, ואתה בזבזת את שלך ואת של אבותיך. אמר להם: כל שהן הוא! אבותי גנזו בארץ, ואני גנזתי בשמים שנאמר: אמת מארץ תצמח וצדק משים נשקף אבותי גנזו אוצרות שאין עושין פרות, ואני גנזתי אוצרות שהם עושים פרות שנאמר: אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו, ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו, שנאמר: פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם, אבותי גנזו לאחרים, ואני גנזתי לעצמי, שנאמר: ולך תהיה צדקה אבותי גנזו בעולם הזה ואני גנזתי לעולם הבא, שנאמר: והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך לכן אל תרעמו עלי, כי בכמה מעלות אנכי עושה יותר טוב (ירושלמי פאה).
ר' יחזקאל גבאי צדקה היה. פעם נזדמנה לידו מצות הכנסת כלה. החתן יתום, ואין ידו משגת אפילו להוצאות עריכת החתונה. גם הורי הכלה אינם יכולים לעזור הרבה. הבית דל, האב חולה, וההוצאות כבדות מאוד.
מספר ר' יחזקאל הלכתי למספר אנשים שאני מכירם כנדיבים, ואספתי מה שאספתי. אבל עדין היה חסר לי סכום גדול. נזכרתי שיש לי מכר טוב, איש עשיר מאד שידו פתוחה תמיד לכל דבר מצוה. בטוח הייתי שיתן בעין יפה למצוה חשובה זו של הכנסת כלה. מיד אחרי תפילת שחרית הלכתי אליו, כי ידעתי שבשעה זו אמצא אותו בבית. כשעמדתי ליד הדלת, היה נדמה לי, שאני שומע קול בכי חנוק. הססתי האם אצלצל בפעמון, או שמא אין השעה כשרה לכך? אבל הרי אני שליח מצוה, הזמן דחוק, ואסור לי לאכזב את החתן והכלה ומשפחותיהם לחצתי קלות על פעמון הדלת.
שמעתי צעדים מהירים מישהו ניגש לדלת ופתח. היה זה מכרי, בעל הבית עצמו. פניו היו חיורים מאד ועיניו נראו אדומות ועייפות כאילו לא ישן כל הלילה. הוא ברכני בשפה רפה.
"מה קרה? האם מישהו חולה" שאלתי בלחש. "כנראה לא באתי בזמן מתאים אבל הענין שבגללו רציתי לדבר אתך חשוב וגם דחוף." מכרי רמז לי לשבת ליד השולחן ולומר את מבוקשי. ספרתי לו על החתן והכלה העניים, על הצרכים הרבים ועל הסכום הגדול שעדיין חסר ושאותו אני מקוה לקבל ממנו.
הוא התנצל לפני "אינני יכול לעסוק עכשיו בשום דבר. אנא סלח לי ובוא אלי בפעם אחרת, אין ראשי צלול עתה...בנינו היחיד חלה במחלת מסוכנת מאד מצבו הולך ומחמיר. בקושי נושם, אנו מצפים בכל רגע לרופא שיבוא. אבל אפילו יבוא, מה יוכל לעשות?! הרי החולה במצב של גסיסה, חלילה, כמעט שלא נותרה בו רוח חיים!"
לא ידעתי מה לומר לאב האומלל, שבנו יחידו נוטה למות. חשבתי שמוטב אלך ולא אפריע אבל אז מה יהיה על החתן והכלה העלובים? פתאום נצנצה במוחי הארה מלמעלה. נזכרתי בדבר ששמעתי בשם גדולי ישראל. אחזתי בשרוולו של בעל הבית ואמרתי לו: אנא, הקשב לי רקע רגע הרי אתה יודע, מה אנו אומרים בכל בוקר בברכות השחר: "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא...וביקור חולים והכנסת כלה ולוית המת..." חכמינו ז"ל הכניסו את מצות "הכנסת כלה" באמצע בין "ביקור חולים" ל"הלוית המת" ולא במקרה נכתב הדבר. חז"ל ברוח קודשם באו ללמדנו, כי מצות הכנסת כלה בכוחה להגן ולחצוץ בין החיים ובין המתים! סגולה מיוחדת יש בה שהחולים יבריאו, ולא יצטרכו להגיע למצב של "הלוית המת"...
האב המיואש התעודד. חשב מספר שניות ומיד החליט. נכנס לחדר סמוך, וכעבור דקות מספר חזר ובידו כל הסכום שהיה נחוץ להכנסת כלה. דמעות עלו בעיני ברכתי אותו בכל לבי: "ה' יתברך ישלח במהרה רפואה שלמה לחולה בתוך שאר חולי ישראל" ויצאתי.
וראה זה פלא! לא עברו שעות מועטות ומכרי מופיע לביתי, כולו נרגש מרוב שמחה, תפס בידי מרוב התרגשות ומודיע לי:
"מן השמים נשלחת אלי היום, להציל את חיי בני. מיד כשיצאת מביתנו, הגיע הרופא והיה מופתע מאד מהשינוי הפתאומי. לא מצא הרופא די מילים להביע את פליאתו...ואמנם המצב של בננו הולך וטוב, ממש הוא מתאושש משעה לשעה. ברוך ה', כבר יצא כליל מכלל סכנה! ממש נפדה ממות בטוח לחיים! (מורשת אבות).
שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבועות (ראה טז-ט)
שבעה שבועות וגו', כיוון שתכלית יציאת מצרים הייתה קבלת התורה. כמו שנאמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, לכן סמך לכאן המצווה לספור הימים עד יום מתן תורה ועשית חג שבועות לה', כי זה מורה על החיבה והתשוקה שהם סופרים הימים ואומרים מתי יגיע יום מתן תורה. ולכן ציוה הקב"ה לספור חמישים יום כנגד חמישים פרשיות התורה, וכנגד חמישים שערי בינה.וכן נזכר ענין יציאת מצרים בתורה חמישים פעמים. ואומר הכתוב תספר לך, כיוון שהספירה הזאת היא לעצמך, כי שאר הספירות שאדם סופר בעולם הזה, כמה רכוש יש לו וכמה ממון יש לו, לא לעצמו הוא סופר אלא לאחרים, כי לא במותו יקח הכל ויעזוב לאחרים חילו. וכן נאמר במצוות ה' "ולקחתם לכם", שזוהי הלקיחה שאתם לוקחים לעצמכם.
מהחל חרמש בקמה. מן הזמן שאתם מתחילים להטיל החרמש לקצור עומר בקמה, הינו אחר קצירת העומר תתחילו לספור שבעה שבועות.
וזה שנקט הכתוב לשון חרמש למדו חז"ל שמצות העומר בקצירה ולא בתלישה. וביום הילולא דרבי שמעון בר יוחאי בל"ג בעומר למנינם, היו נוהגים בכל תפוצות ישראל להתכנס בליל י"ח באייר וביומו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות וקובעי לימוד בתורתו של רשב"י. ויש מקומות שקוראים כל הזוהר הקדוש או זוהר חדש או תיקונים ולפחות האידרות או חלק ממאמרי הזוהר כפי שסידרם הרב המחבר ספר אורחות צדיקים, ולומדים בכנופיה גדולה ובהתלהבות, ומדליקי נרות כמו בליל יום הכפורים מה טוב חלקם ומה נעים גורלם של אלו הזוכים ללמוד לעילוי נשמתו של הצדיק התנא האלקי רשב"י זכותו יגן עלינו. על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת מי שזוכה להיות במירון ת"ו בהילולא שעושים על קברו של רשב"י, וכשם שאמרו רבותינו כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו, כן אפשר לומר על הילולא דרשב"י, שמי שלא ראה אותו לא ראה מאורות מימיו. ואפשר לומר גם על זה בפה מלא אשריך ישראל מי כמוך. ויש ההולכים ברגליהם מקצווי ארץ כדי להיות שם, והולכים דרך בלי שיהיה בכיסם מעות לדרך, וזה דבר פלא. ואפשר לומר על כך בדרך מליצה מה שאמרו חז"ל במסכת ברכות כדאי הוא רשב"י לסמוך עליו בשעת הדחק היינו ראוי הוא התנא האלקי רשב"י שבן אדם יסמוך על זכותו בשעת הדחק שאין לו מעות, שהקב"ה יזמין לו מעות ממקום שאינו עולה בדעתו. כיוון שרשב"י נקרא מלומד בניסים כפי שאמרו חז"ל (בסוף פ"ד של מס' מגילה דף טו) ואפי' אם אין ביכולתו לקיים המצווה, הקב"ה יסייע בידו.
וכתב בספר אורחות צדיקים לגורי האר"י ז"ל שבהיות האר"י הקדוש במירון בל"ג בעומר היה שם גם רבי אברהם הלוי ז"ל. וכיוון שמנהגו היה לומר בכל יום בשמו"ע בברכת תשכון בתוך ירושלים, נחם ה' אלוקינו, וגם באותו ויום אמר כפי מנהגו, כשסיים תפילתו אמר לו האר"י הקדוש, שראה באותה שעה את רשב"י בהקיץ, ואמר, לך ואמור לר' אברהם למה הוא אומר נחם ביום שמחתנו. וכיוון שאמר כן יהיה בנחמה בקרוב. ולא עבר חודש ונפטר בנו של ר' אברהם וקיבל תנחומים כדברי רשב"י. ומכאן שיש שורש למנהג שלא לעשות הספד ותענית ושלא לומר תחנונים ביום ל"ג בעומר.
ודעו שהשמחה של יום זה אינה רק מפני שבו נפטר רשב"י אלא מפני שגם רבי עקיבא שסמך ידו על רשב"י, לאחרי שנפטרו כ"ד אלף מתלמידיו נפטר גם הוא בל"ג בעומר.
ואמרו בזוהר הקדוש שאמר משה רבנו לרשב"י שהוא ממלא מקומו. וכשם שמשה ידע כל התורה, כך לפני רשב"י נגלו כל תעלומות חכמה, ונרמז שמו בתחילת התורה שבראשית תיבות רשב"י א"ת, היינו שעתיד רשב"י לבוא לעולם שידע כל התורה מאל"ף ועד תי"ו. וכדי לספר גדולתו של רשב"י לא יספיקו הניירות, ורק קצת מהם נזכיר. ששלחו מן השמים אל אליהו לרשב"י כפי שנשלחו ג' מלאכים לאברהם אבינו. ועוד שהיה מחיה וממית כמו משה רבנו ואליהו הנביא ואלישע. והרבה פעמים גברה מדת הדין בעולם ויצא רשב"י ואמר כל זמן שאני קיים בעולם לא ייעשה כן. וכשם שהקב"ה כרת ברית בין הבתרים עם אברהם, כן כרת עם רשב"י בשעה שיצא מן המערה. ועוד שהיה מעניש את אלו שאינם מאמינים כפי שעשה משה. והיה פוקד עקרות ועושה אותו ומופתים. ואין שטן ופגע רע שולט במקומו ולא הרהורים רעים.
ולפיכך צריכים ליזהר הרבה בלילה ברוך זה שיהיו בקדושה ובטהרה ולא יאכלו וישתו הרבה, שלא יבואו לידי קלות ראש. שרשב"י פעל הרבה שבלילה זה לא ישלוט יצר הרע, וכיצד ירצו הם לגרום יצר הרע. משל למה הדבר דומה, למלך שעשה משתה לבני המדינה בסיום שמחתו, והיה חושש שמא יבואו אנשים פחותים שייטיבו לבם ביין וישתכרו וישברו הכלים היקרים ויקרעו הכרים והכסות, ואמר מוטב שלא אזמינם.
כך אומר רשב"י, מי ביקש זאת מידכם לבוא להילולא שלי לפגוע בנפשותיכם, מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי, והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן אכול בקר ושתות יין אכול ושתו. והרי זה דומה לעבד שבא למזוג כוס לרבו ומצא במשקה זבובים. וכן הדבר בכל דבר שבקדושה שיש בו נדנוד עבירה, ובעל המאמר הוא רשב"י כפי שדרש במסכת סוכה הפסוק אני ה' שונא גזל בעולה.
והירא את דבר ה' ישתדל לקיים, וגילו ברעדה כל היום וכל הלילה, ואל ידברו שיחת חולין ללא צורך.
- פרטים
-
קטגוריה: פרשת ראה
-
פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:40
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 415
פרשת ראה - חלק א
פרשת שבוע - דרשות - הרב אריה קרן שליט"א
ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה (ראה יא-כז)
כתב הגאון חתם סופר רמז מוסר כי הברכות והקללות לא נתנו אלא לבינונים יען שהצדיקים לא חוששים לכל זה, ולרשעים לא יועילו כל תוכחות שבעולם נמצא שכל הרעש הגדול הזה רק לבינונים שהם נמצאים בין שני גורי אריות יצר הטוב ויצר הרע על זה אמרו חכמינו זכרונם לברכה שהצדיקים שופטם יצר הטוב והרשעים שופטם יצר הרע והבינונים שופטים אותם זה וזה ולהם יצדקו הברכות ואם חס ושלום קלקלו דרכיהם, יש קללות, בשביל זה קוראים את ארץ ישראל ארץ כנען שאם זכו הרי ארץ ישראל, ארץ זבת חלב ודבר ואם חס ושלום לא זכו ארץ כנען ראשי תבות כנור נעים עם נבל שהשכינה נקראת כנור נעים ואם לא חס ושלום ביד נבל כך כתוב בשמנה לחמו. (אהבת חיים).
ימים אלו הם מסוגלים לכך ביותר, וכמבואר בספרי המוסר והחסידות כי "פרשת ראה" נקראת לעולם קודם חודש "אלול". ומרן הגאון הצדיק רבי יהודה צדקה זכר צדיק לברכה, וזכותו יגן עלינו אמן, אמר: שסדר הפרשיות: ראה שופטים, כי תצא, כי תבוא, נצבים, וילך, האזינו, וזאת הברכה, בראשית, רומז לנו דבר יפה. רא"ה ראשי תבות, ראה אלול הגיע, לפיכך "שופטים" ושוטרים תתן לך בכל שעריך, תבדוק מעשיך, תשפוט דרכיך, ועוד עליך לזכור "כי תצא" מן העולם אז יהיה "כי תבוא" לשמים, ושם תעמוד לדין שנאמר אתם "נצבים", אחרי כן "וילך" אך לאן? אם "האזינו" שמע לתורה, אז "וזאת הברכה", ואם לא אז "בראשית" מתחיל גלגול חדש לתקן הכל.
בחודש אלול צריך אדם לעבוד כמה שיותר לרכוש לעצמו מצות ומעשים טובים, ואפילו דקדוקי סופרים, חומרות וחסידויות, כיון שאינו יודע איזה מהם יכריע את הדין לטובה.
שאלו פעם את המגיד מדובנא, עליו השלום, במה שונה חודש אלול משאר חדשי השנה?
ענה להם כדרכו במשל: אדם אחד בא לבית הכנסת, ומרוב עשירותו היה לבו גס, ולא התערב בין הבריות, בקושי רב פלט "שלום" לכמה אנשים. והנה הגיע זמן הבחירות לועד בית הכנסת, ואותו עשיר הגיש מעמדותו. מיד החל לשנות את יחסו, לאחד קנה פתיחת ההיכל, ולשני הרמת ספר תורה, ולשלישי עליית ששי, וכך עשה בכל שבת ושבת, והיה מתערב עם הבריות. מה גרם לו זאת? הבחירות!!!
כך הוא האדם, בכל השנה שקוע בתרדמה עצומה, בקושי מגיע לבית הכנסת, בקושי מקים מצות בסיסיות, ועל חומרות, מאן דכר שמיה?? אולם בהגיע חודש אלול רואה הוא את עצמו קרוב ליום הדין, ומיד נותן אל לבו לקיים כל מצוה וחסידות שבאה לידו כדי ליפול בחלק החיים, הפרנסה, הבריאות, השלום, השלוה וכו’. ודבר ראשון שעלינו לדעת הוא, שיצר הרע אורב לנו בכל יום ובכל רגע, וכבר ספרו על חילים שחזרו מהמלחמה ששים ושמחים על הנצחון ופגשו בחסיד אחד שאמר להם: "חזרתם מן המלחמה הקטנה, ועתה נכונה לכם מלחמה גדולה - היא מלחמת היצר". (כתונת פסים)
בעל התניא היה אומר "בחודש אלול שהמלך בשדה" משל למה הדבר דומה אם אזרח רוצה לכתוב מכתב למלך שמעונין להפגש איתו או שיעזור לו ע"י שיחת טלפון. הסיכוי להיפגש עם המלך קלוש, אולי יש איזה אחוז מתוך מאה אלף שהמכתב בכלל יגיע למלך ולא יעבור סינון ע"י עבדיו. ופתאום באותו עיר יצאו בכרזות שמחר המלך יורד לעם לטקס חגיגי ללחוץ ידים לאזרחים דבר שפעם בשנה קורה. ואותו אזרח פשוט שכבר שנים מחכה לתשובה לגבי מכתבו מוצא את עצמו לוחץ יד למלך ומשוחח איתו בספונטניות וזה הזמן לפרוק ולדרוש הכל, אותו דבר חדש אלול נאמר שהמלך בשדה שהשכינה שורה למטה כל חודש אלול "אני לדודי ודודי לי" ר"ת אלול קול דודי דופק ואומר לנשמה. קומו אורי כי בא אורך וכבוד ה’ עליך זרח". חדש אלול זה הזמן הכי נכון שאלוקים קשוב ובוחן ביתר שאת וביתר עוז כל אחד ואחד לכן עלינו להשאיר רושם טוב כדי שניכתב לחיים טובים ולשלום בראש השנה.
ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה (ראה יא-כז)
ראה, ר"ת ראה אלול הגיע.
הלא דבריו של משה רבינו מכוונים לכל עם ישראל אם כן מדוע אמר "ראה" בלשון יחיד ולא בלשון רבים ראו אנכי נותן לפניכם וכו’?
ויש לבאר על פי מה שמובא במדרש תנחומא משל לזקן שהיה על אם הדרך והיו לפניו שתי דרכים, אחת תחילתה קוצים וסופה מישור, והשניה תחילתה מישור וסופה קוצים, והיה מזהיר את העוברים ושבים ואומר להם: אף על פי שאתם רואים תחילתה של זו קוצים, לכו בה משום שסופה מישור, וכל מי שהיה חכם שמע לו והיה מהלך בה ומתיגע מעט, ואז היה הולך לשלום וחוזר לשלום. אבל אותם שלא היו שומעים לו היו הולכים ונכשלים בסוף הדרך. כך היה משה אומר לבני ישראל יש דרך חיים ויש דרך מוות (ברכה וקללה) "ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" וזהו שכתוב (איכה ג’) "מפי עליון לא תצא הרעות".
לפי זה מובן מדוע משה שליח ה’ אומר "ראה" בלשון יחיד משום שאזהרתו היתה לכל אחד ואחד מבני ישראל לבל יטעה אחר ראות עיניו בהבלי העולם המטעה את האדם, אשר תחילתו מישור וסופו עקלתון לאין סוף, לכן לא התספק בהתראה כללית.
מסופר על רבי הירשלי, איש כפר גידזל, שהיה נחשב כצדיק נסתר, וגדולי דורו הרבו לכבדו ולהעריצו. פעם ביקרו בביתו רבי אברהם משה מפשיסחה ורבי יצחק מוורקי ואמרו לתהות על קנקנו. הדבר היה בפרשת "ראה", פתחו שני הצדיקים בדברי תורה וביקשו מרבי הירשלי שיגיד אף הוא דבר מה וכך חשבו לבחון אותו.
נענה רבי הירשלי ואמר: מה יכול כפרי כמוני לומר? תורה כפרית... כתוב "ראה אנכי", פירוש: יסתכל כל אחד ב"אנכי" שלו, אל יפזול לעברו של הזולת ואל יעמידהו לבחינה...
ועוד יש לתרץ על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל בתלמוד: לעולם יראה אדם את כל העולם כולו חציו זכאי וחציו חייב. עשה מצוה אחת הכריע את כל העולם לזכות, ואם עשה עבירה חלילה מכריע את כל העולם לחובה. לפי זה יש לומר שלכן בתחילה דיבר הכתוב בלשון יחיד, משום שעל כל אחד מבני ישראל לדעת בידיעה ברורה שבמצוה אחת שהוא עושה מכריע את כל העולם לזכות, וחלילה להיפך "כי אנכי נותן לפניכם" ההשפעה היא על כל העולם כולו להכריעו לחובה או לזכות כלומר הקב"ה אינו כופה עלינו באיזו דרך ללכת ומגיש לפנינו דרך טובה ורעה ברכה וקללה והבחירה שלנו לבחור את הדרך היא בחירה על המעשה ולא על התוצאה. הקב"ה מודיע שאם ילכו בדרכי תורה התוצאה ברכה ואם לאו התוצאה קללה ואין הקב"ה בא בטענות לאף אחד אלא בחירת הדרכים בידינו זה כמו שיש שתי עוגות לפנינו אחת מתוקה ואחת חמוצה אם נבחר בעוגה המתוקה יהיה מתוק ואם לאו יהיה חמוץ.
ושבת עד ה’ אלהיך ושמעת בקולו התורה באה לומר לנו שעיקר התשובה הוא לשמוע בקול ה’, ולא כאותם החושבים שעיקר התשובה היא לבישת שק ואפר, אלא העיקר הוא שינוי המעשים ושמיעה בקול ה’. וכפי שאמרו רבותינו בתלמוד (תענית ט"ו.): לא נאמר באנשי נינוה "וירא אלקים את שקם ואת תעניתם", אלא "וירא אלקים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה".
וזהו שאמר כאן הכתוב "ושבת עד ה’ אלקיך" - אם רוצה אתה לשוב בתשובה לפני ה’ אלקיך, אזי "ושמעת בקולו" - תשמע בקולו ובקול התורה הקדושה... (תורת הפרשה לוקט מלבוש יוסף)
והקללה אם לא תשמעו וסרתם מן הדרך (ראה יא-כח)
אצל ברכה נאמר רק: "אשר תשמעו", ואילו אצל קללה נאמר נוסח על "לא תשמעו" גם "וסרתם מן הדרך"?
לפי שמחשבה טובה הקדוש-ברוך-הוא מצרפה למעשה, הרי ממילא בשמיעה גרידא, עוד לפני העשיה, כבר באה הברכה. אבל מחשבה רעה הלא אינה מצטרפת למעשה, לכן אין הקללה באה מיד אחרי אי-השמיעה, אלא מן ההכרח שיהיה גם מעשה - "וסרתם מן הדרך"... לכן בימים אלו זה הזמן לסור מן הדרך הרעה כדי שהקללה לא תחתם ביום כיפור ח"ו ואם לא מאהבה אז מיראה.
מסופר על רב סעדיה גאון שהגיע לאיזה כפר, והתארח אצל כפרי אחד שלא ידע שהוא הרב סעדיה גאון, הכפרי כיבד אותו כמו שמכבדים כל אורח. והנה אחר כמה ימים נודע לו את זהותו של הרב, שהוא רב סעדיה גאון, הלך הכפרי ונפל לפני רגליו, ובוכה מתחנן, תסלח לי כבוד הרב לא ידעתי את ערכך ולא כבדתי אותך כראוי לך, והרב אומר לו הלא כבדת אותי בכל כחך, והכפרי ממשיך לבכות ולהתחנן, לא כיבדתי אותך כראוי לכבוד הרב, וגם למחרת חזר שוב על הדבר הזה...
רב סעדיה גאון למד מוסר גדול מזה המעשה, ומאותו יום התחיל לסגף עצמו בכל מיני סיגופים, ולהתגלגל בשלג, וכדומה, שאלו אותו תלמידי: רבינו! על מה ולמה הוא עושה סיגופים כאלה? וסיפר להם את המעשה עם הכפרי, ואמר להם: גם אני מסגף את עצמי, כדי לכפר על הימים הראשונים שלא עבדתי את ה’ כראוי, שהיום אני מכיר את בוראי יותר מאתמול, וכל יום אני מכיר אותו יותר, וע"כ כל יום אני מסגף את עצמי על חוסר עבודתי של אתמול, ושל ימים עברו. וככל שאיש גדול יותר כך נובע מאיתנו להשתדל יותר.
תארו לכם שקבעתם פגישה עם מלך של מדינה, לפני הפגישה האדם התרחץ התלבש יפה יחשוב איזה שיחה חיובית ליצור, שלא סתם יבזבז זמנו של מלך. המסקנה הכבוד והישתדלות שאנו מחלקים לבריות תלוי בגודל רמת אישיותו של האדם, אז כל שכן מלך מלכי המלכים שאין לו גוף ולא דמות הגוף שנאמר "אתה הראת לדעת שה’ הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד מלבדו", כמה שנכבדו ביחס ישר לפי גדולתו "שלגדולתו אין חקר" לא נצליח לכבדו ולעבדו כפי שראוי ומגיע לו באמת. לכן ככל שלומדים יותר תורה מכירים באין סוף ברוך הוא ואז ביחס ישר היראת שמים עולה עד שמגיעים לסיגופים מעוונות, אך לעולם ועם כל הכוונות הטובות לא נצליח לכבדו ולעבדו ביחס ישר לגדולתו. כי לגדולתו אין חקר ואין סוף אז מן הסתם תעניות זה עוד כלום לעומת הוד רוממותו באמת. אך הקב"ה אינו רוצה סיגופים ותעניות אלא כל אחד ישתדל לעשות את המקסימים בעבודת השם ואם יש ביכולת נשמתו להגיע לדרגת סיגופים אמיתית אז הבריות מעידים עליו שהוא צדיק האמת ועבד השם אמיתי.
אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים אשר אתם ירשים אתם את אלהים על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן (ראה יב-ב)
משל למה הדבר דומה למלך שצוה לבנות לו פלטרין שיקבע שם את מדורו. והיה המקום ההוא אינו טהור ומלא זיהום. אמר המלך הדבר הראשון שאתם צריכים לעשות הוא לטהר המקום מכל הלכלוך והזיהום, ואח"כ תבנו שם את ארמוני. כך אמר הקב"ה לישראל אבד תאבדון וגו’.
ודעו שבפסוק הזה כלולה אחת ממצות עשה שבתורה. המצוה לאבד עבודה זרה ומשמשיה בכל מיני איבוד שאפשר וכל מין במה שראוי לו עד שלא ישאר רושם וגם נאמר כי אם כה תעשו להם מזבחותיהם תתוצו (דברים ז) וזה שנאמר שתי פעמים אבד תאבדון .
לשכנו תדרשו ובאת שמה (ראה יב-ה)
פתח בלשון רבים: "תדרשו" וסיים בלשון יחיד "ובאת"? ברם, חכמינו אמרו: "ציון היא ודרש אין לה - מכלל דבעי דרישה". (ראש השנה ל’). מה טיבה של "דרישה" זו? - שצריך אדם לחקור ולדרוש אחרי הסיבות שגרמו לחורבן ולתקנן, כדי לאפשר את הבנין מחדש.
והנה, הסיבה לחורבן הבית האחרון הלא היתה שנאת החנם ששרדה בין בני ישראל, והתיקון לכך הוא: אהבה ואחדות. זהו איפוא שמרמז כאן הכתוב: "לשכנו תדרשו" - דרוש תדרשו לברר, למה המשכן איננו, כי אז יתברר לכם שהסיבה לכך היא, משום שהייתם "רבים" - מפולגים לפלגים רבים מחמת שנאת חינם, לכן תתקנו זאת ותהיו כולכם כאיש אחד, כך שיהיה "ובאת שמה" בלשון יחיד. בכוח האחדות ייהפך מלשון רבים ללשון יחיד... (אדמו"ר רא"מ מגור זצ"ל, לוקט ממעינה של תורה)
מעשה באוניה של נוסעים שהפליגה בים, לפתע כסיל אחד התחיל לדפוק בפטיש ולקדוח חור בבטן האוניה שבמקרה ממוקם בחדרו,והאנשים שהיו באוניה, כששמעו זאת, פנו אליו בצעקות שיפסיק מיד את הדפיקות, ויאמר להם: מה אתם רוצים ממני, הרי אני שילמתי עבור החדר שלי, וזכותי לעשות מה שאני רוצה בחדרי, השיבו לו, אבל ברגע שאתה תעשה חור בחדרך, לא רק החדר שלך יתמלא במים, אלא כל האניה, ועל ידי כך כולנו נטבע, זהו המשל, והנמשל הוא: שכל ישראל ערבים זה לזה, וברגע שאדם עושה עברה, זה לא רק מזיק לו, אלא מזיק לכל העולם וכל העולם סובל בגלל זה.
וסיפר הרב זכאי שליט"א שפעם הוא הלך עם קרוב משפחה בשבת למגן דוד אדום, כיון שקרובו לא חש בטוב, והנה הרופא לפני שהתחיל לבדוק את החולה שאל לשמו ולפרטיו, והוא סירב בכל תוקף למסור לו את שמו, כדי לא להכשיל את הרופא בעוון של כתיבה ביום השבת, אז אמר לו הרופא, אם אתה לא מוסר לי את שמך, איני יכול לקבל אותך, השיב לו הקרוב אני אלך אבל תדע לך שאם יקרה לי משהו הכל על אחריותך.
כששמע זאת הרופא "פחד", והסכים לקבל את החולה, בלי שירשום את שמו, ובצאת השבת כשהגיע הקרוב כדי לחתום אמר לו הרופא: תגיד לי מה איכפת לך שאני רושם, מילא אתה לא יכול לחתום כי אתה דתי, אבל אני לא. השיב לו: תדע לך שכל ישראל ערבים זה לזה, וברגע שאתה כותב בשבת, גם לי זה לא טוב, הרופא כששמע את זה, התפעל מאוד והתחזק על ידי כך.
וכמו שיש לאדם איזה כאב באצבע הקטנה, האם רק האצבע כואבת הרי כל הגוף כואב, והאדם לא יכול לתפקד אפילו שהכאב הוא רק באבר הכי קטן, כמו כן עם ישראל זה כמו גוף אחד, כשיהודי עושה עבירה אז הוא מזיק לכל עם ישראל, ולהיפך כשעושה מצוה אז הוא מגן גם על עם ישראל, וכשהקדוש ברוך הוא כועס בגלל העברות שאנו עושים אז אינו מבדיל בין צדיק לרשע, וכמו שכתוב "מפני הרעה נאסף הצדיק", כלומר שהצדיק נענש גם בגלל הרשע, מפני שכל ישראל ערבים זה לזה. וברגע שישראל נכנסים לחובות (עברות) אצלו יתברך אוטומטית תובעים תשלום יסורין מן הערבים (הצדיקים או ניקרא להם ירא שמים) שהם שומרי תורה מיצוות שיכולים לפרוע את החוב, והם הערבים הכי טובים.
אחרי שביארנו את עניין אהבת ישראל הנחוצה כדי שיבנה בית המקדש השלישי חייב כל יהודי לצפות ולתבוע את הגאולה שתהיה לנו במהרה בימינו אמן, כן צריך להאמין באמונה שלמה, וזה מעיקרי הדת, והיא אחת מן השאלות ששואלין ליום הדין, ציפת לישועה (שבת לא א סנהדרין ה, א). ומסימני המאמין ומצפה לישועה הוא שעל כל דבר שמדבר למרחוק אמור יאמר, הקדוש ברוך הוא יצמיח קרן ישועה מקודם, וכן שלא יבנה בתים רבים חזקים ועליות מרוחים בציורים ופטורי צצים בארץ נכריה, כי מי שהוא נכון ליבו בטוח יושב ומצפה מידי יום ביומו כי קרוב יום ה’ שיקבץ נדחיו ונקומה ונעלה אל הר ה’ מקום מקדשנו, ולא יקבע דירתו דירה נאה בארץ הטמאה, ומה גם כי ימינו כצל עובר בעולם הזה. ומאחר כי חיי אדם בעולם הזה הבל המה ובין ימי הטובה ובין כי יבואו ימי הרעה הכל אחד, כי האדם לא ידע מה הוא טוב ואין טוב לאדם בעמלו רק כשעושה נחת רוח ליוצרו, על כן אין מן הראוי להתאוות אל הגאולה בשביל לנוח ולראות טוב, רק לעבוד את ה’, ובשביל כבוד שכינת עוזנו וכבוד אבינו שבשמים, כי גדול צער השמים עד מקום שאין יד שכלנו מגעת זה כל פרי מעשינו ותפלתנו, וזה כל האדם.
כי אם אל המקום אשר יבחר ה’ אלהיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה (ראה יב-ה)
כי אם אל המקום אשר יבחר ה’ אלהיכם. שאין אתם יכולים לבנות את בית הבחירה אלא במקום שבו בחר ה’ אלהיכם, ותדעו הדבר הזה על פי נביא, אבל לא תמתינו עד שיבוא הנביא ויודיע לכם המקום, אלא לשכנו תדרשו ובאת שמה, אתם צריכים לחקור ולשאול פי זקניכם היכן המקום ואחר כך תשאלו את פי הנביא. ועוד שהנביא יגלה לכם זאת אם עבדו במקום הזה עבודה זרה אם לאו.
וכן טרח ונתייגע דוד למצוא מקום לבנות עליו את בית הבחירה, כמו שנאמר בספר תהלים: שיר המעלות זכור ה’ לדוד את כל ענותו. אשר נשבע לה’ נדר לאביר יעקב. אם הבוא באהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי, אם אתן שינה לעיני לעפעפי תנומה. עד אמצא מקום לה’ משכנות לאביר יעקב וגו’ (תה’ קלב) ונשבע דוד הן שלא לעלות לישון על מיטתו, כמו שאמר אם אעלה על ערש יצועי, וכן שלא ישן אפילו על הארץ, כמו שאמר אם אתן שנת לעיני, ואפילו ליסמך על הקיר לישון לא נתן עצמו, כמו שאמר לעפעפי תנומה. שלא ישן אלא כשינת הסוס. וכל זה, עד שימצא מקום להשכין שם ארון הברית, בית לקב"ה. ושאל ודרש אודות מקומו כמו שאמר אח"כ: הנה שמענוה באפרתה מצאנוה בשדה יער. ואחרי שהתענה וטרח ויגע גילה לו הקב"ה המקום ביד גד החוזה, כמו שנאמר בשמואל (שמואל ב’ כד), ויבוא גד אל דוד ביום ההוא ויאמר לו עלה הקם לה’ מזבח בגרון ארונה היבוסי. וכשבא שלמה לבנות את בית המקדש נאמר: ויחל שלמה לבנות את בית ה’ בירושלים בהר המוריה אשר נראה לדוד אביו (דברי הימים ג’). כלומר דוד המלך לא יכל לסבול שהוא יושן בארמון מפואר ולכלום יש בית ומתקופת יהושע בן נון אף אחד לא מצא לנכון לבנות בית לקב"ה וכולם הסתפקו במישכן באוהל ארעי ומזבח ארעי, ראו עד כמה שדוד המלך אהב את בורא עולם ושלמה המלך בנה את בית המקדש. אך הקב"ה אינו חפץ בביתמפואר אלא בתורה ומיצוות ומעשים טובים לכן נחרב הבית.
ועבדתם את הירדן וישבתם בארץ אשר ה’ אלהיכם מנחיל אתכם והניח לכם מכל אויבכם מסביב וישבתם בטח (ראה יב-ז)
ועברתם את הירדן וישבתם בארץ מן הכתוב הזה למדים שלא נתחייבו לבנות את בית הבחירה אלא לאחר שכבשו וחלקו את א"י שבזמן שהיו ישראל במדבר עשו את המשכן, וכיון שנכנסו לארץ העמידו את המשכן בגלגל ארבע עשרה שנה, היינו שבע שנים שבהם עסקו בכיבוש הארץ מידי ל"א המלכים, ושבע שנים שבהם עסקו בחלוקת הארץ. ומשם באו לשילה ובנו שם בית של אבנים ופרשו יריעות המשכן עליו, ולא היתה שם תקרה. ומשכן שילה עמד שס"ט שנה. וכשמת עלי חרב, ומשם באו לנוב וגבעון ובנו שם מקדש, ומגבעון באו לירושלים שנקרא בית עולמים, וימי נוב וגבעון היו נ"ז שנה, י"ג שנה בנוב ומ"ד שנה בגבעון (מעם לועז)
לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו (ראה יב-ח)
כאן מזהיר הכתוב את ישראל ואומר אל יעלה בדעתכם לעשות בא"י כמו שאתם עושים פה במדבר, שלא מוטלת חובה על כל אחד להביא עולות וזבחים למשכן. אלא איש כל הישר בעיניו יעשה. שאין אדם מחויב להביא קרבן ולא בהמה ולא מעשר שני, שכל אלו תלויות בארץ ולא היו נוהגים במדבר דרך חובה אלא דרך רשות. איש כל הישר בעיניו אם רוצה להתנדב מתנדב. למה. כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה. שעד עכשיו הייתם טרודים במסעות ממקום למקום ולא היה המדבר מקום נחלתכם. אבל כשתעברו הירדן ותשבו בארץ אשר ה’ אלהיכם מנחיל אתכם ותבואו לכלל מנוחה אז המקחם אשר יבחר ה’ אלהיכם בו לשכן שמו, שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם עולותיכם וזבחיכם מעשרותיכם ותרומת ידכם וכל מבחן נדריכם אשר תדרו לה’.
רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר כברכת ה’ אלוהיך אשר נתן לך בכל שעריך הטמא והטהור ואכלנו כצבי וכאיל (ראה יב-טו)
האדמו"ר מקולויזנבורג, הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם, זצ"ל סיפר את שעבר עליו בשואה, בהיותו במחנה אושביץ.
היה זה בערב שבת, עת הורידו את כל היהודים מהרכבת, ודחקו בהם להיכנס לתוך המחנה.
בהכנסם למחנה נדחקו כולם פנימה, ואת האנשים שנמצאו כשירים לעבודה אספו למקום מיוחד ושם חילקו להם ארוחת בוקר בשרית, האנשים המורעבים והמיוסרים עטו על האוכל, אך האדומ"ר מקלויזנבורג סרב לקבל את מנתו, בהפטירו שבשום אופן הוא אינו רוצה לאכול טרפות וכך הוא צם במשך כל היום, ובערב נשכב תשוש ורעב לישון.
בבקרה של השבת נשמעה צעקה לכיוון האסירים, המכריה לבוא לאכול.
האדומ"ר ישב מכונס בתוך עצמו. וכשהתרוקן הצריף ולא נשאר בו אף אחד, הוא התפרץ בבכי, ונחלי דמעות זרמו מעיניו. למרות שהרבי לא נהג לבכות, הוא עשה זאת, כשהוא מתפלל לקדוש ברוך הוא על כל מה שקורה.
בצהרי יום השבת בכיו של הרבי התגבר והוא אמר: "רבונו של עולם, נשארתי לבדי, חסר כל, את הכל לקחת ממני, נשארתי ערירי ויחף, ועוד אלך ואוכל טרפות? איני רוצה לאכול טרפות, איני אוכל!
והנה בעודו יושב ומדבר עם עצמו נכנס אל הצריף יהודי מבוהל. הלה ניגש ישר אל הרבי ושאלו: "האם הוא הרבי מקלויזנבורג?"
הרבי נבהל לשמע השאלה, כי את הרבנים והאדמו"רים היו הגרמנים מובילים ראשונה אל הכבשן, אך תוך כדי דיבור בא אליו יהודי נוסף ואמר לו, שהוא חייב לגשת מיד אל הדלת, כיוון שמישהו ממתין לו.
לא נותרה לרבי בררה, והוא קם ממקום מושבו, למרות חששותיו, וכאשר הגיע אל הפתח, ראה אדם מבוגר, יהודי שפנה אליו בשאלה, "האם הרבי מקשאנוב היה דודך?"
האדמו"ר עמד תוהה ומשתומם, מהיכן ידע איש זה כי הרבי שרוי במחנה אושביץ, ומהיכן ידע כי אכן רבי דוד מקשאנוב היה דודו?
אך יחד עם התמיהה השיב מיד ואמר ליהודי, כי אכן, הרבי מקשאנוב היה דודו. איש זה מיהר להושיט לאדמו"ר ככר לחם וצלוחית מלאה ריבה, ואמר לו, כי הוא הביא לו את האוכל, כדי שישביע נפשו, וכהרף עין נעלם האיש המסתורי והסתלק, והוא שוב לא ראה אותו.
כשסיפר האדמו"ר סיפור זה, אמר, כי אז הוא חש שיש אלוקים בארץ השומר עליו, מפני שלא רצה לאכול טרפות. מיד לאחר מעשה זה קיבל עליו מחדש שלא יאכל טרפה בשום אופן.
וכך ישב לו האדמו’’ר מקלויזנבורג ואכל את סעודת השבת הכשרה, שזימן לו הקדוש ברוך הוא (613 סיפורים על תרי"ג).
מעשה בראובן ושמעון שירדו באניה לבוא אל ארץ משפחתם ויהי סערה גדולה בים, ויחתרו המלחים לבוא אל חוף ארץ שפאניה בעת השמד, וכאשר ראו את מצב היהודים אחזם בולמוס בבואם אל ארץ גזרה ויפגע ראובן בבית מחוץ לחומת העיר, ויחמלו עליו ויתנו לו שם בשר לאכול ותאורנה עיניו. ושמעון גם הוא הלך אל בית אשר בעיר וישם לפניו לאכול ויאכל. ובהיותם עיפים חלשים וכאובי רגלים, ישבו שם ימים אחדים בלי לגלות שהם יהודים חששו מפני הגזרה, ויהי כשב רוחם וידעו כי יש בכוחם ללכת, ויברכו את בעלי הבתים אשר גמלו עמם חסד וילכו, וטרם יפרדו התודע אל ראובן בעל הבית אשר גמל עמו חסד, יאמר לו דע אחי כי אני כמוך, ומן היהודי האנוסים אנכי, ואני וכל אנשי ביתי שומרים מצוות ה’ בסתר, ובמרתף מתחת לארץ אני שוחט ובודק, ונזהר מבשר בחלב, ועתה אל תעצב בעבור עצרך בביתי כי בשר פגול לא בא בפיך. אך שמעון ידע כי בבית נכרי ישב, שהוא רואה בעיניו מאכלם נבלות וטרפות ובשר בחלב, והוא אכל שם מפני פקוח נפשף ויהי בבאם אל עירם הלך שמעון אל חכם עירו וישאלהו מה זאת עשה אלהים לי לעצרני בבית נכרי, ולאכול בשר טמא ואסור, ולרעי היטיב חסדו להזמינו בבית ישראל, וישיבהו דבר הגד נא לי ואל תכחד ממני אם מעולם לא אכלת דבר אסור בלי אונס, ויאמר אמת נכון הדבר פעם אחת הלכתי עם נערים ביער וראיתי אוכלים לחם וגבינה ויין של נכרים, והתאויתי תאוה גדולה אל הגבינה ואל היין, וטעמתי מעט מהם, ואמרתי יסלח נא ה’ לעבדך בדבר הזה, ויען החכם ויאמר, צדיק ה’ בכל דרכיו, הנה רעך הטוב ממך, מעולם לא בא בפיו דבר אסור, וישמרהו השם יתברך מן התקלה גם בעת צרה ואונס אבל אתה כבר עברת את פי ה’ בלי אונס, לא יקר בעיניו לעשות לך נס להזמין לפניך בית יהודי בתוך בתי נכרים הרבים:
השומר עצמו ומתחסד עם קונו גם השם יתברך יעשה עמו מכל נפלאותיו ונוראותיו והבא לטהר מסייעין אותו סיוע שיש בו ממש, והבא לטמא פותחין לו פתח גדול רח’ב רח’ב נקרי רחמנא לצלן, אשר על כן עורה אחרי והקיצה השתונן והכונן לעבוד את השם יתברך ולשמור משמרתו והוא יצילך מכל תקלות אמן כן יהי רצון. (בן איש חי)
מנהג פשט בכל ישראל לאכול דג "בעל החרב", הנקרא "פושי אשפאדה, אף על פי שכאשר מוצא הדג מהמים לא נראית הקשקשת שעליו, ואומרים כי בשעה שדג זה ניצוד בים מרוב "כעסו" כשעולה ממעמקי הים אל היבשה הוא מתנועע ומשליך את קשקשיו.
רבי חיים בנבנשתי, מגדולי ספרד, סיפר כי אחד מהשרים החשובים, המשנה למלך, שאל את מורו ורבו האיך היהודים אוכלים דג זה הרי אין לו קשקשת?
מה עשה מורו? לקח את השר למקום שדגים שם את הדגים, לקח בגד שחור והניחו במכמורת, והשלך את המכמורת לים, לאחר שצדו דג זה והעלוהו מעמקים הים אל האור הסיר הדג את קשקשיו אל מול האור והבגד השחור היה מלא בקשקשקים. הראה רבו את הבגד למשנה למלך וזה השתומם ואמר לו: "אתם אמת ותורתכם אמת". (613 סיפורים על תרי"ג)
רק הדם לא תאכלו על הארץ תשפכנו כמים (ראה יב-טז).
רק הדם לא תאכלו, אע"פ שנאמר קודם לכן שהם כצבי וכאיל, ואין דמם נזרק על גבי המזבח, ואפשר לטעות שמותר הדם באכילה, בא הציווי ואומר רק הדם לא תאכלו. ומכל מקום אינו דומה לצבי ואיל, שכן רק חיה ועוף דמם טעון כיסוי אחר השחיטה, אבל כאן אין דמם טעון כיסוי.
וחמש פעמים נאמר בתורה איסור דם (מלבד הלאוין שבאו לדרשה מיוחדת) האחד בפרשת ויקרא חקת עום וגו’ כל חלב וכל דם לא תאכלו.
והשני בפרשת צו כל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם. והשלישי בפרשת אחרי מות דם כל בשר לא תאכלו. והרביעי בפרשה זו רק הדם לא תאכלו ועוד פעם בפרשה זו לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים וזה שכתוב אחר כך לא תאכלנו ועוד פעם בפרשה זו רק את דמו לא תאכלו.
כי אם לפני ה’ אלהיך תאכלנו במקום אשר יבחר ה’ אלהיך בו אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך ושמחת לפני ה’ אלהיך בכל משלח ידך (ראה יב-יח)
לפני ה’ אלהיך תאכלנו. מה שתאכל יהיה לשם שמים, ולא אכילה גסה. וגם לא תיסב בסעודה אלא אם כן אתה יודע מי מיסב עמך, כפי שנהגו נקיי הדעת שבירושלים, וזה רמוז בתיבות: במקום אשר יבחר ה’ אלהיך בו. שהמקום היה ראוי והגון, ואז תהיה בן חורין ותזכה לשמחה.
ומכאן ילמוד אדם הנהגת אכילה ושתיה בכלל שיתכוון בהם לקיום גופו לעבודת בוראו.
וישתדל האדם לאכול רק כדי צרכו, ואל ילעיט עצמו במאכלים, ולא יהיה גרגרן, כפי שאמר עשו הלעיטני נא מן האדום האדום הזה. ונאמר ובטן רשעים תחסר. שאם אדם אוכל בנחת הברכה שרויה במעיו, כיון שהשולחן דומה למזבח, ובכל מקום יש השראת השכינה הברכה מצויה. ולא ירבה אדם באכילת בשר שגורם לכבדות האברים ולביטול תורה. וגם לגאוה.
כמו שאמרו חז"ל אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר.
ומעשה היה בימי רבי יוסף קובו ז"ל הרב בעיר שלוניקי שבימיו היה איש צנוע באורחותיו, ואמרו עליו שיש לו מגיד ומגלה לו רזין. והלכו אליו גדולי שלוניקי. ותמהו לשמוע מפיו סודות נפלאים, שלא ידעו קודם לכן. וכשנודע הדבר לר’ יוסף קובו ז"ל אמר לכו וראו איך הוא מתנהג באכילתו ושתיתו. אמרו לו מכירים אנו אותו שהוא אוכל ושותה הרבה יותר מדרך בני אדם, אמר הרב, אם כן איני זקוק עוד לחקירה ודרישה. שפה האוכל הרבה מעיד שכל מה שיודע מכח הסט"א הוא. ולא מן הקדושה, כי הקדושה אינה שורה על אדם שאוכל ושותה הרבה. וגזר שלא לילך אליו, ואח"כ נתברר כדבריו שצדק בהבחנתו.
ונתן לך רחמים ורחמך (ראה יג-יח)
יש להבין כי מאחר וצוותה התורה שלא לרחם על עיר הנדחת ולהרגם לפי חרב מדוע אמר הכתוב "ונתן לך רחמים ורחמך"?
ויש לומר כי כשאמר הכתוב "ונתן לך רחמים ורחמך"?
ויש לומר כי כשאמר הכתוב "ונתן לך רחמים" זה לא מוסב על שעת הריגת עיר הנדחת אלא לאחר מכן, שמאחר שנצטוו להחריב את עיר הנדחת ואפילו את בהמתם יש חשש שמא המעשים הללו ישרישו בעם ישראל טבע האכזריות, כדרך הישמעאלים כת הרוצחים, שכשהמך מצוה אותם להרוג נפש יש להם חשק גדול לעשות מעשה שכזה בגלל שהוטבעה בהם המידה הרעה הזו, לכן הוצרכו לברכה מיוחדת "ונתן לך רחמים ורחמך" מקור הרחמים ישפיע בהם כח הרחמים מחדש, לבטל כח האכזריות שנולד בהם מכח המעשה (אור החיים הקדוש לוקט מלבוש יוסף).
בנים אתם לה’ אלהיכם וכו’ (ראה יד-א)
וסמיך ליה זאת הבהמה אשר תאכלו וכו’. ולכאורה מה הקשר בין שני ענינים אלו, ואפשר להסביר על פי מה שאמרו חז"ל משל למה הדבר דומה, לרופא שנכנס לבקר שני חולים שהיו לכאורה באותו מצב של חולי, לאחד אמר שיאכל וישתה ככל אשר יחפוץ וככל העולה על רוחו, ולחולה שני ציוה אותו לאכול מאכלים מסוימים ולהימנע משאר מיני מאכל ומשתה, לבל ינזק יותר חלילה ושאלו לאותו רופא הרי שני חולים אלו באותו מצב, ומדוע לזה ציוית כך ולזה צוית כך, והשיב להם על הראשון לא ניכרי סימני חיים בו ולכן למה לו לענות ולייסר את עצמו, שיעשה ככל העולה על רוחו, אבל לחולה שני שניכרים בו סימנים גדולים של חיות ועתיד לחזור לאיתנו לכן צויתי אותו על כך, ובציווי זה כאשר ישמר בו אז יחזור לחיים, ולכן כאשר התורה אומרת בנים אתם לה’ אלהיכם, מכיון שאתם קרויים בניו של מלך עליכם להיזהר ולהישמר במאכלות אסורות לבלתי תנזקו, כי עם ישראל יש לו אחרית ותקוה טובה לעתיד לבוא, מה שאין כן אומות העולם שאחריתם לשאול תחתית ולאבדון מוחלט מעל פני האדמה, לכן יעשו ככל העולה על רוחם ואינם צריכים להיזהר במאכלות אסורות, בבחינת בן מלך ובן כפר, שבן מלך אם יאכל דבר שאינו מתוקן מיד ינזק, ואילו בן כפר אפילו כל ימיו בכל מיני אשפתות לא יוזק מאומה (וידבר יוסף).
ד"ר נתן בירנבוים סיפר, שאחד הגורמים שהביאוהו לשוב לערכים ולמקורות היה בהיותו בעל מחשבה ובחיפושיו עבד עבודות זרות רבות. פעם אחת בחזרתו מארה"ב, בעומדו לבד על סיפון האוניה, הרים עיניו לשמים הבהירים ובאופק האין סופי וברקיע הבהיר והגדול שהקיפו מכל צד, לפתע תקפה אותו הרגשה נוראה וחש עצמו אומלל ומתגמד מול האין סוף ואז חדרו בתוכו הרהורי תשובה.
ומעניין, אף אדם לא יאמר שאם חתול יקפוץ על פסנתר יוכל להוציא סימפוניה של מלחין דגול, ודווקא העולם נוצר במקרה? והרי אי אפשר לייצר תא אחד ממליארדי התאים המצויים בגופו של אדם!
אלא אי הידיעה נובעת מאי הרצון לדעת. עם ישראל ראה ניסים גלויים, עשר מכות, קריעת ים סוף ובכל זאת מחפש לו עגל לעובדו?! אלא שחז"ל גילו לנו רז זה. הגמרא (סנהדרין סג) אומרת: יודעין היו ישראל בע"ז שאין בו ממש, ולא עבדו ע"ז אלא להתיר להם עריות בפרהסיא, כך הם עם ישראל עוצמים את עיניהם מלחקור את האמת ומתרצים את חטאהם כדי שימשיכו לחיות בחטא רחמנא ליצלן.
רבי אייזיק חריף זצ"ל היה אומר: מה בין דורות ראשונים לדורות אחרונים? דורות ראשונים פרקו כסף וזהב לעשות להם אלוהים. דורות אחרונים פורקים אלוקים לעשות להם כסף וזהב.
דוד המלך אומר: "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיע הרקיע" (תהילים יט), אם כן איך זה שאין רואים ושומעים? אלא אינם רוצים לראות ואינם רוצים לשמוע. האדם יודע את האמת אך תאוותו ורצונותיו דוחפים אותו לחומריות ולעבירות.
מעשה ביהודיה שנכנסה לחדר לידה וכשרבו מכאוביה וציריה, שמעוה צועקת ל...אליל בודהא שיעזור לה.
המיילדות התכוננו להחיש לה עזרה. עיכבם מנהל המחלקה והודיע כי טרם הגיע זמנה ללדת. וכך נמשך זמן רב כאביה מצד אחד וזעקותיה לאלילים מצד שני. לפתע שמעוה צועקת: "ריבונו של עולם! אלוקי ישראל! אנא הושיעה נא!"
אז הורה מנהל המחלקה ליילדה. כשנשאל מדוע דווקא עכשיו הגיע זמנה המדוייק, ענה שכשכואב באמת זה הזמן שזועקים ומתפללים רק לקב"ה....
הרב יוסף כהנמן זצ"ל אומר, שהיהודי גם הרחוק ביותר, גחלת עמומה בלבו פנימה שברוח קלה ניתן להלהיבה וללבותה ואורו מאיר ומחמם את סביבתו, ושהות של רגע אחד אפילו במקום קדוש או כששומע דבר מוסר ומתלהב, רוח חדשה פועמת בקירבו (אור דניאל).
לכן הקב"ה אאמת ותורתו אמת, אם ניקח חותמת שרשום בה אמת אנחנו ניראה את האותיות הפוכות, אך נוכל להבחין לקרוא בברור את החותמת רק אחרי שמכים אותה על השולחן ובעזרת השם יזכו להגיע לאמת לפני המכה ולא אחרי המכה.
בנים אתם לה’ אלהיכם לא תתגודדו (ראה יד-א)
"לא תתגודדו - לא תעשו אגודות אגודות אלא היו כולכם אגודה אחת (יבמות יד. ספרי ופסיקתא זוטרתי ראה יד, א).
מסופר על ה"חפץ חיים" זצ"ל, שפעם בא אליו אדם ושאלו: מה טעם לכל הנוסחאות והמנהגים השונים שבתפילה, ומה צורך יש בהם? חסידים מתפללים כך ואילו מתנגדים מתפללים אחרת, ואף החסידים עצמם מנהגים שונים להם - אלה בהתלהבות, בנגינה ובריקודים - ואלה בשקט, בשלוה ובניחותא וכיוצא בזה. כלום לא מוטב היה אילו התפללו כל ישראל בנוסח אחד?
השיב לו ה"חפץ חיים": באמת יכולת לבוא ולשאול שאלה זו עצמה מאת הקיסר הרוסי: לשם מה לך אדוני הקיסר, צבאות וחילות רבים ומשונים כל כך? חיל רגלים וחיל פרשים, יורים בתותחים ויורדי ים, שומרי גבולות וכו’ וכו’, כלום לא היית מטיב לעשות אילו איחדת כולם בחיל אחד, מזוינים באותם כלי זיין ושר צבא אחד ממונה עליהם, הרי בכך פוטר היית עצמך מדאגות רבות ושונות?
ברם כל בר דעת מבין שלכל סוג וסוג של חילות הצבא, מטרה מיוחדת ותכלית נפרדת לו לעצמו, ותפקידו המיוחד אך לו בלבד. כי הלא המטרה העיקרית והכוללת של הצבא כולו היא לנצח את האוייב, ולתכלית זו מחפשים דרכים ואמצעיים שונים. בדקו ומצאו כי מה שיש בכוחו של חייל מחיל הרגלים לעשות - אין בידיו של פרש לעשות, ואילו מה שיש בכוחו של זה אין בכוחו של זה. חיל הרגלים יכול להלחם בקרב פנים אל פנים עם האוייב, ברם חיל הפרשים תנועתו קלה יותר והוא יכול להמלט יותר מהר או לדלוק מהר אחרי השונא. מעלה יתירה יש לתותחים שכן הם יכולים לפגוע באוייב גם ממרחקים, מה שאין כל שאר החיילים יכולים לעשות כן. ואפילו התוקעים בחצוצרות שאין כוחם יפה לעשות מלחמה, תועלתם מרובה, שכן בניגונים שהם משמיעים הם מפיחים רוח של גבורה בקרב החיילים.
והרי כל פעולתינו אינה אלא מלחמה מתמדת עם הסטרא אחרא, הוא השטן הוא המסית, הוא המדיח, ואנו מבקשים ומחפשים תחבולות שונות כיצד לנצחו ולהתגבר עליו. לשם כך ולתכלית זו מצויים לנו בחילותינו סוגי צבא שונים: רגלים פרשים ויורים בתותחים. כל סוג וסוג חשיבותו גדולה ותועלתו מיוחדת - כי כל אחד ואחד נלחם באוייב על פי דרכו ובכלי הזיין המיוחדים לו, וכל אחד ואחד מסייע לנצחון על פי דרכו, ועושה דבר שאין בכוח חבריו לעשותו. כת זו מנצחת בכח התורה וכת זו מנצחת בכח התפלה, ואילו כת שלישית מנצחת בכח ניגוניה וכיוצא בזה. העיקר אינו אלא שידעו כל הכיתות וכל סוגי הצבא שהמטרה היחידה היא המלחמה ביצר הרע והנצחון עליו. (לבוש יוסף)
בנים אתם לה’ אלהיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת (ראה יד-א)
הקשר בין תחילת הפסוק "בנים אתם לה’ אלהיכם" לסוף הפסוק הוא כך רק אחר שתדעו שאתם בנים לה’ אלהיכם והוא אוהב אתכם כאב לבן אז אל תתגודדו, לא תתאבלו על המת, כי כל מה שעושה הוא לטובה ואף אם לא תבינו. כמו שהבנים הקטנים לא יבינו מעשה אביהם אלא סומכים עליו כן תעשו גם אתם לסמוך על אביכם שבשמים שהכל לטובה (אבן עזרא).
בנים אתם לה’ אלהיכם לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת (ראה יד-א)
ואם תשאלו למה נסמך ענין זה לפרשת עיר הנדחת. עליכם לדעת שהמנהג הזה להתגודד ולעשות קרחה בין העינים היה ממנהגי העבודה זרה וכומריה. כמו שנאמר ויתגודדו כמשפטם (מלכים יח), ולן אחרי שהזהיר לנו הכתוב קודם לכן על הע"ז באזהרות הרבה, צוה לנו שלא להתגודד.
ודעו שהלאו הזה נאמר גם בלשון אחרת, שנאמר בפרשת קדושים ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם, וגדידה ושריטה דבר אחד הוא, שכשם שהעכו"ם היו שורטים בבשרם על מתיהם מפני הצער כך היו חובלים בעצמם לע"ז כפי שעהבאנו לעיל מן הכתוב ויתגודדו כמשפטם. ומה ההבדל בין שורט על מת לשורט על עז שהשורט למת עובר בין אם שרט ביד ובין אם שרט בכלי, ואילו לע"ז דוקא אם שרט בכלי חייב מלקות ובידו פטור.
וזה דוקא במתגודד על המת או על ע"ז אלב המתגודד על שום פורענות שאירעה לו אע"פ שכדבר מכוער ואסור אין נכלל האיסור בלאו הזה.
ואם תשאלו והלא מצינו ברבי עקיבא שהיה מכה עצמו עד שבשרו שתת דם כשמת רבי אליעזר רבו. תשובה לדבר, ר"ע היה מצטער על התורה שאבד, שלא יהיה לו עוד ממי לשאול ספקותיו ובענין זה שאינו קשור בדבר מהבלי העוה"ז מותר.
ואמרו חז"ל לא תתגודדו, לא תעשו אגודות אלו על אלו, שלא תשימו קרחה בכם, כשם שעשה קרח שעשה אגודות אגודות ועשה קרחה בישראל שנבלעו כמה מאות בני אדם. והכונה שלא תשימו קרחה בין עיניהם היינו בין ראשיכם ודייניכם שהם עיני העדה.
ונסמך פסוק זה בנים אתם לה’ אלהיכם לפסוק הקודם שנאמר בו כי תשמע בקול ה’ אלהיך לשמור את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום לעשות הישר בעיני ה’ אלהיך כדי ללמדנו שבזמן שנעשה רצונו של מקום, אז אנו נחשבים בנים, אבל כשאין אנו עושים רצונו של מקום אנו קרוים עבדים .
כל ציפור טהורה תאכלו (ראה יד-יא)
הנה כבר אמרו חז"ל שיש ארבעה סימנים לעופות טהורים והן אצבע יתרה, זפק, אינו דורס ואוכל, וקרקבן נקלף, וכולם רמוזים במילה ציפור, שהאות השניה של אצבע היא צ’, והאות השניה של זפק היא פ’, והאות השניה של דורס היא ו’, והאות השניה של קרקבן היא ר’, והם עולים למלה צפור, וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא.
נאמר בתורה: "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ, ולא תטמאו בהם ונטמתם בם. כי אני ה’ אלוהיכם, והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ" (ויקרא יא, מג-מד).
ודרשו רבותינו בתלמוד: תנא דבי רבי ישמעאל: עבירה מטמטמת לבו של אדם שנאמר (ויקרא יא, מג): "ונטמתם בם", אל תקרא "ונטמאתם" אלא אלא "ונטמטם". תנו רבנן: "ולא תטמאו בהם ונטמאתם בם" אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה מלמעלה, בעולם הזה מטמאין אותו לעולם הבא, תנו רבנן: "והתקדשתם והייתם קדושים" אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה, מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, בעולם הזה מקדשין אותו לעולם הבא. (יומא ל"ט).
הזהירה התורה על מאכלות אסורות, נאמר, "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ, ולא תטמאו בהם ונטמתם בם", ואחרי זה נאמר והתקדשתם והייתם קדושים...ולא תטמאו את נפשותיכם, ומבאר ה"אור החיים" למה חזר ונאמר ולא תטמאו את נפשותיכם, אחרי שכבר נאמר לפני זה וכתב שלא תטמאו יכוין שצריכים ישראל להזהר לבל יכנסו לפיהם אפילו בהיסח הדעת...כזדון כשוגג, כי התיעוב יעשה מעשהו בנפש אדם אפילו בהיסח הדעת.
היינו שמאכלות אסורות מטמאות את נפשו של היהודי, אפילו אכלם בשוגג, כמו האוכל דברים המזיקים לגוף, שאין הבדל אם אכלם במזיד או בשוגג, וגם אם אכלם בשוגג או בהיסח הדעת מזיקים הם, כך גם במאכלות המזיקות לנפש, אף אם אכלם בשוגג מזיקות הן, וכך פסק הרמ"א (ביור"ד פא,ז) לענין מינקת, ולתינוק שלא יאכילו לו דברים האסורים שזה מזיק לו בזקנותו, ובש"ך שם שמטמטם את הלב וגורם לו טבע רע, וזאת היא בעצם אחת המטרות העיקריות של המדריך כשרות למנוע מהמבקשים לשמור על טהרת שולחנם שלא יכשלו בשגגה, כי בלי שימת לב מיוחדת עלולים להיכשל במאכלות אסורות, לכן בכל בית צריך להיות מדריך של כשרות שמדבר בהרחבה על איסורים כגון: בשר צריך להיות חלק מה שניקרא גלאט כושר, ירקות צריכים להיות ללא חשש תולעים שיש מקומות שמגדלים אותם בחממות וצריכים רק לשטוף אותם וזה תקין, עופות אינם צריכים בהשגחה של גלאט כושר אלא מספיק השגחה מהודרת וטובה וכן על זה הדרך עיינו במדריכים והישמרו לנפשותכם.
עונו גדול מנשוא
המאכיל נבלות לישראל הוא מתגלגל בעלה האילן, והרוח באה ומגלגלתו והוא צער גדול, וסוף עונשו הוא כשנופל העלה ההוא לארץ, כי אז נחשב לו למיתה ממש בעת שנכרת ונעקר מן העולם. וזהו סוד "העלה נבל" (ירמיה ח יג), כי מי שמאכיל נבלה מתגלגל בעלה נובלת. וזהו סוד: "כי תהיו כאלה נבלת" (ישעיה א ל).
והחמירה תורה בזה בהרבה לאוין ומלקיות, שהם איסור מצוי מאוד בפירות בירקות ובקטניות ברוב מיני מאכלות, וא"א ליזהר מלהכשל בהם אם לא בזריזות גדול, ולפיכך הוצרך הכתוב לזרז ביותר, ולהרבות לאוין באיסור שרץ הארץ.
ומעתה כל אדם יזהר בעצמו מלהיכשל באיסור זה, וגם לדרוש ברבים איסורו כי היכי דליפרשו מיניה ואני את נפשי הבלתי ישמע חכם ויוסף לקח. (פר’ חדש).
אם אדם שומר עצמו ונפשו ממאכלים אסורים, אז הקב"ה שומרו ג"כ בהשגחה עליונה, ואין מתקרב אצלו שום מאכל אסור, ורק שיבקש תמיד מהקב"ה שיעזרהו להנצל ממאכלות אסורות. (בשם רבינו האריז"ל).
מי שאינו נזהר ממאכלות אסורות של טריפות ואיסורים ודברים טמאים וכו’, עי"ז השכל ודעת שלו נמשך להכריע אל הטומאה כי ממנו נעשה, ובא עי"ז לידי כפירה ר"ל, היינו לכפור בדברי חז"ל ואינו שומע ומקבל מוסר מתלמידי חכמים ואוי לו מיום הדין.
ומובא בירושלמי דחגיגה (פ"ב ה"א) דאלישע (אחר) יצא לתרבות רעה, על כשהיתה אמו מעוברת בו, היתה עוברת על בתי עכו"ם, והריחה מאותן המין, והי’ אותו הריח מפעפע בגופה כארס של נחש, שמאותו ריח ניפגעה נשמתו ונמשכה לדבר עבירה, וכתב הגהות האשר"י (בפ"ב דמס’ ע"ז) וז"ל: להזהיר את המיניקות שלא יואכלו נבילות וחזיר, וכש"כ שאין להאכילם דברים טמאים, וראי’ מאחר, שאמו אכלה ממין עבודת כוכבים, וזה גרם לו לעת זקנתו שיצא לתרבות רעה (מא"ז ע"כ) התבונן מזה עד היכן הדברים מגיעים.
וכמו"כ הרעיש עוז הגה"ק בני יששכר בספרו אגרא דפרקא (אות קכ"ו) בשם מורו ורבו מרמ"מ זלל"ה, שאנחנו רואים כמה פעמים שהילדים בעת שהם קטנים הולכים לבית רבם ומתמידים בלימודם ומתפללים בכוונה ועונין אמן יהא שמי’ רבא, ומיישרים אורחותיהם, ואח"כ כשמתגדלים מתהפכים ח"ו למדות גרועות ומבטלים התורה והתפילה וכיוצא בדברים הרעים כאלו, מאין מתהו’ דבר זה, הלא התורה שלמדו בקטנותם בהבל שאין בו חטא, הי’ מן הראוי שיעמוד בעת זקנותם למשען להם, שלא יוסיפו לחטוא, כי מצווה גוררת מצווה. ואמר הוא ז"ל עבור שאמותיהם האכילו אותם ממין גזל ונתפסו כמאכלות אסורות, וזה שב להם בשר מבשרם, ועי"ז נולד בהם תאוות רעות ומידות גרועות ר"ל, וכ"כ בספה"ק מחזיק ברכה על דברי הרמ"א הנ"ל וז"ל: וצריך אביו ואמו להפריש התינוק ממאכלות אסורות, וזה גורם שיצאו לתרבות רעה, וזה דור שווא שאינם נזהרים בזה וכיוצא בזה, ומשום הכי יוצאים תולדות הבנים עזי פנים ואין יראת ה’ על פניהם עכ"ל. (נפש ישעיה).
מי שאוכל שקץ, נעשה בעצמו חתיכה של שקץ, וכן אמר הכתוב: "וילכו אחרי ההבל ויהבלו", דהיינו שהאדם ההולך אחרי ההבל נעשה אחר כך בעצמו חתיכה גסה של הבל. ואם כן מידה טובה מרובה, שאם אדם אוכל ומתנהג בקדושה, הרי מכניס בו קדושה וגם בשרו נעשה קדוש. וזהו מה שאמר הכתוב: "והתקדשתם והייתם קדושים" אם אדם מקדש עצמו מלמטה מקדשים אותו מלמעלה, וקונה לו טבע קדוש, וקדוש ייאמר לו. (מפאר הכשרות).
