- פרטים
-
קטגוריה: פרשת ראה
-
פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:42
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 302
פרשת ראה - חלק ב
פרשת שבוע - דרשות - הרב אריה קרן שליט"א
עשר תעשר את כל תבואות זרעך היצא השדה שנה שנה (ראה יד-כב)
ומצינו באבותינו הקדושים שקיימו מצוות תרומות ומעשרות. אברהם תרומה גדולה שאמר הרמותי ידי אל ה' אל עליון לשון תרומה וכן יצחק הפריש מעשר שני שנאמר, ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים שאע"פ שאין הברכה שורה לא על דבר השקול ולא על דבר המדוד, מדדן בשביל לעשרן יעקב הפריש מעשר ראשון שנאמר: וכל אשר תתן ליל עשר אעשרנו לך וזהו שאומר הכתוב: נצור בני מצות אביך וגו' (משלי ו כ) ולא עוד אלא שעישרו יעקב גם את בניו שהפריש את לוי להיות עומד בפני השי"ת לשרתו והיו לו י"ד בנים כי גם מנשה ואפרים נחשבו לבניו כמו שנאמר: אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי אבל כיון שהיו ד' בכורים מצד ד' האמהות ואין הבכורים מתעשרים לכן הפריש רק אחד.
ואע"פ שאסור לנסות את הקב"ה אבל במעשרות הותר הדבר שכן נאמר במלאכי הביאו את כל המעשר וגו' ובחנוני נא בזאת וגוי אם לא אפתח לכם ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די. ולמה נסמך ענין זה של מעשר למה שנאמר למעלה לא תאכלו כל נבלה. והסבירו חכמינו ענין זה על פי משל:
לחבורה של גנבים שחתרו תחת ארמון המלך ונכנסו לתוך אוצרות הארמון ובתוך הארמון היו אוצרות של כל מיני דברים הנצרכים לעבודת המלך והנה גנב אחד גנב זהב, והשני גנב עורות ותפסו אותם והביאו אותם לפני המלך. ויצא דינם להרג. התחיל אותו גנב שגנב ערות לבכות ולהתחנן לפני המלך אמר: זה גנב זהב ואני גנבתי עורות וכיצד אנו נידונים באותו עונש חמור אמר לו המלך: הכל שיך לאוצר המלך, ואין הבדל בין העורות לזהב כי בזה שאתה חתרת ונכנסת לארמון המלך בלי רשות עברת על ציוי המלך ואתה חייב מיתה כך אין הבדל בין זה שאוכל נבילה לזה שאוכל בלי מעשרות (מעם לועז).
מצות מעשר שני
הצדיק רבי ישראל אבוחצירא זצ"ל המכונה "בבא סאלי: הקפיד מאד על כל המצוות התלויות בארץ, ושנים רבות כשגר בארץ, הפריש בעצמו את ה"תרומות ומעשרות".
כל האוכל שהוגש על שולחנו הטהור היה תחת פקוחה המתמיד של הרבנית ומן השמים סיעו בידי הרבנית שלא תארע תקלה על ידה. רבי ישראל סמך בכל עת על הרבנית, והרבנים שנהנו משולחנו ידעו את הכלל ששולחנו של צדיק הוא כמזבח וכל מה שעולה עליו הוא כשר וטהור.
באחת מנסיעותיו הרבות התארח פעם הבבא סאלי בביתו של יהודי בפריס בערב שבת זמן קצר מאד לפני הדלקת נרות התקשר ידיד המשפחה מירושלים ובקש להתארח אף הוא באותו בית מאחר והוא נמצא בפריס, ואין לו היכן לשבות.
בסעודת שבת בבוקר הגישה המארחת לשולחן של הבבא סאלי אבטיח לקנוח סעודה.
האורח מירושלים הבחין בחותמת על האבטיח עם השם "כרמל" הוא הבין שמקור האבטיח הוא ישראל, ושאל את המארחת אם זכרה לעשר את האבטיח.
"האבטיחים בשוקים שלנו מקומם מחוץ לארץ ואף פעם לא קניתי כאן אבטיח ישראלי לכן לא עלה בדעתי לבדוק אם האבטיחים מישראל וכמובן שלא עשרתי אותו" ענתה בעלת הבית.
מובן שהאבטיח לא הוגש לשולחן והשליח מירושלים שכולם הודו לו אמר: "לא לי עליכם להודות אלא ל"בבא סאלי" שבזכותו כנראה, הגעתי לכאן השבת, כדי שלא יכשל. עליו משגיחים מן השמים" (613 סיפורים על התרי"ג).
מצות מעשר עני תחת מעשר שני בשנה שלישית
מי שיש לו מאתים זוז (סכום המספיק למחית שנה) לא נוטל לקט שכחה ופאה ומעשר שני היו לו מאתים חסר דינר נותנים לו.
לרבי יהודה הנשיא היה תלמיד עני, אשר לא היו לו מאתים זוז סכום כסף המספיק לפרנסה היו לו מאתים זוז פחות אחד. עני ומרוד היה, במשך היום היה יושב ועוסק בתורה. לתלמיד זה היה מותר לקבל מעשר עני על פי הדין.
רבי יהודה הנשיא, ישר דאג לתלמידו, היה נותן לו אחת לשלש שנים מעשר עני. את המעשר אשר הפריש מתבואתו היה נותן לתלמידו, וכך זכה על ידו לקיים את המצוה. כך נהג רבי יהודה מספר פעמים.
שנה אחת היו תלמידים צרי עין אשר רצו למנוע מחברם העני לקבל את המעשר מרבי יהודה. מה עשו?
הלכו אל העני ונתנו לו דינר "קח לצדקה" אמרו התלמידים וכל כונתם היתה כדי שיהיה בידי העני מאתים זוז ולא יחשב כעני ולא יהיה זכאי לקבל מעשר.
העני היה בטוח כי חבריו אוהבים אותו ונותנים לו כסף כדי להוסיף על מחיתו וכלל לא עלה על דעתו כי כל כונתם היתה לרעה.
והנה רבי יהודה הנשיא ניגש אל תלמידו העני כמנהגו משכבר הימים ואמר לו גם הפעם: "ברצוני לזכות על ידך לקיים מצוה זו הנה הגיע הזמן שאפריש מעשר עני כדין ואתה תוכל להמשיך וללמוד בחשק ובהתמדה כרגיל.
ענה לו תלמידו העני: "רבי הפעם איני יכול לקבל את המעשר כיון שיש לי מאתים זוז ואינו נחשב לעני, חברי נתנו לי דינר במתנה".
הבין רבי יהודה את מעשי תלמידיו ואמר בחומרה: "במעשה זה של התלמידים רצו הם שיכבדו אותם, שנתנו צדקה, אך מעשיהם לא היו לשם שמים, וכל כוונתם היתה להרע לעני".
מה עשה רבי יהודה הנשיא? רמז לתלמידיו, והלכו כולם לקנות דבר מאכל. גם העני קנה דבר אוכל לאחר ששלם קרא לו רבי יהודה לבוא אליו ואמר לו: "רוצה אני שתספור את כספך כאן לפני עכשיו התלמיד ספר וכמובן שכספו לא מנה עתה מאתים זהובים כיון שחסר היה לו הכסף שהוציא זה עתה.
אמר לו רבי יהודה הנשיא: "רואה אתה שאין בידך מאתים זהובים, ובכן בוא עמי, ואתן לך מעשרותי הא לך מעשר עני, כפי שנהגתי מימים ימימה (613 סיפורים על תרי"ג).
כי יהיה בך אביון מאחד אחים באחד שערך בארצך, לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון. כי פתח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו (ראה טו-ח)
אל חדרו של רבי עקיבא איגר נכנס עשיר שירד מנכסיו ובפיו בקשה "ילווה לי הרב מאה זהובים!"
בדיוק באותה עת לא היה כסף בידי רבי עקיבא, אך כיצד יתכן לשלוח את האיש המבקש בידיים ריקות? לקח הרב אחד מתכשיטי הזהב של אשתו, נתנו לאיש ואמר לו "לך למשכן את התכשיט הזה, וקבל תמורתו מאה זהובים".
נטל האיש את התכשיט והודה לרב. הלך ומשכן אותו וקיבל תמורתו מאתים זהובים.
משחלף זמן רב, והלווה עדיין לא פדה את המשכון, החליטה הרבנית, אשתו של רבי עקיבא איגר, ללכת ולפדות בעצמה את תכשיטה הממושכן. ושם נודע לה כי תמורת התכשיט קיבל האיש לא מאה אלא מאתים זהובים.
כועסת ורוטנת שבה הביתה ופנתה לבעלה "אדם תמים אתה, ואת תמימותך מנצלים אנשים בלתי הגונים".
"למה יכונו דבריך?" התפלא הרב.
"אני מתכונת לאותו יהודי שרחמת עליו ונתת לו את תכשיט הזהב שלי, הלה, לא די בכך שעד היום לא פדה את התכשיט, אלא קיבל תמורתו מאתים זהובים ולא מאה, כפי שהורית לו!"
שמע רבי עקיבא את דבריה ועצב כיסה את פניו. "זוהי אשמתי, אשמתי בלבד", אמר. "כנראה, זקוק היה האיש למאתים זהובים, אך התביש לבקש סכום שכזה, ולכן ביקש מאה..."
ומאותו היום והלאה העניק רבי עקיבא איגר לכל המבקש ממנו סכום כפול ממה שביקש. (מעשיהם של צדיקים)
השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל...ורעה עינך באחיך האביון (ראה טו-ט)
כל המעלים עיניו מן הצדקה, כאילו עובד עבודת כוכבים. כתוב כאן "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל", וכתוב למעלה (דברים י"ג, י"ד) "יצאו אנשים בני בליעל...וידיחו...ונעבדה אלהים אחרים'' מה להלן עבודה זרה, אף כאן עבודה זרה. (מסכת כתובות ס"ח, א).
כל ימיו נהג רבי שמואל מקמינקא תלמידו המובהק של ה"אוהב ישראל" מאפטא לפזר צדקה לעניים ולנזקקים. את כל כספו היה מחלק, ולעצמו לא הותיר אפילו פרוטה אחת.
באחד הימים שב לביתו מן הדרך ובידו אין לפרוטה, באותה עת לא היה בביתו מזון, ובני המשפחה קיוו שאביהם יביא עמו מעט כסף כדי שיוכלו לקנות לחם. כשנוכחו, כי שב בלא פרוטה התמרמרו מאד, "הן בודאי נתנו החסידים לאבינו כמה וכמה מעות!" טענו בני הבית. "ואנחנו נאלצים פה לרעוב ללחם..."
"אכן", הודה רבי שמואל ואמר, "קבלתי מעות מן החסידים, אך את כל הכסף חלקתי לצדקה. ממש עד הפרוטה האחרונה".
"ידענו..." הפטירו בני הבית ופניהם עצובות.
הביט רבי שמואל אל בני משפחתו העצובים ושאל "אמרו נא לי, וכי מוטב היה אילו באתי מן הדרך והתברר לכם כי השתמדתי, חלילה וחס?"
הבעת העצב התחלפה לה בתמהון. "להשתמד?" נבהלו בני המשפחה. "מדוע ו למה??"
השיב אביהם "אמרו לנו חז"ל, כי כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו כפר בעיקר, אם כך, אלמלא הייתי מפזר את המעות שבידי לצרכי צדקה כפי שאמנם עשיתי הייתי שב הביתה מושמד, חלילה וחס..." (מעשיהם של צדיקים).
נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהך בכל מעשך ובכל משלח ידך (ראה טו-י)
ולא ידע לבבך בתתך לו שלא תבוא לידי גאוה ע"י מתן הצדקה, ובכך תריע ותשחית לבך במידה רעה זו אלא נהוג בענוה כי אם הצדקה כולה לאף ולא לחמה, הרי הענוה כופה לשניהם. כי בגלל הדבר הזה, אם תנהג בענוה יברכך ה' אלהיך בכל מעשי ידיך.
ויש מפרשים כך שכבר כתב בעל ספר חסידים שיש אנשים שרוצים לפרסם שמם, ואע"פ שהם יודעים שיש עניים מרודים הזקוקים למתנת ידם והם אינם חוששים למחסורם, אינם נותנים להם, אלא נותנים ליד הגבאי כדי שיעשה להם "מי שברך" בקול רם. ועליהם אומר הכתוב: מברך רעהו בקול גדול השכם קללה תחשב לו (משלי). וכנגד אנשים כאלו אומר הכתוב כאן, נתון תתן לו, היינו תתן לעני, ואל תאמין לתת לגבאי כדי שיברכך בקול רם. ותתן לו בסתר ב' נתינות, מזון וכסות, ולא ירע לבבך בתתך לו, היינו שלא תצטער על כך שאתה נותן לעני עצמו ולא לגבאי, כי אדרבה, בגלל הדבר הזה, שאתה עושה בסתר, יברכך ה' אלהיך בכל מעשך ובכל משלח ידך. (מעם לועז)
"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ, נצר מטעי מעשה ידי להתפאר (בסנהדרין פ"י מ"א) הנה צריכין להבין מאמר זה, וכי "עולם הבא" הוא שטח הפקר שכולם יכולים לזכות בו? הלא רבותינו אמרו במסכת ברכות (דף ה) שלושה נקנים ביסורין ואחד מהם "עולם הבא", וכיצד אפשר לומר שלכולם יש עולם הבא? היתכן שלכולם יהיה, גם לאלה שלא עמלו ולא יגעו בו?
מעשה בעגלון יהודי שהיתה לו עגלה עם סוס והיה נוסע יום יום עם עגלתו לכפר להביא ממנו פירות וירקות לעיר ועל ידי כך היה מתפרנס, פעם אחת לאחר שיצא מן העיר החל לרדת שלג. השלג ירד כל היום, לא הפסק, הקור היה עז עד כדי כך שהסוס קפא מן הקור ולא היה יכול לזוז, העגלון מצליף בו עם השוט והסוס זז קמעא ושוב נעצר, וכן הלאה ובינתיים חשך היום והסוס לא הגיע לכפר, ושוב מצליף בו העגלון עד שהסוס נכנס ליער ותעה בדרך והחושך הולך וגובר והשלג ממשיך לרדת. לבסוף עזב את העגלה עם הסוס ביער והחל לחפש לו מחסה, הסתובב והסתובב עד שלבסוף מצא אור יוצא מאיזה בית, היה זה כבר אחר חצות לילה. ניגש העגלון ודפק בדלת היה זה ביתו של הרב שהיה יושב ועוסק בתורה על יד תנור חם, הרב פותח את הדלת ושואל מה קרה שהוא דופק בשעה זו? העגלון ענה לו שהוא יהודי שתעה בדרך ומחפש מחסה מפני הקור והשלג. מיד הרב הכניסו לביתו ונתן לו לאכול, והשקה אותו משקה חם ונתן לו שמיכה חמה וסידר לו מיטה לישון. העגלון נרדם וישן לו במנוחה. בבוקר קם והרגיש שנעשה בריה חדשה, הודה לרב ואמר לו שהחיה אותו שכמעט היה הולך למות, ואילו עתה נעשה בריה חדשה.
אך יש לי שאלה אחת, אומר העגלון, לרב, רבי! אתה רואה כמה אני עובד קשה כל היום!יגע בקור ובחום ביום ובלילה בשלגים וכדומה, ולבסוף אין לי עולם הזה, אמור לי רבי, האם לכל הפחות יש לי עולם הבא? ענה לו הרב ישמעו אזניך מה שפיך מדבר, אתה אומר שאתה עובד כל היום ואין לך עולם הזה, כיצד אתה דורש עולם הבא בלי עבודה? לכל הפחות אם היית קובע עתים לתורה, שעה ביום ושעה בלילה יהיה לך עולם הבא, אבל אם כל היום אתה עם הסוס, כיצד תזכה לעולם הבא שעליו נאמר, יפה שעה אחת בעולם הבא מכל חיי העולם הזה? אם כל התענוגים של עולם הזה אינם שוים לשעה אחת של עולם הבא, ואתה עובד כל היום בכדי להשיגם ואינם משיגם כיצד אתה דורש עולם הבא בלי עבודה? האם אתה חושב שהעולם הבא הוא שטח הפקר? ובכן נשאלת השאלה כיצד אומר התנא "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא"?
מבאר הרב הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל וזהו לשונו:
אמנם ראיתי לרב חפץ חיים זצוק"ל, שביאר בזה ביאור נחמד ואני ארחיבהו, והוא שלכל אחד מישראל יש לו חלק לעולם הבא, כלומר, מגרש ריק ועליו לעבדו ולטפחו ולשתול בו אילנות טובים ופרחים יפים שיתנו ריח טוב, ריח גן עדן. ובכן הדבר מובן אם האדם עושה מצות ועוסק בתורה, הריהו שותל לו שם שתילים יפים אשר מהם יתענג ויהנה. אם תרצה לדעת כמה ערך יש לריח גן עדן עיין במסכת בבא מציעא דף קי"ד ע''ב, ברבה בר אבוה שקלטה גלימתו ריח גן עדן ומכרה בשלוש עשרה אלף דינרי זהב, צא ולמד מה זה עולם הבא. ובכן אם אדם עושה מעשים טובים בעולם הזה זוכה ושותל שתילים יפים בעולם הבא, וכשהוא הולך לעולם האמת ומוצא שם שתילים יפים ונהדרים וריחם הטוב הולך למרחקים, ריח שמחיה נפשות עצובות ומעורר שמחה גדולה שאין לתאר כמו שאמר הכתוב "עין לא ראתה אלוהים זולתך למחכה לו'' (ישעיה סד, ג) הרי שהוא שמח ואומר "מעשה ידי להתפאר". שהרי זה בא לו מכח מעשה ידיו שעשה בעולם הזה, השכים והעריב לבתי כנסיות ולבתי מדרשיות, נתן צדקה ועשה חסד עם הבריות וכן כל כיוצא בזה, אבל אם לא עשה כן, והוא הולך לעולם הבא ורואה שדהו (כלומר חלקו) בגן עדן שדה בור, אין בו אילנות ולא פרחים טובים ולא ריחות טובים, כמה מן הבושה מגיע לו, איזו חרפה ואיזו בושה ה' ישמור.
ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' (ראה טו-י)
מלמד תינוקות עני התגורר באחת העירות הסמוכות לסאסוב. ואולם, לרמות דלותו נודע האיש כמכניס אורחים המקבל בסבר פנים יפות כל אדם מישראל.
שמעו של העני מכניס האורחים הגיע אל רבי משה ליב מסאסוב, וחפץ הצדיק להכיר את האיש. נסע אפוא אל עיירת מגוריו של אותו מלמד תינוקות וסר אל ביתו.
"ברוך הבא!" קידם בעל הבית את פניו בשמחה, ומיד הזמינו לשולחן, לסעוד את נפשו. סביב השולחן ישנו כמה וכמה אורחים, אשר אף הם סרו בדרכם אל ביתו של מלמד התינוקות.
עד מהרה הגיש המארח אל השולחן קערה ובה תפוחי אדמה מבושלים. הבחין הצדיק כי האיש ממלמל דבר מה, והיטה אזנו לשמוע.
ומה אמר אותו מלמד תינוקות עני? ,רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך, שברצוני לכבד את אורחי היקרים במעדני מלכים, שהרי בני מלכים הם, וראוים למטעמים שכאלה. אך מה אעשה, וביכלתי לתת להם רק תפוחי אדמה? יהי רצון מלפניך, שיהיו תפוחי האדמה חשובים לפניך כאילו האכלתי את בניך במעדני מלכים!"
ירד הלילה ובביתו הדל הציע המארח מצעות דלים לאורחיו. ושוב שמע רבי משה ליב כי שפתיו דובבות. וכך אמר האיש: "רבונו של עולם, יהי רצון מלפניך שמצעות דלים אלו, שמציע אני לאורחי, יהיו חשובים לפניך כאילו הם מצעות מלכים, שהרי ראויים בניך, בני מלכים, לישון על מצעות מלכים, ואני משתוקק לכבדים בכך!"
דברי האיש, שנאמרו מתוך אמונה תמימה וזכה, הפעימו את רבי משה ליב. "יהודי שכה מחבב את מצות הכנסת אורחים ראוי הוא שברכת ה' תשרה עליו!" אמר הצדיק בלבו. ובטרם עזב את בי תו של האיש, ברךך את מארחו המופלא ''יהי רצון שתזכה לקיים את מצות הכנסת אורחים מתוך עושר והרחבת הדעת! יהי רצון שתזכה לכבד את אורחיך בכבוד הראוי לבני מלכים!"
נתקימה ברכתו של הצדיק, ומקץ זמן מה נתהפך הגלגל ומלמד התינוקות התעשר עושר רב.
ואם סבורים אתם, כי עתה, כשהכסף היה בידיו אמנם זכו האורחים שבאו אל ביתו במעדני מלכים ובמצעות מלכים? טעות בידיכם!
אותו אדם, שבעת היותו מלמד תינוקות עני, קים את מצוות הכנסת אורחים בהתלהבות ובמסירות לא עמד בנסיון העושר.
כה תאב היה לממון, וכה חס על ממונו עד כי נעל את שערי ביתו בפני האורחים, ואת מצוות הכנסת אורחים, שכה חביבה היתה עליו בימי עניו, עקר כליל מלבו!
עד מהרה נודע הדבר לרבי משה ליב מסאסוב. גדול היה צערו של הצדיק, על שברכתו אותה ברכה שהביאה לעשרו של האיש לא עשתה את הפרי המקוה, ועתה, במקום לקיים את מצוות הכנסת אורחים בהדור חדל האיש לגמרי מלקימה!
החליט הצדיק לנסוע לעיירתו של האיש ולהוכח במו עיניו אם אכן נכונה השמועה. בכל ליבו קיוה הרבי, כי שמועת שוא היא זו. אך בהגיעו לעיר התברר לו, לצערו הגדול, כי אמת הדבר. האיש אינו מוכן להכניס אורח אל ביתו המפואר, ואף אותו, את הרבי משה ליב, שהצליח להכנס אל הבית פנימה, ניסה בעל הבית לדחות מעל פניו בתרוצים מתרוצים שונים.
ניצב רבי משה ליב בחדרו המפואר של האיש וליבו בוכה מצער. ואולם בעל הבית כלל לא נתן דעתו עליו, שכן באותה עת עמד ליד המראה הגדולה, תקן שפמו, סרק את שערו והתבונן על פניו בשימת לב יתרה.
"את מי אתה רואה בזכוכית שאתה מתבונן בה?" שאלו הצדיק.
"כלום אינך יודע", השיב ובעל הבית וחיוך על פניו, "כי זוהי מראה. ובמראה משתקפת דמות המסתכל בה. אם כך את עצמי אני רואה בזכוכית זו".
"ואת מי אתה רואה מבעד לזכוכית הזו?" שאלו רבי משה לייב והוליכו אל שמשת החלון.
"מה השאלה?"זכוכית זו אני רואה את האנשים שברחוב, אנשים רבים, גדולים, קטנים..."
לרגע שתק הצדיק ואחר הרים עיניו ונעץ מבטו בפני איש שיחו. "כלום יודע אתה", שאל בקול מוכיח, "משום מה נשקפה אליך בזכוכית המראה דמותך שלך בלבד, ואילו מבעד לזגוגית החלון ראית אנשים רבים?"
"פשוט מאוד", השיב האיש, מבקש להפגין את ידיעותיו הרבות, "כאשר הזכוכית אינה מרוחה בשכבת כסף, אפשר לראות מבעדה את העולם שבחוץ. אך כשמורחים את אחד מצדדיה במעטה של כסף אז הופכת היא למראה והאדם מסוגל לראות דרכה רק את עצמו ולא את זולתו!"
,אכן, צדקו דבריך", הגיב רבי משה לייב. "כל עוד לא היית משוח בכסף ובעושר, ראית שיש בעולם אנשים רבים, הזקוקים לעזרה, ואמנם עזרת להם. אך מאז ברכתי אותך ונעשית משוח בכסף, כזכוכית המראה רואה אתה את עצמך בלבד, ואינך רואה איש זולתך.
"אך, קיימת עצה על מנת להחזירך למצבך הקודם: יש להסיר ממך את מעטה הכסף, ליטול ממך את העושר שבו ברכתיך. ואז תחדל לראות רק את עצמך ותוכח במו עיניך כי קימים בעולם אנשים רבים מיני ספור הזקוקים לעזרתך".
לשמע הדברים הנוקבים החוירו פני האיש ודמעות עלו בעיניו. "אנא, רבי", התחנן לפני הצדיק, "אל תיטול את כספי. מבטיח אני להיות אותו אדם שהייתי בימי עניי אכניס אורחים, אקיים מצוות צדקה וחסד, אדאג למסכנים. אנא, רבי, רק את כספי אל תקח".
ניכרים דברי אמת, והרבי שראה כי האיש מתחרט על מעשיו הרעים השיב: "אני מסכים לבקשתך. אם תשוב להיות מכניס אורחים ורודף צדקה וחסד ברכת העושר לא תעזוב אותך. אך עליך לקיים את הבטחתך".
ואכן, מאותו יום והלאה הרבה האיש במעשי צדקה וחסד הוא הכניס אורחים ודאג לכל נזקק. וכיון שניצל את עשרו כראוי לא ניטל ממנו כספו והוא נותר בעשרו (מעשיהם של צדיקים).
ידוע המעשה המפורסם בשער הרבים ברבי לוי יצחק מברדיטשוב בזמנו היה בעירו איש צנוע יחזקאל הנפח שמו, ואף אחד מאנשי עירו לא ידעו מה מעשיו, וכשנפטר מן העולם שמע רבי לוי יצחק זכרונו לברכה שמכריזים לויה על יחזקאל הנפח, אמר לתלמידיו אחד מעמודי העולם נסתלק מאתנו בואו ונשתתף בלויתו שהאיש הזה צדיק גדול הוא ואנשי עירו היו מחזיקים אותו כאיש פשוט וכשיצאו דברים אלו מפי הרב הקדוש לתלמידיו מיד נתפשטה השמועה בכל העיר, ובמשך כמה רגעים כל העם שמע והתפלא איך יכול להיות שזה צדיק? והנה ראו שההלויה עוברת והרב מברדיטוש הולך מאחרי המטה וכל אחד ואחד בראותם את כבוד הרב מיד כל העיר סגרו חנויותיהם והשתתפו בהלויה וכל הרבנים ברואתם זאת גם הם באו והשתתפו ונעשה באותו יום בטול מלאכה כשהגיע הלויה למגרש גדול שלפני בית הקברות העמידו את ההלויה כי הרב רוצה להספיד ועמד הרב במקום גבוה פתח פיו ואמר רבותי המנוח הצדיק היה לו שלשה פעמים דין תורה אצלי וכדאי לכם לשמוע ונקבל כולנו מוסר גדול מזה, סוחר אחד משלנו והוא נמצא פה אבל אני מבקשו שלא ידבר עד שאני אגמור לדבר הסוחר הזה צנוע עד מאד ופעם כמעט שפשט רגלו והיה דחוק מאד והיה נחוץ לו סכום של חמש מאות רובל, נודע לו שאצל הנפח הזה אפשר להשיג הלואה ינגש אליו ובקש ממנו אמר לו הנפח שהוא מוכן לתת לו אבל צריך ערבות אמר לו הסוחר בכדי שההלואה הזאת תהיה בסתר והוא בישן רק הקדוש ברוך הוא יהיה ערב, הסכים יחזקאל הנפח וכתב שטר שהקגדשו ברוך הוא יהיה ערב ומועד פרעון החוב בעוד שני חדשים עבר הזמן והסוחר לא פרע את חובו והיפח לא תובע למשפט והנה אחר שנה הסוחר הצליח במסחרו והביא את הכסף לפרוע את חובו והנפח סירב לקבל באמרו שהקדוש ברוך הוא היה ערב ושלם לו ולא מגיע לו ממנו כלום, והסוחר עומד בחזקה לשלם שמפחד מאיסור גזל והתוכחו ביניהם עד שסיכמו לבוא לבית דין, ובאו לפני לדין, אז אמרתי: נפח, הדין הוא שתקבל את הכסף ועדין הוא מסרב באמרו שהקדשו ברוך הוא שלם כשראיתי שמשני צדדים לא רוצים את הכסף אז אמרתי להם אם אתם לא רוצים תתנו לי את זה הכסף תרומה לישיבה, ושמחו שמחה גדולה אמר להם רבותי זהו המנוח שסירב לקבל את הכסף.
דין תורה השני, יום אחד נכנס איש אחד לחנות מכולת וקנה מה שקנה ונפל מכיסו סכום גדול של מאתים רובל ולא הרגיש, החנוני לקח את הכסף והסתירו אצלו, כעבור חצי שעה, האיש הזה בא בבכיות גדולות ושאל מהחנוני אולי שכחתי סכום כסף כאן? והחנוני הכחיש באמרו שלא ראה, ממונו, היה זה הנפח וראה את כל אשר נעשה אמר לו לא תבכה הכסף אצלי אני מצאתיו, רק תגיד לי בתור סימן כמה כסף היה לך אמר לו מאתים רובל לקח אותו לחנותו ונתן לו את כל הכסף מכיסו, וכשראה החנוני את זה התביש ובא אצל הנפח ואמר לו חטאתי לשם אלקי ישראל שאני לקחתי הכסף והיצר הרע פתני והכחשתי ועכשיו אני מתחרט חרטה גמורה ומבקש סליחתך קח את הכסף של האיש ההוא אמר לו הנפח אני לא מכיר אותך ואת כספך אני לא מקבל, וזה עומד לתת לו בחזקה כי לפי הצדק חייב לתת לו והנפח רבי יחזקל עומד ומסרב באמרו אני לא מכיר אותך ובינתיים התוכחו ביניהם והחליטו לבוא לבית דין כשאני שמעתי משני הצדדים אמרתי לנפח שיקבל הכסף ולא רצה בשום אופן אז אמרתי להם אם תרצו תתנו לי את הכסף הזה בשביל הישיבה, ושמחו שמחה גדולה כשקבלתי את הכסף מהם.
דין תורה שלישי הנה הוא גם כן נמצא פה איש אחד צנוע ובן טובים, לאחר חתונתו חי בעניות גדולה וישן כמה לילות בלי אוכל ולא פשט ידיו לקבל שום מתנה מאף אחד, ופעם עלה בדעתו ללכת למרחקים אולי על ידי שישנה מקומות ישתנה מזלו ושם יעזור לו וישלח מחיה לו ולאשתו קם יום אחד בבוקר ואמר לאשתו הנה ממולנו גר נפח, ורבי יחזקאל שמו, מגיע לי ממנו סכום כסף לכי תגידי לו בשמי שיתן לך כל יום חצי רובל עד שהקדוש ברוך הוא יעזור לי לחזור בשלום, והיא חשבה שזה אמת וכשהלכה אצל הנפח, תכף ברח בעלה מעירו והיא אמרה לנפח כך וכך אמר לי בעלי, הרגיש הנפח שהיא מדברת בתמימותה והוא לא מכיר את האיש הזה עמד כמה רגעים התבונן ואמר לה טוב, וכן היה שכל יום היתה מהלכת ומקבלת חצי רובל ממנו, וביום ששי היתה הולכת ומקבלת רובל שלם, כעבור כמה שנים האיש ההוא הצליח בדרכו ואסף סכום כסף גדול וחזר לעירו ואשתו סיפרה כי מיום שהלך עד היום הזה כל שבוע היתה מקבלת שלשה רובל וחצי מהנפח והוא התפלא לשמוע לבסוף ישב בביתו ועשה חשבון וראה שבמשך כל הזמן שהוא לא היה בביתו מגיע לנפח כך וכך רובל ובא לשלם לנפח אמר לו הנפח אני לא מכיר לא אותך ולא את אשתך וזה אומר לו כי במרמה דברתי לאשתי כדי לברוח ממנה ועכשיו עזר לי הקדוש ברוך הוא, ברוך השם הבאתי סכום כסף גדול ולמה לי גזל קח מה ששיך לך והנפח מסרב באופן ששניהם אנשים קשים עד שהחליטו ביניהם לבוא לדין ועוד הפעם לקחתי הכסף צדקה לישיבה אומר להם הרב מורי ורבותי תחילת דינו של אדם שואלים נשאת ונתת באמונה? אוי לנו מיום הדין מה נדבר ומה נצטדק וסוף אדם למות ובאיזו בושה נעמוד לתת את הדין כי הכסף הוא בנפשו של האדם ועבור הכסף אדם שם את עצמו בסכנות גדולות כדי להביא ככר לחם בביתו כי בנפשנו נביא לחמנו, והמנוח הזה לא היה כל כך עשיר ועמד בנסיונות קשים כאלה וצדיק כזה נסתלק מאתנו ומי יודע אם יש איש בעירנו ממלא מקומו. ועשה לו הספד גדול ובכו כולם כששמעו שזה היה צדיק ומנוע ורבים חזרו למוטב ועשו חשבון נפשם ומי שהיה גזל חברו בידו כששמע את הספור הזה הלך ועשה פשרה בינו לבין רעהו ונתרבה שלום אהבה ואחוה ביניהם. למדנו מפה איך שהצדקה מגינה לכל בני ישראל.
אם בחוקותי תלכו הינו שלא יעמדו במקחם אחר ובמדרגה אחת, רק ילכו מחיל אל חיל וממדרגה למדרגה כי זה כלל גדול ברוחניות אך לצערנו זה בדיוק ההפך האדם מחפש להתקדם בגשמיות ואילו ברוחניות אינו שאוף לעלות שנאמר צידקתו עומדת לעד (אהבת חיים).
והאל הקדוש נקדש בצדקה
מעשה ברב אחד גדול ומוסם שמו רבי הירש לייב והיה גדול בתורה ובמעשים טובים ועשיר גדול, והיתה לו ישיבה ברשותו.
פעם אחת נסע לוילנא לאסוף כסף עבור הישיבה, והתארח אצל רב העיר. ובקש ממנו שילך עמו אחד מהגבירים הנכבדים שיש לרב לכמה אחדים מהעשירים של העיר לקבל מהם נדבה הגונה עבור הישיבה. הרב הסכים לתת לו מתלמידיו שילכו עמו. והיה מידי עברו ויפגעו בארמון אחד גדול ומפואר. שאל הרב הירש לייב למי שייך הארמון המפואר הזה? ויענו לו: לגביר יהודי אחד. אמר להם: אם כן כדאי הוא להכנס אליו. אמרו לו: לא כדאי מפני שהעשיר אפילו על אחיו אינו מרחם. אמר להם הרב" אף על פי כן נכנס אליו. מה אנו מפסידים? וננסה להשפיע עליו, ואם לא יועיל לא יזיק. דפקו על הדלת, באותו הרגע רצה בעל הבית העשיר לצאת מהבית, ופתח את הדלת כדי לצאת, ונפגשו בדלת פנים אל פנים. אמר לו המשרת: זה שעומד הוא הגביר.
נתנו לו שלום, והעשיר הזמין אותם להכנס לפנים הבית, וכבדם בכבוד. והתחילו לדבר על מצב העניים. פנה בעל הבית אל התלמיד החשוב שליוה את הרב רבי הירש לייב, ואמר לו: מתפלא אני עליך ידידי, כי אתה יודע אותי כי אני לא נותן על שום צדקות, ולמה הנך מטריח את כבוד הרב! אמר לו הרב בצחוק: שמע אדוני ואל יפחד כי לא באתי אליך בשביל לקבל צדקה, כי אם לקיים מצות בקור חולים, שמעתי שכבודו חולה מסוכן במחלת נפש. צחק בעל הבית ויאמר אנכי בריא אולם, ברוך ה', אמר לו הרב: טעית ידידי, תפתח ספר קהלת ותראה מה שכתוב: "ראיתי גם זו חולה רעה תחת השמש עושר שמור לבעליו לרעתו. "אם כן אתה חולה בנפש לכן נכנסתי אליך לקיים מצות בקור חולים. אמר לו בעל הבית: אם כל כך חשובה בעיניך מצות בקור חולים בוא ואראה לך לא רחוק מכאן יש בית חולים, ושמה תוכל לקיים מצוה של רבים. אמר לו הרב: בבקשה, ראשית כל אני זקן, איני יכול ללכת דרך רחוקה, ושנית ששם יש הרבה חולים ואיני יכול לסבול מחלת רבים. ולכן באיתי אליך שהנך כעת יחיד חולה בביתך. אמר לו בעל הבית: יסלח לי כבוד הרב, ידעתי שמעולם לא קימתי מצות צדקה מפני שלא נזדמן לי עדין איש תקיף כמו כבודו, ולכן אני מוכרח לתת כמה שכבודו יגזור עלי, אמר לו הרב: יש לי ישיבה של מאה ושלושים תלמידים, כמה שאתה רוצה לתת תן. הוציא סכום הגון ונתן לרב. אחר שקבל הרב את הכסף אמר לו הרב: זה לא מספיק, איני זז מכאן עד שתבטיח לי שתעשה רצון העניים מהיום והלאה. הבטיח לו הגביר ובקש ברכה שמהיום והלאה יפתח אוצרו הטוב לכל נצרך, שיתקיים העושר בידו לטובה. כבוד הרב ברך אותו ויפרדו איש מעל אחיו בשמחה גדולה.
על זה אמרו רבותינו ז"ל :גדול המעשה יותר מן העושה? (אהבת חיים)
מעשה במנבז המלך שעמד ובזבז כל נכסיו לעניים. שלחו לו קרוביו, ואמרו לו: אבותיך הוסיפו על שלהן ועל של אבותיהן, ואתה בזבזת את שלך ואת של אבותיך. אמר להם: כל שהן הוא! אבותי גנזו בארץ, ואני גנזתי בשמים שנאמר: אמת מארץ תצמח וצדק משים נשקף אבותי גנזו אוצרות שאין עושין פרות, ואני גנזתי אוצרות שהם עושים פרות שנאמר: אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו, ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו, שנאמר: פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם, אבותי גנזו לאחרים, ואני גנזתי לעצמי, שנאמר: ולך תהיה צדקה אבותי גנזו בעולם הזה ואני גנזתי לעולם הבא, שנאמר: והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך לכן אל תרעמו עלי, כי בכמה מעלות אנכי עושה יותר טוב (ירושלמי פאה).
ר' יחזקאל גבאי צדקה היה. פעם נזדמנה לידו מצות הכנסת כלה. החתן יתום, ואין ידו משגת אפילו להוצאות עריכת החתונה. גם הורי הכלה אינם יכולים לעזור הרבה. הבית דל, האב חולה, וההוצאות כבדות מאוד.
מספר ר' יחזקאל הלכתי למספר אנשים שאני מכירם כנדיבים, ואספתי מה שאספתי. אבל עדין היה חסר לי סכום גדול. נזכרתי שיש לי מכר טוב, איש עשיר מאד שידו פתוחה תמיד לכל דבר מצוה. בטוח הייתי שיתן בעין יפה למצוה חשובה זו של הכנסת כלה. מיד אחרי תפילת שחרית הלכתי אליו, כי ידעתי שבשעה זו אמצא אותו בבית. כשעמדתי ליד הדלת, היה נדמה לי, שאני שומע קול בכי חנוק. הססתי האם אצלצל בפעמון, או שמא אין השעה כשרה לכך? אבל הרי אני שליח מצוה, הזמן דחוק, ואסור לי לאכזב את החתן והכלה ומשפחותיהם לחצתי קלות על פעמון הדלת.
שמעתי צעדים מהירים מישהו ניגש לדלת ופתח. היה זה מכרי, בעל הבית עצמו. פניו היו חיורים מאד ועיניו נראו אדומות ועייפות כאילו לא ישן כל הלילה. הוא ברכני בשפה רפה.
"מה קרה? האם מישהו חולה" שאלתי בלחש. "כנראה לא באתי בזמן מתאים אבל הענין שבגללו רציתי לדבר אתך חשוב וגם דחוף." מכרי רמז לי לשבת ליד השולחן ולומר את מבוקשי. ספרתי לו על החתן והכלה העניים, על הצרכים הרבים ועל הסכום הגדול שעדיין חסר ושאותו אני מקוה לקבל ממנו.
הוא התנצל לפני "אינני יכול לעסוק עכשיו בשום דבר. אנא סלח לי ובוא אלי בפעם אחרת, אין ראשי צלול עתה...בנינו היחיד חלה במחלת מסוכנת מאד מצבו הולך ומחמיר. בקושי נושם, אנו מצפים בכל רגע לרופא שיבוא. אבל אפילו יבוא, מה יוכל לעשות?! הרי החולה במצב של גסיסה, חלילה, כמעט שלא נותרה בו רוח חיים!"
לא ידעתי מה לומר לאב האומלל, שבנו יחידו נוטה למות. חשבתי שמוטב אלך ולא אפריע אבל אז מה יהיה על החתן והכלה העלובים? פתאום נצנצה במוחי הארה מלמעלה. נזכרתי בדבר ששמעתי בשם גדולי ישראל. אחזתי בשרוולו של בעל הבית ואמרתי לו: אנא, הקשב לי רקע רגע הרי אתה יודע, מה אנו אומרים בכל בוקר בברכות השחר: "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא...וביקור חולים והכנסת כלה ולוית המת..." חכמינו ז"ל הכניסו את מצות "הכנסת כלה" באמצע בין "ביקור חולים" ל"הלוית המת" ולא במקרה נכתב הדבר. חז"ל ברוח קודשם באו ללמדנו, כי מצות הכנסת כלה בכוחה להגן ולחצוץ בין החיים ובין המתים! סגולה מיוחדת יש בה שהחולים יבריאו, ולא יצטרכו להגיע למצב של "הלוית המת"...
האב המיואש התעודד. חשב מספר שניות ומיד החליט. נכנס לחדר סמוך, וכעבור דקות מספר חזר ובידו כל הסכום שהיה נחוץ להכנסת כלה. דמעות עלו בעיני ברכתי אותו בכל לבי: "ה' יתברך ישלח במהרה רפואה שלמה לחולה בתוך שאר חולי ישראל" ויצאתי.
וראה זה פלא! לא עברו שעות מועטות ומכרי מופיע לביתי, כולו נרגש מרוב שמחה, תפס בידי מרוב התרגשות ומודיע לי:
"מן השמים נשלחת אלי היום, להציל את חיי בני. מיד כשיצאת מביתנו, הגיע הרופא והיה מופתע מאד מהשינוי הפתאומי. לא מצא הרופא די מילים להביע את פליאתו...ואמנם המצב של בננו הולך וטוב, ממש הוא מתאושש משעה לשעה. ברוך ה', כבר יצא כליל מכלל סכנה! ממש נפדה ממות בטוח לחיים! (מורשת אבות).
שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבועות (ראה טז-ט)
שבעה שבועות וגו', כיוון שתכלית יציאת מצרים הייתה קבלת התורה. כמו שנאמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, לכן סמך לכאן המצווה לספור הימים עד יום מתן תורה ועשית חג שבועות לה', כי זה מורה על החיבה והתשוקה שהם סופרים הימים ואומרים מתי יגיע יום מתן תורה. ולכן ציוה הקב"ה לספור חמישים יום כנגד חמישים פרשיות התורה, וכנגד חמישים שערי בינה.וכן נזכר ענין יציאת מצרים בתורה חמישים פעמים. ואומר הכתוב תספר לך, כיוון שהספירה הזאת היא לעצמך, כי שאר הספירות שאדם סופר בעולם הזה, כמה רכוש יש לו וכמה ממון יש לו, לא לעצמו הוא סופר אלא לאחרים, כי לא במותו יקח הכל ויעזוב לאחרים חילו. וכן נאמר במצוות ה' "ולקחתם לכם", שזוהי הלקיחה שאתם לוקחים לעצמכם.
מהחל חרמש בקמה. מן הזמן שאתם מתחילים להטיל החרמש לקצור עומר בקמה, הינו אחר קצירת העומר תתחילו לספור שבעה שבועות.
וזה שנקט הכתוב לשון חרמש למדו חז"ל שמצות העומר בקצירה ולא בתלישה. וביום הילולא דרבי שמעון בר יוחאי בל"ג בעומר למנינם, היו נוהגים בכל תפוצות ישראל להתכנס בליל י"ח באייר וביומו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות וקובעי לימוד בתורתו של רשב"י. ויש מקומות שקוראים כל הזוהר הקדוש או זוהר חדש או תיקונים ולפחות האידרות או חלק ממאמרי הזוהר כפי שסידרם הרב המחבר ספר אורחות צדיקים, ולומדים בכנופיה גדולה ובהתלהבות, ומדליקי נרות כמו בליל יום הכפורים מה טוב חלקם ומה נעים גורלם של אלו הזוכים ללמוד לעילוי נשמתו של הצדיק התנא האלקי רשב"י זכותו יגן עלינו. על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת מי שזוכה להיות במירון ת"ו בהילולא שעושים על קברו של רשב"י, וכשם שאמרו רבותינו כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו, כן אפשר לומר על הילולא דרשב"י, שמי שלא ראה אותו לא ראה מאורות מימיו. ואפשר לומר גם על זה בפה מלא אשריך ישראל מי כמוך. ויש ההולכים ברגליהם מקצווי ארץ כדי להיות שם, והולכים דרך בלי שיהיה בכיסם מעות לדרך, וזה דבר פלא. ואפשר לומר על כך בדרך מליצה מה שאמרו חז"ל במסכת ברכות כדאי הוא רשב"י לסמוך עליו בשעת הדחק היינו ראוי הוא התנא האלקי רשב"י שבן אדם יסמוך על זכותו בשעת הדחק שאין לו מעות, שהקב"ה יזמין לו מעות ממקום שאינו עולה בדעתו. כיוון שרשב"י נקרא מלומד בניסים כפי שאמרו חז"ל (בסוף פ"ד של מס' מגילה דף טו) ואפי' אם אין ביכולתו לקיים המצווה, הקב"ה יסייע בידו.
וכתב בספר אורחות צדיקים לגורי האר"י ז"ל שבהיות האר"י הקדוש במירון בל"ג בעומר היה שם גם רבי אברהם הלוי ז"ל. וכיוון שמנהגו היה לומר בכל יום בשמו"ע בברכת תשכון בתוך ירושלים, נחם ה' אלוקינו, וגם באותו ויום אמר כפי מנהגו, כשסיים תפילתו אמר לו האר"י הקדוש, שראה באותה שעה את רשב"י בהקיץ, ואמר, לך ואמור לר' אברהם למה הוא אומר נחם ביום שמחתנו. וכיוון שאמר כן יהיה בנחמה בקרוב. ולא עבר חודש ונפטר בנו של ר' אברהם וקיבל תנחומים כדברי רשב"י. ומכאן שיש שורש למנהג שלא לעשות הספד ותענית ושלא לומר תחנונים ביום ל"ג בעומר.
ודעו שהשמחה של יום זה אינה רק מפני שבו נפטר רשב"י אלא מפני שגם רבי עקיבא שסמך ידו על רשב"י, לאחרי שנפטרו כ"ד אלף מתלמידיו נפטר גם הוא בל"ג בעומר.
ואמרו בזוהר הקדוש שאמר משה רבנו לרשב"י שהוא ממלא מקומו. וכשם שמשה ידע כל התורה, כך לפני רשב"י נגלו כל תעלומות חכמה, ונרמז שמו בתחילת התורה שבראשית תיבות רשב"י א"ת, היינו שעתיד רשב"י לבוא לעולם שידע כל התורה מאל"ף ועד תי"ו. וכדי לספר גדולתו של רשב"י לא יספיקו הניירות, ורק קצת מהם נזכיר. ששלחו מן השמים אל אליהו לרשב"י כפי שנשלחו ג' מלאכים לאברהם אבינו. ועוד שהיה מחיה וממית כמו משה רבנו ואליהו הנביא ואלישע. והרבה פעמים גברה מדת הדין בעולם ויצא רשב"י ואמר כל זמן שאני קיים בעולם לא ייעשה כן. וכשם שהקב"ה כרת ברית בין הבתרים עם אברהם, כן כרת עם רשב"י בשעה שיצא מן המערה. ועוד שהיה מעניש את אלו שאינם מאמינים כפי שעשה משה. והיה פוקד עקרות ועושה אותו ומופתים. ואין שטן ופגע רע שולט במקומו ולא הרהורים רעים.
ולפיכך צריכים ליזהר הרבה בלילה ברוך זה שיהיו בקדושה ובטהרה ולא יאכלו וישתו הרבה, שלא יבואו לידי קלות ראש. שרשב"י פעל הרבה שבלילה זה לא ישלוט יצר הרע, וכיצד ירצו הם לגרום יצר הרע. משל למה הדבר דומה, למלך שעשה משתה לבני המדינה בסיום שמחתו, והיה חושש שמא יבואו אנשים פחותים שייטיבו לבם ביין וישתכרו וישברו הכלים היקרים ויקרעו הכרים והכסות, ואמר מוטב שלא אזמינם.
כך אומר רשב"י, מי ביקש זאת מידכם לבוא להילולא שלי לפגוע בנפשותיכם, מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי, והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן אכול בקר ושתות יין אכול ושתו. והרי זה דומה לעבד שבא למזוג כוס לרבו ומצא במשקה זבובים. וכן הדבר בכל דבר שבקדושה שיש בו נדנוד עבירה, ובעל המאמר הוא רשב"י כפי שדרש במסכת סוכה הפסוק אני ה' שונא גזל בעולה.
והירא את דבר ה' ישתדל לקיים, וגילו ברעדה כל היום וכל הלילה, ואל ידברו שיחת חולין ללא צורך.
