ליבם של דייני העיר פרנקפורט-דמיין ובראשם אב בית-הדין הגאון רבי פנחס הלוי הורוביץ (בעל ה'הפלאה') נחצה לשמע הסיפור המשונה שסיפרה להם האישה המסכנה שעמדה לפניהם ושפכה את מר ליבה.
"שנים רבות ידענו עוני ומחסור", פתחה האישה את דבריה. "והנה זה לא כבר נפלה בחיק בעלי ירושת ענק מעיזבונו של דוד זקן וערירי ממדינת-הים. בכסף הזה יכולים אנו לפטור עצמנו מדאגות הפרנסה עד אחרית ימינו ואף להשיא בכבוד את כל צאצאינו.
"עם הגעת כסף הירושה יעצתי לבעלי לשים סכר לפיו ולשמור את הדבר בסוד כמוס, למניעת רכילויות מיותרות ו'התנפלות' המונית של קרובי משפחה נזקקים אשר תכף ומיד יצוצו לנו, מקרוב ומרחוק".
אנחה כבדה פרצה מגרונה של האישה.
"אבל הוא לא שעה לעצתי וביום אחד נהפך מעני הנצרך לבריות לנדיב פזרן ששתי ידיו כשני מעיינות שופעים. אין ולו מוסד אחד של צדקה בעיר שהוא לא מיהר להרים לו תרומה נכבדה.
"מצטטת אני באוזניו את הפסוק 'מבשרך אל תתעלם' ומזכירה לו גם כי לא ירחק היום וילדינו יגיעו לפרקם, אבל הוא בשלו – מפזר ומפזר ומפזר לצדקה.
"הואיל וכך", השלימה האישה את דבריה, "לא נותרה לי ברירה אלא להתייצב לפני כבוד מעלתכם ולבקש את סעדכם. אנא מכם, מתחננת אני כי תזמינוהו לכאן ותגזרו עליו בכוח-התורה כי ירחם גם על אשתו וצאצאיו ולא יפזר את כל ממונו על זרים"…
הדיינים החליפו ביניהם מבטים משתאים. ניכר היה עליהם כי קובלנה מסוג זה אינה בגדר חזון נפרץ בבית-הדין. "בואי מחר עם בעלך לבית-הדין ונשמע מה בפיו ולאחר מכן נפסוק הלכה", חתם אב בית-הדין את הדיון.
בתוך כך הוזמן פנימה הבא בתור – אחד מאביוני העיר, אדם כחוש ולבוש קרעים שביקש אף הוא לשטוח את ליבו לפני הדיינים:
"אח יש לי, עשיר מופלג. עיניי אינן צרות חלילה בהצלחתו ובחייו המשופעים בכל טוב. בדיוק להפך. ובכל זאת, אמרו נא לי דיינים נכבדים, האם זהו דבר נורמלי בעיניכם, שאח יתעלם כך מאחיו האביון החי ומתגורר כמטחווי-קשת ממנו? פעמים רבות ניסיתי לעורר את רחמיו, אך כל פניותיי ותחנוניי אליו הושבו ריקם.
"ובכן, רבותיי הדיינים, לא נותרה לי ברירה אלא לבוא לפניכם ולבקש את התערבותכם. אנא, פעלו אתם בכוח התורה, והורו לו לחדול להתעלם מאחיו-בשרו".
שוב הביטו הרב והדיינים זה בפני זה כמבקשים לעכל את הסיפור המוזר. סיפור שמוזרותו בלטה במיוחד על רקע המקרה הקודם שסופר בבית-הדין, על-ידי אשת היורש בעל החסד.
קראו הדיינים לשמש והורו לו לסור לבית האח העשיר ולהזמינו לבית-הדין לדיון שייערך למחרת היום, בנוכחות האח העני, בניסיון לתהות על פשר התנהגותו התמוהה.
●
כך אירע שלמחרת היום הזדמנו לבית-הדין, באותה שעה ממש, הבעל הפזרן והאח הקמצן.
תחילה הוכנסו פנימה האישה ובעלה. הלה התבקש להסביר את מה שנראה היה כפזרנות-יתר על חשבון בני הבית ועתיד הילדים.
"מוריי ורבותיי", פתח בהכנעה ואמר, "חז"ל הורו לנו 'שוב יום אחד לפני מיתתך'. מה אומר ומה אדבר… יודע אני בעצמי שאין בי לא תורה ולא יראה. הואיל וכך, כלום יכול אני לשבת בחיבוק ידיים ולשקוט על שמריי? הלוא אפשר שכבר מחר או מחרתיים אקרא להתייצב לפני בית-דין של מעלה; מה אעשה אז? אומר להם כי אמנם היה ביכולתי לתת צדקה ביד נדיבה, אך שמרתי את הכסף לשנים יבואו?! הרי למשל ולשנינה אהיה בעיניהם כאשר מצד אחד צדקה לא נתתי ומצד שני גם לאריכות-ימים לא זכיתי, ואצא אפוא קירח מכאן ומכאן!".
בינתיים דחק ונכנס פנימה – אל מקום מושב הדיינים – גם האח הקמצן שכמו ביקש להוכיח את לשון הפסוק "עשיר יענה עזות". ממהר הוא והשעה דוחקת לו; אין ביכולתו להמתין עוד שעה ארוכה; אם לא יקבלוהו עתה – יקום וילך!…
באיפוק מעורר התפעלות ביקשו הדיינים לשמוע ממנו הסבר לעצימת עיניו המקוממת אל מול מצוקת אחיו האביון.
הלה לא התפתל ולא השפיל עיניים. המילים קלחו מפיו ללא היסוס ובלי כל בושה: "שנינו 'חייך וחיי חברך – חייך קודמין'. לאור זאת דומה כי אך מן הצדק הוא שאת כספי אשר הרווחתי בעמל רב אשמור לי ולבני ביתי ולא אפזרהו לאחרים".
האח המסכן שהתקשה לכבוש את זעמו וכאבו נוכח דברי ההבל של אחיו, התפרץ לעברו וקרא: "הלא תבוש?! כלום זה המצב שעליו דיברו חז"ל?! האם מישהו ביקש ליטול ממך את חייך, למען הזולת?! הרי 'שוכב' אתה על מטבעות זהב וכל מה שמבקשים ממך הוא לזרוק מעת לעת אי-אילו מטבעות עלובים למשפחת אחיך!"…
האח הקמצן לעלע בגרונו כמי שפירור קטן נתקע שם וקטע לרגע את שטף דיבורו.
"עליכם להבין, כבוד הדיינים", הטעים ואמר, "אדם אינו חי בעולם יום או יומיים. לעיתים זוכה הוא להאריך ימים ושנים עד מאה ועשרים או יותר, ואז, בבוא עליו ימי הזקנה כששוב אין כוחו במותניו לצאת ולהתפרנס, עלול הוא להישאר חלילה ללא תומך ומשען, ומי יודע אם לא יסיים את חייו המאושרים באחרית קשה ואיומה אשר תשכיח ממנו את ימי הטובה שידע…".
●
מילותיו של האח הקמצן נותרו תלויות בחלל בית-הדין, מזעזעות בניכור ובאטימות שהסגירו, אינן טעונות שום פרשנות. ומנגד כמו הדהדו עדיין באוויר דברי האמונה והענווה של הבעל הפזרן, שהושמעו באותו מקום עצמו אך דקות מספר קודם לכן.
שתיקה השתררה במקום. כעת המתינו הכול למוצא פיו של אב בית-הדין. כעבור רגע הפר רבי פנחס את הדממה ואמר:
"בית-הדין מברך את בני הזוג מהדיון הקודם כי הברכה והשפע ישכנו תדיר במעונם וכי דבר לא יחסר להם. בית-הדין אף מאחל לאח האביון העומד לפנינו ומתחנן על נפשו לפני אחיו הניצב מולו כחומה בצורה, כי הקב"ה ישלח לו במהרה את כל צרכיו ויתקיים בו הפסוק 'אל תבטחו בנדיבים, בבן-אדם שאין לו תשועה'".
רבי פנחס השתתק לרגע ולאחריו אמר:
"ולשני הנתבעים, הבעל והאח, אומר כך: שניכם הבעתם כאן את חששכם מפני מה שצופן לכם העתיד הלא-ידוע. ואכן, 'מה' מצעדי גבר כוננו' ואיש אינו יכול לדעת את תכניותיו של הקב"ה. הנה כי כן, לפעמים עולים בליבנו חששות שונים ולימים מתברר כי כל חששותינו התבדו וכי לא היה להם צידוק"…
בדברים סתומים אלו נחתמו שני הדיונים שנתערבבו – בעטיין של הנסיבות – זה בזה.
ומספרים, כי עיניו של רבי פנחס הורוביץ, בעל ה'הפלאה', הטיבו לחזות את הנולד:
'חששו' של האח הקמצן מפני אריכות ימים מופלגת, 'חשש' שבגללו התעקש לשמור את כל כספו לעצמו בלבד – התבדה והוא נפטר בדמי-ימיו. ואילו הבעל הפזרן שחשש פן יחטפנו המוות ומשום כך הזדרז לפזר ממון רב לצדקה – האריך ימים ושנים בטוב ובנעימים ונתקיים בו הכתוב "רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד".
מאת הרב זלמן רודרמן שיחי', מתוך הספר החדש 'בין הדגים לזמירות'