פרשת ואתחנן

דבר החסידות – פרשת ואתחנן

דבר החסידות – פרשת ואתחנן

 

כשמשה רבינו מצווה...

 

לפני כמאה שנה, היה יהודי שבנו, הבחור, רצה מאוד לנסוע לארה"ב ואילו האבא לא הסכים, משום שרוב האנשים שנסעו לשם בימים ההם נטו מדרך היהדות.

לאחר ויכוחים רבים, הציע האבא שיסעו אל אדמו"ר הרש"ב [=רבי שלום דובער, החמישי לשושלת חב"ד] וכאשר יאמר כן יעשה.

הבן היה בטוח, שבשמוע הרבי את טעמיו ונימוקיו יסכים לנסיעתו, והסכים להצעת האב.

הרבי שמע את שני הצדדים, ואמר שגם הוא איננו מסכים לנסיעה.

אך הבן לא שמע גם לדברי הרבי והפליג באניה. אך למרבה הצער נשברה האניה בלב ים והבחור טבע ל"ע.

בא אביו בזעקה אל הרבי: מדוע לא הזהיר את בנו? הרי אם היה אומר לו מה יקרה – בודאי שהיה שומע בקולו!

-         ענה לו הרבי: "גלויב מיר, אז איך האב ניט געוואוסט פריער, איך האב נאר געזאגט וואס ביי מיר איז אויסגעקומען" [="האמן לי שלא ידעתי מקודם. אני רק אמרתי מה שהתקבל לדעתי"].

[גרסה אחרת: "אנחנו רק מעבירים ממה שאומרים לנו מלמעלה"...]

("שמועות וסיפורים" (הר' רפאל נחמן הכהן) ח"א עמ' 122. וראה לקוטי סיפורים (פרלוב) עמ' רכ. לשמע אזן (דוכמן) עמ' 92. יש המספרים את זה (כנראה בטעות) על אדמו"ר הריי"צ)

 

~~~

בפרשתנו (ד, ב) מצווה התורה "לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם" מפרש רש"י: "כגון חמש פרשיות בתפילין, חמשת מינין בלולב וחמש ציציות".

וצריך להבין:

א)    מדוע בחר רש"י דווקא שלש דוגמאות אלה, הרי ישנם מצוות רבות שניתן להוסיף בהם, לדוגמא מצוות קרבן פסח שקדמה לכל מצוות אלה; שצריך להזהיר בה שיקריב פסח אחד ולא שני פסחים, וכן "שבעת ימים מצות תאכלו" – צריך להזהיר "ולא שמונת ימים"*.

ב)    ובכלל, מדוע טורח רש"י להביא שלש דוגמאות, ולא מסתפק בדוגמא אחת או שתיים, הרי עניינו של רש"י לפרש פשוטו של מקרא – ומה נוגע לפשט כל שלשת הדוגמאות?

ויש לומר הביאור בזה:

בתורה, באופן כללי, ישנם שלשה אופנים איך שהקב"ה מסר את המצוות לבנ"י:

א)    יש מצוות שבהם נאמר רק הציווי של משה לבני ישראל, מבלי שמוזכר בפירוש שהיא ניתנה מאת הקב"ה – לדוגמא: מצות תפילין, שגם בפ' קדש והיה כי יביאך (בא יג, ג) נאמר "ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה . . והיה לך לאות על ידך"** וגם פרשיות שמע והיה אם שמוע הרי הן חלק מדברי משה במשנה תורה [כמובן מכך שהקב"ה מוזכר בהן בלשון נסתר: "ואהבת את ה' אלקיך", "לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו"].

ב)    במצוות אחרות, לאידך, מוזכר רק ציווי הקב"ה למשה – לדוגמא: מצות ציצית, הפותחת (שלח טו, לז) "ויאמר ה' אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית". ולא מוזכר שמשה מסר את הציווי לבנ"י (אף שמובן מאליו שמשה עשה כן).

ג)     ויש מצוות שמוזכרים בהם שני הדברים, הן ציווי הקב"ה והן ציווי משה לבנ"י – והדוגמא לזה היא מצות לולב, שפותחת (אמור כג, לג) "וידבר ה' אל משה לאמר . . ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר גו'" ומסיימת "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל".

[וכמבואר העניין בתורה אור (לאדמו"ר הזקן) סוף פ' בא: "נאמר פעם ויאמר הוי' אל משה, ופעם לא נאמר אמירת הוי' אל משה אלא אמירת משה אל העם, כפי כח ויכולת העם שיוכלו לקבל, כך צמצם את עצמו. והכל גלוי וידוע לפניו באיזה אופן יוכל לצמצם כדי שיוכל העולם לסובלו"]

והנה, יש סברא לומר, שהאיסור של "לא תוסיפו" הוא רק במצוות שנתפרש בהם הציווי של משה, משא"כ מה שנאמר ע"י הקב"ה הרי דברי הקב"ה הם 'קיצור' לגבי משה (על דרך תושב"כ מול תושבע"פ) והיה מקום לומר שאפשר להוסיף עליהם.

ויש סברא להיפך – שדברי הקב"ה הם בתכלית הדיוק ולכן אי אפשר להוסיף עליו מאומה, משא"כ דיבורו של משה שאפשר להוסיף עליו.

ולכן מפרש רש"י את כל שלושת הסוגים: תפילין, לולב וציצית, ללמדנו שבכל סוגי המצוות חל איסור 'בל תוסיף'.

ההוראה אלינו מכל האמור:

כשמתקבלת הוראה מנשיא הדור, "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא" (תקו"ז תקון ס"ט), עד לנשיא דורנו – הנה בין אם הוא אומר את מקור הדברים ובין אם לאו, צריך לדעת ש"רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני" (ש"ב כג, ב), "גלה סודו אל עבדיו הנביאים" (עמוס ג, ז), וממילא, הרי זה כמו ששומעים את הדבר "מפי הגבורה", מהקב"ה בעצמו.

ויש לקיים את הדברים ללא ויכוחים ו"פשטים", ובתכלית הזריזות, כמבואר באגה"ק (בתניא, סימן כא) ש"זריזותיה דאברהם אבינו היא העומדת לנו ולבנינו עד עולם, כי העקדה עצמה אינה נחשבה לנסיון גדול לערך מעלת א"א ע"ה, בשגם כי ה' דיבר בו קח נא את בנך כו', והרי כמה וכמה קדושים שמסרו נפשם על קדושת ה' גם כי לא דיבר ה' בם, רק שא"א ע"ה עשה זאת בזריזות נפלאה כו'".

ובאופן ד"ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" (ויצא כח, יד) ועד לנקודה העיקרית – גאולה האמיתית והשלמה ע"י משיח צדקנו.

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: שיחת ש"פ ראה תשכ"ט (לפני חמישים שנה) סעיף יב-ג, כו-ז (נד' בתו"מ התוועדויות חלק נז עמ' 287 ואילך ועמ' 301 ואילך) – ע"ש בארוכה גם ביאור נפלא על השינויים בפירש"י פ' ראה עה"פ "לא תוסף גו'" (ששם מביא רש"י מצוות אחרות). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" דברים (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' מה-ו.

 

______________

*)  כפי שמצינו במפרשים שקו"ט בנוגע ליו"ט שני, מדוע אינו בסתירה ל"בל תוסיף" – ראה אנציקלופדיה תלמודית ערך בל תוסיף (כרך ג עמ' שכו ואילך) וש"נ. וראה גם לקו"ש חכ"ט עמ' 104 ואילך וש"נ.

 

**)  אף שתחילת הפרשה היא "וידבר ה' אל משה לאמר, קדש לי כל בכור גו'", אבל שם מוזכר רק במצוות בכור ואיסור חמץ וכו', משא"כ בנוגע למצוות תפילין לא מוזכר ציווי ה'. וק"ל.

 

דבר החסידות – פרשת ואתחנן

דבר החסידות – פרשת ואתחנן

 

בין פרשיות ראשונות ואחרונות בתפילין (עיוני)

 

מסופר, שבעת מאסרו של אדמו"ר הזקן, כאשר הביאו אותו לחקירה – הוא נעמד בצד והניח תפילין. כשסיים להניח תפילין של ראש, הסתובב לעבר החוקרים וכאשר כיוון את התפילין במקום – נפל פחד על כל הנוכחים; אלו שעמדו לא יכלו לשבת ואלו שישבו לא יכלו לעמוד.

אמר רבינו הזקן: שזהו מה שנאמר בגמרא (ברכות ו, א) על הפסוק "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך": "אלו תפילין שבראש".

-         שאלו אותו: אם כן, למה כאשר פלוני היה מעוטר בתפילין לא נפל פחד עליהם?

-         השיב הרבי: שהלשון הוא "תפילין שבראש", היינו שכאשר מניחים תפילין באופן שהתפילין הם לא רק על הראש, אלא בתוך הראש – אזי מתקיים "ויראו ממך"...

(ע"פ ספר השיחות תרפ"ו (לאדמו"ר הריי"צ) עמ' 95. הובא בתורת מנחם חכ"ז עמ' 229. רשימות היומן עמ' שכב (ושם, שהיו אלה תפילין דר"ת)*)

____________________

*) וראה ג"כ קצות השלחן ח"א סי' ח' (ד' כג בבדה"ש) שמביא בשם שער התפלה להגה"ק בעל "באר מים חיים" שדרש על זה הדרך את מארז"ל במנחות (מג, ב) "כל מי שיש לו תפילין בראשו . . בחיזוק הוא שלא יחטא" – שפי' בראשו היינו שמחשבתו קשורה וצמודה במה שכתוב בהתפילין – ע"ש. ומסיים אא"ז "וכדברים האלה אפשר לומר ג"כ על דרשת חז"ל כי שם ה' . . אלו תפילין שבראש". ואשרי אא"ז הגה"ח שכוון לדעת רבו אדמו"ר הזקן.

 

~~~

בפרשתנו נאמר בפרשת "שמע" (ו, ח) "וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך".

מצוות תפילין נאמרה כבר פעמיים בסוף פרשת בא, אחרי יציאת מצרים (בפרשת קדש, ובפ' והיה כי יביאך). ועכשיו נאמרה עוד פעמיים במשנה תורה: בפרשתנו (שמע), ובפ' עקב (בפ' והיה אם שמוע). ואלו הן ארבעת הפרשיות שבתפילין.

ההבדל ביניהם הוא: שבפרשת בא (בפ' קדש, ובפ' והיה כי יביאך) כולל הפסוק את שתי התפילין בציווי אחד: "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך . . והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך". ואילו במשנה תורה הם מופיעים בשני ציוויים נפרדים: "וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך", "וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו לטוטפת בין עיניכם".

מהו הטעם לשינוי זה?

ידוע, שמצוות תפילין יש לה סגולה להגן על ישראל מפני האויב. אולם סגולה זו נלמדת משני פסוקים שונים:

א) מהכתוב (תבוא כח, י) "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" שעליה דרשו רז"ל (ברכות ו, א) "רבי אליעזר אומר אלו תפילין שבראש" – היינו שהתפילין פועלים שהגויםיפחדו להלחם בישראל.

ב) מהכתוב (ברכה לג, כ) "וטרף זרוע אף קדקוד", שרומזת על מצוות תפילין, כמ"ש הרא"ש (בהלכות קטנות הל' תפילין סט"ו) "שמפני קיום מצות תפילין ותיקונן, יתקיים באנשי המלחמה וטרף זרוע אף קדקוד" – היינו שכאשר כבר נלחמים הגוים בבני ישראל, מסייעים התפילין לנצח במלחמה.

ההבדל בפעולתן של התפילין בשני הפסוקים:

בפסוק הראשון – מתייחסת הסגולה בעיקר לתפילין של ראש ("אלו תפילין שבראש") והתפילין של יד רק מצטרפות ומסייעותלתפילין של ראש (שכן ע"פ הלכה לא ניתן להניח תש"ר אלא בהקדמת תש"י*), ונמצא שאין הפרדה בין השל-יד לשל-ראש.

ואילו בפסוק השני – הרי כל אחת מהתפילין פועלת בנפרד: תפילין של יד פוגעות בזרועו של האויב ("וטרף זרוע"), ותפילין של ראש בראשו ("אף קדקד").

על פי זה יובן היטב טעם השינוי בין פרשיות הראשונות לפרשיות האחרונות:

הפרשיות הראשונות (בפ' בא) – נאמרו מיד ביציאת מצרים. בשלב זה לא היו ישראל צריכים למלחמה כלל, שכן משה רבינו היה אמור להכניסם לארץ ישראל בכבודו ובעצמו, וממילא היה נופל פחד על האומות (כלשון השירה "תפול עליהם אימתה ופחד . . נמוגו כל יושבי כנען"). ולכן אז נאמרו שתי התפילין בחטיבה אחת, כיון שזה שייך יותר ללימוד הראשון – "ויראו ממך", כאשר הגוים פוחדים להלחם עם ישראל והתש"י פועלים יחד עם התש"ר כנ"ל.

משא"כ הפרשיות האחרונות (במשנה תורה) – נאמרו לפני הכניסה לארץ ע"י יהושע, שאז כיבוש הארץ תהיה כרוכה במלחמות, ממילא נצרכים (גם) ללימוד השני מ"וטרף זרוע אף קדקד", שבה פועלות שתי התפילין בנפרד. לכן נאמר ג"כ "והיולטטפת בין עיניך . . עיניכם" שיש פעולה נוספת לתפילין של ראש.

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: שיחת ש"פ ואתחנן תשכ"ט. הוגה ונד' בלקוטי שיחות חלק ט, ואתחנן שיחה ב (עמ' 55 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 50 ואילך). העיבוד בסיוע "ביאורי החומש" דברים ח"א (היכל מנחם תש"ע) עמ' עה-ז. זוהי רק נקודה אחת מהשיחה ועיין בגוף השיחה יישוב נפלא על הקושיא איך הניחו בנ"י תפילין במשך ארבעים שנה במדבר, כיון שלא היו להם אז רק שתי פרשיות (קדש, והי' כי יביאך).

 

______________

*)  כנאמר במכילתא (בא יג, ט) "כשהוא נותן, נותן של יד ואח"כ נותן של ראש, וכשהוא חולץ, חולץ של ראש ואח"כ של יד.

בבבלי (מנחות לו, א. וכ"ה בשו"ע סכ"ח( ילפינן דין זה מ"והיו" (לשון רבים) שנאמר במשנה תורה, אבל ע"פ דרך הפשט, הדין ד"כל זמן שבין עיניך יהיו שתים" אינו נלמד מ"והיו". כי נוסף למה ש"והיו" לשון רבים קאי על "הדברים האלה" – אדרבה: באם היה נאמר "וקשרתם לאות . . ולטוטפת גו'" (בלי תיבת "והיו"), היו תש"י ותש"ר מצוה אחת, ולא רק "יהיו שתים".

ולכן י"ל, שע"ד הפשט – דין זה נלמד ממה שבפ' בא נכללים תש"י ותש"ר יחד (אף שהן ב'מצוות כדמוכח מ"והיו" שנאמר במשנה תורה). וראה במכילתא הנ"ל: "מכאן אמרו כשהוא נותן כו'". וראה בארוכה לקו"ש חי"ט עמ' 47 ואילך.

דבר החסידות – פרשת ואתחנן

ב"ה

דבר החסידות – פרשת ואתחנן

 

בין פרשיות ראשונות ואחרונות בתפילין (עיוני)

 

מסופר, שבעת מאסרו של אדמו"ר הזקן, כאשר הביאו אותו לחקירה – הוא נעמד בצד והניח תפילין. כשסיים להניח תפילין של ראש, הסתובב לעבר החוקרים וכאשר כיוון את התפילין במקום – נפל פחד על כל הנוכחים; אלו שעמדו לא יכלו לשבת ואלו שישבו לא יכלו לעמוד.

אמר רבינו הזקן: שזהו מה שנאמר בגמרא (ברכות ו, א) על הפסוק "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך": "אלו תפילין שבראש".

-         שאלו אותו: אם כן, למה כאשר פלוני היה מעוטר בתפילין לא נפל פחד עליהם?

-         השיב הרבי: שהלשון הוא "תפילין שבראש", היינו שכאשר מניחים תפילין באופן שהתפילין הם לא רק על הראש, אלא בתוך הראש – אזי מתקיים "ויראו ממך"...

(ע"פ ספר השיחות תרפ"ו (לאדמו"ר הריי"צ) עמ' 95. הובא בתורת מנחם חכ"ז עמ' 229. רשימות היומן עמ' שכב (ושם, שהיו אלה תפילין דר"ת)*)

____________________

*) וראה ג"כ קצות השלחן ח"א סי' ח' (ד' כג בבדה"ש) שמביא בשם שער התפלה להגה"ק בעל "באר מים חיים" שדרש על זה הדרך את מארז"ל במנחות (מג, ב) "כל מי שיש לו תפילין בראשו . . בחיזוק הוא שלא יחטא" – שפי' בראשו היינו שמחשבתו קשורה וצמודה במה שכתוב בהתפילין – ע"ש. ומסיים אא"ז "וכדברים האלה אפשר לומר ג"כ על דרשת חז"ל כי שם ה' . . אלו תפילין שבראש". ואשרי אא"ז הגה"ח שכוון לדעת רבו אדמו"ר הזקן.

 

~~~

בפרשתנו נאמר בפרשת "שמע" (ו, ח) "וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך".

מצוות תפילין נאמרה כבר פעמיים בסוף פרשת בא, אחרי יציאת מצרים (בפרשת קדש, ובפ' והיה כי יביאך). ועכשיו נאמרה עוד פעמיים במשנה תורה: בפרשתנו (שמע), ובפ' עקב (בפ' והיה אם שמוע). ואלו הן ארבעת הפרשיות שבתפילין.

ההבדל ביניהם הוא: שבפרשת בא (בפ' קדש, ובפ' והיה כי יביאך) כולל הפסוק את שתי התפילין בציווי אחד: "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך . . והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך". ואילו במשנה תורה הם מופיעים בשני ציוויים נפרדים: "וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך", "וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו לטוטפת בין עיניכם".

מהו הטעם לשינוי זה?

ידוע, שמצוות תפילין יש לה סגולה להגן על ישראל מפני האויב. אולם סגולה זו נלמדת משני פסוקים שונים:

א) מהכתוב (תבוא כח, י) "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" שעליה דרשו רז"ל (ברכות ו, א) "רבי אליעזר אומר אלו תפילין שבראש" – היינו שהתפילין פועלים שהגוים יפחדו להלחםבישראל.

ב) מהכתוב (ברכה לג, כ) "וטרף זרוע אף קדקוד", שרומזת על מצוות תפילין, כמ"ש הרא"ש (בהלכות קטנות הל' תפילין סט"ו) "שמפני קיום מצות תפילין ותיקונן, יתקיים באנשי המלחמה וטרף זרוע אף קדקוד" – היינו שכאשר כבר נלחמים הגוים בבני ישראל, מסייעים התפילין לנצח במלחמה.

ההבדל בפעולתן של התפילין בשני הפסוקים:

בפסוק הראשון – מתייחסת הסגולה בעיקר לתפילין של ראש ("אלו תפילין שבראש") והתפילין של יד רק מצטרפות ומסייעות לתפילין של ראש (שכן ע"פ הלכה לא ניתן להניח תש"ר אלא בהקדמת תש"י*), ונמצא שאין הפרדה בין השל-יד לשל-ראש.

ואילו בפסוק השני – הרי כל אחת מהתפילין פועלת בנפרד: תפילין של יד פוגעות בזרועו של האויב ("וטרף זרוע"), ותפילין של ראש בראשו ("אף קדקד").

על פי זה יובן היטב טעם השינוי בין פרשיות הראשונות לפרשיות האחרונות:

הפרשיות הראשונות (בפ' בא) – נאמרו מיד ביציאת מצרים. בשלב זה לא היו ישראל צריכים למלחמה כלל, שכן משה רבינו היה אמור להכניסם לארץ ישראל בכבודו ובעצמו, וממילא היה נופל פחד על האומות (כלשון השירה "תפול עליהם אימתה ופחד . . נמוגו כל יושבי כנען"). ולכן אז נאמרו שתי התפילין בחטיבה אחת, כיון שזה שייך יותר ללימוד הראשון – "ויראו ממך", כאשר הגוים פוחדים להלחם עם ישראל והתש"י פועלים יחד עם התש"ר כנ"ל.

משא"כ הפרשיות האחרונות (במשנה תורה) – נאמרו לפני הכניסה לארץ ע"י יהושע, שאז כיבוש הארץ תהיה כרוכה במלחמות, ממילא נצרכים (גם) ללימוד השני מ"וטרף זרוע אף קדקד", שבה פועלות שתי התפילין בנפרד. לכן נאמר ג"כ "והיו לטטפת בין עיניך . . עיניכם" שיש פעולה נוספת לתפילין של ראש.

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: שיחת ש"פ ואתחנן תשכ"ט. הוגה ונד' בלקוטי שיחות חלק ט, ואתחנן שיחה ב (עמ' 55 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 50 ואילך). העיבוד בסיוע "ביאורי החומש" דברים ח"א (היכל מנחם תש"ע) עמ' עה-ז. זוהי רק נקודה אחת מהשיחה ועיין בגוף השיחה יישוב נפלא על הקושיא איך הניחו בנ"י תפילין במשך ארבעים שנה במדבר, כיון שלא היו להם אז רק שתי פרשיות (קדש, והי' כי יביאך).

 

______________

*)  כנאמר במכילתא (בא יג, ט) "כשהוא נותן, נותן של יד ואח"כ נותן של ראש, וכשהוא חולץ, חולץ של ראש ואח"כ של יד.

בבבלי (מנחות לו, א. וכ"ה בשו"ע סכ"ח( ילפינן דין זה מ"והיו" (לשון רבים) שנאמר במשנה תורה, אבל ע"פ דרך הפשט, הדין ד"כל זמן שבין עיניך יהיו שתים" אינו נלמד מ"והיו". כי נוסף למה ש"והיו" לשון רבים קאי על "הדברים האלה" – אדרבה: באם היה נאמר "וקשרתם לאות . . ולטוטפת גו'" (בלי תיבת "והיו"), היו תש"י ותש"ר מצוה אחת, ולא רק "יהיו שתים".

ולכן י"ל, שע"ד הפשט – דין זה נלמד ממה שבפ' בא נכללים תש"י ותש"ר יחד (אף שהן ב' מצוות כדמוכח מ"והיו" שנאמר במשנה תורה). וראה במכילתא הנ"ל: "מכאן אמרו כשהוא נותן כו'". וראה בארוכה לקו"ש חי"ט עמ' 47 ואילך.

 

דבר החסידות – פרשת ואתחנן (עיוני)

ב"ה

דבר החסידות – פרשת ואתחנן  (עיוני)

 

שתי סיבות לשבת

בפרשתנו, בעשרת הדיברות בפעם השניה, נאמר בסוף הדיברה של "שמור את יום השבת" (ה, טו): "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת". ותמוה! הרי הטעם לשמירת השבת מפורש כבר בפרשת תשא (לא, יז) "ושמרו בנ"י את השבת . . כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש", ומהו אומר כאן טעם חדש – כי עבד היית בארץ מצרים?

ואכן, הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ב פל"א) עומד על קושיה זו, ואף מוסיף שבעשרת הדיברות עצמם כתובים שתי סיבות לשבת:  א) בפ' יתרו נאמר "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ . . על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו" ב) ובפרשתנו נאמר "כי עבד היית . . על כן צוך ה"א לעשות את יום השבת".

ומבאר, שה"מאמר הראשון" מסביר את גודלו וכבודו של יוםהשבת – כי הקב"ה שבת בו, וה"מאמר השני" מסביר מדוע נתן אותו הקב"ה לבני ישראל דווקא – מפני היותם עבדים במצרים ("אשר לא היינו עובדים ברצוננו . . ולא היינו יכולים לשבות").

על פי זה יוצא, שמצוות שבת שונה מכל המצוות, בכך שהיא היתה קיימת כבר מבריאת העולם, אלא (בלשון הישיבתית:) שהיתה רק מצד ה"חפצא" של השבת (יום השבת) ולא מצד ה"גברא" (בני ישראל), אבל המציאות של שבת כבר היתה [ועל יסוד זה מבאר הרבי את מאמר רז"ל "ששמר יוסף את השבת קודם שלא תינתן" ועוד*]

באופן דומה מבאר גם סב סבו של הרבי, הרב אברהם דוד לאוואוט (בספרו "שער הכולל" על סידור הרב, פי"ז סכ"ט), מדוע בליל שבת מזכירים בתפילה "זכר למעשה בראשית", משא"כ בשחרית מסיימים "ובשביעי רצית בו וקידשתו חמדת ימים אותו קראת" ומשמיטים "זכר למעשה בראשית" (לנוסח הרב)

– כי השבת שניתנה במרה היא זכר למעשה בראשית, והשבת של מתן תורה היא זכר ליציאת מצרים, ולכן בערבית שמדובר עלשביתת הקב"ה "ויכולו השמים גו'" מתאים להוסיף "זכר למעשה בראשית", אבל בשחרית, אחרי שאמרנו "ישמח משה במתנת חלקו כו' ושני לוחות אבנים הוריד בידו כו'" – הענין דמ"ת – שוב לא מתאים להוסיף "זכר למעשה בראשית"! ודפח"ח.

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כ, מקץ שיחה ב (עמ' 203 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ'  - השיחה עוסקת בשמירת השבת של יוסף הצדיק). ההוספה משער הכולל מלקו"ש חלק יב, בהר שיחה א (עמ' 111 בהערה). הרעיון לעיבוד מקונ' 'דבר מלכות' לשבוע זה עמ' נב.

______________

*)  כגון, שזה ששבת אינה שייכת לבני נח למדים מ"ויום ולילה לא ישבותו" שנאמר גבי נח (סנהדרין נח, ב), כיון שה"חפצא" של שבת כבר היתה קיימת אז.

וי"ל שמטעם זה תקן להם משה לישראל (במצרים) את יום השבת לנוח – שמו"ר פ"א, כח. פ"ה, יח. וש"נ.

 

דבר החסידות – פרשת ואתחנן

ב"ה

לזכרון מורי וחמי הרה"ח ר' אהרן יצחק ב"ר חיים חנוך העניך ז"ל לייכטר, משלוחי הרבי לחידוש היישוב החב"די בצפת עיה"ק. נלב"ע י"ט מנחם אב ה'תשנ"ד. ת.נ.צ.ב.ה.

 

דבר החסידות – פרשת ואתחנן

 

בין פרשה ראשונה לשניה

בפרשתנו מופיעה פרשת שמע ישראל. אחד החילוקים בין הפרשה הראשונה "שמע" לבין הפרשה השניה "והיה אם שמוע" הוא, שבפרשת שמע נאמר קודם ענין התורה: ושננתם לבניך וגו' ואח"כ ענין המצוות: וקשרתם לאות גו'. לאידך בפרשה שניה נאמר קודם "וקשרתם אותם גו'" ורק לאחר מכן "ולמדתם אותם את בניכם גו'".

מבאר אדמו"ר הצמח צדק (אור התורה פרשתנו), שזה כמו החילוק בין שתי הדעות בגמרא (קידושין מ, ב) אם "תלמוד גדול"– שזה מודגש בפרשת שמע, שהתורה קודמת בו, או "מעשה גדול" – שזה מודגש בפרשת והיה אם שמוע.

אבל מהו אכן הקשר בין פרשת שמע לתורה דוקא, ובין והיה אם שמוע למצוות? אלא, זה יובן ע"פ מה שכתוב בספרי על הפסוק (בפרשה שניה) "ושמתם את דברי אלה גו' – אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצוות", שמכך ניתן ללמוד שהפרשה הראשונה מכוונת לזמן שישראל על אדמתם והשכינה שורה בישראל, ופרשה שניה – כאשר יגלו מארצם שגם אז צריך להיות "שמוע תשמעו".

עפ"ז מובן גם מדוע דווקא בפרשה שניה מדובר על שכר ועונש – ונתתי מטר ארצכם גו' ועצר את השמים וגו' – כי בזמן שהשכינה שורה אין צורך לזרז את ישראל לעשות את רצון ה'. משא"כ בזמן הגלות כשאין גילוי שכינה אז צריך אזהרה בעניין שכר ועונש.

ומעתה יובן גם, אומר הרבי, מדוע בפרשה הראשונה מודגשת מעלת התורה: כי התורה עניינהרוחניות ואור; שמוחו של אדם עוסק בחכמתו של הקב"ה, וזה היה מודגש בזמן הבית כשהכל היה חדור באור וחכמה אלוקית.

משא"כ המצוות עיקר עניינם היא הפעולה בגשמיות; שהחפץ הגשמי יהפך לחפצא דקדושה, וזה נצרך במיוחד בזמן הגלות, שהעבודה העיקרית בה היא לברר ולזכך את חושך העולם כמאמר "אין ישראל נגאלין אלא בצדקה" )שהיא נקראת סתם 'מצוה' בחז"ל) ולכן בפרשה שניה מקדים מעשה לתלמוד.

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ט עקב שיחה ב (עמ' 79 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 81 ואילך). הרעיון לעיבוד בסיוע "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' קמה-ו.

דבר החסידות – פרשת ואתחנן

דבר החסידות – פרשת ואתחנן
 
 
 
קול ללא בת קול
 
בפרשתינו, לאחר תיאור מעמד עשרת הדיברות, אומר משה רבינו: "את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם . . קול גדול ולא יסף", מפרשים חז"ל (שמות רבה ספכ"ח) "ולא יסף – שלא היה לו בת קול", כלומר, לדיבור של הקב"ה במתן תורה לא היה הד.
 
וצריך להבין, הרי ידוע הכלל "לא עביד קוב"ה ניסא למגנא" [=אין הקב"ה עושה ניסים לחינם], ובטבע הבריאה הרי יש לכל קול הד, ולשם מה נעשה כאן נס כזה שלקול לא יהיה הד, שזו חריגה מדרכי הטבע?
 
יתרה מזו: מטבע העולם, ככל שהקול הוא יותר עוצמתי ההד שלו יותר גבוה וחזק, וכיצד ייתכן שדווקא הקול של מתן תורה שהגיע לכל ארבע רוחות העולם וגרם דממה כללית ביקום, כמאמר רז"ל (שם פכ"ט) "צפור לא צווח עוף לא פרח שור לא געה", לא היה לו הד כלל?
 
מסביר הרבי – שהיא הנותנת! ממה נגרם הד? כאשר קול נתקל בקיר או בדבר אחר הרי הוא חוזר ומהדהד. בדוגמת כדור שכאשר הוא פוגע בקיר הוא מנתר לאחוריו, אך זה הוא בתנאי שהקיר אינו "סופג" את הכדור או את הקול, כי אם הוא נספג – אז אין לו כל הד.
 
זה בדיוק מה שקרה במתן תורה! דברי הקב"ה חדרו ונספגו בכל העולם ולכן לא היה להם בת-קול, כי זה חלק מהעוצמה שלהם – ששום דבר לא יכל לעצור אותם ולכן לא החזירו הד!
 
אנו בטוחים, שגם כל התפילות, הברכות והפסוקים שאמרו ילדי הקייטנה באיביקור חדרו בהם ובכל העולם והעוצמה שלהם תביא את המשיח בקרוב ממש!
 
 
 
שבת שלום!
 
 
 
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ד ואתחנן (עמ' 1092 ואילך ובמתורגם ללה"ק עמ' 74 ואילך).
 
 

"שמע ישראל" ושמע/י כל אחד ואחת

בס"ד מנחם-אב תשע"ד           פרשת ואתחנן   "שמע ישראל" ושמע/י כל אחד ואחת

יהא השיעור להצלחת והצלת עם ישראל/לרפואת פצועי וחולי עם ישראל וביניהם יהודה יצחק בן איריס (הישראלי),אופיר שמואל בן ניקול אמה (כהן),חיים אליעזר בן אסתר (אלסטר) (וכמובן שניתן לומר שמות נוספים)/לע"נ שלושת החטופים הי"ד ולע"נ החיילים הגיבורים שלחמו באומץ,במסירות ובאמונה

      בכל יום,אנו אומרים "שמע ישראל" בבוקר-בתפילת שחרית  וגם בערב-בתפילת ערבית ופעם נוספת בלילה בקריאת שמעשעל המיטה.בתפילה זו, שפותחת במילה "שמע",אנו מקבלים עלינו עול מלכות שמים

שאלה למחשבה:מדוע נאמר דוקא הפועל "שמע"? (מה תשובתך? יש תשובות רבות אפשריות)

 הצעת תשובה:

1.הפועל "שמע" משמעותו להאזין היטב לדברים ולהפנימם. ישמעו אוזנינו ויקלוט מוחנו מה שפינו אומר: ה' שהוא האלקים שלנו,הוא אחד ואין אף א-ל זולתו (=חוץ ממנו).כהוכחה למשמעות זו של הפועל אביא את דברי יוסף לאחיו: "שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי" (בראשית ל"ז,6) כשכוונתו (מעבר לשמיעה פיסית של דבריו) שיאזינו היטב לדבריו ויפנימו אותם.

2.בפרשה מסופר על עשרת הדברות שבני ישראל ראו וגם שמעו במעמד הר סיני (שהיה מאורע חד-פעמי) ומאז-דור מעביר לדור את המסורת ואנו שומעים את הדברים ומקבלים אותם עלינו וצריכים להעבירם לדורות הבאים.(ב"שמע ישראל" ובפסוקים הבאים בדברים ו',4-9,שמהווים את הפרשה הראשונה בקריאת שמע,ניתן לראות דברים שרומזים לכל אחת מעשרת הדברות,דבר שמורה על קשר בין עשרת הדברות לקריאת שמע)

3.בספר חיבור פירוש הברכות והתפילות (שמכונה ספר אבודרהם) אותו כתב ר' דוד אבודרהם זצ"ל יש חידודי לשון שמסייעים בזכירת חשיבות המילה "שמע":המילה "שמע" היא נוטריקון של המלים:שאו מרום עיניכם (ישעיהו מ',5) למי?שדי מלךעליון.אימתי?שחרית,מנחה וערבית.ואם ייעשה הדבר,יהיה עליך עול מלכות שמים ,שהוא "שמע" למפרע (=ראשי התיבות של המילה "שמע",הן מהסוף להתחלה במלים אלו) מוטי זינגבוים מבצע את השיר שמרכז את הרעיון הזה: "שאו מרום עיניכם שחרית מנחה וערבית וקבלו עליכם עול מלכות שמים.שמע ישראל ה' אלוקינו,ה' אחד".

      אמהות, ולעתים גם אבות, אומרים עם ילדיהם "שמע ישראל" מידי לילה,בליווי שירים שונים, ודבר זה מחלחל ללבותיהם של הילדים.שמעתי רעיון יצירתי שניתן לומר:"שמע-וכאן לומר את שם הילד/ה-ה' אלוקינו ה' אחד" כדי שכל אדם יבין שהדברים מכוונים לכל עם ישראל וגם אליו.

אנשים ספרו כיצד תפילה זו שמרה עליהם,סייעה לאדם ואף הצילה אותו.לדוגמא:

1.הרב יעקב גלינסקי זצ"ל סיפר שבמלחמת העולם השניה ברח מפולין לבוכרה,ירד בתחנת הרכבת ולא ידע מה לעשות ולאן לפנות.ראה מצחצח נעליים בתחנה וחשב שייתכן שהוא יהודי,אך כיצד יבדוק אם הוא יהודי?היה לו רעיון.עמד לידו ואמר:"שמע ישראל" ומצחצח הנעלים השלים במבטא בוכרי "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" ואותו אדם לקחו לביתו למשך שלושה שבועות עד שהתארגן והמשיך בדרכו.

2.הרב הרצוג זצ"ל סיפר שלאחר השואה רצה להוציא ילדים יהודים ממנזרים וממשפחות נוצריות אליהם נמסרו כדי להצילם.אך כיצד יידע מי הוא ילד יהודי וכיצד ישכנע את הכמרים והנזירות לתיתם לו?התחיל הרב לומר "שמע ישראל" והילדים היהודים שנזכרו בתפילה זו אמרו אותה ביחד איתו וכך עלה בידו להשיבם לחיק היהדות.

     החיילים היוצאים לקרב אומרים תפילה,ככתוב בתורה (דברים כ',3-4):"שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם אל ירך לבבכם,אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם,כי ה' אלוקיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם"

מאיר אלבז אחד מלוחמי גדוד 51 של גולני סיפר: "זוכר אני את התפילה הזאת (=התפילה שנאמרת לפני היציאה לקרב) נוכח חיילי גדוד 51 של גולני לפני חציית הגדר במבצע "עופרת יצוקה",היתה חשכה והמג"ד שוקי תדרך את חייליו לאור פנס יד קטן. מיד לאחריו קראתי את התפילה במגפון וחיילי הגדוד,עטויי אפודים ופקלי"ם,ענו אחרי אמן.לאחר מכן,כשביקרתי בגדוד בתוך הרצועה,שמעתי ממפקדים ומחיילים שהתפילה הזאת נתנה להם הרבה כוח."

רועי קליין ז"ל, סמג"ד בגולני, נהרג במלחמת לבנון השנייה כשזינק על רימון והציל בכך את חייליו.הוא קרא "שמע ישראל!" בכוונה רבה וחבריו לגדוד שמעו זאת ואף ספרו על כך בסרט בשם:בכל נפשך בדקות 1:31-1:39/2:19/31:51-32:18/34:24-34:32        http://www.youtube.com/watch?v=jx8CsbrPpg8

במבצע "צוק איתן" (=מלחמת עזה) כתב אל"מ עופר וינטר, מפקד חטיבת גבעתי, בדף היציאה לקרב שניסח לחייליו, כי הוא נושא את עיניו לשמיים וקורא עִמם: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".

נמשיך כולנו להתפלל ולומר:"שמע ישראל" ולהפנים את הדברים שהפסוקים מצווים אותנו ולקיימם ונבקש מ-ה' "שומרישראל,שמור שארית ישראל.ואל יאבד ישראל האומרים שמע ישראל"

שבת שלום! שבת שבה נקרא את עשרת הדברות (שפותחות במלים:"אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" דברים ה',6)ואת הפרשה הראשונה בקריאת שמע (ועוד דברים רבים בפרשה) ושבת נחמו (בה נאמרה נחמה כפולה:"נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם" ישעיהו מ',1 ובדומה לפתיחת עשרת הדברות מבטיח ה'-בכפל המילה "אנכי" -"אנכי אנכי הוא מנחמכם" ישעיהו נ"א,12)

עדנה ויג      This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

פרשת ואתחנן - מצוות האמונה

בס"ד

פרשת ואתחנן - מצוות האמונה

מאת סא"ל אבנר גולדמן

 מקור: אתר ערוץ 7

בדרך כלל, מוני המצוות מונים אותן לפי סדר הופעתן בתורה (למשל ספר החינוך), לא כן הרמב"ם – הוא מונה את תרי"ג המצוות בסדר שונה, יתכן לומר שהמניה שלו היא לפי סדר חשיבותן בעיניו. בסוף ספר המצוות מייחד הרמב"ם שישים מתוך רמ"ח מצוות העשה ומגדירן כ"מצוות הכרחיות" היינו מצוות שכולם מחויבים בהן בכל זמן ובכל מצב. אם נקבל את ההנחה שהרמב"ם באמת מזכיר אותן לפי חשיבותן, אזי נשים לב שחמש עשרה מצוות העשה הראשונות ברשימה הן גם מצוות הכרחיות והמעניין הוא ששתיים עשרה מתוכן נלמדות או נזכרות בפרשת ואתחנן. 

המצווה הראשונה היא האמונה באלוקות ונלמדת מהדיבר הראשון "אנוכי ה' אלוקיך".

המצווה השניה היא האמונה בייחוד ונלמדת מתוך "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".

המצווה השלישית היא אהבת ה', "ואהבת את ה' אלוקיך".

המצווה הרביעית היא יראת ה' "את ה' אלוקיך תירא...".

המצווה החמישית היא עבודת ה' "...ואותו תעבוד".

ננסה להתעמק במצווה השלישית והרביעית: אהבת ה' ויראת ה'.

מעבר לחיוב במצוות הללו המופיע בפרשה, ישנו גם תיאור מעמד הר סיני ומהתנהגותם של בני ישראל בו ניתן לעמוד על ההבדל בין אהבה ליראה. 

אחרי עשרת הדברות, מתאר משה את אשר ארע: "ויהי כשמעכם את הקול מתוך החושך וההר בוער באש ותקרבון אלי כל ראשי שבטכם וזקניכם. ותאמרו הן הראנו ה' אלוקינו את כבודו ואת גודלו, ואת קולו שמענו מתוך האש...ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלוקינו ומתנו...קרב אתה ושמע את אשר יאמר ה' אלוקינו ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלוקינו אליך ושמענו ועשינו".

עם ישראל ירא מהמעמד (למרות דברי ההרגעה של משה "אל תיראו...") והוא מבקש ממשה שיתקרב במקומם והוא זה שישמע את דברי ה' וימסרם לעם.

משה מאוכזב מהבקשה של העם כמו שמביא רש"י: "התשתם את כוחי...כי ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה". ו'הכלי יקר' מרחיב ומסביר: "משה נצטער על שלא עבדו מאהבה, כי כל האוהב מתדבק אל אהובו והירא מתרחק ממנו. משה נצטער על מה שאמרו קרב אתה ושמע (והם יעמדו מרחוק), כי הריחוק מורה על היראה".

אבל הקב"ה דווקא מקבל את דברי העם: "ויאמר ה' אלי שמעתי את כל דברי העם הזה אשר דיברו אליך, היטיבו כל אשר דיברו, מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי". ומסביר הרמב"ן: "והקב"ה הודה לדבריהם ואמר 'היטיבו כל אשר דיברו' כי כן הוא החפץ לפניו שלא ישמיעם רק עשרת הדברות, והיראה ישרה בעיניו". אנו רואים שלמרות שמשה מעדיף את דרך האהבה העדיפה בעיניו, הקב"ה מסכים עם דרך היראה. חז"ל לימדונו (סוטה ל"א ע"א): "גדול העושה מאהבה יותר מהעושה מיראה" ואפשר להבין זאת לאור דברי ה'כלי יקר' כי אהבה היא התקרבות ויראה היא התרחקות, אז מדוע מסכים ה' לדרך היראה?

כדי לענות נביא דוגמא משני האוהבים הגדולים, משה רבינו ואברהם אבינו. כאשר משה רואה את הסנה: "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלוקים" – הנה משה בחר בדרך היראה. גם אצל אברהם אבינו, שהוא היחיד שמכנה אותו הכתוב 'אוהב' (ישעיהו מ"א ח'): "זרע אברהם אוהבי", נאמרים הדברים מפורשות ע"י הקב"ה. אברהם מתקרב לקב"ה ועובד אותו מתוך אהבה (כמוזכר בישעיהו) ודוקא אחרי הניסיון הקשה ביותר, ניסיון העקדה, אומר לו המלאך (בראשית כ"ב י"ב): "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה". מסביר ה'שפת אמת': "אלא שהקב"ה ניסה אותו במידת היראה דוקא, כי עיקר מידתו היתה האהבה והקרבה, וכאן עמד מרחוק, שבא עתה למידת היראה".

ומכאן התשובה לשאלה שהצבנו, שתי הדרכים, גם האהבה וגם היראה שתיהן חיוניות לעבודת ה'. אנחנו רואים שהקב"ה אינו מסתפק רק באהבה ובוחן את אברהם אוהבו דווקא במידת היראה. ובאמת לא היינו צריכים להרחיק עד אברהם אבינו כדי להבין זאת, התשובה היתה בידנו כל הזמן. הרי כבר ראינו שהרמב"ם מנה אותן כשתי מצוות נפרדות (המצווה השלישית והרביעית) וגם הגדיר אותן כ"מצוות הכרחיות", כלומר כל אחד חייב בשתיהן בכל זמן ובכל מצב. כלומר אנו חייבים כל הזמן לנקוט גם בדרך היראה וגם בדרך האהבה ללא יתרון או עדיפות לזו על פני זו. 

בדרך זו הולך גם רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי: "כללו של דבר: שלושה הם יסודות עבודת האלוה על פי תורתנו: היראה, האהבה והשמחה". (ועל השמחה בפעם אחרת ב"נ).

ונחזור לרמב"ם בו פתחנו. בהלכות יסודי התורה (ב', ב'), משכיל הרמב"ם לשלב את שתי הדרכים כהלכה מעשית: "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חוכמתו, שאין לה ערך ואין לה קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול...(הרי כאן אהבה)...וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות..(דרך היראה)".

הרמב"ם מאיר לנו כי למעשה יש דרך אחת, כפי שהוא כתב בתחילת ההלכה: "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו" – דרך אחת (בה"א הידיעה) שמביאה גם ליראת ה' וגם לאהבתו.

וורט לפרשת ואתחנן - נחמו

וורט לפרשת ואתחנן - נחמו

 

נחמה בכפליים

הפטרת השבוע פותחת בפסוק "נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם". המדרש (ילקוט שמעוני ישעי' רמז תמה) מסביר שמה שנאמר פעמיים "נחמו" הוא נחמה על בית ראשון, נחמה על בית שני.

ענין הנחמה היא כאשר מישהו חווה אבדן ואין אפשרות למלא לו את החסרון אז לפחות מנחמים אותו, אך בענייננו, הרי ידוע שבבית שני חסרו חמשה דברים (יומא כא, ב) וא"כ, אחרי שיש כבר נחמה על בית ראשון המושלם יותר, מה צריך עוד נחמה על בית שני, כלומר איזו מעלה היתה בו שלא היה בבית ראשון?

ויובן ע"פ דברי הגמרא (ב"ב ג, א) על הפסוק "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון יותר מן הראשון" שהבית השני היה גדול מהראשון בבנין ובשנים כלומר, שהיה גבוה יותר ושרד יותר שנים.

מהי באמת הסיבה ל'גדולה' זו של הבית השני? מבואר בחסידות, שבימי בית ראשון היו בני ישראל במעלת צדיקים, אבל לבית השני הם הגיעו בדרגא של בעלי תשובה. מעלתו של בעל תשובה היא יגיעתו העצמית; יש עריבות מיוחדת כאשר מקבלים משהו אחרי יגיעה עצמית, ולכן, הבית הראשון היה בעיקר 'גילוי מלמעלה', היתרון של בית שני שהיא באה אחרי 'עבודת המַטָה'.

בזהר נאמר, שבית המקדש השלישי יהיה גדול מן הראשון וגם מהשני, כי בגאולה יהיו לנו את שתי המעלות: גם 'גילוי מלמעלה': ביהמ"ק ירד משמים, וגם יהיה בו את היגיעה העצומה ומסירות-נפשם של בני ישראל במשך כל שנות הגלות! שעל ידם הגיעה הגאולה.


 

שבת שלום!

 

מקור: לקוטי שיחות חלק ט' ואתחנן שיחה ג'. העיבוד והקיצור בסיוע 'מעיין חי' ח"י עמ' 24.

משה והכרזתו

משה והכרזתו

 שיר מאת: אהובה קליין ©

 ויהי היום התקדרו שמים

 השמועה עשתה כנפיים

 משה אוסף  עדת ישראל

 טף , נשים , נער- וזקן.

 

הכול אוהליהם נוטשים

כעדר אל הרועה  נוהרים

לרגלי הסלע בדממה נצבים

לשמע-הכרזת  גדול הנביאים.

 

משה מצביע לעבר הרקיע

ברצונו את העם להרתיע

דברי כיבושין יתריע

איך לארץ האבות להגיע.

 

 זוהי הארץ המובטחת

 עליהם את ה' לדעת

 בל ישכחו מופתים

 אותם נשא אלוקים.

 

ארץ בהשגחתו המתמדת

התנהגות קדושה מתבקשת

תרי"ג מצוות מקיימים

אהבת חינם וכבוד מחויבים.

הערה: השיר בהשראת- פרשת ואתחנן [חומש דברים]