מקנה רב לראובן וגד

פרטים

קטגוריה: פרשת מטות

פורסם בחמישי, 01 אוגוסט 2024 20:36

נכתב על ידי Super User

כניסות: 382

מִקְנֶה רַב לִרְאוּבֵן וְגַד.

מֵאֵת: אֲהוּבָה קְלַיְן ©

גַּד וּרְאוּבֵן זוֹכִים

לְצֹאן וּבָקָר נָאִים

מִקְנֶה רַב בִּרְשׁוּתָם

שׁוֹאֲפִים  לְהַרְבּוֹתָם

מִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם שׁוֹכְחִים

יֵיעָזֵר וְגִלְעָד חוֹמְדִים

רוֹקְמִים סֻלָּם גַּשְׁמִי

נְטוּל בָּסִיס  רוּחָנִי.

בְּפִיהֶם נִיגּוּן חֲלִילִים

צְלִילִים מַרְקִיעֵי שְׁחָקִים

הַכְּבָשִׂים רַגְלֵיהֶם רוֹקְעִים

פּוֹעִים  - שִׁירַת רְנָנִים.

לַהֲנָאָתָם עֵשֶׂב יִלְחְכוּ

מֵהַמַּעְייָן צִימְאוֹנָם יַרְווּ

הָרוֹעִים שְׂמֵחִים כִּפְלַיִם

בָּהֶם נוֹעֲצִים עֵינַייִם.

רֵאשִׁית שִׁכְרוֹן חוּשִׁים

אַחֲרִית פֵּירוֹת בְּאוּשִׁים

מִחוּץ לִגְבוּלוֹת יָשְׁבוּ

רִאשׁוֹנִים לַגָּלוּת הָלְכוּ.

הֶעָרָה: הַשִּׁיר בְּהַשְׁרָאַת פָּרָשַׁת: מַטּוֹת [חֻמַּשׁ בַּמִּדְבָּר]   

פרשת  מטות - מסעי. במה טעו  שבטי גד וראובן?

פרטים

קטגוריה: פרשת מטות

פורסם בחמישי, 01 אוגוסט 2024 20:35

נכתב על ידי Super User

כניסות: 373

פרשת  מטות - מסעי. במה טעו  שבטי גד וראובן?

מאת: אהובה קליין.

נאמר בפרשת מטות:

"וּמִקְנֶ֣ה ׀ רַ֗ב הָיָ֞ה לִבְנֵ֧י רְאוּבֵ֛ן וְלִבְנֵי ־גָ֖ד עָצ֣וּם מְאֹ֑ד וַיִּרְא֞וּ אֶת ־אֶ֤רֶץ יַעְזֵר֙ וְאֶת ־אֶ֣רֶץ גִּלְעָ֔ד וְהִנֵּ֥ה הַמָּק֖וֹם מְק֥וֹם מִקְנֶֽה׃ וַיָּבֹ֥אוּ בְנֵֽי ־גָ֖ד וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן וַיֹּֽאמְר֤וּ אֶל ־מֹשֶׁה֙ וְאֶל ־אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֶל ־נְשִׂיאֵ֥י הָֽעֵדָ֖ה לֵאמֹֽר׃ עֲטָר֤וֹת וְדִיבֹן֙ וְיַעְזֵ֣ר וְנִמְרָ֔ה וְחֶשְׁבּ֖וֹן וְאֶלְעָלֵ֑ה וּשְׂבָ֥ם וּנְב֖וֹ וּבְעֹֽן׃ הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֤ה יְהוָה֙ לִפְנֵי֙ עֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֥רֶץ מִקְנֶ֖ה הִ֑וא וְלַֽעֲבָדֶ֖יךָ מִקְנֶֽה׃ וַיֹּֽאמְר֗וּ אִם ־מָצָ֤אנוּ חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ יֻתַּ֞ן אֶת ־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לַֽעֲבָדֶ֖יךָ לַֽאֲחֻזָּ֑ה אַל־ תַּֽעֲבִרֵ֖נוּ אֶת ־הַיַּרְדֵּֽן" [במדבר  ל"ב, א- ה]

השאלות הן:

א] מאין היה לשבטי גד וראובן מקנה  רב?

ב] מה הייתה משאלתם-וכיצד הגיב משה?

תשובות.

"וּמִקְנֶ֣ה רַ֗ב הָיָ֞ה לִבְנֵ֧י רְאוּבֵ֛ן וְלִבְנֵי־ גָ֖ד עָצ֣וּם מְאֹ֑ד"

דעת מקרא מסביר: מקנה –דבר קנוי ובמיוחד עדרי צאן.     באמת נשאלת השאלה: מדוע דווקא לשני שבטים הללו היה מקנה כה רב?

נאמר  בזוהר הקדוש: "והמן כזרע גד לבן.. מתברר ששבט גד חיבבו את מאכל המן במדבר והיות וירידת המן במדבר הייתה בזכות משה- ושבט גד חיבבו את משה וגם את המן שירד בזכותו- מטעם זה זכה  גד שמשה יקבר בחלקו, כי היות וחיבבו את המן לא היו אוכלים מזונות אחרים - אפילו לא בשר ,מהסיבה הזו הם היו מבורכים במקנה רב בשלמות - וככל שהזמן התקדם - הם פרו ורבו בכמות גדולה - ואמרו חז"ל: שצאנו של יעקב היו פרים ורבים שלא כדרך הטבע.

כאשר יעקב נפטר - בניו ירשו את כל הבהמות והצאן שלו, ואילו ראובן לקח את חלק הבכורה שלו - לכן היה לו צאן כפליים מכל שבט והיות והצאן היו פרים ורבים לא כדרך הטבע - לכן במשך תקופה של ארבעים שנה - התרבו בהמותיו של ראובן  בכמות גדולה  מכל השבטים.

דעת מקרא מסביר: הרי נאמר:

"וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס, סֻכֹּתָה......וְצֹאן וּבָקָר,[עלה איתם]  מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד" [שמות י"ב, ל"ח]

ומביא  את דברי אונקלוס שתרגם את הפסוק הבא:

"וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-נְשֵׁי מִדְיָן, וְאֶת – טַפָּם ; וְאֵת כָּל-בְּהֶמְתָּם וְאֶת –כָּל -מִקְנֵיהֶם וְאֶת-כָּל-חֵילָם, בָּזָזוּ".[להלן פרק ל"א, ט']

כלומר: בעקבות חלוקת השלל של מלחמת מדיין -  גדל מאד המקנה בכל שבטי ישראל.

מוסיף דעת מקרא ואומר: ששני השבטים האלה: גד וראובן- התמסרו במיוחד לגידול הצאן ורכשו גם ממקנה אחיהם לפי שלא התמסרו במיוחד בענף זה במשקיהם.

כאן נזכרים בני ראובן בראש כיאה לסדר  תולדתם.

רבי בונם מפישסחה מסביר: "מקנה"- מלשון קניין ו"רב" מלשון- "עשה לך רב" שבטים אלה היו דבוקים במשה רבנו ולכן שאפו להשתקע בארץ  בה נשאר שם....

אחד מהמפרשים עמד על הבדל דק שבסיפור על  המקנה של השבטים-גד וראובן לבין התיאור של המקנה של אברהם אבינו:

בשבטי ראובן וגד הקדימה התורה את מקניהם לשמם- כמו שנאמר:"

"וּמִקְנֶ֣ה  רַ֗ב הָיָ֞ה לִבְנֵ֧י רְאוּבֵ֛ן וְלִבְנֵי־ גָ֖ד" ואילו אצל אברהם - הוקדם שמו למקנה כפי שכתוב:

"וְאַבְרָ֖ם כָּבֵ֣ד מְאֹ֑ד בַּמִּקְנֶ֕ה.." בעיני חז"ל ההשוואה הזו נראית מהותית -לפי שבני גד וראובן הקדימו בדבריהם בדאגתם לגדרות הצאן- לדאגת טפם. ואילו משה בתשובתו הקדים- טף לצאן.

רבינו בחיי: מאיר את עיננו  לגבי הנאמר:

"וַיָּבֹ֥אוּ בְנֵֽי ־גָ֖ד וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן.." בני גד מוזכרים ראשונים-כי הם היו בעלי העצה תחילה  ועוד שהיו בעלי גבורה יותר מבני ראובן כפי שכתוב:

"וּלְגָד אָמַר, בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד:  כְּלָבִיא שָׁכֵן, וְטָרַף זְרוֹעַ אַף -קָדְקֹד". [דברים ל"ג, כ'] והם לא היו חוששים מפני תושבי הארץ לשבת במקומות אלה - שהיו רחוקים משאר השבטים שהיו מקובצים בארץ הקדושה.

רבינו בחיי מביא מדרש מעניין: בנוגע למקנה הרב שהיה בידי שבטי גד וראובן: העושר כשבא  משמים הוא מתקיים- אך כאשר אינו בא מן השמים - אינו מתקיים.

שני עשירים ידועים היו בעולם: קורח - מישראל והמן - מאומות העולם- ושניהם אבדו מן העולם - לפי שלא הייתה מתנתם מן השמים כי היו חוטפים זאת לעצמם. כך היה אצל בני גד ובני ראובן - שהיו עשירים וברשותם מקנה רב , חבבו את ממונם וישבו מחוץ לגבולות הארץ והבדילו עצמם מאחיהם למען קניינם, לפיכך גלו מכל השבטים תחילה כפי שנאמר :"וַיַּגְלֵם לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי, וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה" [דברי הימים –א, פרק ה', כ"ו]

כמו שנאמר בתהילים: "כִּ֤י לֹ֣א מִ֭מּוֹצָא וּמִֽמַּעֲרָ֑ב    וְ֝לֹ֗א מִמִּדְבַּ֥ר הָרִֽים"׃[תהלים ע"ה, ז']

אין האדם משיג עושר  על ידי עמל בסחורה ונודד ממזרח למערב ולא אם הולך במדבריות- והרים- כי הכול מאת ה' ויש שה' לוקח מהאחד ומעביר לשני ולמה נקראים בשם "נכסים"?- שנִכְסִים מזה  ונגלים לזה.

נאמר: "לֵב חָכָם לִימִינוֹ, וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלו" [קהלת י', ב']

הכוונה לבני ראובן ובני גד שעשו את העיקר טפל והטפל עיקר.

היות וחיבבו את נכסיהם יותר מהנפשות במשפחותיהם.

ולכן לא היה בכך ברכה שנאמר:

"נַֽ֭חֲלָה מבחלת מְבֹהֶ֣לֶת בָּרִֽאשׁוֹנָ֑ה    וְ֝אַֽחֲרִיתָ֗הּ לֹ֣א תְבֹרָֽךְ"׃ [משלי כ', כ"א]

עוד נאמר:" אַל־ תִּיגַ֥ע לְֽהַעֲשִׁ֑יר    מִֽבִּינָתְךָ֥ חֲדָֽל" [משלי כ"ג, ד']׃

משאלתם של שבט גד ומנשה.

נאמר על בני שבט ראובן וגד" "וַיִּרְא֞וּ אֶת ־אֶ֤רֶץ יַעְזֵר֙ וְאֶת ־אֶ֣רֶץ גִּלְעָ֔ד וְהִנֵּ֥ה הַמָּק֖וֹם מְק֥וֹם מִקְנֶֽה...... "

ונגשו אֶל ־מֹשֶׁה֙ וְאֶל ־אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֶל ־נְשִׂיאֵ֥י הָֽעֵדָ֖ה  ובקשו מהם: "יֻתַּ֞ן אֶת ־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לַֽעֲבָדֶ֖יךָ לַֽאֲחֻזָּ֑ה אַל ־תַּֽעֲבִרֵ֖נוּ אֶת ־ הַיַּרְדֵּֽן"

מתברר כי רצונם של שבט ראובן וגד - להתיישב בעבר הירדן המזרחי נבעה  מתוך ששמעו כי קבורת משה עתידה להיות בעבר הירדן ואז חשבו: האם יתכן שמשה יהיה קבור בחוץ לארץ בין הגויים והם יעברו לארץ כנען ואת משה  יעזבו שם לבדו?

לכן חמדו לעצמם להישאר בארץ מואב ולא רצו לגלות זאת ליתר השבטים -  מהחשש שאם הם ידעו סיבה זו - הם יסרבו להיכנס לארץ המובטחת. לכן הם טענו: כי רצונם להישאר  שם מסיבת ריבוי המקנה שברשותם ולכן גם ציינו את שמות המקומות:

עֲטָר֤וֹת וְדִיבֹן֙ וְיַעְזֵ֣ר וְנִמְרָ֔ה וְחֶשְׁבּ֖וֹן וְאֶלְעָלֵ֑ה וּשְׂבָ֥ם וּנְב֖וֹ וּבְעֹֽן. זאת במטרה שכל עם ישראל יסכימו לבקשתם וזאת למנוע שיותר מאוחר לא יטענו יתר השבטים - שיקבלו גם הם את האזור הזה בירדן.

אך משה בשלב ראשון כעס עליהם באומרו: אחיכם יבואו למלחמה ואתם  תשבו פה..."? אך לאחר שהבטיחו למשה שבשעת מלחמה הם יצטרפו להילחם ליתר השבטים-הייתה הסכמה מצדו. [על פי ספר "מטה שמעון"-הרב שמעון אפרתי]

על פי הכתוב: תשובת גד וראובן הייתה חיובית באומרם למשה:

"נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי יְהוָה, אֶרֶץ כְּנָעַן; וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ, מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן".[להלן פרק ל"ב, ל"ב]

על פי פירוש: "בכור שור": הם הבטיחו להיות ראשונים במלחמה- לפי ששאר השבטים היו עמהם נשיהם וטפם ומקניהם וקניינם ולא היו יכולים לרוץ ולהגיע ראשונים למלחמה. אך בני גד וראובן וחצי שבט מנשה שהשאירו את נשותיהם – טפם ומקניהם בעבר הירדן הלכו ראשונים.

בעל שפתי כהן מפרש: כי משה  צירף את חצי שבט מנשה לשבטי גד וראובן- במגמה לקיים קשר של  איחוד בין היהודים הגרים משני חלקי הירדן.

בספר יהושע מסופר: שכאשר שאלו השבטים את תושבי עבר הירדן- למה בנו לעצמם מזבח מיוחד בעבר הירדן? ענו להם:

"מָחָר, יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם לְבָנֵינוּ לֵאמֹר, מַה-לָּכֶם, וְלַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.  וּגְבוּל נָתַן-יְהוָה בֵּינֵנוּ וּבֵינֵיכֶם בְּנֵי-רְאוּבֵן וּבְנֵי-גָד, אֶת-הַיַּרְדֵּן--אֵין-לָכֶם חֵלֶק, בַּיהוָה" [יהושע כ"ב, כ"ד- כ"ב] כדי למנוע התפתחות כזאת - חלק משה את שבט מנשה והושיבם בשני צדי הירדן.- כדי שכולם יראו עצמם  כמשפחה אחת.

לסיכום, לאור האמור לעיל - לומדים אנו: כי העושר - יש בו ברכה רק כאשר הוא מתנת שמים. בני גד וראובן טעו בגישתם למקנה שעשו את העיקר לטפל ואת הטפל לעיקר - כי חיבבו יותר את המקנה  מאשר את הנפשות. וישבו מחוץ לגבולות הארץ - לפיכך גלו תחילה מכל השבטים. כמה חשובה תפילת חנה באומרה:

"ה' מוֹרִ֣ישׁ וּמַעֲשִׁ֑יר מַשְׁפִּ֖יל אַף־מְרוֹמֵֽם"׃ [שמואל-א, ב', ז]

פרשת מטות – מסעי - המיוחד במלחמת מדיין ותכלית מסעות

פרטים

קטגוריה: פרשת מטות

פורסם בשישי, 14 יולי 2023 12:00

נכתב על ידי Super User

כניסות: 503

פרשת מטות – מסעי  - המיוחד במלחמת מדיין ותכלית מסעות

מאת: אהובה קליין

בפרשת מטות: ישנו ציווי לנקום את נקמת המדיינים - על שהחטיאו את ישראל.

"וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֵת, הַמִּדְיָנִים; אַחַר, תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ.  וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם לֵאמֹר, הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא; וְיִהְיוּ, עַל-מִדְיָן, לָתֵת נִקְמַת-ה', בְּמִדְיָן.." [במדבר ל"א, א-ד']

מהלך המלחמה מתואר כך:

"וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה, לַצָּבָא:  אֹתָם וְאֶת -פִּנְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, לַצָּבָא, וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה, בְּיָדוֹ.  וַיִּצְבְּאוּ, עַל-מִדְיָן, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה', אֶת-מֹשֶׁה; וַיַּהַרְגוּ, כָּל-זָכָר. וְאֶת-מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל-חַלְלֵיהֶם, אֶת-אֱוִי וְאֶת-רֶקֶם וְאֶת-צוּר וְאֶת-חוּר וְאֶת-רֶבַע--חֲמֵשֶׁת, מַלְכֵי מִדְיָן; וְאֵת בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר, הָרְגוּ בֶּחָרֶב".[להלן ל"א, ו-ט']

התוצאה: "וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-נְשֵׁי מִדְיָן, וְאֶת טַפָּם; וְאֵת כָּל-בְּהֶמְתָּם וְאֶת – כָּל - מִקְנֵהֶם וְאֶת-כָּל-חֵילָם, בָּזָזוּ.  וְאֵת כָּל-עָרֵיהֶם בְּמוֹשְׁבֹתָם, וְאֵת כָּל-טִירֹתָם--שָׂרְפוּ, בָּאֵשׁ.  וַיִּקְחוּ, אֶת-כָּל-הַשָּׁלָל, וְאֵת, כָּל-הַמַּלְקוֹחַ--בָּאָדָם, וּבַבְּהֵמָה. וַיָּבִאוּ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַשְּׁבִי וְאֶת-הַמַּלְקוֹחַ וְאֶת-הַשָּׁלָל--אֶל-הַמַּחֲנֶה:  אֶל-עַרְבֹת מוֹאָב, אֲשֶׁר עַל-יַרְדֵּן יְרֵחוֹ וַיֵּצְאוּ מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְכָל-נְשִׂיאֵי הָעֵדָה--לִקְרָאתָם:  אֶל-מִחוּץ, לַמַּחֲנֶה.  וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה, עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל, שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת, הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה" [להלן, ל"א. ט'- ט"ו.]

בפרשת מסעי מתארת התורה את  מסעות בני ישראל : "וַיִּסְעוּ, מִמָּרָה, וַיָּבֹאוּ, אֵילִמָה; וּבְאֵילִם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם, וְשִׁבְעִים תְּמָרִים--וַיַּחֲנוּ-שָׁם".  [במדבר  ל"ג, ט']

השאלות הן:

א] על מה היה ציווי לנקום  במדיינים?

ב] מדוע קצף משה על הקצינים בדרגות השונות בשובם מן   המלחמה?

ג] החנייה באילים, מה היה מיוחד בה?

תשובות.

הציווי לנקום במדיינים.

"הנתיבות שלום" שואל: הרי בפרשת פנחס נאמר כבר שיש ציווי לנקום במדיינים, אלא ששם לא  הופיעו הפרטים, כיצד תיערך המלחמה ואילו בפרשתנו נאמר הציווי בפועל בנושא המלחמה, אלא שיש לשים לב למילים שהקב"ה אומר למשה:

"נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֵת, הַמִּדְיָנִים; אַחַר, תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ". 

מכאן ניתן להסיק, כי משה היה חייב עדיין לחיות בזמן הנקמה במדיינים ורק אחר כך ייאסף אל עמו. משה היה חייב  להיות נוכח בתקופה זו ויש לבאר את עניין הסדר המיוחד שנדרש להיות במלחמה זו.

לפי המדרש [מד"ר כ"ב] דווקא צדיקים  נבחרו למלחמה זו, עוד נאמר שנוסף על האלף למלחמה מכל שבט עמדו עוד אלף בתפילה ומשה שלח אותם - עם פנחס בן אליעזר הכהן וכלי הקודש בידו,

על פי רש"י: כלי הקודש בידו זה: הארון והציץ , מכאן שלמלחמה הזו יצאו אליה כל כוחות הקדושה ודבר זה לא התרחש במלחמות אחרות  דוגמת מלחמת עוג מלך הבשן ומלחמת סיחון ,למרות שהם היו מלכים אדירים.

איזו עוצמה רוחנית היא : י"ב אלף מישראל אמרו תפילות ובקשות בזמן מלחמה זו.

מלחמה  מסוג זה לא נמצאה בכל התורה כולה ועוד מעניין שנאמר בציווי:

"הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא"; ולא נאמר שיש לבחור את האנשים למלחמה - או קחו לכם אנשים.

אלא עלינו לדעת שמלחמת מדיין הייתה מלחמה כבדה מאד על עצם קיומו של העם היהודי.

בזוהר הקדוש נאמר: שלא הייתה עת צרה קשה יותר לישראל מיום היותם גוי כמו בשעה זו  ברמה כה עוצמתית בהשוואה  למצב כאשר היו על הים כשיצאו ממצרים ולאחר חטא העגל וכל המטרה של המדיינים הייתה: הרצון  ליטול את היהדות מעם ישראל – לפי שידעו שאלוקים שונא זימה. בכך רצו לקעקע את יסוד קיום עם ישראל ! 

על כן, זו הייתה הצרה הגדולה בישראל והייתה מלחמה שמימית של כוח הקדושה כנגד כוח הטומאה.

מדוע נאמר: "הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא"- הפירוש: הזדרזו!

רבי יהודה אומר: אילו היה רוצה משה, לחיות כמה שנים [להאריך את חייו] היה חי. לפי שאמר ה' למשה:

"נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֵת, הַמִּדְיָנִים; אַחַר, תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ"

תלה הכתוב מיתתו בנקמת מדיין. אלא להודיעך שיבחו של משה. אמר [משה] בשביל שאחיה אעכב את נקמת ישראל?! מיד נאמר : "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם לֵאמֹר, הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא";

"וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה, עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל, שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת, הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה"

"אמר  רבי שמעון בן לקיש כל אדם שכועס ,אם חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו.

מניין? [מהו המקור ללמוד זה?]

תשובה: לפי שנאמר: "וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה, עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל.." ועוד נאמר:

"וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל-אַנְשֵׁי הַצָּבָא, הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה:  זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר- צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה". [להלן , ל"א, כ"א- כ"ד]

מכאן המסקנה: שנעלם ממשה הלכות גיעולי נוכרים - היות וכעס -הגיע לטעות.

דעת מקרא סובר: כי משה כעס רק על שרי האלפים ושרי המאות.

רש"י אומר: משה כעס על - ה"ממונים על החיל ללמדך שכל סירחון הדור תלוי בגדולים שיש כוח בידם למחות".

של"ה הקדוש מסביר: בעצם לא הצטוו מתחילה להרוג את הנקבות – אם כן מדוע כעס עליהם כעת? התשובה: מכאן שדבר שהשכל מחייב לעשות יש לבצעו ללא המתנה לפקודה ולכן גם כאשר התגלה לבלעם המלאך בדרך אמר בלעם : "חָטָאתִי--כִּי לֹא יָדַעְתִּי, כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ; וְעַתָּה אִם-רַע בְּעֵינֶיךָ, אָשׁוּבָה לִּי" [במדבר כ"ב, ל"ד].

מכאן: שאם אין אדם מבין דבר שיש להבינו - הרי זה בגדר חטא.."

ה"כלי יקר" מסביר: במלחמת מדיין הנשים היוו לעם ישראל אבן נגף ומכשול והיה על ראשי הצבא ללמוד מדין בהמה אל דין הנשים האלה!

בנות מדיין היו הולכות לבני ישראל לפתותם הן התחילו בכל הקלקלה המוסרית!

החנייה באילים, המיוחד בה.

רש"ר מציין: מקום חנייה כזה לא מצאו בני ישראל בכל מסעם במדבר!

לפי דברי ה"כלי יקר": באילים היו שנים עשר מעיינות מים כנגד שנים עשר השבטים.

והיו שבעים עצי תמרים כנגד שבעים הזקנים הצדיקים, כפי שנאמר על הצדיק: "צדיק כתמר יפרח"[תהלים]

לפי דברי רש"י- התורה מציינת את כל מקומות החנייה של עם ישראל- כדי  להדגיש את מידת החסד של ה'  עם בניו לאחר שהוציאם ממצרים. במשך שלושים ושמונה שנים מתקופת גזרת המרגלים עד מותו של אהרון הם עברו עשרים  חניות בלבד ,יוצא אפוא, שבמרבית הזמן הם היו חונים ובממוצע- הם החליפו את מקום חנייתם פעמיים בשנה בלבד.

חז"ל מסבירים: כי המילים: "אלה מסעי בני ישראל" הם ראשי תיבות לארבעת הגלויות שהם עתידים לעבור במהלך ההיסטוריה לאחר יציאתם ממצרים:

א] אדום. [הכוונה לרומי]     ב] מדיי. [פרס] ג] בבל. ד] יוון

היעד של כל המסעות הוא: "והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם"

הרמב"ן אומר: כי זוהי מצוות עשה מן התורה- לרשת תמיד את הארץ ולהתנחל בה.

רש"י טוען: כי יש לגרש את שבעת העמים מארץ כנען. עם ישראל יוכלו לשבת בארץ ישראל, הישיבה בארץ תהיה יציבה לאורך  זמן בתנאי שיורישו את כל יושבי הארץ.

חז"ל אומרים :כי פרשת מסעי נקראת בדרך כלל בתקופת בן המצרים, כלומר בין שבעה עשר לתמוז לבין  תשעה באב והסיבה היא:

כדי לעודד ולחזק את עם ישראל בתקופה זו של אבלות - במטרה שידעו  כי בתום ימי אבלות וימי החורבן- יבואו לעם ישראל ימים טובים ועם ישראל יזכה להגיע לשלווה ובטחון.

לסיכום, לאור האמור לעיל: שתי הפרשיות: מטות ומסעי - מלמדות אותנו: כי עם ישראל אשר הובטחה לו הארץ - חייב להיות עם קדוש  ולשמש אור לגויים -

וזו הייתה גם ייחודה של מלחמת מדיין –מלחמה שמימית ורוחנית במטרה לשמור על יהדות עם ישראל! התנהגות מוסרית ורוחנית כפי שנאמר:

"אֶרֶץ, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ:  תָּמִיד, עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ--מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה, וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה". [דברים י"א, י"ב]

משה וכעסו

פרטים

קטגוריה: פרשת מטות

פורסם בשישי, 14 יולי 2023 11:57

נכתב על ידי Super User

כניסות: 471

מֹשֶׁה  וְכַעֲסוֹ

מֵאֵת: אֲהוּבָה קְלַיְן © 

וַיְהִי הַיּוֹם תַּמָּה מִלְחָמָה

כְּנֶגֶד מִדְיָן - בְּיָד רָמָה

שָׁבִים לְעַרְבוֹת מוֹאָב

לוֹחֲמֵי הַחַיִל וְשָׁלָל רַב.

פְּנֵיהֶם אֲרֶשֶׁת נִיצחוֹן

חָשִׁים  רוּחַ כּוֹחַ עֶלְיוֹן

נוֹשְׂאִים  מַלְקוֹחַ , אָדָם וּבְהֵמָה

אַף הֶחֱיוּ כָּל נְקֵבָה.

מִתְבּוֹנֵן מֹשֶׁה בִּפְלִיאָה

אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן בְּתַדְהֵמָה

מֹשֶׁה  מַזִּיל דִּמְעָה

קוֹצֵף עֲלֵיהֶם מֵחֲשַׁשׁ זִימָהּ

חַדְרֵי לִבּוֹ מַנְגִּינַת  נְכָאִים

הַזּוֹרֶמֶת בְּנִשְׁמָתוֹ כִּנְחָלִים

עַל  עַם שְׂרִידֵי חָרֶב  וְיִיסּוּרִים

נוֹדְדֵי מִדְבָּר שְׂבֵעֵי אוֹיְבִים.

עָם מֻקָּף  שִׁבְעִים זְאֵבִים

חַיָּיב לְהִישָּׁמֵר מִפִּיתּוּיִים

יִיעוּדוֹ - אוֹר לַגּוֹיִים

מִגְדַּלּוֹר זֹהַר לְנֶצַח נְצָחִים.

הֶעָרָה: הַשִּׁיר בְּהַשְׁרָאַת פָּרָשַׁת מַטּוֹת [חֻמַּשׁ בַּמִּדְבָּר]                                                        

פרשת מטות – מֶסֶר למנהיג, לעם ולאויבי ישראל

פרטים

קטגוריה: פרשת מטות

פורסם בחמישי, 21 יולי 2022 04:21

נכתב על ידי Super User

כניסות: 599

פרשת מטות – מֶסֶר למנהיג, לעם ולאויבי ישראל 

מאת: אהובה קליין.

אחד הנושאים בפרשה מסועפת זו : הציווי למשה לנקום את נקמת עם ישראל נגד המדיינים, כפי שהתורה מתארת:

"וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֵת, הַמִּדְיָינִים; אַחַר, תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ.  וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם לֵאמֹר, הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא; וְיִהְיוּ, עַל-מִדְיָן, לָתֵת נִקְמַת-ה', בְּמִדְיָן".[במדבר  ל"א, א-ד]

בהפטרה אנו קוראים בספר ירמיהו [פרק א-ב, עד פסוק ד]

"דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ, בֶּן-חִלְקִיָּהוּ, מִן -הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת, בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן אֲשֶׁר הָיָה דְבַר-ה' אֵלָיו, בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ בֶן-אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה, בִּשְׁלֹשׁ-עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לְמָלְכוֹ וַיְהִי, בִּימֵי יְהוֹיָקִים בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, עַד-תֹּם עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לְצִדְקִיָּהוּ בֶן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה--עַד-גְּלוֹת יְרוּשָׁלִַם, בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי. 
וַיְהִי דְבַר-ה', אֵלַי לֵאמֹר.   בְּטֶרֶם אצורך (אֶצָּרְךָ) בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ, וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ:  נָבִיא לַגּוֹיִם, נְתַתִּיךָ וָאֹמַר, אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה לֹא-יָדַעְתִּי, דַּבֵּר:  כִּי-נַעַר, אָנֹכִי.  וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, אַל-תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי:  כִּי עַל-כָּל-אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ, תֵּלֵךְ, וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ, תְּדַבֵּר.   אַל-תִּירָא, מִפְּנֵיהֶם:  כִּי-אִתְּךָ אֲנִי לְהַצִּלֶךָ, נְאֻם-ה' וַיִּשְׁלַח ה' אֶת-יָדוֹ, וַיַּגַּע עַל-פִּי; וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה, עַל -הַגּוֹיִם וְעַל-הַמַּמְלָכוֹת, לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ, וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס--לִבְנוֹת, וְלִנְטוֹעַ.  {
וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר, מָה-אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ; וָאֹמַר, מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת:  כִּי-שֹׁקֵד אֲנִי עַל-דְּבָרִי, לַעֲשֹׂתוֹ.  וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר, מָה אַתָּה רֹאֶה; וָאֹמַר, סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה, וּפָנָיו, מִפְּנֵי צָפוֹנָה.   וַיֹּאמֶר ה', אֵלָי:  מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה, עַל כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי הִנְנִי קֹרֵא, לְכָל-מִשְׁפְּחוֹת מַמְלְכוֹת צָפוֹנָה--נְאֻם-ה'; וּבָאוּ וְנָתְנוּ אִישׁ כִּסְאוֹ פֶּתַח שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם, וְעַל כָּל חוֹמֹתֶיהָ סָבִיב, וְעַל, כָּל-עָרֵי יְהוּדָה.   וְדִבַּרְתִּי מִשְׁפָּטַי אוֹתָם, עַל כָּל-רָעָתָם--אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי, וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים, וַיִּשְׁתַּחֲווּ, לְמַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם." [ירמיהו א, א - ט"ז]

עוד פסוק מאד משמעותי:

"כֹּה אָמַר ה', זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ--לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה.  קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה', רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה; כָּל  אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ, רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם-ה'".- [שם, ב', ב-ג']

השאלות הן:

א] מדוע הציווי להתנקם במדיינים ?

ב] מהו החוט המקשר בין הפרשה לדברי ירמיהו בהפטרה ?

תשובות.

הציווי לנקום במדיינים.

נאמר: "וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֵת, הַמִּדְיָינִים; אַחַר, תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ"

דעת מקרא מסביר:  הסיבה לנקום במדיינים  כבר  מופיעה  בפרשת פנחס: "צָרוֹר, אֶת-הַמִּדְייָנִים; וְהִכִּיתֶם, אוֹתָם.  כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם, בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר-נִכְּלוּ לָכֶם עַל-דְּבַר-פְּעוֹר; וְעַל-דְּבַר כָּזְבִּי בַת-נְשִׂיא מִדְיָן, אֲחֹותָם, הַמֻּכָּה בְיוֹם-הַמַּגֵּפָה, עַל-דְּבַר-פְּעוֹר" [במדבר כ"ה, י"ח].

המדיינים גרמו  לעם ישראל להיצמד לבעל פעור - בעצת  בלעם ומהסיבה הזו מתו במגפה: "וַיִּהְיוּ, הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה--אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים, אָלֶף".[שם כ"ה, ט']

למרות שבנות מואב התחילו בפעולה ,אבל הכוונה הזדונית הייתה אצל בנות מדיין בלבד.

מהטעם, הזה היה  הציווי  האלוקי למשה לנקום במדיינים - שהם היו פלג אחד מתוך שבטים הקרויים בשם זה, שקבעו את מושבם בחבלי ארץ שונים ונרחבים באזור הדרום - במדבר באזור שמצפון  לאילת ועד המדבר בשטח הסורי.

באותו זמן , פלג זה ישב  קרוב מאד למואב, ושלטו באזור זה חמישה מלכים לפי מה שכתוב ביהושע [י"ב, כ"א]

"וְכֹל, עָרֵי הַמִּישֹׁר, וְכָל-מַמְלְכוּת סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחֶשְׁבּוֹן:  אֲשֶׁר הִכָּה מֹשֶׁה אֹתוֹ וְאֶת-נְשִׂיאֵי מִדְיָן, אֶת-אֱוִי וְאֶת-רֶקֶם וְאֶת-צוּר וְאֶת-חוּר וְאֶת-רֶבַע, נְסִיכֵי סִיחוֹן, יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ". [יהושע י"ג, כ"א]

מן ההיגיון הוא: שהם לא השתייכו למשפחת יתרו - כהן מדיין - חותן משה ,אלא המלחמה היא: כנגד נוודים - מטעם זה: התורה אינה מפרטת את שמות המקומות שהתרחשו שם הקרבות אלא מציינת באופן כללי:

"וְאֵת כָּל-עָרֵיהֶם בְּמוֹשְׁבֹתָם, וְאֵת כָּל-טִירֹתָם--שָׂרְפוּ, בָּאֵשׁ". [במדבר ל"א, י.]

"נתיבות שלום " מסביר –ע"פ רש"י ועל פי  מדרש רבה: בשתי מלחמות היו צריכים לבחור אנשים צדיקים  - במלחמת עמלק ובמלחמת מדיין.

בנוסף לכך - בשתי מלחמות אלה - סדר המלחמה היה על ידי  תפילה.

דרשו חז"ל: כי במלחמת עמלק כתוב: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק". [שמות י"ז, י"א] פירשו חז"ל-  [ר"ה כ"ט] בעניין זה - שזו הייתה  משמעות של תפילה ובדומה לכך גם במלחמת מדיין  דרשו חז"ל על הפסוק:

"אֶלֶף, לַמַּטֶּה, אֶלֶף, לַמַּטֶּה -לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל, תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא".[במדבר ל"א, ד]

 כתוב פעמיים- תפילה בדומה לכך גם במלחמת מדיין  דרשו חז"ל על הפסוק:

"אֶלֶף, לַמַּטֶּה" שמופיע פעמיים! לפי שמכל שבט  לקחו ב' אלפים ,מתוכם- אלף  שיצאו להילחם פיסית נגד המדיינים והאלף הנוספים - אנשים שנועדו להתפלל.

שנים עשר אלף מבני ישראל היו מתפללים וצריך להבין מדוע בשני  המלחמות– מלחמת מדיין ומלחמת  עמלק - היו זקוקים ליותר תפילות בהשוואה למלחמות אחרות נגד האויבים?

התשובה לכך: שאר המלחמות נגד עם ישראל  היו מלחמות גופניות כנגד גופם של עם ישראל - אך מלחמת עמלק לא הייתה מלחמה גופנית - אלא רוחנית כי בזמן שבני ישראל התחילו מתכוננים לקראת מעמד הר סיני  לקבל את התורה הופיע עמלק - שנחשב לראש הקליפות ורצה לנתק את החיבור בין עם ישראל לקב"ה.

לכן זו מלחמה לה'- נגד  עמלק מדור לדור - מלחמה רוחנית!

כך גם המלחמה נגד מדיין - היא מלחמה רוחנית לכן כתוב: "לָתֵת נִקְמַת-ה', בְּמִדְיָן".[במדבר ל"א, ג] - גם כאן  עיקר המטרה נקמת ה' במדיין.

מלחמה זו התרחשה בזמן שבני ישראל עמדו להיכנס לארץ ישראל- שזו הייתה המטרה של יציאתם ממצרים.

דווקא אז  התנהלה מלחמה זו -  שהייתה התגברות הסט"א של קליפת בלעם ובלק - במטרה לנתק את החיבור של עם ישראל  מאביהם שבשמים.

החוט המקשר בין הפרשה  להפטרה בספר ירמיהו.

להלן כמה הסברים: הקשר להפטרה בספר ירמיהו:

1]  בהתאם למנהג האשכנזים קוראים את ההפטרה הזו בתקופת בין המצרים-  וזאת מבחינת החורבן המתרחש.

על ידי הפרשנות האלוקית והדרישה מעם ישראל, מצד אחד מבחינים אנו באישיות הנביא  המקשיב לדברי ה' ,אך מנגד אנו רואים את האטימות  בעם. מתוך תוכן ההפטרה- ניתן ללמוד את הסיבות הגורמות, חלילה, בסופו של דבר לחורבן.

2] בפרשה אנו קוראים על הציווי של ה' למשה לנקום במדיינים , נקמה זו מטרתה: להעניש את מדיין - היות  והמדיינים החטיאו את עם ישראל ושאיפתם הייתה לנתק את החיבור הנצחי בין עם ישראל לקב"ה - זה היה  מאבק רוחני איתן .

הרצון של האויבים להרחיק את עם הנצח מהתורה הקדושה - עובר מדור לדור גם בימינו  עדים אנו לרוחות רעות  המנסות בכל  דרך  לפגוע , חלילה, בדת והרוח היהודית שלנו.

לפי זה, בהפטרה: לומדים אנו: שהעם זקוק למנהיג משכמו ומעלה - או לנביא  דוגמת ירמיהו.  אשר ה' הקדיש אותו לנבואה ,עוד בטרם נולד בזמן שהותו בבטן אמו.

לדברי המלבי"ם - לא הייתה השליחות הזאת לצורך עצמו ולא לצורך שליחות מסוימת אלא:  "נָבִיא לַגּוֹיִם, נְתַתִּיךָ - . "לכל האומות!

ה' אומר לו שלא תהיה לו סיבה להגיד: שהוא נער חסר ניסיון -  יש בכך שלושה חסרונות:

א] הנער אינו מעז לדבר בפני גדולים.

ב] אינו יודע לסדר את דבריו  כראוי - במליצה ולשון חדה.

ג]  העם לא יישא פנים אליו ואם ינבא נבואות קשות - הם מסוגלים לקום נגדו ולהורגו, חלילה.

על פי רש"י: הרי הוא –חסר ניסיון ואינו ראוי להוכיחם - בהשוואה למשה שהיו לו קבלות - בהרבה  נסים, כגון: יציאת מצרים, מתן תורה, ירידת המן..

הקב"ה מדגיש ומוכיח לירמיהו הנביא:  שהוא מיועד להיות נביא וה' הושיט לו יד על פיו ומעכשיו הוא מקבל את כוח הנבואה - לפעול בכל מציאות העולם.

 לכן ה' מראה לנביא את שתי המראות:

 א] עץ השקד- מקל של עץ שקד - הממהר לתת פריחה ופירות  לפני  כל האילנות וכך ה' גם שוקד על דבריו.

מדרש אגדה: השקד משעת חניטתו עד שמסיים להבשיל - עשרים ואחד יום- כמניין הימים שבין שבעה עשר בתמוז שבו הובקעה העיר- לתשעה באב שבו נשרף בית המקדש!

ב] מראה סיר נפוח - רותח ומעלה בועות ופניו לכיוון צפון , המשמעות: שמצפון- שזוהי ארץ בבל -  תפתח הרעה על יושבי הארץ.

הקב"ה מבטיח  שהוא קורא  לכל ממלכות צפון - מזמין אותם לשפוט בינו ובין עמו ,כדי שיבואו כולם לירושלים ואז ה' ינהל את טענותיו ומשפטיו בפניהם -על כך שעם ישראל הושפע מעבודה זרה  ונמנע מלקבל עול מלכות שמים.

3] נאמר בהפטרה: "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה', רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה; כָּל- אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ, רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם-ה'".

המשמעות: עם ישראל נחשב כתרומה לה' - שהיא קדושה והיא ראשית התבואה - וכשם שהתרומה אסורה באכילה לזרים והעונש על כך- מיתה בידי שמים ,כך גם האויבים המכים את ישראל ופוגעים ומצערים -בסופם ללקות גם בגופם וגם בנפשם  על ידי ה'.

לאור האמור לעיל, המסר - הן בפרשה והן בהפטרה: המנהיג, או הנביא - שליח ה'- חייבים להנהיג את העם הנבחר ביד רמה ברוח התורה והאמת והעם חייב  להמשיך להיות מחובר למקור מים החיים ולא לסטות, חלילה  מרצון ה' ואילו האויבים מנגד ידעו - כי עתידים  להיענש על מעשיהם .הנביא - או המנהיג של עם ישראל יהיה:  "לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת--עַל-כָּל-הָאָרֶץ"