- פרטים
-
קטגוריה: פרשת פינחס
-
פורסם ברביעי, 21 אוקטובר 2020 16:56
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 245
ב"ה
דבר החסידות – פרשת פינחס
"ויהי בשמונים שנה"
השבוע, אתכבד להגיש לפניכם נקודה קצרה (מעובדת) על פרשת פינחס, מתוך רשימותיו הקדושות של הרבי, שרשם במחברתו לפני שמונים שנה בדיוק, בוישי שבצרפת.
אולם לפני כן, ניתן רקע קצר על 'תקופת וישי', בעיצומה של מלחמת העולם השניה, ואפתח בציטוט מתוך קונטרס שקיבלתי מידיו הק' של הרבי בעצמו בכ"ח סיון ה'תנש"א לרגל יובל שנים להצלתו 'איש וביתו' מעמק הבכא האירופאי ["קובץ כ"ח סיון – יובל שנים", ב"סקירה קצרה", עמ' 12-13]:
"בתחילת חודש סיון [ה'ת"ש] כבשו הנאצים ימ"ש את פאריז, והחלטתו של כ"ק אדמו"ר שליט"א [הרבי שלנו] היתה נחושה: להתרחק מפאריז. גנרל בכיר בצבא צרפת פנה אז אל כ"ק אדמו"ר שליט"א בהצעה לשהות, עד יעבור זעם, בטירתו ששכנה מחוץ לעיר. כוונתו של הגנרל – שנמנה עם הידידים – היתה לטובה, אך מסתבר כי הצעתו זו נבעה מן העובדה שהצרפתים עדיין לא יכלו לתאר לעצמם את טירוף הכיבוש הנאצי. אלא שכ"ק אדמו"ר שליט"א חזה את הנולד וסירב לקבל הצעה זו. הוא העדיף עליה את הבריחה – מעבר לגבול הכיבוש הנאצי – אל העיר ווישי.
"כמה ימים לפני חג השבועות עזבו כ"ק אדמו"ר שליט"א והרבנית ע"ה את פאריז, באחת הרכבות האחרונות שהצליחו לצאת את העיר. רק לאחר שעלה בידם להבריח את הגבול, תוך סיכון עצמי גדול, הגיעו לעיר ווישי בערב חג השבועות.
"טרם צאתם את פאריז השמיע כ"ק אדמו"ר שליט"א דרשת פרידה בפני חוג שומעיו, בה עודד את הנשארים ועוררם על החיוניות בבטחון בה' ובעבודתו בכל התנאים. לקיום הדרישה האחרונה לא היה צורך להביא הוכחות שהדבר אפשרי: הנהגתו האישית של כ"ק אדמו"ר שליט"א יכלה לשמש לשם כך דוגמא למופת. באותה עת כבר נפוצו עליו בין יהודי פאריז סיפורי מופת, בנוסף לידיעות על גאוותו היהודית שאין בה פשרות ועל מסירות-נפשו לקיום מצוות בכל ההידור האפשרי...
"בווישי שהו כ"ק אדמו"ר שליט"א והרבנית ע"ה במשך מספר חדשים..."
(עד כאן מקובץ הנ"ל)
לכל אורך דרך הנדודים, במצבים הקשים ביותר של העדר מנוחת הנפש מחמת סכנות ורדיפות, כאשר מסביב משתוללת המלחמה העולמית, נוסף על המחסור בספרים, הוסיף רבנו וכתב עוד דף ועוד דף וצירפם למחברת רשימותיו, שנטלה והחזיקה אתו עמו – בבחינת "תלמודו בידו" – בכל מקום, דבר המדגיש את גודל החביבות של רשימות אלה – "תורתך שעשועי" (מתוך המבוא לספר "אוצר רשימות", ג' תמוז תשס"ח).
בחודש תמוז ת"ש, כששהה הרבי כאמור בוישי, נהג לכתוב מידי שבוע ביאורי נושאים מהפרשה, בלול מכל חלקי התורה. אחד הביאורים הוא בנושא הריגת זמרי ע"י פינחס, שנכתבה תחת הכותרת "בלק. ש"ת וישי." [=פרשת בלק שנת ה'ת"ש*, בוישי צרפת] ונקודות קצרות ממנה מוגשות כאן לפניכם, אחרי עיבוד ותימצות.
*) הרבי נמנע ככל הנראה מלכתוב ת"ש, שלא ישמע "תש כוחו" ר"ל. וכן בספרי המאמרים והשיחות של אדמו"ר הריי"צ מאותו שנה נדפס: ה'ש"ת.
~~~
למה דווקא פינחס?
פרשתנו פותחת (כה, יא) "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי".
וצריך להבין הטעם הפנימי לכך, שדווקא פינחס הוא זה שתיקן את מעשה פעור, הרי היו שם גדולים ממנו: משה רבינו ואלעזר הכהן.
ולכאורה אדרבה מצינו לגבי משה שבזכותו מתגברים על פעור, כמו שנאמר (ברכה לד, ו) "ויקבור אותו בגי בארץ מואב מול בית פעור" וארז"ל (תוס' סוטה יד, א – בשם מדבר אגדה) שכשפעור עולה ורוצה לקטרג רואה קבורת משה כו'?
ואין לומר שזהו מפני שפינחס הי' מבאי הארץ – כי א"כ מדוע לא נעשה ע"י אלעזר שגם הוא נכנס לארץ, ויתרה מזו: על ידו נתחלקה הארץ (מסעי לד, יז).
ויש לבאר בכמה אופנים:
על דרך הפשט:
טענת זמרי היתה "אם תאמר זו אסורה, בת יתרו מי התירה לך" (סנהדרין פב, א), וא"כ היה משה רבינו נוגע בדבר, ונראה הדבר כמו ש"עביד דינא לנפשיה" [=עושה דין לעצמו] (ראה ב"ק כז, ב). וגם אלעזר הרי נשא אשה מבנות פוטיאל (וארא ו, כה), שזהו יתרו שפיטם עגלים לע"ז (רש"י), והוא נוגע בדבר.
[ואין להקשות: א"כ הרי גם פינחס הוא נוגע בדבר, שהרי הוא נעשה חלל על ידי זה (שנשא אביו מבנות פוטיאל – ראה רמב"ם הל' איסו"ב פי"א ה"ה-ו) – כי בלאו הכי הרי לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי!]
על דרך ההלכה:
בהריגת זמרי ע"י כהן היה חשש שמא ימות זמרי מיד והכהן יבוא לידי טומאה, ולכן: אלעזר היה כהן גדול וכן משה היה כהן, כפי שדרשו רז"ל (זבחים קב, א) על הפסוק (דבה"י א כג, יד) "משה איש האלקים בניו יקראו על שבט הלוי" – שלא פסקה כהונה אלא מזרעו של משה (אבל משה כל ימיו כהן היה).
משא"כ פינחס הרי לא נתכהן עדיין, כנ"ל*.
ואף שמבואר בתרגום יונתן בן עוזיאל (סוף פ' בלק) שנעשה נס ולא מת מיד – הרי אין סומכין על הנס (ראה פסחים סד, ב). ועוד דבסנהדרין (שם) מונה הגמרא את הניסים שנעשו לפינחס ולא מזכירה נס זה, משמע שמת זמרי**, וכן משמע קצת בדעת זקנים מבעלי התוספות פרשתנו (כה, יג).
על דרך החסידות:
דווקא מפני שפינחס היה "מבנות פוטיאל", שפיטם עגלים לע"ז – היה בכוחו לתקן את חטא הע"ז של פעור, כמאמר רז"ל (סנהדרין לט, ב) "מיניה וביה אבא לישדי ביה נרגא" [=מהיער עצמו לוקחים את ה"יד" לגרזן לכרות בו את היער] וכמבואר בתניא (פל"א) שיש לכפות את הסטרא אחרא "במינה ודוגמתה".
וכפי שמוצאים בהלכה ששלמות התשובה על חטא הוא כשנמצאים במקום ששייך שם חטא זה, כמארז"ל (יומא פו, ב) "באותו פרק באותה אשה באותו מקום", וכמו כשמתקנים כלי הרי צריך לירד למקום הכלי לקחתו ולתקנו (ולכן היה צריך פינחס לרדת "אל הקובה").
וכידוע הסיפור על אדמו"ר האמצעי (סה"מ קונטרסים ח"ב עמ' 712) שהיה באמצע קבלת אנשים ליחידות והפסיק. ואח"כ הסביר שכדי להשיב לשואל דבר תיקון על איזה פגם וכדו' – הוא צריך למצוא בעצמו מעין זה בדקות מן הדקות ואז מוצא עצה איך לתקן.
ומה שמצינו שמשה מכפר על מעשה פעור – הוא לסילוק הקטרוג (או הגנה שלא יבואו לידי חטא), אבל ענין התשובה ותיקון החטא – נעשה דווקא ע"י פינחס, שלא היה כהן, והיה מבנות פוטיאל ויכל לרדת לתקן כנ"ל.
צום קל – יהפך לשמחה – ושבת שלום!
מבוסס על: רשימות חוברת נ' (נד' בספר "רשימות" ח"ב (חוב' לח-קכו) עמ' 123 ואילך. וכן ב"אוצר רשימות" עמ' נא ואילך) סעיף ה' ואילך. העיבוד בסיוע ה'פיענוחים' וההערות של ועד הנחות בלה"ק.
______________
*) ויש לברר הא דקנאים פוגעין בו, אם גם כהן מותר לפגוע בו (אף שיטמא עי"ז) אם לאו. וגם את"ל דמותר – י"ל שבכל זאת "נתעלמה הלכה", כדי שלא יטמא משה או אלעזר.
**) אף די"ל דגם בלא נס אינו מוכרח שימות תיכף ומיד, קודם יציאת פנחס מן האהל.
- פרטים
-
קטגוריה: פרשת פינחס
-
פורסם ברביעי, 21 אוקטובר 2020 00:35
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 402
פרשת פנחס- מהי ברית שלום וכהונת עולם?
מאמר מאת: אהובה קליין.
פרשת פנחס הנקראת על שם פנחס הכהן - פותחת בדברי שבח עליו בפעולתו האמיצה- לשם שמים, כפי שהכתוב מתאר זאת: "וידבר ה' אל-- משה לאמור: פנחס בן- אלעזר בן אהרון הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כיליתי את בני – ישראל בקנאתי: לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום. והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קינא לאלוקיו ויכפר על—בני ישראל": [במדבר כה י-י"ד]
בהמשך הכתוב מתאר את המעשה והפרטים על מעשה פנחס: "ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה את המדיינית- זמרי בן- סלוא נשיא בית אב לשמעוני: ושם האישה המוכה המדיינית- כזבי בת- צור ראש אומות בית אב במדיין הוא:" [שם כ"ה, י"ד-ט"ז]
השאלות הן:
א] מה הטעם בתיאור- ייחוסו של פנחס?
ב] מדוע זכה בשכר כה נכבד?
ג] כיצד ניתנה לפנחס כהונה רק לאחר מעשהו-ומה המשמעות של :"ברית שלום"?
תשובות.
ייחוסו של פנחס.
אברבנאל מפרש: התורה מדגישה את ייחוסו של פנחס לאהרון כדי להודיע- שפנחס לא עסק מעולם בכלי מלחמה ולא למד אף פעם להשתמש בחרב וחנית, אך כשראה את החטא הנורא, פעל ללא היסוס שלא כפי הרגלו.
רש"י מסביר: על פי מסכת סוטה [מ"ג, ע"א:] היות והשבטים היו נוהגים לבזות את פנחס ואומרים: "הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי- אמו [יתרו] עגלים לעבודת אלילים, הרג נשיא שבט מישראל" ! לכן התורה מייחסת אותו לאהרון הכהן.
אלא שאומנם מצד אביו היה פנחס - נכדו של אהרון הכהן, אך מצד אמו הוא היה נכדו של האיש –"שפיטם עגלים לעבודת אלילים"!
לכן רבים מתוך עם ישראל היו תמהים על התנהגותו: ושאלתם הייתה: הייתכן שבן ישראל מוציא להורג אדם ללא משפט? וטענו – כי הוא תפש את אומנותו של עשיו שדרכו היא: "על חרבך תחיה" מכאן שדמו של אבי אמו זורם בעורקיו לפי שפיטם עגלים לעבודה זרה.
מכאן ניתן להבין ,מדוע התורה מדגישה את ייחוסו של פנחס לאהרון הכהן שהצטיין בשמו הטוב: "אוהב שלום ורודף שלום" על ידי כך הכתוב מצדיק את פעולתו של פנחס שלא נבעה מטעם שלילי, אלא מתוך כך שקנא לה' ורצה לקדש שם שמים ברבים.
דבר זה יכול לשמש סמל ומופת לדורות שאחריו.
יש אומרים: כי אלה שדנו לכף זכות את פנחס – מהטעם: כי הוא ראה שהדור פרוץ ולכן הרג את החוטאים אפילו שלא כדין, אך יש שאמרו לו: איך העזת להוציא לפועל את המתת החוטאים- הרי אתה אינך גדול הדור, אלא בן למשפחה בזויה. לכן אסור לך להרוג נפש גם במצב שהדור פרוץ.
הטעם לשכרו של פנחס.
אור החיים מציין שלושה שבחים שגרמו לפנחס לזכות בכהונה:
א] קנאתו לה' – בעצמו ולא על ידי שליחים.
ב] קנאתו - הייתה את כבוד ה' בלבד.
ג]הוא פעל בתוך עם ישראל ללא פחד.
החת"ם סופר מסביר: כי פנחס למד את ההתלהבות המתלווה למצווה- מתוך התלהבותם של החוטאים לדבר עבירה.
ספורנו מתייחס למילה: "בתוכם"- מכאן שפנחס קידש שם שמים לעיני כל ישראל –ממש כמו שהרשעים חטאו [זמרי בן סלוא וכזבי בת צור] עברו את העברה-"לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל"[כ"ה, ו]-"עשה פנחס נקמתו לעיני כולם, כדי שבראותם זה ולא ימחו - יכופר להם על שלא מיחו בפושעים, ובזה השיב את חמתי מעליהם"
רבי יצחק מוורקה אומר: כי מהמילה: "בתוכם"- אנו לומדים שלמרות מה שהתרחש- פנחס נשאר בתוך עם ישראל ולא פרש.
רבינו בחיי אומר: כי פנחס הצטיין במידת הביטחון בה' ועל כך אומר שלמה המלך: "מגדל עוז שם ה' בו –ירוץ צדיק ונשגב" [משלי י"ח, י] הכוונה: אדם הבוטח בה' דומה לאחד שיושב בתוך מגדל עוז ואינו ירא מבני אדם, בדומה לכך אומר דוד המלך: "ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם"[תהלים קי"ח, ו]כל מי שרץ בשם השם מגיע לדרגה רוחנית גבוהה ונשגבה- כיושב במגדל ואם הצדיק רץ בשם ה' אינו נכשל.
ומדוע נאמר :" מגדל עוז" ולא נאמר הר גבוה? התשובה לכך: היות ובזמן מלחמה ,דווקא , המגדל מאד שימושי ומספק בטחון כפי שכתוב אצל מלחמתו של אבימלך:" ומגדל עוז היה בתוך העיר וינוסו שמה" [ שופטים ט', נ"א] והנמשל למגדל עוז- הוא שם השם , כי צדיק הירא ובוטח בה' ודאי לא יהסס לרוץ ובטוח שלא יכשל במרוצתו, הצדיק יהיה פעיל במצוות ה' יומם ולילה ולא יתעייף כי נפשו השכלית תספק לו כוח כמו שאמר הנביא ישעיהו: "וקווי ה' יחליפו כוח יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו" [ישעיהו מ']
במידות אלה התאפיין פנחס- היה ירא את ה' ובטח בו , במטרה לקדשו ברבים על כן זכה להתעלות למדרגה גבוהה.
ברית שלום וכהונת עולם.
המהר"ל מסביר: כי הקטנים לא נמשחו בשמן המשחה , לכן פנחס לא נמשח כי היה קטן באותה העת כאשר משה משח את אהרן ובניו.
גן רווה מסביר: פנחס לא נמשח לפני מעשהו – בתשובתו זו הוא מסתמך על הגמרא:[ תוספות מסכת יבמות כ"ג וגם מסכת בבא בתרא קט"ו] שכל מקום שנאמר:" בן או בנים אין בני בנים כלולים בקבוצה ובמשיחה נאמר:" את אהרון ואת בניו תמשח וקידשת אותם"
מכאן שהציווי שנאמר למשה מתייחס לאהרון ובניו ,אך לא לנכדים והדין הוא: שהמשיחה מתבצעת באמצעות שמן המשחה ואם מושחים את מי שאינו חייב - במשיחה- העונש הוא: כרת. לכן פנחס קיבל את הכהונה רק כשכר על פועלו.
חיזקוני אומר: כי הזכרת הכהונה באה לטהר את פנחס מעוון שפיכות דמים שפוסל בכהונה, כהן שהרג נפש - לא יישא את כפיו, על כן התורה שמה דגש על כך שפנחס אינו כלול בקטגוריה הזו.
המדרש והמעשה מפרש: למרות שכהן שהרג נפש הוא פסול לכהונה , הכתוב מדגיש לנו כי פנחס הוא יוצא מן הכלל, לפי שהוא ידע שעלול להפסיד את כהונתו ואף על פי כן הוא היה מוכן למסור את גופו וכהונתו לכבוד שמים. ולכן "בדין הוא שייטול שכרו"
אבן עזרא: מסביר: כי הבטחת ברית שלום שהובטחה לפנחס- משמעותה: שלא יפחד מאויביו מצד זמרי וכזבי- כי הם לא יוכלו להזיק לו.
"פענח רזא" טוען: כי אף אחד לא יעז להזיק לפנחס מהטעם שהוא השיב את חמת ה' מעל בני ישראל. ואם יהיו בכל זאת אנשים שיגלו רגשות שנאה כלפיו בגלל פעולתו, אל יתעלמו מהתוצאה החשובה: "ולא כליתי את בני ישראל" דבר זה מוכיח שפעל מתוך אהבה גדולה לישראל ומעשהו רצוי בעיני אלוקים.
ספורנו מסביר: כי ברית שלום - היא ערובה שאינו צריך לחשוש ממלאך המוות ואכן פנחס זכה לאריכות ימים, הוא שימש בכהונה גדולה עוד בזמן- פילגש בגבעה שהתרחש אחרי מותם של יהושע והזקנים והוא חי בימי יפתח ויש הסוברים שפנחס הוא אליהו.
רבינו בחיי אומר: כי בכך שפנחס גרם לישראל שנות חיים זכה לחיי נצח וזאת ניתן ללמוד מהמילה: "שלום" המילה מורכבת מהמילים: "שלא למות"
הרמב"ן אומר: משמעות הכהונה היא: כהונה גדולה לעולמים וה' ביקש להכריז על כך: ולכן כתוב: "לכן אמור"
לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן להסיק- כי פנחס פעל מתוך נחישות וחירוף נפש וזאת מתוך אהבתו לעם ישראל ומתוך קנאותו את קנאת ה'- לכן רק בעקבות פעולתו זו - הוא זכה לכהונה וברית שלום וכתוצאה מכך הוא לא היה צריך לחשוש משונאים וזוהי המשמעות של: "ברית שלום"
