|
|
תפילה להשגת מנהיג.
שיר מאת: אהובה קליין ©
משה ניצב על הסלעים
נושא תפילה לאלוקים:
יפקוד ה' אלוקי הרוחות
מנהיג לעדה -עתיר רגשות.
כבגד המותאם לגוף
יעטפם ברוֹךְ - ובצוף
על אף היותם שונים
בשרביטו חיש מתאחדים.
יאזין ויקשיב לעם
ירד לעומק דעתם
רוחו פועמת בליבו
כאבם זורם בדמו.
בראשם יצא ויבוא
כרועה נאמן לעדרו
אהבה ירעיף כמים
יזכה לברכת שמים.
הערה: השיר בהשראת: פרשת פנחס [חומש במדבר]
פרשת פנחס - מהו יוֹם תְּרוּעָה ?
מאת: אהובה קליין .
פרשה זו כוללת נושאים רבים , אחד מהם הוא: שבת וחגי ישראל. כידוע, ראש השנה הוא החג הראשון אשר פותח את השנה החדשה ומתואר כך בפרשתנו: "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם--כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ: יוֹם תְּרוּעָה, יִהְיֶה לָכֶם".[במדבר כ"ט, א-ב]
השאלות הן:
א] מה המשמעות של: "יוֹם תְּרוּעָה"?
ב] מה המיוחד בחודש השביעי?
תשובות.
יוֹם תְּרוּעָה,
על פי דעת מקרא: בדומה ליום הביכורים שלא נזכר בכתובים במפורש - שהוא חג מתן תורה ,גם ביום - א' תשרי- לא נאמר: שהוא ראש השנה ,אבל על פי המסורת שבידנו - ישנן הוכחות במקרא שבני ישראל התחילו למנות את השנים כבר בימים קדומים-בתאריך זה טרם מתן תורה.
"יוֹם תְּרוּעָה, יִהְיֶה לָכֶם" זו מצוה בפני עצמה. מעניין , כי בזמן הקרבת הקורבנות היו תוקעים בחצוצרות, אך גם ב - א' בתשרי – תוקעים בשופר, כפי שנאמר: "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ" [תהלים פ"א, ד]
בפרשתנו נאמר: "יוֹם תְּרוּעָה, יִהְיֶה לָכֶם" ואילו במקור נוסף נאמר: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ". [ויקרא כ"ג, כ"ד]
לכאורה ישנה סתירה בין שני מקורות אלה, ִ"זכְרוֹן תְּרוּעָה"- פרושו: שאין תוקעים בשופר בראש השנה, אלא נוהגים להזכיר את ענייני התרועה בקריאת פסוקים ומזמורים ואילו יום תרועה - מבטא תקיעת שופר, אלא, שאם ראש השנה חל בשבת- אין תוקעים בשופר, אך ביום חול כן תוקעים בשופר.
בספר "באר משה" ישנה שאלה: מדוע לא נזכר במפורש השופר בפרשה זו , אלא "יוֹם תְּרוּעָה"?
כדי לדעת שהכוונה לשופר- לומדים זאת מהפסוק: "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי" [ויקרא כ"ה, ט] ולמה נאמר : "יום תרועה" וכי בתאריך זה תוקעים במשך כל היום?
אלא שהכתוב מלמד אותנו כי מצוות תקיעת שופר בראש השנה - יש לה שתי מטרות:
א] עצם קיום המצווה של תקיעת שופר.
ב[ להכניע את לב האדם - ההכנעה אצל האדם נובעת מתוך דעת- כמו שנאמר:"אשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה יְהוָה בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן" [תהלים פ"ט, ט"ז] כלומר, אדם שיש לו דעת - והוא יודע את אלוקים , ממילא יש לו את כוח ההכנעה לפניו. כמו שנאמר: "בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ וּשְׁחָקִים יִרְעֲפוּ טָל". [משלי ג, כ]
על כך אומר הרלב"ג :
"בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת..."
"כי בעבור דעת האדם החכמה והתבונה הזאת - נבקעו תהומות מלמטה , נובעות מהם -אלו הידיעות ומלמעלה ג"כ ירעפו טל ישפעו בו -אלו הידיעות"- כלומר- על ידי הדעת של האדם המכיר את אלוקיו- הוא זוכה לשפע של חכמה כמקור תהומות למטה וכן שפע רוחני מלמעלה- בדומה לטל שאינו פוסק לעולם.
אלא שלא כולם זוכים להגיע לדעת ברמה כה גבוהה את ה' ,שהרי הכנעה זו של האדם היא במשך כל היום! לכן נאמר במקור אחר: "זכרון תרועה" שזוהי רמה פחותה יותר של הבנת האדם את בוראו ורק באמצעות תקיעת השופר ניתן לקיים תרועה זו.
בספר :"מטה שמעון" ישנה שאלה, מדוע נאמר: "יוֹם תְּרוּעָה" ולא יום תקיעה? התשובה לכך: כי המילה: "תרועה" מרמזת על שברון הלב של האדם תוך כדי חרטה על חטאיו שכשל בהם , על כן כל המצטער ומתחרט על חטאיו- באופן זה- מוכיח כי לא ישוב למעשיו הרעים שוב. [על פי "פרפראות לתורה- בשם "מנורת המאור"]
להלן סיפור להמחשת - לב נשבר:
מעשה בתלמידו של הבעש"ט שהיה אמור להיות בעל תוקע בראש השנה, מה עשה? רשם על פתקים מיני כוונות ומסרים שלימדו הבעש"ט והטמין את הפתקים בתוך המחזור, הלך סמוך לתקיעות למקווה טהרה- כדי לטבול, באותו זמן הבעש"ט לקח את המחזור לידיו, ראה את הפתקים ומיד הוציאם, כאשר חזר הבחור, לקח את המחזור ועלה לבימה לתקוע בשופר, חיפש את הפתקים שרשם בהם את כוונותיו שבאמצעותם רצה לכוון לפני התקיעה, מיד חש התלמיד מועקה ושברון לב עמוק ודמעות זלגו מעיניו, בתום תפילה זו אמר הבעש"ט לחסידיו: כי הוא בטוח שתקיעות השופר של התלמיד בקעו רקיעים ואמר לבעל התוקע: דע לך שהכוונות והייחודים דומים למפתחות- ומה המשמעות של מפתח? שהוא שלא תמיד מתאים לכל מנעול והשער נשאר סגור, אך מנגד: לב נשבר דומה לגרזן שמצליח לבקוע כל שער וכל מחיצה! כמו שנאמר: "זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה".
בסיום "ברכת שופרות" ואומרים:
"כי אתה שומע קול שופר ומאזין תרועה ואין דומה לך, ברוך אתה ה' שומע תרועת עמו ישראל ברחמים".
ישנו הבדל בין "מאזין"- לבין "שומע"
"שומע"- זה יותר ממרחק ואילו מאזין- זה משהו יותר מקרוב, כמו שנאמר: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי" [דברים ל"ב, א]
כיוון שמשה היה קרוב יותר לשמים – היה מדבר עם השמים- כאדם המדבר אל רעהו לכן נאמר: " הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם": אך לגבי הארץ שראה אותה מרחוק ,נאמר:"וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ". לכן על קול שופר- ללא הכנעת הלב -נאמר: שומע קול שופר- היינו- שמיעה מרחוק- במצב זה האדם אינו קרוב אל ה' כל כך, אך "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם"- המשמעות: שהאדם קרוב יותר אל אלוקים, תרועת הלב מקרבת את האדם יותר לשם, כמו שנאמר: "קָרוֹב יְהוָה לְנִשְׁבְּרֵי לֵב וְאֶת דַּכְּאֵי רוּחַ יוֹשִׁיעַ".[תהלים ל"ד, י"ט]
אדם בעל הכנעה , ה' קרוב אליו ומאזין לו. "הבחנה זו אינה שייכת למלאכים"
מהות החג
מעניינים הדברים המופעים במדרשים:
"אמר רבי לוי, בכל חודש וחודש (בקיץ) ביקש הקדוש-ברוך-הוא - ליתן לישראל מועד. בניסן נתן - להם פסח. באייר נתן להם -פסח קטן (פסח שני). בסיוון נתן - עצרת (שבועות). בתמוז היה בדעתו ליתן להם מועד גדול, ועשו העגל ובטל (החג של) תמוז ו(של) אב ו(של) אלול, ובא תשרי (שבו סלח השם על מעשה העגל) ופרע להם...".
בספר "אהבת דוד" (לחיד"א – רבי חיים יוסף דוד אזולאי) מתואר: "והנה האבות היו עושים ראש השנה -בתמוז, וכיפור באב – כי כך עושים בשמים. ורק לפי שעשו ישראל העגל בטלו מהם, וכשנתרצה להם הקדוש-ברוך-הוא קבע להם ראש השנה וכיפור בתשרי... וכביכול מענוותנותו גם בשמים עשה כישראל!
רש"ר [הרב שמשון רפאל הירש] שם את הדגש על- "החֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי" החודש השביעי דומה במשמעותו ליום השביעי של השבוע, ביום השביעי יש פנאי לכל אחד ואחד להתבוננות עצמית בעולמו ,ביום זה אנחנו שומטים את כוחנו להשתלט על עולמנו הפרטי וסומכים רק על בורא עולם ובכך אנו זוכים לאנרגיה חיונית מתוך שמחה, באופן דומה -גם החודש השביעי פותח לנו פתח להתבוננות עצמית ובמבט לאחור -אנו שבים להיות במחיצת אלוקים וחשים כאילו נולדנו מחדש על ידי הכפרה, ביום מקודש זה שובתים כל מלאכה , קול השופר מעורר אותנו לשוב למחיצת מלך המלכים.
לסיכום, לאור האמור לעיל, יום תרועה- מכוון לראש השנה- מטרתו לעורר את האדם אל ה', כנאמר: "אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ" ? [עמוס, ג, ו]
יוֹם תְּרוּעָה
שיר מאת: אהובה קליין ©
חודש שביעי ראשון מקודש
מקרא קודש שער חדש
לעם ישראל יום תרועה
כהרף עין העדה קרואה.
קולות שופר מהדהדים
רקיעי שמים מרעידים
לב ונשמה מעוררים
מטף ועד זקן נחרדים.
החזן עטור צחורים
אוחז שופר איילים
ניצב לעיני המתפללים
לקול התרועה מאזינים.
פני מלך המלכים מכבדים
שרביטו באהבה מקבלים
על עוונותיהם מתחרטים
בכוח ההכנעה לטובה זוכים.
הערה: השיר בהשראת פרשת פינחס [חומש במדבר]
ב"ה
דבר החסידות – פרשת פינחס
"ויהי בשמונים שנה"
השבוע, אתכבד להגיש לפניכם נקודה קצרה (מעובדת) על פרשת פינחס, מתוך רשימותיו הקדושות של הרבי, שרשם במחברתו לפני שמונים שנה בדיוק, בוישי שבצרפת.
אולם לפני כן, ניתן רקע קצר על 'תקופת וישי', בעיצומה של מלחמת העולם השניה, ואפתח בציטוט מתוך קונטרס שקיבלתי מידיו הק' של הרבי בעצמו בכ"ח סיון ה'תנש"א לרגל יובל שנים להצלתו 'איש וביתו' מעמק הבכא האירופאי ["קובץ כ"ח סיון – יובל שנים", ב"סקירה קצרה", עמ' 12-13]:
"בתחילת חודש סיון [ה'ת"ש] כבשו הנאצים ימ"ש את פאריז, והחלטתו של כ"ק אדמו"ר שליט"א [הרבי שלנו] היתה נחושה: להתרחק מפאריז. גנרל בכיר בצבא צרפת פנה אז אל כ"ק אדמו"ר שליט"א בהצעה לשהות, עד יעבור זעם, בטירתו ששכנה מחוץ לעיר. כוונתו של הגנרל – שנמנה עם הידידים – היתה לטובה, אך מסתבר כי הצעתו זו נבעה מן העובדה שהצרפתים עדיין לא יכלו לתאר לעצמם את טירוף הכיבוש הנאצי. אלא שכ"ק אדמו"ר שליט"א חזה את הנולד וסירב לקבל הצעה זו. הוא העדיף עליה את הבריחה – מעבר לגבול הכיבוש הנאצי – אל העיר ווישי.
"כמה ימים לפני חג השבועות עזבו כ"ק אדמו"ר שליט"א והרבנית ע"ה את פאריז, באחת הרכבות האחרונות שהצליחו לצאת את העיר. רק לאחר שעלה בידם להבריח את הגבול, תוך סיכון עצמי גדול, הגיעו לעיר ווישי בערב חג השבועות.
"טרם צאתם את פאריז השמיע כ"ק אדמו"ר שליט"א דרשת פרידה בפני חוג שומעיו, בה עודד את הנשארים ועוררם על החיוניות בבטחון בה' ובעבודתו בכל התנאים. לקיום הדרישה האחרונה לא היה צורך להביא הוכחות שהדבר אפשרי: הנהגתו האישית של כ"ק אדמו"ר שליט"א יכלה לשמש לשם כך דוגמא למופת. באותה עת כבר נפוצו עליו בין יהודי פאריז סיפורי מופת, בנוסף לידיעות על גאוותו היהודית שאין בה פשרות ועל מסירות-נפשו לקיום מצוות בכל ההידור האפשרי...
"בווישי שהו כ"ק אדמו"ר שליט"א והרבנית ע"ה במשך מספר חדשים..."
(עד כאן מקובץ הנ"ל)
לכל אורך דרך הנדודים, במצבים הקשים ביותר של העדר מנוחת הנפש מחמת סכנות ורדיפות, כאשר מסביב משתוללת המלחמה העולמית, נוסף על המחסור בספרים, הוסיף רבנו וכתב עוד דף ועוד דף וצירפם למחברת רשימותיו, שנטלה והחזיקה אתו עמו – בבחינת "תלמודו בידו" – בכל מקום, דבר המדגיש את גודל החביבות של רשימות אלה – "תורתך שעשועי" (מתוך המבוא לספר "אוצר רשימות", ג' תמוז תשס"ח).
בחודש תמוז ת"ש, כששהה הרבי כאמור בוישי, נהג לכתוב מידי שבוע ביאורי נושאים מהפרשה, בלול מכל חלקי התורה. אחד הביאורים הוא בנושא הריגת זמרי ע"י פינחס, שנכתבה תחת הכותרת "בלק. ש"ת וישי." [=פרשת בלק שנת ה'ת"ש*, בוישי צרפת] ונקודות קצרות ממנה מוגשות כאן לפניכם, אחרי עיבוד ותימצות.
*) הרבי נמנע ככל הנראה מלכתוב ת"ש, שלא ישמע "תש כוחו" ר"ל. וכן בספרי המאמרים והשיחות של אדמו"ר הריי"צ מאותו שנה נדפס: ה'ש"ת.
~~~
למה דווקא פינחס?
פרשתנו פותחת (כה, יא) "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי".
וצריך להבין הטעם הפנימי לכך, שדווקא פינחס הוא זה שתיקן את מעשה פעור, הרי היו שם גדולים ממנו: משה רבינו ואלעזר הכהן.
ולכאורה אדרבה מצינו לגבי משה שבזכותו מתגברים על פעור, כמו שנאמר (ברכה לד, ו) "ויקבור אותו בגי בארץ מואב מול בית פעור" וארז"ל (תוס' סוטה יד, א – בשם מדבר אגדה) שכשפעור עולה ורוצה לקטרג רואה קבורת משה כו'?
ואין לומר שזהו מפני שפינחס הי' מבאי הארץ – כי א"כ מדוע לא נעשה ע"י אלעזר שגם הוא נכנס לארץ, ויתרה מזו: על ידו נתחלקה הארץ (מסעי לד, יז).
ויש לבאר בכמה אופנים:
על דרך הפשט:
טענת זמרי היתה "אם תאמר זו אסורה, בת יתרו מי התירה לך" (סנהדרין פב, א), וא"כ היה משה רבינו נוגע בדבר, ונראה הדבר כמו ש"עביד דינא לנפשיה" [=עושה דין לעצמו] (ראה ב"ק כז, ב). וגם אלעזר הרי נשא אשה מבנות פוטיאל (וארא ו, כה), שזהו יתרו שפיטם עגלים לע"ז (רש"י), והוא נוגע בדבר.
[ואין להקשות: א"כ הרי גם פינחס הוא נוגע בדבר, שהרי הוא נעשה חלל על ידי זה (שנשא אביו מבנות פוטיאל – ראה רמב"ם הל' איסו"ב פי"א ה"ה-ו) – כי בלאו הכי הרי לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי!]
על דרך ההלכה:
בהריגת זמרי ע"י כהן היה חשש שמא ימות זמרי מיד והכהן יבוא לידי טומאה, ולכן: אלעזר היה כהן גדול וכן משה היה כהן, כפי שדרשו רז"ל (זבחים קב, א) על הפסוק (דבה"י א כג, יד) "משה איש האלקים בניו יקראו על שבט הלוי" – שלא פסקה כהונה אלא מזרעו של משה (אבל משה כל ימיו כהן היה).
משא"כ פינחס הרי לא נתכהן עדיין, כנ"ל*.
ואף שמבואר בתרגום יונתן בן עוזיאל (סוף פ' בלק) שנעשה נס ולא מת מיד – הרי אין סומכין על הנס (ראה פסחים סד, ב). ועוד דבסנהדרין (שם) מונה הגמרא את הניסים שנעשו לפינחס ולא מזכירה נס זה, משמע שמת זמרי**, וכן משמע קצת בדעת זקנים מבעלי התוספות פרשתנו (כה, יג).
על דרך החסידות:
דווקא מפני שפינחס היה "מבנות פוטיאל", שפיטם עגלים לע"ז – היה בכוחו לתקן את חטא הע"ז של פעור, כמאמר רז"ל (סנהדרין לט, ב) "מיניה וביה אבא לישדי ביה נרגא" [=מהיער עצמו לוקחים את ה"יד" לגרזן לכרות בו את היער] וכמבואר בתניא (פל"א) שיש לכפות את הסטרא אחרא "במינה ודוגמתה".
וכפי שמוצאים בהלכה ששלמות התשובה על חטא הוא כשנמצאים במקום ששייך שם חטא זה, כמארז"ל (יומא פו, ב) "באותו פרק באותה אשה באותו מקום", וכמו כשמתקנים כלי הרי צריך לירד למקום הכלי לקחתו ולתקנו (ולכן היה צריך פינחס לרדת "אל הקובה").
וכידוע הסיפור על אדמו"ר האמצעי (סה"מ קונטרסים ח"ב עמ' 712) שהיה באמצע קבלת אנשים ליחידות והפסיק. ואח"כ הסביר שכדי להשיב לשואל דבר תיקון על איזה פגם וכדו' – הוא צריך למצוא בעצמו מעין זה בדקות מן הדקות ואז מוצא עצה איך לתקן.
ומה שמצינו שמשה מכפר על מעשה פעור – הוא לסילוק הקטרוג (או הגנה שלא יבואו לידי חטא), אבל ענין התשובה ותיקון החטא – נעשה דווקא ע"י פינחס, שלא היה כהן, והיה מבנות פוטיאל ויכל לרדת לתקן כנ"ל.
צום קל – יהפך לשמחה – ושבת שלום!
מבוסס על: רשימות חוברת נ' (נד' בספר "רשימות" ח"ב (חוב' לח-קכו) עמ' 123 ואילך. וכן ב"אוצר רשימות" עמ' נא ואילך) סעיף ה' ואילך. העיבוד בסיוע ה'פיענוחים' וההערות של ועד הנחות בלה"ק.
______________
*) ויש לברר הא דקנאים פוגעין בו, אם גם כהן מותר לפגוע בו (אף שיטמא עי"ז) אם לאו. וגם את"ל דמותר – י"ל שבכל זאת "נתעלמה הלכה", כדי שלא יטמא משה או אלעזר.
**) אף די"ל דגם בלא נס אינו מוכרח שימות תיכף ומיד, קודם יציאת פנחס מן האהל.
פרשת פנחס- מהי ברית שלום וכהונת עולם?
מאמר מאת: אהובה קליין.
פרשת פנחס הנקראת על שם פנחס הכהן - פותחת בדברי שבח עליו בפעולתו האמיצה- לשם שמים, כפי שהכתוב מתאר זאת: "וידבר ה' אל-- משה לאמור: פנחס בן- אלעזר בן אהרון הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כיליתי את בני – ישראל בקנאתי: לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום. והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קינא לאלוקיו ויכפר על—בני ישראל": [במדבר כה י-י"ד]
בהמשך הכתוב מתאר את המעשה והפרטים על מעשה פנחס: "ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה את המדיינית- זמרי בן- סלוא נשיא בית אב לשמעוני: ושם האישה המוכה המדיינית- כזבי בת- צור ראש אומות בית אב במדיין הוא:" [שם כ"ה, י"ד-ט"ז]
השאלות הן:
א] מה הטעם בתיאור- ייחוסו של פנחס?
ב] מדוע זכה בשכר כה נכבד?
ג] כיצד ניתנה לפנחס כהונה רק לאחר מעשהו-ומה המשמעות של :"ברית שלום"?
תשובות.
ייחוסו של פנחס.
אברבנאל מפרש: התורה מדגישה את ייחוסו של פנחס לאהרון כדי להודיע- שפנחס לא עסק מעולם בכלי מלחמה ולא למד אף פעם להשתמש בחרב וחנית, אך כשראה את החטא הנורא, פעל ללא היסוס שלא כפי הרגלו.
רש"י מסביר: על פי מסכת סוטה [מ"ג, ע"א:] היות והשבטים היו נוהגים לבזות את פנחס ואומרים: "הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי- אמו [יתרו] עגלים לעבודת אלילים, הרג נשיא שבט מישראל" ! לכן התורה מייחסת אותו לאהרון הכהן.
אלא שאומנם מצד אביו היה פנחס - נכדו של אהרון הכהן, אך מצד אמו הוא היה נכדו של האיש –"שפיטם עגלים לעבודת אלילים"!
לכן רבים מתוך עם ישראל היו תמהים על התנהגותו: ושאלתם הייתה: הייתכן שבן ישראל מוציא להורג אדם ללא משפט? וטענו – כי הוא תפש את אומנותו של עשיו שדרכו היא: "על חרבך תחיה" מכאן שדמו של אבי אמו זורם בעורקיו לפי שפיטם עגלים לעבודה זרה.
מכאן ניתן להבין ,מדוע התורה מדגישה את ייחוסו של פנחס לאהרון הכהן שהצטיין בשמו הטוב: "אוהב שלום ורודף שלום" על ידי כך הכתוב מצדיק את פעולתו של פנחס שלא נבעה מטעם שלילי, אלא מתוך כך שקנא לה' ורצה לקדש שם שמים ברבים.
דבר זה יכול לשמש סמל ומופת לדורות שאחריו.
יש אומרים: כי אלה שדנו לכף זכות את פנחס – מהטעם: כי הוא ראה שהדור פרוץ ולכן הרג את החוטאים אפילו שלא כדין, אך יש שאמרו לו: איך העזת להוציא לפועל את המתת החוטאים- הרי אתה אינך גדול הדור, אלא בן למשפחה בזויה. לכן אסור לך להרוג נפש גם במצב שהדור פרוץ.
הטעם לשכרו של פנחס.
אור החיים מציין שלושה שבחים שגרמו לפנחס לזכות בכהונה:
א] קנאתו לה' – בעצמו ולא על ידי שליחים.
ב] קנאתו - הייתה את כבוד ה' בלבד.
ג]הוא פעל בתוך עם ישראל ללא פחד.
החת"ם סופר מסביר: כי פנחס למד את ההתלהבות המתלווה למצווה- מתוך התלהבותם של החוטאים לדבר עבירה.
ספורנו מתייחס למילה: "בתוכם"- מכאן שפנחס קידש שם שמים לעיני כל ישראל –ממש כמו שהרשעים חטאו [זמרי בן סלוא וכזבי בת צור] עברו את העברה-"לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל"[כ"ה, ו]-"עשה פנחס נקמתו לעיני כולם, כדי שבראותם זה ולא ימחו - יכופר להם על שלא מיחו בפושעים, ובזה השיב את חמתי מעליהם"
רבי יצחק מוורקה אומר: כי מהמילה: "בתוכם"- אנו לומדים שלמרות מה שהתרחש- פנחס נשאר בתוך עם ישראל ולא פרש.
רבינו בחיי אומר: כי פנחס הצטיין במידת הביטחון בה' ועל כך אומר שלמה המלך: "מגדל עוז שם ה' בו –ירוץ צדיק ונשגב" [משלי י"ח, י] הכוונה: אדם הבוטח בה' דומה לאחד שיושב בתוך מגדל עוז ואינו ירא מבני אדם, בדומה לכך אומר דוד המלך: "ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם"[תהלים קי"ח, ו]כל מי שרץ בשם השם מגיע לדרגה רוחנית גבוהה ונשגבה- כיושב במגדל ואם הצדיק רץ בשם ה' אינו נכשל.
ומדוע נאמר :" מגדל עוז" ולא נאמר הר גבוה? התשובה לכך: היות ובזמן מלחמה ,דווקא , המגדל מאד שימושי ומספק בטחון כפי שכתוב אצל מלחמתו של אבימלך:" ומגדל עוז היה בתוך העיר וינוסו שמה" [ שופטים ט', נ"א] והנמשל למגדל עוז- הוא שם השם , כי צדיק הירא ובוטח בה' ודאי לא יהסס לרוץ ובטוח שלא יכשל במרוצתו, הצדיק יהיה פעיל במצוות ה' יומם ולילה ולא יתעייף כי נפשו השכלית תספק לו כוח כמו שאמר הנביא ישעיהו: "וקווי ה' יחליפו כוח יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו" [ישעיהו מ']
במידות אלה התאפיין פנחס- היה ירא את ה' ובטח בו , במטרה לקדשו ברבים על כן זכה להתעלות למדרגה גבוהה.
ברית שלום וכהונת עולם.
המהר"ל מסביר: כי הקטנים לא נמשחו בשמן המשחה , לכן פנחס לא נמשח כי היה קטן באותה העת כאשר משה משח את אהרן ובניו.
גן רווה מסביר: פנחס לא נמשח לפני מעשהו – בתשובתו זו הוא מסתמך על הגמרא:[ תוספות מסכת יבמות כ"ג וגם מסכת בבא בתרא קט"ו] שכל מקום שנאמר:" בן או בנים אין בני בנים כלולים בקבוצה ובמשיחה נאמר:" את אהרון ואת בניו תמשח וקידשת אותם"
מכאן שהציווי שנאמר למשה מתייחס לאהרון ובניו ,אך לא לנכדים והדין הוא: שהמשיחה מתבצעת באמצעות שמן המשחה ואם מושחים את מי שאינו חייב - במשיחה- העונש הוא: כרת. לכן פנחס קיבל את הכהונה רק כשכר על פועלו.
חיזקוני אומר: כי הזכרת הכהונה באה לטהר את פנחס מעוון שפיכות דמים שפוסל בכהונה, כהן שהרג נפש - לא יישא את כפיו, על כן התורה שמה דגש על כך שפנחס אינו כלול בקטגוריה הזו.
המדרש והמעשה מפרש: למרות שכהן שהרג נפש הוא פסול לכהונה , הכתוב מדגיש לנו כי פנחס הוא יוצא מן הכלל, לפי שהוא ידע שעלול להפסיד את כהונתו ואף על פי כן הוא היה מוכן למסור את גופו וכהונתו לכבוד שמים. ולכן "בדין הוא שייטול שכרו"
אבן עזרא: מסביר: כי הבטחת ברית שלום שהובטחה לפנחס- משמעותה: שלא יפחד מאויביו מצד זמרי וכזבי- כי הם לא יוכלו להזיק לו.
"פענח רזא" טוען: כי אף אחד לא יעז להזיק לפנחס מהטעם שהוא השיב את חמת ה' מעל בני ישראל. ואם יהיו בכל זאת אנשים שיגלו רגשות שנאה כלפיו בגלל פעולתו, אל יתעלמו מהתוצאה החשובה: "ולא כליתי את בני ישראל" דבר זה מוכיח שפעל מתוך אהבה גדולה לישראל ומעשהו רצוי בעיני אלוקים.
ספורנו מסביר: כי ברית שלום - היא ערובה שאינו צריך לחשוש ממלאך המוות ואכן פנחס זכה לאריכות ימים, הוא שימש בכהונה גדולה עוד בזמן- פילגש בגבעה שהתרחש אחרי מותם של יהושע והזקנים והוא חי בימי יפתח ויש הסוברים שפנחס הוא אליהו.
רבינו בחיי אומר: כי בכך שפנחס גרם לישראל שנות חיים זכה לחיי נצח וזאת ניתן ללמוד מהמילה: "שלום" המילה מורכבת מהמילים: "שלא למות"
הרמב"ן אומר: משמעות הכהונה היא: כהונה גדולה לעולמים וה' ביקש להכריז על כך: ולכן כתוב: "לכן אמור"
לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן להסיק- כי פנחס פעל מתוך נחישות וחירוף נפש וזאת מתוך אהבתו לעם ישראל ומתוך קנאותו את קנאת ה'- לכן רק בעקבות פעולתו זו - הוא זכה לכהונה וברית שלום וכתוצאה מכך הוא לא היה צריך לחשוש משונאים וזוהי המשמעות של: "ברית שלום"
פנחס ושכרו/שיר מאת: אהובה קליין©
פנחס נכד לאהרון
אוהב ורודף שלום
חיש שלף כידון
בכך מנע אסון.
במו ידיו חסם
את הרוע באדם
חיי עמו הציל
קליפת הרוע השיל.
קנאת אלוקים מחה
לברית שלום זכה
כהונתו עדי עד
השכינה תושיט לו יד.
הערה: השיר בהשראת פרשת פנחס [חומש במדבר]
יוכבד/ שיר מאת: אהובה קליין©
יוכבד אם הנביאים
משה אהרון ומרים הצדיקים
אשת עמרם משבט לוי
בתושייתה נחושה גאולה להביא.
חוכמתה נוסקת לשמים
ביתה תבנה במצרים
בתקופת גזירות שמד
לא תירא ולא תיחת.
בעמל כפיה תעמול
תתברך בכול מכול
זיו שכינה יאיר פניה
הוד והדר יינסכו עליה.
כגפן פורייה בכרמים
שורשיה יצמיחו מנהיגים
מתוכם מושיע וגואל
תורה יביא לישראל.
הערה: השיר בהשראת פרשת פינחס [חומש במדבר]
פרשת פינחס- מי הייתה יוכבד ובמה ייחודה?
מאמר מאת: אהובה קליין.
פרשת פינחס נקראת על שמו – משום שנהג בגבורה והיה איש מעשים ומילא את הכתוב במסכת אבות: "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש"
[אבות ג', ה]
משום כך זכה לברית שלום לכהונת עולם לו ולזרעו..
בפרשה זו , הקב"ה מצווה את משה ואלעזר בן אהרן הכהן- למנות את בני ישראל: "שאו את ראש כל- עדת בני- ישראל מבן עשרים שנה ומעלה לבית אבותם כל יוצא צבא בישראל: וידבר משה ואלעזר אותם בערבות מואב על -ירדן יריחו לאמור: מבן עשרים שנה ומעלה כאשר ציווה ה' את משה ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים" [במדבר כ"ו, ב-ה]
השאלות הן:
א] מה היה מספרם של כל שבטי ישראל?
ב] מי הייתה אשת עמרם – המופיעה בפרשה- ובמה ייחודה?
תשובות.
מספרם של עם ישראל.
ה"חיזקוני" אומר: כי סך כל מספר שבטי ישראל פרט לשבט לוי היו: חמישים ושבע משפחות:
מחנה ראובן בצד דרום - ארבע משפחות לשבט ראובן.
לשמעון- חמש משפחות.
לשבט גד-שבע משפחות.
לשבט יהודה ששכן בצד המזרחי- היו חמש משפחות.
לשבט יששכר היו ארבע משפחות
לזבולון שלוש משפחות.
דגל מחנה אפרים בצד מערב- היו שמונה משפחות
לשבט מנשה, ארבע
ולבנימין שבע משפחות .
בדגל צפונה- שהוא דגל מחנה דן – שבט דן משפחה אחת
שבט אשר חמש משפחות
ולשבט נפתלי ארבע משפחות
בסך הכול: 57 משפחות.
מניין בני ישראל המתרחש בפרשת פינחס קרוב מאד למניין בפרשת במדבר
וההפרש היה אלף שמונה מאות ועשרים נפש פחות בפרשת פינחס.
אצל שבט לוי שנמנו מבן חודש ומעלה - היה גידול של אלף נפשות בעוד שבמדבר- מספרם הסתכם ב:"שנים ועשרים אלף"[נ, ל"ט] בערבות מואב- הם מנו: "שלושה ועשרים אלף"
יוכבד- אשת עמרם.
יוכבד מוזכרת בפרשה: "ושם אשת עמרם יוכבד בת לוי אשר ילדה אותה ללוי במצרים ותלד לעמרם את אהרון ואת משה ואת מרים אחותם":
[במדבר כ"ו, נ"ט]
דעת מקרא מסביר את מהות השם: יוכבד- מורכב מלשון חצי ההוי"ה וכבוד, אשתו של לוי – בן יעקב - ילדה אותה במצרים בכך השלימה מניין שבעים שעד אז היו רק שישים ותשע.
על פי חז"ל : נולדה יוכבד בין החומות [מסכת סוטה י"ב, ע"א] ויתכן ששאר בני יעקב, חוץ מיוסף לא הולידו אחר ירידתם למצרים.
פרטים נוספים על יוכבד מתוארים בחומש שמות, [פרשת שמות ב, א.]
רבינו בחיי מסביר: כי מהמילים: "ויקח את בת לוי" ניתן ללמוד : כי עמרם בעלה של יוכבד פירש ממנה- משום הגזירה: "כל הבן הילוד היאורה תשליכהו" ועל כך דרשו רז"ל" :שיוכבד הייתה בת מאה ושלושים שנה כאשר ילדה את משה במצרים ונהיו לה סממנים של אישה צעירה.
ולגבי המשפט:"ותרא אותו כי טוב הוא" על פי הפשט נראה שהיה משה- יפה וגם נעים בעיניה וזאת גם אם היה כעור, הרי לאימא ישנו אינסטינקט לשמור על בנה מפני סכנה ולהסתירו.
ולפי מדרש חז"ל: יוכבד ראתה כי משה נולד מהול.
ומדרש נוסף אומר- כי ברגע שמשה נולד- התמלא הבית אור.
יוכבד מצטיירת כאישה חכמה - בכך שלקחה עבור משה תיבת גומא והיה בזה משהו מן התחבולה – משום שהניחה את משה הקטן על שפת היאור, כדי שהחוזים בכוכבים ממצרים יראו את התיבה ויאמרו: כי המושיע הושלך ליאור ויתארו לעצמם כי הדבר נובע מתוך כוח אצטגנינותם וילכו לספר לפרעה ואז הגזירה להשליך את הבנים ליאור – תתבטל, כתוצאה מזה -כבר לא יבדקו אם התינוק לאחר השלכתו ליאור - חי, או מת. ולא יחפשו אחריו.
מתוך מעשיה של יוכבד המתוארים בכתובים: ניתן להבחין כי הייתה בעלת תושייה היא ציפתה את תיבת הגומא בחימר ובזפת.
רש"י מדגיש :כי ציפוי הזפת היה מבחוץ, ומבפנים היה טיט כדי שמשה הצדיק לא יריח את ריח הזפת הרע.
ה"כלי יקר" אומר: כי ברגע שכל הבית התמלא אור בעת לידתו של משה, היא חששה שגם המצרים יבחינו באור-לפיכך החליטה להסתירו, שמא המצרים יבחינו באור ועל ידי האור יראו את הילד ולכן הצפינה אותו יותר משאר הילדים.
ועוד חששה – שאם יראו ביתרון האור יסיקו: כי הוא הגואל המוציא אותם מאפלה לאורה ומשעבוד לאורה.
על פי מדרש גדול: משמעות השם יוכבד הוא: פניה היו דומים לזיו הכבוד.
אברבנאל אומר: כי יוכבד ובעלה עמרם שהיו משבט לוי- נחשבו בעלי מזג שווה שהוא תכלית ההצלחה בנישואין.
על פי מדרש רבה: "ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חוכמה, מהו שכר היראה?- תורה. שלפי שיראה יוכבד מפני הקב"ה, העמיד ממנה- משה שכתוב בו: כי טוב הוא, ונתנה התורה על ידו.."[שם, כ]
שוחר טוב מפרש: "חכמות נשים בנתה ביתה"[משלי]- זו יוכבד לפי שזכתה להעמיד שלושה מנהיגים צדיקים: משה, אהרון ומרים.
בזכות משה – היה מזון מן השמים לעם ישראל-המן.
בזכות אהרון בני ישראל חסו בצל ענני הכבוד.
בזכות מרים זכו לבאר מים במדבר.
ושלושתם היו נביאים.
לסיכום, ניתן ללמוד כי: לאור ספירת בני ישראל, נראה שאצל שבט לוי היה גידול של אלף נפשות.
ומתוך שבט זה- יצא מושיען של עם ישראל- הלוא הוא משה.
אך זכות גדולה נפלה בחלקה של יוכבד שזכתה להיות אימם של שלושה מנהיגים בעם ישראל.
בזכות נשים צדקניות- נגאלו ישראל ועתידים גם להיגאל בקרוב. אמן ואמן.
