פרשת פנחס - החוט המקשר בין פנחס לאליהו הנביא.

פרטים

קטגוריה: פרשת פינחס

פורסם בחמישי, 01 יולי 2021 14:41

נכתב על ידי Super User

כניסות: 864

פרשת פנחס - החוט המקשר בין פנחס לאליהו הנביא.

מאת: אהובה קליין.

הפרשה פותחת בגבורתו של פנחס הכוהן: "וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  פִּנְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא - כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי.  לָכֵן, אֱמֹר:  הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם--תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלקיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  י וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה, אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת-הַמִּדְיָנִית--זִמְרִי, בֶּן-סָלוּא:  נְשִׂיא בֵית-אָב, לַשִּׁמְעֹנִי.  וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית, כָּזְבִּי בַת-צוּר:  רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית-אָב בְּמִדְיָן, הוּא.  וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  צָרוֹר, אֶת -הַמִּדְיָנִים; וְהִכִּיתֶם, אוֹתָם.  כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם, בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר-נִכְּלוּ לָכֶם עַל-דְּבַר-פְּעוֹר; וְעַל-דְּבַר כָּזְבִּי בַת-נְשִׂיא מִדְיָן, אֲחֹתָם, הַמֻּכָּה בְיוֹם-הַמַּגֵּפָה, עַל-דְּבַר-פְּעוֹר".[במדבר כ"ה, י- י"ח]

השאלות הן:

א] מי היה פנחס ובמה ייחודו וגדולתו?

ב] מה הקשר בין  פנחס לאליהו הנביא? [מתוך ההפטרה]

תשובות.

פנחס - זהותו, גדולתו - ושכרו.

רש"י מתייחס לפרטים שהתורה מתארת לגבי פנחס:

"פִּנְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן". לרש"י קשה, מדוע התורה מזכירה את ייחוסו של פנחס לאהרון הכוהן- סבו?

תשובת רש"י: "לפי שהיו השבטים מבזים אותו :הראיתם בן פוטי זה שפיטם-אבי אמו- עגלים לעבודה זרה והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב וייחסו אחר אהרון-בקנאו את קנאתי" הכוונה: היות והיו אנשים שלעגו לפנחס על דבר הריגתו את שני החוטאים: זמרי בן סלוא- נשיא בית אב לשמעוני- והמדיינית: כזבי בת צור.[כפי שמתואר בסוף פרשת בלק]:

"וַיַּרְא, פִּנְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר, בֶּן-אַהֲרֹן, הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ.  וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם--אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל -קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה, מֵעַל, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  וַיִּהְיוּ, הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה--אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים, אָלֶף". [במדבר  כ"ה, ז-ט]

לכן הכתוב ייחס את פנחס לאהרון- סבו- היות ופנחס נקם את נקמת ה' וכל זה מתוך קצף - מתוך הקצף[הכעס] של ה'- לכן ראוי הוא לברית שלום ולכהונת עולם לזרעו אחריו.

דעת מקרא סובר: כי הכינוי "אל קנא"  מופיע בתורה רק בענייני עבודה זרה ואת המידה הזו של הקנאה –פנחס סיגל  לעצמו באותו עניין ונהג באותה קנאה שה' נוהג -ובזכות התנהגותו זו - של פנחס הוא סייע למנוע כיליון גדול יותר מתוך עם ישראל שהרי הם נענשו במגפה בגלל שחטאו בזנות.                        בזכותו המגפה נעצרה!

בתוספתא [מסכת סוטה פ"ד] נאמר: "וכן אתה מוצא באברהם, שבמידה שמדד בה- מדדו לו, אברהם, רץ לפני  מלאכי השרת שלוש ריצות.. אף המקום ב"ה רץ לפני בניו שלוש ריצות....."כלומר קיימת מידה כנגד מידה בעולם והקב"ה משיב לבניו טוב- כאשר הם עושים את רצונו וכך גם פנחס קינא את קנאת ה' וכך הביא שלום על ישראל- לכן תמורת מעשה טוב זה- פנחס מקבל מה' ברית שלום.

ר' חיים ליב שמואלביץ בספרו: "שיחות מוסר" מביא את דברי המשנה: "הִלֵּל אוֹמֵר: הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן: אוֹהֵב שָׁלוֹם, וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה" [מסכת אבות א', י"ב] ובהמשך את-

פירוש הרמב"ם: "אמרו שאהרון – עליו השלום-כשהיה מרגיש באדם שתוכו רע וכו', היה מתחיל לו לשלום והיה מתאהב אליו[מתייחס אליו באהבה] והיה מרבה לספר עמו, והיה האיש ההוא מתבייש בנפשו, ואומר אוי לי, אילו היה אהרון יודע- צפון לבי ורוע מפעלי,[אם אהרון היה יודע את האמת עלי - את מה שבתוך לבי ומעשיי הרעים].לא היה מתיר לעצמו להסתכל עלי, כל שכן שידבר עמי ואומנם אני אצלו בחזקת אדם כשר, לכך אני אאמת את דבריו ומחשבתו ואהיה חוזר למוטב, ונעשה   מתלמידיו הלומדים ממנו" כלומר- מרוב היחס החם והאוהב אל האדם גם אם אין התנהגותו טובה-ניתן לקרב אותו ועל ידי כך להשפיע עליו שמיוזמתו ישוב למוטב.

התכונה של אהבת הבריות - היא לא רק במצב ששואפים לקרב את הבריות-לתורה ,אלא גם במצב כאשר יש להרחיק מישהו- גם זאת מתוך לב מלא אהבה יעשה.- דוגמת פנחס שקינא את קינאת ה' והתורה מדגישה באותו זמן את ייחוסו:, כפי שהכתוב מציין: "פִּנְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן"

אומנם אצל אדם רגיל - אהבה ושנאה - אינן יכולות לדור יחדיו, שאינו יכול גם לשנוא וגם לאהוב באותו זמן- אך אצל אברהם אבינו שלא הייתה בו סתירה בין אהבה לשנאה- ושתי מידות אלה- כאחד היו, מצד אחד אהב את ישמעאל כמו את יצחק ,אך מצד שני שנא- על שיצא לתרבות רעה ולא רק שאין הדבר סתירה- שאם לא היה אוהבו  לא יכול היה לשלח את ישמעאל עם אמו למדבר ,כי באותו זמן שמענישים אדם- הדבר נעשה מתוך- מידת הדין, חייבים לעטוף זאת מתוך אהבה כלפיו- רק באופן זה רק כך העונש ראוי - היות והוא נעשה מתוך אהבה.

מידה זו היא גם של הקב"ה. ידוע כאשר נכנסו הגויים להיכל המקדש- ראו את הכרובים "מעורים זה בזה"- כלומר מעורבים זה בזה. אך איך זה מסתדר עם הדעה" שבשעה שישראל היו עושים את רצונו של ה' היו  הכרובים: "פניהם איש אל אחיו" ואילו כאשר לא היו עושים את רצון ה', היו הכרובים " פניהם לבית"- מתבוננים כל אחד לצד קיר המקדש שהיה מולו.

אם כן - בשעת החורבן  כשישראל חטאו לה' כיצד יתכן שהיו הכרובים במקדש מעורבים זה בזה? אלא באותו זמן כאשר ה' מחריב את ביתו והולך להגלות את עמו, גם באותו זמן אלוקים אוהב את עמו אהבה יתרה- ורק מתוך אהבה זו נהג איתם במידת הדין.

הקשר בין פנחס לאליהו הנביא.

קריאת ההפטרה: [מלכים -א, י"ח- י"ט ] הנה קטע הניסיון שאליהו הנביא עושה עם נביאי השקר ומוכיח לכולם כי הוא נביא האמת היחיד:

"ויֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לִנְבִיאֵי הַבַּעַל, בַּחֲרוּ לָכֶם הַפָּר הָאֶחָד וַעֲשׂוּ רִאשֹׁנָה, כִּי אַתֶּם, הָרַבִּים; וְקִרְאוּ בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם, וְאֵשׁ לֹא תָשִׂימוּ. וַיִּקְחוּ אֶת-הַפָּר אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם, וַיַּעֲשׂוּ, וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם-הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד-הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ, וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה; וַיְפַסְּחוּ, עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה.  וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ, וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל-גָּדוֹל כִּי-אֱלֹהִים הוּא--כִּי שִׂיחַ וְכִי- שִׂיג לוֹ, וְכִי-דֶרֶךְ לוֹ; אוּלַי יָשֵׁן הוּא, וְיִקָץ.  וַיִּקְרְאוּ, בְּקוֹל גָּדוֹל, וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם, בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים--עַד-שְׁפָךְ-דָּם, עֲלֵיהֶם.  וַיְהִי, כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם, וַיִּתְנַבְּאוּ, עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה; וְאֵין-קוֹל וְאֵין-עֹנֶה, וְאֵין קָשֶׁב.  וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְכָל-הָעָם גְּשׁוּ אֵלַי, וַיִּגְּשׁוּ כָל-הָעָם אֵלָיו; וַיְרַפֵּא אֶת-מִזְבַּח ה', הֶהָרוּס.  וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים, כְּמִסְפַּר, שִׁבְטֵי בְנֵי-יַעֲקֹב--אֲשֶׁר הָיָה דְבַר-ה' אֵלָיו לֵאמֹר, יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ. וַיִּבְנֶה אֶת-הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ, בְּשֵׁם ה'; וַיַּעַשׂ תְּעָלָה, כְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע, סָבִיב, לַמִּזְבֵּחַ.  וַיַּעֲרֹךְ, אֶת-הָעֵצִים; וַיְנַתַּח, אֶת-הַפָּר, וַיָּשֶׂם, עַל-הָעֵצִים.  וַיֹּאמֶר, מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם, וְיִצְקוּ עַל-הָעֹלָה, וְעַל-הָעֵצִים; וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ, וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ.  וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם, סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ; וְגַם אֶת-הַתְּעָלָה, מִלֵּא-מָיִם.  וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה, וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר, ה' אֱלֹקֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי-אַתָּה אֱלֹקִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ; ובדבריך (וּבִדְבָרְךָ) עָשִׂיתִי, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.  עֲנֵנִי ה', עֲנֵנִי, וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה, כִּי-אַתָּה ה' הָאֱלֹהִים; וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת-לִבָּם, אֲחֹרַנִּית.  וַתִּפֹּל אֵשׁ-ה', וַתֹּאכַל אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הָעֵצִים, וְאֶת-הָאֲבָנִים, וְאֶת-הֶעָפָר; וְאֶת-הַמַּיִם אֲשֶׁר-בַּתְּעָלָה, לִחֵכָה.  וַיַּרְא, כָּל-הָעָם, וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם; וַיֹּאמְרוּ--ה' הוּא הָאֱלֹקִים, ה' הוּא הָאֱלֹקים".

בתחרות זאת בין נביאי השקר וקהל מאמיניהם- אליהו הנביא זוכה להיות הנביא הצודק והדובר אמת.

העם שבתחילת הפרק מהסס על נאמנותו הדתית כפי שאליהו הנביא מאשר בדבריו:

"עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִיפים"? – אחרי שהאש יורדת מן השמים ואוכלת את קורבנו של אליהו וכל הקהל נופלים על פניו ומגיעים לידי מסקנה:

"וַיֹּאמְרוּ--ה' הוּא הָאֱלֹהִים, ה' הוּא הָאֱלֹהִים"

אך בזה לא תם העניין - אליהו הנביא שיודע שכעת איזבל רוצה להתנקם בו היות והרג את נבאי הבעל וביקשה תמיד להשמיד את נבאי ה', לא מפניה הוא בורח- אלא מפני עצמו. רוצה להימלט מייעודו ולכן משאיר את הנער בבאר שבע.

אליהו הנביא נמלט בדומה ליונה הנביא שמנסה להתחמק מאנשי נינווה.

כאשר הוא שוכב מתחת לעץ הרותם, רוצה לברוח מייעודו ואז הוא מקבל עוגת רצפים ומים  ומלאך ה'  מעירו משנתו ומטיל עליו את המשך השליחות וגם בתום הליכה של ארבעים יום- שוב מנסה אליהו להימלט משליחותו , מגיע להר האלוקים- הר חורב ונכנס למערה ללון שם.

אך שם כבר אלוקים פונה אליו ישירות ואומר לו:

"צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה', וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים.."

אליהו אומר לה': שאינו מצליח לשנות את העם לטובה למרות שהם הודו: כי ה' הוא אלוקים- זו לא הייתה הודאה מוחלטת- אלא לאותו רגע- אך העם ממשיך גם אחרי הריגת נביאי השקר את דרכו הרעה– אליהו חש  כי לא עלה בידו לשנות את העם לטובה.

"וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹקֵי צְבָאוֹת, כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל—אֶת -מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ".

אלוקים מודיע לו: כי עליו למנות מנהיגים ועדיין לא תמה שליחותו- למרות שמאס בה. ולכן מטיל עליו להמליך  את המנהיגים שיבואו אחריו"

"וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו, לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק; וּבָאתָ, וּמָשַׁחְתָּ אֶת- חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ--עַל-אֲרָם.  וְאֵת יֵהוּא בֶן-נִמְשִׁי, תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל; וְאֶת-אֱלִישָׁע בֶּן-שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה, תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ.."

בניגוד למשה, אליהו מייצג - אש, רוח וסערה ולא הייתה לו הסלחנות והסבלנות   להנהיג עם  מפוחד ונבוך לאורך תקופה ארוכה. דבר שמתבקש כדי לייצב את האמונה בה' על ידי מנהיגו. לכן עולה בסופו של דבר בסערה השמיימה. כי אינו שייך לארציותו לעולם האנושי והגשמי!

בכל זאת אליהו מזכיר לנו את פנחס - בן אלעזר במידת הקנאות  - אשר קנאותו טובה לרגע נדיר וחריג ,אך לא לאורך זמן לפיכך זוכה ל"ברית שלום"

אליהו גם זוכה  לתיקון שהוא מעין "ברית שלום" הדומה למה שזוכה פנחס, אלא שאצל אליהו זה תיקון  מאוחר יותר ותיקונו יתחיל כפי  שמבטיח הנביא מלאכי: "הנה אנוכי שולח לכם.."

לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן להסיק: כי  פנחס וגם אליהו  נקטו בקנאות ה', אלא  שדרך זו אינה מתאימה לאורך תקופה ארוכה -  כי אם לזמן מוגבל ,נדיר וחריג, היא  אינה מקובלת כדרך המלך להנהגה ממושכת-מבחינה דתית וחינוכית. לכן שכרו של פנחס: "ברית שלום" בכוחה לגרום לאיזון הקנאה המיוחדת  ובמקביל זוכה גם אליהו לסוג של תיקון בדומה לברית שלום של פנחס - אלא שאצלו התיקון מתאחר ובשלבים, ראשיתו בהבטחת הנביא מלאכי במילים:

"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא--לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם ה', הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא..."[מלאכי ג', כ"ג- כ"ד]המשך התיקון בתלמוד ובפולקלור היהודי  בסיפורים עליו. כיסא אליהו - הנועד לסנדק בטקס ברית המילה ובשירה שאנו מזמינים אותו מידי מוצאי שבת לבוא "עם משיח בן דוד".

דבר החסידות – פרשת פינחס* – בין המצרים

פרטים

קטגוריה: פרשת פינחס

פורסם ברביעי, 30 יוני 2021 20:12

נכתב על ידי Super User

כניסות: 1010

ב"ה

דבר החסידות – פרשת פינחס* – בין המצרים

*) בנוגע לשם פינחס ישנם שתי דעות:  א) שבכל התנ"ך נכתב פנחס (חסר יו"ד) חוץ מפעם אחת.  ב) שבכל מקום פינחס (מלא יו"ד) חוץ מפעם אחת (ראה בית שמואל שמות אנשים פנחס. מנחת שי ר"פ פנחס. ועוד). עכ"פ לב' הדעות, כאן בפ' פינחס הוא מלא – כמבואר בזהר (ח"ג ריג, ב) שהוסיפו לו האות יו"ד לאחר שקינא קנאת ה' – ראה עוד בזה בלקו"ש חי"ח בהוספות עמ' 483.

למה פינחס לא מחובר?

לאדמו"ר מהר"ש [=רבי שמואל, דור רביעי לנשיאי חב"ד] היה בילדותו חבר בשם פינחס.

פעם שיחקו ביניהם שני הילדים במשחק:

בחצר היתה באר מים עם שני דליים, כשהיו מושכים את הדלי התחתון למעלה – היה הדלי העליון יורד למטה. והמשחק היה שאחד מהם נכנס לדלי העליון וירד למטה, ואז חברו נכנס לדלי שעלה למעלה ומעלה את חברו, וחוזר חלילה.

באחת הפעמים שאדמו"ר מהר"ש ירד עם הדלי למטה – הלך לו פינחס משם ולא העלה אותו. עד שבאו אנשים לשאוב מים ורק אז העלו את בן הרבי מן הבאר.

לאחר מכן פגש מהר"ש את פינחס ואמר לו:

-         מדוע זה שפרשיות חוקת ובלק הם מחוברים לפעמים, וכן מטות ומסעי מתחברים, ופרשת פינחס שביניהם אינה מתחברת עם אף פרשה?

-         אלא התירוץ הוא: שפינחס "איז א שטעכעדיקער" [הוא 'דקרן']...

לימים, כאשר כבר ישב כ"ק אדמו"ר מהר"ש על כסא נשיאות חב"ד – היה פעם לפינחס הזה סכסוך עם חבירו. נכנס פינחס אל הקודש פנימה לבקש שיתערב הרבי לטובתו.

נענה הרבי ואמר:

-         הלוא כבר אמרתי לך שפינחס הוא 'דקרן'...

 (ע"פ 'רשימות דברים' (להרה"ח ר' יהודה חיטריק) עמ' 146)

~~~

"מצב הדורש לעורר ולעודד"

בעקבות הטרגדיה הנוראה בקריסת הבניין בסרפסייד, מיאמי, לאחרי ששבר על שבר השברנו בכמה מקומות, הן באה"ק והן בחו"ל – בחרתי לחרוג ממנהגי ולפרסם חלק ממכתב כ"ק אדמו"ר ובו טללי נוחם ועידוד וחיזוק מרועם של ישראל. מוקדש לעילוי נשמתם של הנספים זכרונם לברכה

וה' יאמר לצרותינו די ויבנה בית מקדשינו ותפארתינו, ויהפכו ימים אלו לששון ולשמחה.

ב"ה,  בין המצרים, ער"ח מנחם אב . .

ה'תשל"ט.       ברוקלין נ.י.

                               אל כל בני ובנות ישראל

                    בכל מקום שהם

                                                                     ה' עליהם יחיו

אחד"ש וברכה!

ומענין תקופה זו וימים אלה:

בטח אין כל צורך לבאר רציניות המצב בהווה בעולם וכן – בנוגע למצב עמנו בנ"י שליט"א בכ"מ, הן באהקת"ו והן בחו"ל, הן בגשמיות והן ברוחניות, ובמיוחד בנוגע לפועל – מצב הדורש לעורר וביחד עם זה לעודד – את כל אחד ואחת מבנ"י שליט"א להיות איתן בבטחונו בהשם, אשר הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, ובלשון נעים זמירות ישראל "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי",

וביחד עם זה לעורר את כאו"א להוספה ביתר שאת וביתר עז בכל עניני יהדות, התורה ומצוותי', והמעשה הוא העיקר: לימוד התורה (הנגלה והפנימיות) בחיות, קיום מצוותי' בהידור, כולל הציוויים דכל מעשיך יהיו לשם שמים ובכל דרכיך דעהו,

ולימוד מיוחד שהזמן גרמא, ע"פ מש"נ ציון במשפט (תורה) תפדה ושבי' בצדקה, לקבוע (ובמקום שכבר ישנם – להוסיף ב)שיעורי תורה בהלכה ופס"ד

ובאם אפשר – בתורת בית הבחירה בית מקדשנו,

ובצדקה – באם אפשר – בצדקת מקדש מעט בתי כנסיות ובתי מדרשות (כולל – ישיבות כו'),

וע"פ מרז"ל ודאי אשר תשובה ותפלה וצדקה מעבירין כו' ועד אשר אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא, לטוב הנראה והנגלה.

ואף שבטח עושים ומעשים בכ"ז – הרי ע"פ מחז"ל (מכות כג, א) אין מזרזין אלא למזורז, ארשה לעצמי לעורר וכו' עדכ"ז [=על דבר כל זה], ובלשון רבנו הזקן בכיו"ב (אגה"ק סוס"ז), לעורר "להעדפה וזהירות וזריזות יתרה ביתר שאת ויתר עז כפולה ומכופלת למעלה מעלה".

ויה"ר שתיכף בקבלת ההחלטות טובות בכ"ז יקויים, כההבטחה לדניאל (י, יב) "מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין גו' נשמעו דבריך", והרי פס"ד הוא בשו"ע אורח חיים (סו"ס תקעא),

ויהפכו ימים אלה לששון ולשמחה ולמועדים טובים – ובעגלא דידן,

וכימי צאתנו מארץ מצרים . . יראנו נפלאות בגאולתנו האמיתית והשלמה ע"י משיח צדקנו.

בכבוד ובברכה

(חתימת יד קדשו של הרבי)

שבת שלום וחודש של נחמה!

מבוסס על: "מכתב כללי" לבין המצרים ה'תשל"ט. לקוטי שיחות חלק חי, בהוספות – בין המצרים (עמ' 485-6). בשולי המכתב הובאו ריבוי מקורות ומ"מ ותוספת נופך לכל הכתוב במכתב (מקצת המקורות שילבתי בסוגריים בתוך המכתב).

--

צעירי חב"ד – סניף מרום כנען

בהנהלת הרב חיים ודבורה זילבר

שיעורים לנשים  |  מדרשיית נוער  |  מועדון לילדים  |  שיעור לעולים  |  ביקורי בית  |  מסיבות בחגים  |  דוכן תפילין ונרות שבת  |  התוועדויות  |  סדנאות מגוונות  |  תהילים לבנות  |  בדיקת תפילין ומזוזות  |  מכתבי יום הולדת  |  קייטנת גן ישראל  |  שיעור רמב"ם  |  הפצת חומר לשבת וחגים  |  מסיבות ראש חודש  |  ועוד

כתובת: רח' ביאליק 199/3, הר כנען, צפת

כתובת המקלט: רח' זמיר פינת אלכסנדר פצ'רסקי (ע"י המתקנים) איביקור, צפת.

טלפון: 0506-737410

מייל: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

תוכלו לראות תמונות מהפעילות בסניף ע"י הקשה בגוגל 'צעירי חב"ד מרום כנען'.

שבת פרשת פנחס

פרטים

קטגוריה: פרשת פינחס

פורסם בחמישי, 18 פברואר 2021 09:26

נכתב על ידי Super User

כניסות: 1488

פרשת פנחס

מקרא ותרגום | רגע על הפרשה

 

ציורי תנ"ך/ ה' מצווה את משה לצרור את המדיינים/ ציירה: אהובה קליין ©

 "וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  צָרוֹר, אֶת-הַמִּדְיָנִים; וְהִכִּיתֶם, אוֹתָם".

 [במדבר כ"ה, ט"ז- י"ז]

 

 

 

ציורי תנ"ך/ הציווי למשה לעלות להר העברים/ ציירה: אהובה קליין ©

 "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, עֲלֵה אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה; וּרְאֵה, אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. 

וְרָאִיתָה אֹתָהּ, וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל-עַמֶּיךָ גַּם-אָתָּה, כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף, אַהֲרֹן אָחִיךָ"

[במדבר כ"ז, י"ב- י"ד]

 

ציורי תנ"ך/ איזבל שולחת מלאך אל אליהו הנביא/ ציירה: אהובה קליין ©

 "וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ, אֶל-אֵלִיָּהוּ.."  [מלכים א',  י"ט, ב']

 

ציורי תנ"ך/אליהו הנביא בפתח המערה/ ציירה: אהובה קליין©

 "וַיֵּצֵא, וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה; וְהִנֵּה אֵלָיו, קוֹל, וַיֹּאמֶר, מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ".

 [ציור  מתוך ההפטרה -  מלכים-א ,י"ט,  י"ג]

 

  

 

 

ציורי תנ"ך/ יהושע וכלב בן יפונה/ ציירה: אהובה קליין ©

 

"וְלֹא-נוֹתַר מֵהֶם, אִישׁ--כִּי אִם-כָּלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן".

[במדבר כ"ו, ס"ה] 

 

 

 

 ציורי תנ"ך/ משה מתפלל להשגת מנהיג לעם/ ציירה: אהובה קליין ©

 

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, אֶל-ה' לֵאמֹר. 

 יִפְקֹד ה', אֱלֹקי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר,

 אִישׁ, עַל-הָעֵדָה"

[במדבר כ"ז, ט"ו-ט"ז]

 

 

ציורי תנ"ך / "יום תרועה"/ ציירה: אהובה קליין © 

 

 

 

ציורי תנ"ך/ הציווי למשה  לעלות להר העברים/ ציירה: אהובה קליין © 

 

 

ציורי תנ"ך/ שכרו של פנחס-ברית שלום/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד] 

 

 

 

ציורי תנ"ך/ יוכבד עם ילדיה- משה, מרים ואהרון/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]

"ושם אשת עמרם יוכבד בת- לוי....

ותלד לעמרם את אהרון ואת משה ואת מרים אחותם"

[במדבר כ"ו, נ"ט]

עלונים התשפ"א: ישא ברכה | תהילות ישראל | זה השער לה' 

עלונים התשע"ט: ישא ברכה | תהילות ישראל | זה השער לה' | פניני חמד

עלונים התשע"ח: ישא ברכה | אור השבת | תהילות ישראל | זה השער לה'

עלונים התשע"ה: עלון ישא ברכה | עלון זיסקייט אין שבת | עלון מתיקות השבת | עלון זה השער לה' | עלון שערי יוסף 

התשע"ד: עלון ישא ברכה | עלון זה השער לה' | עלון טוב לחסות בה' | עלון סיפורי צדיקים | עלון בני ציון | עלון שערי יוסף 

 

התשע"ג: עלון קבלת שבת | עלון שיחה לעם | וורט לשבת פרשת פנחס | עלון ישא ברכה | עלון כרם יוסף | עלון הוד השבת | עלון מתוקים מדבש | עלון בני ציון | עלון טוב לחסות בה' | עלון קול התורה | עלון זה השער לה' | עלון חכמת שלמה 

התשע"ב: עלון אור החסידות | עלון דבר תורה לשולחן שבת | עלון ישא ברכה | עלון תורה לעם | עלון הוד השבת | עלון טוב להודות 

התשע"א: עלון אור החסידות התשע"א | עלון לפרשת פנחס - גב' שמעוני | דבר תורה לשולחן השבת | עלון ישא ברכה | עלון ישמחו

התש"ע: עלון אור הצדיק | עלון אור החסידות | עלון שבת נט

אהובה קליין: פרשת פינחס- מי היה באמת פינחס ומה פעל למען עם ישראל? | פינחס הוא אליהו/ שיר |פרשת פינחס-האם מנהיג נבחר אלוקים-מצליח תמיד בתפקידו? | מנהיג נבחר אלוקים/ שיר מאת: אהובה קליין (c)

 

ציורי תנ"ך/ אליהו הנביא בצל עץ הרותם/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד] *הציור מתוך ההפטרה: "ויבט והנה...עוגת רצפים וצפחת מים" [מלאכים –א, י"ט,ו] 

 

משה מעמיד את יהושע לפני אלעזר הכהן - ציירה אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ אליהו הנביא עולה בסערה השמיימה: ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ משה סומך את ידיו על יהושע/ציירה: אהובה קליין ©[שמן על בד]

 

ציורי תנ"ך/ יהושע ואנשי גבעון/ציירה/אהובה קליין©[שמן על בד]

-הציור משמש מדרש תמונה לפסוק:

"ויושבי גבעון...ויעשו בעורמה וילכו ויצטיירו ויקחו שקים בלים לחמוריהם ונאודות יי

ן..וילכו אל...יהושע..ויאמרו אליו ואל איש ישראל מארץ רחוקה באנו..."[יהושע ט,ג—ט"ז]

פרשת פנחס

פרטים

קטגוריה: פרשת פינחס

פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:39

נכתב על ידי Super User

כניסות: 1138

פרשת פנחס

פרשת שבוע - דרשות - הרב אריה קרן שליט"א

בקנאו את קנאתי בתוכם וכו (פנחס כה-יא)

 ואמרו חז"ל בקנאו את קנאתי שתי קנאות שהיו לפנחס, כאן במעשה זמרי, ומכיון שפנחס הוא אליהו, ובאליהו נאמר במעשה אחאב (מ"ב י"ט י’) ויאמר קנא קנאתי לה’ אלהי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל וכו’, וכבר אמרו חז"ל שאליהו נענש על אשר אמר כי עזבו בריתך בני ישראל, ואמר הקב"ה הפה שאמר עזבו בריתך הוא יבוא ויעיד שבני ישראל שומרים ומקיימים את הברית בינם לבין הקב"ה, כי אין הקב"ה חפץ שילמדו קטגוריה על בניו, וכבר אמרו חז"ל שהעונש בזה לאליהו היה שהוא צריך להתחלק לכמה ניצוצות של בחינת אליהו ולהיות נוכח בכל ברית וברית, ובשכר קנאה זו זכו בני ישראל לכפרה, שנאמר ויכפר על בני ישראל, כמובא בחז"ל שאמר לו אליהו להקב"ה כיצד אוכל ללכת ולהיות נוכח בכל ברית וברית, שמא יש שם אנשים דלא מעלי ואין אני יכול לסובלם בעוברם על דבר ה’, על זה אמר לו הקב"ה בשבילך אני מכפר להם, וזהו שאמר בקנאו את קנאתי ויכפר על בני ישראל, ובודאי שצריך לומר שהכפרה הזו מועילה כאשר האדם מתעורר בתשובה באותו מעמד, ואז יש כוח בהתעוררות זו לקבל את האדם בתשובה ולכפר על מעשיו הלא טובים שעשה. (וידבר יוסף).

וידבר ה’ אל משה לאמר: פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי (פנחס כה ,י-יא)

לאחר שהיתה מגפה גדולה בישראל ונפלו כ"ד אלף מישראל,כפי שנתבאר למעלה,היו ישראל יכולים לטעון שבזה שהרג פנחס את זמרי לא הועיל כלום.וזה שיכך את חמתו של הקב"ה היה מותם של כ"ד אלף מישראל שנקם מהם על העברה שעשו. לכן אמר כאן: פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני  ישראל בקנאתי. זה שנעצרה המגפה ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי היה רק בגלל מעשה פנחס,שאם לא הוא, לא היה נשאר שריד ופליט מישראל. משל למה הדבר דומה,למלך שהיה מהלך בדרך, ופגע בסיעה של בני אדם.בא אחד מהם וזלזל במלך. כעס המלך כעס גדול ובקש להרוג את כל בני הסיעה. עמד אחד מהם והרג את זה שזלזל במלך,וכשראה המלך כך שכך זעמו,כשראה שיש אחד מהם שחרה לו על שזלזל במלך ועשה מעשה.

כך היה פנחס,שהקב"ה היה מלא כעס על מעשה זמרי מה שהעיז לעשות, וחשב לעשות ח"ו כליה בישראל על ששתקו ולא מיחו,ולא היה מי שיעשה משפטו. אז עמד פנחס ומסר נפשו על קדושת שמו יתברך ועשה משפטו בזמרי. אמר הקב"ה די בזה לשכך את כעסי.

וכשראו השבטים אותו מעשה שעשה פנחס, התחיל: ומבזים אותו והיו אומרים הראיתם בן פוטי זה,בנו של מפטם, שפיטם עגלים לעבודה זרה, שאבי אמו הוא יתרון, ועכשיו בא והרג נשיא שבט מישראל.

והבאור הוא לפי הדין שאין גר יכול להיות דיין בישראל אא"כ היתה אמו מישראל, אבל מותר לו לדון גר אחר כמוהו. וזה מה שאמרו השבטים: מאחר שפנחס בא מגרים,שהרי אמו היתה בת יתרו,אם כן כיצד היה דן ישראל. ואם היה גר היה ניחא,אבל עכשיו שהוא ישראל, כיצד דן. לכן אומר כאן הכתוב: פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. כלומר, מתי אינו יכול לדון, כשגם אביו גר, אבל כאן הרי בא מאלעזר בן אהרן הכהן,שהיה משלשלת היוחסין, ואין גדול ממנו, ועוד, בקנאו את קנאתי בתוך בנ"י, מתי אין גר דן, כשהענין תלוי בבית דין. אבל כאן, הרי זה בא מתוך קנאה,שכל הבועל ארמית קנאים פוגעים בו, וזה יכול לעשות כל אחד. ואין הכרח שיהיה ראוי לדיינות.

ועוד טעם לזה שאמר כאן הכתוב פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, שבשעה שבא ליכנס לאהלו של זמרי להורגו נתכנסו אלפי בני שבט שמעון ורצו להורגו, ומרוב פחד פרחה נשמתו, והקב"ה שלח באותה שעה את שתי הנשמות של נדב ואביהוא ונכנסו בגופו, ומאותה שעה זכה להיות כהן גדול, ועדיין לא היה כהן, כי בשעה שנמשהו אהרן ובניו כבר נולד פנחס, ולא הועיל שמן המשחה שנמשה בו אהרן,שלא הועיל אלא לזה שנולד אחרי כן ואם כן לא היה פנחס כן. ובמעשה זה של זמרי זכה בכהונה. ולפיכך אומר כאן הכתוב: פנחס אלעזר בן אהרן הכהן. ר"ל פנחס זה הוא גם בנו של אלעזר וגם בנו של אהרן, ששתי הנשמות של נדב ואביהו נכנסו בו.

ועוד טעם למה הוצרך הכתוב לומר בן מי היה ובן בנו של מי היה,אע"פ שהדר ידוע מקודם. וזה כדי ללמדו הגבורה וקדוש השם שעשה פנחס,שאילו היה זה איש מלחמה הרגיל בנשק,לא היה פלא כל כך, אבל הוא היה תלמיד חכם ובנו של אלעזר, שאף הוא היה תלמיד חכם והיה נכדו של אהרן,שאף הוא היה תלמיד חכם, ומהיכן למד אומנות זו להשתמש בנשק, שלקח רומח בידו, ולהרוג שני אריות כאלו. נשיא שבט שמעון וכוזבי בת צור בת מלך, ובוודאי דבר גדול הוא. ולפיכך אומר הכתוב: פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, ראו מי הוא פנחס ומה המעשה שעשה, האם אין זה ענין הראוי לשבח. ואע"פ שהקב"ה עשה את כל י"ב הניסים המפורטים במידרש תנחומא, אבל פנחס הוא שהתחיל במצות ומסר נפשו למיתה. ומאחר שהוא מסר נפשו על הדבר, סייעו לו מן השמים.וכן בכל מצוה, כיון שהתחיל אדם אע"פ שהוא ענין קשה,מסייעים לו מן השמים לגומרה.

לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום (פנחס  כה-יב)

כפי שאני נותן רוב שלום על פנחס ואני אומר לו חן חן על כך. ואני משלם לו שכר טוב על שמסר נפשו על כבוד,ומפני שהוא גרם להטיל שלום ביני ובין ישראל בעולם הזה,הוא עתיד להיות אליהו הנביא ולשים שלום ביני ובין ישראל. והוא יהיה השליח לביאת המשיח כי שאומר הכתוב: הנני שולח לכם את אליהו הנביא והשיב לב אבות על בנים. וכן אתן שלום בין ד’ יסודות גופו. שכן ד’ יסודות יש בו באדם,והם יסוד העפר,והאש,והאויר והמים. וכל זמן שאותם ד’ היסודות שרויים בשלוה,אין יסוד אחד מתגבר על חברו,הוא בריא ושלם. אבל אם אין אחדות ביניהם אלא מחלוקת,שהאחד רוצה להתגבר על חברו,אז נחלה האדם והוא עלול למות. וזהו שאומר הקב"ה לפנחס: הנני נותן לו את בריתי שלום,שאשכין שלום ואחדות בין יסודות גופו. ובכך לא ימות אלא יחיה לעולם. וכן היה,שנשאר בחיים לעולם,שפנחס הוא אליהו. ועוד אמר הקב"ה למשה: והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם וגו’,זה שביישוהו השבטים וקראו לו בן פוטי, בן זה שפיטם עגלים לע"ז, אני מייחס אותו שיהיה ראשון לשושלת כהנים גדולים. וכך היה,שרוב הכהנים הגדולים שהיו בבית ראשון ובבית השני יהיו מזרע של פנחס, בשכר זה שקנא את קנאת ה’ צבאות,וגרם לכך שנסלח עונם של ישראל, וכן היה עתיד להיות תמיד שמזרעו הוא הכהן הגדול יכפר על ישראל.

פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן (פנחס  כה-יא)

פנחס לא ניקרא כהן כי נולד לפני שחילקו הכהונה אך אחרי קינאתו את קינאת ה’ זכה להיות כהן שנאמר הנני נותן לו את בריתי שלום. בזכות מסירות הנפש של פנחס שלא פחד שיהרג בידי שבט שמעון וידוע ששבט שמעון מוציאים לפועל כמו שהוציאו לפועל את ניקמת בעילת דינה בת יעקב.

ועוד נאמר לשיבחו של פינחס שלא ידע שמלאך ה’ יעזור לו ומסופר במידרש תנחומא שקרה לפינחס שני עשר ניסים עיין שם ונספר מיקצתם שהרומח לא נישבר בביטנם של זמרי וכוזבי בת צור והעלה אותם לממעלה כמו שיפוד באויר שזה דורש המון כח ולא  פרחה נישמתם מיד, כדי שפינחס לא יטמא למת. ולא טיפטפו טיפות של דם מבטנהם שלא יטמאו את פנחס הכהן ותלה אותם על ענף העץ שכולם יראו והענף לא נשבר.

שכל שבט שמעון רצה לפגוע בפנחס והמלאך עצר אותם כל זה ועוד עשה הקב"ה בשביל פנחס שחשב על שמו יתברך ובכדי להמחיש את גבורת פנחס המשיל משל ששמעתי מעשה במלך שהלך עם נער ליווי מחדר המלוכה לעיירה סמוכה ובדרך תקף אותם שודד. הנער הגן על המלך במסירות גדולה ונתן לו 100.000 זהובים.

כעבור כמה חודשים קרה את אותו סיפור רק עם שומר הראש האישי המובחר של המלך. וחיסל השומר ראש את השודדים. חשב השומר ראש בטח שנגיע לארמון מחכה לי מסיבות וזהובים וחיים מאושרים והנה עבר חודש חודשים וכלום לא קרה. שאל השומר את המלך ברמזים ולא הבין המלך עד שהשומר אגר אומץ ואמר למלך לנער עשית מסיבה ונתת לו זהובים ואילו אני הצלתי אותך משני שודדים ולי לא נתת כלום.

ענה לו המלך, יקירי זה התפקיד שלך לזה הוכשרת ונועדת ובשביל זה אתה מקבל משכורת ואילו אותו נער זה היה פלא פלאים איך מסר את נפשו למען שהוא לא היה חייב ולא היה לו ביטחון ואינו הוכשר למצבים הללו ועשה מעל המוטל עליו ואילו אתה עשית את המוטל עליך לכן אין אתה ראוי ליחס מיוחד. ע"כ בדיוק כך קרה עם פנחס שנאמר ויקום "מהעדה" מהי עדה? קם מעדת סנהדרין שפינחס היה שופט בתוך עדת סנדרין ומסר את נפשו על קידוש ה’ לקנאות את קינאתו בתפקיד שלא מוטל עליו ושלא הוכשר בשבילו,בשביל מה לו להתעסק עם עבריינים בשביל זה יש שופטים ושוטרים שיטפלו במצבים אלו. אלא זה היה  פלא שעשה פנחס מעל המוטל עליו ולכן אמר ה’ הנני נותן  לו את בריתי שלום

וידבר ה’ אל משה לאמר: פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי (פנחס כה , י-יא).

ויהי כאשר בא דוד עד ראש הר הזיתים ויאמר דוד לאנשיו, בקשו לי אליל והבאתם לי, וילכו עבדי דוד לעשות את מצותו ויפגשם חושי חברו של דוד וישאלם לאמור, אנא תלכו? ויענו אותו לאמור, שלח שלחנו אדונינו המלך להביא לו אליל. וימהר חושי ויבוא אל דוד ויאמר לו, הלא תגד לי, אדוני המלך, מדוע צוית את עבדיך להביא אליך אליל? ויען דוד ויאמר, כי יביאהו הלום, והשתחויתי אליו. ויקרע חושי את כתנתו ויזרוק עפר על ראשו ויקרא, האיש כמוך ישתחוה לאליל מעשה ידי אדם?? ויען המלך את חושי ויאמר אתה ידעת כי גדול שמי בכל הארץ וכל שומעי שמעי יאמרו עלי, אין כדוד צדיק מושל ביראת אלהים, רב חסד ומרבה להיטיב, עושה צדקה ומשפט ירא ה’ ובמצותיו חפץ מאוד. והיה כי ישמע העם את אחריתי הרעה, כי קם עלי בני ויהרגני ואמרו, אך שוא עבוד אלהים, אין משפט ואין שופט על כן אמרתי אשתחוה לאליל וחללתי שמי, לבעבור יאמרו כל בני האדם:

אכן יש אלהים שופטים בארץ....

משפטי ה’ אמת צדקו יחדיו... (אגדות ישראל).

ושם איש ישראל המכה אשר הכה את המדינית זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעני (פנחס  כה-יד)

עכשיו מודיע לנו הכתוב מי היה האיש שבא על המדינית שהרגו פנחס. לי שלא הזכיר הכתוב בפרשה הקודמת מי היה. אלא נאמר סתם והנה איש מבני ישראל וגו’,אבל עכשיו שהזכיר הכתוב את פנחס לשבחו,על שקידש את השם,בא לגנות את הרשע, לאמר, נשיא בישראל לא נרתע מלעשות עון זה. ועוד בא הכתוב לומר שפנחס לא פגע בסתם אדם, אלא באיש חשוב שהיה נשיא שבט שלם,וכאילו הרג כל השבט,ומ"מ לא נרתע ממעשהו. וכן פירש הכתוב מי היתה האשה שהרג: הלא היא כזבי בת צור,היינו בתו של מלך,ועד כמה שנאו המדינים את ישראל שהפקירו בת מלכם לעשותה זונה ובלבד להחטיא את ישראל. ועוד בא הכתוב לשבח את פנחס שהרג בת מלך,והיינו כאילו הרג אומה שלמה, ומ"מ לא נרתע מלעשות כן.

ועוד בא הכתוב להודיענו בזה שנאמר ושם איש ישראל המוכה וגו’ שבזה שנהרג האיש לא נתכפר לו עונו אלא את המדינית הוא נשאר דבוק בה גם בעולם הבא ושם יקבל עונשו. שכל הבועל ארמית הוא נדבק בה ככלב ולא נפטר ממנה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב (מעם לועז).

וע"י שקינא פינחס את קינאתה שהרג את זמרי בן סלוא והחדיר ללב כל ישראל את מידת הקנאות,שלא יוכלו לסבול בקרבם עוברי עבירה.

אך השבטים חשדו בו הרי מותר לקנאות קינאת ה’ רק כמו שהפסוק אומר: בקנאו את קינאתי שפינחס ליבו היה טהור והמעשה לשם שמים ולא לשם שכר וכבוד.

וחשדו בפינחס שליבו לא טהור ולא קנא את קינאתו כי היה בן פוטי שהיה עובד ע"ז וכנראה יש בו את מידת האכזריות של עובדי הע"ז ולחיתוך כך החליט לקום ולשפוך דם חברם.

צרור את המדינים והכיתם אותם כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור ועל דבר כזבי בת נשיא מדין (פנחס כה, טז-יח)

והמחטיא את האדם גרוע מן ההורגו, שההורגו מאבד רק גופו, והמחטיאו מאבד גם נשמתו. ומאחר שהמדינים רצו לאבד אתכם מן העוה"ז  ומן העוה"ב, לכן אתם צריכים להשתדל ולהורגם, שהבא להורגך השכם והורגו.

ויש אומרים זה שצוה הקב"ה לצרור את המדינים ולא להתגרות במואב, מפני שעתידה היתה לצאת מהם רות המואביה זו המרגלית הטובה. ולכן אחרי שנולדה רות המואביה לחמו במואב.

אך בגורל יחלק את הארץ לשמות מטות אבותם ינחלו (פנחס כו-נה)

ויש אומרים שארץ ישראל נתחלקה בגורל לי"ב חלקים, שוים לי"ב שבטים, שלא היה לאחד שטחח גדול יותר מחברו. וזה שאומר הכתוב לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט את נחלתו, שמשמע מכאן שהיו מחלקים הארץ לפי מספר הנפשות שיש בכל שבט, מי הרבה ומי מעט. היינו לאחר שכבר נפל חלק לכל שבט היו באים הנשיאים ומחלקים אותו חלק לפי נפשותיו. שאם היה לשבט הרבה נפשות היו מחלקים אותה להרבה חלקים ואם היה מעט, חילקו למעט חלקים.

ויש אומרים שהגורל היה מודיע החלקים של כל שבט, והגורל הודיע שחלק פלוני יטול שבט פלוני, אבל לא אמר כמות המקום שיקח כל שבט. ולכן היה הכרח שיצוה הקב"ה את אלעזר עם הנשיאים שיראו לפי הנפשות של כל שבט שיתנו לי מדת השטח באותו תחום שקבע הגורל. שאם שבט יש לו הרבה אוכלוסים נתנו לו שטח גדול ולהיפך. וזהו שנאמר לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו וגו’.

ואלה פקודי הלוי למשפחתם לגרשון משפחת הגרשני לקחת משחת הקהתי וכו’ (פנחס, כו-נז)

בפרשה זו מודיע הכתוב מנינם של שבט לוי, מפני ששבט לוי נמנה לחוד לפי ששאר השבטים נמנו מבני עשרי שנה ולמעלה, ושבט לוי נמנה מבן חודש ומעלה. והטעם ששאר השבים נמנו מבני כ’ ומעלה ושבט לוי מבן חודש, כי אלו שהיו מבני כ’ ומעלה עתידי היו ליטול חלק בארץ ולכן נמנו כדי לדעת מספר האנשים שיטלו חלק בארץ, אבל שבט לוי לא לקח חלק בארץ לכן  נמנו מבן חודש ומעלה.

אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפנהם ואשר יוצאים ואשרי יביאם (בלק כז-יז)

"יצא לפניהם" ינהיג את העדה אחריו וירד לעם כדוד המלך שרקד עם עמו.

"ואשר יוציאם" מן השפלות והטומאה.

’’ואשר יביאם" ומכניסם אל הרוממות והקדושה.

אמר רבי ישראל מסלנט זצ"ל על מאמר חז"ל במסכת סוטה: "בעקבא דמשיחה פני הדור כפני הכלב" ויש להבין מה טיבו של משל זה?

טבעו של כלב שהוא רץ תמיד לפני אדוניו ומפעם לפעם הוא מפנה ראשו לאחוריו לראות לאן פני אדוניו מועדות ללכת שלא יברח לו.

בעיקבא דמשיחה יהיה "פני הדור" אלא שמתימרים להיות מנהיגיו של הדור הפנים (דוברי הדור) "כפני כלב" שהולכים לפני העם אמנם רשמי הם ראשי ממשלות אך בפועל הם שבוים בידי התקשורת העיתונות ומה שאומרים ברחוב ונתונים לסחטנות של מפלגות שמאיימות על הכסא שלהם ולכן לעולם הם לא יעשו מה שהם רוצים אלא מה שמכוון אותם הציבור. ולכן בשיטה זו אף פעם לא יהיה מנהיג אמיתי שינהיג את העם באמת שנאמר "ולא תהיה עדת ה’ כצאן אשר אין להם רועה כי המנהיגים של היום דומים לבובה עם חוטים. ישנם שתי סוגים של רועה צאן האחד רואה את הצאן ומטפל בו בצורה ניפלאה אך לא בגלל שאוהב את הצאן מכיוון שהצאן הוא מקור פרנסתו וממנו הרועה מתקיים כלומר את טובת עצמו הוא מבקש. זה כמו מנהיג שדואג לעם בדיקדוק לשם שישאר בכיסא המנהיג לשם כבוד ומעמד. ואילו יש רועה שרועה צאן בחינם בשדות של אחרים לא לשם פרנסתו אלא אך ורק לשם הצאן והבקר זה מנהיג אמיתי ולכן בחרו את יהושע בן נון שהוכיח את מנהיגותו שכרת ברית עם הגבעונים בשם הקב’’ה ולבסוף גילה שהם משבע האומות שאסור לכרות איתם ברית ולכן זאת שבועת שקר ושבועת שקר אפשר לבטל, אך יהושע בן נון לא הסכים שמע יאמרו הגוים שבני ישראל סתם נשבעים בשם של הקב"ה הוא היה מחושבי שמו יתברך העם יתרגז ואיים על כיסאו בתור מנהיג וזה לא מה שהדאיג את יהושע בן נון הסוף ידוע הקב"ה העמיד חמה מול לבנה שנאמר שמש בגיבעון דום וירח בעמק אילון אמר הקב"ה ליהושע בן נון אתה חשבת על שמי באמת עד כדי כך שפעלתה נגד ההלכה כדי ששם ה’ יתגדל בעולם אזי אני אדאג ששימך יזכר לדורות ע"י הנס הזה לצערי כיום אין מנהיגם שיקנאו את קינאת הקב"ה באמת, והרועה האמיתי של ישראל הוא ה’ יתברך כמו שאמר יעקב אבינו "האלוהים הרועה אותי’’ (בראשית יח-טו) וכפי שאמר דוד המלך "ה’ רועי לא אחסר: (תהילים כג-א).

צו גרוש כללי, חתום על ידי המנהיג המקומי הוציא ליהודי טהרן. תוך שבוע עליהם לעזוב את המקום  וללכת אל הבלתי נודע, גזרה נוראה זו נחתה על ראשם של היהודים בעת של מעשה זה:

יהודי אחד מתושבי המקום התאסלם איש לא ידע את נימוקיו ומניעיו. מומר זה לא הסתפק במעשהו, אלא חיפש דרכים לבסס מעמדו בקרב המוסלמים. הוא הרבה ללעוג ליהודים ולמנהיגיהם, ובכל הזדמנות הפגין את נאמנותו לדת האסלם.

יום אחד השתתף המומר בארוע שבו נכח גם המנהיג האיסלמי. המומר הוצג לפני המנהיג כאיש חכם שידע לבחור בדרך הנכונה, דרך האיסלם. כדי להעלות את מעמדו בעיני המנהיג, הפטיר המומר ואמר:

"היהדות היא דת בלתי נסבלת".

"מה כונתך"" התענין המנהיג האסלמי כשהוא קורן מנחת.

"היהודים אומרים תמיד טוב שבגוים הרוג!, הנשמע כדבר הזה? על ברכי פתגם זה הם מגדלים את ילדיהם. זוהי הסתה נוראה נגד המוסלמים".

המומר הבחין, כי הצליח במשימתו. פניו של המנהיג אדמו מכעס, נחיריו רטטו והוא בקש מן המומר לחזור בשנית על דבריו. לאחר שהתרשם מאמיתת האמרה, הוציא צו גרוש ליהודי טהרן.

בתוך שעות ספורות נפוצה הידיעה הנוראה.

מועד הגרוש נקבע לשבוע הבא. יהודי טהרן לא ידעו כיצד לנסות ולשכנע את המנהיג, שיחזור בו, וכיצה להרגיעו כשהמימרא "טוב שבגויים הרוג" גרמה לכך.

ימי צום ותענית נגזרו על בני הקהילה, תפילות ותהילים נשמעו בכל בתי הכנסיות. יהודי טהרן ציפו לנס.

לטהרן הגיע חכם מולא אג’בבא, איש צדיק וחכם ממנהיגי הקהילה היהודית בעיר. תושביה טרם שמעו על הגזרה הנוראה שנגזרה על אחיהם בטהרן.

החכם הגיע לעיר הבירה, כדי לנסות להקל את עול המיסים של תושבי עירו.

כשהגיע חכם אג’בבא לטהרן, פגש קהילה אבלה ועצובה, המכינה עצמה לגלות.

לאחר ברורים נודע לו פשר הגזרה, והוא החליט ללכת למנהיג ולנסות לבטלה.

"אלך ואדבר עם המנהיג המוסלמי", הציע החכם לראשי היהודים בטהרן. הסכימו לדברי החכם, וברכוהו שיצליח במשימתו.

פנה החכם מולא אג’בבא לביתו של המנהיג המוסלמי, והודיע לו כי יש בידו הסבר נכון לפתגם היהודי, הסבר שבודאי יניח את דעתו של המנהיג המנהיג המוסלמי נאות לקבלו בלשכתו, והחכם קד קידה לעומתו ופתח בדבריו.

"כבודו יודע, כי ביהדות ובאסלם יש דברים רבים דומים. בתורתנו יש ימי צום, ואף לכם יש ימי צום. לנו יש מקום תפילה – בית הכנסת, וגם לכם יש מסגד ועוד...

המנהיג האזין לדברי החכם בקשב רב, הוא אהב את גישתו החיובית של החכם, המכבדת כאילו את דתו ומנהגיה.

החכם מולא אג’בבא המשיך.

אך יש דבר אחד מרכזי, שבו אנו שונים מכם, כשבית המקדש היה קיים היתה לנו הרשות לדון אנשים העוברים על דיני תורתנו לאחת מארבע מיתות בית דין  עד כדי כך, שאם אנשי עיר שלמה עברו עבירה היתה אפשרות להרוג את כל אנשי העיר  או לשרוף את כולה. כשאנשי עיר שלמה עבדו עבודה זרה, האסורה לנו, היהודים  היו צריכים לדון את העיר לשרפה, להרוג את כולם. אך עתה, משחרב בית המקדש שוב, אין לנו הרשות והסמכות לעשות כן, ולכן אנו מתקשים לא אחת לטפל בחוטאים, אבל אין בכחנו בשום און לגזור מות על איש וכמובן לא על עיר שלמה. לעומת זאת אצלכם הסמכות להרוג עדיין קיימת". לכן ישנה עליה חדה בחוטאים היהודים כי אין להם מימה להירתע בזמן שהם חוטאים.

המנהיג הנהן בראשו להסכמה וחכם אג’בבא סיים את דבריו, "זו אפוא כונת הפתגם ’’טוב שבגויים הרג’’ הטוב שבגויים כלומר  היתרון שלכם על העם היהודי הוא ב’הרג’ ברשות שיש לכם להרג רשות שניטלה מאתנו. (613 סיפורים על תרי"ג).

יהושע החרים את העיר יריחו, משום שהיתה בה טומאת עבודה זרה, יותר מכל עיר אחרת בארץ ישראל. ולכן היה לה דין של עיר הנידחת. יהושע גזר שלא תבנה יריחו עוד כדין עיר הנידחת.

לאחר שכבש יהושע בן נון את יריחו, הרס אותה לגמרי וקלל את מי שיבנה את העיר אי פעם כל בניו של האיש אשר יעז לבנות את העיר יריחו ימותו.

שר האוצר של המלך אחאב היה אחד מראשי עובדי הבעל  עובדי אלילים  ושמו חיאל.

יחד עם המלך חטא והחטיא את העם.

מכיון שלא האמין בה’ , לא האמין חיאל גם לדברי נביאי ה’. לא שם ליבו לדברים, ובעצת המלך אחאב ובעידודו, בנה את העיר יריחו. ואכן התקימה בו קללת הנביא. כשיצק את יסודות העיר מת בנו בכורו. אך הוא לא שם ליבו לכך, ולא ראה בכך סימן לקיום גזרת יהושע, וכשהציב את הדלת בפתחי הבתים מת הצעיר שבבנים.

קללתו של יהושע על בונה העיר התקימה (613 סיפורים על תרי"ג).

וידבר ה’ אל משה לאמר צו את בני ישראל ואמרת אלהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו (פנחס כח, א-ב)

בפרשיות אלו הודיע הקב"ה למשה איזה קרבנות יביאו בכל יום וביום השבת ובכל ר"ח והקרבנות של כל מועד כיצד יהיו בשעה שיכנסו לארץ ויבנה בית המקדש.

ולמה נסמכה פרשת הקרבנות  למותו של משה, להודיענו שכל זמן שהיה משה קיים לא היו ישראל צריכים לקרבנות, שהיה די בזכותו של משה להגן עליהם במקום הקרבנות, אבל עכשיו שהגיעה שעתו של משה להסתלק מן העולם, ולא ישאר מי שיגן עליהם, צוה הקב"ה למשה על הקרבנות שיגנו עליהם.

שהקב"ה ציוה לנו על הקרבנות מאהבתו שאוהב אותנו, ובפרט מצוה זו של קרבן תמיד שיהיה רפואה לעונותנו. ולכן כל מי שהיה דר בירושלים לא היה בידו עון, שתמיד של שחר היה מכפר על עונות של לילה ותמיד של בין הערבים היה מכפר על עבירות שעשה אדם במשך היום.

ויש אומרים עוד רמז למה נסמכה פרשה זו לענין מותו של משה, שאמר הקב"ה למשה: למה אתה מבקש ממני שאמנה מנהיג על הציבור, צוה להם אתה. משל לאשת מלך שעמדה להסתלק מן העולם. בקשה מן המלך שינהוג עם בניה בטוב ולא יכאיבם בדברים קשים. אמר לה המלך וכי לי את צריכה לצות על כך. צווי על בניך שישמעו בקולי ובודאי אנהג בהם יפה. אף משה כשעמד להסתלק מן העולם ביקש מאת הקב’’ה יפקוד אל אלהי הרוחות לכל בשר וגו’ שיעמיד עליהם פרנס טוב, אמר לו הקב"ה צו את בני ישראל וגו’ ר"ל, וכי לי אתה צריך לבקש על כך, אמור לבנ"י שיחלקו לי כבוד ואל יעבדו ע"ז וממילא אנהג בהם יפה (מעם לועז)

וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימם ושני עשרנים סלת מנחה בלולה בשמן ונסכו (פנחס, כח-ט)

כאן צוה לנו הקב"ה שמלבד קרבן התמיד שמביאים בשבת כמו שמביאים בכל יום, יש להקריב בו גם קרבן מוסף, שאחרי שמקריבים קרבן תמיד של בוקר, מקריבים עודג שני כבשים עם מנחתו ונסכו, כפי שמביאים עם קרבן התמיד, וזה נקרא קרבן מוסף.

ובחדש הראשון בארבעה עשר יום לחודש פסח לה’ (פנחס כח-טז)

אחרי שצונו הכתוב אודות הקרבנות של כל יום ושל שבת ושל ר"ח מודיענו כאן דיני קרבנות המועדים. ופתח בקרבנות הפסח, שהוא היום טוב הראשון שנצטוו עליו  ישראל.

ובחדש הראשון שהוא חודש ניסן בארבעה עשר יום לחודש פסח לה’ אז יש להקריב קרבן פסח כפי  ובחמישה עשר יום לחודש הזה וגו’, מלבד עלת הבקר וגו’. כל זה מלבד העולה שצריכים להקריב כל יום. וביום השביעי מקרא קדש וגו’, שהותר רק מלאכת אוכל נפש ובאמצע חול המועד.

דבר החסידות – פרשת פינחס

פרטים

קטגוריה: פרשת פינחס

פורסם בחמישי, 29 אוקטובר 2020 19:43

נכתב על ידי Super User

כניסות: 1053

ב"ה   

דבר החסידות – פרשת פינחס

"ויהי בשמונים שנה"

השבוע, אתכבד להגיש לפניכם נקודה קצרה (מעובדת) על פרשת פינחס, מתוך רשימותיו הקדושות של הרבי, שרשם במחברתו לפני שמונים שנה בדיוק, בוישי שבצרפת.

אולם לפני כן, ניתן רקע קצר על 'תקופת וישי', בעיצומה של מלחמת העולם השניה, ואפתח בציטוט מתוך קונטרס שקיבלתי מידיו הק' של הרבי בעצמו בכ"ח סיון ה'תנש"א לרגל יובל שנים להצלתו 'איש וביתו' מעמק הבכא האירופאי ["קובץ כ"ח סיון – יובל שנים", ב"סקירה קצרה", עמ' 12-13]:

"בתחילת חודש סיון [ה'ת"ש] כבשו הנאצים ימ"ש את פאריז, והחלטתו של כ"ק אדמו"ר שליט"א [הרבי שלנו] היתה נחושה: להתרחק מפאריז. גנרל בכיר בצבא צרפת פנה אז אל כ"ק אדמו"ר שליט"א בהצעה לשהות, עד יעבור זעם, בטירתו ששכנה מחוץ לעיר. כוונתו של הגנרל – שנמנה עם הידידים – היתה לטובה, אך מסתבר כי הצעתו זו נבעה מן העובדה שהצרפתים עדיין לא יכלו לתאר לעצמם את טירוף הכיבוש הנאצי. אלא שכ"ק אדמו"ר שליט"א חזה את הנולד וסירב לקבל הצעה זו. הוא העדיף עליה את הבריחה – מעבר לגבול הכיבוש הנאצי – אל העיר ווישי.

"כמה ימים לפני חג השבועות עזבו כ"ק אדמו"ר שליט"א והרבנית ע"ה את פאריז, באחת הרכבות האחרונות שהצליחו לצאת את העיר. רק לאחר שעלה בידם להבריח את הגבול, תוך סיכון עצמי גדול, הגיעו לעיר ווישי בערב חג השבועות.

"טרם צאתם את פאריז השמיע כ"ק אדמו"ר שליט"א דרשת פרידה בפני חוג שומעיו, בה עודד את הנשארים ועוררם על החיוניות בבטחון בה' ובעבודתו בכל התנאים. לקיום הדרישה האחרונה לא היה צורך להביא הוכחות שהדבר אפשרי: הנהגתו האישית של כ"ק אדמו"ר שליט"א יכלה לשמש לשם כך דוגמא למופת. באותה עת כבר נפוצו עליו בין יהודי פאריז סיפורי מופת, בנוסף לידיעות על גאוותו היהודית שאין בה פשרות ועל מסירות-נפשו לקיום מצוות בכל ההידור האפשרי...

"בווישי שהו כ"ק אדמו"ר שליט"א והרבנית ע"ה במשך מספר חדשים..."

 (עד כאן מקובץ הנ"ל)

לכל אורך דרך הנדודים, במצבים הקשים ביותר של העדר מנוחת הנפש מחמת סכנות ורדיפות, כאשר מסביב משתוללת המלחמה העולמית, נוסף על המחסור בספרים, הוסיף רבנו וכתב עוד דף ועוד דף וצירפם למחברת רשימותיו, שנטלה והחזיקה אתו עמו – בבחינת "תלמודו בידו" – בכל מקום, דבר המדגיש את גודל החביבות של רשימות אלה – "תורתך שעשועי" (מתוך המבוא לספר "אוצר רשימות", ג' תמוז תשס"ח).

בחודש תמוז ת"ש, כששהה הרבי כאמור בוישי, נהג לכתוב מידי שבוע ביאורי נושאים מהפרשה, בלול מכל חלקי התורה. אחד הביאורים הוא בנושא הריגת זמרי ע"י פינחס, שנכתבה תחת הכותרת "בלק. ש"ת וישי." [=פרשת בלק שנת ה'ת"ש*, בוישי צרפת] ונקודות קצרות ממנה מוגשות כאן לפניכם, אחרי עיבוד ותימצות.

*) הרבי נמנע ככל הנראה מלכתוב ת"ש, שלא ישמע "תש כוחו" ר"ל. וכן בספרי המאמרים והשיחות של אדמו"ר הריי"צ מאותו שנה נדפס: ה'ש"ת.

~~~

למה דווקא פינחס?

פרשתנו פותחת (כה, יא) "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי".

וצריך להבין הטעם הפנימי לכך, שדווקא פינחס הוא זה שתיקן את מעשה פעור, הרי היו שם גדולים ממנו: משה רבינו ואלעזר הכהן.

ולכאורה אדרבה מצינו לגבי משה שבזכותו מתגברים על פעור, כמו שנאמר (ברכה לד, ו) "ויקבור אותו בגי בארץ מואב מול בית פעור" וארז"ל (תוס' סוטה יד, א – בשם מדבר אגדה) שכשפעור עולה ורוצה לקטרג רואה קבורת משה כו'?

ואין לומר שזהו מפני שפינחס הי' מבאי הארץ – כי א"כ מדוע לא נעשה ע"י אלעזר שגם הוא נכנס לארץ, ויתרה מזו: על ידו נתחלקה הארץ (מסעי לד, יז).

ויש לבאר בכמה אופנים:

על דרך הפשט:

טענת זמרי היתה "אם תאמר זו אסורה, בת יתרו מי התירה לך" (סנהדרין פב, א), וא"כ היה משה רבינו נוגע בדבר, ונראה הדבר כמו ש"עביד דינא לנפשיה" [=עושה דין לעצמו] (ראה ב"ק כז, ב). וגם אלעזר הרי נשא אשה מבנות פוטיאל (וארא ו, כה), שזהו יתרו שפיטם עגלים לע"ז (רש"י), והוא נוגע בדבר.

[ואין להקשות: א"כ הרי גם פינחס הוא נוגע בדבר, שהרי הוא נעשה חלל על ידי זה (שנשא אביו מבנות פוטיאל – ראה רמב"ם הל' איסו"ב פי"א ה"ה-ו) – כי בלאו הכי הרי לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי!]

על דרך ההלכה:

בהריגת זמרי ע"י כהן היה חשש שמא ימות זמרי מיד והכהן יבוא לידי טומאה, ולכן: אלעזר היה כהן גדול וכן משה היה כהן, כפי שדרשו רז"ל (זבחים קב, א) על הפסוק (דבה"י א כג, יד) "משה איש האלקים בניו יקראו על שבט הלוי" – שלא פסקה כהונה אלא מזרעו של משה (אבל משה כל ימיו כהן היה).

משא"כ פינחס הרי לא נתכהן עדיין, כנ"ל*.

ואף שמבואר בתרגום יונתן בן עוזיאל (סוף פ' בלק) שנעשה נס ולא מת מיד – הרי אין סומכין על הנס (ראה פסחים סד, ב). ועוד דבסנהדרין (שם) מונה הגמרא את הניסים שנעשו לפינחס ולא מזכירה נס זה, משמע שמת זמרי**, וכן משמע קצת בדעת זקנים מבעלי התוספות פרשתנו (כה, יג).

על דרך החסידות:

דווקא מפני שפינחס היה "מבנות פוטיאל", שפיטם עגלים לע"ז – היה בכוחו לתקן את חטא הע"ז של פעור, כמאמר רז"ל (סנהדרין לט, ב) "מיניה וביה אבא לישדי ביה נרגא" [=מהיער עצמו לוקחים את ה"יד" לגרזן לכרות בו את היער] וכמבואר בתניא (פל"א) שיש לכפות את הסטרא אחרא "במינה ודוגמתה".

וכפי שמוצאים בהלכה ששלמות התשובה על חטא הוא כשנמצאים במקום ששייך שם חטא זה, כמארז"ל (יומא פו, ב) "באותו פרק באותה אשה באותו מקום", וכמו כשמתקנים כלי הרי צריך לירד למקום הכלי לקחתו ולתקנו (ולכן היה צריך פינחס לרדת "אל הקובה").

וכידוע הסיפור על אדמו"ר האמצעי (סה"מ קונטרסים ח"ב עמ' 712) שהיה באמצע קבלת אנשים ליחידות והפסיק. ואח"כ הסביר שכדי להשיב לשואל דבר תיקון על איזה פגם וכדו' – הוא צריך למצוא בעצמו מעין זה בדקות מן הדקות ואז מוצא עצה איך לתקן.

ומה שמצינו שמשה מכפר על מעשה פעור – הוא לסילוק הקטרוג (או הגנה שלא יבואו לידי חטא), אבל ענין התשובה ותיקון החטא – נעשה דווקא ע"י פינחס, שלא היה כהן, והיה מבנות פוטיאל ויכל לרדת לתקן כנ"ל.

צום קל – יהפך לשמחה – ושבת שלום!

מבוסס על: רשימות חוברת נ' (נד' בספר "רשימות" ח"ב (חוב' לח-קכו) עמ' 123 ואילך. וכן ב"אוצר רשימות" עמ' נא ואילך) סעיף ה' ואילך. העיבוד בסיוע ה'פיענוחים' וההערות של ועד הנחות בלה"ק.

______________

*)  ויש לברר הא דקנאים פוגעין בו, אם גם כהן מותר לפגוע בו (אף שיטמא עי"ז) אם לאו. וגם את"ל דמותר – י"ל שבכל זאת "נתעלמה הלכה", כדי שלא יטמא משה או אלעזר.

**)  אף די"ל דגם בלא נס אינו מוכרח שימות תיכף ומיד, קודם יציאת פנחס מן האהל.