פרשת פינחס

דבר החסידות – פרשת פינחס

ב"ה   

 

דבר החסידות – פרשת פינחס

 

"ויהי בשמונים שנה"

 

השבוע, אתכבד להגיש לפניכם נקודה קצרה (מעובדת) על פרשת פינחס, מתוך רשימותיו הקדושות של הרבי, שרשם במחברתו לפני שמונים שנה בדיוק, בוישי שבצרפת.

 

אולם לפני כן, ניתן רקע קצר על 'תקופת וישי', בעיצומה של מלחמת העולם השניה, ואפתח בציטוט מתוך קונטרס שקיבלתי מידיו הק' של הרבי בעצמו בכ"ח סיון ה'תנש"א לרגל יובל שנים להצלתו 'איש וביתו' מעמק הבכא האירופאי ["קובץ כ"ח סיון – יובל שנים", ב"סקירה קצרה", עמ' 12-13]:

 

"בתחילת חודש סיון [ה'ת"ש] כבשו הנאצים ימ"ש את פאריז, והחלטתו של כ"ק אדמו"ר שליט"א [הרבי שלנו] היתה נחושה: להתרחק מפאריז. גנרל בכיר בצבא צרפת פנה אז אל כ"ק אדמו"ר שליט"א בהצעה לשהות, עד יעבור זעם, בטירתו ששכנה מחוץ לעיר. כוונתו של הגנרל – שנמנה עם הידידים – היתה לטובה, אך מסתבר כי הצעתו זו נבעה מן העובדה שהצרפתים עדיין לא יכלו לתאר לעצמם את טירוף הכיבוש הנאצי. אלא שכ"ק אדמו"ר שליט"א חזה את הנולד וסירב לקבל הצעה זו. הוא העדיף עליה את הבריחה – מעבר לגבול הכיבוש הנאצי – אל העיר ווישי.

"כמה ימים לפני חג השבועות עזבו כ"ק אדמו"ר שליט"א והרבנית ע"ה את פאריז, באחת הרכבות האחרונות שהצליחו לצאת את העיר. רק לאחר שעלה בידם להבריח את הגבול, תוך סיכון עצמי גדול, הגיעו לעיר ווישי בערב חג השבועות.

"טרם צאתם את פאריז השמיע כ"ק אדמו"ר שליט"א דרשת פרידה בפני חוג שומעיו, בה עודד את הנשארים ועוררם על החיוניות בבטחון בה' ובעבודתו בכל התנאים. לקיום הדרישה האחרונה לא היה צורך להביא הוכחות שהדבר אפשרי: הנהגתו האישית של כ"ק אדמו"ר שליט"א יכלה לשמש לשם כך דוגמא למופת. באותה עת כבר נפוצו עליו בין יהודי פאריז סיפורי מופת, בנוסף לידיעות על גאוותו היהודית שאין בה פשרות ועל מסירות-נפשו לקיום מצוות בכל ההידור האפשרי...

"בווישי שהו כ"ק אדמו"ר שליט"א והרבנית ע"ה במשך מספר חדשים..."

 (עד כאן מקובץ הנ"ל)

לכל אורך דרך הנדודים, במצבים הקשים ביותר של העדר מנוחת הנפש מחמת סכנות ורדיפות, כאשר מסביב משתוללת המלחמה העולמית, נוסף על המחסור בספרים, הוסיף רבנו וכתב עוד דף ועוד דף וצירפם למחברת רשימותיו, שנטלה והחזיקה אתו עמו – בבחינת "תלמודו בידו" – בכל מקום, דבר המדגיש את גודל החביבות של רשימות אלה – "תורתך שעשועי" (מתוך המבוא לספר "אוצר רשימות", ג' תמוז תשס"ח).

 

בחודש תמוז ת"ש, כששהה הרבי כאמור בוישי, נהג לכתוב מידי שבוע ביאורי נושאים מהפרשה, בלול מכל חלקי התורה. אחד הביאורים הוא בנושא הריגת זמרי ע"י פינחס, שנכתבה תחת הכותרת "בלק. ש"ת וישי." [=פרשת בלק שנת ה'ת"ש*, בוישי צרפת] ונקודות קצרות ממנה מוגשות כאן לפניכם, אחרי עיבוד ותימצות.

 

*) הרבי נמנע ככל הנראה מלכתוב ת"ש, שלא ישמע "תש כוחו" ר"ל. וכן בספרי המאמרים והשיחות של אדמו"ר הריי"צ מאותו שנה נדפס: ה'ש"ת.

 

~~~

למה דווקא פינחס?

 

פרשתנו פותחת (כה, יא) "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי".

 

וצריך להבין הטעם הפנימי לכך, שדווקא פינחס הוא זה שתיקן את מעשה פעור, הרי היו שם גדולים ממנו: משה רבינו ואלעזר הכהן.

 

ולכאורה אדרבה מצינו לגבי משה שבזכותו מתגברים על פעור, כמו שנאמר (ברכה לד, ו) "ויקבור אותו בגי בארץ מואב מול בית פעור" וארז"ל (תוס' סוטה יד, א – בשם מדבר אגדה) שכשפעור עולה ורוצה לקטרג רואה קבורת משה כו'?

 

ואין לומר שזהו מפני שפינחס הי' מבאי הארץ – כי א"כ מדוע לא נעשה ע"י אלעזר שגם הוא נכנס לארץ, ויתרה מזו: על ידו נתחלקה הארץ (מסעי לד, יז).

 

ויש לבאר בכמה אופנים:

 

על דרך הפשט:

 

טענת זמרי היתה "אם תאמר זו אסורה, בת יתרו מי התירה לך" (סנהדרין פב, א), וא"כ היה משה רבינו נוגע בדבר, ונראה הדבר כמו ש"עביד דינא לנפשיה" [=עושה דין לעצמו] (ראה ב"ק כז, ב). וגם אלעזר הרי נשא אשה מבנות פוטיאל (וארא ו, כה), שזהו יתרו שפיטם עגלים לע"ז (רש"י), והוא נוגע בדבר.

 

[ואין להקשות: א"כ הרי גם פינחס הוא נוגע בדבר, שהרי הוא נעשה חלל על ידי זה (שנשא אביו מבנות פוטיאל – ראה רמב"ם הל' איסו"ב פי"א ה"ה-ו) – כי בלאו הכי הרי לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי!]

 

על דרך ההלכה:

 

בהריגת זמרי ע"י כהן היה חשש שמא ימות זמרי מיד והכהן יבוא לידי טומאה, ולכן: אלעזר היה כהן גדול וכן משה היה כהן, כפי שדרשו רז"ל (זבחים קב, א) על הפסוק (דבה"י א כג, יד) "משה איש האלקים בניו יקראו על שבט הלוי" – שלא פסקה כהונה אלא מזרעו של משה (אבל משה כל ימיו כהן היה).

 

משא"כ פינחס הרי לא נתכהן עדיין, כנ"ל*.

 

ואף שמבואר בתרגום יונתן בן עוזיאל (סוף פ' בלק) שנעשה נס ולא מת מיד – הרי אין סומכין על הנס (ראה פסחים סד, ב). ועוד דבסנהדרין (שם) מונה הגמרא את הניסים שנעשו לפינחס ולא מזכירה נס זה, משמע שמת זמרי**, וכן משמע קצת בדעת זקנים מבעלי התוספות פרשתנו (כה, יג).

 

על דרך החסידות:

 

דווקא מפני שפינחס היה "מבנות פוטיאל", שפיטם עגלים לע"ז – היה בכוחו לתקן את חטא הע"ז של פעור, כמאמר רז"ל (סנהדרין לט, ב) "מיניה וביה אבא לישדי ביה נרגא" [=מהיער עצמו לוקחים את ה"יד" לגרזן לכרות בו את היער] וכמבואר בתניא (פל"א) שיש לכפות את הסטרא אחרא "במינה ודוגמתה".

 

וכפי שמוצאים בהלכה ששלמות התשובה על חטא הוא כשנמצאים במקום ששייך שם חטא זה, כמארז"ל (יומא פו, ב) "באותו פרק באותה אשה באותו מקום", וכמו כשמתקנים כלי הרי צריך לירד למקום הכלי לקחתו ולתקנו (ולכן היה צריך פינחס לרדת "אל הקובה").

 

וכידוע הסיפור על אדמו"ר האמצעי (סה"מ קונטרסים ח"ב עמ' 712) שהיה באמצע קבלת אנשים ליחידות והפסיק. ואח"כ הסביר שכדי להשיב לשואל דבר תיקון על איזה פגם וכדו' – הוא צריך למצוא בעצמו מעין זה בדקות מן הדקות ואז מוצא עצה איך לתקן.

 

ומה שמצינו שמשה מכפר על מעשה פעור – הוא לסילוק הקטרוג (או הגנה שלא יבואו לידי חטא), אבל ענין התשובה ותיקון החטא – נעשה דווקא ע"י פינחס, שלא היה כהן, והיה מבנות פוטיאל ויכל לרדת לתקן כנ"ל.

 

צום קל – יהפך לשמחה – ושבת שלום!

 

מבוסס על: רשימות חוברת נ' (נד' בספר "רשימות" ח"ב (חוב' לח-קכו) עמ' 123 ואילך. וכן ב"אוצר רשימות" עמ' נא ואילך) סעיף ה' ואילך. העיבוד בסיוע ה'פיענוחים' וההערות של ועד הנחות בלה"ק.

 

______________

*)  ויש לברר הא דקנאים פוגעין בו, אם גם כהן מותר לפגוע בו (אף שיטמא עי"ז) אם לאו. וגם את"ל דמותר – י"ל שבכל זאת "נתעלמה הלכה", כדי שלא יטמא משה או אלעזר.

 

 

**)  אף די"ל דגם בלא נס אינו מוכרח שימות תיכף ומיד, קודם יציאת פנחס מן האהל.

 

דבר החסידות – פרשת פינחס (עיוני)

ב"ה

דבר החסידות – פרשת פינחס  (עיוני)

 

הסבר טענת בנות צלפחד

 

לרגל י"ב-י"ג תמוז, חג גאולתו של אדמו"ר הריי"צ [רבי יוסף יצחק]:

מסופר, שפעם חזר הרבי (הריי"צ) מאחת מנסיעותיו לחו"ל, והביא לאחת מבנותיו שעון במתנה. הילדה רצה בכל החצר להראות לכולם את השעון החדש, ומרוב התלהבות נפל השעון ונשבר.

היא פרצה בבכי מר ולא הצליחו להרגיע אותה, עד שחששו לשלומה והלכו להודיע לרבי על כך.

הרבי ביקש למסור לה, שאם תירגע – הוא יאמר לה משהו.

לאחר שנרגעה, נכנסה הילדה לאביה. והרבי אמר לה:

-         את בטח יודעת שאנחנו צאצאיו של אדמו"ר הזקן...

-         בוודאי, ענתה הילדה.

-         ובכן, מקובל אצלינו: שאדמו"ר הזקן ביקש מהקב"ה לפני הסתלקותו שכל צאצאיו יהיו שומרי תורה ומצוות, אבל לא קיבלו למעלה בקשה זו.

ואז המשיך וביקש, שלפחות הם יאַבדו את ה"טוב-טעם" בתענוגי עולם הזה – ועל זה הסכימו לו.

לכן, כאשר אַת כל כך התלהבת מהשעון – זה חרג מהמידה שמותר לנו ליהנות מעולם הזה, וההבטחה שקיבל הרבי פעלה שהשעון ישבר...

(מפי חסידים. שמעתי אמש בהתוועדות מפי הרב אלתר אלי' הכהן פרידמאן, פעיה"ק צפת [ויש אומרים שהיה זה הסבא, הרבי הרש"ב, שהרגיע את הילדה])

 

~~~

בפרשתנו, בבקשת בנות צלפחד (כז, ג), הן פתחו ואמרו: "אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח". מפרש  רש"י: "לפי שהיו באות לומר "בחטאו מת" – נזקקו לומר: לא בחטא מתלוננים ולא בעדת קורח שהצו על הקב"ה, אלא בחטאו לבדו מת, ולא החטיא אחרים עמו. רבי עקיבא אומר: מקושש עצים היה; ורבי שמעון אומר: מן המעפילים היה".

ויש להקשות:

א)    מדוע היו בנות צלפחד צריכות לפרט החטאים שאביהם לא השתתף בהם, ולא היה מספיק לומר "בחטאו מת"*?

ב)    מדוע בכלל היו צריכות להזכיר ש"בחטאו מת" – כיצד זה מחזק את טענתן לקבל חלק בארץ?

ג)     מכיון שבנות צלפחד לא פירטו באיזה חטא מת אביהן, מהיכן לומד רש"י ב"פשוטו של מקרא" שהוא היה המקושש או מן המעפילים היה?

אלא מבאר הרבי, שיש כאן קושי במהות התביעה של בנות צלפחד:

מה היתה טענתן "למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן", הרי גם אם היה לו בן – לא היה מקבל חלק בגלל אביו צלפחד אלא בזכות עצמו, שהרי "לבאי הארץ נתחלקה הארץ" (רש"י לעיל כו, נה), וצלפחד אינו נמנה על "באי הארץ", ומדוע דרשו הבנות את חלק צלפחד?

וההסבר הוא:

הקב"ה הבטיח לבני ישראל לפני צאתם ממצרים (וארא ו, ו-ח) "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים . . והבאתי אתכם אל הארץ . . ונתתי אותה לכם מורשה". ומדוע איפה לא קיבלו יוצאי מצרים את הארץ על סמך הבטחה זו? אלא התשובה מופיעה בכתוב (שלח כח, ל): שמכיון שבחטא המרגלים הם התלוננו "ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת" – אמר להם הקב"ה (מדה כנגד מדה): "כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם – אם אתם תבואו אל הארץ".

לכן טענו בנות צלפחד, שהבטחת הארץ במקורה היתה ליוצאי מצרים, אלא שהופקעה מהם בגלל שהם עצמם מאסו בה. אבל אביהם, שלא מאס בארץ ישראל – אין זה מן הדין שיאבד את חלקו בארץ ישראל.

וזהו מה שהקדימו שלא היה "לא בחטא מתלוננים ולא בעדת קרח שהצו על הקב"ה":

א)    חטא המתלוננים – הכוונה חטא המרגלים** שעליהם נאמר "וילונו על משה ואהרן . . ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת" (כנ"ל) – שלכן הפסידו את חלקם בארץ.

ב)    עדת קרח – שבה התלוננו דתן ואבירם "אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו" (קרח טז, יד) והיצו את אחרים עמהם. ולכן איבדו ג"כ את זכותם בארץ.

אלא, שאם היו בנות צלפחד מסתפקות בכך – היה קשה להאמין להם, שהרי בפרשת המרגלים נאמר "וילונו על משה ואהרן כל בני ישראל", לכן הוסיפו ש"בחטאו מת" – שמיתתו היתה בסיבתחטא מסויים, השולל את השתתפותו בחטא המתלוננים, ואיזה חטא הוא זה? על כך מביא רש"י שתי אפשרויות:

א)    "מקושש עצים היה" – מאורע שהתרחש שנה לפני חטא המרגלים [כפי שרש"י מביא (שלח טו, לב) שזה קרה בשבת הראשונה לשהותם של בנ"י במדבר].

ב)    "מן המעפילים היה" – שאמנם התרחש אחרי חטא המרגלים, אבל בפעולתם הוכיחו המעפילים שהם חוזרים בתשובה מתלונתם על א"י והם חפצים להיכנס לארץ (עד כדי כך שמסרו נפשם עבורה).

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ח, פינחס שיחה ב סעיף ג ואילך (עמ' 171 ואילך, ובמתורגם ללה"ק עמ' 175 ואילך). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" במדבר (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' תמה-ח. בהמשך השיחה מבואר ג"כ מדוע מפרט את שמות התנאים (רבי עקיבא ורבי שמעון), שאין דרכו בכך, עיי"ש ותמצא טוב.

 

______________

*)  ברא"ם וגו"א כאן מפרשים שכוונתן היתה "בחטאו לבדו ולא החטיא את אחרים עמו". אבל קשה לקבל הסבר זה, כי:  א) אין אנו מוצאים בשום מקום שלמחטיא את אחרים לא היה חלק בארץ.  ב) מכך שרש"י אינו מדגיש מיד "בחטאו לבדו" אלא מקדים "שלא בחטא מתלוננים ולא בעדת קרח" משמע שיש כאן דבר נוסף (ולא רק שלילת החטאת אחרים עמו), והוא כל-כך פשוט עד אשר רש"י אינו צריך לפרשו כלל, כדלקמן בפנים.

 

**)  שזוהי כוונת רש"י ב"מתלוננים"* [ולא למתלוננים שאחר מעשה קרח, שהרי (א) תלונה זו אינה שייכת לא"י (ב) לפ"ז הוצרכו להקדים "בעדת קרח" לפני בתוך העדה גו']. ובפרט שגם במתלוננים אלו (משא"כ במתלונניםשאחר מעשה קרח) נאמר (שלח יד, לה) – (ע"ד הלשון בפרשתנו כאן) "העדה גו' הנועדים עלי" ("על ה'").

______________

*) ברמב"ן כאן הועתק מפירש"י הלשון מתאוננים באל"ף. אבל לפענ"ד נראה שזהו טה"ד כי – נוסף על שאין כל הסברה לומר שהכוונה להמתאוננים שבפ' בהעלותך (יא, א) – ברמב"ן עצמו הועתק תומ"י מתלוננים בלמ"ד, וכ"ה הלשון בב"ב קיח, ב ובספרי ("מלינים").

 

דבר החסידות – פרשת פינחס

דבר החסידות – פרשת פינחס

 

והייתם נקיים...

בפרשתנו (כז, ה) כאשר בנות צלפחד הגיעו למשה וביקשו נחלה, נאמר "ויקרב משה את משפטן לפני ה'". מפרש רש"י "נתעלמה הלכה ממנו".

יש מקרה נוסף – בסוף פרשה קודמת, כשהביא זמרי את המדיינית לפני משה ושאל "זו אסורה או מותרת ואם תאמר אסורה – בת יתרו מי התירה לך?" נתעלמה ממנו הלכה ואז נזכר פינחס בהלכה ש"קנאין פוגעין בו" וכו'.

וצריך להבין מדוע דווקא בשני מקרים אלו נתעלמה הלכה ממשה רבינו?

יש דין בגמרא (יבמות עז, א – ע"פ פירוש התוס') שתלמיד חכם שרואה מעשה ופוסק הלכה, הרי אם הוא עצמו נוגע בדבר [=יש לו טובת הנאה מכך] – אין שומעין לו, אלא אם כן כבר פסק הלכה זו בעבר, לפני שהיה צד בעניין.

אומר הרבי, רואים כאן דבר מופלא! בשני המקרים הנ"ל היה משה נוגע בדבר:

א) בסיפור זמרי והמדיינית, הרי זמרי התקיף את משה באופן אישי: "בת יתרו מי התירה לך" ואף שמשה לקח את צפורה בהיתר כיון שזה היה קודם מ"ת וכו' – הרי הוא כבר היה "נוגע בדבר" ולכן לא יכל לפסוק הלכה.

ב) גם בפרשתינו, הרי בנות צלפחד אמרו "והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח", כלומר, כבר היה פה איזה 'שוחד' כלפי משה רבינו: שאבינו לא היה מאלו שחלקו עליך, וממילא נהיה משה נוגע בדבר ולכן כבר לא היה מתאים שמשה יפסוק את משפטן*!

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק יג פינחס שיחה א סעיף ד ואילך, (עמ' 96 ואילך. השיחה בלה"ק במקור) הרעיון לעיבוד בסיוע "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' קלה.

 

*) וזה שבסופו של דבר כשהביא את משפטן בשם הקב"ה הי' נאמן – הוא מפני כמה טעמים:

      א) להסוברים דבת"ח שמורה הלכה ובא וכו' לא חיישינן דמשקר אלא שאומר בדדמי )ראה דעות בזה בשו"ת צ"צ חאהע"ז סי' סו) הרי מכיון שאמר לו הקב"ה ההלכה בפירוש בנוגע לבנות צלפחד נסתלק החשש שאומר בדדמי.

      ב) לכל הדעות נאמן במילתא דעבידא לגלויי (פרש"י יבמות שם ד"ה דהא, ט"ז יו"ד סוס"י רמב. שו"ת צ"צ שם) והרי כאן עבידא לגלויי כשתכתב ס"ת למטה*.

      ג) מכיון שבפ' זו נאמר גם "ואם אין לו בת וגו'" ה"ז "מעשה אחרינא בהדה" שאז נאמן (יבמות צח, א).

____________________

*( ואין לומר דכיון דגם כתיבת ס"ת למאה הוא ע"י משה לא יהי' נאמן גם בכתיבתו הואיל והוא נוגע בדבר,

דפשוט דאין החשוד להטות משפט נחלת בנות צלפחד, חשוד שישלול (ע"י שיכתוב זה בתשב"כ) ולעולםהמציאות דס"ת כשירה וכל הדינים הקשורים בזה.

דבר החסידות – פרשת פינחס

דבר החסידות – פרשת פינחס
 
 
 
בין 'וידבר' ל'ויאמר'
 
השבת אנו קוראים את "פרשת המועדות". גם בפרשת אמור מופיעה פרשת המועדות, אבל ישנו הבדל מהותי ביניהם:
 
בפרשת אמור – עוסקת התורה בעיקר באיסור עשיית מלאכה בשבת ובחג, וכן במצוות החגים השונים; מצה, סוכה, ארבעת המינים ועוד.
 
בפרשת פינחס – עוסקת התורה בעיקר בקרבנות הקרבים בשבת ובחג, וכפי שהיא נקראת גם כן "פרשת הקרבנות".
 
גם בסיום הפרשיות מופיע שינוי קל: בפרשת אמור מסיים הכתוב "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל", ואילו כאן מסיים "ויאמר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' גו'". מה הטעם לשינוי זה?
 
אומר הרבי: את פרשת המועדות שבפרשת אמור ניתן לקיים בכל הזמנים; גם כשאין לנו בית מקדש אנו שובתים ממלאכה ומקיימים מצוות מצה, סוכה וכו' – לכן נאמר דיבור – לשון חוזק, כיון שהדברים תקפים לכל הזמנים.
 
לעומת זאת, פרשת הקרבנות שבפרשתנו – מיועדת לזמן שבית המקדש קיים, ואילו בימינו ניתן לקיימה רק באמירה; כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה. לכן מובן מדוע היא נאמרת בלשון רכה, 'ויאמר', כי הקב"ה מתחנן אלינו שלמרות שאנחנו בגלות ואין לנו בית מקדש נקרא את פסוקי הקרבנות, כפי שאנו עושים בתפילות כל יום, ובזכות העיסוק בתורת המקדש והקרבנות נזכה בקרוב ממש להקריבם בבית המקדש השלישי.
 
 
 
שבת שלום!
 
 
 
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ח"י פינחס סוף שיחה ב (עמ' 340 ואילך ובמתורגם ללה"ק עמ' 369). העיבוד בסיוע 'מעיין חי' ח"ד עמ' 124.
 
 

וורט לשבת פרשת פינחס

וורט לשבת פרשת פינחס
 
הרב אברהם חיים זילבר
 
 
מעשה ומניעיו
 
על הפסוק "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" מפרש רש"י: "לפי שהיו השבטים מבזין אותו הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לע"ז והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן".
 
וצריך להבין, א) ממה נפשך: אם ידעו השבטים את הדין ש"הבועל ארמית קנאין פוגעין בו" הרי עשה דבר מותר, ואם לא ידעו –  מה זה קשור לסבא שלו? הוא עצמו היה רוצח לדעתם!  ב) הלא יתרו עבד כל עבודה זרה שבעולם (רש"י יתרו יח, יא) ולמה הסתפקו בכך שסבו פיטם עגלים - שהיא הכנה לע"ז בלבד?
 
מבאר הרבי, הלוא זמרי הביא את המדינית לעיני כל ישראל ואף אחד לא עשה דבר, גם לא משה שלימד את הדין ("מקובלני ממך") של "הבועל ארמית", רק פינחס היה היחיד שקינא קנאת ה', לכן סברו השבטים שזהו זלזול בכבודן של ישראל ובכבודו של משה!
 
אלא, טענו השבטים, כנראה שהמעשה שלו לא נבע מקינאת ה' אלא מהאכזריות שטבועה בדמו! שהרי סבו פיטם עגלים לע"ז: לפטם בהמה ואח"כ לשחוט אותה זו אכזריות גדולה (ראה רש"י בהעלתך יא, כב)! ועל כך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן, שכידוע היה "אוהב שלום . .אוהב את הבריות" ללמדנו שהוא דוקא עשה את זה מתוך אהבת ישראל של 'נכד אהרן'.
 
ההוראה מכך: לפעמים אדם עושה משהו טוב ומרננים אחריו שהוא עושה את זה ממניעים של כבוד וכדו', אבל באמת "ה' יראה ללבב" רק הוא יודע מחשבות והאדם יראה לעינים – אנו צריכים לשבח כל מעשה טוב!
 
 
 
שבת שלום!
 
 
 
מקור: לקוטי שיחות חלק ח' פינחס שיחה א'. (הבאנו תמצית מהשיחה בקיצור נמרץ. ושם כו"כ דיוקים נוספים בפירש"י שמתיישבים 'כפתור ופרח' ע"י ביאור זה).

פרשת פנחס - מי היו הנותרים מדור המדבר? מאת: אהובה קליין . פרשה זו מתארת לנו את מפקד בני ישראל –יוצאי מצרים- מבן עשרים שנה ומעלה –המפקד נערך בערבות מואב סמוך לירדן יריחו - מקום בו חנו בני ישראל , טרם חצו את הירדן. כך הכתוב מתאר: "וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל־

פרשת פנחס - מי היו הנותרים מדור המדבר?

מאת: אהובה קליין .

פרשה זו מתארת לנו את  מפקד בני ישראל –יוצאי מצרים- מבן עשרים שנה  ומעלה –המפקד נערך בערבות מואב סמוך לירדן יריחו - מקום    בו חנו בני ישראל , טרם חצו את הירדן.

כך הכתוב מתאר: "וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֔ה וְאֶ֧ל אֶלְעָזָ֛ר בֶּן־אַֽהֲרֹ֥ן הַכֹּהֵ֖ן לֵאמֹֽר׃ שְׂא֞וּ אֶת־רֹ֣אשׁ כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֛ה וָמַ֖עְלָה לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם כָּל־יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ וַיְדַבֵּ֨ר מֹשֶׁ֜ה וְאֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן אֹתָ֖ם בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֑ב עַל־יַרְדֵּ֥ן יְרֵח֖וֹ לֵאמֹֽר׃ מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה כַּֽאֲשֶׁר֩ צִוָּ֨ה ה' אֶת־מֹשֶׁה֙ וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַיֹּֽצְאִ֖ים מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם..."[במדבר כ"ו, ב-ו]

בהמשך - התורה  מתארת בפרטי פרטים את מניינם במדבר ובסופו של דבר הכתוב מציין:

" וּבְאֵ֨לֶּה֙ לֹא־הָ֣יָה אִ֔ישׁ מִפְּקוּדֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וְאַֽהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵ֑ן אֲשֶׁ֥ר פָּֽקְד֛וּ אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּמִדְבַּ֥ר סִינָֽי׃ כִּֽי־אָמַ֤ר יְהוָה֙ לָהֶ֔ם מ֥וֹת יָמֻ֖תוּ בַּמִּדְבָּ֑ר וְלֹֽא־נוֹתַ֤ר מֵהֶם֙ אִ֔ישׁ כִּ֚י אִם־כָּלֵ֣ב בֶּן־יְפֻנֶּ֔ה וִֽיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן־נֽוּן"  במדבר כ"ו, ס"ב- ס"ה]

השאלות הן:

א] מדוע היה צורך במפקד זה?

ב] מי היו האנשים שניצלו מדור המדבר?

תשובות:

מטרת המפקד:

דעת מקרא מביא  את  תשובת רש"י

רש"י מסביר בשני אופנים:

א] "משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן, והוא  מונה אותם לידע מניין הנותרות,"

ב] "כשיצאו ממצרים  ונמסרו למשה, נמסרו לו במניין, עכשיו שקרב למות ולהחזיר צאנו, מחזירן במניין" [מקור דברי רש"י במדרש תנחומא לפסוק: "ויהי אחר המגפה.."]

דעת מקרא מביא עוד נימוקים:

א] מטרה צבאית : טרם יכנסו בני ישראל לארץ – מוטל עליהם לכובשה- לכן יש צורך למנות אותם. וכל זה בדומה למפקד במדבר סיני- כלומר עריכת מפקד של יוצאי צבא, אשר יוטל עליהם לכבוש את עבר הירדן המערבי ובנוסף הייתה גם מטרה צבאית מידית - להילחם כנגד מדיין ,כמו  שהכתוב מתאר:

"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  צָרוֹר, אֶת-הַמִּדְיָנִים; וְהִכִּיתֶם, אוֹתָם"  [שם  כ"ה, י"ז].

אברבנאל סובר: דרך המלכים שימנו חייליהם לבוא למלחמה"- כלומר המלכים דואגים למנות את חייליהם לפני כניסתם  למלחמה.

ב] חלוקת  הארץ  כפי שנאמר  אחרי המפקד, אותה מתארת התורה:

"לָאֵלֶּה, תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה.." [כ"ו, נ"ג]

עוד מוסיף "דעת מקרא": לא ניתנו  פרטים מדויקים כיצד לבצע את המפקד -כפי שניתנו באחד לחודש בשנה השנית לצאתם ממצרים ,אלא התורה מתארת את המפקד באופן כללי ,אך ישנו דמיון למפקד הקודם בכך: שגם פה נפקדו בני ישראל בנפרד ושבט לוי נמנה באופן נפרד.

רש"ר הרב שמשון   רפאל הירש סבור: התורה מלמדת אותנו- כי אחר המגפה שהתרחשה בעקבות  כל הנצמדים לבעל פעור- שזו הייתה עבודה זרה, מעתה נפתח  פרק חדש וטהור בחיי עם ישראל, לאחר שמתו כל החוטאים בעבירה חמורה זו, יכלו ישראל כעת להפיץ אור בטהרת ענייני האישות הטבועה בהם ועברה אליהם בירושה מאבותיהם. בצורה  שראה  בלעם לפני הפיתוי של פעור.  עצם העניין - שכל אחד ואחד היה יכול להימנות לבית אביו – כפי שהתרחש  קודם, ארבעים שנה במדבר לאחר יציאת מצרים - הוכיחה שלא  ייתכן ספק מי הוא אביו של כל ילד בישראל וכל מה שהתרחש  בחטא פעור- היה משהו חד פעמי.

האנשים שניצלו מדור המדבר.

יהושע בן נון -  וכלב בן יפונה:

יהושע - זכה להגדלת שמו על ידי משה, לפי  שתחילה  נקרא בשם: "הושע"- אבל הוא נטל שכר –עשרת המרגלים שנתווסף לשמו האות- יוד- בגימטריא- עשר. והאות יוד מהיכן הגיעה  אליו? מאשת אברהם, לפי שתחילה נקראה בשם: "שרי" והיות והיא קראה תיגר [התרעמה והתלוננה]. וכך האות יוד עברה להושע- שנהפך ליהושע! והוכחה לכך- כפי שכתוב:

"וִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁע"ַ. [במדבר י"ג, ט"ז]- אמר לו : "יה יושיעך מעצת המרגלים!

יהושע – מצטייר כאדם בעל אמונה חזקה בבורא עולם ומסור למשה, משום כך נבחר להנהיג את העם בהמשך, ולא בניו של משה, אומנם גם הם  התאימו לתפקיד ,אך יהושע התעלה עליהם.

ההנהגה שונה ממלכות וגם מכהונה, בעוד שכהונה עוברת בתורשה וגם מלכות עוברת בדרך כלל מאב  לבנו, הרי יש כתר מיוחד – כתר תורה - יכול לזכות בו רק כל מי שעוסק - ועמל בתורה ואכן כזה היה יהושע, הוא היה מרבה  לעסוק  בתורה ולא היה מבזבז  זמנו לריק.

כמו שנאמר במסכת אבות :"רבי מאיר אומר: כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה....ומגלין לו רזי תורה, ונעשה כמעיין שאינו פוסק וכנהר שמתגבר והולך..." [אבות ו, א] מכאן שאדם שעמל בתורה כדוגמת יהושע – זוכה לתבונה מיוחדת ומתמצא גם  בדברים של הנהגה.

אכן , הגמרא מעידה על יהושע, שכאשר  משה עלה  להר סיני  לקבל את התורה- יהושע היה נוטה לו אהל לרגלי ההר- וכל זה על מנת לקבל את פני רבו  ראשון- למען יספוג ממנו דברי תורה  וירווה מהמצוות והחידושים.

כמו כן ,היה משרת אותו, היה מסדר את הספסלים במקום התכנסות  תורה-  על מנת ללמוד.

נאמר: "וזרח השמש ובא השמש: [קהלת א, ה]כל עוד לא שקעה שמשו של משה- [לפני שירד משה מגדולתו כמנהיג]הייתה זורחת שמשו של יהושע.

בנוסף יהושע היה איש רוח - הכוונה מנהיג המבין את הלך הרוח שלכל אחד ואחד, כמו שאמר הקב"ה  למשה: "קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו" [במדבר כ"ז, י"ח]

יהושע היה: "אִישׁ, אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ" אדם בעל הבנה ורגישות מיוחדת ,המצליח למצוא שפה משותפת עם  כל המגזרים. נאמר עליו: "וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל".[שמות ל"ג, י"א]- יהושע מוכן לבטל את כל עצמיותו -על מנת לקבל את התורה הקדושה וגם משמש כנער  משרת את משה- יהושע הוא נער התורה ולכן אדם בדרגתו ראוי להנהיג את עם ישראל!

כלב בן יפונה-   רש"י  מסביר: כאשר המרגלים  עלו   לארץ, נאמר: "וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב, וַיָּבֹא עַד-חֶבְרוֹן", [במדבר י"ג, כ"ב]

מסתבר, שכלב לבדו עלה והשתטח על קברי אבות ונשא תפילה לה' –כדי שלא יהיה שותף לעצתם של יתר חבריו המרגלים- אשר  עתידים לדבר בגנות הארץ.

ניתן לומר עליו: כי הוא שחה כנגד הזרם, הוא לא נגרר למוציאי הדיבה על ארץ ישראל ,אלא אמר את דעתו בנחרצות:

"וַיֹּאמֶר, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ--כִּי-יָכוֹל נוּכַל, לָהּ".

 רבינו בחיי אומר רעיון מעניין: הרי נאמר בפרשה:

"וְלֹֽא־נוֹתַ֤ר מֵהֶם֙ אִ֔ישׁ כִּ֚י אִם־כָּלֵ֣ב בֶּן־יְפֻנֶּ֔ה וִֽיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן־נֽוּן" וכאן מדגיש רבינו בחיי: כי ה' הקדים את כלב ליהושע, כי כך גם ה' יקדים אותו ראשון כי הוא הקדיש עצמו יותר מיהושע בקנאתו של הקב"ה בעניין המרגלים כמו שכתוב:

"וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ--כִּי-יָכוֹל נוּכַל, לָהּ" [במדבר י"ג, י]

תגובותיהם להוצאת  הדיבה של המרגלים הייתה: "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, וְכָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, מִן-הַתָּרִים, אֶת-הָאָרֶץ--קָרְעוּ, בִּגְדֵיהֶם.  וַיֹּאמְרוּ, אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הָאָרֶץ, אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ--טוֹבָה הָאָרֶץ, מְאֹד מְאֹד.  אִם-חָפֵץ בָּנוּ, יְהוָה--וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, וּנְתָנָהּ לָנוּ:  אֶרֶץ, אֲשֶׁר-הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.  אַךְ בַּיהוָה, אַל-תִּמְרֹדוּ, וְאַתֶּם אַל-תִּירְאוּ אֶת-עַם הָאָרֶץ, כִּי לַחְמֵנוּ הֵם; סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַיהוָה אִתָּנוּ, אַל-תִּירָאֻם".

 תגובת העדה הייתה:

"וַיֹּאמְרוּ, כָּל-הָעֵדָה, לִרְגּוֹם אֹתָם, בָּאֲבָנִים; וּכְבוֹד ה', נִרְאָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד, אֶל-כָּל-בְּנֵי, יִשְׂרָאֵל".[במדבר י"ד, ו - י']

כלב בן יפונה מקבל את התואר: "עבדי"-

וְעַבְדִּי כָלֵב, עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ, וַיְמַלֵּא, אַחֲרָי--וַהֲבִיאֹתִיו, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-בָּא שָׁמָּה, וְזַרְעוֹ, יוֹרִשֶׁנָּה" . [במדבר י"ד ,כ"ד]

אבל משה מקדים את יהושע לעולם ,לפני  כלב וזה  בגלל מעלת החכמה.

 ומה שנאמר: על דור המדבר:

"וְלֹֽא־נוֹתַ֤ר מֵהֶם֙ אִ֔ישׁ.."- על כך דרשו: רז"ל איש ולא אישה! מכאן שלא הנשים בגזירת המדבר ולכן מטעם זה נסמכה פרשת בנות צלופחד- באו לתבוע ירושה על הארץ, וכמו שנאמר  במדרש: האנשים היו שונאים את הארץ וההוכחה שאמרו: "וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-אָחִיו:  נִתְּנָה רֹאשׁ, וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה", אבל הנשים מחבבות את הארץ  ודורשות:" תנה  לנו אחוזה".

זו גם דעתו של רש"י.

לסיכום, לאור האמור לעיל, לומדים אנו: כי מדור המדבר  שמתו בעבור שלקחו חלק בהוצאת דיבת הארץ. נשארו הנשים שלא חטאו והייתה להן אהבה לארץ ישראל וכן יהושע בן נון וכלב בן יפונה -  שעמדו כסלע איתן כנגד  דיבת המרגלים והיו בדעתם של משה ואהרון: כי הארץ טובה ויש לעלות ולרשת אותה.

על יהושע נאמר:

" נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ וְשֹׁמֵר אֲדֹנָיו יְכֻבָּד". [משלי כ"ז, י"ח]

 

 

 

 

 

יהושע וכלב בן יפונה.

יהושע וכלב בן יפונה.

 שיר מאת: אהובה קליין ©

יהושע משרת משה

לצדו כלב בן יפונה

אישים רמי מעלה

כקטורת דעתם  נעלה.

 

 

חוסמים זרם איתן

נאמנים לריבון עולם

אהבתם לארץ  חמדה

עולה , עורגת ערגה.

 

דור המדבר לא שרד

עבור לשונו  החד

הוציא  מילות דיבה

חיש על חטאו נתבע.

 

מותו מצא בישימון

מציאות ולא חלום

יהושע וכלב שרדו

הנשים לנחלה זכו!

 הערה: השיר בהשראת פרשת פנחס [חומש במדבר]

 

 

 

 

 

 

פרשת פנחס -מדוע לא נבחרו בני משה למנהיגים?

פרשת פנחס -מדוע לא נבחרו בני משה למנהיגים?

מאת: אהובה קליין.

בפרשה זו: משה דורש מאלוקים- מנהיג לעם ישראל וזאת לאחר שהשלים עם העונש שלא יוכל להיכנס לארץ ישראל.

 וכך פונה משה אל אלוקים: "יִפְקֹד ה', אֱלֹקי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר, אִישׁ, עַל-הָעֵדָה. אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם, וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם; וְלֹא תִהְיֶה, עֲדַת ה', כַּצֹּאן, אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה". [במדבר כ"ז, ט"ו- י"ח]

תשובת אלוקים אל משה: "קַח-לְךָ אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן--אִישׁ, אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ; וְסָמַכְתָּ אֶת-יָדְךָ, עָלָיו.  וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ, לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי, כָּל-הָעֵדָה; וְצִוִּיתָה אֹתוֹ, לְעֵינֵיהֶם. וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ, עָלָיו--לְמַעַן יִשְׁמְעוּ, כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד, וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה':  עַל-פִּיו יֵצְאוּ וְעַל-פִּיו יָבֹאוּ, הוּא וְכָל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ--וְכָל-הָעֵדָה". [שם כ"ז, י"ח- כ"ב]

משה ממלא את ציווי ה':

"וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ; וַיִּקַּח אֶת-יְהוֹשֻׁעַ, וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי, כָּל-הָעֵדָה.  וַיִּסְמֹךְ אֶת-יָדָיו עָלָיו, וַיְצַוֵּהוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה', בְּיַד-מֹשֶׁה". [שם, כ"ז, כ"ב-כ"ג]

השאלות הן:

א] איזה מנהיג - ביקש משה  מאלוקים?

ב] מדוע לא נבחרו בני משה למנהיגים?

תשובות.

מנהיג על פי דרישת משה.

 רש"י סובר: ראוי היה שכאן תוזכר תפילתו של משה - בדבר רצונו להיכנס לארץ ישראל - להנחיל אותה לעם ,כפי שתפילתו  מוזכרת בחומש דברים

[ ג, כ"ג- כ"ח]

היות ששמע מפי ה' להעניק  נחלה בארץ לבנות צלפחד, אמר משה: הגיע הזמן שאבקש גם אני את זכויותיי על הארץ ושבניי ירשו את גדולתי, אמר לו אלוקים: לא כך אני חושב, אלא מי שיירש את מנהיגותך: הוא יהושע לפי שהיה משמש אותך ולא מש מהאוהל שלך ועל כך אמר החכם באדם - שלמה המלך:

"נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ וְשֹׁמֵר אֲדֹנָיו יְכֻבָּד". [משלי ,כ"ז, י"ח]

הכוונה לפי דברי הרלב"ג: כמו אדם השומר את התאנה –זוכה  לאכול את הפרי בעצמו ולא אחרים, כך זה השומר על אדוניו -יאכל הוא ממנו את הפרי הראוי לו וסובר הרלב"ג- כי יש  כאן רמז לאדם המשליט את שיכלו על גופו ולא מאפשר לשאר כוחות הנפש לשלוט עליו -  במצב זה - יזכה לכבוד ולחכמה.

כוונתו של משה במילים: "אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר": להגיד לה': ריבונו של עולם כמו שאתה מכיר ויודע- דעתו של כל פרט ופרט, ואין דומים האנשים זה לזה, מנה  להם מנהיג  שיגלה סבלנות לכל אדם ואדם ודעותיו.

המנהיג חייב להיות פעיל ולא אחד שיושב בבית ושולח את הלוחמים לבדם למלחמה! ואכן כך נהג משה שנלחם כנגד סיחון ועוג מלך הבשן וכך נהג  גם יהושע כפי שמסופר- שבמהלך המלחמה בא אליו מלאך , כנאמר:

"וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ". [יהושע ,ד, י"ג]. וכן נאמר גם על דוד המלך שלא ישב בעת מלחמה בביתו.

"וְכָל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אֹהֵב אֶת דָּוִד כִּי הוּא יוֹצֵא וָבָא לִפְנֵיהֶם". [שמואל-א' ,י"ז, ט"ז]- כלומר יוצא בראש העם ונכנס בראש העם לשטח האויב.

פירוש נוסף: אומר משה לאלוקים: אני מבקש, שלא תעשה לך-כדרך שאתה עושה לי שאיני זוכה להכניס את העם לארץ.

הרב אביגדור הלוי נבנצל  מסביר: "אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר"   - משה מבקש מנהיג שיוכל ללכת כנגד הרוחות המגוונות בעם ישראל, שיהיה לו היכולת למצוא שפה משותפת עם לומדי התורה, בעלי מלאכה חיילים  וכדומה ואחד שהוא גם מפקד ויצא בראש העם ואומר בעת מלחמה לחייליו: "אחריי!  במצב זה המנהיג נקרא בשם: "נגיד" על העם- הכוונה שמושך אחריו את העם. הוא חייב להיות גם בעל  מעלה רוחנית, יוכל להוציא את העם בעת הצורך למלחמה  לא רק על ידי כישוריו בתכסיסי מלחמה, אלא בכוח זכויותיו הרוחניות. ואם קורה חלילה שהצבא נקלע למארב קשה,  אזי יהיה המנהיג מסוגל לחלצו בזכות מצוותיו ותורתו , המצב צריך להיות כה טוב שלא  תיווצר אווירה בה:

"וְלֹא תִהְיֶה, עֲדַת יְהוָה, כַּצֹּאן, אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה".

 שואל כאן הרב אביגדור נבנצל: מדוע  לא נאמר: כצאן ללא רֹעֶה"?  זאת משום שאומנם יתכן  מצב שלעם  יש רועה , אך בפועל בכל זאת אין להם רועה! היות והוא חושב על עצמו ועל טובתו!

 דעת מקרא מסביר: משה מזכיר את התכונה:

"אֱלֹקי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר"   הזכיר משה את התכונה הזו של אלוקים היות ומדובר כאן במינוי מנהיג על עם ישראל והוא צריך להיות בעל שאר רוח כפי שנאמר על יהושע: "אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ"- הקב"ה היודע רוחם של בני אדם –שהם בשר ודם- יבחר איש אשר רוח בו.

מדוע בני משה לא נבחרו למנהיגים.

הרב אביגדור נבנצל [בספרו – "שיחות לספר במדבר"  שואל: וכי משה שידע לבקש מהקב"ה מנהיג מתאים לעם ישראל עם תכונות מתאימות וחשב שבניו –יורשיו יוכלו להתאים לתפקיד מכובד זה- טעה? ויבקש מנהיג שאין לו את הסגולות שהזכיר? אלא ניתן לשער שמשה ראה ברוח הנבואה וברוח החכמה  שבניו ראויים לתפקיד, ואם לא שניהם, לפחות אחד מהם. ומלבד זאת בניו היו ראויים למנהיגות- שהרי כל התפקידים לרוב- עוברים מאב לבן.

דין זה חל על הכוהן הגדול וכן על המלך ועל משרת שר.- או הממונה על שואבי המים.

הרמב"ם פוסק: "כל השררות וכל המינויים  שבישראל -ירושה  לבנו ולבן- בנו עד עולם, והוא שיהיה הבן ממלא  מקום אבותיו בחכמה וביראה" [מלבד כוהן משוח - מלחמה, שדינו יוצא מן הכלל- הלכות מלכים א', ז]

למרות הבחנתו של משה-כי בניו ראויים לרשת את מנהיגותו- בקשתו נדחתה על ידי אלוקים. הייתכן שמשה –גדול הנביאים טעה באבחנתו?

האמת היא: משה צדק, בניו בהחלט היו ברמה גבוהה והתאימו להנהיג את עם ישראל, אלא, למעשה, נמצא, מישהו מתאים יותר, אלוקים אומנם ראה שבניו של משה  בעלי כישורים של מנהיגות ,אך ישנו מישהו עולה עליהם בכישוריו והוא יהושע- הוא מסוגל להצליח יותר בתפקיד כה תובעני – יש לו כישורים מעולים במיוחד..

מלכות- אדם יכול לרשת מדוד המלך, מהטעם: "שבשעה  שפוסקים גדולה לאדם-פוסקים לו ולזרעו עד סוף הדורות" [זבחים קב.]

כהונה- האדם יכול לרשת מאהרון, פינחס,

נחלה וממון- אדם יורש מקרובו.

אך, תורה- לא ניתן  לרשת - אלא לעמול ולרכוש לבד! ומטעם זה נבחר יהושע, כנאמר במסכת אבות: "משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ,..."

רש"י מסביר: "שלא רצה למוסרה, אלא  למי שהיה ממית עצמו מנעוריו באוהלי חכמה".

לפיכך, יהושע נחשב למקבל התורה הגדול ביותר והיות ועם ישראל מונהג על פי התורה - אין זה הגיוני שבני משה, גרשום ואליעזר יבחרו למנהיגים- בזמן שישנו אדם שקיבל תורה יותר מהם.

יהושע היה: "אִישׁ, אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ" אדם בעל הבנה ורגישות מיוחדת ,המצליח למצוא שפה משותפת עם  כל המגזרים. נאמר עליו: "וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל".[שמות ל"ג, י"א]- יהושע מוכן לבטל את כל עצמיותו -על מנת לקבל את התורה הקדושה וגם משמש כנער  משרת את משה- יהושע הוא נער התורה ולכן אדם בדרגתו ראוי להנהיג את עם ישראל!

הוא מתאים כמנהיג- הן בגלל תכונותיו הרוחניות והן בניהול המלחמה ,כי יודע להוביל את עצמו באוהלה של תורה- אחד כזה ידע ללכת גם בראש העם והם אחריו.

לסיכום, לאור האמור לעיל, משה המשמש דוגמא   כמנהיג הראוי לעם ישראל במדבר, מבקש  כעת מאלוקים מנהיג שילך בראש העם ,אומנם בני משה התאימו לשמש מנהיגים, אך אלוקים קבע כי יהושע  הוא ירש את משה וימשיך להנהיג את עם ישראל וינחיל להם את הארץ-  וכל זה  מפאת כישוריו המיוחדים - כדבר ה':

"קַח-לְךָ אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן--אִישׁ, אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ"

 

 

תפילה להשגת מנהיג.

תפילה להשגת מנהיג.

 שיר מאת: אהובה קליין ©

 

משה ניצב על הסלעים

נושא תפילה לאלוקים:

יפקוד ה' אלוקי הרוחות

מנהיג  לעדה -עתיר רגשות.

 

כבגד המותאם לגוף

יעטפם ברוֹךְ - ובצוף

על אף היותם שונים

בשרביטו חיש מתאחדים.

 

יאזין ויקשיב לעם

ירד לעומק דעתם

רוחו   פועמת בליבו

כאבם זורם בדמו.

 

בראשם יצא  ויבוא

כרועה נאמן לעדרו

אהבה ירעיף כמים

יזכה לברכת שמים.

 הערה: השיר בהשראת: פרשת פנחס [חומש במדבר]

פרשת פנחס - מהו יוֹם תְּרוּעָה ?

פרשת פנחס - מהו  יוֹם תְּרוּעָה ?

 

מאת: אהובה קליין .

פרשה זו כוללת נושאים רבים , אחד מהם הוא: שבת וחגי ישראל.                      כידוע, ראש השנה הוא החג הראשון  אשר פותח  את השנה החדשה ומתואר כך בפרשתנו: "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם--כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ:  יוֹם תְּרוּעָה, יִהְיֶה לָכֶם".[במדבר כ"ט, א-ב]

 השאלות הן:

 א] מה המשמעות של: "יוֹם תְּרוּעָה"?

 ב] מה המיוחד בחודש השביעי?

 תשובות.

יוֹם תְּרוּעָה,

על פי דעת מקרא: בדומה ליום הביכורים שלא נזכר בכתובים במפורש - שהוא חג מתן תורה ,גם ביום - א' תשרי- לא נאמר: שהוא ראש  השנה ,אבל על פי המסורת שבידנו - ישנן הוכחות במקרא שבני ישראל התחילו למנות את השנים כבר בימים קדומים-בתאריך זה טרם מתן תורה.

"יוֹם תְּרוּעָה, יִהְיֶה לָכֶם" זו מצוה בפני עצמה. מעניין , כי בזמן הקרבת הקורבנות היו תוקעים בחצוצרות, אך גם ב - א' בתשרי – תוקעים בשופר, כפי שנאמר: "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ" [תהלים פ"א, ד]

בפרשתנו נאמר: "יוֹם תְּרוּעָה, יִהְיֶה לָכֶם" ואילו במקור נוסף נאמר: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ". [ויקרא כ"ג, כ"ד]

לכאורה ישנה סתירה בין שני מקורות אלה, ִ"זכְרוֹן תְּרוּעָה"- פרושו: שאין תוקעים בשופר בראש השנה, אלא נוהגים להזכיר את ענייני התרועה בקריאת  פסוקים ומזמורים ואילו יום תרועה - מבטא  תקיעת  שופר, אלא, שאם ראש השנה חל בשבת- אין  תוקעים בשופר, אך ביום חול  כן תוקעים בשופר.

בספר "באר משה" ישנה שאלה: מדוע לא נזכר במפורש  השופר בפרשה זו , אלא "יוֹם תְּרוּעָה"?

כדי לדעת  שהכוונה לשופר- לומדים זאת מהפסוק: "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי" [ויקרא  כ"ה, ט] ולמה נאמר : "יום תרועה" וכי  בתאריך זה תוקעים במשך כל היום?

אלא שהכתוב מלמד אותנו כי מצוות תקיעת שופר בראש השנה - יש לה שתי מטרות:

א] עצם קיום המצווה של תקיעת שופר.

ב[ להכניע את לב האדם - ההכנעה אצל האדם נובעת מתוך דעת- כמו שנאמר:"אשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה יְהוָה בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן" [תהלים פ"ט, ט"ז] כלומר, אדם שיש לו דעת - והוא יודע את אלוקים , ממילא יש לו את כוח ההכנעה לפניו. כמו שנאמר: "בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ וּשְׁחָקִים יִרְעֲפוּ טָל". [משלי ג, כ]

על כך אומר הרלב"ג :

"בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת..."

"כי בעבור דעת האדם החכמה והתבונה הזאת - נבקעו תהומות מלמטה , נובעות מהם -אלו הידיעות ומלמעלה ג"כ ירעפו טל ישפעו בו -אלו הידיעות"- כלומר- על ידי הדעת של האדם המכיר את אלוקיו- הוא זוכה לשפע של חכמה   כמקור תהומות למטה וכן שפע רוחני מלמעלה- בדומה לטל שאינו פוסק לעולם.

אלא שלא כולם זוכים להגיע לדעת ברמה כה גבוהה את ה' ,שהרי הכנעה זו של האדם היא במשך כל היום! לכן נאמר  במקור אחר: "זכרון תרועה" שזוהי רמה פחותה יותר של הבנת האדם את בוראו ורק באמצעות תקיעת  השופר ניתן לקיים תרועה זו.

בספר :"מטה שמעון" ישנה שאלה, מדוע נאמר: "יוֹם תְּרוּעָה" ולא יום תקיעה? התשובה לכך: כי המילה: "תרועה" מרמזת על שברון  הלב של האדם תוך כדי חרטה על חטאיו שכשל בהם , על כן כל המצטער ומתחרט על חטאיו- באופן זה- מוכיח כי לא ישוב למעשיו הרעים שוב. [על פי "פרפראות לתורה- בשם "מנורת המאור"]

 להלן סיפור להמחשת - לב נשבר:

מעשה בתלמידו  של הבעש"ט שהיה אמור להיות  בעל תוקע בראש השנה, מה עשה? רשם על פתקים מיני כוונות ומסרים  שלימדו  הבעש"ט והטמין את הפתקים בתוך המחזור, הלך סמוך לתקיעות למקווה טהרה- כדי לטבול, באותו זמן הבעש"ט לקח את המחזור לידיו, ראה את הפתקים  ומיד הוציאם, כאשר חזר הבחור, לקח את  המחזור ועלה לבימה לתקוע בשופר, חיפש את הפתקים שרשם בהם את כוונותיו שבאמצעותם רצה  לכוון לפני התקיעה, מיד חש התלמיד מועקה ושברון לב עמוק ודמעות זלגו מעיניו, בתום תפילה זו  אמר הבעש"ט לחסידיו: כי הוא בטוח שתקיעות השופר של התלמיד בקעו רקיעים ואמר לבעל התוקע: דע לך שהכוונות והייחודים דומים למפתחות- ומה המשמעות של מפתח? שהוא  שלא תמיד מתאים  לכל מנעול והשער נשאר סגור, אך מנגד: לב נשבר דומה לגרזן שמצליח לבקוע כל שער וכל מחיצה!  כמו שנאמר: "זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה".

בסיום "ברכת שופרות" ואומרים:

"כי אתה שומע קול שופר ומאזין תרועה ואין דומה לך, ברוך אתה ה' שומע תרועת עמו ישראל ברחמים".

ישנו הבדל בין "מאזין"- לבין  "שומע"

"שומע"- זה יותר  ממרחק ואילו מאזין- זה משהו  יותר מקרוב, כמו שנאמר: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי" [דברים  ל"ב, א]

כיוון שמשה היה קרוב יותר לשמים – היה מדבר עם השמים- כאדם המדבר אל רעהו לכן נאמר: " הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם": אך לגבי הארץ שראה אותה מרחוק ,נאמר:"וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ". לכן על קול שופר- ללא הכנעת הלב  -נאמר:  שומע קול שופר- היינו- שמיעה מרחוק- במצב זה האדם אינו קרוב אל ה' כל כך, אך "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם"- המשמעות:  שהאדם קרוב יותר אל אלוקים, תרועת הלב מקרבת את האדם יותר לשם, כמו שנאמר: "קָרוֹב יְהוָה לְנִשְׁבְּרֵי לֵב וְאֶת דַּכְּאֵי רוּחַ יוֹשִׁיעַ".[תהלים ל"ד, י"ט]

אדם בעל הכנעה , ה' קרוב אליו ומאזין לו. "הבחנה זו אינה שייכת למלאכים"

 

מהות החג

מעניינים הדברים המופעים  במדרשים:

"אמר רבי לוי, בכל חודש וחודש (בקיץ) ביקש הקדוש-ברוך-הוא - ליתן לישראל מועד. בניסן נתן - להם פסח. באייר נתן להם -פסח קטן (פסח שני). בסיוון נתן - עצרת (שבועות). בתמוז היה בדעתו ליתן להם מועד גדול, ועשו העגל ובטל (החג של) תמוז ו(של) אב ו(של) אלול, ובא תשרי (שבו סלח השם על מעשה העגל) ופרע להם...".

בספר "אהבת דוד" (לחיד"א – רבי חיים יוסף דוד אזולאי) מתואר: "והנה האבות היו עושים ראש השנה -בתמוז, וכיפור באב – כי כך עושים בשמים. ורק לפי שעשו ישראל העגל בטלו מהם, וכשנתרצה להם הקדוש-ברוך-הוא קבע להם ראש השנה וכיפור בתשרי... וכביכול מענוותנותו גם בשמים עשה כישראל!

רש"ר  [הרב שמשון רפאל הירש] שם את הדגש על- "החֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי" החודש השביעי דומה במשמעותו ליום השביעי של השבוע, ביום השביעי  יש  פנאי לכל אחד ואחד להתבוננות עצמית בעולמו ,ביום זה אנחנו  שומטים את כוחנו להשתלט על עולמנו הפרטי וסומכים רק על בורא עולם ובכך אנו זוכים לאנרגיה חיונית מתוך שמחה, באופן דומה -גם החודש השביעי פותח לנו פתח להתבוננות  עצמית ובמבט לאחור -אנו שבים להיות במחיצת אלוקים וחשים כאילו נולדנו מחדש  על ידי הכפרה, ביום מקודש זה שובתים כל מלאכה , קול השופר מעורר אותנו לשוב למחיצת  מלך המלכים.

 לסיכום, לאור האמור לעיל, יום  תרועה- מכוון לראש השנה- מטרתו לעורר את האדם  אל ה', כנאמר: "אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ" ? [עמוס, ג, ו]