פרשת בלק - חלק ב

פרטים

קטגוריה: פרשת בלק

פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:37

נכתב על ידי Super User

כניסות: 786

פרשת בלק - חלק ב

פרשת שבוע - דרשות - הרב אריה קרן שליט"א

שמו של מלך המשיח

ארבעה שמות יש למלך המשיח, וכולם מרומזים בשמו והם:    

מנחם בן חזקיה: שנאמר (איבה א): "כי חזק ממני מנחם משיב שמי".

שילא: שנאמר (בראשית מט): "עד כי יבוא שילא"

ינון: שנאמר (תהילים עב): "יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו"

חנינא: שנאמר (ירמיה טז): "אשר לא אתן לכם חנינה.

ובראשי תיבות של מ-ש-י-ח מרומזים שמות אלו. (סנהדרין צח – הגר"א קול אליהו).

אימתי נולד משיח?

משיח נולד בתשעה באב, ביום שבו נחרב בית המקדש. ונלמד זאת מהפסוק (ישעיה י): "והלבנון באדי יפול" (בית המקדש נקרא "לבנון" על שם: שמלבין עונותיהם של ישראל) ומיד לאחר מכן כתוב (שם יא): "ויצא חוטר, (שבט מלוכה) מגזע ישיר" (כלומר: משורש ישי, מזרע דוד – והוא מלך המשיח ) (עפ"י ירושלמי ברכות פרק ב, הלכה ד).

אימתי יבוא משיח

שני זמנים כתובים בנביא לגבי זמן ביאת משיח א. "בעתה" - ב. זמן "אחישנה". וכך כותב הנביא ישעיה (ס, כב): על ישראל בזמן הגאולה: "הקטן יהיה לאלף, והצעיר יהיה לגוי עצום, אני ה' בעתה  "אחישנה".

מקשה על זה הגמרא, איך יתכן שבשני זמנים "בעתה" "ואחישנה" יבוא משיח?

אלא משיח יבוא בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב – אלא כך הם פני הדברים. אם זכו ישראל, משיח יגיע בזמן "אחישנה" כלומר: שיבוא מוקדם מהתאריך שנקבע לו. ואם לא זכו ישראל, יבוא משיח "בעתה". כלומר: בזמן שנקבע לו מראש.

ואף על פי שיתמהמה, אחכה לו

אחד משלושה עשר עיקרים של כל יהודי מאמין, להאמין באמונה שלימה בביאת המשיח. ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה נחכה לו, בכל יום שיבוא.

חז"ל אמרו: תיפח עצמותם של מחשבי קיצין! שהיו אומרים: כיון שהגיע הקץ לבוא משיח והוא לא בא, שוב לא יבוא.

אלא בכל זאת חכה לו. שנאמר (חגי, ב): "אם יתמהמה, חכה לו". ושמא תאמר: אנו מחכים והקב"ה לא מחכה! תלמוד לומר (ישעיה, ל): "ולכן יחכה ה' לחננכם, ולכן ירום לרחמכם" כלומר: שגם הקב"ה, מחכה לגאול אותנו.

אם כן – מאחר שאנו מחכים והוא מחכה, מי מעכב? מדת הדין מעכבת! ואם תשאל: מאחר שמדת הדין מעכבת, למה אנו מחכים? התשובה היא: לקבל שכר, שנאמר (שם): "אשרי כל המחכים  (המצפה) לו (סנהדרין צז)

אמנם כלו כל הקיצין! הדבר תלוי, אלא בתשובה ומעשים טובים. שאם כל ישראל חוזרים בתשובה יום אחד, משיח בן דוד בא! שנאמר (תהילים, צה): "היום, (יבוא משיח) אם בקולו תשמעו" ואם לאו לא יבוא. כלומר אם עם ישראל עושה נחת רוח לבורא עולם מתקיימים בו הפסוקים בפרשת חוקותי שנאמר אם בחוקותי תלכו...ונתתי גשמכם בעיתם...נתתי שלום ואין מחריד...חרב לא תעבור בארצכם וכו'. ואכלתם ישן נושן וישן מפני חדש תוציאו (חוקותי, כו-י)

כלומר שכל מה שתוכלו יהיה מבחינת יין, כשם שיין כמה שהוא יותר ישן הוא משובח וטוב, כך יהיו מזנותיכם ככל שיתישנו יהיו יותר משובחים מהמזונות החדשים שנאמר: "ישן מפני חדש תוציאו".

"ונתתי משכני בתוככם ולא תיגעל נפשי אתכם והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוהים ואתם תהיו לי לעם אני ה'...ואולך אתכם קוממיות" (שם כו,יא-יג)

ונתתי מישכני: זה בית המקדש והתהלכתי בתוככם מפרש רש"י אטייל אתכם בגן עדן כאחד ולא תיזדעזעו ממני שנהיה כאחד שנאמר קודשא ברוך הוא ישראל ואוריתא חד היא.

ואולך אתכם קוממיות: מפרש רש"י ואולך אתכם בקומה זקופה.

אך חז"ל אומרים: שכל זה בתנאי שיעשו מרצונם. אבל אם לא יעשו תשובה, אזי די לו להקב"ה שעומד באבלו כל הימים, ודי לישראל צער הגלות. אם כן, מה יעשה הקב"ה כדי לגאול אותם?

אלא מעמיד להם הקב"ה מלך קשה, שגזרותיו קשות כהמן – שביקש להשמיד להרוג ולאבד את כל עם ישראל, אנשים נשים, טף ונערים ביום אחד, וישראל עושים תשובה בעל כרחן – ומחזירן למוטב – ומיד נגאלין.. (סנהדרין צז).

ואם עד אלה לא תישמעו לי ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם: ושברתי את גאון עוזכם... (שם כו,יא-יט).

אם אחרי כל העונשים שנאמרו בפסוקים (שם כו-יד-יז) לא תישמעו אז ויספתי ליסרה אתכם עוד שבע פורענויות שהפורענות הראשנה "ושברתי את גאון עוזכם" זהו בית המקדש וזה מה שנאמר (ביחזקאל כד) "הנני מחלל את קדשי את גאון עוזכם".

תחית המתים

מי שלא ידע, ולא ראה תהליך זריעה מעולם. והוא חיזר אורח בכדור הארץ ויספרו לו שנשמת האדם לא מתה. וגם יספרו לו: שאם יקחו גרעין פרי אחד – ויניחוהו בתוך האדמה עד שירקב ויכלה, ולאחר מכן יצמח מהגרעין הזה – עץ נחמד למראה עם עלים לחים, ופרחים יפים, ופרות טעימים, אשר בהם יהיו רבבות גרעינים כדוגמת זה אשר נרקב תחת רגבי האדמה. מה יחשוב זה השומע?

הלוא יחשוב בעצמו שמעשה הזריעה שסיפרו לו, הינו מעשה בדוי. ויעדיף להאמין יותר בהשארות הנפש! כי איך אפשר להבין בשכל קר והגיוני, שאחרי שנרקב הגרעין לגמרי ונהיה מעופש, מסריח, ונימוח לגמרי! שוב יחיה, יתפתח, ויתרבה עוד – פי אלפי פעמים יותר מאשר היה בתחילה?

אם נעמיד לפנינו אדם, שלא ראה ושמע על חורף, שלג, קרח וכפור, ועצים יבשים. ויספרו לו שהטבע לא מת, אלא עובר תהליך של מנוחה ומיחזור. ואחר כך יחזור הטבע עם כל הצמחיה לחים ותשגשג שנית. מה יחשוב האדם הזה? הלוא יאמר בליבו: איזה מן דיבורים אלו? הרי כאן רואים בחוש, כי הטבע והצמחיה מתה בדיוק כאדם, ולא ישוב כל זה לפרוח ולשגשג עוד בארץ החיים!

אבל כל זה רק מנקודת מבט של אדם בור, שאינו יודע כי אין המות המדומה הזה, השולט בחורף בכל הטבע – אינו, אלא רק סיבת החיים שלו. ושינת הטבע בחורף בלי שום סימן חיים – אינה, אלא מנוחה  כדי לאסוף חיים חדשים, על מנת לשוב באביב לימי נעוריו.

כן הדברים אמורים לגבי האדם.

(דברים כ, יט) "כי האדם עץ השדה" מיתת האדם, אינה חידלון סופי. אלא רק תהליך של מיחזור אלוקי, כדי לשוב לחיים חדשים – אך הפעם יותר יפים – מהחיים של עכשיו.

ואם אתה אחי האהוב, תרצה לראות תחיית המתים עין בעין. התבונן נא בתולעת המשי, היא חיה כמה שבועות ומתנועעת ואוכלת, אחר כך אוחזנה השבץ. אורגת היא סביב עצמה פקעת חוטים, ומתקשה בתוכה, ונהפכת לגולם, וביתה זהו קברה. שם היא מונחת כמתה במשך חמישה או שישה שבועות אם תפתח פקעת כזו של גולם בתוך זמן זה, תמצא בה דבר מושחת, הנראה כמעופש ואפילו מסריח.

אולם לאחר כלות זמן התהוותה בתוך הפקעת, במקום להתפורר ולהיכחד, לפתע מנקרת הבריאה הזאת את הקליפה, ויוצאת לאור עולם בדמות בריה חדשה, שכנפיה מבריקות ויפות, ופרפר עליז ושמח יעופף לו הנה והנה.

וכמו סוף התולעת המקבלת צורה חדשה, ומבריקה בכנפיה ומעופפת לה לחיים חדשים, כן הוא סוף האדם. מכין הוא את עצמו לחיים חדשים בקברו, משם אם יזכה – יגאלנו ה' גאולת עולם, ויצא ויעופף לו לחיים חדשים המתוקנים לו עדי עד, כאשר אמר הנביא (יחזקאל ל"ז י"ג): "כי אני ה', בפתחי את קברותיכם". (מעובד, על פי באמונתו יחיה).

איך עפר יכול לחיות?

קיסר אחד שאל את רבן גמליאל: "איך אתם אומרים: שהמתים חיים לעתיד לבוא, הלוא הפכו להיות עפר. והאם עפר יוכל לחיות?"

אמרה בת הקיסר לרבן גמליאל: "הנח לו! ותן לי להשיב לאבי על שאלתו". אמרה לאביה: "אילו היו בעירנו שני יוצרי כלים אחד יוצר כלי מן המים, ואחד יוצר כלי מן הטיט. איזה מהם יוצר משובח יותר?" אמר לה: זה שיוצר מן המים! כיון שבלתי אפשרי ליצור כלי מן המים". אמרה לו: אף הקב"ה כן, אם מן המים הוא מייצר אדם (כי אדם בא מטיפה סרוחה, שהיא כמים) מן הטיט שזה העפר לא כל שכן שיכול לייצר אדם מחדש?!"

בישיבת רבי ישמעאל, למדו "קל וחומר" מהתשובה שהשיבה בת הקיסר לאביה, על כלי זכוכית: "ומה כלי זכוכית שנעשה ברוח של אדם, שנופח בו מתוך השפורפרת ונעשה כלי, ואם נשבר יש לו תקנה להתיכו ולחזור ולעשות ממנו כלי. אדם שנעשה ברוחו של הקב"ה, על אחת כמה וכמה שיחיה אחר מותו!" שנאמר "ונפחתי באפך נישמת חיים והיית לנפש חיה".

"ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש....ועד עוף השמים כי נחמתי כי עשיתם" (בראשית ו-ז).

נאמר "אמחה את האדם". מרומז בזה פלא גדול על האמירה "אמחה את האדם" – לשון מחייה.

בספר "ילקוט מעם לועז" מסביר זאת, שיש עצם אחת קטנה בצווארו של אדם הניקראת הלוז. והיא בתחילת השדרה ונקרא נסכוי ועצם זו אינה נהנית משום מאכל שאדם אוכל, אלא מזה שאוכל בליל מוצאי שבת ולכן מצווה גדולה היא לעשות סעודה רביעית אחרי ההבדלה, וזאת משני טעמים:

כשם שאנו חולקים כבוד לשבת בכניסתה כן צריכים לחלוק לה כבוד ביציאתה.

אותה העצם איננה נהנית אלא מן המאכל שאוכלים במוצאי שבת.

ומצינו מעשה במלך אחד שהיה נקרא אדריאנוס, ששאל לרבי יהושע בן חנניא: מהיכן עתיד הקב"ה להחיות את האדם לעתיד לבוא מאחר שכל הגוף מתפורר ונעשה עפר? השיב לו, כי עתיד האדם להיווצר מחדש מאותה עצם קטנה. והסימן הוא שייתן העצם בין שתי אבני ריחיים ואף אם יטחנו אותה יום שלם לא תתחלק בשום פנים. ואף אם ישימו אותה בתוך תנור מוסק מאוד – לא תישרף. ואם יכו עליה בפטיש ג"כ לא תישבר. המלך ראה שאכן כך הוא.

והטעם שכל הגוף והעצמות מתפוררים ונעשים עפר חוץ מאותה עצם, יש אומרים מפני שאין הברכה שורה על דבר ריק.

והטעם הוא שאותה עצם נשארה כדי שנאמין בתחיית המתים, ואותו הגוף עצמו אינו זה שיקום אלה הקב"ה יברא גוף אחר שיהיה דומה לראשון והוא יקום לתחיה. כדי לקבוע הדבר בליבנו עשה הקב"ה את העצם הזאת חזקה כל כך ובזה אנו יודעים כי כשם שהיא בקיומה כך היא בתחייתה וכן בשאר הגוף עצמות ובשר אעפ"י שנרקבים בעפר. לכן אנו אומרים בברכת קידוש לבנה "עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה" – כשם שאנו רואים בלבנה שהיא הולכת וקטנה עד שלא נשאר בה כלום ואח"כ היא הולכת ומתמלאת – אף האומה הישראלית כן. יש לה תקווה טובה לתחיית המתים אעפ"י שהגופות נרקבות בתוך בטן.(אור דניאל).

גלות וגאולת הדעת

כל עניני גלות וגאולה תלויים בדעת, אין גלות קשה מגלות הדעת ואין גאולה אלא בהיגאל הדעת, וכמו שנאמר (בישעיה ה, יג) "גלה עמי מבלי דעת נאמר ידע שור קנהו וחמור אבוס בעליו ועמי ישראל לא אתבונן אדם ללא דעת לא שונה מהבהמה שהדעת אינה בהירה אצל האדם ומבלבלת היא אצלו. זהו עצמו הגלות. לכן השמים מספרים כבוד אל ומעשי ידיו מגיד הרקיע. העולם והאדם מעידים על בורא עולם והגאולה היא החזרת הדעת לתיקונה דהיינו לבהירותה ולישובה ללא בלבול, וזו ההבטחה המיוחלת לנו לעתיד "ומלאה הארץ דעה את ה'" (ישעיה יא, ט) אז יבוא משיח שנאמר: "ובא לציון גואל לשבי פשע בבית ישראל". לכן כאשר בני ישראל יחפשו לדעת יבוא משיח. בגאולת מצרים כשנתבשרנו על ידי משה רבנו ע"ה על גאולתנו אז  נאמר לו מאת ה' לומר לעם ישראל בין היתר משפט זה "וידעו מצרים כי אני ה'", והוא לכאורה תמוה מה ענין בגאולת מצרים להיות אחת המטרות "וידעו מצרים כי אני ה'" וכי מה אכפת לו להקב"ה מידיעת מצרים אותו יתברך.

ואפשר להסביר בפשטות שהכונה היא שמבשר הקב"ה למשה כי יהיו פלאים כאלה שאפילו עם קשה ואכזר כמצרים ישתכנע כי אני ה', ועל אחת כמה וכמה בני ישראל בני א-ל חי שיוחדר אצלם מציאות והשגחת ה'.

אם כן רואים אנו שבבשורת הגאולה נתבשרו ישראל "וידעו כי אני ה'", שבעצם זו עיקר הגאולה – ישוב הדעת. וגלות זה הסתר פנים שמסתיר את האמת אך יהודי עם חשיבה הוגנת ובריאה שמעונין לחקור ולדעת יוצא מן הגלות ומגלה את האמת.

אסור להתבלבל

כתב האריז"ל כי ב' האותיות הראשונות של בלק ובלעם הם "בלבל", שלא יכול כח הרע לשלוט באדם אלא אם כן מבלבלו.

והוא כמו כן מאמר חז"ל כפשוטו, אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, דמה ענין רוח שטות לחטא, אלא חוטא זהו לשון הוה שהאדם חוטא ושוב חוטא וחוזר על חטאו כסדרן, זה אינו אלא אם כן נכנס בו רוח שטות ובלבול הדעת שאלמלי היתה דעתו יציבה לא היה מתמיד בחטאו.

הגמרא אומרת שדור שבית המקדש לא ניבנה בימיו כאילו נחרב בימיו ולא מידת הדין מקטרגת והצרות יתגברו כי מובטח לנו שיעבוד מלכויות עד לביאת המשיח. והמשיח יבוא רק אם נקרא לו באחדות כולם ביחד כאגודה אחת כמיקשה אחת שנאמר ובא לציון גואל לשבי פשע בבית  יעקב. אך ברגע שעם ישראל סובל מאומות העולם עד כדי כך שפעילי טרור מערערים את קיומנו ועצמאותנו בארץ ובעולם וסבל הגלות נמשך ועם ישראל עם קשי עורף עם נבל ולא חכם שאינו לומד מטעויות העבר אינו חוזר בתשובה והוא מנסה כל האפשרויות העיקר לא את האפשרות הרוחנית וכבר התחלפו ראשי ממשלות וניסו להילחם בטרור בכל השיטות נכנסו ללבנון ויצאו מלבנון כבשו שטחים ויצאו מהשטחים והעם מאבד חללים בכל דרך שרק נקבע ועדיין לא עוזר לנו כלום ובכל זאת ממשיכים לחפש פתרונות צבאיים. דוד המלך אומר (בתהילים כ-ז-י) "עתה ידעתי כי הושיע ה' משיח יענהו משמשי קדשו בגבורות ישע ימינו. אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' נזכיר המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו וניתעודד וה' הושיע המלך יעננו ביום קוראנו". כלומר מתי הושיע ה' משיחו ולחם מלחמות ה' ונגיע לעידן של משיח שהאמת והשלום האהבו. מתי שנפסיק לחפש פתרון צבאי ונסמוך רק על עצמנו מבחינת אני ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, עם ישראל מתעלם מהרוחניות. "אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה'" שם השם צריך להיות שגור בפינו תמיד ולא כמו ראשי הממשלות שאינם יודעים להגיד בדבריהם בעזרת השם, אם ירצה ה'. בכל פיגוע שהקב"ה נותן לנו כדי שנתעורר ונזכר בו קמים המנהיגים באותם נאומים טיפשיים שאומרים הפעם הגורל הוא בידנו ואנחנו נתקוף ונעשה אך כלום לא יוצא. הצרות רק מתגברים אך אנחנו הדתיים צריכים להעביר מסר שאנחנו בשם ה' נלך להגדיל תורה ולאדירה ולעודד את החברה החילונית שנפלה הן מבחינה צבאית שנקרא צבא הגנה לישראל שלצערנונהרגים לנו הרבה חיילים והצבא לא מצליח להגן על העם אלא הוא רק מתגונן ואומות העולם נוצרים את ידו מללחוץ על ההדק, והן מבחינה כלכלית שהיוקר יעמיר וקשה לזוג צעיר  לבנות בית משלהם בארץ. והן מבחינה חברתית שמתבטאת בפשע אלימות בקרב הנוער והמשפחה נשים מוכות גירושין וכו'.

לכן נאמר "המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד" החברה החילונית כרעה ברך עד שנפלה בכל הבחינות אך אנחנו הדתיים נקים אותה לתחיה ונעודד אותה ע"י אמונה וביטחון בבורא עולם אז שידמו לחברה שלנו חברה המבוססת על יסודות של טהרת המשפחה אהבה שלום אחווה ורעות חברה של חסד ושמחה. שמעתי ברדיו שנעשה סקר לגבי אחוז מתנדבים לקהילה ובקרב הדתיים והחרדים יש 57 אחוז מתנדבים למען הקהילה כלומר כל בן אדם שני מתנדב למען רווחת העם. לצערי הציבור נתפש דווקא במיעוט של אברכים שאינו מונה אפילו חמישים אלף איש שאינם מתגייסים לצה"ל מטעמי דת ומצפון שאין באפשרות צה"ל לחסות את דרישותיהם וצרכי הדת כי יש פקודות שסותרות את ההלכה ובכלל הם אינם משתמטים הם לומדים תורה להצלחת עם ישראל החוטא וללא האברכים שמפיצים תורה בעולם שמזכירים את שם ה' עם ישראל היה בצרות צרורות עד למצולות ים לכן אומר דוד המלך אם נצליח לעודד ולחזק את החברה החילונית החוטאת לה' נוכל להביא אותה למצב שיתפללו וידרשו את ה' אז מסיים דוד המלך (שם י) "ה' הושעה המלך יעננו ביום קוראנו" כלומר ביום שכולנו נקרא אליו כאגודה אחת כמיקשה אחת כמו שנאמר "ויחן ישראל נגד ההר" מפרש רש"י בני ישראל קיבלו תורה מבחינת ויחן בלשון יחד עם אחד בלב אחד ומתי יבוא משיח? התשובה היא היום אם בקולו תשמעו כלומר אם רוב העם ישמע בקול ה' שנאמר בית יעקב נלכו ונלכה באור ה' אז יבוא משיח. ואם לאו והעם ימשיך לדגול בשיטתם הגאותנית שנאמר (בתהילים לג-טז-יז) אין המלך נושע ברב חיל גיבור להינצל ברב סבו. הסוס לתשועה וברב חילו לא ימלט. כלומר אף אחד לא ימלט ויפחד מאיתנו גם אם אנחנו ברב חילנו פווריטים אלא הכל מימנו יתברך שנאמר (שם יד) ממכון שיבתו השגיח אל כל שבטי הארץ ועוד (שם כא) כי בו ישמח לבנו כי בשם קודשו בטחנו אך בגלל עקשנות העם הכופר בה' ויעקב את ביאת משיח צידקנו. העם שכח שהקב"ה נתן לנו את ארץ ישראל בתניא שנישמור תורה ומיצות ולאמובטח בתורה שהארץ תקיא אותנו אז עד מתי היהודים יבינו שאין ישוב הארץ ללא תורה ומיצוות.

הצרות והסתר הפנים ימשיכו להתגבר ויכלו את העם כמו אש שמתלקחת בעולם. אמר דוד המלך (בתהילים כא-ט) תימצא ידך לכל אויבך ימינך תמצא שוניאך כלומר לכל חטא "תמצא ידך" תמציא לו עונש כמשפט ומידה כנגד מידה שנאמר (תהילים יח-כו-כז) עם חסיד תתחסד עם גבר תמים תתמם. עם עיקש תיתפתל.  ואוי מיום הדין שנאמר (בתהילים כא-יא) תשיתמו התנור אש לעת פניך ה' באון בלעם ענו אכלם כאשר. פרימו מארץ תאבד וזרעם מבני אדם כי נטו עליך רעה וכו'.

לכן עלינו לקבל על עצמנו מידת הענוה שנאמר "לענוים נתן חן" ולא להתגאות להסתובב בעולם ללא דין ודיין ולהוליך את עם ישראל לאבדון בכל מיני שאלות אפיקורסיות שאין באפשרותנו לפתור כי הניסתרות לה' אלוהנו והניגלות לנו. העולם כולו תורת הגילגולים שלפעמים רואים צדיק ורע לו שבא לתקן את עוון נשמתו בגלגול הקודם, אין זה סיבה לכפור בקב"ה וכבר אמר דוד המלך (בתהילם כב-ז-י) ואנוכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם, כל רואי ילעגו לי יפטירו בשפה יניעו ראש. גל אל ה' יפלאהו יצילהו כי חפץ בו.

דוד המלך אינו מתבייש ומתייחס למלעיזיו שלועגים לו כשהוא הולך בדרך ה', ובכל זאת יש לו יסורין הוא מקבל עליו את מידת הענווה ולא מחפש להיכנס לחשבונות שמים כשאומר "ואנוכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם" כלומר מי אני שאינני ראוי לביזיון. דוד המלך רואה את עצמו מזיד את כולם שוגגין ואז הוא תולה את יסוריו בתורת הגילגולין כשאומר גל אל ה' ופלטהו יצלהו כי חפץ זו. גל פירוש "גלגל" שהקב"ה "יפלטהו" פלט את הנשמה מגהנם והוריד אותה גילגול כדי לתת לה עוד הזדמנות לעשות תשובה שלא תיצלה באש הגהנם על מנת להציל אותה מעונש שנאמר "יצילהו כי חפץ בו" הוא מציל אותה כי הוא חפץ באותה נשמה שיהיה לה טוב בגן עדן משום זכות אבות או משום מצווה גדולה שנעשתה על ידה או משום חשבונות שמים כאלו ואחרים. הצור תמים פעלו כל דרכיו משפט אל אמונה ואל און צדיק וישר הוא. הקב"ה אוהב את עם ישראל שנאמר "בנים אתם לה' אלוהכם לא תיתגודדו" כלומר אל תיתפלגו אלא להיפך תתאחדו לקראת ביאת גואל משיח צידקנו. אך לצערי עם ישראל לא חכם כי אין חכם כבעל ניסיון ולעם ישראל יש הרבה ניסיון מההיסטוריה, כשעם ישראל הלך לפי חוקי התורה הדור הצליח ושיגשג כמו בזמן יהושע בן נון, שלמה המלך וחזקיה המלך וכו'. וכשעם ישראל חוטא ומתפלג מובטח לו גלות של סבל מאומות העולם. על כן הקב"ה מאותת לנו ע"י יסורים הבאים מאומות העולם מפריעים לנו לחיות חיים תקינים וכל זה לטובתנו כדי שנתעורר ונשוב אליו יתברך לכן כל מה שה' עושה זה לטובה שנאמר (בתהילים כה-ה) טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך. כלומר הקב"ה מאותת ומורה לחוטאים לסור מדרכם הרעה. כי נאמר (שם י) כל ארחות ה' חסד ואמת לנוצרי בריתו ועדתיו. אדם שטוב לו שוכח את בורא עולם כי אינו זקוק לו אך אדם שרע לו בגלל צרותיו הוא פותח את ליבו לאביו שבשמים שיושיע אותו שנאמר עת צרה ליעקוב ממנה יושע ועוד נאמר (בתהילים כה-יז) "צרות לבבי הרחיבו ממצוקותי הוציאני". כלומר שע"י הצרות הלב נרחב ונפתח לדברי תורה שמוציא את העם ממצוקותיו ומשפיע שמחה ואושר רוחני וברכה בעולם הזה.

הגמרא אומרת מי שאין לו יסורין זה סימן רע שה' לא משגיח עליו ואינו מאותת לו להוכיחו שנאמר (במשלי ג-יב) כי את אשר יאהב ה' יוכיח ויראה את בן ירצה. כלומר כמו שאבא מכה את בנו כדי לחנכו לכן מבקש שלמה המלך שלא נתבלבל ונישא טענות כלפי שמיא אלא להיפך נחזור אל אבינו שבשמים ולא נישען על שיכלנו הגס (שם ה-ז) "בטח אל ה' בכל ליבך ואל בינתך אל תישען בכל דרכך דעהו והוא ישר אורחותך אל תהי חכם בעיניך ירא את ה' וסור מרע כלומר אל תישפוט דברים לפי השכל וראות עיניך, כי העולם גלגל והכל תיקונים של נשמות חוטאות לכן עלינו ללמוד תורה ולהנחיל עולם הבא שנאמר (שם יג) אשרי אדם מצא חכמה ואדם יפיק תבונה כי טוב סחרה מסחר כסף ומחרוץ תבואתה. יקרה היא מפנינים וכל חפצך לא ישוו בה כלומר כל האושר בעולם הזה אי אפשר להשוותו לשכר העולם הבא ולמתיקות התורה.

בדור של היום יש חושך מוחלט ואשרי מי שחוזר בתשובה בדור הזה וכבר אמר משה רבינו לא חכמה לחזור בתשובה בדור שלי אלא בדור של עיקבא דמשיחה שנאמר: "מה שראתה שיפחה עליהם לא ראה גדול הנביאים יחזקאל בן בוזי". רק שזה לא חוכמה לעבוד את ה' בדור שמלא ניסים כדורו שלמשה רבנו.

פעם נכנסה אצל החפץ חיים זי"ע אשה שהיה לה בית מאפה והתלוננה לפניו שהיא סובלת הפסדים כספיים, מפני שאנשים מסרבים לקנות ממנה ככרות לחם שנפגמו במקצת, אם מפני שנשברו או שנחרכו מעט במהלך האפיה. בירך אותה חפץ חיים שלא יהיו לה עוד הפסדים במסחרה.

והנה, כעבור איזה זמן שוב חזרה האשה לחפץ חיים ובכתה לפניו, כי בגלל מצב המלחמה שבו היתה רוסיה נתונה אז, גייסו את בנה לצבא.

בתוך הדברים שאל אותה החפץ חיים, מה בנוגע להפסדים הכספיים שסבלה במכירת הלחם, ועל כך השיבה, כי עכשיו אין זה בעיה כלל וכלל, מפני שיש מצב מלחמה, ובמצב כזה קונים הכל.

פנה החפץ חיים לאנשים שישבו עמו ואמר להם: שומעים אתם, במצב מלחמה קונים הכל, אפילו ככרות לחם שבורות וחרוכות. בזוהר הקדוש איתא: "צלותא בלא דחילו ורחימו לא סלקת לעילא", ואם כן, אנו בדורנו שאין אנו מתפללים בדחילו ורחימו, האיך יעלו תפילותינו למרוממים, אלא שבמצב מלחמה לוקחים הכל, אפילו תפילות שבורות ושרופות, שאינן נאמרות בכוונה הראוייה (שאל אביך ויגדך). לכן נאמר: אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' ומישם יקחך (דברים ל-ד). בעצם צריך היה הכתוב לומר: "בקצה הארץ", וכי אפשר לאדם להיות נידח השמימה?

ברם, ידועה היא המלצתו של הבעש"ט ז"ל על ישראל, שאפילו בעשותם לפעמים מעשי עוול ואונאה בעניני עסק ומסחר, הרי סוף כל סוף יש להם בכך גם כוונה כשרה כלשהי, שכן רוצים הם להרוויח יותר ממון על מנת לתת צדקה, לשלם שכר לימוד עבור הבנים, לענג את השבת וכדומה.

זוהי איפוא הכוונה שבפסוק: "אם יהיה נדחך בקצה השמים" – אם בנידחך, היינו בחטאיך, יש בסוף קצה המחשבה איזו כוונה לשם שמים אזי "משם יקבצך ה' אלהיך" – מניצוץ יחיד ופעוט זה שבעבירה ישיב השם יתברך אליו. מחשבה קטנה ונסתרת זו של לשם שמים, מצילה את האדם לבל ישקע בתהום החטא אלא יתעורר סוף סוף לתשובה...(מעינה של תורה).

בעיקבא דמשיחה "אם יהיה נידחך" הכוונה במקום נידח אך המקום הוא מקום רוחני שנאמר "בקצה השמים", ששמים זה רוח ומכאן מבינים שהפסוק מתייחס לנשמה שהיא רחוקה, ומי שם יקחך, והביאך אל  הארץ שירשו אבותיך כשיקומו לתחיה שנאמר כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא לעולם ירשו ארץ (זה תחית המתים).

ונאם הגבר שתם העין (בלק כד-ו)

חכמינו מפרשים שהיה בלעם סומא באחת מעיניו. הכוונה שבדבר היא: שהרי כל אדם צריך לשתי עינים, למען יראה באחת את גדלות הבורא, ובשניה יראה את שפלותו ואפסותו שלו. בלעם ידע את גדולתו של הבורא, כפי שאמר הכתוב: "ויודע דעת עליון" אבל לא ראה את שפלות עצמו והיה גבה רוח, ממילא הריהו בגדר סומא באחת מעיניו שנאמר ונאם הגבר שתם העין.

וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור גו' (בלק כב-ה)

אל בילעם בן בעור פתורה – בגימטריה זהו פותר חלומות. אומר רש"י ה' נתן להם נביא שהיה בגדולתו של משה שלא יהיה להם פיתחון פה.

ההבדל בין משה לבילעם שמשה עבד על מיצותיו ולמד תורה וציית לחוק ועלה במדרגות מעלה מעלה שנאמר "והאיש משה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה" ובאותו זמן היה בילעם מתעסק בחכמת השכל והזניח את הנשמה והיה יורד ושוקע בתהום התאוה והכבוד והגאווה עד שירד לשפל המדרגה שלא היה מספיק חכם לשלוט ביצרו מה שנאמר "חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין" ומכאן אנו למדים שיכול להיות בן אדם החכם ביותר בעולם ללא תורה שעל ידה מקיימים תרגילי כושר וסיבולת נגד היצר הרע, האדם אינו שונה מהבהמה היא תאוותנית והוא תאוותן אך האדם שלומד תורה יש לו את האמצעים לשלוט ביצרו שנאמר מיהו הגיבור? "הכובש את יצרו" ולא היודע חכמות. שע"י התורה מקבלים יראת שמים וזאת החכמה האמיתית שנאמר "ראשית חכמה יראת השם".

מה ההבדל בין תלמידי אברהם אבינו לתלמידי בילעם הרשע?

"כל מי שיש בו שלושה דברים הללו הוא מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלושה דברים אחרים הוא מתלמידיו של בילעם הרשע, עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה – תלמידיו של אברהם אבינו עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה – תלמידיו של בילעם הרשע (אבות פרק ה').

הביאור:

עין הרע – קינאה שבילעם קינא בישראל ורצה שהעולם הבא כמו של ישראל וביקש להכניס בהן עין הרע, שנאמר: "וישא בילעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשיבטו: שהתפעל מהם ואמר עם לבדד ישכון בגויים ולא יתחשב ועוד.

נפש רחבה – התאווה שהיתה לו תאווה לכספו של בלק וניסה כמה פעמים לקבל רשות לקלל את עם ישראל ולבסוף יעץ עצה רשעית.

רוח גבוהה – הכבוד, הקב"ה אמר לבילעם שאינו יכול לא לקללם ולא לברכם אמר בילעם לשליחים של בלק מהבושה שלא בכבוד המקום להתנבאות לאנשים כמותכם הביאו שליחים מכובדים יותר ושלחו לו את שרי המלך. בילעם רצה כבוד ומעמד וגם התבייש בזה שלא יכול לבצע את המשימה אז המציא להם תירוץ שישלחו שליחים מכובדים יותר. ואילו תלמידי אברהם אבינו עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה נגד קינאה רכשו חסד, ונגד גאווה וכבוד התחנכו לענווה.

ובמקום תאווה הצטיינו תלמידיו בכבישת המידות והיצר הרע ומה שנאמר (באבות) "תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין העולם הזה ונוחלין העולם הבא וכו' אבל תלמידיו של בילעם הרשע יורשים גיהנום ויורדים לבאר שחת".

בילעם אומנם עשה את רצון ה' אך בתחבולות ניסה אולי בכל זאת ילך לבלק לראות מה הוא מציע בגשמיות. ראה ה' תאוותו ואישר לו ללכת "כי בדרך שאדם רוצה לילך, מוליכים אותו" דברי רש"י וגדולי ישראל הם ההיפך בילעם אין להם רצון עצמי שנאמר "בטל רצונך מפני רצונו". (לקט טוב) ועוד נאמר "ויקום בלעם בבוקר ויחבוש את אתונו". רואים את חוסר ההתלהבות במיצוות ה' לעומת אברהם "וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו...." משכים מוקדם כדי לקיים את ציווי ה' רואים עד כמה שצדיקים זריזים למיצוות, כשהקב"ה תובע מהאדם שיעסוק בתורה ובמצוות באותה מידה שהאדם עוסק לצרכיו האישיים כמו אכילה שינה וכדומה.

ויאמר בלעם אל מלאך ה' חטאתי כי לא ידעתי וכו' (בלק כב-לד)

ואפשר לבאר בדרך מוסר ויראת ה', כאשר יתבעו את האדם על מעשיו הרעים לבלתי עשותו את רצון ה', הוא יטען ויצדיק את עצמו שלא ידע ולא למד, על זה רומז הכתוב חטאתי כי לא ידעתי, כי חסרון ידיעה אינו מהווה הצדקה לעבור את רצון ה', וכמו שרמז התנא במסכת אבות באומרו שגגת תלמוד עולה זדון, זאת אומרת שיבוא אדם ויטען שהוא שוגג ולכן נכשל, הרי משיבים לו שחוסר ידיעה לא פוטר, ולכן היא עולה לזדון ונחשב למזיד, שעל האדם לדרוש מפי ספרים וחכמים לדעת מה יעשה האדם לעבוד את בוראו. (וידבר יוסף)

ויחר אף בלק אל בלעם ויספק את כפיו. ויאמר בלק אל בלעם לקב אויבי וגו' (בלק כד-י)

מה היה חרי האף הגדול של בלק על בלעם, הקשה בספר "בית יצחק" בשם בעל "בית הלוי" זצ"ל, הלא מיד כשבא בלעם אצלו הקדים ואמר: "הנה באתי אליך, עתה היכול אוכל דבר מאומה, הדבר אשר ישים אלקים בפי אותו אדבר". מראש אמר לו שאינו יודע אם יוכל לקלל, מדוע איפא כעס עליו בלק?

ביאורם של דברים: כאשר אדם אומר "לא אוכל לעשות דבר זה" יש לדברים שתי משמעויות, והכל לפי הענין. אם למשל, יאמר אחד לחברו שילך ויתן סטירת לחי לאדם נכבד, והוא ישלם לו תמורת זה סכום כסף מסוים – ישיב חברו "לא אוכל לעשות דבר זה". אם יפנה האיש אל אדם אחר ויבקשו להרים את חומת העיר תמורת אותו סכום כסף, אף כאן תהיה התשובה: "לא אוכל".

גם אם זהות שתי התשובות בסיגנונן, הבדל גדול קיים ביניהן, הראשון באמת יכול לבצע את מה שנתבקש, אלא ששכלו והרוח האנושית אשר בקרבו, אינם מניחים לו לעשות את הדבר הזה. השני לעומת זאת – באמת אינו יכול לבצע את הדבר.

הנפקא מינה שבין שני ה"לא אוכל", תבוא לידי ביטוי ברגע שסכום הכסף המובטח יוגדל לסך עצום ורב. בתנאים כאלה יתכן בהחלט שהראשון יסכים לסטור על לחיו של הנכבד. (מה עוד שאם פיקח הוא יוכל להבטיח לאותו אדם נכבד חלק מסכום הכסף המובטח לו). אך זה שנתבקש להרים את החומה לא יוכל לעשות זאת בעד כל הון שבעולם, לפי שפעולה זו הינה באמת בלתי אפשרית.

בזה תוסבר אי ההבנה שהיתה בין בלק ובלעם. כאשר בלעם אמר לו שאינו יכול לקלל את ישראל, הבין בלק שכוונתו היא שאינו רוצה לעשות דבר שהוא נגד רצוון הקב"ה, לכן גם לא התייאש, לפי שהכיר היטב את תכונותיו של בלעם, וידוע ידע כי נפשו הרחבה לא תשבע כסף. על כן חשב בלבו שיבטיח לו עוד ועוד כסף, עד ש"יתגבר" על "אי יכולתו" לעשות נגד רצון ה'.

כאשר ראה בלק שגם בפעם השניה והשלישית עדיין עומד בלעם ומסרב לקלל את ישראל, חרה אפו ואמר לו: "מה עשית, לקוב אויבי קראתיך והנה ברכת ברך זה שלש פעמים". אז השיב לו בלעם: "טעית בחשבונך. אתה סבור שבאמת אוכל לקלל אותם, ורק רוחי המעודנת לא תתנני להלוך נגד רצון ה', ולפיכך חשבת להטות רצוני על ידי כסף. ובכן, מודיע אני לך שגם אם תתן לי מלא ביתך כסף וזהב 'לא אוכל לעבור את פי ה'  באמת לא אוכל לעשות זאת".

זהו שאומרת הגמרא שנתן הקב"ה חכה בפי בלעם, שלא היה מניחו לקלל. (לקח טוב).

ויואמר ה' אל משה... נגד השמש ויש חרון אף... (בלק  כה-ד)

ויש אומרים זה שנאמר והוקע אותם לה' נגד השמש, שישים את כלם נגד השמש. וכל מי שיתקפל הענן מכנגדו והחמה תזרח עליו סימן שחטא וחייב מיתה ונתלה. ובכך ידעו מי חטא ומי לא חטא. וכל מי שהענן היה סותם השמש שלא תזרח עליו היו יודעים שלא חטא.

ויאמר משה אל שפטי ישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור (בלק כה-ה)

אמר להם להושיב בתי דינים ולהרוג את זה שהוא מחויב במיתה. וכשראה שבט שמעון שהושיבו בתי דינים ואת נשיא שבטו הוא זמרי לא הזמינו נתאספו כל בני שבט שמעון ואמרו לזמרי למה את שותק והרי אנו נדונים במיתה, ואינם מחשיבים אותך למנות אותך בין השופטים, ועכשיו דע מה שאתה עושה.

והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל והמה בכים פתח אהל מועד (בלק  כה-ו)

וירא פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רמה בידו (בלק כה-ז)

ראה פנחס אותו מעשה ונזכר הלכה. אמר לו למשה: מקובלני ממך הבועל ארמית קנאים פוגעים בו, כן למדתנו כשירדת מסיני, ולא היה מי שיקום ויפגע בו אע"פ שהשבטים נמשלו לחיות, שיהודה נמשל לאריה כמו שנאמר גור אריה יהודה. וכן דן נמשל לאריה כמו שנאמר דן גור אריה. וכן בנימין נמשל לזאב, כמו שנאמר בנימין זאב יטרף. אמר לו משה: הקורא את האגרת הוא נעשה השליח.

ויש לכם לשאול מאחר שהזכיר לו פנחס הדין שהבועל ארמית קנאים פוגעים בו, למה לא צוה משה להורגו מיד. והתשובה היא, אמנם הדין שיש להורגו, אבל אין זו מיתה המסורה לבית דין, אלא דינו מסור לשמים ומסבבים לו מיתה. ואם באים ושואלים פי בי"ד, הם אינם מורים לומר לכו והרגוהו. אלא כך אומרים קנאים פוגעים בו. ר"ל אלו שהם קנאים ומקנאים קנאת ה' צבאות ורצים לעשות קידוש השם יכולים להרגו. וזוהי שעה קלה, שאי אפשר להורגו אלא בשעת מעשה ולא אחר שפירש. ואם הלך ומצא שפירשו, שוב אין לו רשות להורגו. ואם הרגו חייב מיתה זה שהרגו, ומביאים אותו לבית דין והורגים אותו. ואם הבועל עצמו קדם והרג את הקנאי שמבקש להורגו, פטור עליו. מפני שטוען הבא  להורגך הכם להורגו. ואם כן אין בית דין גוזרים על שום אדם להרוג את הבועל כדי לא להכניס אותו לתוך סכנה. אלא אומרים קנאים פוגעים בו. והרוצה לקנאות קנאת ה' צבאות ולהכניס עצמו לכלל סכנה, הורגו. לכן אמר משה לפנחס אתה נזכרת בדין הזה ואתה רוצה לקנא קנאת ה' צבאות, התערב בדבר, אם אתה רוצה. אבל אני אינו גוזר עליך לעשות כן.

ופנחס זכה לשכר גדול על כך, כפי שנראה בפרשה הבאה, מפני שסיכן עצמו. ולכן אומר הכתוב ויקח רמח בידו. שסיכן רמ"ח אבריו שלא חס על נפשו ועל גופו ועשה מעשה הקנאות. ואפילו אם היה זמרי פורש מן העבירה היתה גם כן גבורה גדולה שנכנס לאהל נוכח כ"ד אלף איש שעמדו על יד האהל מבחוץ ששמרו על זמרי.

ויבוא אחר איש ישראל אל הקב"ה  וידקר את שניהם את איש ישראל ואת האשה אל קבתה ותעצר המגפה מעל בני ישראל (בלק  כה-ח)

פרשת בלק - חלק א

פרטים

קטגוריה: פרשת בלק

פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:35

נכתב על ידי Super User

כניסות: 944

פרשת בלק - חלק א

פרשת שבוע - דרשות - הרב אריה קרן שליט"א

וירא בלק בן ציפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי (בלק כב-ב)

פחד בלק כי אם ישראל גברו על סיחון ועוג שהיו ניקראים למלכים החזקים באזור אז על אחת כמה וכמה שינצחו את מלכות בלק (רש"י).

ויואמר מואב אל זיקני מדין עתה ילחכו הקהל את כל סביבותנו כלך השור...(בלק  כב-ד)

מואב ומדין היו אויבי ושונאים אך מהפחד והשינאה לבני ישראל כרתו ברית שלום ביניהם והתלכדו  בעזות נגד בני ישראל כשנודע להם שכוחם של בני ישראל בפה וניצחונם הוא מעל הטבע.

הגיעו למסקנה שאם כוחם בפה אנו נילחם אתם עם אדם שכוחו בפיו וזהו בילעם הרשע.

פירוש שיפתי חכמים כמו שהשור עוקר את השדה מהשורש כך בני ישראל ילחכו את אויבהם.

וירא בלק בן ציפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי (בלק כב-ב)

כתוב בספר שמנה לחמו מאחר שראה בלק את מה שעשו ישראל לשני מלכים האדירים שכל העולם נזדעזע מלשמוע איך  ישראל כילו אותם כרגע ושלא כדרך הטבע וכולם העידו שזה היה נס גדול לישראל, ועוד בלק יודע שהקדוש ברוך הוא נלחם במצרים בעד ישראל גם יודע איך ישראל עברו בים סוף ואיך ענני הכבוד מלוים אותם מאחר שידע את כל זה איך עלה בדעתו להלחם בישראל ולגרש אותם מן הארץ? וגם בלעדם איך הסכים להתחבר עם בלק שהוא בעצמו אמר אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו? גם בלק ובלעם היו פילוסופים גדולים איך נתבלבלה דעתם להלחם עם ישראל? ועוד בלק לא היה צריך לפחד מישראל מפני שידע שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה וישראל נאמנים לשם ולמה פחד בלק כל כך, אמר המחבר הנכון הוא שבלק לא פחד מישראל אלא הפסוק אומר ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא אחרי כן אומר ויקץ מואב מפני בני ישראל, אבל לכתחילה אומר בפרוש כל פחדו של בלק היה דוקא מערב רב כי הם היו רבים מאוד יותר מישראל ורצה לקלל אותם אמר בלק לבלעם הנה העם היוצא ממצרים לא הקדוש ברוך הוא הוציא אותם אלא הם בעצמם יצאו, וכבר כיסה את עין הארץ מרוב שהם רבים וחזקים ובעלי מרד כמו שמרדו בפרעה הם שלחכו את כל סביבותינו, ואחרי כן התחברו עם ישראל אמר בלעם  אלו ערב רב אתה לא הוצאת אותם, כי אתה הוצאת רק את ישראל והאותות והמופתים שעשית רק לישראל עשית, אבל לא לערב רב, ולכן אם אני מקלל אותם שלא תקפיד עלי אז ואגרשנו מן הארץ, אבל בלעם רשע היה וחשב אם יתן רשות לקלל את ערב רב הוא יקלל גם את ישראל, והקדוש ברוך הוא ידע מה כונתו אמר לו לא תלך עמהם לא תאור את העם כי ברוך הוא, כיון שנתדבקו בישראל שהם זרע ברוכי השם גם העם ברוך.

דבר אחר וירא בלק בן צפור הוא ראה קץ המשיח איך ישראל ירשו את כל העולם ומוחץ פאתי מואב ומקרקר כל בני שת אמר בלעם לבלק כל מה שאתה רואה נכון אבל לא עתה זה יהיה אלא באחרית הימים שאז דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ועוד. כלחוך השור את עשב השדה, זה משיח בן יוסף שראה בלק איך לוחם עם האומות ומנצח, ומשיח בן יוסף נמשל לשור שנאמר בכור שורו הדר לו. וישא משלו ויאמר איתן מושבך ושים בסלע קנך כתוב בשמנה לחמו שזה ישמעאל הרשע שנמסרה ארץ ישראל בידו כמו שומר עד שיחזרו ישראל למקומם אמר לו הקדוש ברוך הוא לשרו של ישמעאל: כל זמן שתהיה הארץ הזאת תחת יד ישמעאל תהיה הארץ שממה, זהו שאמר בלעם הרשע איתן מושבך שנתישבת בארץ ישראל ושים בסלע קנך שנתישבת כמו סלע וכמה פעמים ניסו עמים אחרים לקחת מידי ישמעאלים במלחמות חזקות ולא האריכו ימים שוב חזר ליד הישמעאלים, ועד מתי תהיה הארץ ביד הישמעאלים? עד מה אשור תשבך עיין רש"י ובשמנה לחמו באורך שהארץ הזאת תפול מישמעאל לישראל וכתוב שם אף על פי שעזרו לו כמה אומות לישמעאל ובראשם ברטניה ואז תהיה עת צרה ליעקב שיבואו לעזרת ישמעאל כל יושבי סביבות נהר פרת וכולם יהיו עדי אובד, וזהו שכתב דוד המלך עליו השלום וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ, אבל ישראל, בגויים לא יתחשב שלא ישאר מהגויים אלא אותם הטובים והחסידים שלהם שלא עשו רעה לישראל והם עתידים להכיר את אלהי האמת ולעבדו כולם שכם אחד ואת כל זה ראו בלק ובלעם רק שבלק חשב שיהיה תכף, ובלעם אמר אראנו, ולא עתה, אשורנו, ולא קרוב, ואם עד כדי כך ידע, אם כן למה נתן להחטיא את ישראל אשר בגלל זה הוא בעצמו גם כן נהרג, משל זה מספרים על פילוסוף אחד גדול חוזה בכוכבים, פעם אחת יצא בחצות לילה והסתכל בכוכבים לראות מה יהיה הסוף, ובינתיים אינו רואה איפה הוא דורך יען שהוא מסתכל למעלה ועל ידו היה בור עמוק, נפל לתוכו ונפצע קשה ומת, בא השכן ואמר המשוגע הזה אינו רואה מה שיהיה עתה, הולך ומתנבא על הרחוק? כך היה אצל בלעם מתנבא על אחרית הימים והבור שנפל ומת במיתה משונה, היה זה שהחטיא את ישראל.

דבר אחר וירא בלק בן צפור מה ראה שפחד כל כך עד שהלך ושכר לאותו הפילוסוף הרשע? ידוע שאותו הזמן כל העולם היו מפחדים מסיחון ומעוג ומכיון שנפלו ביד ישראל הבינו כולם שפה יש יד העליונה, פרשה זו התחילה בשבחן של ישראל איך שהקדוש ברוך הוא לוחם מלחמתן של ישראל, אבל מסיים ויהיו המתים במגפה ארבע ועשרים אלף, זהו חרבו של בלעם הרשע ומבלעם למדו כל הגויים איך להלחם בישראל לכתחילה לא באים בחרב ובנשק שכבר כולם יודעים בשעה שאמר בלעם לבלק כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב זאת אומרת שישראל יש להם הרבה מגינים, זכות אבות, זכות אמהות, דוקא על ישראל נאמר עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב, לא מתערבב עם אומות העולם כי אלקיהם של ישראל שונא זימה לכן כל זמן שישראל שומרי את הצניעות הקדוש ברוך הוא לוחם מלחמתם על זה אמר בלעם שיפקירו את בנות מואב, שילבישו אותם מכנסים קצרות ממתנים עד ירכים, ועל ידן יעברו ישראל על העריות והם נופלים חס וחלילה אז לא יגן עליהם, זכות אבות זהו שהתחילה התורה בשבחן של ישראל ששים רבוא יצאו ממצרים ולא נמצא פסול אחד לא מבני ישראל ולא מבנות ישראל לא קטן ולא גדול עד שהיה בידם ספר יוחסין והתביישו כל העמים מלראות עם כזה קדוש, אבל בלעם הרשע עם ערב רב שניהם החטיאו את ישראל בשביל זה לא סימה התורה בטוב, וכאן מרמז שבקץ הימים יקומו רשעים כאלו בשם ישראל כמו שאמר ישעיה הנביא מהרסיך ומחריביך ממך יצאו, לכן בזמן הקץ, ישראל יעמדו בניסיונות גדולים עם הערב רב שהם מחטיאים את ישראל יותר מבלק ומבלעם ולא יתנו לישראל לשמור הדת ולא את הצניעות וכיוצא, מפני שהם שונאים דת ישראל ובאותם הזמנים רבים יכשלו אתם בחשבם שהם מזרע ישראל וגם בזוהר הקדוש ובתיקונים כתוב שהם לא מזרע ישראל.

ויפתח ה’ את פי האתון ותאמר לבלעם מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלוש רגלים (בלק כב-כח)

הקב"ה שם בפיה הדברים האלה "שלוש רגלים" לרמוז לו איך אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלוש פעמים בשנה כמו שנאמר שלוש רגלים תחוג לי בשנה.

ויזבח בלק בקר וצאן וישלח לבלעם ולשרים אשר אתו (בלק כב-מ)

הוא זבח בן בקר אחד וכבש אחד בלק הזמין את בלעם ולשרים שיבאו לאכול. ומכאן אנו למדים על מדתם הרעה של הרשעים שאומרים הרבה ועפי’ מעט אינם עושים שהרעי שהבטיח לבלעם ואמר כי כבד אכבדך מאד לא שחט לו אלא בן בקר אחד וכבש אחד ולכל אנשיו. ואת ההיפך מצינו אצל הצדיקים שאומרים מעט ועושים הרבה, כפי שראינו אצל אברהם שאמר למלאכים ואקחה פת לחם וסעדו לבכם, שעיכב אותם  לאכול רק פרוסה. ולבסוף עשה להם אותה סעודה גדולה, כפי שראינו בפרשת וירא. וכן בלעם היה לו עין צרה וכשראה הסעודה הזאת אמר: זה הוא נותן לי אחרי שהבטיח לי לתת בעין יפה אף אני אטיל עין רעה בנכסיו ולא יראה הם ברכה (מעם לועז).

ויאמר בלעם לבלק התיצב על עלתך ואלכה אולי יקרה ה’ לקראתי ודבר מה יראני והגדתי לך וילך שפי. (בלק  כג-ג)

הוא אמר לו עמוד על עולתך, אולי יזדמן ה’ לקראתי במידת הרחמים שלו ויסכים עמדי לקללם, אע"פ שאין דרכו לפגוש אותי ביום אלא בלילה. וכך עשה בלעם והלך יחיד במקום. וזהו שפי יחידי, כדי שתשרה עליו שכינה.

וי"א שפי צולע על רגל אחת. והפסוק בא להודיענו שאע"פ שנשאר צולע על רגל אחת, לא נרתע לאחור, והוסיף לילך ברשעו לראות אם יוכל לקלל את ישראל.

ויש אומרים שר"ת שפ"י שה פזורה ישראל. שעלה לראות אם יוכל להסתכל על ישראל ולהטיל בהם עין הרע. וראה אותם פזורים בד’ כנפות הארץ, שלא היה יכול לראות כולם בבת אחת.

ויש אומרים שהלך במנוחה על שישראל שתקו כי לא ידעו שהולך לקללם ויבטלו כוחו בתפילתם ולא  ידע אותו רשע ששומר ישראל לא ינום ולא יישן, כפי שאומר הכתוב: הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. ולא ידע ששפ’’י הוא גם ר"ת של שומר פתאים ה’.

כמראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו הן עם לבדד ישכון בגוים לא ותחשב (בלק כג-ט)

מראש צורים – אלו האבות

וגבעות אשורנו – אלו האימהות

שהאבות והאמהות מהוים את התשתית והיסוד לחוזקה וחוסנה של בני ישראל במשך כל הדורות חייב האדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב.

מראש צורים – בגימטריה מזכות אבות.

מגבעות – בגימטריה הן האימהות.

תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו (בלק  כג-י)

עיין בזה בפירוש רבינו אור החיים על פי מעשה שקרא ו, מעשה ביהודי אחד שבא לפני האור החיים ואמר שהוא רוצה לעשות תשובה בתנאי שימות מיד, אם ידע שימות מיד, יעשה תשובה, כי לא מוכן לחיות עוד חמישים שנה שלא יחלל שבת, שלא יאכל בלי ברכה, וכדומה, כי לא יכול, אמר לו הרב אור החיים הקדוש וכי חכמה למות יהודי? חכמה לחיות יהודי! חמישים שנה לא יחלל שבת, חמישים שנה יברך תחילה וסוף, חמישים שנה יניח תפילין, זהו יהודי! אבל למות יהודי בלבד אין זו חכמה, אותו הדבר בענין בלעם, הוא ידע שסוף היהודי מצוין וזוכה לגן עדן אשר שעה אחת שם יפה מכל עולם הזה, ורצה להיות יהודי, אבל בתנאי שזה יהיה בסוף ימיו בשעת מיתה בלבד, אבל לחיות כמה שנים, ולפרוש מן העריות ומן שאר העבירות אין הוא מוכן, לכן אמר "ותהי אחריתי כמוהו" "אחריתי" דייקא ומכיון שכולו היה רע לא זכה לכך, ולבסוף "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב" זה היה אחריתו (קול יהודה).

הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב... (בלק כג-כד)

ניראה בס"ד שהתכוון לאבותינו שהיו זריזים במיצוות כמו שנאמר על אברהם וישכם אברהם בבוקר...וכדומה,מכאן עלינו לצפות ולומר עד מתי יגיעו מעשינו למעשה אבותינו ונהיה זרזים וחרוצים מלאי ביטחון בקב"ה כמוהם.

וירא את ישראל שכן לשבטיו (בלק  כד-ב)

ראה שאין פתחיהם מכוונין זה כנגד זה עלה בליבו שלא יקללם (רש"י).

ואמרו חכמינו שאמר הקב"ה "פתחו לי פתח כחודה של מחט ואני אפתח לכם פתח כפיתחו של אולם". כלומר מבקשים רק פתח קטן והם פתחו פתח גדול וימה ענינו של המימרה כפיתחו של "אולם" דוקא?

אמר על כך הרבי מגור ז"ל: לפי שמצינו במשנה "כל הפתחים שהיו שם בבית המיקדש היו להם דלתות חוץ משל האולם" היינו שפתח האולם היה פתוח תמיד. אם יש שמץ של רצון באדם מישראל ופותחים לפניו פתח כזה שאינו נינעל לעולמים.

מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל (בלק  כד-ה)

ראה בילעם שעושים בני ישראל את מחיתם בעולם הזה עראי כאהל שאין זה מקום קבע של מגורים.

מסופר שבא אורח לביתו של החפץ חיים, תייר מארץ רחוקה, שהתבונן סביבו הבחין את הפשטות שמאפיין את הבית. בבית היו רק דברים הכרחים ביותר. הביע האורח תמיהתו על כך באוזנו של החפץ חיים זצ"ל. השיב לו החפץ חיים בתמיהה "וכי היכן רהיטיך: השיב לו האורח: אמנם אני גר בארץ רחוקה וכאן אני מתגורר זמני במלון ויש לי רק ריהוט הכרחי בלבד אך בביתי בארץ הרחוקה יש לי רהיטים רבים ומפוארים. נענה החפץ חיים  ואמר לו: אכן גם אני נוהג כמוך בעולם הזה אני מרגיש את עצמי עובר אורח. ומקום מגורי בעולם הבא שם אקבע את ביתי על כן לא ראיתי לנכון למלא את ביתי בריהוט מפואר. כל מה שאני משתדל כל ימי הוא לרכוש רק אוצרות נצח בעבודת ה’ יתברך כדי להכנס לטרקלין שהוא עולם הבא.

והנה לפעמים אדם הולך לאותו עולם ומוצא אילנו שלו שנטע אותם, כרותים ונופלים והוא נדהם מה קרה פה? מדוע אילנותי כרותים ואילנות חבריו פורחים ומלבלבים?!עונים לו כי הוא שלח מחבל וכרת אותם והוא נדהם עוד יותר איזה מחבל הוא שלח, ואומרים לו בזה שלא נזהר בטהרת המשפחה ונכשל בעון נדה, הולך מזיקים והדם שכרתו את אילנותיו, והוא צועק ובוכה ואין בידו לעשות מאומה.

ולפעמים הוא הולך ורואה כי אמנם אילנותיו טובים אבל לא מלבלבים ואינם נותים ריחות טובים כשל חבריו והוא גם שואל מה נשתנה? ועונים לו ככי כפי מעשיו כך הם פירותיו, הוא עשה את המצוות ברפיון כך פירותיו רפויים ואינם נותנים את הריחות הנעימים, חבריו התפללו בהתלהבות, שמחו במצות, עסקו בתורה, כך גם אילנותיהם מלבלבלים ופירותיהם נעימים.

ולפעמים רואה כי אילנותיו יבשים ושוב שואל מה נשתנה? ועונים לו כי חבריו עסקו בתורה עם המצות והתורה נמשלה למים כל זמן שעסק בתורה הוא שלח שם מים, והמים השקו את האילנות והם ליבלבו וריחם נעים. מה שאין כן הוא עסק רק במצות ונטע אילנות אמנם לא שלח מים כי לא עסק בתורה, ולכן לא לבלבו כי לא השקם מים, ולכן נאמר ’’מעשי ידי להתפאר’’, כפי מעשיו כך גם תפארתו, כי כל אלה הם מעשי ידיו של האדם.

ועל זה ידעו כולם וישמחו כל הצדיקים, ומעתה יובן "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" אבל החלק הזה לא מעובד, וכל אדם מעבד אותו לפי מעשיו בעולם הזה.

"להנחיל אוהבי יש ואצרותיהם אמלא" (משלי ח, כא) צריך להבין מה כוונת הכתוב שאמר "יש" ולא הכיר מה יש? ונראה לומר בס"ד. כי בא הכתוב להודיענו ההבדל שיש בין עולם הזה לעולם הבא, כי בעולם הזה אין מציאות של "יש", כי כל תענוגי עולם הזה הם מוגבלים אדם אוכל ושבע שוב לא יכול לאכול יותר, מעונג נהפך האוכל לנגע. כל תענוגי כבוד ומלבושים וכדומה לאחר שהתרגלו בהם אין בהם כל טעם, וכן כל התענוגים הם רק לפי שעה, ואחר כך אין כל הנאה מהם. מה שאין כן תענוגי עולם הבא כל רגע ורגע הוא תענוג חדש עוד ועוד עד אין קץ. לכן אומר להנחיל אוהבי "יש" כי יש מציאות ועונג עד בלי סוף והם בבחינת "יש".

ובזה אפשר להסביר את המשנה בסוף מסכת עוקצין אמר רבי יהושע בן לוי עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, ופן יאמר האדם מה אעשה בש"י עולמות האם לא מספיק לי עולם אחד? לכן ממשיכה המשנה ואומרת "להנחיל אוהבי יש", יש תענוגים לכל העולמות וכל עולם תענוג חדש, מה שאין כל בעולם הזה אין תענוג חדש.

וכעין זה פירש רבינו בעל ההפלאה מה שאומרי בתפילה בשבת "עם מקדשי שביעי כולם ישבעו ויתענגו מטובך", כי הנאת עולם הזה היא ר בתחילה, כגון הנאת אכילה היא רק כשהאדם רעב אבל לאחר ששבע שוב אינו מתאווה, מה שאין כן "מקדשי ב שביעי" בעולם הבא. "ישבע ויתענגו" ממשיכים להתנהג כי בדבר רוחני לא שיך שביעה והנאה  היא לעולמי עד ואשרי הזוכה לכך.

 ואפשר להוסיף עוד באותו ענין שמי שרוצה לראות את ההבדל שיש בין העולם הזה לעולם הבא. יוכל להתבונן בגופו, שהרי החלק העליון שבגוף יש בו ראש, מוח עינים אוזנים אף פה, כל האברים החשובים והרוחנים . לעומת זאת בחלק התחתון יש דברים גשמיים, מעיים כבד וכו, היתכן שאדם בעל שכל יזניח את החלק העליון ששם אין מקום לאבטיחים ולבצלים וישגיח רק בחלק התחתון של הגוף כך אותם אנשים המשגיחים רק על הגשמיות, הם נשארים בלי עינים ובלי מוח וכל האברים החשובים. וזה כוונת הפסוק בישעיהו "מי עיוור, כי אם עבדי" וגו’, אלא צריך האדם לקשר שני הדברים ביחד כמו שאומר הכוב "ישמחו שהשמים ותגל הארץ" הגשמיות עם הרוחניות ולעשות הרוחניות עיקר. (קול יהודה)

מיצוות צריכים להעשות בחיות בשמחה לכן אמר במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם נימצאים כי בעל תשובה נלהב ומתרגש מעבודת ה’ כי חי כרשע ופתאום גילה את החיים האמיתיים ממש תחית המתים, אך כאשר הוא עובר כיברת דרך ומתרגל לעבוד את ה’ ההתלהבות מצטננת. עבודת ה’ כבר לא חדשה כל החוכמה לשמר אותה כמו בהתחלה וזה עבד ה’ אמיתי שכל יום הוא עושה תשובה בהתלהבות כבעל תשובה שמעניק אהבה ומסירות נפש כשפי אש. טבע אדם שכל דבר שהוא עובר או רואה בפעם הראשונה זה חדש ומרגש אותו וכאשר הוא מתרגל הוא כבר אינו מתלהב כמו המליצה בחולה שצריך לעבור ניתוח והרופא אמר לו תירגע יהיה בסדר. החולה אומר לרופא אני לא יכול להירגע אני מתרגש זה הניתוח הראשון שאני עובר בחי הרופא אמר כן אני מבין מאוד את הרגשתך כי אתה גם הניתוח הראשון שאני עומד לבצע בחיי מצחיק אך ככה זה שחווים דברים בפעם הראשונה בחיים אך בעסק ה’ כל יום צריך להיות חויה חדשה ואסור לתת לעמלק שיקרר את החשק שלנו לקיים מצוות בשמחה ובטוב לבב. כמו שהוא ניסה לקרר את עם ישראל שיצאו ממיצרים כדי לקבל את התורה. לכן עלינו לקחת דוגאמ מדוד המלך שאמר: "אחת שאלת מעת ה’, שיוותי בבית ה’ כל ימי חיי, לחזות בנועם ה’ ולבקר בהיכלו". יש כאן סתירה בשאלה. מבקש דוד המלך מהקב"ה רק בקשה אחת, לשבת בבית ה’, באוהלה של תורה עד שיגיע לאהבת ה’ כרשפי  אש אשר מולידה נובאה שנאמר לחזות בנועם ה’ אך אח"כ הוא סותר את דבריו ומסיים "ולבקר בהיכלו". הבקשה לכאורה לא מובנת או שדויד המלך רוצה רק לבקר בבית ה’ או לשבת שם כל ימי חייו ולעסוק רק בתורה ובמיצוות. כמובן שדויד המלך מעונין להתקדש ולשבת בבית ה’ כל ימי חייו אך כל פעם שהוא ניכנס מחדש לבית ה’ לילמוד תורה מבקש שזה יהיה כמו ביקור מחדש מבחינת "לבקר בהיכלו". כי אדם שמבקר בארץ זרה מתפעל מדברים חדשים ונירגש אך לא כן ילידי המקום לגבהם זה לא חדש ואינם מתפעלים מאוצרות מדינתם. כך זה כח ההרגל שמואס מהר בדברים. אילו דויד המלך מבקש בקשה גדולה מאוד שהקב’’ה ישמר לו את אהבתו ויראתו ורצונו לשבת בבית ה’ כל ימי חייו כאילו זה פעם הראשונה שהוא נימצא ומבקר שם שנאמר "ולבקר בהיכלו".

וישא משלו ויאמר נאם בלעם בנו בער ונאם הגבר שתם העין: נאם שומע אמרי אל וידע דעת עליון מחזה שדי יחזה נפל וגלוי עיניים. (בלק כד-טו)

בלעם התחיל לומר בדרך משל מה שיקרה להם באחרית הימים:

אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת (בלק כד-יז).

אראנו ולא עתה וגו’, כלומר, אני רואה עכשיו נבואה אבל היא לא לעכשיו, אני צופה ענין שיקרה, אבל לא בקרוב. ומה אני רואה בנבואתי, דרך כוכב מיעקב וגו’. שיקום מלך לבית יעקב ומושל בישראל שימחץ החזקים של מואב ויכלה את כל בני שת. שהם אנשי גוג ומגוג שעתידים לערוך מלחמה עם ישראל, וכולם יפלו שדודים לפני מלך ישראל.

ויש אומרים שהכונה של וקרקר כל בני שת, לכל אומות העולם שכולם יצאו משת בנו של אדם הראשון שאחרי המבול לא נשארו בעולם אלא נח ובניו שהיו בני שת, שמלך המשיח עתיד לכלות את כל האומות.

דרך כוכב מיעקב זהו מלך המשיח וקם שבט מישראל זה שבט יהודה .

והיה אדום ירשה והיה ירשה שעיר אויביו וישראל עשה חיל (שם כד-יח)

אדום תהיה ירושה לבנ"י וכן שעיר וישראל יתגברו על כולם.

וירד מיעקב והאביד שריד מעיר (שם  כד-יט)

וירד מיעקב, עתיד לשלוט שליט מבית יעקב והוא מלך המשיח. והאביד שריד מעיר, יאבד שריד מעיר שלא ישאר שריד ופליט מרומי שהיא עירו של עשו, כמו שאומר הנביא בספר עובדיה ולא יהיה שריד לבית עשו כי ה’ דבר.

וירא את עמלק וישא משלו ויאמר ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אבד (שם כד-כ)

כשהסתכל בלעם בפורענויות העתידה לבוא על עמלק אמר: ראשית גוים עמלק, שהם התחילו ללחום בישראל לפני כל אומה, וגם סופם יהיה שילחמו עם אומות אחרות בזמן המשיח וכולם יפלו בידיהם  של ישראל, ויאבד שמו של עמלק מן העולם.

וירא את הקיני וישא משלו ויאמר איתן מושבך ושים בסלע קנך: כי אם יהיה לבער קין עד מה אשור תשובתך (שם  כד, כא-כב).

כשהסתכל בקיני הוא יתרון שנתגייר אמר: אני מתפלא לראותך במקום נאה וחזק כזה. מאחר שהיית עמי בעצתו של פרעה כשאמר הבה נתחכמה לו, ואז היינו שנינו. ועכשיו זכית להיות במקום חזק כזה סמוך לישראל, שהוא מקום חזק כסלע שאין אומה היכולה להם. שאפילו אם אתה עתיד לגלות עם עשרת השבטים לילך בגולה לאשור, אבל עד מה אשור תשובתך, זה יהיה רק לזמן קצר שסופם ליגאל, וכן שאר הגלויות יגאלו בזמנו של מלך המשיח.

וישא משלו ויאמר אוי מי יהיה משמו אל (שם , כד-כג)

"אעשה כלה בכל הגויים אשר הדחתיך שמה, ואותך לא אעשה כלה" (ירמיה  יז-כג).

ופסוקים אלו באים לתת תשובה לכל אלא שיש להם ספקות והירהורים וחס ושלום לגבי הגאולה העתידית ראיתי לנכון להביא כמה מעשיות בעניני משיח וגאולה.

"מתפלא אני עליכם, היהודים", אמר המלך לרב היהודי, "הן עם חכם ונבון הוא עמכם, שכן מאמינים אתם באלקים. ואם כך, כיצד תופסים אתם בשכלכם ובהבנתכם, כי המשיח לכשיבוא יוכל לכפות את מרותו על כל העולם כולו? כיצד יתכן דבר כזה: אדם אחד ויחיד יעמוד נגד טבעו של העולם, שאינו אוהב לקבל מרות! אכן, לפלא  בעיני כיצד אתם מאמינים בזאת"!

"אדוני המלך", השיב לו הרב, "המתן כמה ימים ואשיב לך תשובה על תמיהתך"!

המלך הסכים לבקשה. חלפו ימים מספר והרב הגיע לארמון המלך. "אדוני המלך", היתה בפיו בקשה, "האם תסכים לקנות שבעים תרנגולים גדולים וחזקים, ובנוסף אליהם עוד תרנגול אחד קטן ורך"?

גם לבקשה זו נאות המלך. משהובאו העופות הורה הרב להכניסם לתוך חדר סגור, ושם להשאיר אותם משך יום שלם בלי מזון ובלי שתיה.

חלף היום, ובבוקר המחרת פנה הרב בלוויית המלך לחדר התרנגולים. בידיהם אחזו מזון עבור העופות. הם פתחו את חלון החדר ומבעדו השליכו פנימה שיבעה גרגרי מזון.

התוכלו לשער את אשר התרחש בחדר באותו רגע? עשרות עופות מורעבים התנפלו על הגרגרים, כאילו היו הם חיות טרף ולא תרנגולים תמימים. אכן, זה כוחו של הרעב! ואולם, מעט הגרגרים שפוזרו על הרצפה לא הספיקו לכולם, על כן נערך מאבק קשה בין העופות, כל אחד דחף וניקר את רעהו, נוצות נמרטו, ודם החל זב מגופותיהם של התרנגולים.

בעוד שבעים התרנגולים פוצעים זה את זה ומשמעים קולות קרקור חזקים, ניצב לו התרנגול הרך והקטן מן הצד, גם הוא ראה את הגרגרים, אך ידע שהוא – החלש והקטן – לא יוכל להלחם עם שבעים התרנגולים החזקים, ועל כן העדיף להתרחק מהמערכה הניטשת. רועד מפחד הסתתר אפוא בצילו של כסא, שעמד בפינת החדר.

כך חלפו להן כמה דקות של מהומה. ואז, לאחר שכל התרנגולים היו פצועים וחבולים, השתרר שקט בחדר. על הרצפה שכבו העופות, שבורי כנפים ומרוטי נוצות. מידי פעם נשמע בחלל החדר קרקור של מכאוב, שבקע מפי אחד התרנגולים החבולים.

או אז העז התרנגול הקטן להוציא ראשו מתחת לכסא. במעט חשש הביט כה וכה, ומיד נעלם חששו: כל התרנגולים שכבו כואבים ונאנקים, אף לא אחד מהם עמד או זז ממקומו!

"הגיעה העת"! אמר התרנגול לנפשו. הוא הגיח ממחבואו, ובבטחון רב החל צועד לו מעודנות על פני החדר. הוא ידע בדיוק להיכן עליו ללכת: במרכז החדר נחו להם עדיין גרגרי המזון, שהתרנגולים הניצים אף לא טעמו מהם. אל הגרגרים הללו פסע התרנגול והחל לאכול מהם לתאבון, בלי שאף אחד מחבריו יפריע לו....

כל אותה עת נצבו הרב והמלך אצל החלון והביטו במחזה בדומיה. ועתה, כשהחל התרנגול את סעודתו, הפר הרב את השתיקה:

"רואה אתה, אדוני המלך? התרנגול הזה משול הוא למשיח. עתיד הקדוש ברוך הוא לסכסך את שבעים האומות זו בזו – כל אומה תכה בחברתה עד זוב דם. ואז, לכשיפלו האומות פצועות, חבולות והמומות יבוא המשיח – שאינו אלא אדם אחד! – ויגאל את כולנו. שנאמרו "ה’ ילחם לכם ואתם תחרישון". מי יתן", סיים הרב דבריו, "כי נזכה במהרה בימינו לבואו של מלך המשיח"!  (מעשיהם של צדיקים).

סימני עיקבא  דמשיחה

מנבואות חז"ל על אחרית הימים: ופני הדור כפני כלב – פרשו המפרשים, שכלב כשזורקים עליו חפץ הוא כועס על החפץ ולא מתבונן מי זרק עליו אותו. כך הדור יהיה, שיבואו עליהם צרות שונות ומשונות" כלכלה, טרור בעיות מים, בריאות וכו’, והדור יתמקד בפתרון הבעיות לכשעצמו, ולא בגורם הראשי שהוא סיבת הסיבת ועילת העילות, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

והאמת נעדרת, שנאמר "ותהי האמת נעדרת" כלומר שהתורה, שהיא האמת היחידה בעולם הזה השקרי, תהיה נעדרת מן הציבור, שהרי אפילו בציבור הרחב כשלומדים תנ"ך לא לומדים אותו על דרך האמת, כפי שלומדים בתלמודי התורה.

וסר מרע משתולל – והעניין תמוה, מי ש"סר מרע" כלומר חוזר בתשובה, "משתולל" כב’ הרה"ג דניאל זר שליט"א מורגל בהבאת פרוש רש"י שאומר: "כל העולם אומרין עליו: שוטה הוא" כלומר – הציבור הרחב אומר על מי שחוזר בתשובה שהוא ’מחורפן’, ’קרה לו משהו במוח’ וכיו"ב. אפילו את זה חז"ל חזו בגמרא. מדהים! האם זה לא מדהים שכל התנאים הללו כבר התקיימו, ודווקא בדור שלנו?? האם זה לא מורה באופן ברור שזה הדור שיבוא בו המשיח, ותגיע בו הגאולה הסופית??

סימנים נוספים – בהמשך הגמרא בסנדרין מביאה סימנים נוספים, כלליים יותר, המתארת ירידה מוסרית של העם, בקוים שקשה היה לחשוב שניתן היה לתאר לפני כאלפיים שנה. וכך הגמרא אומרת תניא ר’ נהוראי אומר, דור שבן-דוד בא בו:

נערים ילבינו (=יביישו) פני זקנים

וזקנים יעמדו לפני נערים

ובת קמה (=מתחצפת) באימה, וכלה בחמותה

ופני הדור כפני כלב

ואין הבן מתבייש מאביו

בתורה נאמר "והדרת פני זקן", היום זקן שקנה חכמה נחשב לח’טיאר שצריך לסלק אותו מהר, בכל מחיר, כולל הלבנת פנים ברבים (ולא חסרות דוגמאות. באקטואליה ניתן לראות את זה בציבור החילוני בפוליטיקה. תוקפים כל אדם מבוגר המתמודד לתפקיד, דוקא בשל גילו, תוך כדי בוז לנסיונו).

בתורה נאמר "כבד את אביך ואת אמך", היום אנו רואים מעבר לזלזול האיום בהורים בדורנו, מגיעים כבר לידי כך שילדים מכים את הוריהם, ואפילו רוצחים אותם.

ועוד ממשיכה הגמרא: תניא ר’ נחמיה אומר דור שבן דוד בא בו:

העזות (=החוצפה) תרבה

והיוקר יעמיר (=יתייקר) והגפן יתן פריו והיין ביוקר

ונהפכה כל המלכות למינות (כפירה) ואין תוכחה.

במסכת סנהדרין (דף צז) בגמרא, מתארים חז"ל סימנים רבים להכרת הדור שבו יגיע המשיח. למרבה ההפתעה, רוב הסימנים מדברים על ירידה במוסריות העם, ועלייה בהתנגדות לדת ובכפירה. לא בדיוק מה שהיינו מצפים מהדור שיזכה למשיח. ויחד עם זאת, ניתן לראות באופן ברור, כי קוי התיאור שחז"ל הציבו בענין דור המשיח, מתאימים לדורנו הנוכחי – ולא לשום דור אחר בהיסטוריה.

והגליל יחרב – כלומר הגליל, שהוא מקור המים של  ישראל שהרי הכינרת נקראה בעבר "הים של הגליל" כפי שמה הלועזי: ילך ויתייבש (יחרב מלשון "נהר יחרב ויבש" ולא מלשון חורבן). כמו שאנחנו רואים, לקו המים של הכינרת לא נשאר ממש הרבה לאן לרדת.

(אגב, ידוע גם שהכינרת היא כינוי בזוהר הקדוש למידת "מלכות" הקבלית, כך שגם מבחינת ההגיון, הגיוני שבשעה שה"מלכות" אינה מקבלת שפע, גם הכינרת תתייבש).

...וחכמת הסופרים תסרח: "חכמת הסופרים,, כידוע מדובר על ספרי הקודש. "תסרח", כלומר תהיה בזויה בעיני הציבור, כאילו היא מסריחה.

ויראי חטא ימאסו – אנשים דתיים, חרדים, יהיו מאוסים ושנואים בעיני הציבור, כפי שאנו רואים ביחוד לאחר הקמת "שינוי" הלפידית, שסופה להיכבות ולהפוך לגחל קר.

הנבואה מתוך חלום נבוכדנצר

רוב הנבואה כתובה בשפה הארמית, אך כאן היא מובאת בתרגום.

לאחר שנובכדנצר מלך בבל כבש את כל המדינות והעמים אשר היו ידועים באותה תקופה וסיפחם למלכותו, בשנה השניה למלוכתו הכלל עולמית חלם נבוכדנצר חלום אשר הבהילו והלחיצו מאד, אך הוא שכחו.

המלך ציוה לקרוא לחרטומים ולאשפים ולמכשפים ולכשדים, ואמר להם: "חלום חלמתי ותפעם רוחי לדעת את החלום. השיבוהו הכשדים: "המלך לעולם יחיה! את החלום אמור לעבדיך ואנו נגיד פתרונו". ענה המלך: "הדבר ממני הלך. אם לא תודיעוני החלום ופתרונו, לאברים תחתכו ובתיכם לאשפתות יהיו. ואם את החלום ופתרונו תאמרו, מתנות ודורנות וכבוד גדול תקבלו מלפני. רק את החלום ופתרונו תודיעוני".

הכשדים השיבו והמלך ענם עד שלבסוף אמרו הכשדים: "אין אדם על היבשה אשר יוכל להגיד כבקשת המלך, ומעולם לא היה מלך שביקש כדבר הזה. הדבר אשר המלך מבקש הוא כבד ואין מי שיגיד מלבד המלאכים אשר אינם דרים עם בני האדם". כלפי תשובה זו ענה המלך בזעף וקצף גדול והוא פקד לאבד את כל חכמי בבל. גזירת המלך יצאה, והוצאת החכמים להורג, החלה.

דניאל וחבריו היו בין המבוקשים להיהרג. פנה דניאל לאריוך השר הממונה על ההוצאות להורג, על מה יצא הקצף? והוא הושיבו דבר. ביקש דניאל שינתן לו זמן והוא יפתור למלך. הלך דניאל לביתו להתפלל ושלח והודיע לחבריו את הדבר לבקש רחמים מלפני אלוקי השמים על הסוד הזה כדי שלא אבדו דניאל וחבריו עם שאר חכמי בבל.

בחזיון הלילה נתגלה הדבר לדניאל. הוא ראה את חלום המלך והוסבר לו פתרונו. דניאל התייצב לפני המלך ולשאלת המלך הוא השיב: "הסוד אשר המלך מבקש, אין החכמים והאשפים והחרטומים יכולים להגיד. אבל יש אלוה עליון מגלה סודות, והוא הודיע למלך נבוכדנצר את אשר יהיה באחרית הימים. חלומך כך הוא. אתה המלך מחשבותיך על משכבך עלו, והיית מהרהר מה יהיה בעולם אחריך. ומגלה הרזים הודיעך את אשר יהיה.

אתה המלך רואה היית והנה צלם אחד גדול בדמות אדם עומד לנגדך, זיוו רב ותוארו נורא. ראש הצלם, זהב, חזהו וזרועותיו, כסף. בטנו וירכיו, נחושת, שוקיו, ברזל. ורגליו (החלק הסמוך לקרקע) ואצבעות רגליו יש מהם של ברזל ויש מהם של חרס. מביט היית בצלם עד אשר נחתכה ונבדלה אבן אחת, לא בידיים אלא מאליה, והיא הכתה את בצלם ברגליו וניפצה והדיקה את הברזל והחרס. ואז התנפצו והודקו כאחת כל חלקי הצלם, והיו כמוץ מגרנות הקיץ ותישא אותם הרוח, ולא ניכר שהיו שם מעולם. והאבן אשר הכתה את הצלם נעשית להר גדול ותמלא את כל הארץ.

זהו החלום. ואת פתרונו אומר לפני המלך:

אתה המלך. מלך מלכי המלכים אלוקי השמים נתן לך חוסן ותוקף וכבוד. ואת כל דיירי הארצות נתן בידך והשליטך על כולם. לא יהיה מלך בעתיד אשר ישלוט כמוך. אתה הוא ראש הזהב. ואחרי מלוכתך, מלכות בבל, תקום מלכות אחרת נחותה ממך, כמו שהכסף נחות מהזהב. (זו מלכות פרס ומדי, אשר שלטה ע"י שותפות שני מלכיה כורש ודריוש. לפיכך הכסף התפצל לשתי זרועות הצלם)

והמלכות השלישית היא הנחושת אשר תשלוט בכל הארץ (זו מלכות יוון בראשות אלכסנדר מוקדון והמלכים שאחריו). והמלכות הרביעית תהיה חזקה כברזל. כשם שהברזל ממעך וקולף הכל, וכברזל אשר מרדד את כל המתכות, כך היא תתגבר על שרידי הממלכות שלפניה, ותנפץ את עבודת השמש והכוכבים והפסילים והאלילים אשר נוהגות בהן. (זו מלכות רומא והנצרות)

ואשר ראית מתחת שוקי הברזל את הרגלים מהם חרס ומהם ברזל, זהו מפני שלא כמלכויות שעד כה שזו עלתה כשזו ירדה. אלא בעוד שולטת מלכות הברזל המתפרסת על פני מדינות רבות תקום מלכות גדולה נוספת חלשה יותר, כחרס לעומת הברזל (ממלכת הדת האיסלמית) ומן החוזק של מלכות הברזל יהיה לעזרה למלכות החרס. וזהו שראית שבחרס מעורב מעט ברזל. ואצבעות הרגלים מהן ברזל ומהן חרס. כאן אנחנו רואים נבואה מאת דניאל שהיה חי לפני מלכות רומי, נצרות, ואיסלם וניבא את הקמתן.

גלות ישמעאל

תקופה קשה מצד בני ישמעאל, פוקדת את עם ישראל בארץ ובעולם כולו. אין יום שאין שמועה על פיגוע, או נסיון לפיגוע, המלווה באבדות קשות – בדם ובנפש. יום רודף יום, צרה רודפת צרה, ואנו קורסים לשמע החדשות המגיעות לאוזנינו, ושואלים: ריבונו של עולם: עד מתי בניך רחומיך, יאלצו להתמודד מול כל הרדיפות, הצרות, והעינויים הבאים מבית ומבחוץ? ועוד, כיצד  יתכן שבני השפחה (הגר) יענו את בני הגבירה (שרה)? ובאיזה זכות שולטים בני השפחה בגלות האחרונה?

עם שאלות אלו, ננסה להתמודד בפרק זה. ונבדוק, למה דווקא בני ישמעאל מענים אותנו בכל מיני עינוי, ומדוע?

נחזור כמה אלפי שנים אחורה, במעשה אבות סימן לבנים. אברהם ושרה אין להם בנים, מה עושה שרה אמנו? מכניסה את שפחתה הגר להיות אשה לאברהם, כדי שיראה ה’ בעוניה – שמכניסה צרתה לביתה, ויחוס עליה, ויפקדה בבן יורש לאברהם, כדי להעמיד יסוד מוצר לעם ישראל.

הגר נפקדת בביאה ראשונה מאברהם, וכשראתה כי התעברה ראשונה, החלה לזלזל בשרה אמנו, כמו שכתוב (בראשית טז, ד): "ויבוא (אברהם) אל הגר, ותרא (הגר) כי הרתה, ותקל גברתא (שרה) בעיניה כלומר: שאמרה הגר לכולם, אין שרה צדיקה כפי שחושבים אותה. הנה אני בביאה ראשונה נפקדתי, ואילו שרה עשרות שנים עם אברהם אבינו, ועדיין היא עקרה. והגר אינה יודעת! שאדרבה, הקב"ה מתאווה לתפילתן של האמהות, ולכן היו עקרות.

שרה רואה – כי הגר בהתנהגותה הנלוזה, אינה ראויה לכבוד הזה להיות אשת אברהם, על כן – מה היא עושה? מתחילה לענותה כפי שמעיד הכתוב (בראשית טז, ו): "ותענה שרי ותברח מפניה. עינוי זה מתבטא, בזה שמונעת ממנה לגשת לאברהם, ומחזירה אותה להיות שפחה כמקודם, בהסכמתו המלאה של אברהם אבינו.

אבל, לדרגתם של אברהם ושרה עינוי זה יותר מדאי. וכן כתב הרמב"ן על הפסוק (שם): ,ותענה שרי ותברח מפניה". חטאה שרה אמנו בעינוי הזה, וגם אברהם – בהניחו לה לעשות כן. ושמע ה’ אל עניה של הגר, ונתן לה בן שיהא "פרא אדם", כדי לענות זרע אברהם ושרה, בכל מיני עינוי.

מכאן רואים – את היסוד, ההתחלה, והסיבה, לכל העינוי שמענים אותנו בני ישמעאל.

ישמעאל – תעודת זהות

"וקראת שמו ישמעאל....והוא יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו" (בראשית טז, יב).

 הקב"ה מעיד על מהות תכונותיו של ישמעאל – וכך כתב בתעודת זהותו "פרא אדם – ידו בכל – ויד כל בו". ומכאן נלמד: מהיכן נובע, שורש הנהגתם הפרועה של בני ישמעאל.

רבי יוחנן אמר: "פרא אדם" פירושו: שכולם יהיו גדלים בישוב, הוא יהיה גדל במדבר. כפי שרואים בחוש, שהתושבים העיקריים במדברות אלו בני ישמעאל הבדווים. וכן רוב מדינות ערב, עיקרם במדברות.

רבי שמעון בן לקיש אמר: "פרא אדם" וודאי! שכולם בוזזים ממון, והוא יהיה בוזז נפשות. וזהו מהותו – פיגועי חבלה! ואין מעניין אותו ממון הנפגעים.

באיזה זכות שולטים בני ישמעאל?

רבי חיים ויטאל כותב: ששמו של ישמעאל, ניתן לו – על שם שישמע ה’ את תפילת עם ישראל באחרית הימים, מחמת הצרות שיצרו בני ישמעאל – לישראל.

בזהר מובא: שזכות המילה שישמעאל מלים את עצמם, היא שנותנת להם את הזכות למשול בארץ  ישראל. והם יעכבו את ישראל לשוב למקומם, עד שיושלם להם זכות המילה, ואז יכרית הקב"ה את בני ישמעאל מארץ ישראל, וישבר את כל חילות של מעלה הממונים על אומות העולם העכו"ם, ויושארו רק חיל ישראל. (זהר חדש, לב).

עד מתי תמשך זכות זו לישמעאל?

בתחילת שנת תשס"א במוצאי יום כיפור, הציתו באש ארגון "הפתח" בראשותו של יאסר ערפאת, את קבר יוסף הצדיק בשכם. לדידן, צריך דבר זה לעורר אותנו בתשובה.

צריכים אנו לדעת, כי לא "הפתח" הצית את קברו הקדוש של יוסף הצדיק. כי מי יוכל לגשת ולפגוע, במקום קדוש ונורא זה.

אם כן, מה גרם להצתה? עוונותינו הם שגרמו, ובשלנו הרעה הזאת. כיון שפגמנו בברית קודש, ובמחשבה. כפי שרואים בעליל במקומות מרכזיים בארץ, את מרכזי הזימה וההוללות בחסות שלטון החוק החילוני, שממנו פסחה נגע הצרעת, ובתוכו נציגויות של אנשים, המעודדים מסיבות סמים וזימה ב"מרץ".

אם כן, לא יפלא – מדוע הציתו באש, דוקא את קברו של יוסף הצדיק?! כיון שהוא מסמל – את קדושת הברית והיסוד. ולדידן, זהו אות משמים לתקון פגם הברית. ואנו, אוי לנו כי חטאנו, כי בעוונותינו גלינו מארצינו.

כפי שמובא (בסנהדרין צו) לגבי נובזראדאן רב הטבחים של נבוכנצר שגבה ליבו על שניצח את עם ה’ (ישראל), והחריב את בית ה’ (בית המקדש) ואז יצאה "בת קול" משמים ואמרה לו:  "מה לך כי תתגאה? כי עם הרגו הרגת, בית חרוב החרבת, בית שרוף שרפת, קמח טחון טחנת". ובגלל עבירות שהיו בידי ישראל, נחרב בית מקדש של מעלה, ונגזר עליהם ליהרג. ומימלא, כשהשורש למעלה ניקטע, נשאר למטה רק מקדש אבנים בלא שכינה, וסופו של מקדש ליחרב, ושל העם ליהרג.

וכן אמרו חז"ל הקדושים (ירושלמי יומא פרק א, הלכה א): "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו". כלומר: שכיון שלא נבנה בימיו של אותו דור מחמת העוונות, כך אילו היה בנוי בימיו, היה נחרב מחמת העוונות.

אך עוד מסר חשוב יש בשרפת קבר יוסף הצדיק. שני זכויות היו לבני ישמעאל לשלוט, והם: זכות המילה – וזכות שמירת קברות הצדיקים. ראינו אפילו איך סדאם חוסין הרשע מחדש ומשפץ קברים שנביאים וקדושים בעיראק (בבל) לדוגמא קיברו של יחזקאל הנביא וכו’.

ברגע שהציתו בני ישמעאל את קברו של יוסף הצדיק, המסמל את המילה. כידוע ששהיה שומע על בריתו. תמה זכות המילה שהייתה בידיהם. וכמובן שגם זכות שמירת קברות הצדיקים שהייתה להם, תמה עם דבר ההצתה – של קברו של יוסף הצדיק.

מעניין, שדבר זה מרומז בפסוק (שמות א, ח): "ויקם מלך חדש – אשר לא ידע את יוסף" אם נחלק את הפסוק לשניים, נמצא דבר מדהים בסופי תיבות, המגלה לנו שסופו של ישמעאל הגיע.

וראו איזה פלא: "ויקם מלך חדש" היכן? נתבונן בהיפוך סופי תיבות, הרי לפנינו ש.כ.ם.

ובהמשך כתוב שם: "אשר לא ידע את יוסף" כלומר: שלא ידע את הזכות שיש לו לשלוט, הקשורה ליוסף, והיא זכות המילה ושמירת קברו הקדוש.

ומי זה המלך? גם זה מרומז בסופי תיבות, בפסוק: "אשר לא ידע את יוסף". ע.ר.פ.א.ת – והדברים נפלאים!!!

ימות המשיח

המצב של עם ישראל לא השתפר עד שלא תהיה אחדות בעם שנאמר "שה פזורה ישראל" שה מלשון יחיד ולא רבים אמנם הגופים שלנו נפרדים אך הנשמות אם נחברם יחד הם חלק אחד אלוה מימעל ממש. ועוד נאמר "שבעים נפש ירדו למצרים" נפש מלשון יחיד ולא נאמר נפשות מלשון רבים כי מכם אהבת ישראל ואחדות הרגישו כאחד.  אם עם ישראל יהיה מאוחד הוא תגיע אהבת ישראל. וכשם שבנין בית המקדש נחרב על שנאת חינם כך הוא יבנה בזכות אהבת חינם, ואילו לא תהיה אחדות אז ההשגחה והשפע האלוקי יצטמצם וילך ובני  ישראל ימשיכו לסבול שיעבוד מלכויות עד שהתעוררו וישובו לאבינו שבשמים. הבעיה היא אצלנו ולא אצל הגוים שנאמר: "מחריביך ומהרסייך מימך יצאו". ברגע שיש הרבה מפלגות בכנסת ישראל ומפלגות זה מלשון פילוג וכל אחד מושך לאינטרס אחר הרועה צאן (ראש הממשלה) אינו יכול להשתלט על העדר ובמיוחד שעל כולם מנצחת העיתונות שהם מבחינת עשיו מתחילתם ועד סופם, שנאמר "עשיו ציד בפיו". העיתונות מחפשת לצוד סקופים וניזונת ממתיחויות והתפלגויות בין מפלגות שונות ורודפת אחרי אנשי ציבור ושופכת דמם כאשר שואלת שאלות מכשילות בפומבי כדי להתסיס את העם. וזה נקרא מבחניתם סקופ והצלחה, בדיוק כמו שנאמר עשיו ציד בפיו. לכן במקום שנחפש לעשות שלום עם האויב מבחוץ נעשה שלום בית מבפנים ביננו ובין עצמנו, והחי יתן לליבו להרבות שלום ואמת כי האמת נעדרת לכן צריך ללמוד תורה ללכת לשעורי תורה ולהחזיר עטרה ליושנה לפקוח את העיניים ולחפש את האמת בלי פחד ובשילוב של אמת ושלום נביא את הגואל בע"ה "ויהיה לבית יהודה ששון ולשימחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו". והתקימו הפסוקים "חי זאב עם כבש נמר עם גדי ירבץ, פרה ודב ירעו באחו", לימים כאלו צריכים לצפות "שלא ישא גוי אל גוי חרב ולא ידעו עוד מלחמה".

הקב"ה אומר "לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו אויביהם הכניע ועליהם אשים ידי" רק אם בני ישראל ילכו בחוקות התורה הקב"ה יכניע את האויב. הקב"ה ישמור עלינו ללא צבא כמו ביציאת מצרים וכמו שהפיל את חומת יריחו ע"י שבני ישראל תקעו בשופרות, כמו שהקב"ה שלח מלאך בתקופת המלך חזקיה שכולם היו אברכים והרג מיליונים מצבא סנחריב וכו’. הקב"ה לא צריך להילחם כמו צה"ל הקב"ה ברא את העולם בעשרה מאמרות באימרות פיו נבראים דברים יש מאין שנאמר "לעולם אדוני דברך ניצב בשמים" ועוד נאמר "הוא אמר ויהיה הוא ציוה ויעמוד". הקב"ה יכול להפיל מגפה או סופה או רעידת אדמה או מרד אחים אצל אויבינו ומכלה אותם ובנו יתקיים הפסוק ה’ ילחם לכם ואתם תחרישון. לכן צריך אמונה אמיתית בהקב"ה ולהתפלל אליו יתברך באמת ולא לסמוך על כוחנו ועוצם ידנו עשה לי את החיל הזה. מתי שיש צרות על עם ישראל קמים ראשי הממשלות ואומרים את אותו נאום טיפשי אנחנו נלחמים על קיומנו בארץ, הגורל הוא בידנו ואנחנו נלחם באויב הרע. ממתי הגורל הוא בידי האדם רק ההשתדלות היא בידי האדם וכשהקב"ה שומע נאומים מסוג אלא הוא צוחק ואומר אתם בטוחים שהגורל בידכם בבקשה תיסתדרו לבד עם צה"ל שלכם ועד היום עם כל הטכנולוגיה והשכל היהודי הצרות לא נגמרות אלא רק מתגברות עלינו. לכן אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים שנאמר שובו אלי ואשובה אליכם. הקב"ה מנהל העולם מזמין אותנו להתקרב אליו ולזכות בכל הישועות. ואנחנו מעדיפים להתקרב ולהתחנף לבוס שלנו בעבודה או לאיזה איש חשוב פוליטי ראש עיריה או במקרה הטוב ראש ממשלה כדי להתקדם ולזכות בפרנסה ועתיד בטוח ומה לגבי מנהל העולם מלך מלכי המלכים הקב"ה אליו לא רוצים להתחנף, במיוחד שהקב"ה מוכן לקבל את כולם אליו ללא קושי והסתרת פנים ואנחנו מעדיפים לעצום את העיניים. הבנין של האומה הישראלית אינו יכול להתקיים בלי היסודות של הבנין טהרת המשפחה, שבת, נידה ותפילין ללא היסודות האלו הבנין נתון בסכנה. בנין חזק שיסודותיו מבטון שלא זז ימין ושמאל מתורת ישראל ולא בנין העשוי מקירות גבס או תיקרות פלקל רחמנא  ליצלן. בגלל שהיסודות של עם ישראל חלשים העם חלש באמונה ובהגנה על תושביה שאפשר לזעזע את העם בקלות שנאמר בתורה "הקנאתי אותכם בגוי ללא עם". איזה גוי שאין לו עם? זה העם הפלשתיני הוא זה שמכה בנו וזה כל האבסורד הגדול אזרחים טרוריסטים ללא עם שמשבשים את כל העולם לפי ציוי הקב"ה לכן אל תיבטחו בנדיבים (כמו ארה"ב) ובן אדם שאין לו תשועה.

כי לכולם יש אינטרס אישי לכן צריך להבין דבר אחד שיש בורא לעולם יש כתובת לפנות ואם נלך אליו באחדות שנאמר ויחן ישראל נגד ההר. בלב אחד ועם אחד אז הקב"ה יבחין שאנחנו מקיימים את הצעד הראשון שנאמר שובה אלי ואשובה אליכם. הקב"ה מחכה שנעשה צעד והוא יעשה שני צעדים לקראתנו ובע"ה בדרך זו יבוא משיח ונקרב את הגאולה במהירות הבזק כמו שניגאלו במצרים שנאמר "בבהילו יצאנו ממצרים"... כלומר יצאו במהירות בבהלה. אך הנביאים אומרים שהגאולה העתידית תהיה איטית כמו תשעה חודשי לידה שעד שצירי הלידה מגיעים יהיו שלבים כמו גוג ומגוג וכו’ כמו שהנביא מאריך בזה ואין טעם להאריך כאן בנושא אך נאמר ברמז כמו שאומר האר"י הקדוש מה שכתוב בשיר השירים "מי זאת הנישקפה כמו שחר יפה כלבנה ברא כחמה איומה כניגדלות". בהתחלה הגאולה תאיר כמו שחר שמבציע מבין הרים ואח"כ "יפה כלבנה" הגאולה תיתבהר כמו אור הלבנה לאור ניסי המשיח, אח"כ "ברא כחמה" כמו חמה בעיצומו של יום ששורפת כמו שנאמר "הינה בא יום בוער כתנור וכו’" שצדיקים נהנים לאור היום ורשעים נשרפים מין היום הבוער הנ"ל, ואח"כ נאמר "איומה כניגדלות" שהמיגדלות מאותתים ומאירים מרחוק כך כל מי שישרד וזכאי להיגאל יבין וידע את אורו של משיח שנאמר "שאבם מים בששון ממעיני הישועה" ואין מים אלא תורה ואין ישועה אלא משיח ועל זה נרמז "תערוך לפני שולחן נגד צוררי שולחן ראשי תיבות ש-שחר ל-לבנה ח-חמה נ-ניגדלות וכך הם סדרי הגאולה כסדר שולחן נגד צוררי (צוררי ישראל). ועוד נאמר וידבר אלי זה השולחן לפני ה’ כלומר הגאולה כסדר ראשי תיבות שולחן ידבר אלינו כלומר היתגלה לנו. לכן עלינו להתחזק בעבודת השם כדי לזכות בעולם שכולו אמת וכולו שלום שנאמר באחרית הימים עוד יגור זאב עם כבש ונמר ועם גדי ירבץ ופרה ודבר ירעו באחו וכו’ עתיד הקב"ה לשחוט את היצר הרע ומי שיזכה להיות בעידן של משיח יחיה נצח נצחים ללא תאוות ועם סיפוק רוחני לאין שיעור. אפשר להבחין שחבלי הלידה של המשיח מתחילים בעידן של היום לפי הסימנים שהזכרנו כבר במאמרים אחרים בספר, והצרות כך מתגברות על עם ישראל לכן עלינו לזעוק לתשובה. הרמב"ם אומר שיש מצוה עשה מן התורה לזעוק ולקרוא לתשובה בזמן שהצרות מתגברות על עם ישראל, וכולם מחווייבים במצווה זו לא רק משום כך אלא גם משום ערבות כי בני ישראל ערבים זה לזה בעולם הזה כמובן ובעולם הבא כל אחד ערב לעצמו. ומי שאינו מתעורר ואומר שהצרות באות לא בגלל עוונותיו אומר הרמב"ם שזו דרך אכזרית ומגבירים את חורי האף של בורא עולם עלינו ח"ו, שנאמר "והלכתם איתי בקרי והלכתי אתכם בחמת קרי ויסרתי שבע על חטאותיכם". כלומר אני אתן מכות פי שבע ממה שמגיע לכם על חטאותיכם. ואנחנו רואים שצה"ל אינו מסתדר עם פעילי טרור בודדים שמשתקים מדינה שלמה ועולם שלם. הקב"ה אומר אם בחוקותי תלכו נתתי גישמכם בעיתם...נתתי שלום בארץ ואין מחריד...נתתי שבע בארץ....ועוד נאמר אחד יניס אלף שתים יניסו רבבה. ואם לאו בדיוק באותו פרשה כתוב שיקרה ההפך. מבלי להתעמק אנחנו רואים כיום שהגשמים לא באים בזמן, ויש קשים בכלכלה, ואין שלום בארץ, ובמקום שאחד שלנו יניס אלף ושנים יניסו רבבה וזה בדיוק הפוך – מתאבד אחד של האויב הפלסטיני לא רק שמניס אלף אלא מניס מדינה שלמה שפוחדת לצאת לערוך קניות וסוגרת כבישים אחרי כל פיגוע ופיגוע וזה כוונת הפסוק "ויסרתי שבע על חטותיכם". כלומר הקב"ה אומר העונש שהבטחתי לכם אם לא תלכו בחוקותי יהיה פי שבע ממה שמגיע לכם כי הלכתם איתי בקרי ואני אלך אתכם בחמת קרי. לכן עם ישראל אינו תלוי בצה"ל אלא בבורא עולם כי לא בכח ולא בחיל כי עם ברוח אמר ה’ צבאות הכח של עם ישראל לא בצה"ל אלא בפיו ברוח אמר ה’ צבאות, ביסודות בנין העם היהודי שבת, תפילין, טהרת משפחה ללא יסודות אלו הבנין נופל ואינו חזק. צריך להבין שאין הנחש ממית אלא החטא ממית כשיש חטאים לעם ישראל יש תמותה ולא המחבל הורג אלא החטא. צריך להבין כי אין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה’ אלא כן ירבה וכן יפרוץ נאמר בסנהדרין מה יעשה האדם כדי להינצל מחבלי משיח? יעסוק בתורה ובגמילות חסדים "והחזק במוסר ואל חרף כי נוצרה בוא לחיך" (משלי). כצורך האדמה למטר כך צורך האדם למוסר, "כי קדושים תהיו כי קדוש אני ה’ אלוקכם", לכן התרופה של היצר הרע זה תורה הקדושה (ויקרא יט-ב) כי התורה "אש אוכלה" התורה אוכלת את היצר. היצר בגימטריה 300 ואש בגימטריה 301 מיכאן רואים שהתורה אש אוכלה גוברת על היצר. לכן נאמר: "אלו החוקים והמשפטים אשר יעשה האדם וחי בהם" כלומר אם לאו ומת בהם אם לאו בעולם הזה אז בעולם הבא ואנחנו רואים שעם ישראל נישפט באופן קולקטיבי והצרות והתמותה גוברת בתאונות דרכים, בצה"ל, בפיגועי טרור ממש מעורר רחמים ותפילה אך שעם ישראל קשה עורף ועדיין אינו מתפלל לאבינו שבשמים אז היסורין גוברין לכן עלינו לעשות צעד לקראת הקב"ה שנאמר: הבא להיטהר מסיעין בידו. אומר שלמה המלך: "ודרך חיים תוכחות מוסר" לכן צריכים ללכת ולישמוע רבנים המוכיחים את העם. עם ישראל משול לזית רק שכותשים אותו יוצא מימנו שמן למאור שנאמר נר מיצוה ותורה אור. לכן לצערנו עם ישראל קשה עורף ורקעיי כתישה ויסורין הוא מוציא שמן רוחני אך כטוב לו הוא שוכח את הקב"ה.

אומר הזוהר הקדוש אנשים נמצאים במצולות החטא בתוך היסטרא אחרא. משל למה הדבר דומה ליהודי שאוניתו טבעה בים והוא זועק לעזרה ומגיעים שומרי משמר החופים ואומרים לו למה אתה צועק? והיהודי זועק ואומר תצילו אותי אני טובע ובמקום להציע לו גזע עץ שיוכל לעלות לסיפון מציעים לו דולרים הרבה דולרים. היהודי נידהם ונאבק על חייו וזועק אינני צריך דולרים אני צריך שתושיט לי את הגזע עץ שיש לכם ביד. ובדיוק כך מצבם של היהודים בגלות הולכים אחרי תאותיהם הולכים אחרי שרירות ליבם ושואפים לעשות עוד כסף ולהתקדם עוד קצת בגשמיות והם לא מבינים שהם טובעים במצולות החטא ומאבדים חיי עולם הבא שהוא נצח נצחים לעומת העולם הזה, שגם כאן אין להם סיפוק מצרכיהם הגשמיים שלעולם אינם מגיעים לסיפוק שבתוצאה הסופית. כולנו מבחינים שהחברה הישראלית החילונית מוכת פשע בקרב הנוער סמים אלימות וכו’ מורת מכת גירושים מוכת התבוללות בחו"ל ובארץ ועכשיו רוצים להביא את ההתבוללות לארץ ע"י נשואין אזרחים או גיורים רפורמים ומחיקת הלאום מתעודת הזהות. הרבה בחורות ישראליות נשואות לערבים כיום ידוע שיש עשרים אלף שנשואות לערבים ומתחיל גל של נישואין לעובדים זרים.

"כי לא נחש ביעקב"

פרטים

קטגוריה: פרשת בלק

פורסם בחמישי, 29 אוקטובר 2020 19:43

נכתב על ידי Super User

כניסות: 1064

ב"ה 

"כי לא נחש ביעקב"

אחד מחסידי אדמו"ר הזקן, בעל התניא, נאלץ לעסוק במסחר ביריד לצורך פרנסתו.

פעם, לאחר שקנה הסחורה ביריד והיה בדרך לביתו, עבר על יד ליאדי, והימים ימי ערב שבועות. נזכר החסיד בערגה על חג השבועות במחיצת רבו. עזב את העגלה עם כל הסחורה והלך רגלית לליאדי.

כשנכנס החסיד לביהמ"ד – אמר הרבי לבנו: "הנה מסירות-נפש חסיד" (היינו שהשאיר את העגלה עם כל הסחורה על אם הדרך).

לאחר יום טוב, נכנס החסיד ל'יחידות'.

-        תיכף שנכנס אמר לו הרבי: "העגלה והסחורה יהיו אי"ה בשלמות".

-        אך החסיד התאונן על כך שהמסחר טורדו מתורה ועבודה.

-        אמר לו הרבי: "עצתי שתשיג איזה מלון ו'מחיה' [=פונדק, בית מרזח] בכפר. פרנסה זו אינה מטרידה: זוגתך תעסוק במכירת היי"ש ואתה תוכל ללמוד ולהתפלל".

הלך החסיד לדרכו, ועל יד העגלה שלו פגש באדון הכפר שהתפלא על שהשאיר את העגלה כך, ומיד כששמע שהעגלה נשארה כך שלשה ימים – הבין שאדם מיוחד הוא והציע לו ניהול הפונדק שלו. ואף מלון לגור בו על יד הפונדק.

אולם כשהגיע לשם אמרו לו השכנים שלא ישכור את הפונדק, כי בסמיכות למלון גר מכשף גדול שגם אשתו מכשפה, וכל מי שדר במלון אינו מוציא את שנתו.

-        אמר להם החסיד "אני אינני ירא מהכשפים, כי רבי הקדוש צוה לי שפרנסתי תהיה מזה. כלום יתן לי הרבי פרנסה שאמות ממנה ח"ו"?

אולם לאחר תקופה החל לחוש שלא בטוב ומיום ליום הלך ונחלש. הוא הבין שזה מעשה המכשף ומיהר לנסוע אל הרבי.

הוא הגיע לליאדי בעש"ק בלק. בליל שבת היה חלש מאוד ולא הגיע לתפילה. אבל בבוקר התחזק ונכנס לביהכנ"ס באמצע קריאת התורה.

הרבי בעצמו היה הבעל-קורא, כדרכו בקודש. וכשהגיע ל'חמישי' צוה שאותו אברך יעלה לתורה. הדבר היה לפלא כי הרבי לא היה רגיל להורות את מי להעלות לתורה.

כשעלה לתורה, נתלהב מאוד הרבי. וכשהגיע לפסוק "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל" (כג, כג) נעשו פניו כלפיד אש, וחזר על הפסוק כמה וכמה פעמים בדבקות נפלאה.

האברך הגיע לביתו, וכבר בדרך הרגיש שהוא בריא לגמרי. כשהתקרב לבית שמע מהשכנים שהמכשף ואשתו מתו במיתה חטופה.

וכשבירר מתי אירע הדבר – התברר שהיה זה בשבת בבוקר, בדיוק מתי שעלה לתורה אצל הרבי...

 (ע"פ סיפורי חסידים (הרש"י זוין) פרשתנו, סיפור 371, על פסוק הנ"ל)

~~~

קסם ונבואה – זה לעומת זה

בנבואת בלעם (פרשתנו כג, כג) נאמר: "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל".

מפרש רש"י (בפירוש השני) :"אינן צריכין למנחש וקוסם, כי בכל עת שצריך להאמר ליעקב ולישראל מה פעל הקב"ה ומה גזירותיו במרום – אינן מנחשים וקוסמים, אלא נמסר להם על פי נביאיהם מה היא גזרת המקום, או אורים ותומים מגידים להם".

וצריך להבין:

מדוע מביא רש"י שתי דוגמאות: 1) על פי נביאיהם 2) אורים ותומים מגידים להם?

ויש לומר, ע"פ מה שפירש רש"י בפ' שופטים (יח, י) על הפסוק "לא ימצא בך . . קוסם קסמים . . ומנחש":

ש"קוסם" – הוא "האוחז את מקלו ואומר אם אלך אם לא אלך".

ו"מנחש" – הוא על סמך דברים שאירעו לו: "פתו נפלה מפיו, צבי הפסיקו בדרך, מקלו נפל מידו".

כלומר: קוסם הוא אדם המגלה דברים מעצמו. ואילו מנחש מגלה דברים רק בתגובה לאירועים מסויימים.

ועל כך אומר רש"י שבני ישראל אינם צריכים למנחש וקוסם, כי יש להם:

נביאים – האומרים דברי נבואה מעצמם – מול הקוסם, שאומר מעצמו.

ואורים ותומים – שהם בתגובה, כמענה לשאלה – כנגד המנחש, שאומר עתידות כמענה לאירועים.

על פי זה יובן רש"י תמוה בפ' שופטים:

על הפסוק (שופטים יח, יד) "כי הגוים האלה . . אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו, ואתה לא כן נתן לך ה' אלקיך", מפרש רש"י: "לא כן נתן לך – הקב"ה לשמוע אל מעוננים ואל קוסמים, שהרי השרה שכינה על הנביאים ואורים ותומים".

וקשה: הרי הפסוק ממשיך מיד ומדבר רק על נביאים: "נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלקיך אליו תשמעון", ומניין לקח רש"י להוסיף "אורים ותומים"?

אבל על פי הנ"ל, שמעוננים וקוסמים הן שני סוגים שישנם בגוים – הרי מכך שהכתוב משווה ואומר "לא כן נתן לך ה' אלוקיך", מובן שגם אצל בנ"י ישנם – להבדיל – שני סוגים והם: נבואה ואורים ותומים, כנ"ל.

שבת שלום!

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק חי, בלק שיחה ב בהערה 22 (עמ' 264. ובמתורגם ללה"ק עמ' 287). חלק יד עמ' 66 הע' 16. העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" במדבר (היכל מנחם הוצ' תשע"ג) עמ' שפג. וראה בפנים השיחה ביאור רחב מדוע צריך רש"י בכלל לפירושו השני.

דבר החסידות – פרשת בלק

פרטים

קטגוריה: פרשת בלק

פורסם בחמישי, 29 אוקטובר 2020 10:09

נכתב על ידי Super User

כניסות: 779

ב"ה

דבר החסידות – פרשת בלק

"מכתבי שרשרת" כהכנה לגאולה

כידוע, הרבי מליובאוויטש בדרך כלל לא סיפר על התכתובת שהיתה לו עם אנשים מרחבי העולם.

באופן נדיר סיפר פעם הרבי:

קיבלתי לאחרונה מכתב מאשה אחת, מפוחדת ומבוהלת.

"קיבלתי מכתב", מספרת האשה במכתבה, "שבסיומו דורש כותב המכתב לעשות עשר העתקות ולשולחן לעשרה אנשים. וממשיך, שבזכות זה תקבל שכר. ומכלל הן אתה שומע לאו – שאם לא תשלח עשר העתקות אלה – הוא לא רוצה לומר מה שיקרה לה..."

"והוא מוסיף, שתדע ש'כבר היה לעולמים' [שהיו כאלה שלא העבירו את המכתב לעשרה אנשים] והתוצאות היו כך וכך..."

המכתב היה מלא שטויות – מציין הרבי. והאשה גם לא יודעת מי האיש ומהיכן השיג את כתובתה, אבל בכל אופן היא שואלת: מכיון שקיבלה 'איום' כזה – האם כדאי לה לשלוח עשר העתקות כדי לצאת מידי ספק.

עניתי לה, שתקרע את המכתב ותסיח דעתה ממנו לגמרי! ויתרה מזה, הוספתי על פי לשון הפסוק (ירמי' י, ב) "ומאותות השמים אל תחתו" שאפילו כאשר מדובר אודות "אותות השמים" אין לבני ישראל מה לפחד, שכן פחד כזה הוא "דרך הגוים . . כי יחתו הגוים מהמה" (כהמשך הפסוק).

"אבל", המשיך הרבי, "התחלתי לחשוב לעצמי":

"אינני מכיר את האשה שכתבה את המכתב, וגם היא לא מכירה אותי. בסך הכל שמעה את שמי ושאלה עצה. ואם כן, מהי הכוונה בכך שמאורע כזה הגיע לידיעתי?! עד שתפסתי שהכוונה היא כדי לנצל עניין זה לקדושה".

[והרבי הציע לציבור, כיצד לנצל את זה לקדושה! – ראה למטה בשיחה]

(משיחת ליל ז' מרחשון ה'תשמ"ו, סעיף לב. נד' בתו"מ התוועדויות תשמ"ו ח"א עמ' 537-8)

~~~

[בקשר למדובר בפרשת בלק (כד, יד ואילך) על נבואות אחרית הימים (ראה רמב"ם הל' מלכים פי"א ה"א) – בחרנו השבוע להביא תמצית מהשיחה (בהמשך לסיפור הנ"ל), בה ביקש הרבי לפרסם עניין בקשר לציפיה ודרישה לגאולה:]

ידוע, שכל דבר בעולם נברא למטרה של קדושה, כמארז"ל (בסיום פרקי אבות) "כל מה שברא הקב"ה בעולמו – לא בראו אלא לכבודו", כלומר, גם עניינים של רשות, אף אם השתמשו בהם עד-עתה באופן שלילי – הרי לאמיתו של דבר הם נבראו כדי לנצלם לקדושה, וכדאיתא במדרש (ב"ר פט"ז, ב. שמו"ר רפל"ה) "לא היה העולם ראוי להשתמש בזהב ולמה נברא בשביל ביהמ"ק", כלומר אף שבמשך 26 דורות השתמשו בזהב עבור עבודה-זרה – התכלית האמיתית שלו היא שסוף-כל-סוף ישתמשו בו עבור ביהמ"ק.

ולכן, כאשר רואים שיש מושג בעולם של "מכתבי שרשרת" ("טשיין רעאקשן") – יש לנצל עניין זה כדי לפרסם דבר טוב בין אחינו בני ישראל.

ובנוגע לפועל: כדאי שכל אחד יכתוב מכתב, ובו יצרף את דברי החיד"א והרד"ק (דלקמן) על חיוב הציפיה והדרישה לביאת משיח צדקנו, ולשולחו לעשרה אנשים, ולבקש מהם לשלוח העתק כזה לעוד עשרה אנשים וכן הלאה.

א)    דברי החיד"א בספרו מדבר קדמות ערך קיווי, וז"ל:

"אמרו בילקוט תהלים רמז תשל"ו: אפילו אין ביד ישראל אלא הקיווי – כדאי הם לגאולה בשכר הקיווי . . ובזה פירש הרב הגדול מהר"ר יוסף דוד זלה"ה מטבע [=נוסח]ברכת "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח וקרנו תרום בישועתך כי לישועתך קיוינו כל היום", דאומרו "כי לישועתך" אינו מובן, מה נתינת טעם היא; דאם מן הדין – נזכה בלא קיווי, והן לא – מה יועיל הקיווי?

אבל על פי האמור אתי שפיר, והכי פירושה: "את צמח דוד וכו' [מהרה תצמיח]", וכי תימא שאין לנו זכות – מכל מקום תצמיח, "כי לישועתך קוינו", ויש לנו הקיווי, ובשכר הקיווי כדאי שתגאלנו".

ב)    דברי הרד"ק סוף שמואל ב', וז"ל:

"ויעתר ה' לארץ ותעצר המגפה מעל ישראל, [ותרגומו:] וקביל ה' צלות דיירי ארעא. ובדרש [=ובמדרש*]: כל האלפים האלה שנפלו בימי דוד – לא נפלו אלא על ידי שלא תבעו בית המקדש [=כלומר, אלפי הנופלים במגפה היה בגלל שדוד רצה את ביהמ"ק והם לא תבעו את זה מהקב"ה]. והרי דברים קל וחומר: ומה אם אלו שלא היה בימיהם ולא חרב בימיהם, נפלו על שלא תבעו אותו – אנו שהיה בימינו וחרב בימינו, על אחת כמה וכמה. לפיכך התקינו חכמים ונביאים ליטע בפיהם של ישראל להיות מתפללים שלשה פעמים בכל יום השב שכינתך ומלכותך לציון וסדר עבודתך לירושלים", ומסיים: "אכי"ר סלה".

ואך למותר לשלול עניין של "איומים", רחמנא ליצלן מכתיבת איומים ליהודי! כי אם לכתוב ברכות בלבד**, ותוכן המכתב יהיה שאינו כותב מאומה מדעת עצמו, כי אם מעתיק מדבריהם של גדולי ישראל, ומציע לו עניין של זכות – להעתיק מכתב זה ולשולחו לעשרה מישראל, ו"תבוא עליו ברכה" – שעושה פעולה שתקרב את ביאת המשיח!

שבת שלום!

ובלשון הרב – משיח נאו!

מבוסס על: משיחת ליל ז' מרחשון ה'תשמ"ו, סעיף לא-לג (נד' בתו"מ התוועדויות תשמ"ו ח"א עמ' 536-9). ועיי"ש שהרבי ביקש ג"כ לפרסם דברים אלו (החיד"א והרד"ק) ב"עיתון", ולא בשמו, כי אם דברים בשם אומרם, שאז "מביא גאולה לעולם".

______________

*)  מדרש תהלים מזמור יז (בהוצאת באבער – ע' סד) – בשם ר' שמעון בן יוחי. מדרש שמואל ספל"א והובא להלכה (ברוקח) הל' תפלה סי' שכב.

**)  וכאשר שואל, מניין יש בכוחו לברך יהודי, ומה גם שאינו מכירו ומעולם לא ראהו?!

הנה על זה אומרים לו: מכיון שיהודי זה הוא בן אברהם יצחק ויעקב, בת שרה רבקה רחל ולאה – חלה אודותיו הבטחתו של הקב"ה "ואברכה מברכיך" (לך יב, ג)!

זאת ועוד: כל יהודי רוצה לקבל את ברכותיו של הקב"ה בכל המצטרך לו, וחושב לעצמו: שאם מגיע לו בתור "שכר" – מה טוב, ואפילו אם לאו – שיתן לו הקב"ה בתור "מתנה".

ובכן, העצה היעוצה היא – לברך יהודי, ואז מובטח לו שיקבל את ברכתו של הקב"ה: "ואברכה מברכיך"!

_

דבר החסידות – פרשת בלק (עיוני)

פרטים

קטגוריה: פרשת בלק

פורסם ברביעי, 28 אוקטובר 2020 20:32

נכתב על ידי Super User

כניסות: 583

ב"ה

דבר החסידות – פרשת בלק  (עיוני)

לפעמים צריך לשתוק...

הרה"צ בעל "אהבת ישראל" מויז'ניצא היה נוהג לצאת בכל ערב עם הגבאי שלו לטייל כחצי שעה.

פעם אחת הגיע בעת טיולו לבית גביר אחד, שהיה מנהל הבנק המקומי, אבל היה מהנאורים והמשכילים ולא מקורב לרבי כלל. הרבי דפק על דלת הבית והלה הזמינו והושיבו בטרקלין, מפני הכבוד.

הרבי ישב אך לא פצה את פיו ולאחר זמן יצא משם. בעל הבית ניסה לברר אצל הגבאי מה היתה מטרת הביקור, אבל גם הגבאי לא ידע לענות על כך.

הגביר ליווה אותם כברת דרך ולבסוף לא התאפק ושאל את הרבי מה היתה סיבת ביקורו אצלו.

אמר לו הרבי: הלכתי לביתו לקיים מצוה, וברוך השם שקיימתי את המצוה.

-         איזו מצוה?

-         רבותינו אמרו – השיבו הרבי – "כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע" (יבמות סה, ב), ובכן ביקרתי בבית כבודו ולא אמרתי את מה שרציתי.

-         אבל – אמר אז הגביר – יואיל נא הרבי לומר לי את הדבר. אולי אשמע?

-         לא – אמר לו הרבי – מובטחני בך שלא תשמע!

וככל שהרבי סירב להגיד לו את הדבר, כך גברה סקרנותו של הגביר והפציר ברבי שיגלה לו את ה"דבר שאינו נשמע", עד שלבסוף אמר לו הרבי:

-         הנה אלמנה פלונית, חייבת לבנק של כבודו סך מסויים על המשכנתא של ביתה ואין בידה לשלם, ובעוד כמה ימים יזרקוה לרחוב, על כן באתי לבקש שימחול לה כבודו על החוב.

-         אבל – טען הגביר בתימהון – החוב אינו חוב פרטי שלי אלא של הבנק, ואני איני אלא המנהל ולא בעליו ואדוניו...

-         הלא הוא הדבר אשר דיברתי – הפסיקו הרבי – שלא תאבה ולא תשמע.

והרבי הפסיק את השיחה והלך לדרכו וגם הגביר חזר לביתו. אבל לא עברו ימים מועטים והדברים נכנסו ללב הגביר ופרע את כל חוב האלמנה מכיסו.

(ספורי חסידים על התורה להרש"י זוין, עמ' 169 – ריש פ' וארא)

~~~

בסיום פרשתנו, במעשה זמרי, מספרת התורה (כה, ו) "והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה גו'". מפרש רש"י: "לעיני משה –אמרו לו: משה, זו אסורה או מותרת? אם תאמר אסורה – בת יתרו מי התירה לך?".

מדוע אכן היתה בת יתרו מותרת למשה? מסביר רש"י (בסנהדרין פב, א ד"ה בת יתרו) "משה קודם מתן תורה נשא, וכשניתנה תורה – כולן בני נח היו ונכנסו לכלל מצוות והיא עמהם...", כלומר, כאשר משה התחתן היו כולם בגדר 'בני נח' ויוצא שבעצם ציפורה התגיירה ביחד עם משה.

אבל אם כן צריך להבין:

א) מה פשר טענתו של זמרי "בת יתרו מי התירה לך", והרי זמרי היה נשיא בית אב, וכי לא ידע את ההפרש שלפני מ"ת לאחר מ"ת?

ב) מדוע לא השיב משה רבינו על טענתו של זמרי?

מדייק הרבי:

הטענה של זמרי היתה "בת יתרו מי התירה לך", כלומר, לזמרי לא היתה טענה על נישואי אשה לא-יהודייה, כיון שכולם היו בני נח אז, אלא מי התירה לך – למשה רבינו, והטעם:

יש מחלוקת בגמרא (זבחים קא, ב) לגבי משה רבינו: לדעה אחת "משה רבנו כהן גדול" (מאז ששרת בשבעת ימי המילואים) ורק זרעו אינם כהנים, ולדעה שניה "לא נתכהן משה אלא שבעת ימי המילואים בלבד", ולפי הדעה שמשה כהן גדול – כהן הרי אסור בגיורת*.

ועפ"ז מובנת טענת זמרי למשה: אמנם נשאת את צפורה בהיתר, לפני מתן-תורה, אבל כאשר נעשית לכהן – מניין לך ההיתר להמשיך ולקיימה? היה עליך לגרשה!

ומה אכן היה ההיתר של משה לקיים את צפורה?

התשובה מובנת ע"פ דברי המשנה (יבמות סא, א): "אירס את האלמנה ונתמנה להיות כהן גדול – יכנוס", כלומר אפילו כאשר היו רק האירוסיןבהיתר – כבר מותר לכהן גדול לישא אלמנה – על-אחת-כמה-וכמה כאשר הנישואין של משה היו בהיתר, קל-וחומר שמותר לו להמשיך לקיימה.

ומדוע לא השיב את זה משה? יש לומר:

א) על-פי הלכה לא היה יכול משה להשיבו, מפני שההלכה היא, שתלמיד חכם אינו רשאי להורות הלכה בלתי ידועה ("כך קיבלתי") כאשר הוא נוגע בדבר (רמ"א יו"ד סו"ס רמב. ע"פ יבמות עז, א) וכאן הרי משה הוא הנוגע בדבר.

ב) ויש להוסיף על-פי חסידות: לא תמיד יש לענות לזולת על שאלותיו; כאשר שאלתו היא לשם שמים, שרוצה להבין את העניין – אז צריך לקיים "ענה כסיל כאוולתו" (משלי כו, ה), אבל כאשר כל כוונתו היא להתיר מה שאסרה תורה – אז השיטה היא "אל תען כסיל כאוולתו"! (משלי שם, ד. וראה שבת ל, ב) אלא לנהוג בתוקף ולפעול את מה שדרוש. וכאן, הרי כל כוונת שאלתו היתה כדי להתיר מדיינית!

וכך גם צריכה להיות הנהגתו של יהודי לגבי עצמו: כאשר מגיע ה"מלך זקן וכסיל", זה יצר הרע, לבלבלו בכל מיני טענות ותירוצים – אז אין להכנס עמו בדין-ודברים, אלא מעשה בפועל: "משכהו לבית המדרש" (סוכה נב, ב) !

וכך היתה הנהגתו של אדמו"ר הריי"צ [שהשבוע בי"ב-י"ג תמוז ימלאותשעים שנה לגאולתו ממאסר בשנת תרפ"ז]: שלמרות שהיו טענות של אנשים מסויימים, שאין חובה למסור את הנפש על כל צעד ושעל וכדומה – היתה אצלו הדרך של "בקנאו את קנאתי": כיון שזה עניין של הקב"ה ("קנאתי") הרי הוא מסר את נפשו בפועל, בתמידיות, על הרבצת התורה והיהדות.

חג-הגאולה שמח ושבת שלום!

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ח"י, בלק שיחה ג (עמ' 285 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 310 ואילך נד' ג"כ בדבר מלכות השבועי עמ' עז ואילך) וראה ג"כ רשימות חוב' נ'. העיבוד בסיוע "ביאורי החומש" במדבר ח"ב (היכל מנחם תשע"ב) עמ' קב-ג.

______________

*)  ואף שהגמרא לומדת שגיורת אסורה לכהן מפסוק ביחזקאל – הרי זה איסור מן התורה, ורק ש"אתא יחזקאל ואסמכה אקראי" (תוד"ה אין, יבמות סא, א), והאיסור הוא ממה שנאמר "אשה זונה וחללה לא יקחו" – לפי שבאה מן העכו"ם השטופים בזימה (תוס' שם).

ועפ"ז מובן הקשר לאיסור של "מדיינית" (שזמרי טען "אם תאמר זו אסורה – בת יתרו מי התירה לך) – כי אם אסורה מדיינית מפני שהיא "ארמית" – מדוע מותרת "בת יתרו", שאף היא "באה מן העכו"ם השטופים בזימה", למשה (כהן)? [והתשובה – להלן בפנים].