|
|
אהרון והקטורת
שיר מאת: אהובה קליין ©
ישראל מעלים חרון
כנגד משה ואהרון
דרור ללשונם נותנים
במוות אותם מאשימים.
אלוקים צופה ומאזין
דברים בספר נכתבים
נחוש להענישם מהרה
חיש לנגפם במגפה!
מלאך המוות נזעק
פועל לְלֹא כְּחַל וּשְׂרַק
חרמש קוצרים מניף
בשר ודם מכחיד.
אהרון וקטורת בידו
רץ כאיל, כְּאֵב בליבו
בין המתים לחיים נעצר
כהרף עין הנגף נגמר!
הערה: השיר בהשראת פרשת קורח [חומש במדבר]
פרשת קורח - כיצד נעצרת המגפה בעם?
מאת: אהובה קליין.
פרשה זו פותחת במחלוקת קורח ועדתו הטוענים כנגד משה ואהרון:"רַב-לָכֶם--כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה'; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל ה'" [במדבר ט"ז, ג]
משה מציע לקורח ועדתו: לקחת מחתות עם קטורת וגם את אהרון הוא מצווה לעשות כן, והיה האיש אשר יבחר על ידי ה' הוא ,הוא הקדוש האמתי! הוסיף משה ואמר להם: לא די לכם שנבחרתם לשרת את אלוקים בעבודת המשכן מתוקף - היותכם לוויים וכעת אתם מבקשים גם כהונה ? בהמשך משה שולח שליחים לקרוא לדתן ואבירם בני אליאב - אך הם סרבו לעלות אליו. לאחר שלקחו האנשים את מחתות האש עם הקטורת ונעמדו בפתח אוהל מועד עם משה ואהרון , קורח ועדתו מתאספים ,גם שם, מתגלה כבוד ה' אל כל העדה. אלוקים מבקש מאהרון ומשה להיבדל מקורח ועדתו, תגובת משה ואהרון ממש מרגשת! הם נופלים על פניהם ומבקשים רחמים לפני ה' ואומרים: "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא, וְעַל כָּל-הָעֵדָה תִּקְצֹף". [שם , ט"ז, כ"ב]
לבסוף התייצבו גם דתן ואבירם עם משפחותיהם – אבל בפתח אוהליהם , לעומתם קורח היה ליד פתח אוהל מועד. ואז מודיע להם משה:
אתם תיווכחו לדעת, כי כל מה שעשיתי – נעשה- בשליחות אלוקית בלבד ולא על דעת עצמי - אם דתן ואבירם וכל הנלווים אליהם ימותו במיתה טבעית כדרך כל בשר ודם- יהיה זה אות כי אינני פועל מתוך שליחות ה' וכל מה שעשיתי - עשיתי מתוך ליבי. אבל אם יתרחש נס- שלא כגדר הטבע והאדמה תפתח את פיה ותבלע את האנשים האלה, אז תדעו כי הם לא האמינו בשליחותי ובכך הכעיסו את ה'.
בהמשך מתארת התורה- את העונש הכבד שקיבלו בציווי ה': "וַיְהִי, כְּכַלֹּתוֹ, לְדַבֵּר, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה ; וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ. וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים--שְׁאֹלָה; וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל" [במדבר ט"ז, ל"א- ל"ד]
תגובת בני ישראל, הייתה: בריחה מהמקום- מרוב פחד ובהלה: "וְכָל-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם--נָסוּ לְקֹלָם....." [שם, ט"ז, ל"ד] על כעס בני ישראל אנו קוראים בהמשך הפרשה:
"וַיִּלֹּנוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִמָּחֳרָת, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, לֵאמֹר: אַתֶּם הֲמִתֶּם, אֶת-עַם יְהוָה"
העונש מאת אלוקים: מגפה על העם!
משה מבקש מאהרון: ללכת עם הקטורת בתוך הקהל- במטרה לעצור את המגפה הנוראה- כפי שהכתוב מתאר:
"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. הֵרֹמּוּ, מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת, וַאֲכַלֶּה אֹתָם, כְּרָגַע; וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, קַח אֶת-הַמַּחְתָּה וְתֶן-עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת, וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל-הָעֵדָה, וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם: כִּי-יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי יְהוָה, הֵחֵל הַנָּגֶף. וַייִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה, וַיָּרָץ אֶל-תּוֹךְ הַקָּהָל, וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף, בָּעָם; וַיִּתֵּן, אֶת-הַקְּטֹרֶת, וַיְכַפֵּר, עַל-הָעָם. וַיַּעֲמֹד בֵּין-הַמֵּתִים, וּבֵין הַחַיִּים; וַתֵּיעָצַר, הַמַּגֵּפָה". [שם ,י"ז, ט'- י"ד]
השאלות הן:
א] מה משמעות השם: קרח ?
ב] על מה התלוננו בני ישראל ?
ג] כיצד נעצרה המגפה?
תשובות
קורח- משמעות שמו:
מתברר ששמו של קרח נדרש על ידי- חז"ל בראשי תיבות:
ק - קנאה- לפי שהיה מקנא במעמדם וגדולתם של משה ואהרון כמנהיגים על עם ישראל.
ר - רוממות - היה רודף אחרי כתר המנהיגות בעם - כדי לרכוש כבוד ורוממות.
ח - חמדן היה - הייתה לו תאווה לאצטלה שאינו ראוי לה.
חכמים אמרו "על שלושה מידות אלו: הקנאה ,התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" [מסכת אבות ד', כ"א]
כמו כן, חז"ל, גוזרים את השם: "קורח" מלשון קורחה- שנעשה קורחה- חורבן בישראל [סנהדרין ק"ט, ע"ב]
בדברים אלו חז"ל מבטאים את גודל הסכנה שריחפה על ישראל בתקופה הזו -כתוצאה מהמחלוקת שקורח ואנשיו יצרו עד כי חז"ל פסקו:
"קורח ועדתו אין להם חלק לעולם הבא" [שם סנהדרין ק"ט] ועוד אמרו חכמנו:" עדת קורח לא היה להם חלק בארץ .
תלונות עם ישראל.
האגדה מספרת:
" וילונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרון: אתם המתם את עם ה', ויקהלו על משה ועל אהרון ,וירא כבוד ה' ויכס הענן את אוהל מועד, וידבר ה' אל משה לאמור: הרומו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע! ובדבר ה' את הדברים האלה ויחל הנגף בעם"! על פי דברי האגדה: העם כיוון את הכעס כלפיי המנהיגים: משה ואהרון. והאשים אותם בכך שהם אשמים במוות של העם.
השל" ה [הקדוש רבי ישעיהו הלוי הורוביץ] סבור: כי העם התרעם בשל העונש הכבד לאנשים שרק הכבוד העביר אותם על דעתם. והאמת שקורח ואנשיו היו קדושי עליון.
"העמק דבר" מסביר באותו כיוון, היות ובני ישראל ראו - כי המחתות שבהן – מקריבי הקטורת עשו את עבודותיהם- קודשו לשם שמים- ועוד שימשו אחר כך למזבח .מתוך כך- הסיקו מסקנה: שאם משה ואהרון לא היו גורמים למותם בכוונה- של מקריבי הקטורת - שמספרם היה מאתיים וחמישים איש- הרי הם היו חוזרים בתשובה.
החת"ם סופר גם אומר: כי בני ישראל התבססו על מראית עיניהם- כי מחתותם של מאתיים וחמישים מקריבי הקטורת- נתקדשו לשמים- ומכאן שכוונת אנשים אלה- הייתה טהורה- כי אילו באמת היו חייבים מיתה, לא היה הכלי שהשתמשו בו מתקבל ככלי שרת במשכן.
הרמב"ן אף הוא מסכים - כי משה ואהרון גרמו למה שקרה, במה שהשיאו להם עצה כזו להקטיר קטורת זרה, לאחר שהצטוו על דבר זה מה'. הרי זה שהאדמה פצתה את פיה ובלעה את קורח ועדתו הייתה בציווי ה'! לפי שציווה: "העלו מסביב" אבל שריפת מאתיים וחמישים איש חשודה הייתה בעיניהם- כי היא נעשתה בציווי משה ואהרון בלבד. ועוד טוען הרמב"ן: כי העם אמר: "אתם המיתם.." במה שהעמדתם אותם כוהנים כמתחרים למשה ואהרון. "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא, וְעַל כָּל-הָעֵדָה תִּקְצֹף"?
עצירת המגפה
האגדה מספרת: כי משה אומר לאהרון , לקחת מחתה עם קטורת ולהתהלך עמה בתוך מחנה העם- כדי לעצור את המגפה. ברגע הראשון, אהרון מסרב לבצע את הציווי באומרו: "הלהרגני אתה אומר, אחי.? הן הקריבו שני בניי - נדב ואביהוא אש זרה וימותו לפני ה', ועתה, אתה אומר אלי: הוצא את הקודש החוצה!?
אמר משה: ידוע תדע, אחי, כי ברגע דברך אלי את הדברים האלה, החל הנגף בעם!
ויהי אך אמר משה את הדבר הזה ויתעורר אהרון מאד ויאמר: לא ידעתי ולא עלתה על ליבי- כי בי תלויים חיי בני ישראל: ועתה אמהרה לעשות כדברך, כי טוב אשר אמות אנוכי ואל ייפול משערת איש מבני ישראל ארצה.
וימהר אהרון ויעש כדבר משה, וירץ אל תוך הקהל ויעמוד בין המתים ובין החיים , ותעצר המגפה..."
רבינו בחי מביא את דברי רז"ל: כשנכנס אהרון אל המחנה הוא מצא את מלאך המוות- עומד ומחבל, מיד עצר אותו ולא הניח לו להמשיך בכך, אלא נעמד בין החיים למתים, ואמר למלאך: אני באתי בשליחות משה, ענה לו המלאך: "אתה שלוחו של בשר ודם ואני שלוחו של הקב"ה, ענה לו אהרון: הרי הקב"ה ומשה נמצאים בפתח אוהל מועד- נלך אליהם. אך המלאך לא התייחס לדבריו- עד שאהרון עצרו במותניו והוליכו לשם. וכך המגפה נעצרה.
לסיכום, לאור האמור לעיל : בפרשה זו - מתגלים משה ואהרון – מנהיגים – נשגבים , בעלי רחמים ומסירות נפש ,עד כי מבקשים רחמים על קורח ועדתו באומרם: "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא, וְעַל כָּל-הָעֵדָה תִּקְצֹף" ?!
מנגד, מתגלים קורח ואנשיו חסרי אחריות בהתנהגותם:
על כך אמר רבי שמעון בן יוחאי: משל לבני אדם שהיו יושבים בתוך ספינה ואחד מהם קדח חור בתוך דופן הספינה הגובל בתאו - בו הוא יושב.
אמרו לו חבריו: מדוע אתה קודח חור במקום ישיבתך?
ענה להם? מה אכפת לכם, אני קודח רק במקומי! אמרו לו: אתה גורם לכך שמי הים יציפו תכף את הספינה ומה יהיה גורל כולנו?
בפרשתנו, אהרון הכהן- בציווי משה- מצליח ,בסייעתא דשמיא ,לעצור את המגפה בעזרת הקטורת.
מכאן לומדים :מה כוחה של מסירות נפש וכוחה של הקטורת- המכילה: מיני בשמים מיוחדים ואף חלבנה שריחה פחות נעים - מסמלת את אחדות עם ישראל ויפים דברי דוד המלך:
" תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב". [תהלים, קמ"א, ב]
האדמה פּוֹעֶרֶת – פיה
שיר מאת: אהובה קליין
עת הופיעו קורח ואנשיו
משה בהם לוטש עיניו
אהרון מתקשה להאמין
לנוכח מחזה תעתועים.
מֵאִיגָּרָא רָמָא לְבֵירָא עַמִּיקְתָא
כהרף עין התעוררה פְּלוּגְתָּא
אנשים רמי מעלה -בינה נטשו
בידי מלך עליון- חיש נענשו.
האדמה פּוֹעֶרֶת – פיה
מערבלת חיש רגביה
אוי לאותם מרעין בישין
קורח ועדתו באדמה נבלעים
כל ישראל נסו לקולם
הבהלה פשטה בכולם
קולות בקעו ממעמקים
הרעידו אוזני ההמונים.
הערה: השיר בהשראת פרשת קורח[חומש במדבר]
פרשת קורח - תגובת בני ישראל לעונשם של קורח ועדתו !
מאת: אהובה קליין .
פרשה זו פותחת במחלוקת קורח ועדתו :
"וַיִּקַּח קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי; וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן- פֶּלֶת--בְּנֵי רְאוּבֵן. וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי-שֵׁם. וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם רַב-לָכֶם--כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה'; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל ה'. וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו".[במדבר ט"ז, א-ה]
העונש:
"וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. לב וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ. לג וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים--שְׁאֹלָה; וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל". [שם ט"ז, ל"א- ל"ד]
תגובת עם ישראל:
"וְכָל-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם--נָסוּ לְקֹלָם: כִּי אָמְרוּ, פֶּן-תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ". [שם ט"ז, ל"ד]
השאלות הן:
א] כיצד צמחה המחלוקת?
ב] מהי מחלוקת לשם שמים?
ג] כיצד הגיבו בני ישראל לעונש הנורא?
תשובות
צמיחת המחלוקת
בחוברת: "באר הפרשה"- מאת דברי הרב אברהם אלימלך בידרמן ישנו הסבר מעניין:
הקב"ה ברא עולם שכולו טוב ולא חסר בו דבר, לכל בריה ובריה נתן לקיים שליחות בעולם הזה, ואם האדם מקיים את שליחותו הספציפית בעבודת ה' לפי מה שהועידו לו מלמעלה - נחשב הוא לאדם רם מעלה בפני ה', רבי דוד מלעלוב אמר: שאם קורח היה יודע שאפשר לעבוד את ה' בשליחות המיוחדת המיועדת לו, עבודתו הייתה נחשבת לעבודת הכהן הגדול ,אז לא היה פותח כלל במחלוקת. וכל המחלוקת שלו עם משה ואהרון הייתה מחמת שחשב שישנו פער גדול בתפקידים בינו וביניהם.
הרמב"ן מסכים , כי בין המתקוממים נגד משה ואהרון – היו אלה שחשו שקיפחו את זכויותיהם, אך הרמב"ן מתמקד בגורם העיקרי שלדעתו הצמיח את עניין המחלוקת וזה - העונש הקשה על חטא המרגלים. דור המדבר- נענש בכיליון ואיבד את זכות כניסתו לארץ ישראל והנשיאים נענשו במגפה- מתוך כך פרצה החוצה מרירות שהצטברה בתוך ליבם - שהיו מאוכזבים מהציפיות ועד כה לא העזו לצאת כנגד משה ,אך כעת כאשר המצב היה כל כך נואש בעיניהם- הם ניצלו את הרגע- לבוא בתרעומות כנגד משה ואהרון וזה ,למרות שכל אחד היה לו את הכעס הספציפי האישי שלו.
קורח היה מאוכזב בגלל נשיאותו של אליצפן וקינא בכהונת אהרון,
דתן ואבירם התרעמו על עצם היציאה ממצרים במטרה להמיתם במדבר. הבכורים- כעסו על עצם הרחקתם מעבודת האלוקים.
כול הקבוצה הזו התלכדה- מתוך אכזבה וייאוש כאיש אחד נגד משה ואהרון.
ספורנו מסביר את חוצפתם של דתן ואבירם באומרם: "אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו"- הם התכוונו כי משה נתן להם ארץ ישראל של מעלה ולא ארץ ישראל של מטה- כלומר נתן להם רק מצוות בהליכות של שדה וכרם הכול רק מבחינה רוחנית ,הבטחות של דמיון, אך לא הבטחות שמתגשמות באופן מוחשי.
האדמו"ר מלובאוויטש טוען: כי טעותם של המרגלים הייתה במחשבתם : שאם עולים לארץ ישראל ,הרי שם כל החוקים משתנים, אין יותר לחם מן השמים אלא- הם כביכול- יורדים ממדרגתם השמימית- אל עולם המעש.
משה שכנע אותם כי הדרך הנכונה היא: לרדת לעולם המעשה ולקדש את העבודה על ידי תורה ומצוות.
ראיתי רעיון יפה בספר: "באר משה על התורה"- הוא ממשיך את הרעיון של קדושת עולם המעשה בחיי היום יום של היהודי ולהמחשת הרעיון מביא את סמל מנורת הזהב במשכן ומאוחר יותר במקדש , למרות שהייתה עשויה מקשה אחת של זהב - היה צורך להשתמש בה עם הקורנס - כדי ליצור את צורתה והדבר מרמז על: היגיעה הרבה של כל עם ישראל כולל אנשי המעלה שהרי הנשמה קרויה :"נר" - כמו שנאמר: "נר ה' נשמת אדם" [משלי כ', כ"ו] על כן גם אנשים רמי מעלה -בדומה למנורת הזהב זקוקים לעמל רב כדי לנסוק לשלמות.
רבי שמואל דוד לוצטו [שד"ל] סבור: שהמחלוקת קשורה להקמת המשכן במדבר, משהוקם המשכן ונודעו משפטי הקורבנות ודרכי העבודה לפי צוויי ה' - מכאן ואילך היה יכול להיות כל אחד כוהן ונביא ללא משה ואהרון ,לכן קורח ועדתו פונים למשה במילים: "רַב-לָכֶם"! כלומר, שלטתם עלינו מספיק עד היום!
מחלוקת לשם שמים?
חז"ל אומרים: "איזו מחלוקת שאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח ועדתו" ולא כתוב: "קרח ומשה" מהטעם שקורח ועדתו היו מפולגים בינם לבין עצמם- אך מאוחדים בדעותיהם כנגד משה.
"כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵיּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם ? זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ": [מסכת אבות ה, י"ז]
רבינו יונה מסביר: בית שמאי ובית הלל – לא נחלקו למען הגדולה שלהם ,אלא מטרתם הייתה:" להוציא דבר לאמיתו ולהעמיד הדברים על בוריין - נמצאו שניהם מתכוונים לדבר אחד- לעבודתו של מקום"- במילים אחרות, בית שמאי ובית הלל - לא חיפשו כבוד ולא התנשאו- אלא חתרו לאותה מטרה- לעבוד את ה' בדרך ישרה.
דעת מקרא סבור: כי מחלוקת זו- של קורח הייתה הראשונה שפורצת על רקע רעיוני –רוחני- ולא גשמי. וזאת גם אם ברור לגמרי שהסיבות היו אחרות.
לא הושם הדגש על מזון, מים, אלא על קדושה.
נראה שחטא המרגלים ומחלוקת קורח ועדתו -היו המשברים הקשים- שבאמצעותם חושל עם ישראל שיצא ממצרים והוכשר לקראת ירושת הארץ המובטחת.
תגובת בני ישראל לעונש קורח ועדתו.
כתוצאה מהעונש הקשה של קורח ועדתו בני ישראל נסו מרוב פחד- כמו שהכתוב מציין: "כָל-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם--נָסוּ לְקֹלָם.."
דעת מקרא סבור: שבני ישראל נבהלו מהקולות בעת שהחוטאים נבלעו באדמה.
רבינו בחיי מביא את דברי רז"ל, בני ישראל היו שומעים את קולם של היורדים למעמקי האדמה – צועקים: משה אמת ותורתו אמת"! וידוע כי כך משפט הרשעים בגיהינום לצעוק מתוך ייסורים ולהצדיק עליהם את הדין.
מעשה שהיה: אמר רבה בר חנה: פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגשתי ערבי אחד שאמר לי: בוא ואראה לך היכן נבלעו קורח ואנשיו ? והנה התגלה לפניי-שני בקעים שיוצא מהם עשן, לקח הערבי גיזת צמר הרטיב אותה במים שם אותה בראש החרב והכניס זאת לשם והחרב נחרכה, זה הוכיח כמה לוהט היה אותו מקום ואמר אותו ערבי: בוא תקשיב לקולות והנה נשמע: "משה אמת ותורתו אמת" והמשיך אותו ערבי ואמר: כל שלושים יום הגיהינום מחזיר אותם למקום זה בדומה לבשר שמתבשל בסיר ואומרים: "משה אמת ותורתו אמת" והם בדאים- כלומר בהתנהגות שלהם כשחטאו- הם שיקרו.! [גמרא, מסכת סנהדרין ק, י]
לסיכום, החטא של קורח ואנשיו היה כה גדול- עד כי הוא גרם להתנתקות מהדבקות באלוקים - ולכן העונש היה כבד ותוצאותיו גרמו לזריעת פחד בקרב עם ישראל אשר נסו לכל עבר.
פרשת קורח - מה היה המניע למחלוקת קורח?
מאת: אהובה קליין.
פרשה זו פותחת בתיאור המחלוקת של קורח ואנשיו- כפי שהכתוב מתאר: "וַיִּקַּח קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי; וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת--בְּנֵי רְאוּבֵן. וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי-שֵׁם. וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם--כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה'; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל יְהוָה. וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו" [במדבר, ט"ז, א-ה]
השאלות הן:
א] מי היה קורח - ומי היו שותפיו?
ב] מה היה המניע למחלוקת קורח?
תשובות.
קורח ושותפיו.
"קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי "במילים אלה הפסוק מתאר מיהו קורח.
רש"י שואל: מדוע הכתוב לא הזכיר את יעקב אבינו? הרי לוי היה אחד מבניו של יעקב?
התשובה היא: יעקב שראה ברוח הקודש את המחלוקות בעתיד בתוך העם, ביקש ששמו לא יוזכר על מחלוקתם, את דבריו אלו, מבסס רש"י על סמך דברי תנחומא: שמצטט את דברי יעקב:
"בְּסֹדָם אַל- תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל- תֵּחַד כְּבֹדִי" [בראשית מ"ט, ו]
פירוש:" בְּסֹדָם אַל -תָּבֹא נַפְשִׁי"- אלו הם המרגלים. בִּקְהָלָם אַל- תֵּחַד כְּבֹדִי"- זה קורח ומחלוקתו. ביקש יעקב אבינו מהקב"ה: ריבונו של עולם לא במרגלים ולא במחלוקתו של קורח ייזכר שמי יחד עם אותם רשעים- שעתידים להכעיס, אך כן יצטרף שמי אליהם כשהם מתיחסין ועומדים על הדוכן, כנאמר :"בֶּן-יִצְהָר, בֶּן-קְהָת, בֶּן-לֵוִי, בֶּן-יִשְׂרָאֵל". [דברי הימים-א, ו, כ"ג]
רש"י מסביר לגבי דתן ואבירם,: הם היו שייכים לשבט ראובן ושבט זה שכן בצד דרום סמוך לקהת ובניו – הם השתתפו עם קורח ומחלוקתו מכאן לומדים: "אוי לרשע ,אוי לשכנו ! וכתוב בהמשך-"בְּנֵי רְאוּבֵן"- הכוונה- השותפים המוזכרים היו משבט ראובן.
בהמשך הצטרפו עוד מאתים וחמישים איש - אנשים מכובדים , כפי שהכתוב מכנה אותם: "נְשִׂיאֵי עֵדָה. קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי-שֵׁם"
רש"ר מבהיר: קורח היה היוזם והמסית למרד, לפיכך לקח אתו את דתן, אבירם ואון בן פלת שהצטרפו אליו כמסיתים נוספים , ארבעה אלה קמו לפני משה -לאחר שרכשו את ליבם של מאתיים וחמישים איש נוספים אשר תמכו בהם כאספסוף מרדני-
כפי שכתוב: "וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן"
אופן המחלוקת וצמיחתה.
רש"י מתייחס למילים הראשונות בתחילת הפרשה: "וַיִּקַּח קֹרַח"-הכוונה שקורח לקח את עצמו לצד אחד לחלוק בפני משה ואהרון לעורר על הכהונה, את דבריו אלה מבסס רש"י על פירושו של תנחומא: קורח משך אחריו את כל גדולי ישראל והסנדראות - "וייקח"- זוהי לשון פליגה. הסבר זה בא בעקבות שקשה היה לרש"י: מה לקח קורח? הרי הכתוב אינו מציין זאת, ועל כן הפירוש: קורח נלקח על ידי ליבו לצד השני כדי לחלוק בפני משה ואהרון.
רש"י מביא פירוש ב']: הכוונה שקורח לקח למחלוקת את מאתיים וחמישים איש.
אבן עזרא סובר: שפרשת מחלוקת קורח - נכתבה לא במקומה ,אבל אין מוקדם ומאוחר בתורה, סערת הרוחות התפרצה בזמן החלפת הבכורים בלוויים.
הם באו בדרישה להשיב להם את כבודם שהיה טרם חטא העגל, הם חשדו במשה שהוא עשה את הכול על דעת עצמו - למען הענקת גדולה לאחיו- אהרון למשפחת קהת ולכל בני השבט. היות וקורח היה בכור וגם נשיאי העדה שהצטרפו אליו- וכאשר אמרו למשה ואהרון:
"כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים"? כוונתם הייתה לצו: "קדש לי כל בכור" אך בסוף התקבלה התשובה האלוקית :כי זו הייתה בחירה שלו בלבד! ה' בחר באהרון והלוויים- וגם ציווה שהם יקריבו ולא הבכורים.
למחלוקת זו הצטרפו- דתן ואבירם ואון בן פלת -מבני ראובן היות וגם להם הפריע חילולה של הבכורה - העברת הבכורה מאביהם- ראובן שהיה הבכור- אל יוסף- נראה להם גם כן ,כי משה פעל מתוך רצונו ודעתו - כדי להעדיף את יהושע שהיה מזרעו של יוסף.
לכן משה אמר להם: "בזאת תדעו כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה"- כלומר להעמיד את הלוויים במקום הבכורים ולהעביר בעקבות כך- את הבכורה מראובן [הבכור] ליוסף.
הרמב"ן מסכים , כי בין המתקוממים נגד משה ואהרון – היו אלה שחשו שקיפחו את זכויותיהם, אך הרמב"ן מתמקד בגורם העיקרי שלדעתו הצמיח את עניין המחלוקת וזה- העונש הקשה על חטא המרגלים. דור המדבר- נענש בכיליון ואיבד את זכות כניסתו לארץ ישראל והנשיאים נענשו במגפה- מתוך כך פרצה החוצה המרירות שהצטברה בתוך ליבם - שהיו מאוכזבים מהציפיות ועד כה לא העזו לצאת כנגד משה ,אך כעת כאשר המצב היה כל כך נואש בעיניהם- הם ניצלו את הרגע- לבוא בתרעומות כנגד משה ואהרון וזה ,למרות שכל אחד היה לו את הכעס הספציפי האישי שלו.
קורח היה מאוכזב בגלל נשיאותו של אליצפן וקינא בכהונת אהרון,
דתן ואבירם התרעמו על עצם היציאה ממצרים במטרה להמיתם במדבר. הבכורים - כעסו על עצם הרחקתם מעבודת האלוקים.
כול הקבוצה הזו התלכדה- מתוך אכזבה וייאוש כאיש אחד נגד משה ואהרון.
חז"ל אומרים: "איזו מחלוקת שאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח ועדתו" ולא כתוב: "קרח ומשה" מהטעם שקורח ועדתו היו מפולגים בינם ובין עצמם- אך מאוחדים בדעותיהם כנגד משה.
ספורנו מסביר את חוצפתם של דתן ואבירם באומרם: "אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו"- הם התכוונו כי משה נתן להם ארץ ישראל של מעלה ולא ארץ ישראל של מטה- כלומר נתן להם רק מצוות בהליכות של שדה וכרם הכול רק מבחינה רוחנית ,הבטחות של דמיון, אך לא הבטחות מתגשמות באופן מוחשי.
האדמו"ר מליובאוויטש טוען: כי טעותם של המרגלים הייתה במחשבתם : שאם עולים לארץ ישראל ,הרי שם כל החוקים משתנים, אין יותר לחם מן השמים אלא- הם כביכול- יורדים ממדרגתם השמימית- אל עולם המעש.
משה שכנע אותם כי הדרך הנכונה היא: לרדת לעולם המעשה ולקדש את העבודה על ידי תורה ומצוות.
ראיתי רעיון יפה בספר: "באר משה על התורה"- הוא ממשיך את הרעיון של קדושתעולם המעשה בחיי היום יום של היהודי ולהמחשת הרעיון מביא את סמל מנורת הזהב במשכן ומאוחר יותר במקדש , למרות שהייתה עשויה מקשה אחת של זהב- היה צורך להשתמש בה עם הקורנס- כדי ליצור את צורתה והדבר מרמז על: היגיעה הרבה של כל עם ישראל כולל אנשי המעלה שהרי הנשמה קרויה :"נר" - כמו שנאמר: "נר ה' נשמת אדם" [משלי כ', כ"ו] על כן גם אנשים רמי מעלה -בדומה למנורת הזהב זקוקים לעמל רב כדי לנסוק לשלמות.
לסיכום, לאור האמור לעיל: מחלוקת קורח צמחה מתוך שורש של כעס, תסכול, קנאה ותאווה בעקבות עונשם של המרגלים -ולא הייתה לשם שמים!
קורח ומחלוקתו
שיר מאת: אהובה קליין ©
השמועה הכתה גלים
אסונם של המרגלים
בלב מדבר ושממון
תמו חיים-נזרע כיליון!
ייאוש פרי באושים
עורר בלון כעסים
שעת כושר למחלוקות
הפרדת העם לקבוצות.
קורח שינס מותניים
בצֵל כיפת שמים
חיש הקהיל אנשיו
קנאה ותאווה- חברו יחדיו.
מחלוקת העלה בשפתיו
מילות שכנוע והפצרותיו
עוררו אש פורענות במרעיו
נגד גדול הנביאים ודרכיו.
הערה השיר בהשראת: פרשת קורח [חומש במדבר]
פרשת קורח - פדיון בכורות-מהו ?
מאת : אהובה קליין
פדיון בכורות, מוזכר בפרשתנו וכך הכתוב מתאר את הנושא: "כָּל-חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל, לְךָ יִהְיֶה. כָּל-פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר-יַקְרִיבוּ לַיהוָה, בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה--יִהְיֶה-לָּךְ: אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה, אֵת בְּכוֹר הָאָדָם, וְאֵת בְּכוֹר-הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה, תִּפְדֶּה. וּפְדוּיָו, מִבֶּן-חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה, בְּעֶרְכְּךָ, כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ: עֶשְׂרִים גֵּרָה, הוּא" [במדבר י"ח, ט"ו- י"ז]
השאלות הן:
א] מהו פדיון בכור אדם?
ב] מה ההבדל בין בכור אדם לבכור בהמה?
ג] מהי מהות קדושתו של הבכור?
ד] מהו ערך פדיון הבכור?
פדיון בכור אדם.
על פי הנאמר בפרשתנו ,התורה מצווה אותנו לפדות בכור אדם ובכור בהמה טמאה כגון חמור ואילו על בכור בהמה טהורה נאמר בשמות י"ג לקדש כל בכור בהמה ולא לפדותו [אלא אם כן נפל בו מום]
ספורנו מסביר: "שיתחייבו כולם בפדיון כשאר כל הקדש, למען יהיו מותרים בעבודת חול, שלולא הפדיון היו אסורים לעשות כלן מלאכת חול"
הרמב"ן מבהיר: כי הציווי של קדושה- הוא מהווה צו מיוחד לקדש כל בכור הנמצאים היום בישראל וזאת מהסיבה :שה' פדה את הבכורות ממוות בזמן מכת הבכורות במצרים. לכן ה' מצווה שהבכורות - יהיו קדושים לו , על מנת לעבוד את ה' בכל מה שיצווה אותם.
צו הפדייה ניתן רק אחרי שה' ציווה להחליפם בלוויים. אז נצטווו בפדיון עודפים, מטעם זה נאמר בחומש שמות [י"ג, י"א]: והיה כי יביאך.." וכל בכור מאדם בבניך תפדה" כאשר בני ישראל יכנסו לארץ- אז יחויבו כל בכורי אדם ובהמה טמאה - בפדיון.
על פי דברים אלה, היו קדושים רק אלה שהיו בכורים באותה שעה, ונפדו רק העודפים שלא היו להם חילופין בלוויים.
הרשב"ם מסביר: מצוות "תפדה" היא חלה לאחר שנתקדשו הלוויים תחת כל בכור, בשנה השנייה להקמת המשכן. לפי זה חל הציווי לקדש את הבכורים, קדושה זו אינה תלויה באדם המקדש - לפי שהבכור קדוש בזכות עצמו. כפי דברי המכילתא המסתמך על הכתוב: "באדם ובבהמה לי הוא" למרות זאת הצטוו עם ישראל- לקדשם- כפי שמסביר המכילתא: "הקדישו שתקבל שכר" מטעם זה נאמר: "והעברת כל פטר רחם"
ועל כך אומר רש"י: "והפרשת" מלשון -"והעברתם את נחלתו לבתו".
רבינו בחיי מסביר: שתעביר מהם תורת חולין, לפי שהם קדושים מאליהם מרחם אימם.
בעל אוזניים לתורה מפרש: שכאן לראשונה התורה נותנת לישראל לעשות מחול – קודש, בדומה למועדים, כך מסר הקב"ה למשה את היכולת לקדש את המשכן וכליו, את אהרון ובניו ואת פנחס - לאחר שפעל מתוך הקנאה לאלוקים. בדומה לזה מסר אלוקים למשה לקדש בדבריו את הבכורים - עד דור אחרון וזאת למרות שמצווה על הבעלים לקדש את הבכורים - כפי שנאמר במסכת [נדרים י"ג]: שלמעשה הם קדושים מרחם על ידי שנצטווה משה: "קדש לי כל בכור"
למעשה מאז מכת בכורות במצרים –והתרחשות הנס בבכורות ישראל שניצלו ממכה זו - נצטוו על קדושתם. אבל לאחר בחירת הלוויים בא הציווי לפדות את הבכורים.
ההבדל בין בכור אדם לבהמה.
בעל "אוזניים לתורה" סובר: ישנו הבדל בין בכור אדם לבכור בהמה והדבר מודגש בתורה, בבכור בהמה נאמר: "אני זובח" ולעומת זאת בבכור אדם נאמר בלשון עתיד: "וכל בכור בני אפדה" והמשמעות היא: שזביחת בכור בהמה נוהגת אך ורק כשעם ישראל בארץ ישראל והמקדיש היה קיים. אך לעומת זאת ,פדיון בכור אדם נוהג לעד.
בפרשתנו ישנו הבדל בין בכור האדם לבכור הבהמה והכתוב מדגיש את פדיון בכור האדם כאפשרות יחידה, כפי שכתוב: "אך פדה תפדה את בכור האדם" וכנגד זה בבכור בהמה טמאה כתוב: "ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה" הפדייה בבכור בהמה טמאה אינה האפשרות היחידה לפי שנאמר: "ואם לא תפדה וערפתו"
"משך- חכמה" נותן דיוק אחר: בעניין בכור האדם כתוב: "פדה תפדה"- בכפילות ואילו בבהמה נאמר: "תפדה"- פעם אחת בלבד והוא מפרש את השינוי לפי הדין.
חז"ל במס' בבא מציעא טוענים: "השב תשיב" אפילו מאה פעמים - וזה הדין בבכור אדם. שאם מעות הפדיון הלכו לאיבוד עוד לפני שהגיעו לידי הכהן, ישנה חובה לפדות שוב את בכור האדם עד שהמעות יגיעו אל הכהן ,אין הדבר כך בבכור בהמה מפני שפדה אותו פעם אחת בשה, וזה גם במקרה שמת השה- טרם הגיע לידי הכהן- הוא נחשב פדוי.
קדושת הבכור.
אברבנאל טוען: כי קדושת בכור האדם נובעת מתוך הזיכרון שחייבה תורה לזכור נסי יציאת מצרים,
שהרי בכורי ישראל היו ראויים להיענש כמו בכורי מצרים - עבדו לטלה, אך מתוך רחמים הקב"ה הציל את בכורי ישראל והיכה רק את בכורי מצרים.
לכן בפרשת בא - ישנה שרשרת של מצוות הקשורות בזיכרון זה:
מצה- על שם הבצק שלא הספיק להחמיץ.
קרבן פסח- כסמל לניסים שעשה הקב"ה באלילים של המצרים וביטל מזל טלה.
קידוש הבכור - על שם הנס שנעשה לבכורי ישראל.
גם ספורנו מביא אותו רעיון: גם בכורי ישראל היו ראויים להיענש , כמו שנאמר: "פן תספה בעוון העיר" והקב"ה הצילם במה שהקדישם לו ולעבודתו כנזירים ואסורים בעבודת הדיוט- משום כך יש את עניין הפדיון- כדי להתירם בעבודת חול.
לעומת זאת ספר החינוך סובר: כי עניין הבכורות- הוא הקדשת ראשיתו של אדם לה' וחביבה על האדם ראשית פריו וכאשר האדם מביא מראשית פריו לה'- הוא מכיר בכך שהכול מאת: בורא עולם. ועל כן הוא חייב להודות לו.
"בעל ליקוטי קודש בשם הקדמונים"- מסביר בנוסף לרעיון - לזכר ליציאת מצרים -באמצעות פדיון בכורות- באה התורה להוכיח לנו: כי יש ראשית לעולם בניגוד לכופרים- הטוענים: כי העולם הוא קדמון. לכן קובעת התורה: שכול ראשית - הוא בגדר - קודש.
כגון: ראשית דגנך, ראשית הגז, ראשית פרי האדמה, והבכור הוא ראשית פרי הבטן. ישראל גם נקראים בשם: "ראשית" משום שהם ראשיתה של אמונה טהורה מכאן ניתן להבין את הדגשת הכתוב: "הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה לי יהי, אני ה' " [במדבר ג', ג] והמסקנה: ישנה התחלה להווייה- והקב"ה הוא ברא את העולם כולו.
ערך פדיון בכורות.
ערך הפדיון של הבכור הוא: בסך חמישה סלעים. את ההסבר לכך נותנים חז"ל בירושלמי [שקלים פ"ב, ה"ג] בראשית רבה פרק פ"ד ובספר במדבר רבה, פ"ד, ס"ה,- כך הייתה מכירתו של יוסף בעשרים כסף. ויוסף היה הבכור של רחל.
הרב פירר בספרו: "הגיונה של תורה" מסביר: "אילולא דמסתפינא" הייתי אומר טעם אחר לשיעור זה של חמישה סלעים בפדיון הבן והוא: כי זה ערכו של בן חודש, שנאמר: "ואם מבן חודש ועד בן חמש שנים והיה ערכך הזכר חמישה שקלים כסף" [ויקרא כ"ז, ו], דוק: "ופדויו מבן חודש תפדה בערכך חמישה שקלים".- זהו השיעור של בן חודש בערכין"
רש"י מסביר: כי הבכור חייב בפדיון רק מגיל חודש- כי עד אז הוא נחשב לנפל.
המכילתא טוען :כי אדם חייב בכמה דברים יסודיים- רוחניים וגשמיים- כלפי בנו: "מן התורה חייב אדם למול את בנו, לפדותו, ללמדו תורה, ללמדו אומנות ולהשיאו אישה, ר' עקיבא אומר: אף ללמדו שייט, רבי אומר :אף ישוב מדינה".
לסיכום.
לאור האמור לעיל, ניתן להסיק : כי מצוות פדיון הבן – חלה על כל בכור יהודי מגיל חודש - לזכר הניסים שקרו להם בזמן מכת בכורות במצרים , שהם לא נענשו, למרות חטאם - וזאת מפני רחמיו של ה' עליהם, בנוסף : מצווה זו מסמלת את גדולת ה' כבורא עולם ויש בה מטרה חינוכית להחדרת האמונה :
כי יש ראשית לעולם והכל מאתו יתברך.
פדיון הבן
שיר מאת: אהובה קליין ©
במלאות חודש ימים
לבכור מאיר הפנים
תינוק יפה עיניים
כמנצח- מניף ידיים.
שוכב בסלסלת כסף
סביבו המולת נשף
עיני אמו זולגות דמעה
שפתיה לוחשות תפילה.
נפדה בחמישה סלעים
כמצוות מילות הכתובים
ארשת קדושה בסובבים
מתוך הסידור מתפללים.
השמחה מרקיעה שחקים
להמשך שושלת יהודים
מקודש הוא לאלוקים
כראשית פירות ביכורים.
הערה: השיר בהשראת פרשת קורח [חומש במדבר]
דתן ואבירם
שיר מאת: אהובה קליין©
לפתע במסע מדבר וחולות
מערבולות תצאנה במחולות
סוחפות עימן קבוצת בוגדים
שנאה מציתים בשדה קוצים.
דתן ואבירם בין החולקים
אל המנהיגים שולחים חיצים
מרוב כבוד קנאה ותאווה
זקפו ראש נשאו גאווה.
ברית כרותה לשפתיים
חיש יצאה גזרת שמים
לא נעלה! הכריזו
לשאול תחתיות עצמם הפילו.
הערה: השיר בהשראת פרשת קורח [ חומש במדבר]
פרשת קורח - מי היו דתן ואבירם?
מאמר מאת: אהובה קליין.
הפרשה פותחת במילים: "ויקח קורח בן- יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת
בני ראובן: ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמישים ומאתים נשיאי עדה קראי מועד אנשי שם:
וייקהלו על משה ואהרון ויאמרו אליהם רב לכם כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'"? [במדבר ,ט"ז, א-ד]
ובהמשך כתוב: "וישלח משה לקרוא לדתן ולאבירם בני אליאב ויאמרו לא נעלה:"[שם ט"ז ,י"ב]
השאלות הן:
א] מי היו דתן ואבירם ומדוע היה צורך לקרוא להם?
ב] מה הייתה תגובתם של דתן ואבירם לאחר שמשה דאג לקרוא להם?
ג] מדוע הצטער משה?
תשובות.
דתן ואבירם.
למעשה הפרשה פותחת בהצגת קבוצת ראשי המרי שהם: קורח, דתן ואבירם, און בן פלת וחמישים ומאתיים נשיאי העדה , בהמשך את שלבי התארגנותם ולבסוף את המטרה: טענה נגד המנהיגים: משה ואהרון: "מדוע תתנשאו על- קהל ה' "
הקבוצה כללה גם את דתן ואבירם משבט ראובן, דתן ואבירם הם בניו של אליאב שהוא נכדו של ראובן בן יעקב. במצרים הם היו שייכים לשוטרי ישראל שתפקידם היה לאכוף את גזרות מצרים על בני ישראל.
רש"י אומר על הפסוק: "וישלח משה לקרוא לדתן ואבירם"- מכאן ניתן ללמוד שאין מחזיקים במחלוקת, ההוכחה - שמשה היה מחזר אחריהם כדי להשלים עימם בדרכי שלום.
ה"כתב סופר" מסביר: כי דתן ואבירם היו ידועים כבעלי- מחלוקת מועדים: , הם - " שני העברים הניצים" שהיו מסכנים את חיי משה טרם בריחתו למדיין.[שמות ב', י"ג- ט"ו], הם אשר העליבו את משה ואהרון כאשר יצאו מארמון פרעה ,כפי שמתואר: "ויפגעו את- משה ואת אהרון נצבים לקראתם בצאתם מאת פרעה: ויאמרו אליהם ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להורגנו"[שמות ה, כ-כ"א] והם גם פעילים במחלוקת של קורח ואף על פי כן משה שולח לקרוא להם- וזאת מתוך תקווה שעשוי הוא להשפיע עליהם להתרחק מהמחלוקת ולבחור בדרכי שלום- וזאת כדברי חז"ל: "אין מחזיקים במחלוקת" כשקיימת מחלוקת בתוך עם ישראל, אין אומרים: "פלוני מוחזק כבעל מחלוקת ואין סיכוי שישוב מדרכו הרעה" אלא יש לחזר אחריו בסבלנות רבה על מנת להביאו לדרכי שלום.
ישנם מפרשים השואלים, לשם מה היה צורך לשלוח שליחים לדתן ואבירם, בזמן שמסופר שהם היו בראש החולקים יחד עם קורח ואנשיו כאשר צבאו על אוהלי משה ואהרון? אלא ניתן להסיק שאומנם בתחילת המחלוקת הם הציתו את הרעש ואש המחלוקת וכאשר הצליחו להעלות בחכתם אנשים תמימי דרך, הם מתרחקים מהמקום ומשאירים לאחרים להמשיך לבחוש בשנאת המחלוקת פרי מעשה ידיהם.
לכן נאלץ משה לחזר אחרי רשעים אלה ,כדי לנסות לכבות את אש המחלוקת שעשויה הייתה להתפשט במהירות לשאר חלקי העם.
כאן משה מלמד אותנו: שכדי להשיג שלום אין להימנע מצעדי השתדלות לנסות לפייס יריבים ותיקים גם במחיר השפלה עצמית.
תגובתם של דתן ואבירם.
הם אמרו :" לא נעלה: המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כי-תשתרר עלינו גם- השתרר: אף לא אל—ארץ זבת חלב ודבש הבאתנו ותתן—לנו נחלת שדה וכרם העיני האנשים ההם תנקר , לא נעלה" [שם ט"ז, י"ב-ט"ו]
רש"י אומר: כי הפה של דתן ואבירם הכשילם- שאין להם עליה אלא ירידה, כפי שנאמר במדרש תנחומא: "הכשילם פיהם לרשעים. וברית כרותה לשפתיים שמתו כבר וירדו לשאול שנאמר [פסוק ל"ג] "וירדו הם וכל אשר להם וגו' "כלומר ברגע שאמרו: "לא נעלה" גזרו במו פיהם את הגזירה לרדת שאולה וכך קרה.
הם האשימו את משה באומרם: אתה הבטחת שתעלה אותנו מעוני מצרים אל ארץ טובה וגו' אתה אומנם הוצאת אותנו משם ,אבל לא אל ארץ זבת חלב ודבש הבאת אותנו, אלא גזרת עלינו למות במדבר, שהרי אמרת בעצמך: "במדבר הזה יפלו פגריכם"
ומוסיף רש"י עוד הסבר: נאמר: "לא לנצח ישכח אביון תקוות עניים תאבד לעד"? [תהלים ט, י"א]- לא תאבד לעד.[דברי רש"י]
וכן: "ולא למדתי חכמה ודעת קדושים אדע"[משלי ל, ג]- ולא דעת קדושים ידעתי.
הכוונה שרש"י אינו רוצה להוסיף או לגרוע מדברי משה.
דתן ואבירם מוסיפים ואומרים:"העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה"?
לפי רש"י: הם התכוונו להגיד למשה: אפילו אם תשלח אנשים לנקר את עיננו –אם לא נעלה אליך- לא נעלה !ולפי זה הם היו צריכים להגיד:"העינינו תנקר"? אלא שלא רצו לקלל את עצמם ולכן אומרים:" העיני האנשים ההם תנקר"?
הרשב"ם קושר את דבריהם אלה של דתן ואבירם לדבריהם הקודמים למשה:" המעט כי העלתנו מארץ זבת חלה ודבש להמיתנו במדבר"?- כוונתם הייתה להסביר למשה: האם אתה סבור שאלו האנשים הכועסים עליך אין להם עיניים לראות את המכשול הזה- שמארץ מצרים העליתנו למות במדבר? לכן לא נעלה.
ספורנו מפרש באופן דומה:"העיני האנשים ההם תנקר" האם אתה חושב לנקר את עיננו באופן שלא נכיר את תחבולותיך"?
אבן עזרא אומר: שדתן ואבירם התכוונו במילים-"העיני האנשים ההם תנקר"? לזקנים שהתלוו אל משה.
כפי שכתוב:"ויקם משה וילך אל דתן ואבירם וילכו אחריו זקני ישראל" והם טוענים כי משה לא יצליח לסנוור את עיני זקני ישראל בהבטחות סרק שיביאם אל ארץ זבת חלב ודבש.
לדברי תרגום יונתן בן עוזיאל: דתן ואבירם קוראים למשה: האם אתה חושב שיעלה בידך ל עוור את עיניהם של תושבי כנען ותנצח אותם? לא נעלה לשם.
תגובת משה לדברי דתן ואבירם.
לאחר שדתן ואבירם אמרו את דבריהם, הכתוב מציין: "וייחר למשה מאד...."[שם ט"ז, ט"ו]
על כך אומר רש"י: וייחר- לשון צער.
והדבר תמוה, הרי אין ליחס למשה בעל המידות הטובות- מידה של כעס אפילו כלפי אנשים רשעים- דוגמת דתן ואבירם?
אלא ,שעל כך אומר הגאון מווילנה: משה לא כעס על דתן ואבירם מפני שפגעו בכבודו ,שהרי כבר התורה ציינה את משה: כאיש:" עניו מאד מכל אדם אשר על פני האדמה"[שם י"ב ,ג] אך משה מביע צער על דברי דתן ואבירם בגנות ארץ ישראל. שהרי ה' הבטיח להעלות את עם ישראל משעבוד מצרים –"אל ארז זבת חלב ודבש"[שמות ג', ח] ורשעים אלה הופכים את דברי ה' באומרם: "אף לא אל ארץ ה זבת חלב ודבש הביאותנו"![שם ט"ז, י"ד] על פגיעה כפולה זו- הן נגד כבוד הקב"ה הן נגד כבוד הארץ המובטחת- אין מחילה ולכן ה' משה בדין מביע כעס כלפי רשעים אלה שכפרו בעיקר.
לסיכום לאור האמור לעיל ניתן להסיק: דתן ואבירם שהיו משבט ראובן-בעוד שהיה מצופה מהם- שילכו בדרך טובה, הם בחרו דווקא את דרך המחלוקת שהציתה קנאה ושנאה כלפי משה ואהרון ובנוסף דיברו בגנות ארץ הקודש ופגעו בכבוד ה'- משה כעס לא על פגיעה בכבודו- בהיותו עניו מאד- אלא הצטער והביע תרעומת על כך שפגעו בכבוד ה' ובכבוד ארץ ישראל.
ועל כן אין זה פלא, אפוא, שנבלעו גם הם וכל אשר להם בתוך האדמה.
מי ייתן ועם ישראל יתרחק מאש המחלוקת ויתאחד כאיש אחד בלב אחד סביב בורא עולם.
