פרשת קורח

דבר החסידות – פרשת קרח

דבר החסידות – פרשת קרח

 

ראשיתם – לך נתתים...

 

סיפר המשפיע הרה"ח הרב שלמה שי' זרחי, משפיע בתומכי-תמימים המרכזית, ניו-יורק:

אחד מידידיי, שהיה שייך לזרם הליטאי, סיפר לי:

פעם, בחורף תשכ"ג, הייתי צריך להיפגש עם איזה חסיד חב"ד ולהעביר לו סכום כסף. קבענו להיפגש במרכז חב"ד 770 אשר בשכונת קראון-הייטס. ואכן נפגשנו שם בערב והבאתי לו 30,000 דולר.

ואז התברר, שאותו יום היה כ"ד טבת, בדיוק 150 שנה להסתלקותו של אדמו"ר הזקן ולרגל המאורע החליט הרבי לערוך התוועדות.

הציע לי ידידי, שהיות שאנו כבר נמצאים כאן – אשאר איתו להתוועדות של הרבי. הסכמתי. וכך לראשונה בחיי זכיתי להשתתף בהתוועדות. לקראת הסיום, החל הרבי לדבר חזק על נתינת צדקה בקשר ליארצייט ולפתע הכריז: שכל אחד ירוקן את הכסף שיש לו בכיס וימסור לצדקה!

עמדתי לא הרחק מהחבר שלי, החב"ד'ניק, והצצתי לכיוונו; תהיתי מה הוא יעשה עכשיו? אני הלוא יודע שיש לו בכיס 30,000$ שקיבל זה עתה ממני, סכום לא-מבוטל כלל ועיקר, ובפרט באותם הימים...

אני מבחין איך הוא זע באי-נוחות, מעביר את הכסף מכיס אחד לשני, ואחרי זמן קצר אני רואה והנה הוא מניח את הכסף על השולחן ומעבירו לצדקה.

הייתי בכזו התפעלות, שאמרתי לעצמי – אם יש קהילה שבה אדם מן-השורה, בעל-עסק, מגיע לרמה כזו של מסירות-נפש עבור מילה של הרבי – אני רוצה להשתייך לתנועה זו!

וכך נהייתי לחסיד חב"ד...

(שמעתי מהגה"ח הרב מרדכי מישולבין, ראש ישיבת תות"ל ביתר עילית

וראה תורת מנחם חלק לו עמ' 56-7)

~~~

בפרשתנו (יח, יא ואילך) מצווה התורה על מתנות כהונה: להפריש לכהן תרומה וביכורים וכו'.

מצוות תרומה מוזכרת במשנה הראשונה בש"ס: "מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן".

והרבי פעם הקשה – במהלך "הדרן על הש"ס" – דלכאורה, מדוע מקשרים את מצוות ק"ש עם מצוהנוספת, מצות תרומה? [ואמנם הגמרא מתרצת, ש"מילתא אגב אורחיה קמשמע לן" – שהמשנה רוצה ללמדנו בדרך-אגב דין בהלכות טבול יום. אבל עדיין קשה מדוע צריך להכניס את זה דווקא כאן,בתחילת מסכת ברכות ומצוות קריאת-שמע?]

מובא על כך בספר הון עשיר (לבעל משנת חסידים): שכשם שתרומה היא "ראשית", המבחר שבתבואה, כמ"ש (פרשתנו יח, יב) "כל חלב תירוש ויצהר ראשיתם גו'" – כך גם ק"ש, שעניינה קבלת עול מלכות שמים, היא היסוד והתחלה של הכל.

אבל, עדיין יש לדייק, מדוע נקטה המשנה את הלשון "לאכול בתרומתן" ולא כהלשון הרגיל בכל מקום "לאכול בתרומה"*?

מבאר הרבי ובהקדים:

שלכאורה, איזה סימן מביאים לזמן ק"ש של ערבית מאכילת תרומה? הרי מצוות ק"ש היא מן-התורה, ואכילת תרומה בזמן המשנה (ובכל ימי בית שני) היתה רק מדרבנן**, והרי "ספיקא דרבנן לקולא" וממילא מובן שאם הטבול-יום רוצה לאכול תרומה כבר משקיעת-החמה שהוא ספק לילה – מותר, משא"כ ק"ש שספיקה לחומרא – הוא יוכל דווקא מצאת-הכוכבים! ואיזה היקש הוא זה?

אלא, מחדש הרבי, שעל כרחך צריך לומר שאין כוונת המשנה "לאכול בתרומתן" לתרומה, אלאלביכורים, שדווקא היא נקראת 'תרומתן', כי ביכורים אינם כמו תרומה שהיא "של בעלים ליתנן לכל כהן שירצה" אלא הם תרומתן של הכהנים, כמ"ש הרמב"ם (הל' ביכורים רפ"ג) "הביכורים נותנין אותן לאנשי משמר והן מחלקין אותה ביניהן".

ועפ"ז ממשיך הרבי, מובן עוד יותר הקשר בין ק"ש ל'תרומתן' שפירושו ביכורים:

הרי ה'הון עשיר' ביאר ש"קריאת שמע היא הראשית המובחר מכל המצוות, דומיא דתרומה שהיא ראשית, המבחר שבתבואה" – אבל זה הרבה יותר מודגש בביכורים מבתרומה, כי בתרומה אמנם "מצוה לתרום מן היפה" אבל החיוב דתרומות הוא בשדה כחושה כמו בשדה שמנה.

משא"כ בביכורים – הרי כתב הרמב"ם "אין מביאין ביכורים אלא משבעת המינין האמורים בשבח הארץ" ובהם גופא "לא מתמרים שבהרים ולא מפירות שבעמקים" רק מהכי מובחרים, וזהו הרמז לק"ש: שאינה 'ראשית' כמו תרומה גרידא, אלא כמו ביכורים שהיותם מן המובחר הוא לעיכובא – שלא רק שיהודי מתחיל את היום עם קריאת שמע, קבלת עומ"ש, אלא הוא גם נותן את הדברים הטובים והשמנים ביותר לענייני התורה ומצוותיה – "כל חֵלב להשם".

 

שבת שלום וחודש טוב!

 

מבוסס על: התוועדות י"ט כסלו תשכ"א סעיף כח-לא (נד' בתו"מ חכ"ט עמ' 252 ואילך) – עיי"ש בעומק ואריכות ה'הדרן'. כאן הובא רק עניין אחד בקיצור [וראה עוד בעניין "כל חלב לה'" בדבר-החסידות 198 – פ' קרח אשתקד].

______________

*)  במלאכת שלמה (למשנה כאן) ביאר, שמה שנקט "בתרומתן" ולא "בתרומה", להודיענו שדווקא תרומת דגן ויצהר שדידהון היא (תרומתן, שנעשית נכסי כהן – ראה קידושין נח, א) הותרה להם בהערב שמש אע"פ שלא הביאו כפרתן, אבל לא תרומת הקדשים (ש"משולחן גבוה קא זכו" (ראה שם נב, ב) שכפרה מעכבתם.

אמנם, תירוץ זה אינו מחוור לגמרי, שהרי "לשון חכמים לעצמו" (ע"ז נח, ב), וכמעט בכל מקום הכוונה בלשון "תרומה" היא לתרומת דגן תירוש ויצהר ולא לתרומת הקדשים.

**) כמ"ש הרמב"ם (הל' תרומות סוף פ"א) "התרומה . . אפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהן, שאין לך תרומה של תורה אלא בא"י בלבד ובזמן שכל ישראל שם, שנאמר כי תבואו – ביאת כולכם".

דבר החסידות – פרשת קרח

ב"ה

ע"פ בקשת א' הנמענים שי' שמוסר שיעור כל שלישי בערב ונוהג למסור רעיון מ"דבר-החסידות" – אשתדל להקדים ולשלוח את הטור קרוב יותר לתחילת השבוע.

ולהעיר שהשבוע מתחילה השנה החמישית בע"ה ש"דבר-החסידות" נשלחת (ומגיעה, כיום, לכמה אלפים מישראל כ"י) מדי שבוע, וכאן המקום להביע יישר כח על ההשתתפות, על ההערות, על ההעברה הלאה ובעיקר על השימוש בסיכומים אלה.

א"ח

 

דבר החסידות – פרשת קרח

 

כל חלב לה'

בפרשתנו נאמרה פרשת מתנות כהונה. אומרת התורה (יח, יב) "כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן, ראשיתם אשר יתנו לה' לך נתתים. ביכורי כל אשר בארצם וגו'".

כלומר, שמתנות כהונה דורשים מן האדם שני דברים: א) שיש לתת את ראשיתפרי הארץ ואת ראשית גז הצאן לה'. ולא זו בלבד אלא  ב) יש לתת גם אתהמובחר – כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן.

הרמב"ם מלמדנו שכן הוא בכל המצוות, ובלשונו הזהב (בסוף הל' איסורי מזבח): "והוא הדין בכל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב שיהיה מן הנאה והטוב; אם בנה בית תפילה – יהיה נאה מבית ישיבתו, האכיל רעב – יאכיל מן הטוב והמתוק שבשלחנו, כסה ערום – יכסה מן היפה שבכסותו, הקדיש דבר – יקדיש מן היפה שבנכסיו, וכן הוא אומר כל חלב לה' וגו'".

כשם שיש את ה'חלב' והמובחר במזון, לבוש ובית (שהם שלשת הסוגים שהרמב"ם מדבר עליהם) – כך יש גם את ה'חלב' בעניין הזמן: שהזמן הכי מובחר ורגוע שבכל יום הוא מיד לאחר הקימה, שאז רגוע המוח.

יש איפוא לדעת גם כאן ש"כל חלב לה'" – שזמן זה צריך לתת לקב"ה! ככתוב (לעיל טו, כ) "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה", ופירש כ"ק אדמו"ר הריי"צ: "ראשית עריסותיכם" – ראשית כשקמים מהעריסה, מהמיטה, כלומר את הזמן הראשון שלאחר הקימה – יש לתת תרומה לה'.

לפיכך, כשנדונו בארה"ב סדרי הלימודים בישיבות עמד על כך הרבי הריי"צ בתוקף שאך ורק לימודי הקודש יתקיימו בבוקר, ולימודי החול יתקיימו במחצית השניה של היום, שכן בבוקר כשהמוח רגוע – הוא הזמן המוצלח ביותר, ו"כל חלב להוי'".

וכן בעלי-עסקים, למרות שעיסוקם ב"עובדין דחול" – עליהם לדעת שהעיקר הוא תורה ותפילה, וראשית ומבחר הזמן של היום יש להקדיש לה': קודם צריך להתפלל, ואח"כ ללמוד – כמ"ש בהלכה (שו"ע סי' קנה ס"א) – שמבית הכנסת יש ללכת לבית המדרש, ורק אח"כ אפשר לעסוק בדברי הרשות.

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ב, קרח (עמ' 326 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 31 ואילך). הרעיון לעיבוד מספר "מעייו חי" ח"ד עמ' 76 ואילך.

 

תיקון טעות: ב"דבר החסידות" שבוע שעבר (שלח) נכתב שהתוס' המביא את המדרש מקושש לש"ש נתכוין הוא בב"ב קיט, א, ויש לתקן קיט, ב. הטעות הזו מופיעה גם ב"פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' קיט וגם שם יש לתקן כנ"ל.

כמו"כ בשיחה הנוכחית כתבו ב"מעיין חי" (ח"ד עמ' 78) ראשית עריסותיכם – כשקמים מֵהַמֵיטָב, וצ"ל מֵהַמִטָה, כבפנים.

 

דבר החסידות – פרשת קרח – ג' תמוז

דבר החסידות – פרשת קרח – ג' תמוז

 

רועה ישראל

השבת, ג' בתמוז חל יום ההילולא של כ"ק אדמו"ר הרבי מליובאוויטש זי"ע, ולכן בחרתי לחרוג מהשגרה ולכתוב משהו שנחרת בזכרוני, כשהסתופפתי בחצר קדשו של הרבי:

בהיותי ילד לקח אותי אבא ז"ל מספר פעמים לתפילה בבית מדרשו. הרבי נהג לחלק מטבעות "ניקל" לצדקה לילדים שנקרו בדרכו בהיכנסו לבית הכנסת למנחה. אבא היה דוחף אותי להושיט יד ולקבל ניקל, אח"כ היה מרים אותי ושלשלתי את הניקל לקופה.

בגיל 16 כבר למדתי בישיבה בשכונת הרבי. ואז גיליתי שלרוב חברי היה אוסף של ניקלים מהרבי, הם היו 'פודים' את הניקל של הרבי ונותנים אחר לצדקה, ורק לי לא היה, והדבר הציק לי.

ביום שישי אחד בצהריים, בצאתי מביהכנ"ס לכיוון הרכבת לנסוע ל"מבצע-תפילין", הרבי בדיוק יצא ממשרדו לנסיעה ל"אהל" (=ציון חותנו, ומקום מנוחתו של הרבי כיום). בדרכו לרכב עמדו 3 ילדים, הרבי ביקש מהמזכיר מטבעות ונתן לשלושתם.

אני עמדתי מאחור וחשבתי 'כמה חבל שאין לי אף ניקל' (הרבי כידוע נותן ניקלים רק לילדים) ואז לפתע הרבי הסתובב לאחור, העיף בי מבט, ביקש מהמזכיר ניקל נוסף ונתן לי... הייתי בהלם! אז חשתי את המשמעות של רועה ישראל אמיתי.

כפי שהרבי מדגיש, "צדיקים רועי ישראל לא יפרדו מעל צאן מרעיתם" ובוודאי גם היום הרבי משפיע כוחות וברכות לכל עם ישראל אותם אהב כל כך. ביום ההילולא, נתוועד יחדיו ונקבל את כל אותם השפעות והחלטות טובות בדרך אשר הורנו, ובקרוב ממש יוליכנו לגאולה השלמה – משאת נפשו.

שבת שלום!

דבר החסידות – פרשת קרח

בהודאה לה' שהגיענו ל'דבר-החסידות' מס' 100, מצו"ב הטור השבועי:

 

דבר החסידות – פרשת קרח

 

הביטול למשה רבינו

בפרשתנו מסופר איך שקרח ועדתו התלוננו על משה ואהרן "כי כל העדה כולם קדושים . . ומדוע תתנשאו על קהל ה'", ונשאלת השאלה, הרי הם עצמם גם היו "נשיאי עדה" וגם קרח ביקש כהונה גדולה לעצמו ואיך הם דורשים 'ומדוע תתנשאו'?

אלא, מסביר הרבי, ודאי שקרח הסכים שצריך מנהיג לאומה, טענתו היתה נגד נשיאותו של משה רבינו שהיה מלך (זבחים קב, א), שההגדרה של מלכות שונה מכל סוג של שררה; לדוגמה, ראש ישיבה המלמד תורה – הרי השפעתו מוגבלת לקהל יעד תורני. כמו"כ עסקן ציבורי המשתדל עבור קהילתו – הרי השפעתו תלויה ברמת הצורך וההתעניינות שלהם בתחום.

אבל מלכות פירושה שכל העם בטל למלך, כפי שמובא בגמרא (חגיגה ה, ב) שמי ש"מחוה במחוג" [=מצביע על מישהו] לפני המלך חייב מיתה, כי לפני המלך צריך ביטול גמור, וכל צרכיהם הרוחניים והגשמיים עוברים דרכו [כפי שמצינו, שכשבני ישראל ביקשו בשר ומשה אמר 'מאין לי בשר' – צוה הקב"ה "אספה לי שבעים איש גו' ואצלתי מן הרוח אשר עליך וגו'" שהשפעת הבשר צריכה לבוא דווקא מרוחו של משה!].

ולזה התנגד קרח: שיהיה צדיק בעם-ישראל שכולם מתבטלים אליו כמו למלך! אבל ע"פ הסוד זה באמת כך; שכל נשמות ישראל כלולות בנשמת הצדיק שבכל דור, כמבואר באריכות בספר התניא פ"ב.

ובנוגע לפועל: אנו מתקרבים ליום-ההילולא ה-20 של הרבי מליובאוויטש נשיא-דורנו. מקושרי הרבי ומחבבי תורתו מוזמנים לעצרת הענק ביום חמישי הקרוב בהיכל נוקיה (יד-אליהו) ת"א. לכרטיסים והסעה מסובסדים: 0506-737410.

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ד קרח (עמ' 1049 ואילך ובמתורגם ללה"ק עמ' 31). העיבוד בסיוע "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' קכג.

וורט לשבת – פרשת קרח

וורט לשבת – פרשת קרח
טענת קורח לאור החסידות
הרב אברהם חיים זילבר

איתא ב"סדר עולם" (הובא ברשב"ם ותוס' ב"ב קיט, א) שמחלוקת קרח פרצה לאחר מעשה המרגלים, כלומר אחרי תשעה באב בשנה השנית. וצריך להבין, הלוא משה ואהרן כבר כיהנו בפועל מאז חנוכת המשכן בר"ח ניסן, וגם מינויו של אליצפן בן עוזיאל לנשיא הקהתי כבר היה בחודש אייר, ומדוע זה המתין קרח עם תלונתו עד לאחר תשעה באב?

אלא הדבר יובן ע"פ הידוע (ראה וורט לשבת פרשת שלח) שטעות המרגלים היתה בכך שרצו להתנתק מהעולם ולהישאר במדבר וחששו מלהיכנס לארץ ולהתעסק עם ענינים גשמיים, ואז התברר שזה היה חטא כי התכלית היא דוקא קיום מצוות מעשיות בעולם  הגשמי ולא דביקות רוחנית לבד.

אחרי התובנה הזאת מפרשת המרגלים, התעורר פתאום קרח וטען: אם כן, שהעיקר הוא מצוות מעשיות – הרי בזה אין הבדל בין הנחת התפילין של משה רבינו ויהודי פשוט? כל העדה כולם קדושים, ומדוע תתנשאו?!

וכאן היתה טעותו של קרח: אמנם המעשה הוא העיקר, אבל צריך גם את הקדושה והדביקות בתורה ומצוות. ולזה צריך סיוע מצדיק הדור, שיקשר את אנשי הדור לקב"ה. כפי שמצינו שכל ההשפעות הרוחניות והגשמיות הגיעו ע"י משה רבינו (שלכן גם כשבנ"י ביקשו בשר ומשה אמר "מאין לי בשר" צוה הקב"ה "אספה לי שבעים איש גו' ואצלתי מן הרוח אשר עליך גו'", דהשפעת הבשר צ"ל מרוחו של משה דוקא).

ההוראה מפרשה זו שייכת במיוחד אלינו, בעמדנו בסמיכות לג' בתמוז, יום ההילולא של הרבי נשיא דורנו – להתחזק בהתקשרות לאילנא דחיי, ללכת בדרכיו אשר הורנו ולעסוק בתורתו מאירת עינינו, עדי יבוא מנחם לנחמינו בקרוב ממש.

 

שבת שלום!
נ.ב. לחביבותא דמילתא - צירפנו כמה תמונות מיוחדות של הרבי זי"ע. 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ד' קרח, חלק מהעיבוד בסיוע "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה). הסיומת - שלי. 

 
 

מאמר על המחלוקת

מאמר על המחלוקת
מאת הרה"ג ש. ב. גנוט שליט"א
 
כשהגעתי להתגורר בעיר מסוימת, גיליתי מספר יהודים שנעשו צהובים זה לזה. ביררתי בעדינות כל זאת מדוע, והוברר לי שלפני מספר שנים התפללו להם שתי קבוצות בבית כנסת מרכזי אחד.  במקום התפילה התגלעו והתגלו חילוקי דעות מהותיות בנוסח וסגנון התפילה וסדריה והתפתחה לה מחלוקת גדולה, שבסיומה פרשו להם בני קבוצה אחת והקימו בית כנסת נפרד, פורח ומשגשג. מאז נעשו חלק מהם אויבים זה לזה (עד שהשלימו, לבסוף...). אני, שהגעתי כאורח ומשקיף מן הצד, לא הבנתי. לא הבנתי מדוע מלכתחילה לא נפתחו להם שני בתי כנסיות. שהרי באמת ובתמים שונים הם המתפללים בסגנונם ואורח חייהם. אלו מכוונים בתפילה איטית יותר והללו מכוונים יותר בתפילה מהירה יותר. אלו שומרים ברצינות על זמן קריאת שמע של הגר"א והגר"ז, ואלו מקפידים בכל מחיר לקרוא קריאת שמע בזמנו של ה"מגן אברהם". הללו מכבדים את השבת בשירת "לכה דודי" סוחפת ואלו מתמוגגים מחידוש נפלא, הנאמר בין "קבלת שבת" למעריב.  אם כן, איפה, מדוע לעשות מחלוקת כדי להקים שני בתי כנסיות, כשניתן להקים אותם, מפאת הבדלי הגישות, גם מבלי לריב?!
 
כאשר קוראים בתורה את פרשת קרח, מתעוררים כולם לדבר ולכתוב בגנות המחלוקת. פרשת קרח היא פרשה הנדרשת יפה וכמעט בכל דור ניתן לדבר בגנות המחלוקת המקומית, זאת שחייבים לברוח ממנה כמו מאש. מחלוקת היא דבר נורא ואיום, כמובן, אך בד בבד בל נשכח שלא כל המחלוקות אסורות. אדרבה, ישנן מחלוקות חשובות וטובות.  גדולי עולם ואראלי קודש נחלקו, לעיתים בחרב ובחנית, כנגד גדולי עולם אחרים. הרי ברור לכולם שגדולי עולם שנלחמו נגד הוצאת ספרי חלק מהראשונים ומגדולי האחרונים, לא היו, חלילה, בעלי מחלוקת. גדולי עולם שניהלו מלחמת חורמה נגד שיטות ותנועות, דעות ושיטות, לא היו ב"עדת קרח", חלילה, והנה אנו, כעבור שנות דור, מתייחסים בהדרת כבוד לגדולי התורה הללו ולגדולי התורה הללו, בחינת "אלו ואלו דברים אלוקים חיים". אם כן, כיצד צריך להתייחס למחלוקת?
 
---- "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי, ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו" (מסכת אבות פרק ה' משנה יז).
 
כאשר חז"ל אמרו ש"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", לא היתה כוונתם לשלום עם הרשעים. על שונאי ה' משתבח דוד המלך ואומר "הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט, תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי". כאשר מדובר במחלוקת בין עוסקי התורה ומקיימי מצוותיה, אין מקום להבנה או  לגישור. כאן גם האנשים העדינים ביותר, הרחמנים ובעלי המידות הטובות, שלא פגעו מימיהם בשום אדם, ניצבים על ראש ההר, בחרב ובחנית, ונלחמים בכל העוצמה. 
 
גם מחלוקת, חלוקת דעות, שאינה עוסקת במרשיעי ברית או בשונאי הית"ש, אלא בהבדלי גישות ודרכים בעבודת ה', בתוככי הבית פנימה, מחלוקת מבורכת היא, מחדדת השקפות ומבליטה את מעלותיה של כל קבוצה, וזאת בתנאי שלא נפגע, נבטל או נשמיץ את הגישה השונה.  חז"ל הקדושים הדגישו לנו (ביבמות יד, ב) שלמרות שנחלקו בית שמאי ובית הלל בשלל נושאים חמורים ביותר בהלכות קידושין, נישואין וגירושין, בכל זאת "לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי. ללמדך, שחיבה וריעות נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר "האמת והשלום אהבו".   
 
כדי לעבור למסלול רוחני או לימודי שונה, לעבור למסגרת חדשה, להחליף  או לשנות כיוון, אין צורך  לבטל את המסגרת הישנה, צורת הלימוד הקודמת או הדרך השונה. אם מתחשק לנו בנפשנו פנימה לעזוב את הכולל בו אנו לומדים כעת, את בית הכנסת או אפילו את סגנון הלימוד או ההדגשים, אנו מוכיחים לעצמנו וגם לאחרים, שמה שהיה עד כה לוקה בחסר. אך האמת היא שאין בכך שום צורך. זכותו של כל יהודי לבחור לו דרך, מסגרת או מנהג בעבודת ה', על פי כללי השולחן ערוך, כשכוונתו לשם שמים וכאשר שקל את הדברים לעומקם, מבלי לזלזל ולפגוע בכבוד או בהבדלי הגישות והשיטות השונות. 
 
ה"שמירת סדרים" בכולל שלך לא מוצאת חן בעיניך? ישנם שתי קהילות ואתה בוחר באחת מהם? זוהי זכותך הלגיטימית. תעשה זאת מבלי לזלזל בצד השני, מבלי להמעיט בערכו או בחשיבותו וסגנונו.
 
מחלוקת בהלכה או בדרכי הנהגה וצורה בעבודת ה', אינה סתירה לחידוד ההשקפה וההשתייכות למקום הרוחני או למנהיג הרבני, ממנו אנו שואבים את קרבת האלוקים שלנו, בתורה ובעיונה, בתפילה ויראה, בטהרה ומידות טובות.
 
נכון מאד. אנו הולכים בדרך זו או אחרת בעבודת ה' יתברך. אך בד בבד אנו יכולים להבין שישנם דרכים נוספות וטובות בעבודת ה', מבלי לעזוב או להחליף את הדרך שלנו או את המנהיגים הרוחניים שלנו. שהרי לא מדובר כאן בויכוח עם קבוצות שלדעתנו עוקרות את התורה או לא מקיימות את כל מצוותיה כראוי, אלא על קבוצות המקיימות כמונו את התורה ומצוותיה. אלא מאי? הבדלי גישות, הבדלי התמקדויות ושינויי דרכים בעבודת ה'. אז מה?!
 
וכבר זעק על כך רבנו הנצי"ב מוולוז'ין זי"ע, בפתיחה לפירושו "העמק דבר" על ספר בראשית. ואלו דבריו, שנדמה שנכתבו ברוח הקודש על ימינו שלנו: "מה שהיה בבית שני שהיה דור עיקש ופתלתל, ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא ישרים בהליכות עולמים. על כן, מפני שנאת חינם זה את זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס, ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית, ועל זה היה צידוק הדין"...
 
והנצי"ב מסיים במילים כדורבנות: "...שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו"...
 
 
 
 

"ובני קרח לא מתו"

"ובני קרח לא מתו"

אם בני קרח לא מתו, היכן הם?! הרב ש. ב. גנוט משיב על שאלה זו, מתוך דבריהם של חכמינו וגדולי המפרשים.

אמרו "לא" למחלוקת

"ובני קרח לא מתו", כך קובעת התורה (במדבר כ"ו, י"א). מדוע? ואם כן, היכן הם כעת?

שלושה בנים היו לקרח, אסיר, אלקנה, ואביאסף. הילקוט שמעוני מספר לנו כי "בשעה שהיו ישראל יושבים אצל קרח אביהם, רואים את משה וכובשים את פניהם בקרקע. אמרו: "אם נעמוד בפני משה רבנו, ננהג בזיון באבינו. וכבר נצטווינו על כבוד אב ואם. ואם לא נעמוד, הרי כבר כתוב "מפני שיבה תקום". ואז החליטו השלושה ש"מוטב שנעמוד בפני משה רבנו, אע"פ שאנו נוהגים בזיון באבינו". באותה שעה הרחישו את לבם בתשובה. עליהם אמר דוד "רחש ליבי דבר טוב".

לעומדת דברי הילקוט, שבני קרח שבו בתשובה, הרי שבמדרש תהילים (מ"ד) מספר שבני קרח התקשו, בגלל שהשאול היה פתוח לפניהם והאש מתלהטת סביבותיהם, לשוב בפיהם בתשובה, ולכן שבו בתשובה במחשבתם. נמצא שלדברי המדרש שבו הם בתשובה רק כשהקרקע החלה לבעור, תרתי משמע, תחת רגליהם. ומכאן מוכיח ה"אור זרוע" שניתן לשוב בתשובה אף בהרהור הלב, גם מבלי להתוודות בפה, שהרי בני קרח הרהרו בתשובה רק בלבבם.

היכן הם, הבנים?

בסנהדרין (ק"י, א') נאמר: "בני קרח לא מתו - תנא משום רבנו: אמרו מקום נתבצר להם בגיהנום וישבו עליו ואמרו שירה". ומהו "התקנת המקום בגיהנום"? מסביר רש"י: "התקין להם הקב"ה מקום גבוה, שלא העמיקו כל כך בגיהנום ולא מתו". לפי משמעות זו משמע שבני קרח אכן מתו, במובן הגשמי של המילה. רק שלא "העמיקו כל כך" בגיהנום מבחינת אובדן נצחי. אך לעומת זאת מדברי הגמרא במגילה (י"ד ב') נראה שבני קרח לא מתו כלל מיתה פיזית והם ישבו בגיהנום ואמרו שירה "שיר מזמור לבני קרח".

וכך כתב רש"י (תהילים מ"ב): "וכשנבלעו כל סביבותיהם ופתחה הארץ את פיה, נשאר מקומם בתוך פי הארץ, ושם אמרו שירה, ושם יסדו את מזמורי התהילים הללו ועלו משם, ושרתה עליהם רוח הקודש ונתנבאו על הגלויות ועל החורבן ועל מלכות בית דוד".

כך היא גם דעת הרשב"א (מגילה שם), שהסביר ש"ובהיבקע הארץ אשר תחתיהם הוא גיהנום שלהם, נתבצר להם מקום שם שישבו ולא נבלעו, ואלו ראויים היו להתבלע זולתי שיעשו תשובה, ונעשה להם נס ושאר תחתיהם קצת מקום מתוך הבקע שלא נפל, ועמדו עליו. ומפני שהרי ראוי ליפול, אלא שנשאר אותו הדום בתוך הבקע בהשגחה מאיתו יתברך להצלתם, אמרו כאן שעמדו ברומו של עולם".

ואמנם לדעת המדרש תהילים אנו רואים שבני קרח כלל לא ירדו לגיהנום, אלא "נמצאו בניו של קרח כתורן של ספינה, שנאמר "ויהיו לנס". רבי אומר: נקרעו כל סביבותיהן ואתו מקום שהיה תחתיהן לא נקרע. רבי שמואל בר נחמני אמר: לא היו שלשתן עומדים על מקום אחד, אלא כל אחד עומד בפני עצמו ודומים לשוש עמודים".

בני קרח לא מתו עד היום

הדרשנים אומרים ש"בני קרח לא מתו", עד היום הזה. מאז קרח ועד היום ישנם "בני קרח", כאלה הצועדים בדרכו, דרך המחלוקת. עד היום נלחמים יהודים שומרי תורה ומצוות זה בזה על מריבות עקובות מדם ואש ותמרות עשן, שרובם ככולם עוסקים בשאלה של "מי בראש". לא חבל??

 

אהרון והקטורת

אהרון  והקטורת

 שיר מאת: אהובה קליין ©

ישראל  מעלים חרון

כנגד משה ואהרון

דרור ללשונם  נותנים

במוות אותם מאשימים.

 

אלוקים צופה ומאזין

דברים בספר נכתבים

נחוש להענישם מהרה

חיש לנגפם במגפה!

 

מלאך המוות נזעק

פועל לְלֹא כְּחַל וּשְׂרַק

חרמש קוצרים מניף

בשר ודם מכחיד.

 

אהרון וקטורת בידו

רץ כאיל, כְּאֵב בליבו

בין המתים לחיים נעצר

כהרף עין הנגף  נגמר!

הערה: השיר בהשראת פרשת קורח [חומש במדבר]

 

פרשת קורח - כיצד נעצרת המגפה בעם?

פרשת קורח - כיצד נעצרת המגפה בעם?

מאת: אהובה קליין.

פרשה זו פותחת במחלוקת קורח ועדתו  הטוענים כנגד משה ואהרון:"רַב-לָכֶם--כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה'; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל ה'" [במדבר ט"ז, ג]

משה מציע לקורח ועדתו: לקחת מחתות עם קטורת וגם  את אהרון הוא מצווה לעשות כן, והיה האיש אשר יבחר על ידי ה' הוא ,הוא הקדוש האמתי! הוסיף משה ואמר להם: לא די לכם שנבחרתם לשרת את אלוקים בעבודת המשכן מתוקף - היותכם לוויים וכעת אתם מבקשים גם  כהונה ? בהמשך משה שולח שליחים לקרוא לדתן ואבירם בני אליאב - אך הם סרבו לעלות אליו. לאחר שלקחו האנשים את מחתות האש עם הקטורת ונעמדו בפתח אוהל מועד עם משה ואהרון , קורח ועדתו מתאספים ,גם שם, מתגלה כבוד ה' אל כל העדה. אלוקים מבקש מאהרון ומשה להיבדל מקורח ועדתו, תגובת משה ואהרון ממש מרגשת! הם נופלים על פניהם  ומבקשים רחמים לפני ה' ואומרים: "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא, וְעַל כָּל-הָעֵדָה תִּקְצֹף". [שם , ט"ז, כ"ב]

לבסוף התייצבו גם  דתן ואבירם עם משפחותיהם – אבל בפתח אוהליהם , לעומתם קורח היה ליד פתח אוהל מועד. ואז מודיע להם משה:

אתם תיווכחו לדעת, כי  כל מה  שעשיתי – נעשה- בשליחות אלוקית בלבד ולא על דעת עצמי - אם דתן ואבירם וכל הנלווים אליהם ימותו במיתה טבעית כדרך כל בשר ודם- יהיה זה אות כי אינני  פועל מתוך שליחות ה' וכל מה שעשיתי - עשיתי מתוך ליבי. אבל אם יתרחש נס- שלא כגדר הטבע והאדמה   תפתח את פיה ותבלע את האנשים האלה, אז תדעו כי  הם לא האמינו בשליחותי  ובכך הכעיסו את ה'.

בהמשך מתארת התורה- את העונש הכבד שקיבלו בציווי ה': "וַיְהִי, כְּכַלֹּתוֹ, לְדַבֵּר, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה ; וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ.  וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים--שְׁאֹלָה; וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל"  [במדבר ט"ז, ל"א-  ל"ד]

תגובת  בני ישראל, הייתה: בריחה מהמקום- מרוב פחד ובהלה: "וְכָל-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם--נָסוּ לְקֹלָם....." [שם,  ט"ז, ל"ד]   על  כעס בני ישראל אנו קוראים בהמשך  הפרשה:

"וַיִּלֹּנוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִמָּחֳרָת, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, לֵאמֹר:  אַתֶּם הֲמִתֶּם, אֶת-עַם יְהוָה"

העונש מאת אלוקים: מגפה על העם!

משה מבקש מאהרון: ללכת עם הקטורת בתוך  הקהל- במטרה  לעצור את המגפה הנוראה- כפי שהכתוב מתאר:

"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. הֵרֹמּוּ, מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת, וַאֲכַלֶּה אֹתָם, כְּרָגַע; וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם.  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, קַח אֶת-הַמַּחְתָּה וְתֶן-עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת, וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל-הָעֵדָה, וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם:  כִּי-יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי יְהוָה, הֵחֵל הַנָּגֶף.  וַייִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה, וַיָּרָץ אֶל-תּוֹךְ הַקָּהָל, וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף, בָּעָם; וַיִּתֵּן, אֶת-הַקְּטֹרֶת, וַיְכַפֵּר, עַל-הָעָם.  וַיַּעֲמֹד בֵּין-הַמֵּתִים, וּבֵין הַחַיִּים; וַתֵּיעָצַר, הַמַּגֵּפָה". [שם ,י"ז, ט'- י"ד]

השאלות הן:

א] מה משמעות השם: קרח ?

ב] על מה התלוננו בני ישראל ?

ג] כיצד נעצרה המגפה?

תשובות

קורח- משמעות שמו:

מתברר ששמו של  קרח נדרש על ידי- חז"ל בראשי תיבות:

ק -  קנאה- לפי שהיה מקנא במעמדם וגדולתם של משה ואהרון כמנהיגים על עם ישראל.

ר  - רוממות - היה רודף אחרי כתר  המנהיגות בעם - כדי לרכוש כבוד  ורוממות.

ח  - חמדן היה - הייתה לו תאווה  לאצטלה שאינו ראוי לה.

חכמים אמרו "על שלושה מידות אלו: הקנאה ,התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" [מסכת אבות ד', כ"א]

כמו כן, חז"ל, גוזרים את השם: "קורח" מלשון  קורחה- שנעשה קורחה- חורבן בישראל [סנהדרין ק"ט, ע"ב]

בדברים אלו חז"ל מבטאים את גודל הסכנה שריחפה על ישראל בתקופה הזו -כתוצאה  מהמחלוקת שקורח ואנשיו יצרו עד כי חז"ל פסקו:

"קורח ועדתו אין להם חלק לעולם הבא" [שם סנהדרין ק"ט] ועוד אמרו חכמנו:" עדת קורח לא היה להם חלק בארץ .

תלונות עם ישראל.

האגדה מספרת:

" וילונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרון: אתם המתם את עם ה', ויקהלו על משה ועל אהרון ,וירא כבוד ה' ויכס הענן את אוהל מועד, וידבר ה' אל משה לאמור: הרומו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע! ובדבר ה' את הדברים האלה ויחל הנגף  בעם"! על פי דברי האגדה: העם כיוון את הכעס כלפיי  המנהיגים: משה ואהרון. והאשים אותם בכך שהם אשמים במוות של העם.

השלה  [הקדוש  רבי ישעיהו הלוי הורוביץ] סבור: כי העם התרעם  בשל העונש הכבד לאנשים שרק  הכבוד  העביר אותם על דעתם. והאמת שקורח ואנשיו היו קדושי  עליון.

"העמק דבר" מסביר באותו כיוון, היות ובני ישראל ראו - כי המחתות שבהן – מקריבי הקטורת עשו את עבודותיהם- קודשו לשם שמים- ועוד שימשו  אחר כך למזבח .מתוך כך- הסיקו מסקנה: שאם משה ואהרון לא היו גורמים למותם בכוונה- של מקריבי הקטורת - שמספרם היה  מאתיים וחמישים איש- הרי הם  היו חוזרים בתשובה.

החת"ם סופר גם  אומר: כי בני ישראל התבססו על מראית עיניהם- כי מחתותם של מאתיים וחמישים מקריבי הקטורת-  נתקדשו לשמים- ומכאן שכוונת אנשים אלה- הייתה טהורה- כי אילו באמת היו חייבים מיתה, לא היה  הכלי שהשתמשו בו מתקבל ככלי שרת במשכן.

הרמב"ן אף הוא מסכים - כי משה ואהרון גרמו למה שקרה, במה שהשיאו להם עצה כזו להקטיר קטורת זרה,  לאחר שהצטוו על דבר זה מה'. הרי זה שהאדמה פצתה את פיה ובלעה את קורח ועדתו הייתה בציווי ה'! לפי שציווה: "העלו מסביב" אבל שריפת מאתיים וחמישים איש חשודה הייתה בעיניהם- כי היא נעשתה בציווי משה ואהרון בלבד. ועוד טוען הרמב"ן: כי העם אמר: "אתם המיתם.." במה שהעמדתם אותם כוהנים כמתחרים למשה ואהרון.  "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא, וְעַל כָּל-הָעֵדָה תִּקְצֹף"?

עצירת המגפה

האגדה מספרת:  כי משה אומר לאהרון ,  לקחת מחתה עם קטורת ולהתהלך עמה בתוך מחנה העם- כדי לעצור  את המגפה.  ברגע הראשון, אהרון מסרב לבצע את הציווי באומרו: "הלהרגני אתה אומר, אחי.? הן הקריבו שני בניי - נדב ואביהוא אש זרה וימותו לפני ה', ועתה, אתה אומר אלי: הוצא את הקודש החוצה!?

אמר משה: ידוע תדע, אחי, כי ברגע דברך אלי את הדברים  האלה, החל הנגף בעם! 

ויהי אך אמר משה את הדבר הזה ויתעורר אהרון מאד ויאמר: לא ידעתי ולא עלתה על ליבי- כי  בי תלויים חיי בני ישראל: ועתה אמהרה לעשות כדברך, כי טוב אשר אמות אנוכי ואל ייפול משערת  איש מבני ישראל ארצה.

וימהר אהרון ויעש כדבר משה, וירץ אל תוך הקהל ויעמוד בין המתים ובין החיים , ותעצר המגפה..."

רבינו בחי מביא את דברי רז"ל: כשנכנס אהרון אל המחנה הוא מצא את מלאך המוות- עומד ומחבל, מיד עצר אותו ולא הניח לו להמשיך בכך, אלא נעמד בין החיים למתים, ואמר למלאך: אני באתי בשליחות משה, ענה לו המלאך: "אתה שלוחו של בשר ודם ואני שלוחו של הקב"ה, ענה לו אהרון: הרי הקב"ה ומשה נמצאים בפתח אוהל מועד- נלך אליהם. אך המלאך לא התייחס לדבריו- עד שאהרון עצרו במותניו והוליכו לשם. וכך המגפה נעצרה.

לסיכום, לאור האמור לעיל : בפרשה זו -  מתגלים משה ואהרון – מנהיגים – נשגבים , בעלי רחמים ומסירות נפש ,עד כי מבקשים רחמים על קורח ועדתו באומרם: "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא, וְעַל כָּל-הָעֵדָה תִּקְצֹף" ?!

 מנגד, מתגלים קורח ואנשיו חסרי אחריות בהתנהגותם:

על כך אמר רבי שמעון בן יוחאי: משל לבני אדם שהיו יושבים בתוך ספינה ואחד מהם קדח חור בתוך דופן הספינה הגובל בתאו - בו הוא יושב.

אמרו לו חבריו: מדוע אתה קודח חור במקום ישיבתך?

ענה להם?  מה אכפת לכם,  אני קודח רק במקומי! אמרו לו: אתה גורם לכך שמי הים יציפו תכף את הספינה  ומה יהיה גורל כולנו?

בפרשתנו, אהרון הכהן- בציווי  משה- מצליח ,בסייעתא דשמיא ,לעצור את המגפה בעזרת  הקטורת.

מכאן לומדים :מה כוחה של מסירות נפש   וכוחה של הקטורת- המכילה: מיני בשמים מיוחדים ואף חלבנה שריחה פחות נעים - מסמלת את אחדות עם ישראל  ויפים דברי דוד המלך:

תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב". [תהלים, קמ"א, ב]

 

האדמה פּוֹעֶרֶת – פיה

האדמה פּוֹעֶרֶת – פיה

 שיר מאת: אהובה קליין

עת הופיעו קורח ואנשיו

משה בהם לוטש עיניו

אהרון  מתקשה להאמין

לנוכח מחזה תעתועים.

 

מֵאִיגָּרָא רָמָא לְבֵירָא עַמִּיקְתָא

כהרף עין התעוררה פְּלוּגְתָּא

אנשים  רמי מעלה -בינה נטשו

בידי מלך עליון-  חיש נענשו.

 

האדמה פּוֹעֶרֶת – פיה

מערבלת  חיש  רגביה

אוי לאותם  מרעין בישין

קורח ועדתו   באדמה נבלעים

 

כל ישראל נסו לקולם

הבהלה פשטה בכולם

קולות בקעו ממעמקים

הרעידו אוזני  ההמונים.

 

הערה: השיר בהשראת פרשת קורח[חומש במדבר]