פרשת שלח

דבר החסידות – פרשת שלח

ב"ה

 

דבר החסידות – פרשת שלח

 

"וברוח שפתיו ימית רשע"


אדמו"ר מהר"ש [=רבי שמואל, דור רביעי לנשיאי חב"ד] הלך פעם ל'אהל' בליובאוויטש [=ציון אביו אדמו"ר הצמח-צדק], ובבואו צחק מאוד ואמר לחתנו הרב משה ליב גינזבורג:

-        "המרגלים נתארך לשונם עד טבורם (רש"י פרשתנו יד, לז). האם יש צורך דווקא עד הטבור? מספיק עד הסנטר!"

לאחר זמן נודע, שבאותו זמן נסעו משלחת מה'משכילים' לפטרבורג, ובראשם משכיל בשם ברגמן, להיפגש עם השר לענייני השכלה, לשכנעו להחדיר את שיטת ההשכלה בחוגי בני ישראל.

כשנכנסו לראיון, פתח ברגמן את פיו, והוציא את לשונו, ולא יכל להחזירו. מיד לקחו אותו לניתוח ולא הועיל, וימות...

ויהי הדבר לפלא.

(ע"פ "רשימת היומן" (מרשימות הרבי, עם פענוחים) – עמ' עדר-ערה)

 

~~~

למה לא זיתים ותמרים?

בפרשתנו (יג, כג), בסיפור המרגלים, נאמר "ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד וישאוהו במוט בשנים ומן הרמונים ומן התאנים".

מפרש רש"י: "הא כיצד? שמונה נטלו אשכול, אחד נטל תאנה ואחד רימון. יהושע וכלב לא נטלו כלום, לפי שכל עצמם להוציא דיבה נתכוונו: כשם שפריה משונה – כך עמה משונה".

וצריך להבין:

א)   למה הביאו המרגלים דווקא פירות אלו (ענבים, תאנה ורימון) ולא משאר פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל?

ב)   איך יתכן שיהושע וכלב לא נטלו כלום, הרי היה להם ציווי מפורש ממשה רבינו (יג, כ) "והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ"!

ג)     בהמשך, על הפסוק "ויהס כלב גו'" (יג, ל) כותב רש"י "צווח ואמר: וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם? השומע היה סבור שבא לספר בגנותו...". וקשה איך יכלו בנ"י לחשוב שכלב שותף לעצת המרגלים, בשעה שהוא ויהושע לא נטלו פירות יחד איתם?

מבאר הרבי, שקושיא אחת מתורצת בחברתה:

כוונתו של משה רבינו בציווי "ולקחתם מפרי הארץ" היתה להראות את מעלתה ושבחה של ארץ ישראל. ולכן הוצרכו להביא דווקא פירות שיעוררו התפעלות מיוחדת, והם – פירות שלא היו מצויים אצל בנ"י במדבר (כי פירות שרגילים בהם, גם אם מביאים משובחים יותר – אינם מעוררים התפעלות כ"כ).

ולכן:

חטה ושעורה – היה לבנ"י עוד במצרים, ואדרבה: גם כאשר היה רעב בכל הארצות באו למצרים לקנות תבואה.

זית שמן – הזית עצמו הוא מר (כל' חז"ל (רש"י נח ח, יא): "מרורין כזית"), וכל שבחו הוא בגלל השמן היוצא ממנו, והרי גם במדבר היו זקוקים לשמן זית עבור המנורה [ויש לומר שהשיגו אותם מתגרי אומות העולם*], וגם בו לא היה משום חידוש כ"כ.

דבש (תמרים) – מפורש במקרא (בשלח טו, כז) "ויבואו אילימה ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים". הרי זה גם כבר היה להם.

ואם כן מובן, שאחרי שנטלו המרגלים "אשכול ענבים . . ומן הרמונים ומן התאנים" – כבר לא נשאר ליהושע וכלב מה להביא.

ומה שנצטוו "ולקחתם מפרי הארץ" – אינו ציווי פרטי על כל אחד ואחד מהם, כ"א ציווי כללי למרגלים שיביאו מפרי הארץ. ולכן לא חיסרו יהושע וכלב כלום משליחותם [והטעם שלא הזדרזו בכל זאת להדר ולקיים בעצמם את שליחות משה, מבאר רש"י: שברגע שראו שהמרגלים מתכוונים לנצל את הפירות באופן הפכי מכוונת משה – כדי להפחיד את בנ"י – כבר לא מיהרו להשתתף בזה**].

וממילא נפלה גם השאלה השלישית – כיצד חשבו בני ישראל שכלב יאמר כמותם אף שלא נטל פירות? – כי הם לא העלו על דעתם שהסיבה היא מפני שאינו רוצה להשתתף ב"עצת מרגלים", כי אם סיבה 'טכנית' שפשוט לא נותר לו מה להביא...

 

על פי זה יתורץ גם דיוק הכתוב בפרשת חוקת (כ, ה), שבני ישראל התלוננו על שהביאום "אל המקום הרע הזה, לא מקום זרע, ותאנה וגפן ורמון" ומדוע לא הזכירו "זית שמן ודבש"?

וע"פ הנ"ל מובן: התלונה שם היתה: (א) שאין להם מה לאכול, ועל זה אמרו "לא מקום זרע", היינו שאין חטה ושעורה. (ב) שגם מה שהבטיחו להם – ארץ טובה, היינו עם פירות חדשים שלא היו להם מקודם – גם את זה אין להם.

ו"זית שמן ודבש" היו להם גם במדבר כנ"ל (שמן להדלקת המנורה ו"שבעים תמרים" באילים).

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: התוועדות ש"פ חוקת ה'תשמ"ה סעיף כח ואילך (נד' בתו"מ התוועדויות תשמ"ה ח"ד עמ' 2419 ואילך). וראה ביאור באופן אחר קצת (מיוסד על ב' השיטות בסוטה לד, א) בלקו"ש חלק לח עמ' 48 ואילך. העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" במדבר (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' ר-רב.

 

______________

*)  ראה גם יומא עה, ב.

 

דבר החסידות – פרשת שלח

ב"ה

דבר החסידות – פרשת שלח

 

על מצוות ציצית

 

מספרים, שפעם ירדה נשמה לעולם, ובדרך למטה היא פגשה נשמה שסיימה את תפקידה ועולה למעלה.

-         שאלה הנשמה היורדת את הנשמה העולה: איך זה שם למטה בעולם?

-         ענתה לה הנשמה: שם למטה בשביל כמה עיגולי מתכת (מטבעות) אפשר לקנות ציצית...

-         התפעלה הנשמה היורדת – ציצית! אלה שעושים רעש בכל העולמות העליונים, אפשר לקנות שם בעד כמה עיגולי מתכת? אז למה עלית משם?

-         ענתה הנשמה: כי עד שמשיגים את הכמה עיגולים האלה – יוצאת הנשמה...

(מפי חסידים. וראה בגירסא שונה קצת בשם החסיד ר' בערע וואלף מניקולייב, בספר "ר' מענדל" עמ' 305)

 

~~~

על הפסוק "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת" (פרשתנו טו, לח) מביא רש"י מיסודו של רבי משה הדרשן: "פתיל תכלת – על שם שכול בכורות, תרגום של שכול – תכלא. ומכתם היתה בלילה, וכן צבע התכלת דומה לרקיע המשחיר לעת ערב. ושמונה חוטים שבה – כנגד שמונה ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים עד שאמרו שירה על הים"

ויש להקשות:

א)    מכת בכורות הרי היתה בחצות הלילה, ואז צבע הרקיע הוא שחור, ומדוע איפוא רומזים את מכה זו בצבעהתכלת הדומה לרקיע המשחיר לעת ערב (היינו שרק מתחיל להשחיר), ובכלל מדוע צבע הרקיע תופס מקום כל כך מהותי במכת בכורות?

ב)    המשך דברי רש"י ממש תמוהים: הרי קריעת ים סוף היתה בשביעי של פסח (רש"י בשלח יד, ה), והיכן מצא רש"י שמונה ימים מיציאת מצרים עד שאמרו שירה על הים?

[בגור אריה כאן מפרש ששמונת הימים מתחילים מתחילת הפסח; כי מיד שישראל שחטו את אלקי מצרים השתחררו מרשות מצרים. אבל אינו מובן, כי הרי יציאת מצרים היתה ביום ט"ו ואפילו הנתינת-רשות היתה רק בליל ט"ו, ואיך אפשר לקרוא לשחיטת הפסח "משיצאו ממצרים"?*]

מבאר הרבי:

במכת בכורות ישנם שני עניינים:

א) כפי שהמכה היתה למטה, שזה היה בחצות הלילה.

ב) כפי שהעניין נפעל למעלה, "ברקיע", שהרי המכה הגיעה בזכות דם פסח (ומילה)**, וזה קרה בין הערביים – מתי שבנ"י שחטו את הפסח.

וזהו הדיוק בדברי רבי משה הדרשן:

כאשר מביטים על מכת בכורות מנקודת המבט של הרקיע, היינו איך נפעלה מכה זו למעלה – הרי זה היה כבר בזמן שחיטת הפסח, ואז צבעו של הרקיע הוא כחול ולא שחור, וממילא מתורצת כבר גם השאלה השניה – כי מונים שמונה ימים מאז שהוכרז ברקיע על יציאת מצרים, שזהו בשחיטת הפסח ביום י"ד, וממילא שביעי של פסח הוא היום השמיני...

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ח, שלח שיחה ב סעיף ג ואילך (עמ' 95 ואילך, ובמתורגם ללה"ק עמ' 97 ואילך). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" במדבר (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' רמה-ו.

 

______________

*)  בבחיי כאן (טו, לח – ד"ה והטעם שהזכיר) וראה גם שפתי חכמים כאן, שהחשבון ד"שמונה ימים" הוא לפי שבקרבנות הלילה הולך אחר היום, וכוונת רש"י ב"משיצאו ממצרים" הוא לליל ט"ו, שאז נתן להם פרעה רשות לצאת,

אבל: מה שהלילה הולך אחר היום הוא רק בקרבנות, ומכיון ש"משיצאו ממצרים" הוא ענין הנתינת רשות (ולא אכילת קרבן הפסח), הרי בזה נמשך הלילה ליום שלאחריו.

 

**)  שהרי מכת בכורות הכריחה את פרעה לומר "קומו צאו" – הגאולה, והיא היתה בזכות שתי מצוות דם פסח ודם מילה (רש"י בא יב, ו).

 

דבר החסידות – פרשת שלח

ב"ה

דבר החסידות – פרשת שלח

 

לראות ולא להאמין...

 

מספרים, שפעם שמעו חסידים שנמצא יהודי זקן, שזכה לראות במו-עיניו את הרה"ק רבי אלימלך מליז'נסק.

נסעו אליו החסידים וביקשו שיספר להם על הצדיק.

ביטל הזקן במחי-יד את התלהבותם, וכך סיפר:

בצעירותי הייתי בעל-עגלה והסעתי חסידים לליז'נסק. אני כשלעצמי לא עניין אותי הרבי ולא נכנסתי אליו, הייתי שוהה באכסניא וכשסיימו החסידים את ביקורם – היו קוראים לי והייתי מסיע אותם בחזרה.

פעם כשבאו לקרוא לי לנסיעה חזור – גיליתי לחרדתי שהסוסים והעגלה נעלמו! הייתי בהלם; הם היו כל פרנסתי ולא ידעתי מה לעשות עכשיו...

יעצו לי החסידים: תיכנס לרבי ותספר לו את צרתך.

בלית-ברירה נכנסתי לרבי אלימלך וסיפרתי לו על הגניבה. אמר לי הרבי: "לך למקום פלוני בקצה העיירה ושם מאחורי האורווה תמצא את העגלה והסוסים שלך!" ואכן כך היה.

שאלו אותו השומעים: נו, ומה חשבת על הרבי? (התפעלת מרוח הקודש שלו?)

ענה האיכר: בוודאי לא חשבתי שהרבי גנב, אבל בטח הוא היה שותף של הגנבים...

~~~

בפרשתנו, לאחר חטא המרגלים, נאמר (יד, כב-ג) "כי כל האנשים הרואים את כבודי ואת אותותי אשר עשיתי במצרים ובמדבר וינסו אותי זה עשר פעמים . . אם יבואו אל הארץ" מפרש רש"י: "זה עשר פעמים – שנים בים ושנים במן ושנים בשליו וכו' כדאיתא במסכת ערכין".

וקשה: מדוע מנה רש"י רק ששה מתוך עשרת הנסיונות, ודילג בדברי הגמרא, כי בערכין (טו, א) נאמר גם "שנים במים" (לפני המן והשליו) ואח"כ "אחד בעגל ואחד במדבר פארן". ואם רצה רש"י לקצר יכל להסתפק ולכתוב "שנים בים וכו'" ותו לא, ואם כבר כןפירט ששה נסיונות – מדוע כבר לא פירט את כל העשרה*?

מבאר הרבי:

רש"י הבין מלשון הפסוק "כי כל האנשים הרואים את כבודי ואת אותותי גו'", שטענתו של הקב"ה לבני ישראל לא היתה על עצם זה שניסו אותו, אלא על כך שתוך כדי שהם ראו ניסים גלויים – הם ניסו אם ביכולתו לעשות דברים נוספים!

[ומזה מובן גם כן, שמה שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ – לא היה בתור עונש, אלאתוצאה של חוסר אמונתם, כי מכיון שכיבוש ל"א מלכים דרש ניסים שלמעלה מהטבע – לכן אנשים כאלה שגם כשרואים ניסים עדיין מסופקים ביכולת ה' אינם ראויים לכך, כי הלוא גם אחרי כל הניסים ימשיכו לבדוק את יכולת ה']

על-פי-זה מובן מדוע רש"י מזכיר דווקא את ששת נסיונות אלה:

א) שנים בים – ["אחת בירידה ואחת בעליה . . שהיו ישראל אומרים כשם שאנו עולים מצד זה כך מצרים עולים מצד אחר" – גמ' שם]: כלומר, שבאותה שעה שישראל היו עדים לנס המופלא של קריעת ים-סוף – היו מסופקים אם הקב"ה הצליח להציל אותם באמת!

ב) שנים במן – ["אל תצאו ויצאו, אל תותירו ויותירו"]: המן הרי היה נס גלוי, בריאה חדשה; "לחם מן השמים", ואז באותו מן עצמו כשהקב"ה אמר לא להותיר – ניסו אותו והותירו, אמר להם לא ללקוט בשבת ויצאו ללקט!

ג) שנים בשליו – ["בשליו ראשון ובשליו שני"]: אחרי שנה שלמה שבני ישראל קיבלו מידי יום מן בבוקר ושליו בערב (כבר מימי 'השליו הראשון' בפרשת בשלח)** – הם באים ושואלים (ב'שליו השני' בפ' בהעלותך) "מי יאכילנו בשר", כלומר, שהם מסופקים אם הקב"ה יכול לתת להם תוספת בשר (כפי שרש"י בגמ' שם מסביר את תביעתם)!

ולכן מעתיק רש"י דווקא את ששת נסיונות אלה, כי הם מבארים ומדגישים את דבריהפסוק "הרואים את כבודי ואת אותותי . . וינסו אותי".

ההוראה מכך: על כל יהודי להתבונן באותות שהקב"ה עשה, עם בני-ישראל בתור כלל ועם כל אחד בתור פרט, באופן שתחדור בו ההכרה בניסי ה' שבכל יום עמנו. עד שנגיע ל"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (מיכה ז, טו), בקרוב ממש.

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כג, שלח שיחה ג (עמ' 104 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 121 ואילך). העיבוד בסיוע "ביאורי החומש" במדבר ח"א (היכל מנחם תשע"ב) עמ' רכח-ט.

 

______________

*)  ומה שרש"י הוסיף "כדאיתא במסכת ערכין" – מובן. כי ישנן שיטות נוספות איך למנות את עשרת הנסיונות (ראה אבות דרבי נתן רפל"ד. רמב"ם בפי' המשניות אבות פ"ה מ"ד). והטעם שרש"י נקט דווקא את שיטת הגמ' בפשטות היא: כי שני הנסיונות של מעשה קרח ו"תפלו על המן" (המוזכרים באדר"נ) אירעו אחרי* מעשה המרגלים, שהוא הנסיון העשירי (כי "וינסו אותי זה עשר פעמים" נאמר כאן במרגלים).

**) לשיטת רש"י בערכין שם ריש ע"ב (וכן מוכח מסתימת רש"י בפ' בשלח, שלא פירש שהשליו היה רק לזמן קצר). וכ"ה ברמב"ן בשלח טז, יב. ועוד.

__________________

*) כי מה ש"תפלו על המן" היינו הסיפור דפ' חקת (כא, ה), וכמפורש בפירש"י דברים (א, א ד"ה בין פארן) – ולא דבהעלותך (יא, ד) [שהוא חלק מנסיון דשליו שני]. וכן מחלוקת קרח – ראה רש"י קרח טז, ד. אבל ראה פרש"י דברים שם ד"ה וחצרות. מפרשי רש"י קרח ודברים שם. שפ"ח ריש פרשתנו.

דבר החסידות – פרשת שלח (עיוני)

ב"ה

דבר החסידות – פרשת שלח  (עיוני)

 

כוונתו של המקושש

בסיום פרשת שלח מסופר שבנ"י מצאו איש מקושש עצים ביום השבת והביאו אותו למשה והקב"ה צוה לסוקלו ואכן כל העדה רגמו אותו באבנים וימות. המדרש מספר (הובא בתוס' ב"ב קיט, א) שהמקושש לשם שמים נתכוין, שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהם שלא להיכנס לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחוייבים במצוות – עמד וחילל שבת כדי שייהרג ויראו אחרים.

והדבר תמוה: א) מדוע סברו ישראל שנתבטל מהם חיוב מצוות בגלל הגזירה שעליהם להישאר במדבר?  ב) מדוע עבר המקושש על מצוה חמורה כזו של חילול שבת שעונשה סקילה (וממילא הוא גם מגיע לחטא גדול ביותר של "שופך דם עצמו") ולא על עבירה קלה יותר שעונשה מלקות או ממון?

ויש לבאר ע"פ דברי המהרש"א (ב"ב שם), דמכיון שכל כוונתו של המקושש היתה כדי ללמד אחרים שחייבים במצוות – הרי זו בגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה, בדוגמת "החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה" שהוא פטור לר' שמעון*, וכותב ה"קדושת לוי" בפרשתינו, שלפי דברי המהרש"א נמצא ש"לא חילל שבת כלל"!

אבל לפי זה קשה לאידך גיסא, מדוע דנו אותו למיתה? מבאר המהרש"א שאף שנתכוון לש"ש מכל-מקום "אינן אלא דבריםשבלב ודנין היו אותו למיתה ע"פ העדות". ומבאר הרבי, שאין הכוונה שסקלוהו בטעות ח"ו (כי לאמיתו היתה מלאכה שאצל"ג) אלא שכך הוא דין התורה שדנים לפי הפעולה, ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות שהיה כאן מעשה של חילול שבת.

אומר הרבי: זהו הקשר למרגלים! כידוע שטענת המרגלים היתה שהעיקר היא העבודה הרוחנית ולכן חששו להיכנס לארץ – "עולם המעשה" – שבו חורשים וזורעים ורצו להישאר במדבר – "עולם המחשבה" – ולאכול לחם מן השמים (ראה "דבר החסידות" 48), ולכן הבינו, שברגע שגזרו עליהם להישאר במדבר הרי זה סימן שאכן אין הם שייכים למעשה המצוות!

ולכן בא המקושש ובחר דווקא ב"מלאכה שאינה צריכה לגופה", להורות להם שהנה אפילו מצוות כאלה שעיקרן הוא המחשבה והכוונה, כמו שבת שנאסרה בה דוקא "מלאכת מחשבת" – בכל זאת גם שם המעשה בפועל הוא העיקר, וממילא יבינו הכל שלא בטלו מהם מצוות מעשיות, ואדרבה דווקא בהם נשלמת הכוונה העליונה.

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כח, שלח שיחה ב (עמ' 93 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 108 ואילך). הרעיון לעיבוד מספר "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' קיט-כ. ועיין בגוף השיחה הקשר לעניין ע"ז (למה נסמכה פ' מקושש לפ' ע"ז) כי גם שם נוגע מעשה ההשתחוויה ולא האמונה לבד כמבואר בתניא (פי"ט) שיהודי מוכן למסור את נפשו שלא להשתחוות לע"ז גם אם בלבו אינו מאמין בה כלל.

______________

*)  וראה שו"ת אור המאיר סי"ב, שגם לדעת ר"י (שס"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב) בנדו"ד פטור, ע"פ מ"ש התוס' (שבת עג, ב) דבתולש גם לר"י פטור כשאין צריך לעצים (וכ"ה לדעת הרמב"ם הל' שבת פ"ח ה"ד), והרי המקושש "תליש ועקר קיסין" (תיב"ע כאן).

דבר החסידות – פרשת שלח - בין מרגלים למרגלים

דבר החסידות – פרשת שלח

 

בין מרגלים למרגלים

בפרשתנו מתואר סיפור המרגלים ששלח משה לתור את הארץ. גם בהפטרה מסופר על מרגלים ששלח יהושע תלמידו. אולם אנו מוצאים כמה הבדלים עיקריים ביניהם:

1) משה שלח אנשים חשובים: "כל נשיא בהם" ואילו ביהושע נאמר סתם "שנים אנשים מרגלים" ולא מפורש בכתוב מי הם היו.  2) משה שלחשנים עשר, ואילו יהושע רק שנים.  3) מרגלי משה יצאו בפרסום וגם כשתרו בארץ הלכו יחדיו (שלא כדרך מרגלים, עד כדי כך שהוצרכו לנס מיוחד שלא יתגלו) וכן כשחזרו דיווחו לכל העם מה ראו, ואילו ביהושע הם נשלחו חרש וגם כשחזרו סיפרו רק ליהושע את כל המוצאות אותם.  4) אצל משה הלכו לאורכה ולרוחבה של כל הארץ במשך 40 יום, ואילו ביהושע היו רק בבית רחב ולילה אחד בלבד!

מסביר הרבי: משה רבינו לא היה זקוק למרגלים כדי לכבוש את הארץ ולכן לא מוצאים בפרשתנו את המילה "מרגלים"!* ורק רצה לשלוח אנשים לתור את הארץ, כמו תיירים; שיראו איך היא טובה ויפה**, ולכן שלח 12 נשיאים מכל שבט כדי שכל אחד יוכל לחזור לשבטו ולהלהיב אותם כמה הארץ יפה ולכן היו צריכים כולם לראות את כל הארץ (כי אז טרם ידעו איזה חלק יקבל כל שבט) ולספר לכולם!

לאידך, יהושע כבר ידע (וראה בעצמו) עד כמה הארץ יפה, ורק כשהגיע הזמן לכבוש את הארץ עשה פעולה של שילוח מרגלים בדרך הטבעלתכנן איך להכנס, וכפי שנאמר מרגלים חרש (בשקט) ולזה די בשנים,ואכן בזמן קצר גילו שהדרך סלולה להיכנס לארץ.

[והמדרש מפרט שהם היו כלב ופינחס, מסביר הרבי: ששלח את פינחס משבט לוי (למרות שמשה לא שלח מלוי, ובפשטות כי להם אין חלק בארץ) –  כי יהושע הכין כבר גם את הירושה דלעתיד לבוא, שאז יהיה ללוי חלק בארץ (ב"ב קכב, א), והטעם, כי אז כבר לא יהיה צורך להבדיל את שבט לוי כי כל ישראל יהיו "מובדלים" לעבוד את ה' בלבד!]

שבת שלום!

 

מבוסס על: התוועדות ש"פ שלח, כ"ו סיון, מבה"ח תמוז ה'תנש"א (נד' בספר השיחות ה'תנש"א ח"ב עמ' 617 ואילך וכן בתו"מ התוועדויות תנש"א ח"ג עמ' 351 ואילך). השיחה תומצתה במאמץ רב וחסרים כאן כמה פרטים חשובים ועיקריים משיחה יסודית ונפלאה זו. וראוי לכל מבקש ה' ללמוד השיחה כולה בפנים וישבע בצחצחות נפשו.

 

*) ורק בפ' דברים (א, כב) נאמר "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ" ואח"כ (שם כד) "וירגלו אותה", כי כוונתם של ישראל (והמרגלים) היתה באופן אחר. וק"ל.

**) ומה שאמר להם "וראיתם . . את העם היושב עלי' החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב" היא (לא כדי לדעת אם כיבוש הארץ יהי' בנקל אם לאו, אלא) לצורך בירור טיב הארץ כפי שמשפיעה על העם היושב עלי' – כפירוש רש"י: "יש ארץ מגדלת גבורים ויש ארץ מגדלת חלשים", וגם ראיית "הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים אם במבצרים" היא (לא כדי לדעת אם כיבוש הארץ יהי' בנקל אם לאו, אלא) בירור ל"החזק הוא הרפה" – כפירוש רש"י: "סימן מסר להם אם בפרזים יושבין חזקים הם שסומכין על גבורתם, ואם בערים בצורות הם יושבין חלשים הם" – שמזה יודעים טיב הארץ, אם היא "ארץ מגדלת גבורים" או "ארץ מגדלת חלשים".

וורט לשבת – פרשת שלח

וורט לשבת – פרשת שלח   
 
המרגלים לאור החסידות
 
אברהם חיים זילבר  
 
בפרשתנו מספרת התורה שהמרגלים הפחידו את בני ישראל, שלא יוכלו להיכנס לארץ "כי עז העם היושב בארץ" ואף הוסיפו "כי חזק הוא ממנו" מהקב"ה כביכול (רש"י).
 
והדבר תמוה, מדוע נבהלו כל כך בנ"י? הרי בהיותם במדבר היו עדים לניסים גלויים של הקב"ה: הארון וענני הכבוד היו הורגים את הנחשים והעקרבים (מכילתא בשלח יג), הלחם שלהם ירד מן השמים והמים מבארה של מרים, שכל אלו היו כרוכים בניסים רבים וגלויים כמסופר במדרשים. גם במלחמתם מול האומות הם ראו את הניסים במצרים ועל הים, עד אשר נמוגו כל יושבי כנען, ומדוע כה חששו עכשיו ממלכי כנען?
 
אלא, מבואר בחסידות: הסיבה שהמרגלים לא רצו להיכנס לארץ, כי בהיותם במדבר היו בנ"י עסוקים ברוחניות בלבד; המזון שלהם היה רוחני ואפילו בגדיהם גדלו יחד איתם (רש"י עקב ח, ד), כך שהיו מנותקים לגמרי מעניני העולם. ואילו בארץ הם יצטרכו לחרוש ולזרוע וכו' ונמצא שהיא "ארץ אוכלת יושביה" כלומר, היא 'תאכל' את רוחניותם ותהפוך אותם ל"ארציים".
 
ולכן סברו המרגלים: כל זמן שאנו חיים 'למעלה מן הטבע' אין לגוים שליטה עלינו, אבל ברגע שניכנס לארץ ונתעסק עם העולם – אז כבר לא יהיו לנו ניסים כאלו. וזה הפשט בטענתם "כי חזק הוא ממנו" – שה"ארציות" תתגבר ותכסה על אלקותו ית' וממילא נאבד את כוחנו.
 
ועל כך ענה להם כלב: "אם חפץ ה' בנו והביא אותנו אל הארץ הזאת" כלומר, מכיון שזהו רצון ה', לברר ולזכך את ה"ארץ" – נצליח גם בא"י להישאר למעלה מן הטבע ולנצח את האויבים, כי התכלית היא לא להתנתק מהעולם אלא לעשות לו ית' דירה בתחתונים.
 
 
 
שבת שלום!
 
 
 
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ד שלח, על יסוד מאמר אדמו"ר הזקן (בעל התניא) בלקוטי תורה ריש פרשתנו.

משה וזעקתו

משה וזעקתו.

 שיר מאת: אהובה קליין ©

משה ניצב על הסלעים

מתפלל  זועק לאלוקים

נרעש נפחד מבקש רחמים

על עוון העם והמרגלים.

 

כואב כישלון שליחותם

כפויי טובה חטאו בלשונם

נתנו דרור לחזיונות  ותעתועים

חיש העם למצרים מתגעגעים.

 

 חסדי ה' שכחו

 נשאו קולם ובכו

 בכיים נשמע למרחקים

 זורע אש בשדה קוצים.

 

 משה מנגן על מיתרי הלב

 מבקש רחמים מאב אוהב

 מלך מלכי המלכים מקשיב

 מנהיג דגול אותו יחשיב.

 

אלוקים  מתרעם על העדה

 מכבד נבחרי ההנהגה

במדבר ימותו מוצאי הדיבה

ולישראל יעלו מוקירי הטובה.

 הערה: השיר בהשראת פרשת שלח [חומש במדבר]

פרשת שלח - תפילת משה על המרגלים - כיצד?

פרשת שלח - תפילת משה על  המרגלים - כיצד?

 מאת  אהובה קליין.

הפרשה פותחת בסיפור המרגלים : כאשר המרגלים שבים  מהארץ  הם חוטאים בלשונם ומגלים כפיות טובה – על כל הטוב שהקב"ה מעניק לעם ישראל  ודואג להם לאורך כל הדרך, בין בגלות מצרים ובין  דאגתו למלבושם  וכלכלתם  באופן נסי במדבר, למרות זאת, אינם יראים  להוציא את דיבת  הארץ רעה! ומכעיס במיוחד שאותם נשיאים לא למדו מוסר השכל -מעונשה של מרים עבור חטאה בלשון הרע! והדבר  נורא הוא! 

אך מנגד שניים מהנשיאים שהיו  בעלי רוח אחרת וראו רק את הטוב בארץ , השניים הם : יהושע בן נון וכָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה:

"וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ--כִּי-יָכוֹל נוּכַל, לָהּ". [במדבר  י"ג, ל] ובהמשך נאמר:

"וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, וְכָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, מִן-הַתָּרִים, אֶת-הָאָרֶץ--קָרְעוּ, בִּגְדֵיהֶם. וַיֹּאמְרוּ, אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  הָאָרֶץ, אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ--טוֹבָה הָאָרֶץ, מְאֹד מְאֹד.  אִם-חָפֵץ בָּנוּ, ה'--וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, וּנְתָנָהּ לָנוּ:  אֶרֶץ, אֲשֶׁר-הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. אַךְ בַּיהוָה, אַל-תִּמְרֹדוּ, וְאַתֶּם אַל-תִּירְאוּ אֶת-עַם הָאָרֶץ, כִּי לַחְמֵנוּ הֵם; סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה' אִתָּנוּ, אַל-תִּירָאֻם". [שם י"ד, ו -י]

תגובת כל העדה: "וַיֹּאמְרוּ, כָּל-הָעֵדָה, לִרְגּוֹם אֹתָם, בָּאֲבָנִים  " [שם, י"ד, י]

"וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, עַל-פְּנֵיהֶם, לִפְנֵי, כָּל-קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". [שם י"ד, ה]

תגובת ה' הייתה: כעס רב!

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עַד-אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה; וְעַד-אָנָה, לֹא-יַאֲמִינוּ בִי, בְּכֹל הָאֹתוֹת, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ.  אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר, וְאוֹרִשֶׁנּוּ; וְאֶעֱשֶׂה, אֹתְךָ, לְגוֹי-גָּדוֹל וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ". [שם, י"ד, י"א- י"ב]

 אך משה -  מנהיג כה נאמן, ביקש רחמים על העם: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-ה':  וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם, כִּי-הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ אֶת-הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּוֹ.  וְאָמְרוּ, אֶל-יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת, שָׁמְעוּ כִּי-אַתָּה יְהוָה, בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה:  אֲשֶׁר-עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה ה', וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵיהֶם, וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם, וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה.  וְהֵמַתָּה אֶת-הָעָם הַזֶּה, כְּאִישׁ אֶחָד; וְאָמְרוּ, הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר-שָׁמְעוּ אֶת-שִׁמְעֲךָ, לֵאמֹר.  מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת יְהוָה, לְהָבִיא אֶת-הָעָם הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לָהֶם; וַיִּשְׁחָטֵם, בַּמִּדְבָּר. וְעַתָּה, יִגְדַּל-נָא כֹּחַ אֲדֹנָי, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, לֵאמֹר.  ה', אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד, נֹשֵׂא עָוֺן, וָפָשַׁע; וְנַקֵּה, לֹא יְנַקֶּה--פֹּקֵד עֲוֺן אָבוֹת עַל-בָּנִים, עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים. סְלַח-נָא, לַעֲוֺן הָעָם הַזֶּה--כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ; וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה, מִמִּצְרַיִם וְעַד-הֵנָּה". [שם, י"ד, י"ג- כ]

השאלות הן:

א] מה הייתה  תגובת יהושע וְכָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה?

ב] כיצד  ניסה משה לבקש רחמים על עם ישראל-ומה ענה ה'?

תשובות

תגובת יהושע וְכָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה

א] האגדה מספרת:

"ויוועץ העם לשוב מצרימה ויאמרו: הבה נשימה עלינו את דתן ואבירם ראשי העם והיו לנו תחת משה ואהרון, ושמעו יהושע וכָלֵב את הדבר הזה  ויקרעו  בגדיהם ויאמרו אל כל עדת בני ישראל לאמור: הארץ אשר עברנו בה לתור אותה טובה מאד, מאד. גם את יושבי הארץ אל תראו כי ה' אתנו! וישמע העם את דבריהם ויוסיפו לקצוף עליהם ועל משה ואהרון וייקחו אבנים וישליכון אליהם כי אמרו: נרגמה אותם באבנים   ולא יהיו עוד  למוקש".

רש"י מתייחס לדברי  כָּלֵב האומר: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ--כִּי-יָכוֹל נוּכַל, לָהּ".

עָלֹה נַעֲלֶה " – נאמר בכפילות, כדי להדגיש: את אמונתו במשה המנהיג - "עלה נעלה" לכל מקום אפילו בשמים!

ובהמשך מסופר שיהושע וְכָלֵב קרעו את בגדיהם מרוב צער- "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, וְכָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, מִן-הַתָּרִים, אֶת-הָאָרֶץ--קָרְעוּ, בִּגְדֵיהֶם". 

אם כן, מדוע הם קרעו את בגדיהם ואילו משה ואהרון שדרגתם הייתה גבוהה יותר- - רק נפלו על פניהם?-שנאמר: "וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, עַל-פְּנֵיהֶם"! על כך פירוש יפה: יהושע וְכָלֵב היו מן התרים את הארץ- הם כבר היו בארץ ישראל וכלל הוא בידנו: אדם הבא לארץ ישראל- זוכה להתעלות בגדולה- בחכמה ובקדושה ובכך הם עלו באמת  בידיעתם על משה ואהרון.  [על פי אמרי- שפר לגאון רש"ק ז"ל]

הרש"ר [ רבי שמשון רפאל הירש] מסביר: מעניין הדבר, כי אלוקים העריך את  יהושע וכָּלֵב - שנקטו גישה חיובית לארץ ישראל, ולכן אמר ה' על כָּלֵב: שהייתה לו רוח אחרת- הייתה לו נאמנות ללא מורא למען האמת האלוקית ולכן זכה להיקרא: "עבד ה" זהו התואר הגבוה ביותר לאדם הפועל  למען ה'.

בקשת משה ותגובת ה'

על פי האגדה מסופר: "וירא ה' את הדבר הזה ויאמר: יראה נא כבודי בענן וחדל העם מעשות  את הדבר הרע הזה.

ובהגלות כבוד ה' בענן ויסר החושך- וירא כל העם את האבנים התלויות בענן- ויאמר ה' אל משה: עד אנה יקציפני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי בכל האותות אשר עשיתי בקרבו? הבה אשמידה אותם ואעשה אותך גוי גדול.

ויהי כשמוע משה את דברי ה' אשר אמר על בני ישראל להשמידם, ויכמרו אליהם רחמיו עד מאד וימהר ויתייצב לפני ה' לבקש ממנו  על נפשם ויאמר: אנא, ה', ארך אפיים ורב חסד! סלח נא לעוון העם הזה ואל תשחת רחמיך ועשית עימם חסד חינם כדרכך  תמיד. ואף  גם זאת בהשמידך את העם הזה לא יקום דבריך אשר דיברת לאברהם, יצחק ויעקב לאמור: לזרעכם אתן את ארץ כנען!

ויען ה' את משה ויאמר: האינך מבני אברהם, יצחק ויעקב? הנני אשמיד את הגוי החוטא הזה והפריתיך והיית לגוי  גדול!

ויאמר משה: הן כיסא בן שלוש רגליים [הכוונה לעם שיצא מאברהם, יצחק ויעקב] ולא  יוכל עוד עמוד לפניך בעת אפיך [ בזמן שאתה ה' כועס] ואף כי כיסא בן רגל אחד? ויהי  כראות משה כי לא פנה ה' אל תחינתו ויוסף לדבר אל ה' ויאמר: הן שמוע ישמעו המצרים כי השמדת את העם אשר הוצאת בכוחך הגדול ממצרים, ואמרו יושבי הארץ: מבלתי יכולת לכלכלם [לספק מזונם] ולהביאם אל ארץ כנען וישחטם במדבר!

ויאמר ה': איכה יאמרו המצרים הדבר הזה והם ראו את כוחי הגדול, אותותיי ומופתיי אשר שמתי בארץ מצרים ואשים את הים לחרבה?

ויאמר משה: אומנם ידוע ידעו את פלאך, ה', אולם יאמרו: התגבר  אלוקי העברים על מלך אחד, וידו קצרה מעשות מלחמה עם שלושים ואחד מלכים ועתה יגדל נא כוח ה' בעיני כל יושבי תבל- והארכת אפך לעם ישראל!

ויען ה' ויאמר: הן רשעים הם!

ויאמר משה: הן זאת תהילת ה' ותפארתו כי יאריך אפו גם לרעים גם לטובים! ויאמר ה': סלחתי כדבריך!"

הסבר יפה ראיתי בספר: "מטה שמעון"

על מילותיו של משה- בתפילתו אל ה': "ה', אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד, נֹשֵׂא עָוֺן, וָפָשַׁע"!

במילים אלה מתעורר קושי מסוים, נאמר בפרשת "כי תצא" [כ"ד, ט"ז]: כי לא יומתו אבות על בנים [בגלל חטא הבנים]  ובנים לא יומתו על אבות [חטאם של אבות] לכן השאלה היא: מדוע אשמים הבנים בחטא אבותם? ועוד עליהם לסבול מכך?  וגם אם הבנים חוטאים שיסבלו מעוונם ולא בעוון אבותיהם?

על כך משל יפה:

[מתוך ספר משלי שועלים]  מעשה בזאב אחד שהיה רעב מאד וחפץ היה לטרוף שועל שראה, אמר לו השועל: מה ייתן לך ומה יוסיף לך בשרי הכחוש? הנה עומד שם אדם שמן וגדול מוטב שתאכל אותו ותיהנה ממנו יותר. השיב הזאב: הלא אסור לנו לאכול בשר ודם, וסופי להיענש על כך, אמר לו השועל: אל לך  לחשוש מזה - כי העונש לא יבוא  עליך, אלא על בניך, שכן כתוב:

"אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר, וְשִׁנֵּי ַבָּנִים תִּקְהֶינָה". [יחזקאל  י"ח, ב]

התפתה הזאב לדברי השועל והלך  ופנה לכוון אותו אדם, אך תוך כדי הליכה נתקל הזאב ברשת פרושה ונפל לתוך בור עמוק. לקול צעקותיו של הזאב, מיהר השועל אל הבור, צעק אליו הזאב ואמר: שקרן  שכמוך, הלא אמרת כי בניי יענשו על כך, נענה השועל והשיב לו: שוטה שכמותך, עונש זה – שבא עליך, אינו בגלל חטאתך, אלא בגלל חטאיו של אביך אשר טרף בשעתו.,

צעק  הזאב בקול מר: היתכן שעלי לסבול בגלל חטאיו של אבי? השיב לו השועל: הרי גם אתה היית מוכן לטרוף בן אדם, למרות שידעת שבניך עתידים לסבול, לכן כעת אתה מוכרח לסבול בגלל חטאי אביך.

מכאן, מובן שהבנים נענשים בגלל חטא אבותיהם שהרי הם גם חוטאים ,למרות ידיעתם כי יגרמו סבל לבניהם אחריהם, לכן ראויים לסבול בגלל חטאי אבותיהם - מידה כנגד מידה אם אוחזים במעשה אבותיהם בידיהם. זו המשמעות: של "פוקד עוון על בנים " [מתוך מעיינה של תורה]

לפי האגדה-  התוצאה הסופית הייתה: "והאנשים  מוציאי הדיבה מתו במגפה לפני  ה' ותבאש [העלתה ריח רע] גופתם ותרם [הוציאה רימה] לשונם תולעים. ויהי כל הרואה אחריתם ויאמר: הן לא הוציאו האנשים האלה דיבה, בלתי, אם על הארץ, ויעש להם ה' ככה ואף כי יוציא איש דיבה על רעהו" ומכאן שגם דיבור לשון הרע – איש על רעהו  אסור מהתורה!

תשובת ה' למשה הייתה: ַ"ויֹּאמֶר יְהוָה, סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ. וְאוּלָם, חַי-אָנִי: וְיִמָּלֵא כְבוֹד-יְהוָה, אֶת-כָּל-הָאָרֶץ.  כִּי כָל-הָאֲנָשִׁים, הָרֹאִים אֶת-כְּבֹדִי וְאֶת- אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם, וּבַמִּדְבָּר; וַיְנַסּוּ אֹתִי, זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים, וְלֹא שָׁמְעוּ, בְּקוֹלִי. אִם-יִרְאוּ, אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי, לַאֲבֹתָם; וְכָל-מְנַאֲצַי, לֹא יִרְאוּהָ.  וְעַבְדִּי כָלֵב, עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ, וַיְמַלֵּא, אַחֲרָי--וַהֲבִיאֹתִיו, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-בָּא שָׁמָּה, וְזַרְעוֹ, יוֹרִשֶׁנָּה".[שם, י"ד, כ- כ"ה]

לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן ללמוד כמה היה משה ענו ובעל מסירות נפש ,הוא התחנן והתפלל אל ה' – ברמ"ח אבריו -למען יסלח לעם הזה על הוצאת דיבה על ארץ ישראל, אך  דור המדבר נענשו - לא זכו להיכנס לארץ ישראל, אלא רק צאצאיהם ויהושע  וכָּלֵב בן יפונה ובמספר הימים שתרו –המרגלים- את הארץ ארבעים יום - נענשו בני ישראל-ללכת במדבר ארבעים שנה ובכיים שהיה לריק - השאיר עקבות לדורי דורות ובכל שנה בתשעה באב  בוכים אנו על חורבן הבית.

יהי רצון שנישמר  לא לדבר בגנות הארץ הקדושה ונתרחק מלשון הרע גם על הבריות. נודה לה' על כל הטוב  שעשה ועושה לבניו ונזכה לחסות בצלו לעד כדברי  דוד המלך:

"כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב". [תהלים צ"ד, י"ד]

תפילת משה ואהרון

תפילת משה ואהרון

 שיר מאת: אהובה קליין ©

 

עת שבו המרגלים

מקץ ארבעים ימים

פיהם מִילִּים כְּדוֹרְבָּנוֹת

לוחמים מצחצחים  חרבות.

 

 משה ואהרון נופלים

 פניהם בידיהם כובשים

 אוי לאותה בושה

 הוצאת הארץ דיבה.

 

מיד נושאים תפילה

שמא תתבטל הגזרה

בשמים כבר מאוחר

ייקוב הַדִּין אֶת הָהַר!

הערה: השיר בהשראת פרשת שלח [חומש במדבר]

 

 

 

 

 

פרשת שלח - מדוע כשלו המרגלים במשימתם?

פרשת שלח - מדוע כשלו המרגלים במשימתם?

מאמר מאת: אהובה קליין.

פרשה זו  עוסקת בתיאור שליחת המרגלים לארץ ישראל ותוצאותיה , ראשיתה בדברי ה' אל משה:

"וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:  אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו, תִּשְׁלָחוּ--כֹּל, נָשִׂיא בָהֶם.  וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן, עַל-פִּי ה':  כֻּלָּם אֲנָשִׁים, רָאשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הֵמָּה...." [במדבר י"ג, א-ד]

בתום ביצוע משימת הריגול- תגובת המרגלים, הוצאת דיבה על ארץ ישראל:

"וַיָּשֻׁבוּ, מִתּוּר הָאָרֶץ, מִקֵּץ, אַרְבָּעִים יוֹם...... וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר וְאֶת-כָּל-הָעֵדָה, וַיַּרְאוּם אֶת-פְּרִי הָאָרֶץ. וַיְסַפְּרוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, בָּאנוּ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִוא--וְזֶה-פִּרְיָהּ.  אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים, בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק, רָאִינוּ שָׁם.  כט עֲמָלֵק יוֹשֵׁב, בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב; וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי, יוֹשֵׁב בָּהָר, וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל-הַיָּם, וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן......."

[שם, י"ג, כ"ה-ל]

תגובת כָּלֵב

 וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ--כִּי-יָכוֹל נוּכַל, לָהּ." [שם ,י"ג,ל]

תגובת משה ואהרון, יהושע וכָּלֵב:

"וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, עַל-פְּנֵיהֶם, לִפְנֵי, כָּל-קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, וְכָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, מִן-הַתָּרִים, אֶת-הָאָרֶץ--קָרְעוּ, בִּגְדֵיהֶם.  וַיֹּאמְרוּ, אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  הָאָרֶץ, אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ--טוֹבָה הָאָרֶץ, מְאֹד מְאֹד.  אִם-חָפֵץ בָּנוּ, ה'--וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, וּנְתָנָהּ לָנוּ:  אֶרֶץ, אֲשֶׁר-הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.  אַךְ בַּה', אַל-תִּמְרֹדוּ,.."

השאלות הן:

א] מדוע  מסע המרגלים נחל כישלון לדורות ?

ב] נפילתם של משה ואהרון על פניהם- המשמעות?

תשובות

מסע המרגלים נחל כישלון לדורות.

על פי ספר: "פנינים   משלחן הגר"א על התורה": נשאלת השאלה: מדוע נאמר:

"וְהַיָּמִים--יְמֵי, בִּכּוּרֵי עֲנָבִים". [במדבר י"ג, כ]

הרי הדבר ברור! המרגלים נשאו עימם אשכולות ענבים, ביקש הכתוב לרמוז שהסיטרא אחרא [יצר הרע] הוא הס"ם התחבר אליהם בלכתם לתור את הארץ- מאין הרמז לכך? התשובה: יש להתבונן על סופי התיבות של:

" וְהַיָּמִים--יְמֵי, בִּכּוּרֵי עֲנָבִים"- סופי התיבות: וְהַיָּמִים--יְמֵי, בִּכּוּרֵי עֲנָבִים. גימטריא של ס"ם [מפי  רבי יעקב משה- הנכד של הגר"א]

"נתיבות שלום" סבור: כי משה התכוון שהמרגלים יבדקו את ארץ ישראל על פימצבה הרוחני שהרי קדושת ארץ ישראל היא הגבוהה ביותר ובתקופה זו  התרכזו שם אויבים, דוגמת עמלק, החיתי ,היבוסי והאמורי אשר ישבו בהר, הכנעני היה יושב על הים ועל הירדן- כל העמים  האלה היוו את  כוח הקליפה הגדולה ביותר והקיפו את ארץ  ישראל – לכן היה צורך לרגל אחר קליפה זו  מבחינת: דע את שונאך  -   בעין רוחנית ,לבחון היכן שוכנים ומרוכזים  ומה היא הדרך הנכונה להתגבר עליהם? והיה צורך לבחון את סוג האנשים השוכנים שם, כי יש ארצות שטבעם לגדל אנשים טובים בעלי תכונות נפש  טובות ,ומנגד ישנם ארצות ששם האנשים הם רעים- בעלי מידות רעות מבחינה רוחנית ולכן היה צורך לשלוח את המרגלים  על מנת לבדוק - איך להתגבר על כוחות הרשע ומטעם זה נשלחו דווקא ראשי השבטים אשר היה ביכולתם לבדוק את המצב הרוחני בארץ- האם ניתן להילחם כנגד כוחות  הסט"א המצויים שם?

מנגד, דעת ישראל  והמרגלים הייתה שונה לגמרי- הם רצו לבדוק את ארץ ישראל מבחינה  גשמית, היות וסברו  שההנהגה העל טבעית ממנה נהנו בצאתם ממצרים ובלכתם במדבר כעת  נפסקת ,כאשר יכנסו לארץ ישראל שם תהיה הנהגה טבעית בדומה לשאר הארצות ולכן היו סבורים המרגלים – כי עליהם לבדוק: כיצד ניתן לכבוש את ארץ ישראל בדרך טבעית,  משום כך נגזרה עליהם הגזירה שלא זכו להיכנס לארץ ישראל- היות ולא האמינו בהנהגה העל טבעית בארץ ישראל ורק הדור הבא- אחריהם זכו להיכנס לארץ הקודש- היות  והיה להם- את האמונה בהנהגה  העל טבעית ומתוך כוח האמונה התמימה שלהם בה' - זכו להיכנס  לארץ ישראל.

על התנהגות המרגלים אנו קוראים בדברי דוד המלך: "וַיִּמְאֲסוּ, בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה;   לֹא-הֶאֱמִינוּ, לִדְבָרוֹ". [תהלים ק"ו, כ"ד] הם לא מאסו בארץ ישראל, אלא לא התייחסו אליה כארץ מרוממת מבחינה רוחנית  וייחודית לעומת שאר הארצות, שהרי עליה נאמר:

 "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה'אֱלֹקיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה".

וכאן הם טעו ושגו שלא האמינו שארץ ישראל- הנהגתה בידי ה'- שהיא הנהגה רוחנית מיוחדת וזוהי הכפירה  הגדולה בקדושת ארץ ישראל!

ההוכחה שארץ ישראל- הנהגתה- היא על טבעית:  בני ישראל זוכים  להיכנס לארץ הקודש  בנסי נסים- שהרי נבקע להם הירדן.

מכאן , שהייתה  סתירה בין מטרת משה וביו מטרת עם ישראל והמרגלים ולכן מסע זה נחל כישלון לדורות!

בספר "מטה שמעון" ראיתי  דעה מעניינת:". אחת המגרעות בשליחת המרגלים לתור את הארץ הייתה:  הרעיון שכל אחד אחד מהם החשיב עצמו  כאחד שעומד בראש בני ישראל.

וכאן הוא מביא  מעשה שהתרחש לפני זמן רב. רבי יהושע בן לוי רצה להיפגש עם אליהו הנביא. לכן התפלל אל ה' וביקש זאת בתפילתו , ונענה, והנה אליהו הנביא התגלה לפניו ושאל  אותו: מה רצונו? האיש ענה לו: אני  מעוניין להתלוות אליך ולראות אילו מעשים אתה עושה בעולם? ענה לו אליהו הנביא:

דבר זה בלתי אפשרי, כי אתה עשוי לראות דברים שלא תוכל להשלים איתם.

אך רבי יהושע התעקש להתלוות אל אליהו הנביא וללכת אתו  לכל מקום.

אליהו הנביא לבסוף ויתר ונענה לדרישתו.

בתחילה, הם נכנסו לביתו של איש עני שקיבל אותם בסבר פנים יפות, במזון ומשקה  וגם דאג להם ללינה, לאותו עני  הייתה פרה  אחת, באמצע הלילה אליהו הנביא קם הנחית מכה חזקה על ראש הפרה והרג אותה.

 רבי יהושע היה המום! כיצד יעשה אליהו הנביא דבר כה אכזרי ,הרי דבר מעין זה לא יבצע אף שודד רשע וגס רוח. שאל רבי  יהושע  את אליהו הנביא לפשר העניין, ענה לו אליהו: אם תמשיך לשאול שאלות  - אפרד ממך!

אם רצונך ללכת איתי, תחדל עם שאלותיך. בהמשך התארחו אצל איש עשיר והוא רק נתן להם מקום ללון ,אך לא כיבד אותם במזון ושתייה דוגמת העני הראשון.

באמצע הלילה, אליהו הנביא, יצר מביתו של העני יחד עם רבי יהושע-- ארמון מפואר.

התפלא מאד רבי יהושע. כיצד יתכן שלאיש העני שקיבל את פניהם כה באהבה וחמימות- אליהו הנביא הרג את  פרתו- שהייתה מקור פרנסתו ואילו  כאן אצל אותו עשיר שלא התייחס בכבוד כה מיוחד אליהם , דווקא לו- בנה ארמון?

למחרת הגיעו אליהו הנביא ורבי יהושע אל מקום שכל תושביו היו נאים ועשירים, אך לא התייחסו אל אליהו הנביא  ואל רבי יהושע ,לא כיבדו אותם במשקה ומזון, אליהו הנביא התפלל עליהם- שכולם יהיו ראשים ומנהיגים חשובים. משם הלכו לישוב שכל תושביו היו עניים מרודים, ובכל זאת תושבים אלה כיבדו אותם במשקה ומאכל והעניקו להם כבוד רב. ,למחרת התפלל אליהו הנביא לה': שייתן להם רק מנהיג אחד.

הפעם לא יכול יותר רבי יהושע לוותר מלשאול את אליהו  הנביא על פשר מהלכיו המוזרים, אף כי אליהו הנביא היזהרו שייפרדו דרכיהם זה מזה, רבי יהושע לא וויתר על התשובות  מפי אליהו הנביא:

אמר לו אליהו: את הפרה הרגתי לעני שקיבל אותנו בסבר פנים יפות-כי באותו לילה נגזרה על אשת אותו עני- דין מוות ואילו מות הפרה במקומה - היה ככפרה  לאשת העני-נפש תחת נפש ולאותו עשיר שלא כיבד אותם בהכנסת אורחים יפה ,בנה לו ארמון, כי אילו אותו עשיר היה חופר  שתיים שלוש אמות היה מגלה אוצר גדול מתחת לקיר ביתו, לכן אליהו הנביא הקדימו ובנה לו ארמון יפה- ביודעו שבעוד זמן קצר יתמוטט הארמון ואז אותו עשיר לא יגלה לעולם את האוצר. ומה הסיבה שאותם תושבי המקום- העשירים אשר לא קיבלו את אליהו הנביא יפה - נתן להם ברכה שכולם יהיו מנהיגים וראשים? ענה לו אליהו הנביא: זו לא  ברכה, אלא קללה- כי כאשר יש מנהיגים- רבים – טיבעו של עולם שיתחילו לריב ויגרמו לחורבן בתוכם. כדוגמת אותה ספינה שיש עליה הרבה קברניטים –גורמת שהספינה   טובעת בים. ואותם עניים שגמלו אתנו טובה- ברכתי אותם שיהיה להם מנהיג אחד, כי עיר כזו שמנהיג אחד מנהיג אותה- סופה להתקיים!

 וזו הייתה מגרעת המרגלים- שכל אחד מהם שאף להיות מנהיג של עם ישראל,

לכן נכשלו!

נפילתם של משה ואהרון.

נפילתם של השניים הייתה למטרת   תפילה- כפי שאמרו חז"ל: "אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן נענה כיהושע" [תענית י"ד] כלומר: משה ואהרון סבורים היו: כי על ידי תפילתם ,יהיה  בכוחם לבטל את הגזירה. לעומתם יהושע וכלב קרעו את בגדיהם שהוא סימן לאבלות- מהטעם, שידעו שהגזרה מן השמים כבר נחתמה ושום תפילה לא תועיל לבטלה.

אך תמוה הדבר, הרי משה ואהרון היו גדולים יותר בחשיבותם לעומת יהושע וכָּלֵבומדוע לא ידעו ברוח הקודש את מה שיהושע וכלב ידעו?

התשובה: מטעם זה: ציין הכתוב כי יהושע וכלב היו: "מן התרים את הארץ" וכלל ידוע שאדם הבא לארץ ישראל זוכה להתעלות גדולה בחכמה וקדושה ועל כן יהושע וכלב- עלו בידיעתם על משה ואהרון.

[מתוך אמרי שפר להגאון רש"ק ז"ל]

לסיכום, לאור האמור לעיל- לומדים אנו: איזו חשיבות מיוחדת ומרוממת יש לה לארץ ישראל-שאין כדוגמתה בכל ארצות תבל ובדבר הזה לא הכירו המרגלים ולכן כשלו במשימתם ובכיים נשמע עד היום- בתשעה באב.

נפילת משה ואהרון נבעה מכך- שלא היו בארץ ישראל ולא ידעו מה

שידעו יהושע  וכָּלֵב ששהו בארץ המרוממת והקדושה..