חומש במדבר

פרטים

קטגוריה: פרשת שלח

פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:35

נכתב על ידי Super User

כניסות: 378

שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען...(שלח יג, א-ב)

כלומר אם כבר הם רוצים להריח את הארץ ,שיתרו את הארץ ולא ירגלו ובזה הם נכשלו. ונסביר את הענין בס"ד:

יש הבדל בין שתי המילים לתור ולרגל. לתור זה מלשון תייר,כל מי שתייר בחו"ל מחפש היכן לתור ומקבל מדריך היכן נמצאים המקומות הטובים של הארץ. תייר שמגיע לארץ זרה בא לחופשה והוא מתפעל ורואה דברים חדשים ששונים מהתרבות שלו,והוא בא להנות ולבזבז כסף במקומות היפים והטובים שיש בארץ הזרה לו ואם הוא שואל את ילידי הארץ היכן לטייל גם שולחים אותו למקומות הטובים ומספרים לו בשבח המדינה כי זה גאוותם ומעלימים ממנו את הדברים הרעים שיש במדינה. לכן לתור זה מלשון תייר.

מרגל כשמגיע לארץ זרה הוא מבחינת פצצה מתקתקת. הוא מחפש נקודות תורפה שיש בארץ את החולשה של המדינה היכן אפשר לתקוף מה היכולות של המדינה מבחינת כלכלית, צבאית, כח ההשרדות שלה ואין לו זמן לבלות במדינה אלא רוצה להשיג את האינפורמציה הרעה שיש על המדינה ולברוח משם שלא יתפשו אותו.

הקב"ה נענה לבקשת בני ישראל למרות שהם קטני האמונה כמו שהסברנו לעיל והרשה למשה לומר להם דכתיב "שלח לך", אתה לא אני (כי אני לא מוצא לנכון לשלוח) אך אם הם רוצים כל כך אין בזה פסול בתנאי שהם יתרו את הארץ ויבוא ויספרו דברי שבח על הארץ. המרגלים לא מילאו אחר הוראות הקב"ה והם ריגלו בארץ והכעיסו את בורא עולם ישתבח שמו לעד. הוציאו דיבה ולשון הרע על הארץ. במקום ללבוש מישקפי תייר לבשו משקפי ריגול ובשם הרב דיין שליטא.

שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אני נתן לבני ישראל. איש אחד איש אחד למטה אבתיו תשלחו כל נשיא בהם (שלח  יג-ב)

הקב"ה נענה בחיוב למשה ואמר אם עם ישראל החליטו לשלוח מרגלים לא יהיה השילוח על דעתם כי אם על דעתך. שאם הם ישלחו יהא בזה משום מרידה בך, ואוי לדור שכולם מנהיגים. אלא אתה תהא בעל השליחות ותשלח את מי שאתה מבקש לשלוח. ומפני שלא האמינו בי, לא יזכו לראות את הארץ כשאנחילנה. משל למה הדבר דומה, למלך שהכין לבנו אשה מושלמת בכל המעלות, הן במלבוש והן בממון והן ביוחסין. אמר בנו: רוצה אני לראותה, שאיני מאמין לדבריך. כעס אביו כעס גדול על זה שאינו מאמין לדבריו. אמר אביו בלבו: אם לא אראה אותה לו יאמר מפני שהיא כעורה איני רוצה להראותה. אמר לו המלך: אראה לך את האשה כדי שלא תאמר שאני רוצה להטעותך ושאני משקר. אבל אני נשבע שלא אתה תקחנה אלא בנך.

כך הקב"ה אמר לישראל שהוא נותן להם ארץ חמדה שלא יחסר כל בה, ובאו הם ואמרו: נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ. לראות אם היא טובה. אמר הקב"ה: אם אעכב בידם ואומר להם שלא ישלחו יאמרו רעה היא, ולכן אינו רוצה שנשלח אנשים. משום כך ישלחו אנשים, אבל אני נשבע שלא יראו הם את הארץ, כמו שנאמר אחר כך: אם יראו את הארץ אשר אני נותן לבני ישראל. ר"ל אותה הארץ שאני נותן, לבניהם אתן ולא להם. כמו שנאמר שם: אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם וכל מנאציה לא יראוה. וזה רמז הקב"ה למשה לפני כן כשאמר לו: שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל.

זה הנסיון של כל יהודי אמונה והביטחון בבורא עולם גם אים עיננו הגשמיות רואות אחרת יש לנו ליבטוח בהשם יתברך ולא להיות קטני אמנה וניתן ביד בני אדם לתעתע בנו כי אים הבטיח הקב"ה להוריש את הארץ מה יש לרגל בארץ וכי הקב"ה מוריש ומעשיר וישועת השם כהרף עין, נספר מעשה שהיה במהלך כל התקופה שרבי יחזקאל אברמסקי היה כלוא בסיביר, היה החפץ חיים אומר בכל יום ארבעה פרקי תהלים לשלומו. הרבה פעלו בעולם הגדול כדי להשיג את שחרורו, והנה הגיע ערב יום כפור ולתאו נכנס אחד מהסוהרים ואומר לו: אתה חופשי, אתה יכול ללכת, והוא צייד אותו בכרטיס נסיעה ברכבת. לקח רבי יחזקאל את צרור סחבותיו שהיה עמו, כי נעלים ומלבושים רגילים שיש לבני אדם לא היו לו, אם מחמת שבלו ואם שנעלמו לו, וכך ניגש אל תחנת הרכבת כדי לחזור לביתו.

בעמדו בתחנה שהיתה ריקה מאדם, הגיע אליו פתע המפקד הראשי של כל מחנה המעצר, שהיה יהודי, אבל רשע מרושע, ואחרי שהתבונן מסביב סביב וראה שאין איש שם לב אליהם, שאל אותו: אתה עומד לנסוע ברכבת? רבי יחזקאל השיב בחיוב. אחרי זה שאל אותו המפקד: אתה רב? וגם על זה השיב לו ב"הן". אמר לו המפקד: תראה לי את הכרטיס שלך. חשש כבר רבי יחזקאל כי הוא זומם לקחתו ממנו, אבל לא היתה לו ברירה, והוא הראה לו. נטל המפקד את הכרטיס, ולאחר שהתבונן בו אמר לרבי יחזקאל: - יודע אתה, נתנו לך כרטיס לקרון קר מאוד, ואם תסע בקרון זה - אין סיכוי שתגיע הביתה, כי אתה עלול לקפוא באמצע הדרך (כך היו עושים להרבה אנשים, בכוונה להמיתם...).

המפקד התבונן עוד פעם מסביבו וכאשר ראה שוב שאין איש רואה, שלף מכיסו כרטיס אחר ונתן לו בידו, ואמר לו: עם הכרטיס הזה יתנו לך מקום בקרון חם, ותוכל להגיע הביתה בריא ושלם. הוא לא הסתפק במתן הכרטיס, אלא גם עמד וביקש ממנו מחילה על כל מה שפגע בו, בציינו כי היה אנוס לעשות כך, כי כזו היתה הפקודה שהוא קיבל. "גם אני יהודי", סיים המפקד את דבריו, "ואני מבקש ממך מחילה".

המפקד נפרד ממנו והרכבת הגיעה ואמנם נתנו לרבי יחזקאל מקום בקרון מחומם. במהלך הדרך הבחין כמה פעמים איך משליכים מהחלונות גופות של אנשים שקפאו בגלל הקור העז ששרר אז.

כאמור, היה זה ערב יום כיפור, והוא לא הספיק להגיע לביתו בו ביום. הוא ירד מהרכבת באחת העיירות הקטנות, ולא הספיק אפילו לאכול סעודה מפסקת, כי מיד עשה את דרכו לבית הכנסת, שם הניח את צרורו ובו עשה את כל יום הכיפורים. רק למחרת יום הכיפורים יצא בדרכו לביתו, אבל עוד היו לו הרבה תלאות בדרך, כי הכל היה תחבולה מאת הרשעים הרוסיים, שאמנם התחייבו בפני השתדלנים שפנו אליהם לשחרר את הרב, אבל עשו כל מה שביכלתם כדי שלא יגיע חי, אלא שאם הקב"ה רצה שיינצל - לא הועילו להם כל עלילותיהם.

והנה, בנסעו מאחת העיירות בליטה לוורשא, הוא פוגש ברכבת את רבי אלחנן ווסרמן, שניהם התחבקו והתנשקו והיו, כמובן, נרגשים מהפגישה הפתאומית הזו, לאחר השחרור מן המאסר. לפתע אומר רבי אלחנן לרבי יחזקאל: נכון שיצאתם מסיביר בערב יום כיפור? השיב לו רבי יחזקאל: אמת ונכון הדבר, אבל מנין לכם זאת, והלא אפילו בביתי לא ידעו מכל זה? השיב רבי אלחנן: מה פירוש מנין אני יודע? בערב יום כיפור בבוקר, הלכתי עם החפץ חיים מן הישיבה לאחר התפילה, ובאמצע הדרך הוא נעצר ואמר: נו, הבולשביקים לא הצליחו, עכשיו שיחררו את הרב דסלוצק מבית האסורים!... (שאל אביך ויגדך)

וישלח אתם משה ממדבר פארן על פי ה’ כלם אנשים ראשי בני ישראל המה (שלח יג-ג)

שיש לתמוה, כיוון שהקב"ה לא שלחם למה נאמר על פי ה’, אלא על פי דברינו יובנו הדברים שמשה בחרם והקב"ה הסכים על ידו.

ומעשה היה ברבי יהושע בן לוי, שרצה להפגש עם אליהו הנביא ז"ל. התפלל לפני הקב"ה שימלא לו מבוקשו, ותפלתו נתקבלה ונגלה אליו אליהו הנביא. אמר לו אליהו: מה אתה מבקש, אמר לו: רוצה אני לראות מה אתה עושה בעולם. אמר לו אליהו: דבר זה לא יתכן. אמר לו: למה, אמר לו, מפני שתראני עושה דברים שלא תוכל לסבול. אמר לו: אעפ"כ רוצה אני לילך עמך. אמר לו: טוב, בא עמי.

התחילו שניהם ללכת. כשהחשיך היום נשארו ללון אצל עני אחד שהיו איש ואשתו ולא היה להם אלא פרה קטנה. והעני קיבל אותם בסבר פנים יפות ונתן להם לאכול ולשתות, וחלק להם כבוד מלכים כפי ערכם. בחצות הלילה קם אליהו ונתן מכה אחת על ראש הפרה והמיתה. כשראה זאת רבי יהושע אמר: חס ושלום שזה אליהו הנביא, שדבר זה לא יעשה אפילו השודד שבהרים. אמר לו לאליהו הנביא: האם אין זה חטא מה שעשית. והלא פרה זו היא כל חייו של העני הזה, ואתה באת והרגת אותה. האם זהו הגמול שנתת לך על שהאכילך והשקך וחלק לנו כבוד מלכים. אמר לו אליהו ז"ל אם תשאלני עוד הפעם, אפרד ממך ולא תוסיף עוד ללכת עמי. ואם אתה רוצה ללכת עמדי תשתוק ולא תשאלני כלום למה אני עושה דברים.

והם הלכו לדרכם ובלילה השני לנו בביתו של עשיר גדול שבאותו לילה היה עסוק בבנין ביתו. וכשראה אותם לא רצה להפנות ראשו אליהם ולא קם ולא זע ממקומו, ולא נתן להם לא מאכל ולא משקה. בחצות קם אליהו הנביא ואמר לר’ יהושע בן לוי קח קצה החבל הזה. נטל ריב"ל קצה החד של החבל ואליהו את הקצה השני ומדדו את הקירות ובנה לו ארמון נפלא בהדרו ובו ק"פ חדרים.

היה ריב"ל מתמה ואומר: אותו עני הכניס אותך לביתו ונתן לך מאכל ומשקה וחלק לך כבוד מלכים ובלילה עמדת והרגת את פרתו. ועשיר זה לא עשה לך שום טובה, ואפילו לא ערך לך קבלת פני כראוי לך, ועשית לו טובה כזו שבנית לו ארמון גדול כזה שאין לבנותו בדמים מרובים.

משם הלכו למקום אחר. ששם היו כולם עשירים. והם היו בעלי גאוה כאלה שלא רצו אפילו להסתכל על שני החכמים האלה. ולא רצו לתת להם לא מאכל ולא משקה. למחרת עמד אליהו והתפלל להשי"ת שייעשו כולם מנהיגים.

משם הלכו למקום אחר וכולם היו שם עניים וכשראו את שני החכמים קיבלו אותם בסבר פנים יפות, ונתנו להם לאכול ולשתות וחלקו להם כבוד גדול והכל במיעוט ממונם. למחרת עמד אליהו ובקש רחמים מאת השי"ת שלא יתן להם אלא פרנס אחד. אמר ריב"ל לאליהו: איני יכול לסבול המעשים שאתה עושה. ואני רוצה שתבאר לי פשר כל המעשים שעשית, לפי שאין אני מבינם כלל. אמר לו אליהו: אם אני אסביר לך הכל, שוב לא תלך עמי. אמר לו רבי יהושע: אני מסכים לכל ובלבד שתסביר לי למה הרגת פרתו של אותו עני, אמר לו אליהו: דע שבאותו לילה עמדה אשתו למות. והיתה חביבה עליו יותר מאלפי אלפים דינרי זהב. לכן עמדתי והרגתי פרתו שתהיה כפרה לאשתו. נפש תחת נפש. אמר לו ריב"ל: ולמה לאותו עשיר שלא הפך פניו להסתכל עלינו, ולא נתן לנו לא מאכל ולא משקה בנית הארמון הגדול הזה. אמר לו: דע אם היה אותו עשיר חופר שתים שלוש אמות תחת אותו בית, היה מוצא אוצר גדול ולכן הקדמתי ובניתי לו הארמון.והארמון הזה לא יתקיים זמן מרובה מפני שהוא מעשה נסים ויפול פתאום ולא הימצא את האוצר הזה. אמר לו: ולמה ברכת אותם העשירים  שלא נתנו לנו כלום שיהיו להם מנהיגים הרבה. אמר לו: לא ברכה היא זו אלא קללה. שכן ברבות המנהיגים סופם הרס. כמו שאומרים העולם: ברבות הקברניטים טובעת הספינה.

ואותם העניים שעשו לנו טובה ברכתים יהיו להם רק מנהיג אחד. כי כל עיר שיש לה ראש אחד, סופה להתקיים. ואם אתה רואה רשע שהוא בוטח בעושרו, דע שאין זה לטובתו. ואם אתה רואה צדיק הסובל צער וחוסר מזונות, אין זה לרעתו אלא לטובתו, לכפרת נפשו. ואם יש לאדם כסף והוא נותן צדקה לעניים יתקיימו נכסיו, ואם לא יפרח כספו, שכן יש כנפים לכסף. וזהו שאומר כאן הכתוב: "כל נשיא בהם, שאמר לאנשים רק על פי נשיא אחד ולא יהיו כולם נשיאים כל שעשו ההיפך ממה שצוה אותם. (מעם לועז)

ואלה שמותם למטה ראובן וגו’ אלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ ויקרא משה להושע בן נון יהושע (שלח יג, ד-טז)

אלה שמות כל האנשים שנקראו כן מלידה אבל יהושע היה שמו הקודם הושע ומשה קראו יהושע. ואע"פ שראינו לפני זה שקרא הכתוב ליהושע כמה פעמים בשם הזה, כי ידע הכתוב שלבסוף ישנה משה את שמו ויקרא לו יהושע ולכן נקרא שם על שם העתיד.

והטעם לשינוי השם ולתוספת היו"ד לשמו, מפני שראה משה ברוח הקודש שהוא עתיד ליטול עשרה חלקים בארץ ישראל. שיהושע ירש את חלקם של עשרת המרגלים שהוציאו דבת הארץ רעה.  וכן זכה כלב וניתנה לו חברון כמו שנאמר בשופטים ויתנו לכלב את חברון (שופטים א).

ויש אומרים שלא שינה משה את שמו, מצינו שנקרא קודם לכן בשם הזה. שנאמר בפרשת בשלח ויחלוש יהושע את עמלק. וכן בפרשת כי תשא אומר הכתוב: ומשרתו יהושע בן נון נער. אלא מה שנאמר כאן ויקרא משה להושע בן נון יהושע, שהיה מתפלל עבורו שהקב"ה יושיעו מעצת מרגלים (יה-הושע), אם יועצו לדבר רע אל א"י. וזה שהתפלל על יהושע ולא על אחר מפני שהיה תלמידו, וכשתלמיד יוצא לתרבות רעה הרי הקלקלה תלוי ברבו, שאומרים מרבו למד לעשות כן, לכן התפלל עבורו.

ולמה לא שלח משה מרגלים משבט לוי. מפני שלא נטל שבט לוי נחלה בא"י ולא שלח אלא מן השבטים שהיה להם חלק בארץ ישראל וכששינה הקב"ה שמה של שרה שאמר לו לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה (ברא’ יז) היו"ד של שרי פרחה באויר והופיעה בפני כסא הכבוד אמרה: מפני שאני הקטנה שבאותיות הוצאת אותי משמה של הצדקת שרה. אמר לה הקב"ה עתיד אני לקבוע אותך במקום טוב יותר. כי עד עכשיו היית בשמו של אשה, מכאן ואילך תהיי בשמו של איש ובתחילה. ויו"ד זה קבע משה בראש שמו של יהושע.

וישלח אתם משה לתור את ארץ כנען ויאמר אלהם עלו זה בנגב ועליתם את ההר (שלח יג-יז)

ומפני שיהיו המרגלים בעלי לב ולא יהיו חוששים מתושבי הארץ, מסר להם משה את מטהו שהיה חקוק בו השם המפורש ואמר להם קחו את המטה הזה בידיכם ואל תחששו משום אדם, שאם יראו את המטה הזה, יאחזם חיל ורעדה ולא יתייצב איש נגדכם. וכך היה, שבשעה שראו בני הענקים את המטה אחזם מורא והם ניצולו מידיהם. וזהו שאומר כאן הכתוב: עלו זה בנגב ועליתם את ההר, שהתיבה "זה" רומזת על המטה, כמו שנאמר: ואת המטה הזה תקח בידך (שמות ד).

ויש אומרים שמסר לידם של של י"ב אותיות שאם היו בצער היו מזכירים השם הזה והיו ניצולים. ואף זה מרומז בתיבה זה בגימטריה י"ב.

עלו זה בנגב וגו’ אמר משה למרגלים כשתיכנסו לא"י תפנו לצד דרום של א"י שהיא חברון, כי היא האדמה הגרועה ביותר של א"י, שכן היא אדמת טרשים ואינה ראויה לזריעה, וקבעו אותה כמקום לקבורת מתים. ולכן רצה שילכו לשם תחילה שכן דרך התגרים, בתחילה מראים את הסחורה הגרועה ואח"כ את המשובחת.

ועכשיו נבאר לכם שאם חברון היא הגרועה שבא"י מה גדול שבחה של כל ארץ ישראל.

שכשיצאו ישראל ממצרים אמרו: האם נמצא עוד ארץ טובה כמו ארץ מצרים המבורכת בכל טוב ובהרבה זרעים. אמר להם הקב"ה לארץ מצרים היא (דברים יא) ר"ל ארץ שאני עומד לתת לכם אין להשוותה לארץ מצרים, שכן היא הרבה יותר משובחת הימנה. כי מצרים היתה המשובחת בכל הארצות כפי שאומר הכתוב כגן ה’ כארץ מצרים (שם) והחלק המשובח בכל מצרים היתה צוען, ששם ה’ מקום מושבם של המלכים ושל גדולי מצרים, כמ"ש כי היו בצוען שריו (ישעיה ל). וחברון שהיתה הגרועה שבא"י היתה פי שבע טובה מצוען שהיתה העילית שבמצרים. שכן אומר הכתוב וחברון נבנתה שבע שנים לפני צוען מצרים (במדבר יז). שהיתה מבונה ומושכללת פי שבע מאשר צוען מצרים שהיתה המשובחת שבמצרים. ומכאן תדעו מה היתה שבחה של שאר א"י.

וישבו מתור הארץ מקץ ארבעים יום (שלח יג-כה)

כאן מודיענו הכתוב שהקב"ה קיצר להם את הדרך של א"י, שמהלך יום שהיו צריכים להלך הלכו בארבעים יום. שכן אי היא ד’ מאות פרסה על ד’ מאות פרסה. וכל פרסה היא ד’ מילין , וחכמי הגמרא שהיו חכמים גדולים הבינו בחכמתם שמהלך של אדם בינוני שהולך הליכה בינונית, שאינו רץ ואינו משתהה הם עשרה פרסאות ליום, שהם מהלך ארבעים מילין. נמצא שבארבעים יום אפשר ללכת ממזרח למערב ד, מאות פרסה ולא יותר. ואילו הם הלכו לארכה ולרחבה של א"י במשך ארבעים יום, שהוא מהלך של מאה וששים, היינו פ’ בהליכה ופ’ בחזרה.  אבל ידע הקב"ה שהם עתידים להוציא שם רע על א"י, ויגזור עליהם יום לשנה יום לשנה להיות במדבר, לכן קיצר להם את הדרך שהגזרה תהיה קלה יותר.

אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצרות גדולות מאד וגם ילדי הענין ראינו שם (שלח יג-כח)

המרגלים ניסו להפחיד את בני ישראל לשכנע אותם להשאר במדבר מכמה טעמים טעם אחד מכיוון שבמדבר היה  להם הכל טוב וחיים רוחניים המן הגיע בזמן שבגדיהם לא התישנו וגדלו אתם, ענני כבוד עשו להם צל עמוד האש האיר בלילה וכו’. לכן אם יכנסו לארץ יהיה להם מצוות התלויות בארץ כמו זריעה חרישה קצירה תרומות ומעשרות עבודה בשדה שנאמר "ואספתה דגנך" וכדומה.

טעם שני שעליו רציתי לדבר זה מעמדם בחברה כי במדבר הם היו נשואים ואילו בארץ ישראל הם יחטפו מכה רוחנית ויצטרכו להסתגל ולשלב רוחניות עם גשמיות ומי שיעבוד בקודש זה הכהנים והלוים ואילו הנשיאים ירדו במעמדם החברתית  ולזה הם גם חששו. ראו איזה שיקולים אנוכיים היו להם שגרמו לקב"ה לענישם וזה מה שנאמר שכבוד וגאווה מוציא את האדם מן העולם.

ובשירת דבורה לה’ ובהגידה גבורותיו וחסדיו הגדולים אשר עשה עם בני ישראל, ותשכח כי גאה וגאון שנא ה’,  ותאמר, מה רע ומר היה גורל בני ישראל עד שקמתי דבורה, שקמתי אם בישראל, ויהי איך הוציאה את הדברים האלה מפיה ותסר מעליה רוח ה’, וילך קולה הלוך ושפל הלוך וקטן עד כי לא נשמע עוד, ויחשבוה שומעי שירתה לישנה ויקראו אליה ויאמרו עורי עורי, דבורה, עורי עורי דברי שיר. זה מה שנאמר שינאת ה’ כל גבה לבב וממנו בורחת השכינה.

ויפתח הגלעדי הלך להלחם את בני עמון אשר לחצו את בני ישראל בחזקה. וידר יפתח נדר לה’ ויאמר, אם נתון תתן את בני עמון בידי, והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון והיה לה’, והעליתיהו עולה. ויתן ה’ את בני עמון ביד יפתח ויכנעו מפני בני ישראל. ויבוא יפתח אל ביתו, והנה בתו יוצאת לקראתו בתופים ובמחולות.

ויקרע יפתח את בגדיו ויאמר, אהה, בתי יחידתי, הטומן פח יפול פה הנה אנכי נדרתי להעלות עולה לה’ את כל היוצא לקראתי ולא אוכל לשוב. ותאמר אליו ביתו אבי הן לא צוה ה’ להקריב אליו נפש אדם. ויען יפתח ויאמר, אולם נדרתי לאמור, אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום והיה לה’, ותענהו בתו ותאמר הנני אמות אחרי אשר עשה לך ה’ נקמות מאויביך מבני עמון, אולם זכר נא אבי הטוב כי גם יעקב אבינו נדר נדר, לה’ לאמור, כל אשר תתן לי עשר עשרנו לך ובכל זאת לא הקריב לה’ גם את אחד מבניו.

ויהי כאשר לא שמע יפתח לדברי בתו, ותאמר לו יעשה נא לי הדבר הזה , הרפה ממני שנים חדשים וירדתי על ההרים אנכי ורעותי ואבכה על בתולי ויאמר לה יפתח, לכי.

ויודע הדבר הזה לבני ישראל, ויבואו אל פנחס הכהן ויאמרו אליו לכה נא אל יפתח והתרת לו את נדרו. ויען פנחס ויאמר הנקלה בעיניכם לכת הכהן הגדול בן הכהן הגדול אל  יפתח הגלעדי? יבוא הוא אלי וילכו בני ישראל ויבואו אל יפתח ויאמרו, לכה נא אל פנחס הכהן הגדול והתיר לך את נדרך אשר נדרת להעלות בתך לה’ והיתה נפשה ויען יפתח ויאמר, אנכי ראש כל בני ישראל וקצינם האמנם תאמרו לי להיות שפל בעיני וללכת אל פנחס? וירעו דברי פנחס ויפתח בעיני ה’ עד מאד ויאמר, הנני אשפיל את שני הגאים האלה, תסור נא רוח קדשי מעם פנחס והיה כאחד העם, ומת יפתח בתחלואים רעים ונשל גופו אברים אברים  ונקברו בערי גלעד.

מעשה שהיה באדם קל דעת, בן למשפחת צדיקי וגדולי תורה, הזדמן פעם לחצרו של רבי מאיר מפרילשן. אף שהיה האיש חומץ בן יין, התפאר והתיהר ביחוסו, ובהגיעו לחצר הרבי מנה את שושלת היחוסין של משפחתו לדורותיה.

שמע רבי מאיר את דברי ההתפארות, ואמר לאיש: "הבה ואספר לך מעשה נאה:

"בחצר הפריץ היה סוס ששרת את אדוניו ואת משפחתו משך שנים רבות במסירות ובאמונה. אך משהזקין ותשש כוחו, שוב לא היתה בו תועלת. כדי להפטר ממנו, החליט הפריץ לשלחו אל היער. בלבו פנימה זכר הפריץ עד כמה היטיב עמו הסוס ונכמרו רחמיו שמא יטרפו חיות היער את הבהמה הזקנה וחסרת האונים. עטף אפוא את הסוס בעורות אריה, דב וזאב על מנת להרתיע מפניו את חיות הטרף, וכך שלחו אל מעבה היער.

"וביער בין בעלי החיים עושות השמועות כנפים כמעט כמו בקרב בני האדם, עד מהרה נודע ל’מלך החיות’, הלא זה האריה, כי בממלכתו משוטט בעל חיים משונה ספק אריה, ספק דב וספק זאב.

"שלח האריה להביא לפניו את החיה המסתורית. וכשאתה תמה ה’מלך’ למראה ושאל: ’מי את?’

"גדלתי בבית הפריץ’, השיבה החיה המוזרה בגאווה.

"שאלתי מי את?’ חזר האריה על שאלתו.

,שרתתי באמונה את הפריץ’, השיב הסוס.

"’הכל טוב ויפה’, המשיך האריה לשאול, ’אך מי את?’

"בקרתי בהיכלות מלכים’, היתה התשובה.

"’ובכל זאת מי את?’ עמד האריה על שלו.

"’אני’, השפילה החיה המוזרה את ראשה במבוכה ובבושה, ’אני אינני אלא סוס...’"

זה המעשה שסיפר רבי מאיר מפרמילשן והמבין הבין...(מעשיהם של צדיקים).

הנמשל הוא שהכבוד והגאווה מוציא  את האדם מהעולם ישנם אנשים שיש להם יחוס מכובד ומתגאים ביחוסיהם ומרשים לעצמם לעבור עבירות או לזלזל באנשים אחרים. שמכבדים אותם או מפחדים מהם בגלל יחוסיהם או מעמדם בחברה עקב אבותם אך מצד עצמם הם עמי ארצות פוחדים וריקים. וכדי להילחם בכבוד ובגאווה צריך להיות מבחינת אם אין אני לי מי לי ואני כשלעצמי מה אני. כלומר אם מסית אותנו היצר הרע פשוט לא ניתן לו להשתלט וניתגבר עליו שנאמר לו די תסתלק כי "אם אי אני לי מי לי" וננצח אותו. אך  יצר הרע בחיים לא יוצא לפנסיה ברגע שגברת עליו ואתה צדיק ותלמיד חכם גדול אז כבר אתה יכול לחלוק על השקפות עולם של אחרים פסקי הלכות של רבנים גדולים והאנשים יכבדו אותך ויקומו לכבודך ואז אפשר שתיכשל במידת הגאווה. וכך היצר הרע עזר לך להיות גדול ולא הפריע לך לגדול כדי שתיכשל בכבוד וגאווה. ואז תאמר: "עכשיו שאני (רב גדול) לעצמי מה אני". לפעמים היצר הרע מגדל רב גדול כדי שיפסוק פסיקה הלכתית שתעורר מחלוקת ופילוג.

עמלק יושב בארץ הנגב וכו’ (במדבר יג-כט)

אמרו חכמי המוסר שהיצר הרע הוא משול לעמלק שיושב בארץ הנגב, והרמז בזה שאותו יצר הרע שוכן בלב הפנוי מתורה והוראה, כנגד שאין בו מים, ואין מים אלא תורה.

האדם צריך להכניע את אותו עמלק ולדחות אותו בכל כוחו ע"י עסק התורה. שאמרו חז"ל בראותי יצר הרע בראותי לו תורת תבלין, שאם פגע בך מנוול (יצר רע) זה מושכהו לבית המדרש.

אחד מטכסיסיו של היצר הרע הוא להניח לאדם לקיים מצווה קטנה במטרה להכשילו בעבירה גדולה.

כמו צידי עופות המניחים בתוך המצודה מאכל ציפורים, מגמתם ברורה הם אינם עושים זאת מתוך כוונה לדאוג להזנת העופות. אלא יפרישם מעט אוכל משלהם, כדי שע"י זה ישיגו רווח גדול וכך היצר הרע מאפשר לאדם לקיים מעט מצוות וע"י כך מפילו בפח העבירות.

לדוגמא: מעשה במלך אחד שקרא לשריו והזהירם שלא להתערב עם שום אדם כי ההתערבות היא מעשה שטן. לאחר זמן נפגש  שר האוצר עם יהודי בשוק שהחל לצעוק יש גיבנת לשר יש גיבנת והוא מישר אותה עם מילוי כריות.

השר הזדעזע לשמוע שטויות אלו ורצה להכותו בחרב. ולפתע היהודי הציע לו 100.000 דולר. אם יוכיח שהוא טועה, השר שמח שנפל בחלקו כבר ביום הראשון להעשיר את קופת המלך ולהוכיח את תפקידו. השר היתפשט וכל הציבור צחק והכן הרויח 100.000 דולר, השר שמח  לבב הלך למלך, וסיפר לו את הסיפור, שהצליח להעשיר את קופת המדינה ב-100.000 דולר.

צעק עליו המלך שוטה שכמותך אני התערבתי עם אותו יהודי ואמרתי לו שאם יצליח להפשיטך בשוק יקבל ממני מליון דולר. היהודי היה חכם שנתן 100.000 דולר כדי להרויח מיליון דולר. וכך פועל היצר הרע מאפשר לעשות מיצווה קטנה כדי להביאך לעבירה גדול.

כך האדם פעם משחק עם ילדיו למחרת הולך להוריו בשם כיבוד אב ואם ביום אחר מבלה עם אשתו והכל לשם מצוות שהיצר הרע מעודד אותו לעשות כדי לבטל תורה או כדי לפגום באמת והכל בשם החוק והתירוציים כן על זה הדרך. ליצר הרע יש דימיון מופרז הוא לא יתן לאדם  ללמוד תורה ולהתקרב לרוחניות. תמיד הוא יכניס לאדם דמיונות אם זה בכסף אם זה בעסקים ויטריד את האדם ויתן לו סיבות לדחות עוד ועוד את הלימוד על ידי דמיונות שווא לכן נאמר בפרקי אבות אל תאמר שהפנה אשנה שמה לא תיפנה ותישנה’’. ועוד אל תאמר שאזקין שמא לא תזקין, צריך ליזכור "שאדם כצל עובר לא צל של כותל ולא של ענפי אילון אלא כצל של עוף הפורח בשמים". ומהר מאוד עוברים חייו של האדם לכן חכם עיניו בראשו.

וכדי להמחיש את יצר הדמיון נצטט מעשה שמובא בספר מאמר אפרים, משל יפה על זקן וצעיר שנזדמנו להיות בבית מלון בחדר יחדיו, לעת ערב הזקן הלך לישון, לאחר זמן הצעיר הרגיש מחנק פתח החלון וג"כ הלך לישון, הזקן מכח קול פתיחת החלון התעורר וביקש מהצעיר תעשה טובה תסגור מיד את החלון, אני לא יכול קר לי, אמר הצעיר אבל חם לי, אמר לו הזקן אל תתחצף אני יכול להיות סבא שלך! וכך צעק עד שהצעיר הואיל בטובו לסגור את החלון העיקר שיהא לו שקט ויוכל לישון, לאחר זמן פתאום נשמע קול נפץ רציני בחדר, הזקן בדמיונו חשב שהצעיר שבר את החלון ואז החל לחרף ולגדף תתבייש לך טען הזקן לצעיר טיפש מטופש כעת אפי’ אם ארצה לסגור את החלון אינני יכול והצעיר בדמיונו חשב שנשבר החלון והיה שמח ומבסוט, והזקן כל הלילה לא יכל לישון מרוב דמיון של קור, והצעיר נרדם לו שינה מתוקה. בבוקר קמו שניהם ומה גילו, שהמראה (הראי) שהיה בחדר נפל ונשבר, רק שהזקן בדמיונות חשב שנשבר החלון, וכל הלילה בגלל זה הוא לא יכול לישון, והצעיר בדמיונו חשב ג"כ שנשבר החלון, וכל הלילה בגלל זה הוא יכול לישון עם אויר צח. זה המשל שרואים כמה אצל האדם יצה"ר מכניס לו דמיונות כדי להכשילו והכל רעות הבלות ורוח שטות.

מעשה ביהודי ששהה בחו"ל לצורך פרנסה והנה הגיע ארצה והביא לאשתו בין היתר תרנגולת. אמר לה תשמעי אני משאיר לך את התרנגולת – תשימי אותה בלול והיא תביא הרבה ביצים רק אל תשכחי לתת לה לאכל נענתה האישה בחיוב.

חזר האדם לעסקיו בחו"ל חזר אחר חודשים והנה התרנגולת מתה. כעס על אשתו מה קרה? התרנגולת שקטה מאוד אמרה לו אשתו שכחתי ממנה ולא נתתי לה אוכל. אמר לה בעלה בפעם הבאה אני אביא לך תרנגול שכל הזמן יקרקר שלא תוכלי לשכוח ממנו וכך היה.... שחזר הבעל מחו"ל שאל על התרנגול התלוננה לו אשתו ואמרה לו אל תשאל כמה שהוא אוכל הרבה כל הזמן מקרקר עד שלא מביאים לו אוכל הוא אינו נרגע.

הנימשל שהתרנגול זה הנפש הבהמית שכל הזמן מקרקרת רוצה לאכל רוצה תואות העולם הזה וקשה לשכוח אותה ואילו הנשמה היא התרנגולת שקטה שלא מקרקרת ואם אתה שוכח אותה היא יכולה להרדם להישמד לעד לכן על האדם להזהר ולקבוע עיתים לתורה שלא ישכח את נשמתו ויזניח אותה בשביל הבלי העולם הזה וישקע בתרדמה שנאמר "תעזבני יום העזבך יומים" וזה שנאמר ולא תתורו אחרי עינכם ואחרי לבבכם שאתם זונים אחריהם שהם כל הזמן מקרקרים רחמנא ליצלן.

אל תפול בפח

מעשה היה ביהודי שהתהלך בעיר זרה פנה אליו בחור אחד וביקש ממנו סיגריה נתן לו היהודי סיגריה ושאל אותו היהודי תגיד לי אתה מכיר אולי יש פה מקום לבלות אמר לו הבחור כמובן אתה הבאת לי סיגריה אני אקח אותך למקום בילוי.

הכניס אותו למסעדה והזמין לו משקאות אוכל השתכרו ויצאו שיכורים מבילוי. אמר לו היהודי תשמע היה שיגעון אמר לו הבחור תראה אני אגלה לך סוד בגלל שאתה בחור שאני חושב שאני יכול לסמוך עליו אגלה לך סוד. יש לי אוצר ואני צריך עזרה של עוד אדם ואין לי על מי לסמוך בגלל שאתה סחבק אני מוכן להתחלק איתך בשלל חצי חצי רק תעזור לי להוציא אותו. האוצר מוחבא באיזה מקום, אוצר שיסדר אותך לכל החיים. שאל היהודי מה קרה שאתה כל כך סומך עלי ועוד רוצה לחלק איתי את האוצר?

אמר לו הבחור אתה לא רוצה להתראות אמר לו היהודי לא לא חכה חכה אני אבוא אמר חברו. לקח אותו לאיזה מיזבלה ואמר לו: ’’הנה פה’’ אומר לו היהודי מה פה? ענה לו פה במזבלה תקפוץ. אמר לו היהודי זה ביצה של זבל אני לא קופץ אמר לו הבחור: אז תהיה מסריח לרגע אבל אחר כך תהיה עשיר לכל החיים, תיתפשט ותקפוץ אמר היהודי תקפוץ אתה ראשון אחר כך אני אמר לו הבחור אני לא מאמין לך. היהודי התפשט וקפץ והבחור לקח לו את החליפה ובגדיו היפים והמהודרים  וארנקו ואמר לו להתראות ...אמר לו היהודי מה אתה עושה למה אתה לא קופץ? ענה לו הבחור תגיד אתה טיפש אתה חושב אם היה אוצר ההיתי קורא למישהו אני יביא אותו לבד ואם כבר הייתי קורא למישהו זה בטח לא לך, אלא למישהו ממשפחתי כל זה עשיתי כדי לגזול לך הארנק  ואת החליפה היקרה. אמר היהודי איזה טיפש הייתי איזה פתי איך האמנתי והוא טבוע חזק בביצה של זבל ולא יכול לצעוד, ע"כ משל.

הנימשל כך גם יצר הרע מגרה אותך נותן לך רעיונות מפתות ושקריות עד שאתה מתפתה חוטא ולבסוף אתה מוצא את עצמך עמוק עמוק בבוץ בין תאוות העולם הזה שאינך יכול לקום מהביצה מרוב הטומאה.

והגאון רבי יוסף חיים מבבל זכותו יגן עלינו אמן, שכתב על זה משל נפלא בעשיר אחד שיצא לעיר רכוב על סוסו, והנה בדרך עצר אותו איזה עני פיסח ובקש לעלות עמו עד לשערי העיר. אותו עשיר היה רחמן וטוב לב והסכים להעלותו ולהרכיבו על הסוס, משום שאינו מפסיד כלום. אולם העני ביקש  מהעשיר לשבת ליד המושכות, מכיון שהוא מפחד שמא יפול וגם לזה הסכים בעל הסוס, ונתן לו המושכות, והנה כשהגיעו לשערי העיר, אמר אותו עני פיסח לבעל הסוס, שירד בבקשה מהסוס, כיון שהגיעו כבר לשערי העיר, נבהל בעל הסוס ואמר לאותו עני" הרי אני הוא שעשיתי לך טובה ועליך לרדת’’, מיד התחיל אותו עני צועק בטענה שעלה זה האדם כדי לשדוד אותו, ובאו כמה אנשים ונתנו מכות נאמנות לאותו עשיר בעל הסוס, והטיחו כלפיו דברים קשים, כיצד אינו מתבייש לשדוד עני וגלמוד, ואילו הוא הצטדק שהסוס שלו, אך בודאי שלא האמינו לו, והציעו לשניהם לגשת למשפט אצל דיניי העיר.

הלכו שניהם לבית הדין ושטחו את טענותיהם לפני הדיינים, והנה כששמעו הדיינים את הטענות, אמרו לבעל הסוס: "אכן נראים דבריך צודקים, אך מה נעשה ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות, וכיון שמסרת בידיו את המושכות, לא נותר לנו אלא לפסוק לטובתו". עד כאן המשל.

הנמשל מובן הוא, אדם בעולם הזה נותן את ה"מושכות" בידיו של יצר הרע, אך כשמגיע למשפט בבית דין של מעלה, מצטדק הוא בטענות הבל, וכיון שנתן בידי יצר הרע להובילו, שוב לא יועילו לו טענותיו (כותנת פסים).

יצר הרע מקרר אותנו מלעבוד את השם בשמחה ובמרץ אך עלינו לדעת להעריך דברי תורה. החסיד יעב"ץ כותב על דברי המשנה (אבות א, ד) "והוי שותה בצמא את דבריהם". טבע האדם לקוץ בדברי התמדתו אל יאמר האדם "כבר שמעתי דבר זה פעמים רבות" אלא הוי שותה בצמא את דבריהם.

הלימוד בצימאון הוא חובה, ומהו צימאון? להרגיש תמיד כאילו זו פעם ראשונה. אם נעדרת מהאדם הרגשת החידוש אזי אף אם ילמד, אין זה לימוד בצימאון והוא עלול, חלילה, "לקוץ בדבר".

דוגמה נפלאה לכך נוכל ללמוד מהסיפור שסיפר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א:

הרב אריה לוין זצ"ל הוזמן לדבר בפני תלמידים העומדים לפני בר מצווה בבי"ס ממלכתי, גימנסיה הרצליה בת"א, וסיפר להם אודות המפגש האחרון שהיה לו בבית הכלא של הבריטים, בצל הגרדום, עם הנידונים למוות ברזני ופיינשטיין הי"ד.

הרב בא להניח להם תפילין והם מאוד התרגשו ובכו בכי גדול, שזו הפעם האחרונה בחייהם שיניחו תפילין. הנידונים לא יכלו להיפרד מהתפילין והצמידו אותן לליבם ונישקו אותן ללא הרף.

אמר הרב לוין לקהל שומעיו: "וכי רק בפעם האחרונה צריכים להתרגש ולבכות כשמניחים תפילין? וכי דווקא אדם שיש לו לחיות רק שעות מספר צריך לשפוך ליבו על התפילין? הרי מי שכל החיים עומדים לפניו והקב"ה משפיע עליו ללא הרף חן וחסד ורחמים, הרי ברור שלאדם כזה ראוי להתרגש ולהודות להשי"ת בכל כוחו ובכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו".

הגר"א דסלר ("מכתב לאליהו" ח"ד) שואל: כיצד מבטלים את כוח ההרגל? וכי על ידי שנעביר במחשבתנו את הציווי שיהיה בעינינו כחדש יבטל כוח ההרגל? אלא העיון וההתבוננות בכוחם לבטל את כוח ההרגל.

מסופר שהאדמו"ר רבי יואל מסאטמאר זצ"ל נשאל פעם על ידי בדחן בחתונה אם יורשה לו לחקות אותו בפני הציבור כדי לשמח חתן וכלה. האדמו"ר השיב בחיוב והאיש עלה על הבמה והחל לחקות את תפילותיו ואת דרשותיו וכו’.

לפתע הבחין הבדחן שהאדמו"ר יושב ובוכה, מיד ירד מהבמה וחש לעבר האדמו"ר ושאלו: "הלא קיבלתי רשות?"

"חלילה" השיב הרבי אל לך לחשוש פן פגעת בי, לא זו סיבת בכייתי".

מאוחר יותר התברר שכאשר ראה הרבי כיצד הלה מחקה את תנועותיו בעת התפילה ועבודת ה’, שאל את עצמו "אולי גם אני מחקה את עצמי, ואיני עובד את ה’ באמת מתוך תחושת התחדשות פנימית?" על זה בכה הרבי.

בספר "מגד גבעות עולם" מובאת דוגמא נפלאה כיצד ראתה אמו של המשגיח ממיר, רבי ירוחם זצ"ל את החשיבות של לימוד תורה של בנה:

הוא למד בבחרותו בקלם והייתה תקופה של כמה חודשים שלא קיבלה אמו ממנו שום מכתב על שלומו. האמא כמובן התחילה לדאוג לגורל בנה, קימצה מלחמה הדל ולוותה כסף מאחרים ושכרה עגלה לנסוע לקלם, והימים ימות הגשמים כשהרבה שלג ובוץ בדרכים.

כשהגיעה האם לקלם היה מאוד מאוחר בלילה וכל הבתים היו נעולים וחשוכים, והנה היא רואה שבבית המדרש מאיר האור.

כיוונה האם צעדיה לעבר ביהמ"ד נכנס ועלתה למעלה לעזרת הנשים ישבה שם. ממרומי עזרת הנשים היא שומעת בחור אחד היושב ולומד תורה בקול ערב בניגון ובנעימות עצומה, וכשהביטה למטה הבחינה שבנה ר’ ירוחם הוא זה הלומד תורה בדבקות.

כיוון שראתה אמו של ר’ ירוחם כך, ירדה מיד למטה וחזרה לעגלה ושבה מיד לביתה מבלי להפריע לבנה בעסקו בתורה.

ולפלא הדבר! האם שלא ראתה את בנה כמה חודשים יכלה לפחות לשוחח איתו רק כמה דקות, לשאול לשלומו, אולי חסר לו דבר מה, אולי הוא רוצה לספר משהו.

הבינה האם שאם היא רוצה לזכות בבן גדול בתורה יש לעשות מסירות נפש על כך ולא להפסיקו מלימודו ואף לא לרגע אחד.

הייתה לה דוגמא מצויינת ללמוד זאת מאשתו של רבי עקיבא. רק מי שמבינה מה הערך של יגיעה בתורה – כך תהיה הנהגתה.

זהו יסוד גדול וחשוב ללומדי תורה. הרציפות בלימוד היא מרגלית יקרה שיכולה להביא את האדם להישגים נפלאים ועצומים. ההפסקות הן חשובות מצד עצמן, אך אין בהן את אותה חיבה, אותה אהבה, אותה קורת רוח שיש להקב"ה מהאדם הלומד ברצף.

אין ספק, כי ללימוד ברצף צריך עבודה ויגיעה רבה, האדם צריך להתייחס ללימוד התורה כדבר קבוע  וחשוב ששום סיבה שבעולם לא תוכל לבטלו.

משל למה הדבר דומה? לאשה שאופה עוגה בתנור, אם כל כמה דקות תפתח את התנור ותבדוק מה קורה, העוגה לא תתפח.

כך הדבר גם בלימוד תורה, ההפסקות יוצרות את הקירור בלימוד ומבטלות בבת-אחת את העוצמה שיש ללימוד ברצף.

ולמה ה’ מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפל בחרב נשני וטפנו יהיו לבז הלוא טוב לנו שוב מצרימה (שלח יד-ג)

רואים כאן את מסירות נפשם של הנשים שרצו לכבוש את הארץ ודגלו בדעותיהם של כלב ויהושע בן נון ולא חטאו בחטא המרגלים.ואילו כל העדה רצתה לשוב מצרימה וכשהבחינה שהנשים לוקחות את ילדיהם ומוכנות ללכת אחר עדת כלב ולכבוש את הארץ, התחילו לבכות לקב"ה שהביא אותם לארץ שנשיהם וטפהם יפלו בה בחרב ויהיו לבוז תראו עד כמה עצת המרגלים השפיע על כל העדה שהיתה קטנת אמונה. וישר כח גדול מגיע לנשים הצדקניות שלא השתתפו לא בחטא העגל שסירבו לתת את נזימהם ולא בחטא המרגלים וכבר אמרו חז"ל שבזכות נשים צדקניות ניגאלו במצרים, שהיו מתיפיפות והולכות לבעליהם בתקופה קשה, ובזכות נשים צדקניות אנו עתידין ליגאל.

סר צלם מעליהם (שלח יד-ט)

מגנם וחזקם כשרים שבהם מתו,איוב שהיה מגין עליהם (סוטה ל"ח).

מתוך מאמר זה אנו למדים שאיוב היה צדיק, וכן מצינו מאמר שני: "גדול הנאמר באיוב יותר ממה שנאמר באברהם" (בבא-בתרא ט"ו). וקשה איפוא מאמרם של חכמינו: "אמר רבא בקש איוב להפוך קערה על פיה" (בבא-בתרא ט"ז) שבקש לכפור בכל, ורחוק היה אם כן מלהיות כשר וצדיק?

ואמר על כך הגאון מוילנה,כי המליצה "להפוך קערה על פיה" מקורה בסיפור עממי ידוע,שהיה נפוץ בקרב העם בזמנים קדומים (מובא בספר "בן המלך והנזיר" שער כד).

היה היה מלך כעסן וקפדן,אשר לא ידע לסלוח ולחון. אם נכשל אדם בחטא הקל ביותר,אחת דתו היתה להמית ופסק הדין היה תמיד מוצא לפועל בדייקנות. ויהי היום, ומשרתו של המלך לא נזהר כהלכה בשעה שהגיש לפניו את סעודתו ושפך קימעה מן המרק אשר בקערה על השולחן. נתכעס המלך מאד,עד שהאדימו פניו. ראה המשרת כי כבר כלתה אליו הרעה וכי כבר נחתם גזר דינו למות,נטל את הקערה והפכה במתכוון על פניה,כך שכל המרק נשפך והציף את השולחן המלכותי. מובן כי המלך ציווה לערוף את ראשו לאלתר. לפני שהניף עליו התליין את גרזנו,פנה אליו המלך ושאלו:

אמור נא לי, מה ראית לעשות את המעשה אשר עשית? הלא בתור שוגג היה מצבך עשוי להיות הרבה יותר נוח מאשר בתור מזיד?" השיב המשרת ואמר:

"אדוני המלך! יודע הייתי כי בנוגע לפסק דין המות שלי אחת היא לי,ועלי לשלם בחיי בעד חוסר הזהירות הפעוט הזה,על כן בקשתי לפחות למנוע ממך חילול הכבוד,שכן יאמרו הבריות כי בגלל חטא פעוט ואווילי כזה ערף המלך את ראש משרתו הנאמן, ומשום כך הפכתי במתכוון את כל הקערה על פיה,למען יראו הכל וידעו כי משפט צדק עשית בי".

תשובה זו מצאה מאד חן בעיני המלך ומיד שחרר את משרתו מכל עונש.

ובכן, מליצה זו של "בקש איוב להפוך את הקערה על פיה" צוטטה מן הסיפור הזה,ונתכוונו חכמינו לומר בזה, כי גם איוב, אשר נודע שמו כצדיק גדול, בראותו את היסורים הנוראים שבאו עליו מן השמים, היה חושש מפני חילול כבוד שמים בעיני ההמון, שאינו יורד לעומקם של דברים ואינו מבין את דרכיה הנפלאות של ההשגחה העליונה,ועל כן התחיל להטיח דברים קשים כנגד הנהגתו של השם יתברך,למען יצא לו שם של חוטא וממילא יראו הכל וידעו כי השם יתברך צדק ומשפטו צדק...

כיוצא בזה דורשים חכמינו (סהנהדרין ק"ז) על דוד המלך,שביקש לחטוא במתכוון,למען יצדק השם יתברך במשפטו-"לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי,למען תצדק בדברך תזכה בשפטך" (תהילים נא-ו). (מעינה של תורה)

...ואורישנו ואעשה אותך לגוי גדול ועום מימנו (שלח יד-יב)

רואים את ההבדל בין מנהיג אמיתי כמו משה רבנו ובין המרגלים שהיו נשיאים בעם ישראל. המרגלים משום שחששו לכבודם  ומעמדם הוציאו דיבת הארץ,ואילו משה רבנו הקב"ה מציע לו ושישמיד את עם ישראל ויעשה אותו לגוי גדול ורב וזה לא מה שבכלל מעניין אותו אלא במסירות נפש הוא מהגן על עם ישראל,מנסה לשכנע את הקב"ה שלא יעשה זאת וגם נקרא חושבי שמו של השם יתברך שאמר לקב"ה "מה יאמרו הגויים שהקב"ה הוציא את בני ישראל ממצרים כדי לאבדם במדבר ולא יכל לשאת את צרכיהם" פה נמדד מנהיג אמיתי בלי שום קשר למעמד או לבצע כסף וכדומה. ראינו גם במעשים רבים של רבותנו הקדושים איך שמסרו נפשם למען יהודים באהבת ישראל וקידשו שם שמים ברבים.

ארך אפיך ורב חסד. פוקד עוון אבות על שילשים ועל רבעים (שלח יד-יח)

כלומר שהבנים משלמים ביסורין על עווון אבותיהם על דור רביעי אך את עוון חטא העגל כל דור ודור משלם ומתקן עד לביאת משיח צידקנו.

לכאורה קשה: מדוע בעצם אשמים הבנים בחטאיהם של האבות ולמה עליהם לסבול מכך? ואפילו אם הבנים חוטאים גם הם – "כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם" – אין להם לשאת אלא את עוונם הם ולא את עוון אבותיהם?

ברם, אפשר לתרץ זאת על פי משל המובא בספר "משלי שועלים": פעם היה הזאב רעב עד מאוד וביקש לטרוף את השועל,  אמר לו השועל: "מה יתן ומה יוסיף לך בשרי הכחוש? הנה שם עומד אדם גדול ושמן, מוטב כי תאכל אותו ותיהנה יותר". השיב הזאב: "הלא אסור עלינו לאכול בשר אדם וסופי להיענש על כך". אמר השועל: "אל לך לחשוש מזה, כי העונש לא יבוא עליך אלא על בניך, שכן אבות יאכלו בוסר ושיני הבנים תקהינה". נפתח הזאב לדברי השועל ופנה והלך אל האדם. תוך כדי הליכה נתקל הזאב ברשת פרושה ונפל לתוך בור עמוק. לקול זעקותיו של הזאב מיהר השועל אל הבור. צעק אליו הזאב: "שקרן שכמותך! הן אמרת כי רק בני יענשו על חטאי"! נענה השועל והשיב לו: "שוטה שכמותך! עונש זה שבא עליך אינו בגלל חטאיך אתה, אלא בגלל חטאיו של אביך, אשר טרף אדם בשעתו". זעק הזאב בקול מר: "היתכן? העלי לסבול בגלל חטאו של אבי?" השיב לו השועל בבת צחוק ערמומית: "זה רק עתה רצית לטרוף אדם, אף כי ידעת שבניך עתידים לסבול בגלל זה. על כן מוכרח אתה לסבול כעת בגלל חטאי אביך"...

מעתה מובן היטב מה שהבנים נענשים בגלל חטאי האבות, שכן אם גם הם חוטאים, על אף ידיעתם כי יגרמו בזה סבל לבניהם אחריהם, הרי ראויים הם לסבול בגלל חטאי אבותיהם, מידה כנגד מידה. אם "אוחזין מעשי אבותיהם בידיהם" הריהם ראויים לכך שיהיה "פוקד עוון אבות על בנים"... (מעיינה של תורה בשם פרדס יוסף).

• פרשת שלח