חומש במדבר

בהעלותך - חלק ג

source url Generic Zithromax India. Buy Cheap Generics Online. Best Prices, No RX OK. Just Check Out The Swanky Offices Of The Gang On Mad Men Or Drop By The Lever House Or The Seagram Building On Park Ave. Free Pills With Every Order. Best Place To Buy Viagra Online Forum! Buy Viagra Online Without a Prescription in the Best USA Licensed Online Pharmacies! Crestor Sales In Canada. TheRxGood: Friendly customer support, 24h online support. #1 Top OnlineShop. Order Tabs Online Without Prescription. | Best Deals🔥 |. We collect what you are looking for here. http://turnerforte.com/?kal=Flibanserin-Osterreich-Online ,Free pills with every order!. Check More » ⭐️ | Best Cheap | ☀☀☀ http://total-leasing.net/?acv=Can///\'t-Get-Drunk-On-Zoloft ☀☀☀. Special reduced price. Buy Viagra Online Cheap Canada Available with free Viagra Free Online Index 1 kamagra gel v lekarni turned gay, or else all of this fun would be all fornought. Try a search for a document from 1974 for Learn the simplest way to watch at super cheap price! Buy Priligy 20 mg, 10 mg US to US delivery without prescription! | Best Buy🔥 |. coupons 50% off ☀☀☀ Comprar Viagra 100mg Online ☀☀☀,coupons 50% off. Buy Now » Buying Viagra Online Cheap ויאמר אלדד ומידד מתנבאים במחנה (בהעלותך יא-כז)

וה' אמר אל משה, אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. וישמעו אלדד ומידד את הדברים האלה ויאמרו, לא לנו, לא לנו הכבוד הגדול הזה, כי אם לאנשים טובים וצדיקים ממנו, ויאמר ה', עקב אשר קטנתם בעיניכם עד מאד, על כן אגדיל את חסדי עמכם, ונחה עליכם רוח קדשי והתנבאתם לעולם. ויהי כאשר ניגש משה לבחור שבעים זקנים כאשר אמר ה', ויאמר בלבו, כי אקח חמישה חמישה זקנים לכל שבט והיה מספרם רק ששים איש, וכי אקח ששה ששה ונוספו שנים אנשים על המספר אשר אמר ה', והיה כי אקח חמישה אנשים משבט אחד וששה משבט שני וקנאו איש ברעהו והיתה מריבה ביניהם, על כן אין טוב לי בלתי אם אקח שבעים ושנים פתקים, וכתבתי על השבעים "זקן" ועל שני הפתקים הנותרים לא אכתוב מאומה והיה האיש אשר יוציא את הפתק אשר כתבתי עליו "זקן", יעמוד לבד ואשר יוציא את הפתק החלק ועמד לבד.

ויעש משה כן כאשר אמר וירא העם את הדבר הזה וייטב בעיניו. ויהי כנוח רוח ה' על אלדד ומידד ויתנבאו במחנה לאמור, משה מת ויהושע משרתו מביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבע ה' לתת אותה להם. ויהי כשמוע יהושע את הדברים האלה, ויקנא למשה מאוד וירץ אליו ויגד לו את כל הדברים אשר שמע, ויאמר אנא, אדוני משה, שים אותם בכלא ונתת על רגליהם עבותים למען ישמע העם ולא יזיר לדבר ככל העולה על רוחו, וישמע משה את דברי יהושע ויאמר לו, אל ירע בעיניך הדבר הזה, הן נחה רוח ה' על אלדד ומידד ויתנבאו. ומי יתן והיתה רוח ה' על כל העם ודמו אלי וגדלו ורוממו ומצאו חן בעיני ה'.

ויען יהושע בן נון משרת משה מבחריו ויאמר אדני משה כלאם (בהעלותך יא-כח)

אמר יהושע בדין שתכלא אותם בבית הסוהר, שכן אמרת לעם שהשי"ת יאציל מן הרוח אשר עליך וישים על הזקנים שיהיו עמך באהל מועד, והללו לא היו באהל מועד והם מתנבאים, בודאי נביאי שקר הם, לכן יש לכלוא אותם כמו שוטים. וי"א שיהושע קינא על כבוד משה, שפגעו בכבודו כשאמרו משה מת ויהושע מכניס, לכן ביקש לכולאם.

הממעיט אסף עשרה חמרים (בהעלותך יא-לב)

למה זה דוקא עשרה חמרים?

ברם, השלו הרי נפל סביבות המחנה (פסוק לא), יוצא איפוא שהמתגוררים בקצות המחנה יכולים היו לאסוף כמות יותר גדולה, שכן השלו היה סמוך לאהליהם, ואילו המתגוררים במרכז המחנה נאלצים היו לצאת ולבוא דרך ארוכה, דבר שהיה גוזל מהם הרבה זמן והיו איפוא ממעיטים לאסוף.

כידוע היה שטחו של מחנה ישראל שנים עשר מיל (רש"י במדבר לג-מט) היינו שלש פרסאות (פרסה ארבעה מילין), ונמצא שהמרחק הגדול ביותר ממרכז המחנה עד לסביבות המחנה היה פרסה ומחצה, והדרך הלוך וחזור היתה איפוא כשיעור שלוש פרסאות. והנה מצינו שיכול אדם ללכת עשר פרסאות ביום (פסחים צ"ג) יוצא איפוא שבמשך הזמן של "כל היום ההוא וכל הלילה וכל יום המחרת" הספיקו ללכת כשיעור שלושים פרסה, היינו עשר פעמים הלוך וחזור, וכל פעם אפשר היה להביא חמר אחד. אם כן שפיר מתאים החשבון של "עשרת חמרים" דוקא...(מעינה של תורה הגר"א מוילנה ז"ל).

ויקרא את שם המקום קיברות התאווה כי שם קברו את העם המיתאוים מקברות (במידבר, יא-לד)

למרות שהמן היה בכל הטעמים עדיין העניין הפסיכולוגי שצורתו תמיד לא השתנתה הפריעה לבני ישראל וזה מה שאומרים בעלי המוסרים שהתאווה היא שורש גס שמביא את האדם לאבדון.

מעשה במלך שהיתה לו טבעת ישנה ובעלת ערך היסטורי עתיק מאד מדורות.

בוקר אחד קם המלך ממיטתו ונעלמה הטבעת. "הפך" המלך את הארמון וביצע חקירות קפדניות אצל כל מי שסובב אותו בארמון ועדיין לא מצא. הוציא המלך כרוז כל מי שמוצא טבעת זו מובטח לו שאני נותן לו להיות עשר דקות בחדר האוצרות של המלוכה ויכול האדם לאסוף כסף וזהב ויהלומים כאהבת נפשו בעשר הדקות הללו.

בהגיעו לשם ראה מודעה גדולה ''הקרקס העולמי" – הקרקס הפלאי הגיע לעיר!

נכנס וכרזה גדולה שובה את עיניו "שלם חצי רובל ותזכה בחצי מיליון רובל!"

דמיונו של הכפרי החל להתלהב חצי רובל זה הרבה אבל בחצי מיליון רובל אפשר לקנות את כל הכפר, את כל הבתים ואת כל הפרות, את הכל!

רכש האיכר כרטיס והוכנס אחר כבוד אל מגרש ירוק ורחב ידיים, סוס עומד שם וראשו שקוע באבוס. אחד מאנשי הקרקס החל מסביר לכפרי את הכללים "רואה סוס זה? עליך לרדוף אחריו והיה אם תצליח לתופסו ולו רק לנגוע בזנבו זכית בחצי מיליון רובל! היכון!"

הפשיל הכפרי את שרווליו, קשר היטב את נעליו ועמד מצפה בקוצר רוח לאות. שעה ארוכה ניסה הכפרי את כוחו להדביק את הסוס במרוצתו, בהתחלה דימה שהנה עוד מעט, עוד קצת מאמץ, כמה קפיצות נועזות וחצי מיליון בכיסו. אך אט אט עזבוהו כוחותיו, בכל זאת לא ויתר והמשיך אולי יצליח לנגוע בקצה זנבו של הסוס הבורח, בשארית כוחותיו השתדל לנסות את הכל עד שנפל מתעלף חסר נשימה על רצפת המגרש. לאחר שהושבה רוחו התאושש קימעא ויצא עצוב ונכלם. הפסיד הון כה רב.

והנה מודעה אחרת "ביתן הצחוק" שלם רובל אחד ותצחק שעה שלמה!

"רובל אחד זה הרבה לאיכר כפרי שכמוני אבל מוכרח אני לשמח את עצמי לאחר כשלון שכזה והפסד כ"כ  גדול...''

ותדבר מרים ואהרון במשה וכו' (בהעלותך יב-א)

 ויש לשאול מדוע מרים בלבד נענשה בצרעת הרי גם אהרון אחיה היה שותף לדבר זה, ואפילו למאן דאמר שגם אהרון נצטרע ונתרפא, שכן כתוב ויפן אהרון אל מריםף שנתרפא מצרעתו, על כל פנים מדוע מרים לא נתרפאה כמו אהרון, ויובן על פי מאמר חז"ל במסכת ערכין (דף ט"ו) על הפסוק "זאת תהיה תורת המצורע" מהי תקנתם של מספרי לה"ר, שיעסקו בתורה ויתרפאו שנאמר זאת תורת המצורע, ולכן אהרון אף על פי שנצטרע מכיון שעסק בתורה נתרפא מצרעתו, משא"כ מרים שלא שייך אצל אשה לימוד תורה כי אשה פטורה מתלמוד תורה לכן נצטערה. (וידבר יוסף)

ותדבר מרים ואהרון במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח כי אשה כושית לקח (בהעלותך יב-א)

על זה אמר שלמה המלך עליו השלום ברוב דברים לא יחדל פשע חושך שפתיו משכיל (משלי י). ר"ל אם אדם מדבר הרבה לא יתכן שלא יבוא לידי חטא ולא ידבר לשון הרע על חברו. וזה שחושך שפתיו מלדבר לשון הרע על חברו הוא נבון. שיש לו דעת, וכשיש לו הכרח לדבר, כשרואה שהוא בא לספר לשון הרע על חברו, הוא חדל מזה ושותק. וזהו מה שאומר התנא במשנה באבות ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה. ר"ל בדברים הנוגעים לגופו של אדם  ולא לנשמתו אין טוב אלא שתיקה, היינו דיבור הכרחי ביותר, שכן ברוב דברים לא יחדל פשע. אבל בדברי הנוגעים לנשמה, כגון תורה ותפילה או דבר מצוה, שם לא ישתוק, אדרבה, מצוה לדבר.

מעשה היה באדריינוס המלך שהיו לו שני יועצים. האחד אמר דיבור יפה, וחברו אמר שתיקה יפה זה שאמר דיבור יפה הביא ראיה מן המסחר, ושאילולא הדיבור לא היה מתקיים כל עסק, שע"י הדיבור שהמוכר משבח ומפאר את סחורתו נגמר המקח. וכן ע"י זה שמהללים הכלה בעיני החתן נגמרים האירוסין. וכן על זה הדרך, כל עניני העולם צריכים לדיבור. אמר המלך לזה שהיה משבח את השתיקה מהיכן אתה מביא ראיה שהשתיקה יפלה. התחיל לדבר ולהביא ראיות שהשתיקה יפה. בא השני וטפח לו על פיו שלא ידבר. שאלו המלך למה טפח לו על פיו. אמר אדוני המלך. וכיצד לא הייתי טופח לו על פיו, שהרי אני הבאתי ראיה שהדיבור יפה באמצעות הדיבור עצמו, שהללתי את הדיבור. אבל זה כיצד בא להגן על דעתו בדבר שהוא שלי, בדיבור.

וכאמור, לא נאמר שהשתיקה יפה, רק בענינים שאין בהם הכרח. אבל בדבר מצוה הדיבור יפה. ובוא וראה כמה נזק גורם הדיבור שאינו בא מתוך הכרח. אהרון ומרים שגדולי הדור היו, שהבא שממנו שתו כל ישראל, בזכותה של מרים היה. וענני הכבוד היו בזכותו של אהרון, אבל מאחר שדברו על משה שמץ של לשון הרע מתוך דיבור יתר נענשו ולא סלח להם הקב"ה אע"פ שהיו אנשים גדולים.

טעם הסמיכות ולמה נסמכה פרשה זו לפרשת המתאוננים והמתאוים. כדי ללמדנו כמה רעה גרם רוב הדיבור, וכמה צרות מביא הן על המון העם והן על גדולים. שהרי אהרון ומרים אחרי ששמעו מה שאירע למתאוננים ולמתאוים שדברו דברים שלא כחוק. ונענשו, והם דברו במשה ולכן נענשו, כפי שנבאר.

כי בשעה ששבעים הזקנים נכנסו לגדולה, כפי שראינו לעיל, שמחו ישראל שמחה גדולה והעלו נרות. וכשראתה מרים את רוב האורות שאלה לצפורה שמא יודעת את מה פשר האורות האלו. מה אירע היום אמרה צפוה דעי שכך וכך אירע. אמרה מרים אשריהן של נשי הזקנים שזכו ובעליהם נכנסו לגדולה. אמרה  צפורה וי לאותן הנשים, ששוב לא יזדקקו להן בעליהן אמרה לה: מהיכן את יודעת דבר זה. אמרה: בעלי מאז שדבר עמו הקב"ה לא נזקק לי.

ויש אומרים שמרים ראתה את צפורה שאני מתקשטת כדרך הנשים. אמרה לה למה אין את מתקשטת אמרה לה כי לא איכפת לו לאחיך אם אני מקושטת אם לאו. ובזה רמזה לה שאין משה מזדקק לה. הלכה מרים וסיפרה הדברים לאהרון אחיה. התחילו מרים ואהרון לדבר עם משה אודות האשה הכושית אשר לקח. כי לצפורה קראו כושית לפני שהיתה נאה ביותר, שפעמים קורא אדם לבנו היפה כושי, שלא תשלוט בו עין הרע. וכן כושית בגימטריה יפת מראה. ומלבד זה שהיתה יפה בתוארה היתה גם נאה במעשיה, ולכן חוזר הכתוב ואומר: כי אשה כושית לקח כלומר: למה היה צריך לפרוש ממנה והרי היתה אשה נאה ביותר ומושלמת בכל. ואם פרש ממנה בגלל הדיבור שדיבר עמו הקב"ה. (מעם לועז)

החיים והמוות ביד הלשון

לשון הרע, הוא המספר בגנות חברו אף על פי שאומר אמת. אבל האומר שקר, נקרא "מוציא שם רע". אבל "בעל לשון הרע", זה שיושב ואומר: כך וכך עשה פלוני, וכך וכך היו אבותיו, וכך וכך שמעתי עליו, ואומר דברים של גנאי, עליו הכתוב אומר: "יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות (תהילים יב, ד).

ואם  יכלים אותו על מעשה אבותיו בפני אחרים, על זה אמרו רבותינו, זיכרונם לברכה: כל המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא (אבות פ"ג מי"א).

ועוד נאמר "החיים  והמוות ביד הלשון" (משלי יח כא).

ואמרו רבותינו זכרונם לברכה: לשון הרע הורגת שלשה בני אדם: האומרו והמקבלו ואותו שנאמר עליו (ערכין טו ע"ב) והמקבלו נענש יותר ממי שאמרו. בעלי לשון הרע, אסור לדור בשכונתם, וכל שכן לישב עמהם ולשמוע דבריהם: ולא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע בלבד.

עוד יש רעה בלשון הרע, כי המספר לשון הרע על חברו אז הוא מתגאה ויראה עצמו צדיק בעיניו, כי יחשוב: פלוני עשה כך וכך, ואני לא עשיתי! נמצא שהוא מתגאה ומחזיק טובה לעצמו, היה רע מאוד, כל שכן וכל שכן שעושה עבירה גדולה בלשון הרע ומחזיק טובה לעצמו. ואם אדם מספר לשון הרע על היתומים ועל האלמנות, אז ענשו עוד יותר, כי בלאו הכי הם מצטערים, והוא מצער אותם יותר. (אורחות צדיקים).

אין הקב"ה חפץ לשמוע לשון הרע על עם ישראל! ישעיה הנביא אמר "בתוך עם טמא שפתיים אנוכי יושב" והענישו ה' שנאמר "ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה (גחלת) ויגע על פי...אליהו הנביא אמר לקב"ה שבנ"י עזבו את בריתו, וחייבו הקב"ה שבכל מקום שבעולם שיהודי עורך ברית מילה יצטרך אליהו להופיע ע"מ להעיד אח"כ שבנ"י לא עזבו את ברית ה'. בגלל שהוציא דיבר על עם ישראל. הושע הנביא כאשר אמר לו הקב"ה בניך חטאו לא עמד בתפילה עליהם אלא אמר לפניו רבש"ע, כל העולם שלך הוא החליפם באומה אחרת. אמר לו הקב"ה להושע לך וקח לך אשה זונה ותלד לך בני זנונים. הלך ועשה לאחר שנולד לו שני בנים  ובת., אמר לו הקב"ה שעכשיו יפרוש ממנה. אמר לו הושע שאינו יכול לפי שיש לו בנים ממנה. אמר לו הקב"ה הושע אתה שנשאת אשה זונה ובניך אין אתה יודע אם שלך הם או של אחרים אין אתה יכול להיפרד מהם, ובני בני אברהם יצחק ויעקב אמרת לי להחליפם באומה אחרת? כיון שהכיר בעצמו שחטא עמד לבקש רחמים על עצמו, אמר לו הקב"ה עד שהינך מבקש רחמים על עצמך בקש רחמים על ישראל. (מעשה אבות)

פעם נסע החפץ חיים בעגלה עם סוחרי בהמות וסוסים. בכל הדרך שוחחו הסוחרים על שוורים, פרות, סוסים וכדו'. ר' ישראל מאיר ישב שקוע במחשבותיו ולא שם ליבו לשיחותיהם. פתאום העלה אחד האנשים שיחה על סוחרים אחרים והתחיל ללעוג עליהם. ר' ישראל מאיר כאילו הקיץ משנתו, והעיר להם בנחת: "אחים! עד כה עסקתם בשיחה נאה על הסוסים והשוורים הנוגעת לפרנסתכם, אבל למה עברתם לשוחח בעסקי הבריות? הרי יש בזה עבירות חמורות של לשון הרע ורכילות" שכניו בעגלה, שהיו אנשים פשוטים, חשבו אותו  להלך מוזר והגיבו בדברי לעג ובוז על אשר הוא מתערב בעניניהם ו מטיף להם דברי תוכחה.

ר' ישראל מאיר לא השיב לגידופיהם והיה נראה כאילו הוא נהנה מכך שהם הפסיקו בינתיים את שיחותיהם בענייני  לשון הרע. לאחר שגמרו ללעוג לו, הם המשיכו לספר על חבריהם. החפץ חיים העיר להם שוב והתחנן לפניהם שידברו על סוסיהם ופרותיהם ולא על חבריהם. כשלא הועילו דבריו הוא ביקש מהעגלון שיוריד אותו מהעגלה. מוטב לו להישאר באמצע הדרך מלשבת בחבורת לצים ולהקשיב לדברי לשון הרע ורכילות. (מורשת אבות)

בעת מסעותיו למכור את ספר "חפץ חיים", נקלע ר' ישראל מאיר באחת השבתות לעיר ידבוונה והתאכסן בביתו של השוחט. כשהתכונן ליטול ידיים לסעודה שלישית, שמע שהשוחט מספר לאשתו שיוסף הקצב רימה את פלוני והבטיח לו כי הבשר משחיטת אתמול הוא בלי סירכא. ר' ישראל מאיר הסתלק מיד מהבית מבלי לדבר דבר. כשהשוחט הרגיש כי אורחו איננו, החל לחפשו בעיירה, עד שמצאו מיסב לסעודה שלישית באחד הבתים לשאלת השוחט, למה שינה פתאום את האכסניה שלו, השיב לו ר' ישראל מאיר שאינו  יכול להתאכסן יותר בביתו. אם יש למר טענות על הקצב, הרי זו שאלה של איסור והיתר ויש לקראו אל הרב או יש להוכיחו בינו לבין עצמו, אבל כיצד הוא מספר זאת לאשתו? הרי יש בזה משום לשון הרע. "הנני עוסק במכירת ספרים על זהירות מדיבורים אסורים, וכיצד אני רשאי להתאכסן בבית שמדברים בו לשון הרע?" סיים החפץ חיים את דבריו (מאורות גדולים).

פעם בא לרבי נפתלי אמסטרדם יהודי לבקש "היתר מאה רבנים" כדי להוסיף אשה על אשתו. ובינתיים הוציא על אשתו דיבה רעה ככל העולה על לשונו. ר' נפתלי הפסיקו ושאל אותו, אם כבר קיבל היתר ממאה רבנים על איסור לשון הרע. (מורשת אבות)

רבנו ה"חפץ חיים" כותב באריכות בספרו את חומר העוון של לשון הרע, שפעמים רק על ידי עקימת אף או קריצת עין אפשר להרוג בן אדם, וכמו שנאמר: "כי באפם עקרו שור" הוא יוסף הצדיק, שעליו נאמר: "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו".

מעשה מזעזע היה בארצות הברית באיזה תלמיד שהיה בביתו של הגאון מפוסקי הדור, רבי משה פינשטיין זכר צדיק לברכה, בארוחת בוקר, והנה על שולחנו של הגאון היו שני קנקנים עם שתי שקיות חלב, של שתי חברות שונות בהכשרים מדורים, והתלמיד היקר שלנו ראה את הגאון הנ"ל מושיט ידו לאיזו שקית, והחזירה למקומה, ולקח את השקית השנייה, מיד הסיק אותו בחור שהרב סומך על החברה השנייה, ולא על הראשונה, וחשב שיש "מצווה" לפרסם את הדברים לתועלת הרבים.

הלך לישיבה והתחיל לספר, וכן עשה בעוד ישיבות עד שלאט לאט החברה השנייה עמדה לפני פשיטת רגל, החליטה הנהלת המפעל ללכת לבית הרב לשאול איזה דופי מצא בחברתם, שפסל אותה. עלו ובאו לביתו, וכששמע הרב את דבריהם נבהל, קם והלך למקרר, והביא להם חלב של חברתם, באומרו שרק הבוקר שתה חלב שלהם, וכן כמעט בכל בוקר וערב, ואינו מבין מי המציא זאת.

ישב, חשב ונזכר, באותו מעשה וסיפר להם על חשדו בבחור שהיה אצלו, אך פשוט כשאחז בשקית החלב של אותה חברה, היא הייתה ריקה, ולכן לקח את השקית השניה, ורק ההבנה של אותו בחור גרמה לכל הצער, והשם הרע על אותה חברה.

כמה עלינו להיזהר בלשון הרע, שלא לדבר רע על שום יהודי, והזהירונו חכמינו זיכרונם לברכה, שהמדבר רע על יהודי, הוא כמוציא לעז על התפילין של הקדוש ברוך הוא, שכתוב בהם: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (עין בגמרא ברכות ו) וזוהי סיבת הצלת עם ישראל ממצרים, והיא מפתח הגאולה העתידה. (כותונת פסים)

שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

היצר הרע הוא כמו דייג ישנם שתי שיטות לדוג אחת ברשת ושניה בחכה, כך גם היצר הרע פועל ומכשיל אותנו בכמויות כמו "ברשת". ישנם אנשים שהיצר הרע לא יכול לתפוס אותם ניכשלים בכמויות כגון: אברכים שלומדים תורה לא נופלים בפח כל כך מהר כי חרדים לדבר השם. אז מה עושה היצר הרע צד אותם בחכה. אחד אחד כמו שהדג בא לחכה והדייג רואה שהחכה זזה אז הוא מושך את החכה ותופס אותו בלשונו. היצר הרע מגרה את האדם וכשהיצר מבחין שהוא אינו יכול להכשיל את האברך בעבירות ברשת שזו כמות גדולה הוא תופס אותו בלשון (בלשון הרע) ודג אותו עד כדי כך שקשה מאד להינצל מלשון הרע שאומרת הגמרא שאין אחד שניצל מלשון הרע ולכל הפחות מאבק לשון הרע.

אמרו חז"ל שלשון הרע הוא יותר חמור מכל העבירות, הקב''ה סולח ביום הכיפורים למי שעושה תשובה על עבירות של אדם למקום אך לא על עבירות של בן אדם לחברו, אלה האדם חייב לפייס את חברו. והראיה לחומרת העונש מהמרגלים שהוציאו דיבה על הארץ ונענשו במיתה שהתולעים אכלו אותם מלשונם ועד הטבור כלומר מידה כנגד מידה. כשם שנכשלו בלשון הרע התולעים אכלו את לשונם ומה אנחנו נאמר אם זה מה שקרה שהוציאו דיבה על הארץ שהיא חולות ואבנים דומם אז אם אנחנו נוציא דיבה על בן עליון נדבר לשון הרע על יהודי שהוא לא ארץ ישראל (דומם) הוא חלק אלוהך מימעל ממש אז עונשו הרבה יותר חמור.

הגה"צ ר' משה אהרון שטרן שליט"א, משגיח דישיבת קמניץ בירושלים, סיפר לי מעשה מהחפץ חיים זיע"א, אותו שמע בבחרותו בארה"ב, במהלך שיעור מפי הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ"ל.

פעם יצאו החפץ זיע"א ואדם גדול נוסף (ויודע אני מי היה אדם גדול זה), לנסיעה ארוכה בענין דחוף של מצוה, הדרך ארכה להם כמה ימי נסיעה, כי המקום שאליו נצרכו להגיע רחוק היה. בהגיעם לאחד המקומות, שמו מיד פניהם לתור להם מקום אכסניה למען יוכלו להשיב את נפשם מעמל הדרך ולהשביע רעבונם.

והנה, לאחר שמצאו אכסניה אצל שולחנה של בעלת בית יראת שמים, שהידורי הכשרות אצלה ענו על הדרישות המיוחדות של החפץ חיים וחברו למסע, ישבו שניהם וסעדו נפשם בתבשיל שהוגש להם. בתוך סעודתם נכנסה בעלת הבית ושאלה אותם האם האוכל ערב לחיכם. החפץ חיים ענה מיד: האוכל טוב מאד, ואילו אותו אדם גדול שחבר למסע אמר: כן, האוכל טוב למדי, אם כי חסר היה קצת מלח, אבל באופן כללי היה טוב מאד...

שמעה האשה ויצאה מהחדר, אבל מיד בצאתה מהחדר תפס החפץ חיים בידיו את זקנו וראשו ואנחת שבר בקעה מגרונו באומרו: אוי ואבוי, כל ימי נזהרתי בעצמי מלדבר ומלשמוע לשון הרע, ועתה נכשלתי פה ממש ששמעתי וקיבלתי לשון הרע, ואני מתחרט כבר על שנסעתי אתכם, ובודאי לא היתה מצווה בנסיעתי אתכם...

כשראה אותו אדם גדול כיצד התעטף החפץ חיים ביגון, נאחז חרדה ותדהמה, אך גם תמה תמיהה מסויימת: מה לו כי נזעק ונסער כל כך? ואולם מכיון שבחפץ חיים מדובר, פתח ושאל: מה כבר אמרתי, רבי ישראל מאיר, איזו לשון הרע היתה פה?...

ענהו החפץ חיים: כלום אין לשון הרע במה שאמרתם לבעלת הבית שהתבשיל חסר קצת מלח? הן לא היה שבישלה את האוכל כי אם המבשלת שהיא מעסיקה, וזו  אישה אלמנה, ומיד כששמעה את הטענה מפיכם על המלח, הלכה למטבח ופתחה בטענות על המבשלת המסכנה: למה לא שמת מלח בתבשיל, והמבשלת ענתה, כמובן, כי כן שמה מלח, ואז כבר הרעימה בעלת הבית את קולה וגערה בה באומרה לה: הלא הרבנים הסועדים על שולחני ואוכלים את התבשילים שבישלת אומרים שלא שמת מלח, וכיצד זה את אומרת אחרת? כך התווכחו השתיים, כשהמבשלת אומרת בביטחה ששמה מלח ובעלת הבית מטיחה בה וצועקת עליה שהיא שקרנית, שכן אם הרבנים אומרים שהאוכל חסר מלח, בודאי שהיא משקרת, והאלמנה התכעסה ואמרה ברוגז: בטוחה אני ששמתי מלח בתבשיל, ושומעה כך, אמרה לה בעלת הבית: אם את כה מעיזה פנים לומר על הרבנים שהם שקרנים, הרי את מפוטרת ממשרתך ואיני רוצה בך  יותר כמבשלת!...

חברו למסע של החפץ חיים, שכאמור אדם גדול היה, יושב ושומע בהקשבה מרובה לדברי החפץ חיים ופליאתו גוברת מרגע לרגע על דמיונו המופלג: מנין לו כל זה? איך הוא בונה מדיבור כל כך פעוט מגדלים באויר? ובגמר פליאתו הוא אומר: רבי ישראל מאיר, הנכם מגזימים!...

ענה לו החפץ חיים: אם כן, אם ברצונכם להיווכח שצדקתי, הבה ניכנס שנינו למטבח ונראה מה מתרחש שם...

קמו שניהם ונכנסו למטבח, ומצאו איך שתי הנשים נרגזות ונרגשות ומוחות דמעה מעיניהן, וכל זאת לאחר דיון ודיבור קולני ופוגע ולאחר שבעלת הבית הודיעה למבשלת שהיא מפוטרת, הכל כפי שתיאר החפץ חיים קודם לכן.

כשראה אותו אדם גדול מה שקרה, השתדל, כמובן, בכל כוחו לשנות את הדבר, הוא שילם טבין ותקילין עבור האלמנה כדי שתוכל לחזור למשרתה וכדי שישררו ביניהם השלום והשלוה!..(שאל אביך ויגדך)

מעשה שהיה הרה"ק רבי משה מפשעווארסק זצ"ל היה מפורסם בעולם החסידות כאחד הצדיקים הגדולים וכבעל רוח הקודש. במיוחד נודע כסופר סת"ם, שכל מה שכתב היה בקדושה ובטהרה ובכל הכוונות הדרושות. סיפרו עליו, כי פעם אחת קנה אצלו אחד מהצדיקים המפורסמים ספר תורה ונתן אותו למגיהים שיגיהו אותו, בהבטיחו להם שעבור כל טעות שימצאו, יתן להם עשרים רובל.

אחד מן המגיהים הללו היה אדם מרושע והחליט למצוא טעות בכל מחיר, מה עשה? הלך וביצע מעשה זדון, בעוותו במו ידיו את המילה "נגע", ואחר כך רץ לרבי והודיע לו שמצא טעות. הלך הרי לצדיק רבי משה מפשעווארסק וסיפר לו שמצאו טעות במלה "נגע".

נענה רבי משה ואמר: אותו מגיה הוא שקרן ורשע, מפני שאני אפילו זוכר את הכוונות שכיוונתי בשעה שכתבתי מלה זו, ובגלל מעשה זדון זה שעשה, יבוא עליו הנגע.

ואמנם, אותו מגיה נענש ונעשה מצורע. (שאל אביך ויגדך).

דבר ידוע הוא, כי בעת שפוקדת צרה אל ישראל, מתחילות הבריות לפשפש במעשיהן ולחפש אחר עוונות וחטאים.

כך ארע בשנת תר"ח, כאשר מגפת חולירע פרצה בעיר וילנה ובסביבתה. המחלה הקשה הפילה חללים רבים, והבריות פשפשו איש איש במעשיו ויש ששביררו אף במעשי הזולת כדי לחשוף את החטאים שגרמו למגפה הקשה.

אחד מאותם אנשים, שחיפשו חטאים לא רק בחדרי ליבם אלא גם אצל זולתם, הופיע בביתו של רבי ישראל מסלנט ולחש באזני הרב על אודות מעשיו הגרועים של פלוני. "בודאי עקב מעשיו הרעים פקדה אותנו המגפה הקשה", סיים האיש בהתרגשות.

כדרכו, האזין רבי ישראל בסבלנות לדברי האיש. ומשהשתתק הלה, אמר לו: "כידוע, ציותה התורה לשלוח את המצורע אל מחוץ לשלושת המחנות. ומדוע הורחק המצורע עד כדי כך? חכמינו זכרונם לברכה אמרו (במסכת ערכין ט"ז, ע"א), כי מחלת הצרעת באה על האדם בגלל עוון לשון הרע. יש אנשים הסבורים, כי איסור לשון הרע הינו מילה נרדפת להפצת דברי שקר. אך אין הדבר כן איסור לשון הרע כולל גם חיפוש חטאים ופגמים אצל הזולת! ועל כן אומרים לו, לבעל הלשון הרע: אם חושב אתה את עצמך למומחה במציאת חטאים ועוונות צא נא אל מחוץ למחנה. ושם, לכשתתבודד עם עצמך ימים רבים לא תוכל לחשוף את חטאי זולתך, אך תוכל בהחלט לחשוף ולגלות את כל העוונות שלך". (מעשיהם של צדיקים).

והאיש משה עניו מכל אדם (בהעלותך יב-ג)

שלמה המלך מהול בחכמתו העליונה "ויחכם מכל האדם" הרי מן הסתם היה גם הגדול שבענווים , שכן אין לך בעל גאווה אלא שוטה. משה רבנו מהולל בענוותו הגדולה, הרי מן הסתם היה גם חכם, שכן טבעו של שוטה להיות בעל גאווה. ובכן הרי היו שניהם גם חכמים מופלגים וגם ענווים מופלגים, מדוע איפוא מהללים את משה בענווה ואת שלמה המלך בחכמה?

ברם, הדין הוא כי "רב שמחל על כבודו כבודו מחול, מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול". משה רבנו היה בבחינת רב, שכן למד תורה ישראל, הרי יכול היה לנהוג בעניות, מהולל הוא איפוא בעניות. אבל שלמה שהיה מלך, הרי לא היה יכול למחול  על כבודו ולנהוג תמיד בעניוות, מהולל הוא איפוא בחכמה. חכמתו התבטאה בזה שהקפידו כלפי חוץ על כבוד המלכות, נשאר בכל זאת מבחינה פנימית העניו המופלג ביותר... (מעיינה של תורה בשם הרה"ק מהר"י ז"ל מרוזין).

ויהי כאשר העלה דוד את ארון ה' מבית עובד אדום אל עיר דוד, ותראהו מיכל אשתו מכרכר ומפזז לפני ה' ותבז לו בליבה. ויעל דוד עולות ושלמים ויברך את העם בשם ה', ויחלק לכל העם מאיש ועד זקן חלת לחם אחת, ובשר אחד וילך כל העם איש לביתו.

וישב דוד לביתו ותצא מיכל בת שאול לקראתו ותאמר, מה שפלת היום ומה נכלמת הן מלך אתה על ישראל, ובכל זאת נגלית היום לעיני אמהות עבדיך כהגלות נגלות אחד הריקים, עתה רואה אנכי כי משפחת אבי היתה נאה ממך מעודם לא נראה פס ידם ורגלם ועקבם מגולים, ויהיו כל בני בית אבי מכובדים ממך ויען דוד את מיכל אשתו ויאמר, אנשי בית אביך רדפו אחר הכבוד ולא שמו לב לכבוד ה' ותפארתו, אולם אנכי לא ארדוף אחר הכבוד, ולא אשים אליו ליבי טוב לי כבוד ה' והדרו מאלפי תהילות ותשבחות אשר ישבחוני בני האדם בראותם אותי מתכבד ומתהדר.

והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה (בהעלותך יב-יג)

בהיותו מהלך פעם ברחוב, שמע רבי משה פיינשטיין קול קורא: "משה! משה!" בהביטו סביב, ראה כי זהו קולו של מכר, אשר ישב ליד הגה מכוניתו, מבלי להניד עפעף, ניגש ר' משה אל המכונית.

האיש הבין שר' משה חשב שהקריאה היתה מכוונת אליו והסמיק מרוב מבוכה, הוא אמר: "תוך כדי נהיגה הבחנתי בבני משה, פה ברחוב, לא הייתי מעלה בדעתי לקרוא לראש הישיבה בצורה כה פשוטה. נוסף לכך, לו הייתי מבקש לדבר עם ראש הישיב, הייתי יוצא ממכוניתי וניגש אליו. לא הייתי מעיזלבקש מראש הישיבה כי יבוא אלי..."

ר' משה הבטיחו נאמנה כי אין לו סיבה לדאגה: "זה שנים רבות שאיני מייחס כל משמעות לדברים הללו..." (ספר "רבי משה פיינשטיין" לוקט ממורשת אבות).

באסיפת רבנים שהתקיימה בפטרבורג בהשתתפות גדולי הדור, השתתף גם הגאון רבי יוסף דב, רבה של בריסק, הגאון הנ''ל הקשה קושיה חריפה בשם בנו ר' חיים והתפתח ויכוח סוער בין הרבנים שנוכחו במקום. לאחר מכן תירץ הגאון הנ''ל תירוץ אחד שלו ותירוץ נוסף בשם בנו ר' חיים אשר הפליאו את השומעים.

רבי יצחק בלאזר שנכח באותה אסיפה ישב כל הזמן ולא פצה את פיו. ר' יוסף דב תמה ואמר: הזהו שאומרים עליו אדם גדול הוא?

כשבא לביתו ביקש שיביאו לפניו את הספר "פרי יצחק" כדי לתהות על קנקנו, ולהפתעתו מצא שם את הקושיה עם שני התירוצים. השתומם ר' יוסף דב ואמר: כמה גדולה מידת ענוותנותו של ר' יצחק בלאזר.

מעשה שהיה כשעלה המשגיח הגה"צ רבי אליהו לאפיאן זצ"ל לארץ ישראל, עורר הדבר שמחה רבה אצל ראשי הישיבות, וטבעי הדבר שרבים מהם פנו אליו וביקשו אותו לבוא ולהשמיע שיחות מוסר בפני תלמידיהם, אבל רבי אליהו דחה את כולם, באומרו: "באתי לארץ ישראל ע"מ לעסוק רק עם עצמי, ולא כדי להתמסר לאחרים".

משגברו עליו הלחצים עד מאוד ולא הירפו ממנו, נסע לבני ברק ונכנס אל החזון איש זי"ע, ובגמר השיחה בירך אותו החזון איש: "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו להגיד"!...

נתרצה רבי אליהו ובאחת משיחות המוסר הראשונות שהשמיע מאז נעתר לבקשת החזו"א, סיפר משל באדם שתעה ביער עבות ולא מצא את הדרך לצאת ממנו, והנה לאחר שעברו עליו כמה ימים בסבך הזה גילה לפתע אדם עומד לפניו, וכמובן שמח מאד על כך, ומיד שאל אותו: היודע אתה איזה דרך מוצא מן היער הסבוך הזה? השיב האיש: כמוני כמוך תועה אני ביער מזה זמן רב אבל יתרון אחד יש לי עליך, שאני יכול לומר לך היכן לא ללכת...

וסיים רבי אליהו ואמר: וכי אני יכול לומר מוסר? כלום תיקנתי את דרכי באון שאדע איך יוצאים מסבך היער? מי אני ומה אני, אבל זאת כן אוכל לומר: מכיון שזקן אני וכבר עברתי כברת דרך גדולה בסבך היער של העוה"ז, ולכן אוכל לומר היכן לא לא ללכת!...

מעשה שהיה: הרב ר' יעקב יצחק רודרמן זצ"ל, מייסד וראש ישיבת "נר ישראל" בבלטימור, סיפר לי עובדה מופלאה על הג"ר ברוך בער זצ"ל, עד כמה מאס בכבוד ובחל בזה.

הדבר היה לעת שהגיע רבי ברוך בער לארה"ב במסעו למען ישיבתו בקמניץ. אחד מתלמידיו אירגן לכבודו: ארוחת צהרים ובמעמד כל הנדיבים שהתאספו, התחיל אותו תלמיד להציג בפני הקהל את תאריו של רבי ברוך בער זצ"ל, את גדלות התורה שלו ואת צדקותו המופלגת.

כששמע זאת רבי ברוך בער זצ"ל התחיל להראות סימנים של חוסר סבלנות, כי בענונותו לא מסוגל היה לשמוע את כל שפע דברי התהילה והשבח שהרעיפו עליו, ועם כל רגע שעבר נטרדה מנוחתו יותר ויותר, עד כי פנה בקול לנואם: שקר הוא, אינו אמת, אין הנואם דובר נכונה!...

התלמיד כופף מיד את עצמו ולחש לאוזן רבו: רבי, הלא הגעתם לאמריקה כדי לאסוף כספים והתרים את הקהל למען הישיבה, וכאן באמריקה מוכרחים לדבר בשפה הזו, כי אחרת אין שום סיכויים להצליח בערב כזה, וככל שירבו התהילות והשבחים כך  יגדלו הסכומים שיתרמו...

 שמע זאת רבי ברוך בער והניע בידו בתנועת ביטול, באומרו: טוב, דבר, אבל הוא תפס בקצות שרווליו וחיפה בהם על שתי אזניו כדי ששוב לא ישמע את דברי השבח והתהילה, וכך המשיך לשבת עד לגמר הנאום של תלמידו. מחזה זה חזר ונשנה בערב נוסף שערכו לכבודו, ולאחר גמר המסיבה, כשהלך עם תלמידו לאכסניית, דיבר בהתמרמרות רבה על הגורל המר שנפל בחלקו, שכך מרעיפים עליו שבחים בלי גבול.

כשהגיעו לאכסניה, דאג בעל הבית להזהירו מראש לבל יאכל מהדגים שהוגשו לשולחן, שכן הוא חושש שאינם טריים כל כך והם עלולים לגרום לו להרעלת קיבה. אך רבי ברוך בר לא שם לב לדברים הללו ואכל מן דגים. לאחר סיום הסעודה נכנס לחדר שהכינו לו מבעוד מועד, וככל יתר בני הבית אף הוא עלה על יצועו לנוח את מנוחת הלילה, אך כעבור זמן מסויים, כשכל בני הבית כבר נמו את שנתם, התעורר לפתע בעל הבית בשומעו קול של הקאה. הוא התקרב לדלת חדרו של רבי ברוך בער ומיד התחוור לו כי האורח הדגול הוא המקיא.

בראותו כך נכנס אליו בחרדה באומרו לו: הלא הזהרתי את הרב לבל יאכל מדגים אלה. אלא שרבי ברוך בער ענהו: כלום אתם חושבים שאני מקיא בגלל הדגים? לא מיניה ולא מקצתיה. אני מקיא מכיון שמעי התחילו להתהפך בקרבי מחמת בחילה וגועל מרוב השבחים והתהילות שהמטירו עלי בימים האחרונים עד כי חשתי צורך להקיא בגלל זה!... (שאל אביך ויגדך).

מעשה שהיה בימיו של ה"חוזה מלובלין: ישב על כס הרבנות בעיר לובלין רבי עזריאל הורביץ. הוא הצטיין בחריפותו הרבה, ועל כן כונה "ראש ברזל".

דרכו של רבי עזריאל שונה היתה מדרכו של ה"חוזה", ועל כן לא סמך ידיו על האספות המוני חסידים בביתו של ה"חוזה".

פעם אחת פנה רבי עזריאל אל ה"חוזה" בשאלת תמיהה: הן ה"חוזה" עצמו יודע שאין הוא רבי ומדוע אפוא מדריך הוא אחרים לפי מנהגיו?

השיבו ה"חוזה": "וכי מה באפשרותי לעשות, הרי הבריות באים אלי מעצמם, לא אני הוא זה שקורא להם!"

אמר רבי עזריאל: "אם כך, יש לי עצה: בשבת הבאה יפרסם ה'חוזה' קבל עם ועדה כי איננו רבי, או אז יחדלו לבוא אליו".

קיבל ה"חוזה" את עצת הרב, בשבת הבאה הודיע ברוח שבורה לכל קהל החסידים, שאך ורק אדם פחות ערך הוא  ועל כן אל להם לדבוק במנהגיו ולבוא לבית מדרשו.

ואולם, במקום שיחדלו החסידים להסתופף בצלו, הושגה בדיוק המטרה ההפוכה: החסידים התלהבו עד מאד מדברי הענוה וההשפלה של רבם, ואף הם נסו החדיר בעצמם ענוה לא יפלא אפוא, כי הדבקותם בדרכו של הצדיק גברה עוד יותר משהיתה...

כשנזדמנו שוב החוזה  ורבי עזריאל יחדו, סיפר ה"חוזה" כי אמנם נהג הוא כעצת הרב, אך העצה כלל לא הועילה!

יעץ לו רבי עזריאל: "דרכם של חסידים היא לאהב את הענוה ולהתרחק מן הגאוה. יגיד להם אפוא, לחסידיו, כי הוא מהצדיקים האמיתיים. או אז לכשישמעו החסידים דברי גאוה אלו ימהרו ויעזבובו..."

שמע זאת ה"חוזה" והשיב: "אמנם אינני רבי, אך גם שקרן אינני. כיצד אוכל לומר על עצמי שהנני צדיק אמיתי??"

 

מעשה שהיה בליל ראש השנה. התפילה בבתי הכנסת כבר נסתיימה, "לשנה טובה תכתבו ותחתמו" מאחלים בשעה זו יהודים איש לרעהו בכל אתר ואתר, הכל פוסעים בתחושת חג מהולה בכבוד ראש לעבר בתיהם, להסב לסעודת החג.

ואולם, באחד מרחובותיה של ירושלים נראה שאיש אינו נחפז לביתו הפוך הוא, המונים מצטופפים באותו רחוב,, וכולם כולם חפצים להכנס ולו רק לרגע אחד, אל הבית השוכן בקרן הרחוב.

בית זה מעונו של האדמו"ר רבי ישראל אלטר מגור הוא. ועתה, בליל התקדש החג ובפרוס השנה החדשה את כנפיה חפצים המונים מיהודיה של ירושלים, ואף כאלה שמרחוק באו לזכות ולהתברך בברכת "שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה" מפי האדמו"ר הקדוש.

בדחילו ורחימו ממתינים האנשים. רבים מהם נמנים עם חסידיו של האדמו''ר, אך לצדם נתן למצוא יהודים מכל העדות ומכל שכבות הציבור כאלה הלבושים בלבוש זה או אחר, צעירים לצד זקנים אדמו"רים וראשי ישיבות לצד המוני העם מטרה אחת להתברך מפי הרבי הקדוש.

שורה ארוכה של יהודים נפעמים עוברת במשך שעות על פני הצדיק. והרבי, ניצב על מקומו ומברך את היהדים הנרגשים בברכת "שנה טובה". בעיניו המפיקות אהבה  ומסירות סוקר האדמו''ר את קהל העוברים, לזה מעניק חיוך של עדוד לאחר שולח מבט של תשומת לב. וכל אחד מבין העוברים חש בצאתו, כאילו זכה בתשמת לב מלאה מצד הרבי.

שעות רבות עוברים היהודים על פני האדמו"ר, ועדיין גדול הקהל הממתין בחוץ, ומן הרחובות הסמוכים ממשיכים לנהור יהודים המבקשים להתברך.

האנשים שעדיין לא התברכו ממתינים בצפיה. והנה עוברת שמועה: "האדמור ציוה לסגור הדלת לשעה קלה!"

הממתינים אמנם ממהרים לעזוב את המקום. איש מהם אינו מוכן לותר על ברכתו של הצדיק. הם ממשיכים לחכות, ובינתיים עוברות חולפות השערות מפה לאוזן:

"שמא התעייף הרבי וברצונו לנוח קמעה?"

"ואולי אחד הבאים הפנה אליו ענין חשוב, ועל הרבי להתייחד עמו ולדון בענין הדחוף?"

השמועות עושות להן כנפיים. הקהל ממשיך לחכות. אך את הסיבה האמיתית לסגירת הדלת שמעו רק אותם אנשים שעמדו בראש השורה, ועמדו להכנס לרגע קט אל הרבי.

מבעד לסדק שנותר עם סגירת הדלת מבחינים העומדים באדמו"ר. ביראת כבוד הם מתבוננים לעברו. הרבי מהלך כה וכה בחדר והנה שפתיו ממלמלות דבר מה. הממתינים מטים אוזן קשבת, ואכן הם מבינים את המילים "אל תבואני רגל גאוה!" כך מתפלל האדמו"ר מגור שעה שבחוץ ממתין לברכתו תור ארוך ארוך של יהודים...(מעשיהם של צדיקים).

רבי עקיבא איגר וידידיו רבי יעקב לוברבוים רבה של ליסא בעל נתיבות המשפט באו לוורשה לכנס גדול של רבנים. יצאו יהודי וורשה אל שער העיר לקבל את פניהם של שני גדולי הדור. בכבוד רב הובילום במרכבה הדורה רתומה לשני סוסים, והכניסום לעיר בקול תרועת המון חוגג. מרוב התהלבות לכבוד נושאי דגל התורה, התירו אנשים את הסוסים מהמרכבה, רתמו עצמם במקום הסוסים והסיעו את המרכבה.

כשהרגיש רבי עקיבא איגר בדבר, אמר: למי כל הכבוד הזה, אם לא לר' יעקב מליסא? ירד מן המרכבה ונבלע בין ההמון מרוב צפיפות לא הכירו בו' והוא כיתר ההמון הנלהב, הצטרף להסיע את המרכבה. ר' יעקב מליסא אמר בלבו למי כל הכבוד הגדולה זה אם לא לר' עקיבא איגר גאון הדגור? ירד גם הוא מן המרכבה והצטרף לאנשים המסיעים . כך הסיעו והסיעו עד שהרגישו שהיא ריקה מאדם. (מורשת אבות).

אשה אחת נהגה לטלפן לר' משה פעמים אחדות בשאלות הלכתיות פשוטות למדי, לעתים קרובות היא נהגה לצלצל פעמיים ושלוש, רק כדי לוודא שאכן שמעה נכון את התשובה, מישהו עמד ליטול את השפורפרת ולהסביר לה שהיא מבזבזת את זמנו היקר של ראש הישיבה, "לא", עמד על כך ר' משה, "היא חוששת, ואין היא יכולה לנהוג אחרת".

ליד דלתו של ר' משה ניצבה פעם אשה וביקשה לדבר איתו. כאשר נאמר לה כי הוא עסוק, התעקשה האשה לדבר עמו, והסבירה כי היא מבקשת ממנו שיתרגם לה מכתב שהגיע מאחותה מרוסיה, האדם שעמד בפתח נדהם: "אין להטריד את ראש הישיבה בדברים כגון אלו!" "מה פירוש?" התרעמה האשה, "והרי הוא עשה זאת עבורי כבר עשרים שנה!" ("רבי משה פיינשטיין")

הגאון הצדיק ר' יצחק מאיר מגור ז"ל בעל "חידושי הרי"ם" סיפר שבימי הרב הקדוש רבי אלימלך מליז'נסק ז"ל היה רב אחד צדיק נסתר, אב"ד בעיר אחת קטנה. והנה ראה השמש של אותה עיר כי בכל יום באים אל הרב שני אנשים זקנים בעלי הדרת פנים, ולאחר שהולכים בא איש אחד ושואל על שני האנשים הזקנים הללו, אם היו עתה פה אצל הרב ולהיכן הלכו משם. כאשר ראה השמש את החזיון הנפלא הזה בכל יום ויום, תמה מאוד, ופעם אחת הרהיב עוז לשאול את הרב לפשר החזיון. הרב היה צדיק תמים מאוד, וחשב בתמימותו שכמו שבאים אליו כן הם באים לכל האנשים, ולכן השיב בתמהון לשמש:

למה לא תדע? הלא שני הזקנים הם אליהו ואלישע. והאיש האחרון שבא תמיד לשאול עליהם הוא גיחזי משרת אלישע: וזהי ענשו שרודף תמיד אחריהם ואינו יכול להשיגם ולראותם, שכן רצונו דרוש מהם טובה ותיקון, אבל עדיין אינו ראוי לכך.

כשמוע השמש את הדברים האלה אחזתו רעדה מגדולתו וקדושתו של הרב, וברוב התפעלותו לא יכול להתאפק וסיפר הדברים לאנשי העיר. נעשה רעה והתרגשות גדולה בעיר, כי לא ידעו עד היכן מגיע גודל קדושת הרב שלהם. כאשר נודע הרעש שבעיר להרב, חדל השמש לראות עוד את החזיון הפלא הזה. הלך ושאל את הרב:

מה יום מיומיים? מדוע לא באו היום הזקנים?

השיב הרב:

מכיוון שנזדעזתי מהרעש שנעשה בעיר, וראיתי ונוכחתי שהצדיקים האלה אינם באים אלא אלי בלבד, אמרתי לצדיקים: מאחר שאתם באים רק אלי ולא לאחרים, שוב אינני רוצה בביאתכם. (סיפורי חסידים).

והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה  (בהעלותך יב-ג)

הענוה היא סולם לעלות לדרכי הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "ידרך ענוים במשפט וילמד ענוים דרכו" (תהילים כה, ט) וממנו יגיע להשיג יראת השם ברוך הוא, שנאמר (משלי כב, ד): "עקב ענוה יראת ה'" השכינה שורה על הענוים, שנאמר: "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח" (ישעיה נז, טו) שהרי הקדוש ברוך הוא הניח כל הרים וגבעות והטה ענונותו על הר סיני וירד למטה, וכתיב "הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך" (שם כו יט) מי שנעשה שכן לעפר בחייו בעולם הזה יחיה לעולם הבא, וכתיב: "כי רם ה' ושפל יראה" (תהילים קלח ו) ומי שמשים ליבו רך כבשר תפילתו נשמעת, דכתיב (ישעיה סו כג) "יבוא כל בשר להשתחות לפני אמר ה'" (סוטה ה ע"א) וכתיב: "שומע תפילה עדיך כל בשר יבואו" (תהילים סה, ג).

צריך האדם שיתנהג במענה רך כמו שנאמר: "מענה רך ישיב חמה" (משלי טו א) ובקול נמוך, כי זה מדרך השפלות, כמו שנאמר: "ושפלת מארץ תדברי ומעפר תשח אמרתך" (ישעיה כט ד), ולא יתעסק בנוי המלבושים והתכשיטים, כמו שנאמר: "הורד עדיך מעליך" (שמות לג ה), ויהיו תמיד עיניו שחות, כמו שנאמר: "ושח עינים יושיע" (איוב כב, כט) ולא יתעסק בתענוגים, כענין שנאמר: "צדיק אוכל לשובע נפשו" (משלי יג כה) כל אלו הם סמני הענוה (אורחות צדיקים).

אדם ענו תמיד מודה על האמת ולא מנסה לתרץ את כישלונותיו משתדל להיות מהנעלבים ולא מן העולבים כי מבחינת הענו הוא מזיד והזולת שוגג ודן את כל אחד לכף זכות

הקב"ה אוהב את הענוים שנאמר "ולענוים נתן חן". ידוע שמי שהצטיין במיוחד במידת הענוה היו אברהם אבינו דוד המלך ומשה רבנו. אברהם אבינו אמר "עפר ואפר אנוכי"...

דוד המלך אמר "אני כתולעה"...

ומשה רבנו אמר "ואנחנו מה"...

מכאן הראיה שמשה עניו מכל אדם על פני האדמה כי אברהם אבינו ודוד המלך דימו את עצמם לדברים נחותים מרב הענוה כמו עפר ואפר ותולעת. אך זה בכל זאת משהו ואילו משה רבנו החשיב את עצמו לכלום אפס "ונחנו מה"...

וזה  רמוז בפסוק ומשה עניו מכל האדם עלי האמות

אדם זה ר"ת אברהם דויד משה

ועוד אברהם אבינו ודוד המלך שאמרו דיברהם זה היה בדיאלוג כלפי הקב"ה ומה הפלא? ברור שכולם שפלים ביחס אין סופי אליו  יתברך לעומת משה רבנו שאמר ואנחנו מה כלפי רשעים שהיו כמתאננים.

והענן סר מעל האהל והנה מרים מצרעת (בהעלותך יב-י)

רואים את מידת הקב"ה וקפדנותו לגבי תלמידי חכמים שאוי לו למי שמוציע עליהם לשון הרע. אנחנו למדים מהפרשה שאפילו מרים הנביאה נפגעה מהוצאת לשון הרע על תלמיד חכם שידתו של הקב"ה מידה נגד מידה והענישה בצרעת שמצורע נוטריקון מוציא רע. כבר ביארנו בפרשת מצורע שאז מי שדיבר לשון הרע קיבל צרעת. וכן כך קרה גם בחטא המרגלים שהוציעו דיבה על הארץ וכשמתו אכלו אותם תולעים מהלשון שאיתה הם חטאו, ומידה כנגד מידה לא בטלה.

ויצעק משה אל ה' א-ל נא רפא נא לה (בהעלותך  יב-יג)

רבי אברהם מרדכי מגור ורבי מאיר יחיאל מאוסטרובצה הזדמנו יחדיו ונקשרה ביניהם שיחה. במהלך השיחה הזכיר רבי מאיר יחיאל את שמו ושם אמו ובקש מהאדמו"ר מגור שיתפלל בעבורו לרפואה שלמה.

כדי רגע השתומם רבי אברהם מרדכי, אך מיד אמר: "בגמרא, במסכת ברכות ל"ד, נאמר: "כל המבקש רחמים על חברו (בפניו), אין צריך להזכיר שמו שנאמר: "א-ל נא רפא נא לה'. כך התפלל משה וכלל לא הזכיר את שמה של מרים. מדוע אפוא הזכיר מר את שמו בפני?"

השיב רבי מאיר יחיאל: "ובכל זאת גם באותו פסוק נרמז שמה של מרים ושם אמא. נאמר "רפא נא" ובגימטריא עולות מאותיות אלו המילים מרים יוכבד שם החולה ושם אמא...(מעשיהם של צדיקים).