פרשת בחוקותי

פרשת בהר – בְּחֻוקֹּתַי ,אימתי נשב לבטח בארצנו ?

פרטים
קטגוריה: פרשת בחוקותי
פורסם בחמישי, 11 מאי 2023 12:42
נכתב על ידי Super User
כניסות: 336

פרשת בהר – בְּחֻוקֹּתַי ,אימתי נשב לבטח בארצנו ?

מאת: אהובה  קליין

השבת אנו קוראים שתי פרשיות   "בהר- בחוקותי "

פרשת "בהר" פותחת  בפסוקים: " וַיְדַבֵּר ה' אֶל -מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר.  דַּבֵּר אֶל -בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל -הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם--וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַה'.  שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת - תְּבוּאָתָהּ.  וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ--שַׁבָּת, לַה':  שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר.  אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת -עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר:  שְׁנַת שַׁבָּתוֹן, יִהְיֶה לָאָרֶץ". [ויקרא  כ"ה, א'-ו']

פרשת "בחוקתי" פותחת בפסוקים:

אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת -מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם.  וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ.  וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת -בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע; וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם.  וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד; וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה, מִן -הָאָרֶץ, וְחֶרֶב, לֹא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם".ויקרא כ"ו, ג'-ז]

השאלות הן:

א] מה  מבטא ההר בכלל ומה המיוחד בהר סיני?

ב] המשותף לפרשת בהר ולפרשת בחוקותי?

ג] הדרך להשיג את קירבת אלוקים.

תשובות.

משמעותו של כל הר והייחוד בהר סיני.

ההר- הוא שטח מורם מעל הקרקע , בולט בנוכחותו וכבר ממרחקים ניתן לראותו . בתנ"ך ניתן למצוא דוגמאות לסוגים שונים של הרים.

"הר האלוקים", "הר הבית", "הר  הזיתים". "הר ציון", "הר עשיו", "הר חרמון". "הר גריזים".....

קבלת התורה  הייתה על הר סיני , ישראל היו עומדים מול ההר, על כך אומר ישעיהו הנביא: "כָּל - יֹשְׁבֵי תֵבֵל, וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ, כִּנְשֹׂא- נֵס הָרִים תִּרְאוּ, וְכִתְקֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ".[ישעיהו י"ח, ג']  - כוונת הנביא ישעיהו: כשם שעם ישראל ראה נסים על הר סיני  בעת קבלת התורה  - כך עתיד עם ישראל לראות נסים בהר ציון .

כפי שנאמר לגבי הגאולה העתידית:"וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן, לִשְׁפֹּט אֶת-הַר עֵשָׂו; וְהָיְתָה לַה', הַמְּלוּכָה". [עובדיה א', כ"א]

דוד המלך שואל : מי יעלה בהר ה' ?  כפי שנאמר: "מִזְמוֹר, לְדָוִד:    ה', מִי -יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ; מִי -יִשְׁכֹּן, בְּהַר קָדְשֶׁךָ. הוֹלֵךְ תָּמִים, וּפֹעֵל צֶדֶק;    וְדֹבֵר אֱמֶת, בִּלְבָבוֹ". [תהלים  ט"ו, א-ג]

ההרים והגבעות הם גבוהים גם מבחינה רוחנית.

כדאי לדעת: אבותינו: אברהם, יצחק ויעקב - מכונים בשם: הרים ואילו האימהות: שרה, רבקה ,לאה ורחל נקראות: גבעות.

כדברי ישעיהו הנביא:" "...וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּגְבָעוֹת  מֹאזְנָיִם". [ישעיהו מ', י"ב]

הייחוד של הר סיני: זהו ההר הנמוך בהרים וזאת כדי  ליידע אותנו על חשיבות הענווה והצניעות.

התורה מתבוננת על  מידת הגאווה כדבר שלילי.

צפניה הנביא מגלה לנו - כי בעתיד יבוא יום ואלוקים יסיר מעם ישראל את הגאווה:

"בַּיּוֹם הַהוּא, לֹא תֵבוֹשִׁי מִכֹּל עֲלִילֹתַיִךְ, אֲשֶׁר פָּשַׁעַתְּ, בִּי:  כִּי -אָז אָסִיר מִקִּרְבֵּךְ, עַלִּיזֵי גַּאֲוָתֵךְ, וְלֹא -תוֹסִפִי לְגָבְהָה עוֹד, בְּהַר קָדְשִׁי". [צפניה ג', י"א]

הרמב"ן באיגרתו - איגרת הרמב"ן: מתאר את חשיבות מידת הענווה:

"וְכַאֲשֶׁר תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הָעֲנָווָה, שֶׁהִיא מִדָּה טוֹבָה מִכָּל הַמִּידּוֹת טוֹבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ"ב ד): "עֵקֶב עֲנָוָה, יִרְאַת ה'". וּבַעֲבוּר הָעֲנָווָה, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הַיִּרְאָה, כִּי תִיתֵּן אֶל לִבְּךָ תָּמִיד: מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ..."[ חשוב לומר את האיגרת הזאת במלואה-פעם אחת בשבוע]

בהר סיני - עם ישראל קיבל את התורה – באחדות מלאה – כפי שנאמר בלשון יחיד : ".. וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" [שמות י"ט, ב']

מתוך המילה:"  וַיִּחַן העם" נלמד - כי בני ישראל היו מאוחדים כאיש אחד בלב אחד - בעת מעמד הר סיני-היינו- קבלת התורה.

" וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע".[שמות כ"ד, ז']המשמעות של בני ישראל הייתה:

על פי ספורנו: "נעשה ונשמע". "נעשה לתכלית שנשמע בקולו, כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס. (ע"פ אבות א, ג), כעניין "עושי דברו לשמוע בקול דברו" (תהלים ק"ג, כ)

על פי רשב"ם: נעשה ונשמע. נעשה מה שדיבר וגם נשמע מה שיצוונו עוד מכאן ולהבא.

המשותף בין פרשת בהר לפרשת בחוקותי :

בעוד שבפרשת בהר התורה מתארת את המצוות ורש"י טוען: כמו שמצוות שמיטה נאמרה על הר סיני - על כל פרטיה ודקדוקיה - כך כל מצוות התורה נאמרו על  הר סיני.

בפרשת בחוקתי  מתארת התורה את פסוקי התוכחה לישראל במידה שיפרו , חלילה, את  שבועתם  שנשבעו ביום מעמד הר סיני.

ברוב הקהילות נוהג בעל הקורא לקרוא פסוקים אלה - בקול נמוך ובחיפזון ויש גם כאלה היוצאים באותו זמן מבית הכנסת - מתוך חשש לעקוב  אחר פסוקים אלה - זאת עד סוף קריאת פסוקי התוכחה.

ה"חפץ חיים" אומר על כך: המנהג הזה הוא משל לאדם שהוזהר להימנע מללכת בדך מסוימת המלאה במכשולים - דוגמת קוצים וברקנים ומיני חיות  טורפות - אך האיש עושה עצמו שאינו מקשיב לכל המזהירים  ובשעה שפוסע  בדרך המסוכנת מכסה את ראשו בכסות - כדי שלא יראה את כל המכשולים בדרכו ואת החיות המהלכות בה - אדם זה אינו מעלה בדעתו כי התנהגות זאת גורמת לא רק  להקטנת הסכנות- אלה אף מגדילה את הסכנות והאיומים כלפיו.

כך הם אותם אנשים היוצאים מבית הכנסת בעת קריאת פסוקי התוכחה.

הדרך להשיג את קרבת אלוקים.

בפרשת בחוקותיי: נאמרו אוצרות של ברכות ביניהם: הברכה שעליה חוברו  שירים רבים מאת משוררים - זוהי  ברכת השלום שהכול מייחלים לבואה ולמימושה - מזה דורות ושנים:. "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד"

חז"ל מעירים על תחילת  פסוקי הברכות המתחילים באות א'

"אִם- בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ,....ומסתיימים באות ת': " וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת". מכאן לומדים אנו: כי על עם ישראל  מוטל לקיים את כל המצוות בתורה מא' עד ת' - כתנאי להשגת כל הברכות.

על מנת לקיים  בפועל את כל התורה - חייב לזכור כל יהודי כי קבלת התורה בהר סיני - הוא  חוזה נצחי בין עם ישראל לקב"ה - על פי המילים שאמרו כאיש אחד  בלב אחד: "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע".

דוד המלך  מדבר על-חשיבות  יראת אלוקים: "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה' שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם תְּהִילָּתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד" [תהלים  קי"א י]

רק אדם – בשר ודם. הנחשב לנזר הבריאה ומורם מעל כל בעלי חיים זכה  ביראת ה'.

ניתן להגיע ליראת אלוקים - על ידי התבוננות במעשה הבריאה האלוקי - בדומה לאבי האומה - אברהם אבינו שגילה את האמונה באל אחד וזכה להפיץ את האמונה  לכל הדורות.

במסכת אבות [ג', ט']  נאמר: "רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא אוֹמֵר: כָּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת;ְ כָל שֶׁחָכְמָתוֹ קוֹדֶמֶת לְיִרְאַת חֶטְאוֹ, אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַייֶּמֶת,.

לסיכום, לאור האמור לעיל - ניתן ללמוד כי על ידי קיום מצוות התורה זוכים לכל הברכות ובמיוחד לשלום בארצנו הקדושה  שעליה השכינה שורה  כדברי דוד המלך:

"וַיִּתֵּן לָהֶם, אַרְצוֹת גּוֹיִם;    וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ.  בַּעֲבוּר, יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו--    וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ;" [ תהלים ק"ה, מ"ד- מ"ה]

יהי רצון שנזכה בקרוב לקיים את התורה ככתבה ולשונה כנבואת הנביא: עמוס: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה', " [עמוס, ח', י"א]

 

 

פרשת בחוקותיי - מהו הקשר בהפטרה?

פרטים
קטגוריה: פרשת בחוקותי
פורסם בחמישי, 19 מאי 2022 07:45
נכתב על ידי Super User
כניסות: 252

פרשת  בחוקותיי - מהו הקשר בהפטרה?

 מאת: אהובה קליין.

 פרשה זו פותחת במילים: "אִם -בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת -מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם.  וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִיתֵּן פִּרְיוֹ.  וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע; וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם.  וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד; וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה, מִן-הָאָרֶץ, וְחֶרֶב, לֹא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם".  [ויקרא כ"ו, ג-ז]

בהמשך נאמר:

"וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי, בְּתוֹכְכֶם; וְלֹא-תִגְעַל נַפְשִׁי, אֶתְכֶם. וְהִתְהַלַּכְתִּי, בְּתוֹכְכֶם, וְהָיִיתִי לָכֶם, לֵאלֹהִים; וְאַתֶּם, תִּהְיוּ-לִי לְעָם.  אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִהְיֹות לָהֶם, עֲבָדִים; וָאֶשְׁבֹּר מֹוטֹות עֻלְּכֶם, וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת. 

וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ, לִי; וְלֹא תַעֲשׂוּ, אֵת כָּל -הַמִּצְוֺת הָאֵלֶּה.  וְאִם -בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ, וְאִם אֶת-מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם, לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת –כָּל -מִצְוֺתַי, לְהַפְרְכֶם אֶת-בְּרִיתִי.  אַף-אֲנִי אֶעֱשֶׂה-זֹּאת לָכֶם, וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת-הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת-הַקַּדַּחַת, מְכַלּוֹת עֵינַיִם, וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ; וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם, וַאֲכָלֻהוּ אֹויְבֵיכֶם. וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם, וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹויְבֵיכֶם; וְרָדוּ בָכֶם שֹׂונְאֵיכֶם", [שם, כ"ו, י"א-י"ח]

בהפטרה [בספר ירמיהו] אנו קוראים:

"ה' עֻזִּי וּמָעֻזִּי, וּמְנוּסִי--בְּיוֹם צָרָה; אֵלֶיךָ, גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי-אָרֶץ, וְיֹאמְרוּ אַךְ-שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ, הֶבֶל וְאֵין-בָּם מוֹעִיל. הֲיַעֲשֶׂה-לּוֹ אָדָם, אֱלֹקים; וְהֵמָּה, לֹא אֱלֹקים.  לָכֵן, הִנְנִי מוֹדִיעָם, בַּפַּעַם הַזֹּאת, אוֹדִיעֵם אֶת-יָדִי וְאֶת-גְּבוּרָתִי; וְיָדְעוּ, כִּי-שְׁמִי ה'". [ירמיהו ט"ז, י"ט- כ"א]

בהמשך ירמיהו מבדיל בן איש הבוטח בה' לבין איש שבוטח באדם:

"כֹּה אָמַר ה', אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם, וְשָׂם בָּשָׂר, זְרֹעוֹ; וּמִן-ה', יָסוּר לִבּוֹ.  וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה, וְלֹא יִרְאֶה כִּי-יָבוֹא טוֹב; וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר, אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב.  בָּרוּךְ הַגֶּבֶר, אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהוָה; וְהָיָה ה', מִבְטַחוֹ.  וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-מַיִם, וְעַל-יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וְלֹא ירא (יִרְאֶה) כִּי-יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן; וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי.  עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל, וְאָנֻשׁ הוּא; מִי, יֵדָעֶנּוּ.  אֲנִי ה' חֹקֵר לֵב, בֹּחֵן כְּלָיוֹת:  וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָו, כִּפְרִי מַעֲלָלָיו" [ירמיהו י"ז, ז- י"א]

השאלות הן:

 א] מה המשמעות:  "אִם -בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת -מִצְוֺוַתי תִּשְׁמְרוּ,.."?

 ב] הקשר בין הפרשה להפטרה - ההבדל בין אדם הבוטח בה' לבין הבוטח באדם?

תשובות

"אִם- בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ.."

ה"נתיבות  שלום" שואל: הרי יהודי חייב לקיים את כל התורה - שלא על מנת לקבל פרס. אם כן, מדוע נאמר: אם בחוקות ה' נלך - נקבל שכר? ומדוע נאמר: "תֵּלֵכוּ"- מהו עניין לשון ההליכה הזו, מדוע לא נאמר: "אם  את חוקותיי תקיימו ?

תשובתו על פי מדרש [ויק"ר ל"ה, ד]

הכוונה לחוקים אשר באמצעותם ה' חקק את השמים ואת הארץ, לפי שנאמר: "כֹּה אָמַר ה', אִם-לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה--חֻוקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ, לֹא-שָׂמְתִּי". [ירמיהו ל"ג, כ"ה] הכוונה לחוקים שבהם ה' חקק את השמש והירח.

כמו שנאמר: "כֹּה אָמַר ה', נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם, חֻוקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים, לְאוֹר לָיְלָה; רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַלָּיו, ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ" [שם ל"א, ל"ד] ונאמר: "בְּשׂוּמוֹ לַיָּם, חֻקּוֹ, וּמַיִם, לֹא יַעַבְרוּ-פִיו;    בְּחוּקוֹ, מוֹסְדֵי אָרֶץ" [משלי  ח', כ"ט] יש חוקים שבאמצעותם ברא ה' את החול: "הַאוֹתִי לֹא-תִירָאוּ נְאֻם-ה', אִם מִפָּנַי לֹא תָחִילוּ, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם, חָק- עוֹלָם וְלֹא יַעַבְרֶנְהוּ; וַיִּתְגָּעֲשׁוּ וְלֹא יוּכָלוּ, וְהָמוּ גַלָּיו וְלֹא יַעַבְרֻנְהוּ". [ירמיהו ה, כ"ב]

וישנם חוקים שנועדו לברוא את התהום:"בְּחֻקוֹ חוּג, עַל-פְּנֵי תְהוֹם". [משלי. ח, כ"ז]  על פי דוגמאות אלה- אנו לומדים: כי ה' ברא את -  השמים ואת הארץ על ידי  חוקים, כמו שנאמר: "יְהַלְלוּ, אֶת-שֵׁם ה':    כִּי הוּא צִיווָּה וְנִבְרָאוּ.   וַיַּעֲמִידֵם לָעַד לְעוֹלָם;    חָק- נָתַן, וְלֹא יַעֲבוֹר". [תהלים קמ"ח, ה-ו']

מכאן, שלכל הבריאה- ישנם חוקים וסדר קבוע שקבע ה' להם, וסטייה הקטנה ביותר –אפילו כחוט השערה- מסדרי הבריאה-  תגרום חלילה  לחורבן העולם.

הרי כל  הבריאה תלויה בחוקיה וסדריה.

צריך לדעת: כי שורש כל החוקים- הם חוקי התורה, כל טבע העולם תלויים בזה:  כאשר ישראל מקיימים את חוקי התורה - על ידי זה גורמים להעמיד על מכונם את כל סדקי הבריאה התלויים בחוקי התורה.

בלי חוקי התורה- אין קיום לבריאה.

לכן "השכר" שה' מבטיח עבור קיום המצוות -  אין זה שכר  עבור המצוות - אלא ,זוהי מציאות וסדר הבריאה - שם אנו מקיימים את חוקי התורה, הרי מידה כנגד מידה - סדרי הבריאה קיימים – הגשם בעתו,  ונתנה הארץ יבולה.. ואם חלילה אין אנו מקיימים את חוקי הבריאה נוצר, חלילה- חורבן העולם.

דוגמת חוקי החול: החול  תפקידו לתחום גבולות לים ואם חוקי החול מתבטלים, חלילה, הים מציף את כל העולם!

מכאן, שאם מתחוללת רעידת אדמה, חלילה - ואלפי אנשים נמחים- זו תוצאת -  "ואִם-בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ" גם כל סוגי המחלות- נובעים משינוי הטבע והסדר, שהרי ה' ברא את האדם באופן ישר, אך אם אינו מקיים את חוקי התורה - גם בגופו ,אין  מתקיימים חוקי הטבע וסדרי הבריאה.

לכן אם נלך בחוקי התורה - כל הבריאה תתנהל כסדרה ותשפיע עלינו ברכות. לפי שחוקות שמים וארץ תלויים בקיום חוקי התורה - וללא חוקי התורה - הבריאה אינה יכולה להתקיים!

על   לשון: "..תֵּלֵכוּ" - הכוונה: שכל הליכותיו של האדם - באמצעות הלב והמוח - שיהודי קובע במוחו- אמונה בהירה ומשריש את האמונה גם בלבו ומפעיל את כל אבריו למען רצון ה'.

"ואִם-בְּחֻקֹּתַי תלכו"- הכוונה: שהאדם מתנהג בקדושה - כחוק ולא יעבור עליו.

ובעניין השלום ועל ידי ששלם במידה - זוכה לבחינת שלום.

במהר"ל כתוב: ישנם שלוש בחינות של שלום:

אדם שלם עם עצמו, עם בוראו ועם חבריו.

ויש שאינו שלם עם עצמו – בבחינת     -  " אֵין שָׁלוֹם בַּעֲצָמַי מִפְּנֵי חַטָּאתִי".   [תהלים ל"ח, ד].

הכוונה: שהמוח מעוניין בכיוון מסוים - אך הלב רוצה אחרת. מצב מעין זה - נובע מחמת פגמים

וע"י תיקון המידה  הוא  יהיה שלם עם עצמו.

 

על פי פירוש "מלא עומר" : אם עם ישראל יהיו עמלים בתורה ,  יהיה להם קל לשמור על מצוות  לא  תעשה – כי עצם העיסוק בתורה - מציל את האדם מן היצר הרע  כפי שאומרים חז"ל:      "בעידנא דעסיק בה אגוני ומצלא" [כשעוסק בתורה היא מגינה ומצילה אותו]

 

ר' משה- ליב מססוב מבהיר  באמצעות משל: אדם הנכנס לארמונו של מלך ומתייצב לפניו כדי לבקש בקשה - הוא  חש יראה ופחד. לא כן , כאשר מגיע  בעל מלאכה אל הארמון ועליו לבצע פעולה מסוימת בהתאם לדרישת המלך, אילו היה עושה זאת מתוך יראה ואימה  - הדבר היה מפריע לו לבצע את מלאכתו כראוי.

הקשר להפטרה [ספר ירמיהו]

הקשר מתבטא בכך:  בפרשת בחוקותיי התורה מתארת את הברכות - אם בחוקי ה' נלך ומה יקרה - ואם חלילה - לא נלך בחוקי ה' ?  התוצאה תהיה ,חלילה -קללה.

אומר הנביא ירמיהו:

"כֹּה אָמַר ה', אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם, וְשָׂם בָּשָׂר, זְרֹעוֹ; וּמִן-ה', יָסוּר לִבּוֹ" בהמשך אומר הנביא: מה יהיה עונשו של אותו  איש - הוא יהיה כמו עץ העומד יחידי וערירי במדבר שאין מגיע אליו שפע מן השמים וגם משכניו  לא יקבל טוב וגם שורשיו לא יספקו לו שפע - מהסיבה: שהוא נמצא בארץ מלחה ואינה מיושבת.

מנגד: " בָּרוּךְ הַגֶּבֶר, אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהוָה; וְהָיָה ה', מִבְטַחוֹ".  אדם הבוטח בה' -  לא רק שהוא בוטח בכך שה' הוא מסבב הסיבות - אלא מבין שהדבר לא יבוא על ידי סיבה פלונית - או אדם מסוים- אלא הוא בוטח בה' באופן מוחלט - כי רק מה' תבוא עליו ישועה והוא אינו סומך על בני אדם ,או על אמצעים  טבעיים אחרים - אדם כזה – הוא מבורך - כעץ השתול על מים ונותן פירות – הוא אינו חושש ממכת חום שתפגע בו - אלא תמיד עליו יהיו רעננים. אפילו בשנת בצורת - לא ידאג ולא יפסיק לתת את פירותיו.

ואומר הנביא ירמיהו: אם תשאל לגבי אנשים שבוטחים בה' ואינם מצליחים?

על כך עונה הנביא: הביטחון של האדם חייב להיות שלם לגמרי, שהרי  כל המידות הרעות וציורי החטאים אורבים תמיד על הלב - שהוא שולט על האדם ומנסים לבלבלו ולהחטיאו - זהו טיבו של הלב האנושי המסוגל בכל רגע להתהפך ולגרום לאדם לשנות את דעתו.

לכן מה שמתרחש אצל  כל אדם - רק לה' הדבר ידוע -  אם  אותו אדם בוטח בה' באופן מוחלט, או לא.

מהטעם שה' חוקר כליות ולב ויודע את המחשבות הנסתרות - המתחוללות בקרבו.

זה ההבדל בין ראייתו של אדם - הרואה רק את המעשים החיצוניים של בני אדם - אך אינו יכול לדעת את  מחשבותיו של האדם.

ומדגיש הנביא - כי מלבד הביטחון  המוצק של האדם בה' , הוא חייב להקפיד שגם מעשיו החיצוניים יהיו טובים ולא יסתירו את  ביטחונו בה'.

ואם האדם חפץ להתעשר ואוסף כסף, ונכסים במרמה ובדרכים שאינן כשרות, הוא דומה לעוף שנקרא בשם: קורא - אשר דגר ולא ילד-ובלשון הנביא:

"קֹרֵא דָגַר וְלֹא יָלָד, עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט; בַּחֲצִי יָמָו יַעַזְבֶנּוּ, וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל" [ ירמיהו   י"ז, י"א]

אותו עוף דרכו לדגור על הביצים של עופות אחרים- שאינם שייכים לו וכאשר אותם גוזלים יגדלו הם יגלו  ויבינו שאינו אביהם- ויעזבוהו- כך נוהג אדם בדרכים שאינן הגונות ובחצי ימיו העושר יעזבהו ומצבו יהיה גרוע יותר ממי שמעולם לא היו לו נכסים רבים- וכך ירגיל את עצמו לדרכים פסולות ובאחריתו הוא יהיה נבל- כל התנהגותו זו תהיה טבועה בתוכו וירגיל עצמו  לחמוס ולעשוק ולעשות מעשי נבלה.

ויש עוד נקודה מעניינת בדברי הנביא ירמיהו הסובר: כי כיסא כבודו של ה' – הוא מקום המקדש:

"כִּיסֵּא כָבוֹד, מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן--מְקוֹם, מִקְדָּשֵׁנוּ.  מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה', כָּל- עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ; יסורי (וְסוּרַי) בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ, כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם-חַיִּים אֶת-ה'". [שם, י"ז, י"ב –י"ד]

במקום  המקדש ה' השכין את שכינתו- והנהגתו שם היא בהשגחה פרטית.

מי שישראל בוטחים בו שזהו ה'- וכיסא כבודו במקדש - לכן כל העוזבים את ה' - התוצאה תהיה: שהם יתביישו - לפי שעזבו את שכינתו במקדש ובמקום זה הלכו לסמוך על בני אדם—אותם אנשים שסרו מדרכי ה'- הם יהיו לדיראון עולם - כאילו נכתבו שמם בספר והתפרסמו בכל העולם   כי עזבו מקור מים חיים - את ה'.

וכאן בפרשה נאמר: רעיון דומה-

"וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי, בְּתוֹכְכֶם; וְלֹא-תִגְעַל נַפְשִׁי, אֶתְכֶם. וְהִתְהַלַּכְתִּי, בְּתוֹכְכֶם, וְהָיִיתִי לָכֶם, לֵאלֹהִים; וְאַתֶּם, תִּהְיוּ-לִי לְעָם".

"נתיבות שלום" אומר על כך- כי כאן מדובר במדרגה הגבוהה ביותר של  יראת האדם  את ה' -מתוך אהבה   ומגודל האהבה הזו האדם חס וירא  מללכת כנגד רצון ה', שמא  יתרחק מה' ותיפגם אהבתו אל הבורא.

לסיכום, לאור האמור לעיל: הקו המשותף בין הפרשה להפטרה: העולם מתחלק לשני חלקים- זה כנגד זה: החלק המיוצג  על ידי: "ארור" ומנגד החלק המיוצג על ידי  "ברוך"

 החלק ה"ארור"- הם האנשים הבוטחים בבני אדם ומתרחקים מה' וזהו כישלון - כאשר ישנה מחשבה – שהאדם מנהל את העולם הזה ואף קובע את אשר יתרחש בו.

 דבר הזה גם גורם להסתמך על מדינות שונות- כאילו בכוחם לחולל את הטוב ובעקבות כך, חלילה, אותם אנשים  מתרחקים מבורא עולם.

ואילו החלק ה"ברוך"- הם האנשים הבוטחים רק בה' ולכן מבורכים –בדומה לעץ

 ששורשיו יונקים מים-והוא עשיר בפירות משובחים.

 יהי רצון שעם ישראל יתחזק באמונה ויתחבר  לחוקי התורה והמצוות.

וכך יהיה ראוי  לברכה:  " בָּרוּךְ הַגֶּבֶר, אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהוָה; וְהָיָה ה', מִבְטַחוֹ". 

 

 

 

 

 

 

 

 

.

 

 

ברוך הגבר

פרטים
קטגוריה: פרשת בחוקותי
פורסם בחמישי, 19 מאי 2022 07:42
נכתב על ידי Super User
כניסות: 228

בָּרוּךְ הַגֶּבֶר

מֵאֵת: אֲהוּבָה קְלַייְן ©

גֶּבֶר נִיצָּב בֵּין הַסְּלָעִים

סוֹמֵךְ וּבוֹטֵחַ בֶּאֱלוֹקִים

נִפְעָם  מִסִּדְרֵי הַבְּרִיאָה

הַנְּעוּצִים בְּחֻוקי הַתּוֹרָה.

 

אֱמוּנָתוֹ בְּעִמְקֵי לִבּוֹ

זוֹרֶמֶת בְּשָׁרְשֵׁי נִשְׁמָתוֹ

כַּמַּיִם הַזּוֹרְמִים לַיָּם

אֵינָם  פּוֹסְקִים לְעוֹלָם.

 

מְבֹרָךְ בְּכָל אֵיבָרָיו

כְּעֵץ שָׁתוּל עַל יוּבַלָּיו

גָּדוּשׁ פֵּרוֹת מְגָדִים

עַלְעַלָּיו לָעַד רַעֲנַנִּים.

 

אֵינוֹ יָרֵא מִבַּצֹּרֶת

בִּרְכָתוֹ אֵינָהּ עוֹצֶרֶת

יִרְאַת בּוֹרְאוֹ באַהֲבָה

עוֹלָה וּמִתְּעָלָה כלֶהָבָה.

 

 הֶעָרָה: הַשִּׁיר בְּהַשְׁרָאַת: פָּרָשַׁת  בְּחֻקּוֹתַי [חֻמָּשׁ ויקרא ]

וְהַהַפְטָרָה [סֵפֶר יִרְמְיָהוּ- פֶּרֶק י"ז]

 

 

 

 

 

 

מקדש ושכינה / אהובה קליין

פרטים
קטגוריה: פרשת בחוקותי
פורסם בחמישי, 06 מאי 2021 12:20
נכתב על ידי Super User
כניסות: 664

מקדש ושכינה.

 מאת: אהובה קליין ©

בני אברהם יצחק ויעקב

כדגי הים , ידגו לרוב

בניסי נסים - יצאו ממצרים

לעיניהם נבקע הים לשניים.

 

תורה ציווה משה

מנהיג דגול  וגם רועה

לצאן אשר בדרכו תועה

עליהם משגיח ורואה.

 

בהיכנסם לארץ המובטחת

פוסעים בין צמחייה פורחת

קולות מים רבים   אדירים

כמשברי ים -צימאונם  מרווים.

 

בעבותות  הציוויים מתקדשים

בברכות שמים מתברכים

השכינה עליהם  שורה

נתיבות חיים  להם מורה.

 

ארץ זבת חלב ודבש

כהרף עין   יבנה  מקדש

הנה ימים באים

להר הבית הכל עולים.

הערה: השיר בהשראת פרשת בחוקותיי [חומש ויקרא]. 

פרשת: בהר – בחוקותי / השראת השכינה על ישראל?

פרטים
קטגוריה: פרשת בחוקותי
פורסם בחמישי, 06 מאי 2021 12:19
נכתב על ידי Super User
כניסות: 665

פרשת: בהר – בחוקותי / השראת השכינה על ישראל?

מאת: אהובה קליין.

בפרשתנו, ישנה  הבטחה לעם ישראל:  מי שיקיים את התורה כהלכתה , יזכה לברכות ואם חלילה לא יציית לצוויי ה'- תבואנה, חלילה הקללות. כך התורה מתארת את ההבטחה:

"אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם.   וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ.  וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע; וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם.  וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד; וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה, מִן-הָאָרֶץ, וְחֶרֶב, לֹא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם.  וּרְדַפְתֶּם, אֶת-אֹיְבֵיכֶם; וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם, לֶחָרֶב. וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה, וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ; וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם, לֶחָרֶב.  וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם--וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם, וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם; וַהֲקִימֹתִי אֶת-בְּרִיתִי, אִתְּכֶם.  וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן, נוֹשָׁן; וְיָשָׁן, מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ.  וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי, בְּתוֹכְכֶם; וְלֹא-תִגְעַל נַפְשִׁי, אֶתְכֶם.  וְהִתְהַלַּכְתִּי, בְּתוֹכְכֶם, וְהָיִיתִי לָכֶם, לֵאלֹקִים; וְאַתֶּם, תִּהְיוּ-לִי לְעָם. אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִהְיֹת לָהֶם, עֲבָדִים; וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם, וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת".  [ויקרא כ"ו, ג'- י"ג]

השאלות הן:

א] מה משמעות הברכה: "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי, בְּתוֹכְכֶם.."?

ב] "ולא תגאל נפשי אתכם ?

ג] "וְהִתְהַלַּכְתִּי, בְּתוֹכְכֶם.."  ?

תשובות.

"וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי, בְּתוֹכְכֶם.."

רש"י מסביר:- הכוונה לבית המקדש.

רש"י מבסס את דבריו על תורת כוהנים: הדברים  נאמרו  כשהוקם המשכן - הלא הוא - אוהל מועד במדבר, שקדם לבניית המקדש, כפי שנאמר:

 

"וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר"  [ויקרא א, א] מה משמעות ההבטחה של ה' ? – המשמעות היא- הבטחה על הקמת בית המקדש לאחר המשכן.

הזוהר הקדוש מבאר:  כי כוונת התורה גם למצב – בו עם ישראל יושבים בגלות - בתקופה כשהשכינה "ממושכנת" ועם ישראל מצויים בגלות - גם אז הקב"ה לא ימאס בעם ישראל!

המאירי רואה: שישנה הבטחה לשיבת ציון וקיבוץ גלויות: "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי, בְּתוֹכְכֶם.."- היינו- הגלויות- שהן משמשות –משכון וערבון בידי האומות- יחזרו לתוככם בבחינת:

"וּפְדוּיֵ֨י ה' יְשׁוּב֗וּן וּבָ֤אוּ צִיּוֹן֙ בְּרִנָּ֔ה וְשִׂמְחַ֥ת עוֹלָ֖ם..." [ישעיהו נ"א, י"א]

רש"ר מסביר: נאמר בספר במדבר:

"שׁוּבָה ה', רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל"- מכאן ששכינת ה' אינה שורה בקרב יחידים בודדים, אלא בקרב אלפים ההולכים ומתרבים לרבבות. שה' שוכן רק בקהל גדול של אנשים השומעים  בקולו מרצונם החופשי. גם כאן הכוונה שאחרי שבני ישראל יתרבו בארץ ,ה' ייתן את שכינתו בתוך הציבור הלאומי של עם ישראל.

אך במסכת אבות- ישנה הוכחה שהשכינה שורה גם על יחידים בתנאי קדושה:

"רַבִּי חֲלַפְתָּא בֶּן דּוֹסָא אִישׁ כְּפַר חֲנַנְיָה אוֹמֵר, עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵּינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פב) אֱלֹקִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל.
וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ חֲמִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ט) וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ.
וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁלֹשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר  (תהלים פב) בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט.
וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁנַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר   (מלאכי ג) אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וְגוֹ'.
וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר   (שמות כ) בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ"? [מזכת אבות, ג', ו]

"וְלֹא-תִגְעַל נַפְשִׁי, אֶתְכֶם"

רש"י מסביר: ה' מבטיח שלא ימאס בעם ישראל אפילו בהיותם בגלות  כשם שהכתוב מתאר: "וְאַף-גַּם-זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, לֹא-מְאַסְתִּים וְלֹא-גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם--לְהָפֵר בְּרִיתִי, אִתָּם:  כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיהֶם....." [ויקרא  כ"ו, מ"ד]

ומהפסוק בשמואל: "כִּי שָׁם נִגְעַל, מָגֵן גִּיבּוֹרִים--מָגֵן שָׁאוּל, בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן". [שמואל-ב, א, כ"א] מכאן שפירוש המילה "גאל"- זה לפלוט- כאשר המגן שמשתמש בו הלוחם- פולט ודוחה את השמן שבו משחו אותו - כך ניתן בקלות לנקוב בו חורים - באופן מושאל- הפועל- "געל"- הוא במשמעות: "מאס"- לדחות וכאן ה' מבטיח שהוא לא ימאס בעם ישראל.

הרמב"ן טוען: כי ההבטחה: "וְלֹא-תִגְעַל נַפְשִׁי, אֶתְכֶם" - מעוררת תמיהה וכי יש צורך להבטיח הבטחה זו? אחרי שה' מבטיח  את השראת השכינה על ישראל? אפילו כשעברנו את בריתו נאמר "לא געלתים - קל וחומר כאשר אנחנו שומרים על מצוותיו?

הרלב"ג מחדש הבטחה חדשה:- כי ה' לא יסיר את שכינתו מישראל גם בזמן שיהיו חוטאים ונפשו של ה' הייתה צריכה למאוס בהם.

"העמק דבר"  לנצי"ב  מפרש גם בכיוון הזה: אלא שהוא אינו מייחס  את הברכה: "וְלֹא-תִגְעַל נַפְשִׁי, אֶתְכֶם"- לחטאים של - כלל ישראל, אלא לחטאים של יחידים.

לכן ה' לא יסלק את שכינתו מעם ישראל- בגלל חטאם של  אחדים.

אברבנאל טוען : ישנה השגחה פרטית! בעולם הזה וה' אינו שולט רק בעליונים.

הרב סורצקין ב:"אוזניים לתורה"  אומר: כי זו הבטחה לעם ישראל- שלא יהיה חורבן שלישי, כאשר יקויים: "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי, בְּתוֹכְכֶם.."

ואז , שוב "וְלֹא-תִגְעַל נַפְשִׁי, אֶתְכֶם" וממילא "והתהלכתי בתוכם" כלומר- הי יתהלך בינינו בתוך כל שטחי הארץ- הוא לא יצמצם את שכינתו באזור מסוים, אלא ישכין שכינתו על כל חלקי הארץ!

וְהִתְהַלַּכְתִּי, בְּתוֹכְכֶם.."

על פי רש"י:  הקב"ה אומר לעם ישראל: אני אטייל איתכם בגן עדן כאחד מכם ולא תזדעזעו ממני- כי אני אהיה לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם, רש"י מבסס את דבריו על תורת כוהנים:

שם מובא משל: מעשה במלך שיצא לטייל עם העבד שלו והיה אותו עבד מסתתר מלפניו., אמר לו המלך: מה לך לפחד ממני אני יוצא איתך- כך עתיד הקב"ה לטייל עם הצדיקים בגן עדן לעתיד לבוא - ואילו הצדיקים מזדעזעים ממנו , הקב"ה מרגיע אותם ואומר להם: אני יוצא איתכם- כי אני אהיה לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם.

בנוגע למילים: "אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם" מסביר רש"י:

אם אתם אינכם מאמינים בי - הרי יש לכם הוכחות שעשיתי לכם הרבה נסים והוצאתי אתכם ממצרים. אני הוא זה שעתיד לעשות לכם גם בעתיד נסים.

ה"נתיבות שלום" מסביר: כי בדרך כלל ישנו חשש  שאם אדם מתברך בברכות גשמיות הוא עלול להגיע: למצב של: " וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" [דברים ל"ב, ט"ו] או כמו שכתוב:

"פֶּן-תֹּאכַל, וְשָׂבָעְתָּ; וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה, וְיָשָׁבְתָּ.  וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה-לָּךְ; וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ, יִרְבֶּה וְרָם, לְבָבֶךָ; וְשָׁכַחְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים".[דברים ,ח', י"ב]-כלומר שמרוב שהאדם כל כך טוב לו, שכח את אלוקים. לכן התורה מבטיחה: אם אתם ,בני ישראל, תלכו בחוקותיי כרצון ה'- התוצאה תהיה: שה' ישפיע עליכם שפע ברכות בגשמיות שלא  יביאו למצב: של " וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט"-אלא תהיה ברכה גמורה - שמתוך כך תגיעו למדרגות רוחניות הגבוהות ביותר.

והברכות  כמו-:  "וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ"- יהיו כברכה - להתקרב על ידי זה לה' עד השגת הברכה:

"וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי, בְּתוֹכְכֶם"; "וְהִתְהַלַּכְתִּי, בְּתוֹכְכֶם" שאטייל איתכם בגן עדן.

הסבר נוסף שמביא ה"נתיבות שלום": ה' ידאג שהעניינים הגשמיים יתעוררו אצל ישראל רק בעתם - בעת שזה רצון ה'- כלומר-אם בחוקותיי תלכו - ה' ישמור עליכם שגם הגשמיות שלכם תהיה כרצון ה'.

רש"ר מבאר: "וְהִתְהַלַּכְתִּי, בְּתוֹכְכֶם"- אהיה קרוב בקרבה גדולה- לא רק בחיי הכלל, אלא גם לכל יחיד ויחיד - ולכל משפחה ומשפחה- אשגיח על כל אחד ואחד – השגחה פרטית. ואתם כולכם תהיו שמחים בהנהגתי.

לסיכום, ברכת השראת השכינה - יפה ומועילה לעם ישראל- וכדי לחזק את עוצמת השכנת השכינה, עלינו - יש לציית לצוויי ה' – לקיים את החוקים והמצוות -מתוך אהבה ושמחה ובלב שלם ויפים דברי דוד המלך: "

" .ה', מִי-יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ; מִי-יִשְׁכֹּן, בְּהַר קָדְשֶׁךָ. הוֹלֵךְ תָּמִים, וּפֹעֵל צֶדֶק;    וְדֹבֵר אֱמֶת, בִּלְבָבוֹ...." [תהלים ט"ו, א, ב] וכן המשפט המבטיח את הקשר הנצחי בין עם ישראל לה':

"כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב".[שם צ"ד, י"ד]

 

 

 

 

 

דבר החסידות – פרשת בהר בחוקותי

פרטים
קטגוריה: פרשת בחוקותי
פורסם בחמישי, 06 מאי 2021 09:41
נכתב על ידי Super User
כניסות: 574

ב"ה

דבר החסידות – פרשת בהר בחוקותי

 

מוקדש לעילוי נשמתם הטהורה של ארבעים וחמשה נפשות ז"ל שעלו בסערה השמיימה בעיצומה של הילולת רשב"י במירון, ליל ל"ג בעומר ה'תשפ"א ובתוכם אחד ומיוחד הרה"ח ר' אריאל ב"ר ניסן צדיק ז"ל מירושלים עיה"ק, שזכה ורבים זיכה בהנחת תפילין. ת.נ.צ.ב.ה.

 '''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''

 

שבק חיים לכל חי

 

מספרים, על אחד מנקיי הדעת שבירושלים עיה"ק ושמו ר' שלום המעורר, שנקרא כן על שם שהיה נוהג להשכים ולהעיר את אנשי היישוב לעבודת הבורא.

כאשר חלה ונטה למות, הזמין אליו את אנשי חברה-קדישא ואמר:

-         נאמר בפרשת בחוקותי (כו, ו) "ונתתי שלום בארץ, ושכבתם ואין מחריד" – כאשר ישימו את שלום המעורר בארץ [=באדמה] – אז תשכבו לישון ולא יהיה מי שיחריד אתכם להשכים בבוקר...

(ע"פ עלון "ממתק לשבת" (העלון לילדים של צעירי חב"ד באה"ק) השבוע, גל' 434)

 

~~~

אפרו של יצחק

בסיום התוכחה בפרשתנו (בחוקותי כו, מב) נאמר: "וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור".

מפרש רש"י: "ולמה לא נאמרה זכירה ביצחק? אלא אפרו של יצחק נראה לפני צבור ומונח על המזבח".

יתרה מזו, מסופר בגמרא זבחים (סב, א) שמניין ידעו בבניית בית שני את מקום המזבח – "אפרו של יצחק ראו שמונח באותו מקום", כלומר שמאפר זה* ידעו לקבוע את מיקום המזבח.

 

וצריך להבין:

א)    מהי המשמעות בכך שאפרו של יצחק צבור ומונח על המזבח, הרי בד"כ אפר הקרבנות בכלל לא נשאר על המזבח, כי יש מצוות תרומת הדשן והוצאת הדשן?**

ב)    גם על פי הלכה, כאשר משהו נשרף ונהפך לאפר – הוא נעשה מציאות חדשה ממהותו הקודמת, לדוגמא בשרפת חמץ הרי אחרי השרפה אין לו יותר שום מציאות של חמץ (וראה סוף מס' תמורה ובמפרשים שם), ומהי החשיבות ב"אפרו של יצחק", לכאורה מה שחשוב הוא ה"ריח ניחוח לה'" שעולה בעת ההקרבה, ולא מה שנשאר אח"כ?

 

ויש לבאר:

הגאון הרוגוצ'ובי מחלק (מפענח צפונות פ"ה): שיש מצוות שהפעולה שלהם היא חד פעמית, ורק הזכות שלהם עומדת לעד. אבל יש מצוות כאלה – שהפעולה עצמה נמשכת ומתחדשת בכל רגע כאילו המצווה נעשית עכשיו.

[ועל פי זה יובן מה שמסופר על דוד המלך (מנחות מג, ב) שראה עצמו ערום במרחץ, ודאג מכך שהוא ערום בלא מצוה עד שנזכר במילה שבבשרו ונתיישבה דעתו – שלכאורה מדוע לא התיישבה דעתו במצוות תפילין שקיים לפני זה, שבוודאי נשאר אצלו רושם משעבוד הלב והמוח? אלא ההסבר שמצוות מילה – שבה נאמר (לך יז, יג) "והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם" – מתחדשת בכל רגע (מפענ"צ שם סי"ח. וש"נ) וזה נחשב כאילו הוא עכשיו מל את עצמו]

וזהו החידוש בעקידת יצחק (שאנו מזכירים בכל בוקר):

זכות העקידה הוא באופן כזה שכאילו יצחק בכל רגע נשרף מחדש על גבי המזבח (ראה מכילתא: "ויצחק כאילו עקוד עליו"), וממילא אפרו של יצחק צבור על גבי המזבח – הוא כעת נשרף על המזבח ומעלה "ריח ניחוח".

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כה, תולדות שיחה ג (עמ' 131 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 149 ואילך). הרעיון לעיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" ויקרא עמ' תכא.

 

______________

*)  בפירוש הרד"ל לפדר"א פל"א (אות נט) מפרש, שע"פ מש"כ בתניא רבתי סי' ד (ה) ש"יצחק נעשה דשן והיה אפרו מושלך כו' והביא הקב"ה עליו טל וחיה" – יתיישב הלשון "אפרו של יצחק", ואין צריך לדחוק שאפר האיל שהוא תמורתו נחשב כאילו יצחק עצמו קרב.

 

**)  ואף שעל דרך הפשט ניתן לבאר שבהקרבת אילו של יצחק לא היה תרומת והוצאת הדשן, מכיון שהמצווה היא "ושמו אצל המזבח" (צו ו, ג) ובעקידה (שהיה לה דין של במה קטנה*) אין מציאות של "אצל המזבח".

גם – הטעם של הוצאת הדשן היא (כדברי רש"י שם) כי "אין מקום למערכה" – שיש לפנות את האפר כדי שיהיה מקום במערכה לקרבנות הבאים. ובמזבח שבנה אברהם לעקידת יצחק לא שייך טעם זה, כמובן. 

והרי הדין הוא ש"כל הנוגע במזבח יקדש" (תצוה כט, לז), ו"אפילו קרבן פסול שעלה עליו . . לא ירד" (רש"י), וממילא, כאשר אין חיוב (וטעם) להוריד את האפר, אז "לא ירד".

– אבל, ביאור הנ"ל רק מסביר מדוע "אפרו של יצחק יכול להשאר על המזבח, אבל ממה שחז"ל מקשרים את זכותו של יצחק מכך שאפרו צבור על המזבח משמע שזה קשור לזכות העקידה עצמה, כלומר, שלמרות שבד"כ יש להסיר את הדשן של קרבן עולה מהמזבח – כאן ה"קדושת עולה" היא דווקא באופן שאפר נשאר "צבור ומונח על המזבח". וטעמא בעי?

 

______________

*) כמ"ש ברד"ל לפדר"א שם (ס"ק מד). וראה צפע"נ עה"ת וירא כב, ו. אבל להעיר מפנים יפות וירא שם, ז.

 

--

 

 

צעירי חב"ד – סניף מרום כנען

בהנהלת הרב חיים ודבורה זילבר

 

שיעורים לנשים  |  מדרשיית נוער  |  מועדון לילדים  |  שיעור לעולים  |  ביקורי בית  |  מסיבות בחגים  |  דוכן תפילין ונרות שבת  |  התוועדויות  |  סדנאות מגוונות  |  תהילים לבנות  |  בדיקת תפילין ומזוזות  |  מכתבי יום הולדת  |  קייטנת גן ישראל  |  שיעור רמב"ם  |  הפצת חומר לשבת וחגים  |  מסיבות ראש חודש  |  ועוד

 

כתובת: רח' ביאליק 199/3, הר כנען, צפת

כתובת המקלט: רח' זמיר פינת אלכסנדר פצ'רסקי (ע"י המתקנים) איביקור, צפת.

טלפון: 0506-737410

מייל: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

תוכלו לראות תמונות מהפעילות בסניף ע"י הקשה בגוגל 'צעירי חב"ד מרום כנען'.

שבת פרשת בחוקותי

פרטים
קטגוריה: פרשת בחוקותי
פורסם בחמישי, 18 פברואר 2021 09:20
נכתב על ידי Super User
כניסות: 739

פרשת בחוקותי 

 

ציורי תנ"ך/ "אם בחוקותי.."/ ציירה: אהובה קליין ©

 "ִאם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת־מִצְוֺתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם"׃

 

ציורי תנ"ך/ ברוך הגבר/ ציירה: אהובה קליין ©

"בָּרוּךְ הַגֶּבֶר, אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה'; וְהָיָה ה', מִבְטַחוֹ".

[ירמיהו י"ז, ז]

 

 

ציורי תנ"ך/ אכילת לחם לשובע/ ציירה: אהובה קליין ©

"וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם".

 

 

 ציורי תנ"ך/ ברכת השלום בארץ/ ציירה: אהובה קליין ©

 "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ"

 [ויקרא כ"ו, ו']

 

ציורי תנ"ך/ הבטחת השלום/ ציירה: אהובה קליין © 


מקרא ותרגום

 
ציורי תנ"ך/ עץ השדה ופריו/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]"..ועץ ייתן פריו" [ויקרא כ"ו, ד]
 
  
 
 
עלונים תשע"ח
 
עלונים תשע"ה 
 
עלונים תשע"ד:
 
 
 
 
 
 
 
ציורי תנ"ך/ השלום בארץ/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]
 
 
 
 / ציירה: אהובה קליין © "ונתתי שלום בארץ.."[ויקרא כ"ו,ו
 
"אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו..." / ציור מאת: אהובה קליין (c)
 

ציורי תנ"ך:"...ונתנה הארץ יבולה.." [ויקרא  כ"ו,ד] ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד]

 

פרשת בחוקותי - חלק ב - הרב אריה קרן

פרטים
קטגוריה: פרשת בחוקותי
פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:22
נכתב על ידי Super User
כניסות: 761

אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם (חוקותי כו-ג)

פרש רש"י שתהיו עמלים בתורה. הקדוש ברוך הוא הבטיח לנו שאם נשמור על התורה והמצוות נזכה לכל הברכות הטובות. וזה דוקא אם נעמול,משום שעיקר התורה תלוי בהתמדה ובעמל, שכן ההשקעה, המאמץ, הדבקות והעמל, מראים על אהבת התורה, ולא רק זאת אלא זוכה שהתורה נהפכת להיות שלו, קנינו האישי. וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום בתהילים: "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה", דהיינו, אם חפצו וחשקו רב בעבודת ה' ובתורתו,אז מסיים הפסוק ובתורתו שלו יהגה יומם ולילה. וכן אמר שלמה המלך החכם מכל אדם: "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא". הכל תלוי בחיפוש, ואם אדם מבקש ומחפש סופו שימצא.ועוד נאמר "תורת משה עבדי שמי שממית עצמו על התורה ודבר בה כמו משה זוכר שהיא תקרא על שמו.

בספרי המוסר המשילו את האדם לחבית ריקה ששטה על פני המים שבתחילה קשה מאוד להחדירה לתוך המים,אולם אם מתאמצים המים חודרים והחבית צוללת בפנים, ואז קשה להרימה. הנמשל מתאים לנו שבתחילה מאד קשה לשבת וללמוד,אולם אם אדם מחדיר לעצמו את "המים" (אין מים אלא תורה) סוף דבר כבר קשה לצאת מהם,ושום כח שבעולם אינו יכול לנתקו.

רבינו ה"חפץ חיים" היה תמיד מעודד את הבחורים לשבת וללמוד באמת וביגיעה בהזכירו דברי רש"י": "שתהיו עמלים בתורה" וציין שלא כתוב שתהיו עוסקים בתורה אלא עמלים בתורה,ופעם בא אליו איזה בחור וטען שזה לו כבר כמה שנים שהוא יושב ולומד, ועדיין לא נהיה רב או דיין או ראש ישיבה,ומשום כך כונתו לעזוב את הישיבה. ענה לו ה"חפץ חיים" שהקדוש ברוך הוא לא בקש משום אדם להיות דיין או ראש ישיבה,או מורה צדק. אלא, בקש שנעמול בתורה, ואין חשוב להקדוש ברוך הוא כמה גמרנו בלמודינו,אלא כמה למדנו ביום בעמל וביגיעה וממילא אין לשום אדם להתעצב על הספקיו בלמוד וכו' וכבר התבטא פעם אחד הגדולים: "הקדוש ברוך הוא סופר שעות ולא סופר דפים"

עמלה של תורה תלויה ברצף הלמוד. וכאשר אדם זוכה לעמול בתורה ללא הפסקות הוא הולך ומתעלה ומגיע אל המנוחה ואל הנחלה. ואמרו חכמי המוסר שיש ללמוד מוסר מהתרנגולת שצריכה לדגור על הביצה ברציפות. מפני שאם היא תדגור חמש דקות ותפסיק ועוד חמש דקות ותפסיק. בסופו של דברלא רק שמהביצה לא יצא כלום, אלא, היא תסריח ולא תהיה ראויה לשום תשמיש.

וכן אותו דבר לגבי קומקום חשמלי שאדם משתמש בו. אם ידליק ויכבה ושוב ידליק ויכבה לעולם המים לא ירתחו, אולם אם ירתחו ברציפות הרי שיגיעו אל המטרה הנכונה. והנמשל באדם שיושב ועוסק בתורה. אם יושב ולומד ברציפות הרי הוא מגיע לגדולה, אולם אם חלילה הוא לומד בהפסקות לא יגיע לעולם לגדולה.

על פי זה באר הגאון רבי חים שמואלביץ' זכר צדיק לברכה בשיחות מוסר שלו את הקושיה הגדולה על רבי עקיבא זכותו יגן עלינו אמן, הרי רבי עקיבא הלך ללמוד שתים עשרה שנה וכבר עמד להכנס לביתו,אלא ששמע את אשתו אומרת לשכנה: "אם היה שומע לי ישב וילמד עוד י"ב שנה" מיד הלך רבי עקיבא ולמד עוד י"ב שנה, וחזר עם כ"ד אלף תלמידים. לכאורה תמוה מדוע לא נכנס לפחות לומר לרעיתו יישר כח, ישב וישתה משהו עמה ויחזור ללמודיו? אלא,שאינו דומה למוד של עשרים וארבע שנה ברציפות לשתים עשרה שנה ועוד שתים עשרה שנה.

הדברים הללו נוקבים ויורדים חדרי בטן, עד היכן כוחה של התמדה ועמלה של תורה,וחובה עלינו ללכת ולהתאמץ יותר לעמול בתורה, כי היא חיינו ואורך ימינו ובה נהגה יומם ולילה.

יעזרנו ה' על דבר כבוד שמו ללמוד וללמד,לשמור,לעשות ולקיים את כל דברי התורה. ונזכה להתאמץ ולעמול בתורה הקדושה, אמן. (כותנת פסים)

עלינו ללמוד מוסר גדול מרבי עקיבא שבגיל ארבעים חזר בתשובה והגיע לגדולתו ע"י התמדה בלימוד תורה ועל ידי שמתמידים וממיתים את עצמינו באהלה של תורה ללא הפסקה גדולה בלימוד תיתקים בנו התורה ומי שאינו קובע עיתים מדוייקים לתורה תורתו נראית קרעים.

מעשה שהיה: פעם בא הרב מחרקוב לארצות הברית ונפגש עם רב שהתגורר שם. התפתחה שיחה ביניהם על שנים עברו, שבמהלכה שאל אחד את השני היכן למד בבחרותו.

אמר הרב מחרקוב: אני למדתי בוואלוזין...

ענה בן שיחו: גם אני למדתי בוואלוזין...

עתה קלחו כבר במהירות השאלות ההדדיות,ומכל מה שדיברו ביניהם התברר,כי לא רק ששניהם למדו באותה ישיבה,אלא למדו בה ביחד באותן השנים,ולא זו בלבד – אלא ששניהם ישבו על אותו הספסל,אבל הם לא הכירו זה את זה!...

כזו היתה ישיבת וואלוזין. תלמידים היו באים,מתיישבים ומשתקעים בלימוד התורה,ושום דבר אחר לא תפס מקום אצלם!

רבי שמואל אליעזר אידליס – המהרש"א אשר גר בפוזנא לא היה מוכר בשנותיו הראשונות כגדול בתורה,ולא עוד אלא הבריות היו מבזים אותו כיון שגדל את שערות ראשו,ובשל שערותיו הארוכות חשבוהו אנשי עירו לתמהוני.

המהרש"א נתק עצמו מהטרדות היום יום ודאגות הפרנסה לא העסיקוהו כלל אלא כל מעיניו היו נתונים רק בעולמה של תורה, הוא ניתק עצמו מהבלי העולם הזה והעפיל במעלות התורה.

ומדוע אם כן צדיק כה גדול החליט לגדל שערותיו? – סיבה זו ידעה אשתו ושמרה אותה בסוד. כיון ששקידתו של המהרש"א בתורה לא ידעה גבול, הוא רצה להפיג מעיניו את השינה – כאשר היה יושב וכותב את פרושו על כל הש"ס בלילות, היה קושר את שערותיו לחבל שקצהו קשור בתקרה ואם השינה תגבר עליו ותאיים להרדימו, וראשו ישמט חלילה על השולחן,מיד ימשכו שערותיו והוא יתעורר, בדרך זו לא יוכל להרדם בשעת תלמודו. כל זה עשה בינו ובין עצמו כדי שלא יישן לילה שלם עד שגמר פרושיו על כל הש"ס. רק בימים היה ישן כשלוש שעות.

אט אט נתגלתה גאונותו ותלמידים רבים נקצבו אליו ובקשו ללמוד תורה מפיו ואכן הוא העמיד תלמידים רבים אשר הדליק בהם תשוקה מופלאה לאהבת תורה. (613 סיפורים תרי"ג מיצוות)

מעשה שהיה – כשהיה רבי אליעזר בן הורקנוס צעיר לימים – לא למד תורה. אפילו תפילות וברכות לא ידע. מידי יום יצא עם אחיו לחרוש את שדות אביהם, ואל בית המדרש לא פנה.

חרשו אחיו את האדמה הטובה אשר במישור, ואילו אליעזר חרש על ההר התלול, שאדמתו קשה וסלעיו מרובים.

והנה הבחין אביו, כי בנו יושב ובוכה. ניגש אליו ושאלו: "מדוע תבכה? האם משום שאחיך חורשים אדמה נוחה וטובה, ואתה חורש על סלעים? אל תבכה, בני, עכשיו תחרוש אתה במישור".

פנה אליעזר לחרוש במישור, ושוב הבחין אביו כי הוא בוכה. קרב אליו ושאלו בפליאה: "מדוע תבכה עכשיו? שמא מצטער אתה על שבמישור הנך חורש?"

"לא", השיב.

"אם כך, מדוע תבכה?"

השיב הבן: "משום שרצוני ללמוד תורה. אם הצלחתי לחרוש את אדמת ההר הסלעית ודאי יש בכוחי ללמוד תורה!"

צחק האב: "בתורה אתה חפץ? בחור גדול כמוך יתחיל עתה ללמוד תורה? בעוד שנים אחדות ילמדו בניך תורה!"

אך אליעזר לא אמר נואש. "רצוני לעלות לירושלים וללמוד שם תורה אצל רבן יוחנן בן זכאי!" בקש.

התכעס האב: "את כל השדה שלפניך – עליך לחרוש וכל עוד לא תסיים – לא תקבל דבר מאכל!" ובלבו חשב: "העבודה הקשה תשכיח מראשו את רצונו ללמוד תורה!"

בבוקר המחרת השכים אליעזר קום וחרש את כל השדה הגדול. בסיימו, לא פנה הביתה לאכול-אלא צעד ברגל לירושלים.

ארוכה היתה הדרך והרעב הציק לאליעזר.כה רעב היה,עד אשר לעס בפיו גושי אדמה לבל יחוש ברעב.

והנה נראו לפניו בתיה של ירושלים. החיש את צעדיו אל בית מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי,ונכנס. בבית המדרש ישבו רבן יוחנן ותלמידיו. התישב אליעזר בצד והטה אוזן, אך הכל היה זר לאזניו – מאומה לא למד עד כה.

מלאו עיניו של הבחור דמעות,על שאין הוא מבין מאומה. לפתע ראה רבן יוחנן את הצעיר היושב מן הצד ובוכה,קרא לו ושאלו: "מדוע בוכה אתה,בני?"

סיפר אליעזר: "משום שמבקש אני ללמוד תורה כיתר התלמידים".

"האם לא למדת מאומה עד עתה?" שאל רבן יוחנן,בהביטו אל הבחור המגודל הנצב לפניו.

"מאומה", הודה אליעזר בן הורקנוס בלשון רפה.

"אלמד אותך אפוא קריאת שמע,ברכת המזון ותפילה",אמר רבן יוחנן בן זכאי,והחל מלמדו. הבחור גילה חריצות מופלאה, וחזר על כל שלמד עד שידע זאת היטב.

משידע את הברכות והתפילות – למדו רבן יוחנן דברי תורה, וגם אותם למד הצעיר בחשק רב ובהתמדה גדולה.

והנה חש רבן יוחנן בריח רע של אדמה לעוסה העולה מפיו של תלמידו. הבין – כי לא בא אוכל לפיו זה זמן רב. קרא לו ושאלו: "אליעזר, האכלת כבר היום?"

בוש רבי אליעזר לספר כי לא אכל מאומה – ושתק.

שלח אפוא רבן יוחנן תלמידים אל מקום אכסניתו של רבי אליעזר,ובקשם לברר אם קיבל היום דבר מאכל. ואז נודע כי זה שמונה ימים לא טעם כלום.

שוב קרא רבן יוחנן לרבי אליעזר,וכך אמר לו: "אליעזר בני! כשם שיצא מפיך ריח רע,על שלא אכלת שמונה ימים – כן תזכה ויצא לך שם טוב מפי כל הבריות,על שתהיה תלמיד חכם מפורסם! ומהיום והלאה, מוזמן אתה לסעוד על שולחני".

נשאר רבי אליעזר שנים רבות בבית מדרשו של רבן יוחנן ולמד תורה יומם ולילה,עד שנעשה חכם גדול ומפורסם.

באחד הימים ערך רבי יוחנן סעודה גדולה,אליה היו מוזמנים גדולי תורה ואנשים נכבדים וחשובים. כשהסבו הכל אל השולחן,ורבי יוחנן אמר דברי תורה,נכנס לפתע אורח בלתי קרוא: הורקנוס. אביו של רבי אליעזר.

ומדוע בא? כדי להתאונן על בנו אליעזר,שעזב אותו וברח לו לירושלים.

כשראה רבן יוחנן את אביו של רבי אליעזר אמר לתלמידיו: "פנו לו מקום בין האנשים הניכבדים היושבים כאן".

והנה רמז רבן יוחנן לאחד התלמידים לקום ולשאת דרשה בפני הקהל. קם התלמיד ממקומו,ואת מי רואות עיני הורקנוס? את אליעזר בנו!

ראה זאת הורקנוס – ופחד ורחב לבבו: הזהו בנו?? הוא קם ממקומו וסיפר: "באתי לירושלים במטרה להתאונן על אליעזר בני ולהעניש אותו. בקשתי להדיח אותו מכל אוצרותי. אך כעת, כשראיתי כי תלמיד חכם מופלג הוא,הריני אומר: את כל אוצרותי אתן לו, ואחיו לא יקבלו מאומה!"

השיב רבי אליעזר: "אבי, אילו חפצתי בכסף ובזהב – יכלתי לבקשו ישירות מאת ה',אשר לו הכסף ולו הזהב. לא למען כסף וזהב באתי הלום,אלא משום שאוהב אני את התורה ובה חשקתי. ואת כל האוצרות – תן לאחי,שכן אינני זכאי ליותר מהם. דע לך, אבא, כי אינני מבקש מאומה מהקב"ה,לבד משאוכל לשבת וללמוד תורה!"

ואמנם, נשאר רבי אליעזר בירושלים והוסיף ללמוד תורה עד שנעשה רבם של כל ישראל.

בישיבת ראדין היה נהוג שהשמש היה דופק לפני התפילה להודיע לבחורים שכבר הגיע זמן התפילה. יום אחד טעה השמש והקדים לדפוק חמש דקות לפני זמן מנחה. החפץ חיים נחרד מעובדה זו שנגרם בטעות ביטול תורה לרבים. זמן רב לאחר אותו מקרה כאשר כבר עברו כמה שנים מאז שהשמש הלך לעולמו,שמעו יום אחד את החפץ חיים שהוא נאנח ואומר! וי...וי...מי יודע מה יעשה השמש בבית דין של מעלה עם אותן חמש דקות שנגרם על ידו בשוגג ביטול תורה...  ("לשכנו תדרשו").

אדם נכבד תושב לונדון ביקר בארץ ונכנס אל מרן הקהילות יעקב והושיט לו פתקה שעליה כתב את שמו. מיד שאלו מרן אם יש לו אב בשיכון ויז'ניץ בבני ברק,אשר שמו פלוני בן פלוני,והשיב לו הן. מכן לא הכיר אותו ולא את אחיו וביקשו שיאמר לאחיו שיבוא אליו.

כאשר בא אליו אחיו,שאלו: אתה למדת כשהיית בחור בבית מדרש פלוני כל ערב שבת אחר הצהרים. ואמר הן. אמר לו: זוכר אתה את השמש הזקן שהיה מנקה את בית המדרש שם? אמר לו: הן. ושוב שאלו: הזוכר אתה גם שהיה מפריע לך בלימודך על ידי עבודות הנקיון,והטריד אותך בזה שאמר לך שתלך ממקום למקום? גם על זה השיב לו בחיוך.

אמר לו מרן: הלילה בא אלי השמש ואמר לי שאין לו מנוחה,בעולם העליון מכיוון שביטל אותך מתורה,ואמר לי את שמך. לכן אבקשך שתלך מיד על קברו ותמחל לו על כל ביטול התורה וכן עשה.

ואמר על זה מרן: אף על פי שהשמש עשה את מלאכתו ובאמת צריך היה לנקות את בית המדרש,בכל זאת מכיון שיצא על ידי זה ביטול תורה – לא היתה לו מנוחה. (מורשת אבות)

אם בחקתי תלכו (חוקותי, כו-ג)

יש לומר כי בכונה כינה הכתוב את עמל התורה בלשון חוקה "אם בחוקותי תלכו" שכשם שכתב מתקיים לעולם רק כשחוקקים בסלע, כך דברי התורה צריכים להיות חקוקים בלבו של האדם שלא ישכח אותם לעולם (הגר"ח קופשיץ מראש ישיבת פורת יוסף העתיקה).

ועוד אפשר לבאר על פי המשנה שאומרת (אבות ו, ו) בארבעים ושמונה דברים התורה נקנית, ובלעדי התנאים האלו לא יוכל שום אדם לקנות את התורה. ושמא יבוא אדם ויאמר: חלק מקניני התורה אני מבין כיצד הם מתקשרים, כגון "בשמיעת האוזן" שצריך הלומד תורה להשמיע לאזניו את מה שמוציא מפיו כי בכך יותר קל להבין ולזכור את התורה וכו', אבל יש תנאים שלא מובנים כגון "במיעוט תענוג", וכי מה יש אם אני ארבה בתענוגים וגם אלמד תורה? וכן מה הקשר בין "השמח בחלקו" ללימוד התורה? וכו'. לכן התורה כתבה "אם בחוקותי תלכו" לומר שהתנאים בלימוד התורה הינם כחוק ואל תהרהר אחרי רבותינו, וזאת משום שבכדי לקלוט את התורה שהיא רוחנית יש לוותר על הגשמיות שרוחניות וגשמיות סותרים זה לזה ואכן רבותינו הגדולים בארו כיצד מתקשרים הדברים כי התנאים הללו מכינים את האדם להיות כבית קיבול לתורה הקדושה.

וכבר בתחילת הפרשה אנו זוכים לברכות גדולות ויסודיות, לעצם קיום הבריאה בזכות עמל התורה, וככל שנרבה בעמל תורה לא נגמור, כי התורה היא כים שאין לו סוף וככל שיהיה רבוי ועוצמה בעסק התורה הברכה תהיה מצויה יותר. ואמרו בתלמוד (עירובין כא) על הפסוק בשיר השירים "קווצותיו תלתלים שחורות כעורב" מי שמשחיר פניו על התורה כלומר שמענה את עצמו על דבר תורה עד כדי כך שפניו משתנות להיות שחורים כעורב יש בכוחו לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות (מהרש"א שם).

ופעם שאל אחד התלמידים את רבי חיים שמואלביץ זצ"ל כיצד מגיעים לדעת את כל הש"ס? אמר לו: לדעת ש"ס אתה צריך? להיות חולה על הש"ס אתה צריך! (מח ולב עמ' יז) וכל זאת מרוב האהבה לתורה שהיתה לגר"ח שמואלביץ וכמו שאמר שלמה המלך (שיר השירים) "כי חולת אהבה אני" (לבוש יוסף).

אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמורו (בחוקותי, כו-ג)

התורה היא דמוקרטית יש בה את זכות הבחירה שנאמר "אם בחוקותי תלכו" אם מלשון לא חובה כלומר בחרת בטוב ברחת בחיים שנאמר "נתתי גישמכם בעיתם וכו'" בחרת ברע בחרת במוות וכו'", הבחירה בידנו.

ואכלתם לחמכם לשובע (חוקותי כו)

הלחם יהיה כל כך טוב וטעים שתוכלו לאכול אותו אפילו בהיותכם שבעים (הרב חידא ז"ל נחל קדומים) כידוע שזו ברכה גדולה כמו שבקש יעקב אבינו עליו השלום לחם לאכול ובגד ללבוש, וצריך זכות לאדם שיהיה בריא ויאכל לתאבון, דבר אחר ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם, הכונה היא מפני רוב השובע שיהיה בארץ לא יצטרכו ללכת נע ונד בארץ אחרת לבקש פרנסה.

ואכלתם ישן נושן וישן מפני חדש תוציאו (חוקותי כו-י)

כלומר שכל מה שתוכלו יהיה מבחינת יין, כשם שיין כמה שהוא יותר ישן הוא משובח וטוב, כך יהיו מזנותיכם ככל שיתישנו יהיו יותר משובחים מהמזונות החדשים שנאמר: "ישן מפני חדש תוציאו".

ונתתי משכני בתוככם ולא תיגעל נפשי אתכם והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוהים ואתם תהיו לי לעם אני ה'...ואולך אתכם קוממיות  (בחוקותי כו-יא-יג)

ונתתי מישכני: זה בית המקדש והתהלכתי בתוככם מפרש רש"י אטייל אתכם בגן עדן כאחד ולא תיזדעזעו ממני שנהיה כאחד שנאמר קודשא ברוך הוא ישראל ואוריתא חד היא.

ואולך אתכם קוממיות: מפרש רש"י ואולך אתכם בקומה זקופה.

אך חז"ל אומרים: שכל זה בתנאי שיעשו מרצונם. אבל אם לא יעשו תשובה, אזי די לו להקב"ה שעומד באבלו כל הימים, ודי לישראל צער הגלות. אם כן, מה יעשה הקב"ה כדי לגאול אותם?

אלא מעמיד להם הקב"ה מלך קשה, שגזרותיו קשות כהמן – שביקש להשמיד להרוג ולאבד את כל עם ישראל, אנשים נשים, טף ונערים ביום אחד, וישראל עושים תשובה בעל כרחן – ומחזירן למוטב – ומיד נגאלין.. (סנהדרין צז).

ואם עד אלה לא תישמעו לי ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם: ושברתי את גאון עוזכם... (שם כו-יא-יט)

אם אחרי כל העונשים שנאמרו בפסוקים (שם כו-יד-יז) לא תישמעו אז ויספתי ליסרה אתכם עוד שבע פורענויות שהפורענות הראשנה "ושברתי את גאון עוזכם" זהו בית המקדש וזה מה שנאמר (ביחזקאל כד) "הנני מחלל את קדשי את גאון עוזכם".

ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא גאלתים לכלותם (בחוקתי כו-מב)

אפילו שאני נותן לבני ישראל את הפורענות אשר אמרתי, לא מאסתים לכלותם לגמרי ולהפר בריתי אשר איתם.

בתקופת נפולאון, הקיסר הצרפתי, היו יהודים רבים שתלו בו תקוות רבות. סבורים היו אותם יהודים, כי אם נפולאון אכן ביטל כמה גזרות שהיו תלויות נגדם שנים רבות ועוד העניק להם כמה זכויות – זהו אות כי הגאולה קרבה....

אל אותם יהודים תמימים הפנה החת"ם סופר את המעשה הבא:

בנו האהוב והמפונק  של המלך סר לפתע פתאום מהדרך הטובה, והחל לעשות מעשים אשר לא יעשו. החליט אביו להגלותו לכפר נדח. ושם, בכפר, התגורר בן המלך בביתו של איכר עני. קשים היו חייו של הנסיך המורגל בתפנוקים: האיכר העבידו בפרך, ותמורת עבודתו לא נתן לו אלא פת יבשה ומים.

באופן זה, קיווה המלך, ילמד בנו להכיר את החיים הקשים, ושוב לא יטה לבו אחר דרכים מפוקפקות. ובבוא היום – לכשיגיע זמנו לעלות על כס המלוכה – יהא הבן ראוי לשבת על הכסא הרם.

בן המלך לא התמרד. הוא קיבל באהבה את כל היסורים שכפה עליו אביו. תקוה אחת פיעמה בלבו: בקרוב יחזירנו אביו אל ארמונו!

חי לו הבן בכפר וספר את הימים עד ליום המיוחל. והנה, באחד הימים ראה קבוצת פועלים מגיעה לכפר. עקב אחריהם ונוכח כי הם יוצקים יסודות ומתחילים להקים בנין גדול ומרווח.

"בשביל מי מקימים אתם את הבית הזה?" הסתקרן בן המלך. והפועלים השיבו בשמחה: "המלך ציוה עלינו להקים פה ארמון מפואר בעבורך, בן המלך!"

מה הופתעו הפועלים לראות כי במקום לשמוח ולצהול פורץ הנסיך בבכי מר.

"האם אין הבנין מוצא חן בעיניך כבוד הנסיך?" חרדו הפועלים.

מבעד לדמעותיו השיב להם הנסיך: "הארמון נפלא, נהדר. ומשום כך בוכה אני"....

"משום כך?" לא יכלו הפועלים להבין. "מדוע ולמה??"

"כל עוד התגוררתי בבית האיכר, עבדתי בפרך ואכלתי פת חרבה – ידעתי כי קרוב היום בו יגאלני אבי וישיבני אל ארמונו", הסביר הבן. "אך כעת, כששלח אתכם אבי לבנות לי ארמון מפואר – מי יודע כמה זמן חפץ הוא להשאירני כאן, בנכר, מרוחק מארמונו שלו"...

היהודים שהאזינו לדברי החת"ם סופר הרכינו ראשיהם. כן, הם הבינו את הנמשל. אך החת"ם סופר המשיך ואמר: "עם ישראל סובל בגלות, אך בתוך חשכת הגלות יש קרן אור אחת: התקוה לגאולה הקרובה. אך עתה, כשהקב"ה שולח את הקיסר הצרפתי להקים לנו היכל נאה בגלות – היכל של שויון זכויות – מי יודע עוד כמה זמן תמשך גלותנו?.... אין לנו לשמוח על כך, אלא להצטער ולבכות בכי תמרורים". (מעשיהם של צדיקים)

אל ארמונו של מלך ספרד הגיעה קבוצת נכרים. בפי הבאים היתה האשמה חמורה: בביתו של יהודי מיהודי העיר נמצא הרוג מבין בני העיר!

בטרם הספיק המלך להשיב דבר למתלוננים, פצה פיו יועצו של המלך. הלה, שונא יהודים מושבע היה, ומפיו נטפו דברי ארס ושטנה נגד היהודים.

דבריו של היועץ עודדו את המתלוננים והם אמרו: "אם המלך לא יעשה משפט ביהודים – נלך אנחנו בעצמנו אל שכונת היהודים, ושם נהרוג כל יהודי ויהודי שנמצא!"

לשמע דבריהם אמר המלך: "ידוע לי כי אין בפיכם אלא עלילת שקר בלבד. השארו כאן – ועד מהרה תוכחו בדבר, וידעו הכל כי עלילה חרשם על יהודי עירנו".

נותרו המתלוננים בהיכלו של המלך, והמלך שלח לקרוא לאותם יהודים, עליהם ספרו המתלוננים כי בביתם נמצא ההרוג.

"אמרו לי את האמת", פנה המלך אל היהודים שנכנסו לחדרו, "מה היתה כונתו של דוד המלך שאמר בתהילים: "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל"? שמעתי מחכמים הבקיאים בלשון הקודש, כי לתנומה ולשנה יש משמעות זהה. אם כך, מדוע יש כפל בפסוק?"

היהודים דממו. ניצבו מחרישים אל מול המלך, אינם יורדים לסוף כונתו.

"אתם שותקים. אינכם יודעים להשיב. אבל לי יש הסבר לפסוק, ואותו הבנתי לאחר מה שראו עיני בלילה האחרון.

"בלילה הזה התהפכתי על משכבי ולא הצלחתי להירדם. משנקפו השעות החלטתי לקום ולצאת לחצר. טיילתי אפוא בחצר, לאור הירח המלא, ופתאום ראיתי – מבעד לאשנבי הגדר המקיפה את חצרי – קבוצת אנשים רצה ברחוב. קרבתי אל אחד האשנבים והבטתי החוצה. ומה רואות עיני? אחד מן האנשים הרצים החזיק אדם על כתפו....'בודאי יש דברים בגו', הרהרתי, ונחפזתי לשלוח שלושה מעבדי בעקבות הרצים. ציויתי על עבדי לעקוב חרש חרש אחר האנשים ולודא אם האיש שנושאים הם על כתפיהם חי הוא או מת.

"ואכן, עבדי לא הכזיבו אותי. הם עקבו אחר האנשים הרצים ונוכחו שנושאים הם אדם מת על כתפיהם ומניחים אותו בחצר ביתם של אותם היהודים העומדים כאן בחדר.

"ומי היו האנשים שנשאו את המת? – מבקשים אתם לדעת", הרעים המלך בקולו, "הללו היו אותם אנשים היושבים פה בחדר, אותם בני בליעל שחרשו מזימה נגד יהודי העיר!

"ועכשיו מבינים אתם את כפל הלשון בפסוק "לא ינום ולא יישן"! – הקב"ה, אלקי היהודים, היושב בשמים לא ינום, אף לא יניח לאחרים לישון, כאשר יש הכרח בדבר. וכך גרם לי בלילה האחרון נדודי שנה, כדי שאראה את הדברים במו עיני והעלילה תתבטל!" (מעשיהם של צדיקים)

וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור (חוקותי כו,מב)

יש להבין איך נכנס פסוק זה באמצע התוכחה, והרי פסוק זה נראה כנחמה?

והענין יובן על פי משל: שני גנבים נתפסו בשעת גניבה, וכאשר הביאו אותם לפני השופט, התחיל לשאול ולחקור אותם מאיזה עיר הם, מאיזה משפחה הם באים ומי אביו של כל אחד? ענה הגנב הראשון: אבי הוא פלוני וכעת הוא נמצא בבית הסוהר, בגל שנתפס על עוון גניבה. אחר כך הביאו את הגנב השני, שאל אותו השופט: בן מי אתה? השיב הגנב: אבי הוא רב בעיר הגדולה ואני לומד אצל חכם פלוני, ואני גר עם בית אבי בשכונת הרבנים.

השופט היקל במשפטו של הראשון ופסק לו מאסר ששה חודשי בבית הסוהר, ועוד קנס בסך מאה דינרים. ואילו לשני הגדיל את העונש ופסק לו שנה מאסר וקנה של מאתיים דינרים.

הגנב השני התפלא מאוד על פסק דינו של השופט, ושאל אותו: מדוע הקלת בעונשו של הגנב הראשון, ולי החמרת ופסקת עונש כפול? השיב לו השופט: הראשון הוא גנב בן גנב, וכל חינוכו היה בין חברת הגנבים, לכן אין להאשימו כל כך, ואין להטיל עליו עונש יותר ממה שפסקתי לו. אבל אתה הלא גדלת בין ברכי חכמים ובבית אביך הצדיק והישר, ואיך הגעת ובאת להיות בחברת  גנבים? לכן החמרתי בעונשך.

והנמשל, כי אכן פסוק זה הוא לא דברי נחמה, אלא אדרבה דברי תוכחה, שכן הוא אומר "וזכרתי את בריתי יעקב", כלומר אזכור את אביכם יעקב אשר גדלתם על ברכיו ואשר בריתי היתה אתו, ולא עוד אלא "ואף את בריתי יצחק", אבי אביכם, "ואף את בריתי אברהם אזכור", ותראו עד כמה יקר הוא הגזע אשר צמחתם ממנו. זאת ועוד "והארץ אזכור", שחטאתם נגד הארץ הנבחרת, מגיע  לכם עונש של "והארץ תעזוב מהם". וממילא פסוק זה נכתב דרך תוכחה, איך עזבו את אבותיהם הקדושים וירדו מטה מטה (אהל יעקב לוקט מלבוש יוסף)

יש להבין, מדוע הכתוב אינו מונה את שלושת האבות כסדרם: אברהם יצחק ויעקב?

ויש לומר כי כך אמר הקדוש ברוך הוא: כדאי הוא יעקב הקטן לכך, ואם אינו כדאי- הרי יצחק עמו, ואם אינו כדאי – הרי אברהם עמו שהוא כדאי (רש"י).

ועוד ניתן לבאר על פי משל: נכנס אדם לחנות וביקש לקנות קילו אגוזים. לאחר ששילם למוכר ביקש הקונה שיוסיפו לו במתנה שנים שלושה אגוזים, והסכים לכך המוכר. והנה נער אחד שהיה ניצב שם וראה שהמוכר נתן לו בחינם כמה אגוזים, ביקש שיתן לו גם במתנה כמה אגוזים כשם שנתן לקונה.

אמר לו המוכר: הקונה שקנה ממני כמות של אגוזים הוספתי לו כמה אגוזים במתנה, אבל אתה שלא קנית מאומה, איך תבקש ממני תוספת אם אין את העיקר?

והנמשל, אם הקדוש ברוך הוא היה זוכר לפי הסדר: "וזכרתי את בריתי אברהם ואף את בריתי יצחק וכו', היו באים גם בני ישמעאל ועשו, והיו מבקשים שהקדוש ברוך הוא יזכור להם ברית אברהם ויצחק כיון שאברהם הוא אבי ישמעאל, ויצחק הוא אבי עשו, לכן אמר קודם "וזכרתי את בריתי יעקב", ורק אחר כך הוסיף "ואף את בריתי יצחק" וגו', וכיון שבני ישמעאל ועשו אין להם כל זכות לגבי יעקב, אינם זכאים גם לדרוש "תוספת זכות" לגבי אברהם ויצחק (אהל יעקב).

ועוד יש לומר לפי הדורשים את הפסוק הזה לחובה שהלא כל הקללות הללו באים בעוון העדר לימוד תורה, לכן כשמידת הדין מבקשת להיפרע מאותם שלא עוסקים בתורה היא מעוררת תחילה את הברית אשר כרת ה' עם אבותינו (לבוש יוסף)

והארץ אזכור (חוקותי כו-מב)

ארץ ישראל ניתנה לעם ישראל  בתנאי  שעם ישראל ישמור תורה ומיצוות ולא יטמאו את הארץ ולא הארץ תקיא אתכם.

אם עם ישראל לא עומד בתנאי של בורא עולם ,אזי הוא ניקרא עם כובש ואין לו זכות להתישב בארץ כדת כי הקב"ה גירש את הכנעני  החיתי  החיווי והיבוסי שהיו  יושבים  בארץ ישראל עוד מלפני אברהם אבינו ונתן לנו את הארץ בתנאי שנישמור על קדושתה ובטח ובטח לא לחלל בה שבת בפארסיה.

מפליא כיצד זה תנועת הצינות החילונית שבנתה את הארץ מעזה לקום ולכבוש את הארץ בטענה שארץ ישראל של היהודים תוך כדי שמיסתמכת על תורתנו הקדושה.

ומתעלמת מין הצד הרוחני שבענין ומנסה  להביא רוח חדשה של עם ישראל מודרני ללא תורה מיצוות ללא מיצוות בבסיסיות שבזכותם יש לנו קיום בארצנו שהם שבת נידה תפילין וכו...

עם ישראל ללא תורה הוא עם כובש ואין לו זכות ליטעון שהארץ שלו שנאמר"נתתי לכם ארצות גוים למען תישמרו חוקותי" . שימו לב הקב"ה נתן לנו ארצות גוים  לא שלנו הארץ היתה מלחתחילה אלא של הגוים ובזכות שנישמור חוקותיו הארץ תהיה שלנו כדת ודין וניראה בה ברכה והצלחה.

וראו שהם עסוקים במשימתם המוזרה ופניהם מרוכזים כלפי ההר גנבו את גלימותיהם, וינוסו משם עם שללם בידם. ויהי כעבור זמן אנשי חלם רצו לנוח פנו לעבר גלימותם וימהרו והנה נפקד מקומם (נעלמו). אמר להם ראש הקהל בשמחה: נו, אתם רואים, לא לחינם יגענו, כנראה שדחפנו את ההר מרחק כה רב עד שאין רואים את גלימותינו.

והנמשל - עם ישראל חשב שמצא דרך חדשה והחל לפשוט את גלימותם שהם תורה ומצוות. הם ניגנבו ע"י היצר הרע כשראה אותם שקועים בטומאה עד שהרחיק אותם טוטאלית גנב להם את כל יהדותם, עד שהם חושבים שדחפו את ההר. אך למעשה בני ישראל רחוקים כשלא מרגישים שום קשר לתורה ולמצוות לא חגים ולא שבת בלי תפילין וברכת המזון ואינם מבינים שהם עומדים במקום. אך בני ישראל יהודים כשרים וישארו לנצח יהודים מה שלא יעשו, לכן צריך לצאת מהבועה שנכנסו אליה לפקוח את עיניהם ולהביט לדורי דורות היתכן שמיליארדים של יהודים מבריתו של אברהם אבינו טועים.

התבוננו בבשרכם, וזה כבר עדות לבריאה מופלאה, איך יתכן שמערכת העיכול של האדם מפרקת מזון כגון בשר צלי לנוזל ואילו את עצמה שהיא גם בשר ודם אינה מפרקת, זה פשוט מדהים שנאמר "מבשרי אחזה אלוה" רק מלראות איך בנוי גופנו דיינו, שלגדולתו אין חקר ואי אפשר להתעלם מבורא עולם מלוא כל הארץ כבודו וכמה יתגאה האדם האם בעושרו הלא ה' מוריש ומעשיר, האם בגאותו הלא ה' מלך גאות לבש האם בחכמתו הרי הוא מקור החכמה מקור כל המידות. יהי רצון שדברים אלו יעוררו את לבנו לתשובה אמיתית ושלמה אמן כן יהי רצון.

"אילו נתן לנו את התורה, לא הכניסנו לארץ ישראל - דיינו"

הדברים הללו מכוונים לנגד התנועה ציונית החלוצים החופשים שחשבו לבנות ארץ ישראל בלא תורת ישראל, ולכן אמר שהעיקר זאת התורה - דיינו. כי ארץ ישראל בלא תורה אינה טובה יותר מחוץ לארץ ואדרבה, מוטב להשאר בחוץ לארץ ולא לעשות עבירות בארץ ישראל, שהם מכעיסים את הקדוש ברוך הוא בארמונו שנאמר בישעיה "מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי" כי "נתתי לכם ארצות גוים לשמור חוקותי" ואם איננו שומרים על הכללים של הקב"ה בארץ ישראל אז נאמר והארץ תקיא אתכם וכו'.

ידוע מה אירע בקבלת התורה ע"י המלחמה בעמלק ונצחון בגדר הטבע וסיפור יציאת מצרים על פי ניסים שמעל הטבע, כי כדי לקבל את התורה הקב"ה רוצה מסירות נפש וכן גם הכניסה לארץ ישראל כרוכה ביסורין שנאמר ארץ ישראל נקנית ביסורין. משל למה הדבר דומה לעשיר מופלג אחד שהיה לו בן חכם ומוצלח נאה ומוכשר אך היה עצל. הגיע זמנו להתחתן אמרה האם לאביו לאמר: חינכנו אותו השכלנו אותו בתורה ודרך ארץ אך ברצוני שיהיה עמל שנאמר: "שיטע אדם כרם, ואחר ישא אשה" ועד שלא ירויח מפרנסתו לא ישא אשה. וביקש האב שיעבוד יום אחד, בתור שכיר ואז הוא יחתן אותו. הבן העצלן התאכזב וזעק שאין לו כח לעבוד. נכמרו רחמי האם ונתנה לו מטבע זהב ליום עבודה ממוצע. שיתן אביו כאילו הוא עבד. הגיע הבן שמח לאביו והביא לו את המטבע. זרק האב את המטבע לאש (באח), ראה הבן ולא הבין למה. האב אמר: "אין זה כסף שהרווחת".

תמה עוד יותר הבן והלך לספר לאמו, ואמו נתנה לו עוד מטבע וכן הסיפור חוזר על עצמו. אמרה לו אמו, יתכן שלאביך יש רוח הקודש צא ותעבוד בשוק ותביא לו את דמי יגיע כפיך נראה מה יאמר. מסקרנותו הלך ועבד קשה ובערב הביא משכרתו. זרק אביו את מטבעו לאש, נזעק הנער. אחז בידו וקרא: "לא אבי, אל תשליך את המעות" אורו פניו של האב והחזיר לו את כספו. ואמר: "עתה ידעתי כי זהו יגיע כפך".

"כיצד ידעת?" שאלה האם. ראיתי שהוא זעק וחס על הכסף בזה יגע וחיבב את מטבעו שעמל עליו קשה. ואז ידע להעריך ממונו וכך ניתנה תורתנו הקדושה ניקנית ביסורין בעמל וביגיעה ואז יחבבוה כרום ערכך כמו מלחמת עמלק, שהקב"ה הניח לעם ישראל להלחם עם עמלק ובני ישראל גברו על עמלק ובתמורה הם קבלו את התורה הקדושה ואחרי מאמץ להגיע למעמד הר סיני ערך התורה עמד ברומו של עולם והתרגשות מעמד הר סיני הביאה את עם ישראל לאחדות עצומה שנאמר "ויחן ישראל נגד ההר".

אלו נתן לנו את התורה הכניסנו לארץ ישראל ובנה לנו את בית הבחירה - דיינו.

לא זכו ישראל לנחול את הארץ ולבנות את בית הבחירה אלא מכח קבלת התורה ומסירות נפשם בשבילה. וכשביטלו תורה, גלו מארצם וחרב בית המקדש כמו שנאמר: "על מה אבדה הארץ - על עזבם את תורתי" (ירמיה) וכל זמן שלא נשוב ללמוד תורה לא ניגאל, חלילה, שאמרו חז"ל: "צדיקים במה שהם חוטאים - בו מתכפרים".

משל למה הדבר דומה: לאדם שעינה את עצמו ימים רבים לא אכל ולא שתה טיבעו שהוא נחלש היתכן שהוא יחזור למצבו התקין בלא לאכול ולשתות? לכן אם בעוון ביטול תורה נחרב הבית - היתכן שיבנה בלא לימודה? שנאמר במשלי "לכו לחמו בלחמי" שהיא כמו אוכל לנפשנו.

פרשת בחוקותי - חלק א - הרב אריה קרן

פרטים
קטגוריה: פרשת בחוקותי
פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:21
נכתב על ידי Super User
כניסות: 741

אם בחקותי תלכו וגו’ (בחוקותי כו-ג)

עמל התורה הוא רצון הבורא שתהיו עמלים בתורה (רש"י)

ה"אור החיים" הקדוש שואל מדוע עמל התורה נקרא בלשון "חוק", מדוע נאמר "בחוקותי" בלשון רבים? ועוד, מהו לשון "תלכו"? ועוד, מהו עמל התורה?

מה שנאמר "בחוקותי" לשון רבים הוא מלשון חוק וזמן, שצריך לקבוע לו עת לתורה ביום ובלילה, כדכתיב: "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח).

ועוד, אמר "תלכו" ללמדך שצריך לעסוק בתורה אפילו בהליכה כמ"ש "ובלכתך בדרך" (דברים ו, ז) דבכל רגע ורגע חייב אדם בלימוד התורה, כמו שמצינו במדרש (ויקרא רבה לה, א) "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך" (תהילים קיט, נט), שהיה דוד חושב לעשות עניינים ועסקי ורגליו מוליכות אותו לבית המדרש, וזה בא מצד החשק והרצון שהיה למוד התורה, שאפילו היה רוצה ללכת  למקום אחר היו רגליו מוליכות אותו לבית המדרש.

ו"תלכו", דהיינו אל תעמדו במקומכם, כל יום ויום תלכו ממעלה למעלה וזה ההבדל בין אדם לבהמה. עגל בן יומו קרוי עגל, עם לידתו יכול הוא כבר ללכת ואין לו כל התקדמות בחייו. לעומת זאת, התינוק כשנולד הוא הולך ומתעלה מיום ליום כיוון שזו היא תכליתו. וזה אף עדיף על המלאכים שאצלם לא שייכת התקדמות. וזו חובתו של האדם ללכת ולחפש כיצד להתעלות בתורה, למצוא את מקום לימודו וללמוד בחשק ואהבה. כך אפשר לקיים "ובתורתו יהגה יומם ולילה" (תהילים א, ב) ומהי "תורתו"? הרי זו תורת ה’! אלא כאשר האדם מתחיל ללמוד עדיין זו תורת ה’, אך אם הוא עמל בתורה היא כבר נקראת "תורתו".

עוד מסבירים המפרשים, מדוע כללה התורה את עמל התורה בלשון "תלכו"? והסבירו זאת בדרך משל: משל לאדם שנכנס לבית וראה אנשים יושבים סביב לשולחנות ערוכים, מלאכים במאכלים טעימים, ובכל סוגי השתיה והמעדנים, כסעודת שלמה המלך, וראה שכולם לבושים בבגדים נאים.

כל כך נהנה האיש מהפאר שראו עיניו, כיוון שכולם נראו לו יפה. והנה לאחר שגמרו את הסעודה, התחילו האנשים לקום ממקומם לילך לביתם, ואז הופתע כאשר ראה כי האנשים הינם בעלי מומים ברגליהם, ואינם יכולים ללכת.

הצטער מאוד ואמר "מה שווה כל תלבושתם היפה אם אינם בריאים ויכולים ללכת?"

והנמשל הוא: באה התורה ללמדנו כיצד ידע האדם שהוא עמל בתורה? וכך יבדוק עצמו כאשר הוא יוצא מחוץ לבית המדרש ועדיין הוא שקוע בלימודו, זה מראה שהוא עמל בתורה, לעומת זאת בתוך כתלי בית המדרש, שם כולם נראים כעמלים בלימודם, רק כאשר יוצאים מחוץ לבית המדרש, אז מורגש ההבדל מי שחושב על לימודו בצאתו ובלכתו, וגם בדרך מדבר בדברי תורה. זה נקרא עמל התורה. לכן כתבה התורה את העמל בתיבת "תלכו". (אור דניאל).

קניין התורה הוא קניין החיים שתהיו עמלים בתורה (רש"י)

בגמרא (ברכות סג) נאמר אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה.

כאשר האדם עמל בתורה הרי הוא מנצל את כל זמנו למטרה זו. אחד המפסידים הגדולים בחיי האדם הוא ביטול הזמן וכאשר האדם מבטל זמנו לריק ממילא גם עמלו בתורה נפגם וכדי לזכות לאהבת תורה, הרי צריך האדם להרגיש כי התורה שייכת לו, שהוא אינו יכול לחיות בלי לימוד תורה. ומאידך, מי שהתורה אינה משאת נפשו והוא אינו מתחבר אליה ממילא הוא אינו רואה שום ערך בלימוד התורה, וגם כאשר הזמן חולף והוא אינו לומד, ממילא הוא לא מרגיש שהוא איבד איזה שהוא דבר, כיוון שממילא התורה אינה קניינו.

גדולי ישראל היו יגעים בתורה עד כלות כוחם. בני הגר"א אמרו שאביהם קיבל על עצמו כל ימיו לא לישון יותר מחצי שעה רצופה וכל לילותיו הזמן היה קם, נוטל ידיו ולומד בקול רם וישן שוב חצי שעה. כך היה שיעור שנתו ג’ מחציות השעה בלילה ומחצית השעה ביום.

ידוע גם שלא היה יוצא מפתח ביתו ומתייחד בחדרו, כשתריסי חלונותיו מוגפים אפילו ביום, וכך היה יושב ועוסק לאור הנר בתורה.

פעם אחת באה אליו אחותו לאחר שלא התראו עידן ועידנים ובקושי הכניסוה אצלו. החזיר פניו אליה, הפשיט טליתו במקצת ואמר לה "בעולם הבא תהא שעתנו פנויה להתראות, כאן בעולם הזה אין שעתי פנויה אלא לתורה".

כך ראה הגר"א את עיקר חייו לצבור עוד ועוד שעות של תורה כיוון שהתורה והוא חד הם, ואם לוקחים לו את התורה נוטלים את חייו.

ה"בן איש חי" בספרו "בן איש חיל" (ח"ד עמ’ קסא) הביא על כך משל נפלא: לשני אנשים שהתחרו זה בזה בעושרם.

זה אומר "אני עשיר ממך" וזה אומר "עושרי גדול מעושרך".

נענה אחד מהם ואמר "הבה נערוך ניסיון ונראה מי עשיר יותר".

אמר חברו "כיצד נוכיח זאת?"

ענה ואמר "נכין שקים מלאים מטבעות זהב, נעלה על ספינה המפליגה בים ונזרוק לים מטבע אחר מטבע, מי שיפסיק ראשון מפני שלבו יכאב על מעותיו, הרי זו הודאה שממונו מצומצם יותר!"

הסכים החבר והלך להביא את הכסף. אבל המציע היה רמאי. הוא פנה אל צורך נחושת והזמין אצלו מטבעות מזוייפות.

עלו שניהם אל הספינה והחלו להשליך מטבע אחר מטבע. הרמאי השליכן בשאננות מפתיעה, בשלוות נפש מלאה, ואילו חבר, שהיה עשיר יותר, כאב לבו על כל מטבע שזרק משום שהיו אלה מטבעות זהב אמיתיות, ששוות הון עתק!

מובן, שלאחר זמן לא רב הכריז שהוא נכנע...

כך הוא הדבר אצל בני אדם המבטלים זמנם לריק, הם אינם חשים שהם איבדו דבר מה, שזמנם הלך להבל ולריק. בני תורה שתורתם אומנותם זמנם, הוא יקר ובו הם יכולים לרכוש חיי עולם הבא. כדאי שנדע לנצלו כדבעי, כי התורה היא זו שלעתיד לבוא תוכל להציל אך כל זאת בתנאי שידע האדם שתורה שווה חיים. ללא תורה אין ערך לחי האדם וגם חייו אינם חיים. אם כך תהיה תחושתנו ממילא כל רגע ורגע יהיה מנוצל כדבעי. אך מי שאינו מבין את ערכו של לימוד תורה ממילא לא יחוש באיבוד זמנו.

סיפר הגאון רבי יוסף חיים מעשה באדם שהיו לו ארבעה בנים. האחד, אהב לאכול עד בלי די, לזלול מעדנים ולסבוא יינות מבושמים. השני עמל כל העת לכנוס כסף ולאסוף הון. קימץ בהוצאותיו, במאכלו ובלבושיו לצבור פרוטה ולחסוך בגאווה. השלישי אהב לטייל ולראות עולם, ואינו יכול לשבת יומיים במקום אחד. שוטט ממקום למקום, חרש ברגליו הרים וגאיות, יערות ומדבריות, והבן הרביעי חשקה נפשו בתורה, והיה הוגה בה בשקיקה ובשקידה עצומה ולא מש מתוך האוהל.

פעם עלה בדעת אביהם לנסותם ולראות כמה מידת החשק של כל אחד מהם לעסוק בשלו.

קרא לבן הראשון, שכל מעייניו בבטנו ובמעיו, להיוועץ בו מה להכין למחר לסעודה שהוא מבקש לערוך לאורחיו. נקב הבן במאכל פלוני כפתיחה לסעודה, אחר פירט את המנה השניה, השלישית, הרביעית, קינוחי הסעודה, הכל מכל. מסר האב את הרשימה לטבחו ופני הבן צהלו והכין עצמו לסעודה כהלכתה, דשנה וטעימה.

בלילה הלך האב לתלמיד חכם ממכריו, ושיחר פניו שילך עם שחר לבנו ויאמר לו שחלם חלום רע ועליו לישב בתענית כדי לבטלו.

בצהרים קראו אביו לסעודה הגדולה. הודיעו הבן כי נבצר ממנו לבוא כי שרוי הוא בתענית. הראה האב עצמו כמצטער בצערו, אך בליבו אמר אין תאוות אכילתו אצלו כה חזקה, שהרי פחד קל של חלום שחלמו עליו אחרים גבר על תאוותו וביטלה.

עתה פנה לנסות את בנו השני, אוהב הממון. שינה את כתב ידו ושיגר לבנו מכתב ללא חתימה כי חלם עליו חלום רע בחלום ציווהו להודיעו שיתן כופר נפשו ונפשות בני ביתו כך וכך זהובים ויחלקם לעניים. ואם לאו – ידע כי בנפשו הוא.

נבהל הבן למקרא המכתב, רץ אל אביו והראהו, עשה עצמו האב נרעש ואמר "חובה עליך לקים דבר המכתב, לפדות את נפשך ונפשות בני ביתך מני שחת!"

מיהר הבן להפריש ממונו לצדקה וידע האב כי אהבת הכסף של בנו אינה חזקה כל כך, שהרי פחד החלום הפיגה.

פנה לנסות את הבן השלישי, אוהב הטיולים. התחזה כחולה ובאו בניו לבקרו קרא לרופא ושיחדו שיאמר לבניו כי מחלתו מדבקת ועליהם להסתגר בבית אביהם חודש ימים לוודא שלא ידביקו אחרים.

מיהרו האחים וישבו בבית אביהם. נוכח האב לדעת כי גם חשק בנו לטיולים אינו חזק כל כך, שהרי דמיון קל של דברי רופא ביטל את הרגלו ולא שלח אפילו אחרי רופא אחר שיבחן את דברי הרופא הראשון ואולי יבטלם.

עתה נותר לו לנסות את בנו הרביעי, השוקד על תלמודו.

שיחד את רופאו לשים בכוס בנו סם המחליש את הגוף עד מאוד. שתה הבן ונחלש. ומיהר האב לקרוא לאותו רופא אשר אמר את הדברים ששם האב בפניו, כי שקידתו היתרה גרמה את חולשתו ואם חפץ חיים הוא, עליו לנוח חודש ימים ואסור לו להגות בספר. הסכים הבן כדי לא לצער את אביו.

אמר אביו בליבו הנה גם הוא כאחיו.

הלך הבן לביתו וסח לאשתו על חולשתו. אמרה להזעיק את הרופא. סח לה שהרופא כבר בדקו ואמר מה שאמר ומיד נטל ספר והחל ללמוד. חרדה האשה.

אמר לה "שמעי נא, אם אלמד אולי אמות. אם לא אלמד, ודאי אמות, שכן הלימוד הוא כל חיי וכל חיותי ממנו!"

שלחה לומר לחמיה שבעלה מסכן את עצמו. שמח האב היווכח שחשק בנו אמיתי ואמיץ (נחלת אבות).

רק מי שמבין שהתורה היא "הנותנת חיים לעושיה" וקיום התורה הוא המחייה את האדם אז הוא גם יבין שאין ערך לחיים ללא לימוד תורה.

לצערנו, רבים הם האנשים שמסיבות שונות חושבים שאין עוד טעם לחייהם בגלל נפילות כלכליות או עקב בעיות רפואיות, רק אדם היודע מה הכוח העצום שיש בתורה מבין כי התורה היא היא טעם החיים וללא התורה גם מכה קטנה יכולה להביאו ליאוש, על כן הבה נאמץ את הסיסמא: "תורה היא טעם החיים". (אור דניאל).

אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה... והשיג לכם דיש את בציר... ואכלתם לחמכם לשבע וגו’ (בחוקותי  כו, ג-ו)

תנאי הקב"ה לברכה שתהיו עמלים בתורה. (רש"י)

פרשת בחוקותי פותחת במילה "אם" שהיא לשון תנאי והקב"ה מבטיח שאם נקיים את חוקי התורה ואת מצוותיו נשמור, וכוונתו לשמירת החוקים שעפ"י דברי רש"י הוא עמל התורה, אז נזכה לקבל גשם בעתו, מזון, שלום וכו’.

אך עלינו להבין כי הדברים קשורים אחד לשני. אם ראה שאין גשם משמע יש פגם בקיום חוקות התורה, ואם יש קושי בפרנסה או אין שלום, עלינו להבין שאין אנו עמלים בתורה כפי שצריך!

אל לנו לחפש את הסיבה ב"חום הלוהט" כאשר היבול דל ובוודאי לא לקשור זאת בתופעות טבע, ואם ח"ו לא ננצח במלחמות אל לנו לתלות זאת במטוסים וטנקים חדישים שרכש האויב.

התורה מדגישה לנו אם יש תנאי כיצד לקבל את השפע והביטחון מהקב"ה, ואם אתה לא עומד בתנאי ממילא גם הקב"ה לא ימלא את מבוקשך. אך, לצערנו, לא תמיד האדם מבין את הקשר בין הדברים, בדרך כלל האדם תולה זאת בנסיבות המקרה.

היטיב להמחיש זאת הגר"י גלינסקי שליט"א שהוזמן להרצאה בקיבוץ לא דתי ואת דבריו פתח

במעשה שהיה במשלחת של בדואים בני אחד הישובים המרוחקים בנגב, אשר הגיעה לביקור רשמי בכרך תל-אביב.

הם סיירו במשך היום במקומות שונים בעיר ולסיום הביקור הוזמנו לארוחת ערב בבנין העירייה. במהלך הסעודה פנה נציג העירייה אל האורחים ואמר להם "ברצוננו להעניק לכם שי למזכרת. אם ראיתם במשך היום דבר מסוים היכול לשפר את איכות החיים במקום מגוריכם, אימרו לנו מהו ונשתדל לתת לכם אותו".

פה אחד השיבו האורחים: "כן, ישנו דבר שאנו חפצים בו מאוד. דעו לכם שביישובנו הדל אין באר מים, ואנו נאלצים להביא בכל יום פחי מים מרחוק. את הפחים אנו נושאים על גבי חמורים והטירחה רבה מאוד. והנה כאן בעיר ראינו שבכל בית ישנו ברז והמים מגיעים לכל  מקום בנקל. נהיה אסירי תודה אם תואילו להעניק לנו ארבעים ברזים, כמספר המאהלים שביישובנו. דבר זה ישנה במידה רבה את אורח חיינו ויהווה הקלה עצומה לכל אחד ואחד מאיתנו".

מיד ניתנה ההוראה למלא את מבוקשם, ותוך זמן קצר הובאו לבניין העירייה ארבעים ברזים חדשים ארוזים בחבילה גדולה. האורים ישמחו מאוד במתנה שניתנה להם, וחיש מהר יצאו לדרכם כדי להתקין את הברזים באוהליהם. מה רבה הייתה אכזבתם בראותם שבברזים שהותקנו לא זרמו המים.

מיד הזעיקו שרברב מהעיר הגדולה כדי שיבוא לבדוק מדוע אין מים בברזים. כאשר הגיע השרברב וראה את הברזים המותקנים בכל אוהל, פרץ בצחוק רם ואמר "כיצד העליתם בדעתכם שיצאו מים מתוך הברזים? הרי לא הברז נותן את המים. הברז אינו אלא קצהו של צינור ארוך המתחבר בצידו השני למשאבה השואבת את המים מן הבאר. והנה אתם לא התחברתם כלל אל הבאר, רק נעצתם את הברז בקיר וכיצד סברתם שהברז יושיעכם?!"

המשיך הרב ואמר לשומעיו "כל מי שסבור שלימוד תורה יכול להיחשב כחוויה נעימה שאינה מחייבת הליכה לאורה, אינו אלא טועה! חובתנו להיות קשורים למעיין התורה שהוא מקור החיים. והנה, לצערנו, רבים מאיתנו עזבו את התורה שהיא מקור מים חיים והלכו לחצוב להם בורות נשברים, כמו שנאמר "כי שתיים רעות עשה עמי אותי ועזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברים אשר לא יכילו המים" (ירמיהו ב).

אכן כך!

אנו דומים בדיוק לאותם בדואים אם ואין אנו מקשרים בין האירועים השונים. כאשר יש פיגוע מחבלים, האם אנו תולים זאת בחוסר עמל בתורה או בזילזול במצוות? אנו בדר"כ מיד תולים את האשמה בראש הממשלה, בשלטון, שאין אנו יודעים להגיב כראוי, שלא הייתה עירנות מספקת במקום ואם...ואם...וכו’’.

כדאי שנבין, שיש קשר בין הברז למשאבה, למעיין, רק צריך למצוא את הצינור המקשר. וחשוב שנתעורר מתרדמתנו ונבין כי אנחנו אשמים ומה היא "תרופת הפלא"? עמל התורה! (אור דניאל).

אל תאחר את המועד שתהיה עמלים בתורה (רש"י)

לימוד  התורה וקביעת עיתים לתורה – זו אחת השאלות הראשונות שישאלו את האדם בבי"ד של מעלה.

רבים הם הטועים הטוענים כי עתה טרודים הם בעול הפרנסה, הילדים, הצרות, ואין זה השעה לעסוק בתורה. וסיבות רבות ו"הגיוניות" להם.

יש החושבים כי בגיל מבוגר אז יהיה להם פנאי לקיים את מצוות תלמוד תורה.

אך, לצערנו, הניסיון מוכיח שטרדות האדם אינן פוסקות, וכאשר מגיע האדם לגיל מבוגר מגיעות להן צרות חדשות, ולא רק זאת. מי יכול להבטיח לאדם כי יגיע בכלל לגיל מבוגר? ואם בכל זאת רק אז יחל בלימודו, יתכן כי כל התיקון שיעשה על הזמן שחלף יהיה מאוחר מדי, ולא יספיק לו לכפר על כל עוונותיו.

המשיל זאת באופן נפלא הרב חננאל הכהן שליט’’א בשם הגאון הרב ראובן קלרנשטיין שליט’’א:

מעשה בעני אחד, שהיה לבושו קרוע ומכנסיו היו נקבים נקבים, חלולים חלולים, יום אחד החליט לרכוש זוג מכנסיים חדשים.

ניגש לצרכניית הלבשה ושאל את המוכר, "כמה עולה זוג מכנסיים פשוט?"

השיב לו המוכר: "שמונים ₪".

העני אמר למוכר כי הוא מצטער, בשבילו זה מחיר יקר ואין לו סכום כזה להוציא...

המוכר ענה לו ’’וכי חשבת שכאן מחלקים חינם?"

העני יצא מהחנות בבושת פנים וישב לנוח בספסל הראשון שמצא בדרכו כדי לנוח ולהפיג יגונו. והנה פגש אותו חברו משכבר הימים וראה שפניו נפולות, פנה אליו ושאלו "ידידי העני! מדוע פניך נפולות? הלא החכם מכל האדם שלמה המלך ע"ה, אמר "דאגה בלב איש ישיחנה" (משלי יב, כה).

העני השיב לו שאינו צריך לספר לו כלום כי הלא הלבוש מעיד עליו כמאה עדים מה מפריע לו. "איך אוכל להתהלך בחוץ עם לבוש שכזה?"

ידידו אמר לו "אל דאגה, ברוך ה’ שזכיתי לפגוע אותך, והנה שבח לא-ל, אשריהם ישראל! ושלושה סימנים יש באומה זו הרחמנים והבישנין וגומלי חסדים (יבמות עט) והנה יש גמ"ח אחד הלבשה חינם אין כסף, יד ראשונה! כל הרוצה ליטול יבוא ויטול. הרי לפניך הכתובת".

העני הודה לידיו מאוד לשמע הבשורה הטובה ותיכף אזר כגבר חלציו ורץ לאותה כתובת של הגמ"ח הנזכר. אחר שב"ה מצא מכנס המתאים לו רק שצריך לעשות לו מכפלת, רץ בשמחה וטוב לבב לביתו, ואמר לזכות את אחת מבנותיו במצוות כיבוד הורים שתתפור לו מכפלת גאה.

האב קרא לבתו הגדולה חנה, בתי היקרה, ב"ה רכשתי מכנסיים חדשים, האם תוכלי לתפור לי מכפלת נאה, שאוכל ללובשו כראוי?"

הבת ענתה לאביה "הרי מצוות כיבוד הורים זה מדאורייתא, אבל מה אומר לך, אבא יקר, המורה שתחיה העמיסה עלינו שיעורי בית לרוב ושפע מבחנים וזה גורם לי עייפות גדולה. רק אתחזק מעט ובע"ה אתפור לך את המכפלת, אבל הנה אחותי הקטנה טובה שמה וטובים מעשיה, אולי היא תוכל לתפור את המכפלת".

פנה האב לבתו טובה אך היא ענתה ’’הרי מצוות כיבוד הורים זה מדאורייתא, אבל מה אומר לך, אבא יקר! אתמול שמרתי על  ילדים שהלכו הוריהם לחתונה והבטיחו לי שיחזרו באחת עשרה בלילה, וחזרו אחרי אחת בלילה, ואם כן אתה מבין, כמה אני עייפה. רק אתחזק מעט ובע"ה אתפור לך את המכפלת. אבל הנה אחותי היקרה יפה שמה ויפים מעשיה, אולי היא תוכל לתפור את המכפלת".

פנה האב לבתו יפה והיא מיד ענתה ’’הרי מצוות כיבוד הורים זה מדאורייתא, אבל מה אומר לך, אבא היקר! אמא שתחיה העבידה אותי בפרך ונתנה לי לשטוף את כל הכלים שבמטבח...רק אלך מעט לנוח ותיכף אתפור לך מכפלת".

האבא שראה כי כל בנותיו "עסוקות" אמר "מן השמים ירחמו..." וקיפל את המכנסיים.

בלילה כשהלכו בנותיו לישון, בא שר השינה לבת הגדולה ואמר לה "חנה! רבותינו אמרו נאה דורש ונאה מקיים (חגיגה יד) ואיך את יכולה ללכת לישון כשאבא מבקש רק לתפור מכפלת ואת אומרת לו "כיבוד הורים זה מדאורייתא" ואת אינך מקיימת?!..."

תיכף קמה חנה מהמיטה, נטלה ידיה והחל לגזור מהמכנסיים ולתפור את המכפלת, והכל בחשיכה כדי "לגנוב" לאחיותיה את המצווה...ולעשות הפתעה לאביה....

שר השינה כמובן הגיע גם אל הבת השניה טובה ונתן לה מוסר, ואף היא קמה, נטלה ידיה והחלה לגזור מהמכנסיים ולתפור את המכפלת והכל בחשיכה...ולעשות הפתעה לאביה...

שר השינה כמובן הגיע גם אל הבת השלישית יפה ונתן לה מוסר וכמובן שגם היא קמה ועשתה הפתעה לאביה...

למחרת כשהאבא קם ממיטתו רצה ללבוש את המכנסיים "החדש" ראה שנתקצרו מדי...

זהו המשל, והנמשל הוא שיהודי זה בהיותו בגיל צעיר לא הקפיד על שמירת תורה ומצוות וכמובן שלא הקפיד על לימוד תורה ותמיד כאשר  ניקרו בפניו הזדמנויות רבות לשוב לבורא עולם תמיד דחה את הפונים בטענה "בע’’ה אני רק אתפנה מהדאגות, אמצא לי את הזמן לקיים מצוות ואף ללמוד תורה".

אך, כידוע, הצרות הפוקדות את האדם אינן פוסקות הן רק מתחלפות וצרה רודפת צרה, וכאשר האדם מחטט לבסוף לשוב בתשובה מתברר לו שאפשרויותיו מוגבלות, דאגות חדשות ניקרות בדרכו והנה פתאום מתברר לו שחייו עוד מעט נגמרים.

כל בר דעת יודע שהמאחר את הרכבת נשאר בתחנה. אם תפספס את רכבת החיים – לא תוכל לעולם להגיע ליעד. (אור דניאל).

קבעת עיתים לתורה? שתהיו עמלים בתורה. (רש"י).

בגמרא (שבת לא), איתא, אמר רבא בשעה שמכניסין את האדם לדין אומרים לו קבעת עיתים לתורה? ובגמרא (סנהדרין ז) מבואר שבשאלה זו נפתח דינו של האדם בשמים. וכמה עגום יהיה מצבנו אם כבר בשאלה הראשונה נענה לקב"ה תשובה שלילית. הרי שם לא נוכל לתרץ את עצמנו שלא היה לנו זמן וכד’, כי בורא העולם מכיר אותנו היטב היטב, וכשהוא ישאל את האדם מדוע היה לו זמן לאכול ולטייל ולקרוא עיתונים ולשמוע חדשות, ודווקא לקבוע עיתים לתורה לא מצא לזה זמן, הרי הבושה תהיה כ"כ גדולה עד שזה בלבד יספיק בתור עונש ח"ו.

"אחות לנו קטנה" הכוונה לתורה הקדושה, שהיא אחותנו הקטנה, וכמו שאמר שלמה במשלי (ז, ד) "אמור לחכמה אחותי את".

"מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה" מה נענה ביום הדין בשעה שהקב"ה יתבע את עלבונה וישאל למה לא קבענו עיתים לתורה.

"אם חומה היא" ואומר שלמה המלך עצה טובה, שאם תתייחס לתורה כמו שבונים חומה, לבנה ועוד לבנה ועד לבנה, ו"ככה בונים חומה", וככה בלימוד התורה בקביעות, יום ועוד יום ועוד יום, אזי "נבנה עליה טירת כסף" יהיה לנו בעוה"ב היכולות גבוהים של שפע רוחני אדיר. אבל

"אם דלת היא" שאם אדם מתייחס לתורה כמו דלת, שפעם פתוחה ופעם סגורה, כך הוא פעם בא ופעם לא בא, אזי "נצור עליה לוח ארז" תכה לנו בעוה"ב חתיכת דלת שתולעים אוכלים אותה...

והדברים מדברים בעד עצמם! צריך לדעת, שרק ע"י לימוד התורה הקדושה היהודי מובדל מהגוי, כי כולם אוכלים ושותים ומתחתנים ומולידים ובסוף מתים. ואם יגיד אדם "אני מתפלל ג’ פעמים ביום וזה מספיק לי" על זה כותב בעל "שבט מוסר" זצ"ל, שיענו לו בשמים שמוסלמי יותר טוב ממנו כי הוא מתפלל חמש תפילות ביום...אם כן, עלינו לזכור מה עיקר ומה טפל ומדוע הגענו בכלל לעולם הזה.

הסבא מקלם ז"ל היה רגיל לומר, שכל ההצלחות המובטחות להולך בדרך התורה נאמרו בתנאי שיהיה סבלן ולא ידחוק את השעה לרדת באמצעי מהדרך הסלולה כדי לקצר דרך חצרות ושבילים צדדיים. צריכים לזכור שר’ עקיבא לא זכה למה שזכה עד שלמד עשרים וארבע שנים ברציפות. על האדם להכיר תמיד את האושר הגדול שנפל בחלקו בזה שאוחז בעמל התורה, וסוף הכבוד לבוא מאליו.

אנו חיים כיום באווירה העכורה הנובעת מההשכלה של "הוי יהודי בביתך ואדם בצאתך". כאילו נעשים "אדם" ע"י דברים בטלים ולהיטות אחרי תענוגי העולם, ושהתורה מפריעה לו להשגת תואר זה. אולם השכלה כזאת אינה אלא סכלות משום שדווקא ע"י תורה נקראים אדם.

על כן החכם עיניו בראשו יעסוק בתורה ויגלה בה עולם ומלואו.

קניין התורה הוא רק ע"י עמל ויגיעה ובלא זאת אי אפשר לקנות את התורה.

הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פ"ג הי"ב) כותב "אין דברי תורה מתקיימים במי שמרפה עצמו עליהן ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה".

אמנם נאמר במסכת אבות "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", אך השאלה היא איזה חלק.

בספר "אמרי יחזקאל" ישנו על כך משל נאה: לעיתים אנו רואים אדם זר שמרגיש רעב, ונכנס לאולם שמחות לאכול ללא כל הזמנה. אמנם בכל מהלך האירוע הוא אוכל, אך הוא לא נהנה הנאה מושלמת מהאוכל, משום שתמיד מלווה אותו הרגשה לא נעימה "אני אוכל לחם של חסד, אני יודע שאני לא שייך לכאן ואולי עוד מעט ויזרקו אותי, זמן קצר בלבד, אני יכול להנות מהאוכל".

כל הזמן הוא יושב באי נוחות על הכסא, מתנדנד מצד אל צד ומדי פעם הוא גם "פוזל" עם העינים אחורה לראות אם מסתכלים עליו בעלי השמחה...

ואולם, יש אדם מסוג אחר לגמרי. הוא נכנס לאולם החתונה  עם "ראש מורם" למעלה וכל כולו שמח ובטוח בעצמו. ומדוע?

מפני שהוא הוזמן לחתונה על פי דין! הוא גם הביא עמו מתנה יקרת ערך, ועוד זרק למלצרים "טיפ" מן הצד, הוא אוכל בהנאה מושלמת בשמחה, ונהנה מכל רגע באירוע ובעל השמחה חפץ ביקרו.

הנמשל אותה הרגשה בדיוק נרגיש אנו באולם התענוגים הנצחי של העוה"ב. הקב"ה ברא בשבילנו את גן העדן והבטיח לנו (סנהדרין צ), שלכל ישראל מובטח חלק בעוה"ב. רק מה? אחד  ירגיש שם הרגשה אחרת, ישנם אנשים שמרוב בושה יסתירו את עצמם בקרן זוית, ויאכלו מהצד. הם ירגישו כל הזמן שהם אוכלים לחם של חסד שריחמו עליהם, והכניסו אותם לתוך אולם המעדנים רק כדי להשקיט את רעבונם. מרוב בושה הם לא ירגישו כלל מה הם בולעים. תמיד תלווה אותם ההרגשה שהם מסכנים ותלויים בחסדי השני ומי יודע מה הזמן הקצוב להם שם...

אנו שטרחנו ועבדו קשה בקיום המצוות, אזי בוא נבוא לעוה"ב עם ראש מורם למעלה! מגיע לנו! נתבע את חלקנו בשכר בפה מלא! ולא נרגיש כלל, שמישהו "מרחם" עלינו פה, ואז הנאתנו תהיה מושלמת!

על כן אל לנו ללכת שלווים ושאננים, בל נהיה בטוחים כי כל ישראל יקבלו את אותו חלק בעוה"ב.

כדי לשבת במקום מבטחים עם קדושי עליון, עלינו להכין צידה לדרך.

אחיו של רבי חיים זוננפלד זצ"ל כתב לו שאינו רואה כל כך טעם בלימוד התורה, כיוון שבלאו הכי לא יצמח ממנו גדול בישראל. ר’ חיים ענה לו כך:

מימינו לא ראינו חנוני שסגר את חנותו בטענה ש"ממילא לא אהיה רוטשילד" בעל חנות מבין שבכל דקה הוא מרוויח משהו, ולכן הוא מתאמץ ומשתדל בכל כוחו. זה פותח מוקדם בבוקר, וזה נשאר בערב עוד כמה דקות הכל מתאמצים לצרף פרוטה לפרוטה, ולהרוויח ככל שרק עולה בידם. ואם כך הוא בגשמיות, הרי שלפחות כך צריך להיות עסק התורה מי שמבין את ערכה העצום של כל מילה, של כל דקה לא  יפסיק מללמוד, גם אם לא יהיה "רוטשילד" בתורת ה’. (אור דניאל).

אם בחוקותי תלכו (בחוקותי כו-ג)

 קשה מה המשמעות "תלכו"? ואפשר לומר שידוע ההפרש בין אדם לבהמה, האדם לא נולד שלם, כשנולד לא ידע לאכול, ולא לדבר, ולא להתהלך, ולאט לאט מתפתח עד שמגיע לשלמותו, מה שאין כן הבהמה, שור בן יומו קרוי שור ללמד אותנו כי הבהמה לא נולדה להשתלמות, איך שהיא ביום לידתה כך נשארת עד יום מותה, ואין לה השתלמות עצמית, מה שאין כן האדם נולד להגיע לשלמות, וכל יום ויום הולך ומוסיף, לכן ביארו המפרשים שהבהמה עיניה למטה, היות שאין לה כל השתלמות עליונה ורוחנית, וכל שאיפתה רק למטה לאכול ולאכול, לכן עיניה למטה בארץ כי משם היא נזונית, מה שאין כן האדם עיניו למעלה והולך בקומה זקופה, ומסתכל בעליונים שמימיים ולא ארציים.

וזהו "אם בחוקותי תלכו" כלומר, האדם נוצר ללכת ולא לעמוד במצב אחד, כי אם להוסיף ולהתקדם, ישנם בני אד הולכים ומתקדמים, אבל רק בענינים גשמיים בעניני עולם הזה והם דומים לבהמה,מה שאין כן האדם השלם, הולך ומתקדם בענינים רוחניים, כי עיקר יצירתו היא להתקדם ברוחניות. כדכתיב "אם בחוקותי תלכו", כלומר, כל אדם צריך ללכת ולא לעמוד, ובאיזה ענינים ללכת ולהתקדם בעניינים רוחניים, וזה אומרו "אם בחוקותי תלכו.

ועל פי זה נראה בס"ד לבאר מאמר רבותינו בסוף מסכת נדה ומסכת מגילה תנא דבי אליהו, כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שנאמר "הליכות עולם לו" אל תקרי הליכות אלא הלכות. וצריך להבין אם כן למה כתב הנביא "הליכות" יכתוב הלכות? אלא בא ללמדנו, שלא מספיק לקיים הלכות אלא צריך גם "הליכות" כלומר, שתמיד יהיה במצב של הליכה, ולא יעמוד במקום אחד, ועוד נראה לי לבאר שבא ללמדנו כי גם על ההליכה מקבלים שכר, על דרך שביאר מורי רבינו עזרא עטייה ע"ה על הפסוק (איוב ל"ד י"א) "כי פועל אדם ישלם לו, וכאורח איש ימציאנו", כלומר, לעתיד לבוא ישלמו על הפעולות הטובות שעשה כל אחד, ולבסוף יתנו לו גם אל "אורח איש", כלומר על ההליכות שהלך אדם בעשותו את המצות ולזה  אמר "וכאורח איש ימציאנו (קול יהודה).

אנו רואים אנשים המשקיעים את כל מירצם וכוחם בפרנסה וכמעט לא נותר להם זמן לעצמם. אם כן, מה היתרון של האדם על הבהמה? ההיפך הוא הנכון. לכאורה, הבהמה חיה חיים נוחים ביותר ללא טרדות מיותרות.

מבאר זאת באופן נפלא הרה"ג ניסים עטיה שליט"א בספרו "לדעת חכמה ומוסר" אכן היתרון שיש לו לאדם על בעלי החיים הוא שלאדם יש תכלית אמיתית ואם יעסוק בתורה יהיה מכובד על הבריות, כיוון ששאר כל הבריות כאין וכאפס לעומתו מבלי תכלית אמיתית, זהו מה שלימדונו חז"ל "כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות", דהיינו, יותר מכל הבריות שבעולם. והמחלל את התורה גופו מחולל מכולם, שהרי הם בריאים וחזקים יותר ממנו. כן אם לא זכה אומרים לו "יתוש קדמך!" במעלות הבריאה, ואם זכה הוא קודם לכל אלו שנבראו לשמשו והוא מכובד עליהם.

אכן, לצערנו, יש כאלה שרואים את הכסף והזהב כתכלית בחיים וכל מאוויהם וחייהם הם להגיע לתכלית זו ולצבור עוד ועוד ממון ולעולם לא יהיו שבעים. כל זה נובע מכך שאינם מבינים את מהות החיים ואת היעוד שלשמו נשלחו. אנשים מסוג זה ניתן לומר להם "יתוש קדמך!"

בספר "אוצר המדרשים" מסופר על רב כהנא שנפקד בבן לאחר שנים רבות. כשהיה הילד בן שלוש אמר רב כהנא לאשתו: "צריך לקחת את הילד למלמד".

אמרה האשה "אני לא יכולה בלעדיו...תביא את המלמד אלינו. הוא יקבל כאן חדר ואני אבשל בשבילו, והוא יאכל וישן כאן".

הלך הרב כהנא ומצא בשוקי טבריה את רבי אליעזר זעירא, עליו מסופר שלבש שחורים כי התאבל על ירושלים. חבריו רצו לנדותו בטענה שזו גאווה, אבל לאחר שראו שהוא תלמיד חכם – עזבוהו לנפשו.

ישב רבי אליעזר ועשה ציציות.

שאל אותו רב כהנא: "יש לך אשה וילדים?"

ענה "כן".

"היכן הם?"

"אשתי זו התורה והילדים הם המצוות". ענה רבי אליעזר.

ראה רב כהנא שכך והביא אותו להיות מלמד לבנו. לימד אותו עשרים ושמונה שנה, בא לרב כהנא ואמר לו "לימדתי את בנך את כל התורה כולה. סיימתי את תפקידי".

יצא הבן לשוק של טבריה והתפעל ממה שראו עיניו, ניגש למוכר משקים וביקש לשתות כוס מים.

ענה המוכר "בבקשה, אך קודם תשלם".

אמר הבן "אבל אין לי כסף!"

"אם אין כסף אין מים!" ענה המוכר.

אמר לו הבן "אני בנו של רב כהנא!"

ענהו המוכר "ואני נכדו של יעקב אבינו...מים מקבלים רק תמורת כסף".

חשב הבן ואמר "אני יודע את כל התורה כולה!"

ענה המוכר "יופי, אך כדי לשתות צריך לשלם!"

חזר הבן הביתה ואמר שהוא רוצה לעבודת "לעשות כסף" כי זה מה שהאנשים מעריכים. נתן לו אביו יהלום גדול ואמר לו "צא מחר לשוק ומאחר ואתה לא מבין כ"כ במסחר, תסתובב בשוק ותשאל על המחירים שיציעו לך. אל תמכור עדיין את היהלום. בערב תספר לי על ההצעות ואז נחליט למי למכור".

יצא הבן לשוק והגיע לרחוב הסנדלרים, שאל אותם "כמה אתם מציעים עבור היהלום?"

ראו הסנדלרים את היהלום והתפעלו מגודלו והציעו הם מאה זהובים.

משם המשיך לשוק הרצענים והציע אותו להם. הביטו הרצענים ואמרו "נשלם לך עבורו אלף זהובים!"

המשיך לשוק הטבחים ושם הציעו לו תמורת היהלום חמשת אלפים זהובים.

בסוף היום הוא הגיע לשוק היהלומנים. היהלומנים לא ראו מימיהם אבן כ"כ גדולה והציעו לו מיד מיליון זהובים!

חזר בערב הביתה וסיפר לאביו על סיורו ותוצאותיו.

אמר לו אביו "אני לא מבין! הרי הציעו מגוון של מחירים. מי באמת צודק, הסנדלרים או היהלומנים?

"אם כך," שאל רב כהנא "למה בשוק הסנדלרים הציעו לך מאה?"

ענה הבן "פשוט מאוד, הם לא מבינים באבנים יפות. כדי לדעת מה ערכה האמיתי של האבן, צריך ללכת למקום שבו מבינים באבנים, רק בשוק של היהלומנים".

אמרו לו רב כהנא: "ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר. צריך ללכת למי שמבין בסחורה המדוברת, ולשמוע ממנו בכמה הוא מעריך אותה. אתה יצאת לשוק והסתובבת בין אנשים שעסוקים כל היום ב’לעשות כסף’ ושמעת מהם שהם לא מעריכים את כל התורה כולה, כי הם לא מבינים בתורה.

מחר תצא איתי לישיבה שם הם יודעים להעריך סחורה זו ואז תראה כמה היא שווה בעיניהם". (אור דניאל).

מובא בקונטרס די לצרות של ברסלב שכל הצרות והיסורים שהאדם סובל, הם רק מחמת ביטול תורה, כי מי שמבטל תורה, הקדוש ברוך הוא מביא עליו יסורים מכערין, ועוכרים אותו (ברכות ה), ועל כן אם אתה רוצה לומר "די לצרות" שלך, ראה לברוח אל התורה הקדושה, ותרגיל את עצמך ללמוד את התורה הקדושה, אשר אין לך עוד טוב, ואין לך עוד נעם כמו למוד התורה הקדושה בתמימות ובפשיטות גמורה שתרגיל את עצמך ללמוד בכל יום מקרא, משנה, גמרא, מדרש, הלכה ואגדה, ואמרו חכמינו הקדושים (ירושלמי, ראש השנה, פרק ד, הלכה ח’) כיון שקיבלתם עליכם עול תורה, מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם וכל היסורים והצרות יבדלו ממך, כי אצלו יתברך מאוד מאוד חשובה התורה, וכל העוסק בתורה, אינו צריך לא חטאת ולא עולה ולא מנחה ולא אשם (מנחות קי). ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה, ומי שעוסק בתלמוד תורה, הרי זה מתעלה (אבות ו) ואם היו בני אדם יודעים מעלת למוד התורה, שאפילו אדם לומר בתמימות ובפשיטות, ואומר את התיבות של מקרא, משנה, גמרא, מדרש הלכה ואגדה ואיך שזה מבטל את כל צרותיו, אז היו רגילים ללמוד תורה בכל יום ויום, כי אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה, שכינה עמו (ברכות ו) ועל כן, אהובי, בני היקר, אם אתה רוצה לומר די לצרותיך, הרגל את עצמך ללמוד בכל יום את התורה הקדושה, ותעשה לעצמך קביעות עצומה לקרוא בכל יום במקרא, במשנה בגמרא במדרש, בהלכה ובאגדה בחשק חדש, ותכף ומיד כשתכניס את עצמך לתוך התורה, על ידי זה תפטר מכל הצרות, ואמרו חכמינו הקדושים, כיון שקרא אדם תורה, נביאים וכתובים, ושנה מדרש, הלכות ואגדות, ושנה הגמרא, ושנה הפלפול לשנה, מיד רוח הקודש שורה עליו (עין תנא דבי אליהו, זוטא, פרק א’), כי התורה משמרתו מכל רע בנערותו, ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו (קדושין פב), וככל שהאדם בורח יותר אל התורה הקדושה על ידי זה הוא אומר "די לצרות" שלו.

אמרו חז"ל (ירושלמי ברכות פרקט, הלכה ה’) מה התינוק הזה צריך לינוק בכל שעה שביום רק כל אדם בישראל צריך להתיגע בתורה בכל שעות שביום וכמו התינוק עיקר חיותו הוא ניקה מדדי אימו כמו כן צריך כל אדם בישראל להרגיש שעיקר חיותו הוא עי שלומד תורה וזה צריך להיות אצלו תמיד חדש המאמר חז"ל (ערובין נד) מה אילה רחמה צר וחביבה על בועלה כל שעה כשעה הראשונה אף דברי תורה חביבין על לומד בכל שעה כשעה הראשונה.

 

פתח רבי אבא ואמר (משלי ו-כג) "כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר", כי נר מצוה פירושו: כל מי שמשתדל במצות התורה בעוה"ז, נערך לפניו על כל מצוה ומצוה נר אחד להאיר לו בעולם הבא. "ותורה אור" מי שעוסק בתורה זוכה לאותו האור העליון שממנו נדלק הנר. כי נר בלא אור אינו כלום, ואור בלא נר גם כן אינו יכול להאיר נמצא ששניהם צריכים זה לזה, צריכים מעשה המצוה לתקן את הנר, וצריכים לעסוק בתורה להאיר הנר.  וידעתם כי אני ה’... ולקחתי אתכם לי לעם (שמות ו-ז)

האלוהות עצמה אין שום אנוש שיכול להשיגה "לית מחשבה תפיסא ביה כלל" בני ישראל מגיעים לידי הכרת האלוהות על ידי אור התורה והמיצוות כי "אוריתא ישראל וקודשא ברוך הוא חד" על ידי "ולקחתי אתכם לי לעם’’ כלומר מתן תורה תבוא האפשרות של "וידעתם כי אני השם"...וכל דבר אחר שלא כתוב בתורה זר, ומכאן בא השם ע"ז שכל עברה היא מלשון מעבר מצד הקדושה לצד האחר והזר של הקדושה. (קדושת לוי).

אם בחקותי תלכו ואת מצוותי תשמורו ועשיתם אותם, ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו (בחוקותי כו, ג-ד)

רש"י מביא את התורת כהנים: "אם בחוקותי תלכו", יכול זה קיום המיצוות? כשהוא אומר: "ואת מצוותי תשמורו ועשיתם אותם" הרי קיום המצוות אמור, הא מה אני מקיים "אם בחוקותי תלכו"? שתהיו עמלים בתורה, ע"כ. זאת אומרת, חוץ מקיום המצוות עצמם ישנו דגש מיוחד על לימוד העמלבתורה. ואם כך יהיה, מבטיח הקדוש ברוך הוא שיתן גשמים בעתם ונתנה הארץ יבולה.

הגמרא מביאה שתי דוגמאות לתקופת ש"אם בחקותי תלכו" שיהיו עמלים בתורה, שיזכו לגשמים בעתם כהבטחת התורה. התקופות שהגמרא מביאה הם של שמעון בן שטח ושל הורדוס המלך. אם נבדוק את התקופות הללו, נראה שדווקא באותם תקופות רדפו והרגו את תלמידי חכמים והיתה שממה יחסית בלימוד התורה.

שמעון בן שטח היה בתקופתו של המלך אלכסנדר ינאי, שרדף את החכמים בחימה שפוכה והרג בהם, עד שגדולים ובראשם יהושע בן פרחיה ויהודה בן טבאי נאלצו לברוח לאלכסנדריה שבמצרים. רק שמעון בן שטח ניצל מרדיפותיו של אלכסנדר ינאי מפני שהיה אחיה של אשתו המלכה שלומית אלכסנדרה, והיא הגנה עליו.

וכך מסופר בגמרא (ברכות מח ע"א) ינאי המלך ואשתו המלכה אכלו לחם, ולאחר שהרג את רבנן לא היה לו איש לברך, אמר ינאי המלך לאשתו: מי יביא לנו גברא שיברך לנו? אמרה לו: ישבע לי שאם אביא לך לא תצער אותו. נשבע לה, הביאה את שמעון בן שטח אחיה והוא זימן ע"כ (וכן ראה קידושין סו ע"א).

כמו כן בתקופתו של הורדוס רדפו והרגו בתלמידי חכמים, כפי שמספרת הגמרא (בבא בתרא ג ע"ב) שהורדוס היה עבד בבית חשמונאי ונתן עיניו באותה תינוקת מבית חשמונאי, שמע הורדוס העבד בת קול האומרת: כל עבד שימרוד עכשיו יצליח. קם והרג את כל אדוניו השאיר את התינוקת. לקח לעצמו הורדוס את המלוכה למרות שהוא עבד, ואמר מי דורש: מקרב אחיך תשים עליו מלך" (דברים, שופטים יז טו) רבנן, קם והרג את רבנן והשאיר את בבא בן בוטא כדי ליטול ממנו עצה. וגם לו ניקר הורדוס את עיניו, ע’’כ.

אם כן, מצינו שבאותם תקופות של שמעון בן שטח והורדוס המלך, היו תקופות קשות לתלמידי חכמים ולתורה. אם כן, כיצד אפשר להבין את הדוגמאות שמביאה הגמרא בתענית, של "אם בחוקותי תלכו" שתהיו עמלים בתורה, אזי"ונתתי גשמיכם בעתם" שזה היה בתקופת שמעון בן שטח ינאי המלך והורדוס המלך?

והנה, מצינו במדרש שוחר טוב (תהילים מזמור עב) על הכתוב: "אלהים משפטיך למלך תן וצדקתך לבן מלך ידין עמך בצדק וענייך במשפט: (תהילים עב א-ב) רבי אליעזר אומר: כל מקום שאין דין יש דין, וכל מקום שיש דין אין דיין. כיצד בזמן שאין עושין הדין בארץ, עושין הדין בשמים והקדוש ברוך הוא יושב עליהם בדין ופורע מהן. אבל בזמן שהדין בארץ אין הקדוש ברוך הוא יושב עליהם בדין. אמר הקדוש ברוך הוא: נטלתם אומנותי מה יש לי לעשות? היא היתה אומנות שלי, שנאמר: "כי אלהי משפט ה’" (ישעיה ל, יח). ואומר: "אם בחוקותי תלכו" (ויקרא, בחוקותי). והואיל ונטלתם אומנותי, אבקש אומנות אחרת "ונתתי גשמיכם בעתם" (שם ד), לכך "ידין עמך בצדק ועניך במשפטך" ויעשה הדין ע"כ.

מה זה אומר, כדי לזכות לגשמים בעתם צריך שיתקיים הדין למטה, ואז כביכול הקדוש ברוך הוא מתפנה לעשות גשמים בעתם בברכה. אבל אם אין דין למטה, הקדוש ברוך הוא עושה דין. ואם לאחר שהקדוש ברוך הוא יעשה את הדין על ידו או על ידי שליח, ובפועל ימוצא הדין, גם אז יזכו לגשמים בעתם.

בשתי התקופות לעיל (ינאי המלך והורדוס המלך) היה פגם בעשיית הדין למטה ולכן נפרעו מתלמידי חכמים. בזמן ינאי המלך מביאה גמרא (סנהדרין יט ע"א) מעשה בעבדו של ינאי המלך שהרג אדם, אמר להם שמעון בן שטח: תנו עניכם בו ונדון אותו. שלחו לינאי: עבדך הרג. שלח להם ינאי את עבדו למשפט. אמרו לינאי: גם אתה צריך להגיע למשפט, שנאמר: "והועד בבעליו" (שמות משפטים כא כט) אמרה התורה: יבוא בעל השור ויעמוד על שורו. הגיע גם המלך והתיישב בבית הדין. אמר לו שמעון בן שטח: ינאי המלך! עמוד על רגלך ויעידו בך, ולא לפנינו אתה עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם  אתה עומד, שנאמר" ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה’ לפני הכהנים והשופטים אשר יהיו בימים ההם" (דברים, שופטים יט יז) אמר לו ינאי לשמעון בן שטח: לא כשתאמר אתה, אלא שיאמרו חבריך. נפנה שמעון בן שטח לימינו כבשו פניהם בקרקע (רש"י: שהיו יראין ממנו) ופנה לשמאלו כבשו פניהם בקרקע אמר להן שמעון בן שטח: בעלי מחשבות אתם, יבוא בעל מחשבות (רשי"י: הקדוש ברוך הוא) ויפרע מכם מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע ומתו, ע"כ רואים מכאן שהחכמים פחדו ליישם את הדין. ואם אין דין למטה הקדוש ברוך הוא עושה דין מלמעלה,  ולכן נפרעו באותו דור מתלמידי החכמים.

כמו כן מצינו שהיה פחד של חכמים מהורדוס המלך הרי הוא היה עבד ולא היה ראוי למלוכה ואף על פי כן לא קמו למחות בו אלא יראו ממנו, כי שמביאה הגמרא בהמשך (בבא בתרא ד ע"א) לאחר שניקר הורדוס את עיניו של בבא בן בוטא הגיע אליו הורדוס בדמות אדם אחר ואמר לו: תקלל את המלך ואמר: מפחד אני לקלל למרות שהורדוס אינו עושה מעשה עמך (אינו מתנהג בהתאם) "כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר" (קהלת י, כ). הרי נאמר נשיא בעמך לא תאור לאחר מכן הזדהה הורדוס ואמר: אילו ידעתי עד כמה רבנן זהירים בכבוד המלכות לא הייתי הורגם, וכעת מה תקנתי, אמר לו בבא בן בוטא: אתה ריבית אורו של עולם (על ידי הריגת תלמידי חכמים) דכתיב: "כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו, כג) לך ותעסוק באורו של עולם (בניית בית מקדש חדש) דכתיב: "ונהרו אליו כל הגויים" (ישעיה ב, ב) ע"כ.

התורה מקשרת בין "אם בחוקותי תלכו" "ונתתי גשמים בעתם" המדרש בתהילים: "אם בחוקותי תלכו" הוא, שתעשו דין למטה אזי תזכו לגשמים בעתם. אבל אם הדין לא נעשה למטה, הקדוש ברוך הוא עושה דין על ידי שלוחיו  אם זה המלאך גבריאל או המלכים ינאי והורדוס. אך לאחר שנעשה הדיןף הם זוכין לגשמים בעתם בגלל הזכויות הנוספות שישנם באותו דור בדורו של ינאי בגלל שמעון בן שטח שהחזיר את התורה ליושנה לאחר שהיה העולם שומם מתורה (ראה קידושין סו ע"א) ובדורו של הורדוס בניית בית המקדש מחדש (אור חדש).

דבר החסידות – פרשת בחוקותי

פרטים
קטגוריה: פרשת בחוקותי
פורסם ברביעי, 28 אוקטובר 2020 13:25
נכתב על ידי Super User
כניסות: 435

דבר החסידות – פרשת בחוקותי

 

ואפילו בהסתרה...

פרשתנו פותחת בברכות והקללות, שהקב"ה התנה בהליכה בחוקותיו ושמירת מצוותיו ולהיפך ר"ל.

בחסידות מבואר, שאין הקללות באות בתור עונש על עברות, אלא הן תוצאה טבעית של העבירה, כדברי הפסוק (ירמיה ב, יט) "תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ", כלומר שהרעה של האדם היא זו המייסרת אותו, כדי למרק אותו. והקב"ה עשה איתנו חסד, שבייסורים קלים בעולם הזה ניצול האדם מדינים קשים בעוה"ב*, כמשל הצל מול השמש; שסנטימטר אחד של תזוזה של הצל בארץ הוא כנגד אלפי קילומטר של הילוך גלגל השמש בשמיים.

במענה ליהודי שכתב לרבי על הצרות הרבות שעברו עליו ועל משפחתו ומבקש הסבר, כותב הרבי, שאין לאדם להעסיק עצמו כל-כך בלמצוא הסברים, כיון שהאדם רואה רק חלק מוגבל מהתמונה הכללית ולכן גם אינו יודע להעריך נכון את המציאות שנראית לעיניו.

משל למה הדבר דומה? אדם פרימיטיבי, חסר כל ידע רפואי, שייכנס לחדר ניתוחים בבית הרפואה יראה לפניו אדם ערום, חסר אונים מונח על שולחן, מוקף בני אדם רעולי פנים ובידיהם סכינים והם דוקרים ומקיזים מדמו של האיש חסר הישע. מנקודת מבטו המוגבלת הרי אין ספק בלבו כי הוא עֵד למקרה רצח מזעזע, בעוד שלאמיתו של דבר זהו ניתוח רפואי להצלת חייו של החולה ולבריאותו.

כך במשך חייו של האדם ייתכנו – לא עלינו – גם תקופות של כאב וסבל, אמיתיים או מדומים, אולם אנו יודעים שכל אלו הינם חלק מה'תוכנית האלוקית' של ההשגחה העליונה על העולם ועל האדם, מעין 'ניתוח' שנשגב מבינתנו, מבעל הרחמים.

שבת שלום!

 

מבוסס על: תניא אגרת התשובה פרק י"ב. דרך מצוותיך מצות התשובה."אמונה ומדע" עמ' 84 (נדפס ג"כ ב"שערי אמונה" עמ' רפג ואילך).

 

*) מיוסד על דברי הרמב"ן (בהקדמה לפירושו על איוב) שאפילו יסורין של איוב שבעים שנה – אין  להן ערך כלל ליסורי הנפש שעה אחת בגיהינום, כי "אש אחד משישים לגהינם" (ברכות נז, ב), ורק מפני ש"עולם חסד יבנה" הרי בייסורים קלים בעוה"ז ניצול מדינין קשים בגהינום, כבפנים.