חומש ויקרא
פרשת בהר - חלק ב
- פרטים
- קטגוריה: פרשת בהר
- פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:24
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 390
וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו. וצויתי את ברכתי לכך בשנה הששית ועשיתי את התבואה לשלש השנים (בהר כה כ-כא)
יש להבין, והרי מי ששואל שאלות "מה נאכל", אינו חזק באמונה כל כך ובכל זאת התורה מבטיחה לו ברכה, ומדוע לא נכתבה ברכה מיוחדת לאותם מאמינים שלא שואלים שאלות?
אכן ההבדל הוא גדול. משום שכשאדם משליך יהבו על אלהיו ובוטח בו בכל לבו מבלי לשאול שאלות איננו זקוק לברכת שפע שתצמיח שדהו הרבה תבואה, אלא כפי שאמר הכתוב לעיל "ואכלתם לחמכם לשובע" היינו "אוכל קמעה ומתברך במעיו", אך אותם שישאלו "מה נאכל" הרי זה סימן שבטחונם אינו עז ואיתן כל כך, ועבורם נאמר "וצויתי את ברכתי" שתתרבה התבואה בשדה ויחד עם זה יגדל ויתרבה העמל במקום שתהיה הברכה באכילה עצמה (הגאון רבי ליבוש חריף).
כיוצא בזה כתב נועם אלימלך (בשם אחיו ר' זושא זצ"ל) בביאור הפסוק, שאם ישאלו "מה נאכל" אז יהיה צורך לצוות על הברכה, אך אילו היתה בהם אמונה תמימה ולא היו מקשי קושיות אז הברכה היתה מצויה מאליה.
טעות היא לחשוב שהפרנסה היא לי עמל האדם בעולם הזה שהרי אמרו חז"ל (ביצה טז) כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה.
ומעשה בתלמיד שהפסיק להגיע לשיעורי תורה. ושאל עליו רבו מדוע פלוני נעדר מהשיעורים? אמרו לו שנולדו לו תאומים ולכן ניאלץ לעבוד שעות נוספות בכדי שיוכל לפרנס את שני התאומים. המקצוע של אותו תלמיד היה נפח, מה עשה הרב? לקח מיחם של מים ושלח ביד אחד מהתלמידים שיבקש מהנפח שירכיב לו ברז נוסף במיחם. תמה התלמיד הנפח ואמר: בשביל מה ברז נוסף וכי אחד לא מספיק? אמר לו הרב: בכדי שיצאו הרבה מים. אמר לו הנפח: והלא יש כמות מוגבלת במיחם וכי לי רבוי הברזים יתרבו המים במיחם?
אמר לו הרב: ישמעו אזניך מה שפיך מדבר, כשם שכמות המים שבחבית היא מוגבלת ושום ברזים לא יוסיפו לכמות המים כך גם הפרנסה שקצבו לך מהשמים לא תתוסף. אם אתה רוצה לקבל מה שקצבו לך מהשמים בבית אחת בבקשה. הדברים נגעו ללבו של התלמיד וחזר ללימודו הרגיל והברכה היתה מצוייה במעשי ידיו. (לבוש יוסף)
מעשה באיכר שהיה מביא תבואה למכירה לסוחר יהודי. הם הסכימו ביניהם שבשעה שהיו שוקלים את שקי התבואה במאזנים, היה הסוחר חורט חריץ בקיר כנגד כל שק תבואה ואחר כך היו שניהם סופרים את החריצים, וידעו שכמספר החריצים כן מספר הפדיה של שקיי התבואה שהביא האיכר.
לימים נמלך האיכר בדעתו שדרך זו של חשבון סכנה יש בה, שהרי יכול הסוחר לטשטש את אחד הסימנים שעל הקיר והוא יפסיד פדיה של תבואה. לכן הציע לסוחר דרך אחרת כנגד כל שק של תבואה שישקל במאזנים ישים הסוחר מטבע על גבי צלחת, ואחר כך ימנו את המטבעות וידעו את מספר הפודים.
התחילו נוהגים כך. ברם בשעת מעשה לא עצר האיכר כח לכבוש את יצרו, וכשראה שהסוחר אינו מבחין במעשיו היה ממהר לשלוח ידו בחשאי, נוטל מטבע מערימת המטבעות שבצלחת ומשלשלה לתוך כיסו. הסוחר היה משלם לו אחר כך על שקי התבואה לפי מספר המטבעות שבצלחת, ויוצא שהאיכר גונב מהצלחת של עצמו.
סיפור זה היה רגיל ה"חפץ חיים" לספר, כשבת צחוק על שפתיו, כליל אלה החושבים שאם יקפצו את ידם מאחיהם האביון, הם יתעשרו. הרי נוהגין הם ממש כמנהגו של אותו איכר. שכן תלויים אנו בחסדיו יתברך שישפיע עלינו את ברכתו. (משלי החפץ חיים).
שנודע, לבעל אכסניה יהודי תושב העיר ורשה, כי מרן ה"חפץ חיים" מתכונן להגיע לעיר. ביום המיועד השכים האיש ושם פעמיו את בית הנתיבות, 'אני אהיה האכסנאי הראשון שיראה את פני הצדיק', חשב האיש בהתרגשות. 'וכשאבקש ממנו להתאכסן בביתי בודאי יסכים!'
וכך היה. אך הגיעה הרכבת וה"חפץ חיים" יצא מן הקרון, ניגש אליו היהודי ובלב הולם מהתרגשות הזמינו להתארח בביתו, והאורח הדגול אמנם הביע הסכמתו.
עד מהרה ישבו השנים במרכבה העושה דרכה אל בית האכסניה. עודם בדרך ושיחה נקשרה ביניהם. "אמור לי, ר' יהודי", פנה ה"חפץ חיים" אל מארחו. "הקובע אתה עתים לתורה? כמה שעות מקדיש אתה מידי יום ללימוד תורה?"
כתשובה, נאנח היהודי. הוא הרכין ראש במבוכה ואמר: "האמן לי רבי, כי ליבי דואב וכואב בשל כך. ואולם...עול הפרנסה כבד כל כך...הן ידוע", המשיך בהתעוררות, "כי מזונותיו של אדם קשים כקריעת ים סוף! ואני חש בכך היטב: מעלות השחר ועד שעת ליל מאוחרת טרוד אני בעבודתי. וכשמסיים אני את מלאכת יומי, הריני עולה על יצועי באפיסת כוחות!
ורשה, "עיר גדולה מאוד, ומידי שעה בשעה מגיעות הלום רכבות, ובקרונותיהן אורחים לרוב. ועלי להתייצב בכל שעה בבית הנתיבות ולקדם את פני האורחים, אם לא אעשה כן יקדים אותי בעל אכסניה אחר ויוליך את האורחים לאכסניתו. ואם כך, אקפח את פרנסתי!"
"היודע אתה למי הנך דומה במעשיך אלו?" הגיב ה"חפץ חיים". "במחילה מכבודך, דומה אתה לבן כפר שנסע לעיר הבירה להסדיר ענין אצל שרי השלטון. אותו ענין דחוף וחשוב עד מאד היה, ועל כן ישב הכפרי בקרון ורוחו קצרה. 'מדוע נוסעת הרכבה כה לאט'? הרהר כל העת. וכששוב לא יכול לשאת את הנסיעה האיטית, קפץ ממקומו וקרב אל דון הקרון. במרץ רב הפשיל את שרווליו, והחל לידחוף את הקרון בכל כוחו. המאמץ היה רב, פניו סמקו, נשימתו נעשתה כבדה וטיפות זעה כבדות נטפו ממצחו.
עקבו שאר נוסעי הקרון אחר מעשי הכפרי ולבסוף שאלוהו: 'מדוע אתה מתאמץ כל כך?'
"'מדוע אני מתאמץ כל כך?' חזר הכפרי על שאלתם בקול חלוש, והשיב: 'הנה, כאשר אני נוסע בעגלתי וברצוני שהעגלה תתקדם במהירות, דוחף אני את קרון העגלה מצדו האחורי, ואז מגבירה העגלה את המהירות. גם עכשיו אני ממהר מאד עלי להיות בעיר הבירה לצורך בענין דחוף ביותר! וכדי שאגיע למחוז חפצי, החלטתי לדחוף את קרון הרכבת ולזרז על ידי כך את הנסיעה.
"הסברו של הכפרי התמים העלה צחוק על פני חבריו. 'חי חי חי, כפרי שוטה', לעגו לו, 'הסבור אתה שכחותיך הדלים יוסיפו מהירות לקרון הנגרר באמצעות כח המשיכה העצום של הקטר?'
דע לך, פנה ה"חפץ חיים" אל היהודי היושב לצדו, כי הקב''ה מנהיג את העולם כולו בכוח אדירים, רב שאיננו מסוגלים כלל לתפוס בשכל האנושי שלנו. הקב''ה זן ומפרנס את כל העולם כולו מקרני ראמים ועד לביצי כינים. ואתה סבור, שעל ידי כל אותן טרחות יתרות שאתה טורח ביגללם מבטל אתה מלמוד תורה! אתה מסייע בידיו, כביכול, לפרנס אותך? הקב"ה, מנהיג העולם, מפרנס את כל הבריות, ואף אותך ביניהן. וכל היגיעה הרבה שיגע אתה למען פרנסתך משולה כפרי שדחף בכוחו העלוב את הקרון המונהג על ידי הקטר רב העצמה!"
דברי האורח הדגול חדרו ללבו של בעל האכסניה, ומאז אותו יום שקד על למוד התורה. (מעשיהם של צדיקים).
בזמן שעם ישראל עושה רצונו של מקום, הוא כלי קיבול לברכה ולשפע פרנסה שנאמר:
והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע ואכלתבם לחמכם לשבוע וישבתם לבטח בארצכם (ויקרא חוקותי כו-כ)
שיהיה הדיש מרובה ואתם תהיו עסוקים בו עד הבציר ובבציר תתעסקו עד שעת הזרעה (רש''י)
יש ללמוד מספק זה את הביטחון בבורא עולם שהפרנסה משמים ואכלתם לחמכם....
ומעשה שהיה כהן אחד ירד מנכסיו ולא הצליח לפרנס את אשתו וילדיו. החליט: "אסע לחוץ לארץ, ידוע לי כי שם מתפרנסים האנשים ברווח".
סיפר הכהן לאשתו על החלטתו. "אסע לחוץ לארץ ואשתכר בכבוד". אמר, "אך יהא עליכם להמתין לי זמן רב ואולי שנים עד שאשוב אליכם ובידי כסף, או עד אשר אבוא לקחת אתכם אלי. ואולם, יודעת את שבני אדם רגילים לבוא אלי שכהן אני, ולהראות לי את נגעיהם שמא לקו בצרעת. והרי אין פה, במקום, עוד כהן היודע להבחין כמוני בסימנים, ומה יעשו הבריות בלעדי? הבה ואלמדך את סימני הצרעת, ותוכלי לומר לאנשים שיבואו אם עליהם לגשת לכהן אחר, שיחליט אם נגועים הם, אם לאו".
למדה האשה מפיו את סימני הצרעת. וכך אמר לה בעלה הכהן: "שימי לב לכך, שלכל שערה ושערה שבגוף האדם ברא ה' גומה קטנה מעין מעין בתוך העור, ומתוכו יונקת השערה את קיומה, ואין שתיי שערות נזונות מאותו המקור! לכשתראי שיבשה השערה ואין בה צבע, דעי כי יבש מקור קיומה, וזהו אחד מסימני הצרעת!"
שמעה זאת האשה וקראה: "השומעות אזניך את שפיך מדבר? בעצמך אמרת שלכל שערה ברא ה' מעין, וממנו היא נזונה ואתה, שבן אדם אתה ועליך לפרנס את משפחתך, כלום לך לא יברא ה' מעין שממנו תהיה נזון? אנא, אל תלך לחוץ לארץ! בטח בה' יתברך וימציא לנו פרנסתנו פה, בארץ הקודש!"
הסכים הכהן עם דבריה הנרגשים של אשתו. "הצדק אתך", אמר. "אשמע לקולך, ובבטחון בה' אשאר בארץ ישראל!"
ואמנם עזר ה' לכהן ולאשתו שכה בטחו בו. עד מהרה נמצאה לכהן פרנסה בשפע, ובני משפחתו לא ידעו עוד רעב ומחסור.
עלינו להידבק בחוקי הקב''ה כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה גם אם ישנם קשיים מסוימים, עלינו להידבק בתורה במסירות נפש ולא להתבייש לקיים מצוות מבלי להסתיר את יהדותנו במקומות חילונים. יהודי שרוצה להיות גאה בתורה הקדושה התרחק מהחיצונים כלומר מעיתונים טלויזיה וכל מה שמריח ומתקרב לתרבות הגוים גם אם החברה לוחצת ומושכת אותנו לתרבות הזאת עלינו להתרחק מחברה שכזאת ולמצוא פרנסה בסביבה אחרת כי הפרנסה משמים.
מעשה שהיה במקום מגוריו שלהגה"צ רבי חיים לייב מסטאוויסק זצ"ל הסתובב רוכל יהודי על פתחי הבתים והציע למכירה את מרכולתו, כגון ציצית, נרות וכיו"ב, אלא שבמקום מוצנע בתרמילו גם היה מחזיק ספרי מינים, שגם אותם הציע למכירה, כמובן במקומות מתאימים....
יום אחד הזדמן לו לדפוק בדלת ביתו של רבי חיים לייב, כשהוא מציע את מרכולתו למכירה, אבל עינו החדה של הרב הבחינה גם בסחורה האסורה שהוא מחזיק בכליו, והוא נזדעזע כל כולו, עד שתפס את הספרים קרע אותם לגזרים, באומרו לרוכל שבזה הוא מקיים את הצו "בערת הרע מקרבך".
נזדעק הרוכל כלפי הרב: רבי, גרמתם לי נזק גדול, כי מכל שאר פריטי המכירה הרווח שיש לי מן ספרי המינים הוא הגדול ביותר. שמע זאת רבי חיים לייב ושאל אותו על מחיר הספרים, ולאחר שהרוכל נקב בסכום מיד שילם לו, אבל אמר לו שאם זה עיקר פרנסתו עליו לחפש לעצמו פרנסה אחרת.
טען הרוכל: רבי, כבר חיפשתי כמה וכמה פעמים פרנסה אחרת ולא מצאתי, והשיב לו הרב: אני אעזור לך למצוא פרנסה אחרת. למחרת בבוקר בא הרוכל לבית הכנסת, המתין לרב עד שסיים את תפילתו, ניגש אליו ואמר: הרב הבטיח לעזור לי במציאת פרנסה אחרת, והשיב לו ר' חיים לייב: נכון הדבר, בוא נלך למושל העיר, אולי הוא יתן לך עבודה כלשהי....
יצאו שניהם לדרכם, ובאמצע הליכתם שאל הרוכל את רבי חיים לייב: האמנם יודע הרב על איזו שהיא משרה פנויה אצל מושל העיר. ענה לו הרב: לא לחינם עלה בדעתי ללכת אתך אליו, כי אני יודע שיש איזו משרה פנויה. בהיותי שלשום בבית המושל, שמעתי ממנו, כי השמש שהיה מצלצל בפעמוני הכנסיה מת, ומכאן שישנה משרה פנוי!...
הזדעזע הרוכל עד עמקי נפשו וזעק: רבי! יהודי אני, ואיך אוכל להיכנס לכנסיה ולהעיר את הנכרים לבוא להתפלל בכנסיה שלהם, הלא איסור חמור הוא!
ענה לו רבי חיים לייב: הגע בנפשך, ללכת לכנסיה לעורר את הגויי שילכו לבית יראתם אינך רוצה וכל כך למה, מפני שיהודי לא יכול לעורר נכרים לפולחנם, ואתה שהנך מוכר ספרי מינות לבתים בישראל ובזה אתה גורם שילדי ישראל נגררים לא רק לעורר נכרים לפולחן שלהם, אלא בסופם שהם עצמם ילכו לשם, לזה אתה לא חש ולא מפחד?!
עתה הבין היטב הרוכל את חומרת מעשיו ואמר לרבי חיים לייב זצ"ל: אם כך הדבר, כי אז הקב''ה יעזור לי שאתפרנס גם ממכירת ציצית, נרות ושאר פריטים מותרים...(שאל אביך ויגדך)
נאמר בתהילים דורשי ה' לא יחסרו כל טוב כלומר אברכים דורשי ה' בעלי משפחות מרובות ילדים רוצים רק לחם לאכול ובגד ללבוש וחייהם חיי אושר זה מה שנאמר איזה הוא העשיר השמח בחלקו אנשים רוחנים אינם צריכים כל טוב רכב חדש ובית חדש ומותרות הם לא חסרים את ''הכל טוב'' שהציבור הגשמי קורא לו כל טוב כי הם שמחים ומתענגים על ה'. חילונים רואים חרדים חיים בדוחק וחושבים שהם לא מאושרים אך הם צריכים להבין שהחרדים אינם צריכים את הצרכים החילונים כי בביתם אין מקום לגשמיות מיותרת לכן נאמר דורשי ה' לא יחסרו כל טוב. ישנם אנשים שניגזר עליהם לחיות בדוחק זה לא משנה אם הם אברכים או עובדים, כי ישנם אנשים שעובדים מהבוקר ועד הערב ולא יוצאים מהאוברדרפט בבנק הכל תלוי בגורל. אמר הצדיק הפרשן של ישראל האבן עזרא שאין לו הצלחה במעשי ידיו, שגם אם הוא יתחיל למכור נרות השמש לעולם לא תשקע. תארו לכם עד כמה לא האיר מזלו של הצדיק. פעם אחד אמר האבן עזרא לעצמו בטוח יש עוד אנשים יותר מסכנים ממני בעולם והחליט ללכת כברת דרך בעינים עצומות כדי להעריך ולשמוח במצב עניותו יחסית לאדם עיוור. הצדיק הלך בעינים עצומות ועבר ליד אוצר מלא בכסף בעינים עצומות והמשיך ללכת ואח"כ פתח עינים כלומר מה אנחנו למדים מכאן שכל מה שקשור לגורל זה גזרה משמים וזה לא משנה מה תפקיד האדם בעולם כי גזרה זה תיקון על גילגולים קודמים, והכל כפרת עוונות והעולם הזה רק פרוזדור כדי להכנס לסלון המשול לעולם הבא. לכן כל אדםהגיוני ישקיע בסלון ויקשט אותו ובטח לא יתעסק בפרוזדור שהוארק מקום מעבר.
ומעשה היה בשלמה המלך ע"ה, שביקש לדעת סוד הבורא יתברך בפרנסה, ושמא הוא שוכח ח"ו בריה אחת, וכשהיה חותך אבנים לבית המקדש מצא בתוך הסלע תולעת חיה ובה רטיבות של ירק שהיתה מתפרנסת ממנה, אמר הקב"ה הבט, האם שכחתי מלתת פרנסתה של בריה קטנה זו שהיא נתונה בבטן הסלע.
וזהו שאומר משה לישראל מפי הגבורה, בטח בהשי"ת ויצו אתך את הברכה, בשני תנאים: שיהיה סמוי מן העין ושלא תהיה יושב ובטל, וזהו שנאמר יצר ה' אתך את הברכה בבאסמך ובכל משלח ידך. ואפילו אם תאמר בא"י מדקדקים הרבה עם האדם, טוב המעט שבא"י ששם אתה מקבל פרנסתך מידו ית' ממה שתקבל הרבה בחוץ לארץ. וברכך בארץ אשר ה' אלהיך בכבודו ובעצמו נותן לך. ואם תאמר והרי כל הברכות האלו הם רק ברכות גשמיות, הרי אני מבטיח לך גם מעלת הקדושה, וזהו שנאמר: יקימך ה' לו לעם קדוש כאשר נשבע לך, מתי כי תשמור את מצות ה' אלהיך והלכת בדרכיו, שתתנהג בחסידות .
וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו וכו' וחי אחיך עמך וכו'(בהר כה-לה)
מלוה ה' חונן דל
אדם המפרנס את העני הוא בגדר מלוה ה', כי הקב"ה הרי מפרנס את האדם, ואם הוא נשאר עני ואתה בא וחוטף את המצווה נחשב הדבר בגדר הלוואה להקב"ה.
אם נתאר לעצמנו שהיה אדם עשיר בא ומבקש מאיתנו סכום מסוים לכמה ימים, ודאי שהיינו נותנים לו כי בעוד כמה ימים התמורה שהוא יחזיר לנו תהיה כפל כפליים.
למה לא נחשוב כך גם לגבי הקב"ה? אם הקב"ה גרם לכך שיהיו עניים זה בכדי שאנו נפרנסם ובכך נזכה לתמורה נאותה לא ממלך בשר ודם אלא ממלך מלכי המלכים הקב"ה! מי מאיתנו לא יחפוץ לזכות במתנה נפלאה זו?
אך לצערנו, אנו חושבים שאם ניתן מכספנו לעני יחסר לנו ואין אנו מבינים שהדבר דומה לנר שמדליק נר אחר, ובעקבות ההדלקה ישנם שני נרות דולקים, כך לגבי ההלוואה לעני. אין ספק, כי בעקבות העזרה לעני הקב"ה לא יגרום שיחסר לנו, אולי לא נראה זאת באופן המיידי אך ריבנו של עולם הוא יודע לעשות את החישובים וליצור עבורנו רק רווחים.
הרב נסים יגן זצ"ל סיפר כיצד ניתן לקבל מתנת שמים של תוספת חיים בזכות העזרה לעני:
תלמיד חכם אחד שהיה מחזר אחרי מצוות הכנסת אורחים והיה מוכן למסור נפשו עבור מצוה קדושה זו, נשאל ע"י ידידיו "והלא תלמוד תורה כנגד כולם?"
השיב להם "אספר לכם דבר מה ותבינו לפני מספר ימים הייתי חולה במצב קשה מאד. לפתע הרגשתי שנשמתי עולה לבין דין של מעלה והתחילו לדון אותי.
והנה אני רואה אדם זקן הבא לקראתי ומוסר לדיינים פתק. הדיינים קראו את הפתק ומיד יצא כרוז שאמר לי "חזור לעולמך!"
יצאתי מבית הדין ולא ידעתי לאן אני הולך, והנה שוב ניצב לידי אותו זקן ואמר לי "בוא ואראה לך את הדרך".
שאלתי אותו "מי אדוני?"
אמר לי "דע לך, שלפני ששים שנה כשהיית ילד קטן נזדמנתי לעירך, והיה המנהג בעירכם שלאחר תפילת ליל שבת כל יהודי היה לוקח עני לביתו ואני נשארתי לבדי כי לא היה מי שיאות להכניסני לביתו היות ומבגדיי נדף ריח רע. והנה אתה ואביך יצאתם אחרונים, וראיתי שביקשת מאביך שיקח את העני הזה עמכם הביתה, ואביך ענה לך שאיננו מסכים בגלל הריח הרע הנודף מבגדי. כך הלכתם לביתכם ועדיין נותרתי לבדי בביהכ"נ.
כשהגעתם לבית אתה סירבת לאכול ואמרת "אם לא תביאו את העני לא אוכל לאכול עמכם בסעודה זו". אז שלחו אותך לקרוא לי ואכלתי עמכם, בסעודה זו ניצלתי ממוות כי היה זה אחר כמה ימים שלא בא מזון לפי.
לימים כשנפטרתי לבית עולמי הייתי מצפה מתי יגיע הזמן ואוכל לגמול עמך חסד, והיום שהגעת לבית דין, נגזרה עליך מיתה, ולכן הנה אנכי ניצב לקראתך ללמד עליך זכות ובפתק כתבתי "ריבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך, שכל המקים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא".
והנה בזכות זה הוסיפו לי עוד שנתיים..."
סיים אותו תלמיד חכם את סיפור הנורא ''הנכם רואים, כי קיבלתי שנתיים של חיים במתנה בזכות החסד ותמיכה בעני, האם אפשר להפסיק אפילו רגע אחד מעשית חסד?"
יש חילול ה' ששייך לאנשים גדולים. מהם מצפים לשלמות, וכל סטיה מהשלמות עלולה להביא לחילול ה'.
ה"חפץ חיים" זצ"ל נחפז פעם בדרכו להספיק להגיע לרכבת הנוסעת לוילנה. חייב היה להגיע לעיר הבירה הליטאית לצורך חשוב ביותר.
כאשר עבר באחד הרחובות פנה אליו דם וביקשו לסור לבית אבל להשלים מנין לתפילת מנחה. הח"ח כבר התפלל מנחה והרכבת עמדה לנסוע. אבל אם יסרב, יאמרו שבגללו לא היה מנין. נכנס, השלים למנין, איחר את הרכבת והמתין בבית הנתיבות בקורה עז במשך שעות לרכבת הבאה. ובלבד שלא ייגרם שמץ של חילול ה'...
ה''חתם סופר" ראה קשר הדוק בין ההקפדה על התייחסות האדם לכל דבר שבקדושה לבין יראת השמים הטבועה. ועל כן הקפיד מאוד על בחור שסבר שקרשי הסוכה הם בסך הכל עץ שאפשר אפילו לדרוך עליו.
מעשה שבאו שני בחורים להתקבל לישיבתו המהוללה של ה"חתם סופר", אחד מהבחורים היה ידוע כעילוי מבריק בשכלו ואילו השני היה בחור מצויין אך לא הגיע לדרגתו של חברו.
הבחורים הגיעו מיד לאחר חג הסוכות על מנת להתקבל לזמן החורף. החת"ס בחן את שניהם ולתדהמת כולם קיבל דווקא את הבחור הפחות מעולה בחוכמתו.
הדבר, כאמור, עורר את פליאתם ש כמה מהבחורים שהכירו היטב את מעלת הבחור שנדחה ולכן הם נכנסו לשאול את ההת"ס לסיבת הדבר בטענה, "תורה היא וללמוד הם צריכים".
המפרשים הקדושים שואלים מה פרוש "וחי אחיך עמך"? אלא הפרוש הוא שאדם צריך להרגיש איך היה מתנהג אילו היה קורה לו כדבר הזה, ואז מיד הוא ישא בעול עם חברו, ויעזור לו לצאת מצרתו בה הוא נמצא
מספרים על הצדיק מאפטא, בעל "אוהב ישראל" שבא אליו חסיד ואמר לו ששמע כי הרבי מחלק סגולות בדוקות ליראת שמים, ואת זאת הוא מחפש כבר זמן רב. צחק הצדיק ואמר לו: "סגולה ליראת ה' אין לי, אך סגולה לאהבת ה' יש לי "בשפע" שמח החסיד ואמר לו: "אשמח לקבל סגולה בדוקה ומנוסה לאהבת ה', ויואיל נא רבנו למסרה לי" השיבו הרבי: "הסגולה הגדולה ביותר לאהבת ה' היא אהבת ישראל".
הנשיאה בעול עם השני היא מעלה חשובה ומידה נפלאה, שמראה על טהרת הנפש. פעמים שהדבר בא על חשבונו הפרטי של הנושא בעול, אולם מכל מקום כמה שמחה יש בליבו של יהודי כאשר הוא יודע ששמח או עזר ליהודי נוסף, אין שמחה גדולה מזו. רק צריכים להתאמץ ולהתחזק במעלה זו, ואז במשך הזמן נתרגל להעניק ולתת לשני, ונגרום נחת רוח לשם יתברך.
מצאתי סיפור נפלא שבאה פעם אשה בערב שבת קודש לרבי יהונתן איבשיץ זכותו יגן עלינו אמן, ובכתה לו שאין לה פרוטה אחת לשבת קודש. התפלא הרב, ואמר לה שכפי הידוע לו יש לה דוכן של תפוחים בשוק, ומדוע אין לה פרוטה? בכתה האשה ואמרה לו, שהוציאו לעז על התפוחים שאינם טריים ואינם טעימים, ולכן מהבוקר ועד עתה לא מכרה אפילו תפוח אחד! כשמוע הרב דברים אלו, סגר את ספריו לבש את מעילו ויצא עמה לשוק, והתחיל לצעוק מי רוצה תפוחים, מי לא קנה עוד תפוחים לשבת קודש וכו', תוך זמן קצר התמלא הדוכן בקונים שנלחמו מי יקנה ראשון תפוחים מידיו של הצדיק. כשנגמרו כל התפוחים וחזרה האשה לביתה שמחה ומאושרת בסכום גדול שנשאר לה לכמה ימים, רק אז חזר הרב ללמודיו.
הדברים יפים ונעימים, ומה שנותר לנו לעשות זה לקיים דברי דוד המלך שאמר: "מזקנים אתבונן" ללמוד ממעשיהם וארחותיהם של גדולי ישראל, ענקי רוח, ונזכה כולנו ללמוד וללמד, לשמור לעשות ולקים את כל דברי התורה, אמן. (כותונת פסים).
וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך (בהר כה-לה)
כאן מודיענו הכתוב שיש לעשות חסד עם החבר, וכשאשר הוא נתון במצוקה והוא עומד ליפול, יש לעשות השתדלות להעמידו על רגליו שלא יפול לגמרי, שחייב להושיט לו יד ולהשאיל לו כסף כדי שיוכל להתאושש, ואל יתן לו ליפול ללא תקנה שיצטרך לתמוך בו בתורת צדקה. משל למה הדבר דומה לאדם ההולך בדרך ופוגש אדם ההולך ומתנדנד מצד אל צד ועמד ליפול. אומרים לו האנשים מרחוק, הושט לו יד שלא יפול בבוץ, אמר להם: למה אני צריך להושיט לו יד עכשיו, אם אראה שיפול ארימו, ובעודו מדבר נפל הלה לבוץ, ולא נשארה לו עצם שלמה, ושקע מכף רגלו ועד ראשו בבוץ שלא נשאר בו מקום לאחוז בו ולהרימו, שנתלכלכו פניו ועיניו. וכשרצו בסוף להביאו לביתו לרוחצו ולנקותו, לא היה יכול להגיע למצבו הקודם, אם כן איזו זכות יש לאדם זה שהרימו לאחר שנפל. ואילו לפני נפילתו היה יכול לאחזו בידו ולמנוע נפילתו. וזהו מה שאומר כאן הכתוב: וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך. ר"ל כשתראה אחיך שנתרושש, והוא עומד ליפול, תושיט לו יד ותחזיק בו בעודו חי. ואל תמתין עד שיתמוטט ואח"כ תפרנסנו בדרך צדקה, שהגמילות חסד גדולה מן הצדקה לעניים, לפי שהם בעונות כבר רגילים לבקש צדקה וכבר נסתלקה הבושה מפניהם, אבל אלו שלא הגיעו לידי כך מתים מבושה ואין להם עוז לפשוט יד ולבקש נדבה. ולכן חייבה התורה לתמוך בו לפני שמתמוטט. והקפידה התורה מאד על זה שיש בידו להלוות כסף לחבירו והוא יודע בצערו ונמנע מכך. עאכ"ו אם חבירו מבקש ממנו הלואה והוא מסרב.
צריך לעזור לכל יהודי בלי שום קשר מה תדמיתו בחברה ולדון כל יהודי לכף זכות שנאמר "אל תדון את חברך עד שתעמוד במקומו". במידות אהבת ישראל הצטיין רבי לוי יצחק מברדיצ'וב סנגורם של ישראל.
מסופר עליו כי פעם אחת הלך בתשעה באב ברחובה של עיר, וראה אדם מישראל יושב על הגזוטרה של ביתו ואוכל סעודתו בפרהסיה, נטפל עליו רבי יצחק ואמר לו: בני, בודאי שכחת שתשעה באב היום, לא רבינו – משיב הלה – זוכר אני כי היום תשעה באב. אולי אינך יודע – חזר רבי לוי יצחק ואמר לו, שתשעה באב הוא יום צום ואסור לאכול ולשתות בו? יודע אני שתשעה באב תענית ציבור הוא, השיב הלה בעזות מצח. בודאי חלוש אתה והרופאים אסרו עליך את התענית? ניסה ר' לוי יצחק לחפש לו זכות, חס ושלום משיב הלה כשהוא מחייך – בריא ושלם אני בכל רמ"ח אברי.
נשא רבי לוי יצחק עיניו למרום וקרא, רבונו של עולם, ראה עד כמה מידת האמת של יהודי מגעת, נוח לו ליהודי זה להשים עצמו רשע, ובלבד שלא להוציא שקר מפיו.
ושוב מספרים: מעשה ברבי לוי יצחק, שהשכים לסליחות בערב ראש השנה, הלך לבית הכנסת ומשמשו עמו, התחילו גשמים יורדים, הלכו והסתתרו שניהם תחת גג של בית אחד, הציץ השמש בחלון, וראה חבורה של ריקים ופוחזים מסביב לשולחן, זוללים וסובאים. נאנח השמש ואמר: הוי כמה הדור פרוץ, באשמורת הבוקר של ערב ראש השנה, יושבים פושעי ישראל אלה ושותים ומשתכרים.
אסור להוציא לעז על בני ישראל – נזף בו ר' לוי יצחק, חזקה על בני ישראל שאינם נהנים מהעולם הזה בלא ברכה, אוכלים הם ושותים, ומברכים ברכת הנהנין לפני אכילה ושתיה ולאחריהן. ותבא עליהם ברכה, הטה השמש את אזנו ושמע כי מתלחשים הם על דבר גניבה שהוציאו לפועל באותו הלילה, עתה ישמע רבינו – אמר השמש לר' לוי יצחק, וידע כי האנשים האלה שכבוד תורתו מלמד עליהם זכות, הם גנבים פשוטים.
כן – החזיר רבי לוי יצחק ופניו נהרו – הרי הם בעלי תשובה, יודעים כי יום הדין ממשמש ובא ומתוודים זה בפני זה על חטא שחטאו בגניבה, כדי שיכנסו לימים הנוראים נקיים מכל חטא.
ויהי בימים ההם רעב בארץ, וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדי מואב הוא ואשתו ושני בניו. ושם האיש אלימלך ושם אשתו נעמי ושם שני בניו מחלון וכליון. ואלימלך גדול בישראל ויהי ראש העם ומעשר להם ויחזק הרעב בארץ ויאמר אלימלך בלבו, עתה יבוא אלי כל עני וכל אביון ושאלו ממני לתת להם לחם לרעבם, וירוששו אותי עד מאד, הבה אעזבה את עמי ואת ארץ מולדתי ויצאתי לגור בארץ נכרים. ויהי כבוא אלימלך ואשתו ושני בניו ארצה מואב וימת אלימלך שם ותשאר נעמי ושני בניה. ויקחו להם נשים מואביות את ערפה ואת רות בנות עגלון מלך מואב, וישבו שם כעשר שנים.
רות וערפה היו נשים טובות מאוד, ותאהבנה את נעמי חמותן ותדבקנה בה ותעשינה חסד וצדקה ככל אשר הורתה להן נעמי. וימותו מחלון וכליון ותשאר נעמי לבד בלי שני ילדיה ואישה ותבך הרבה מאד. ותקומנה רות וערפה לנחם את נעמי ותאמרנה לה אמנם המר לנו ה' עד מאד, אולם נבטח נא בו וירחם עלינו ולא יוסיף ליסרנו, ועתה, חמותנו הטובה, אל תיראי אנחנו לא נעזבך לעת כזאת וישבנו אתך והלכנו יחד אל כל אשר תלכי, כי יקרת לנו מאד מאד, ותאמר נעמי ברוכות אתן כלותי לה' כי נחמתוני ותדברנה אלי את הדברים האלה. ועתה דענה, בנותי, כי לא אוסיף שבת בארצכן, והלכתי לארץ מולדתי אפס כי צר לי מאוד כי רוששתי ובידי אין גם אגורה אחת לתת לכן את כסף כתובתכן. ותען רוח וערפה ותאמרנה, אל נא תשיתי לב לדבר כך תשב נא נפשך למנוחתה, והיה הדבר הזה יקר לנו מאלפי זהב וכסף.
בימים ההם שמעה נעמי את הרוכלים הסובבים בערים אומרים פקד ה' את בני ישראל לתת להם לחם, ותקם נעמי וכלותיה לשוב אל ארץ יהודה. ויהי כראותה את כלותיה מרחיקות מן המקום אשר היו שם, ותאמר להן, שובו נא לבית אימכם ועשה ה' עמכן חסד והיטיב לכן כאשר היטבתן לי ותאמרנה לה, כי אתך נשוב לעמך, ותוסף נעמי לדבר אליהן דבר כדבר הראשון, ןתשק ערפה לחמותה ותפרד מעמה, ורות דבקה בה.
ותאמר נעמי אל רות, ראי נא הנה שבה ערפה אל עמה ואל אלהיה, שובי גם את ותאמר רות, אל נא תפגעי בי לעזבך ויהי כראות נעמי כי דבקה רות אחריה בכל ליבה ובכל נפשה ותאמר לה, למה תלכי עמי אל ארצי ושם לא תוכלי לעבוד את אלהיך, ותאמר רות, אלהיך אלהי ויהי כשמוע נעמי את הדברים האלה ותאמר לה, ידע תדעי בתי כי עול כבד את מעמיסה עליך, הן צוה הקב''ה את עמי שש מאות ושלוש עשרה מצות לעשותן ותען רות ותאמר עמך עמי ותאמר נעמי, דעי נא בתי כי בבואך בברית אמונתי לא תוכלי עוד ללכת אל בתי התיאטראות והקרקסאות כאשר הסכנת מנעוריך, ותען רותו תאמר אל נעמי, באשר תלכי אלך ותוסף נעמי לדבר אל רות ותאמר, דעי נא בתי, כי שופטים ושוטרים בארצי ההורגים וסוקלים, השורפים וחונקים את כל אשר יעבור תורת ה' ותאמר רות, באשר תמותי, אמות, ותאמר נעמי, ידע תדעי בתי כי לא תלין בת ישראל בבית אשר מזוזה אין בו, ותען רות ותאמר גם מפחד לילה לא אירא, כי באשר תליני אלין, ותרא נעמי כי מתאמצת רות ללכת אתה ותחדל לדבר אליה.
ויהי היום ותאמר רות המואביה אל נעמי, הנה אין לחם ואין קמח בביתנו וגם כסף אין לקנות, הבה אלכה השדה ואלקטה בשבלים ותאמר נעמי, לכי בתי ותלך ותבוא ותלקט בשדה אחרי הקוצרים, ויקר מקרה חלקת השדה לבועז אשר ממשפחת אלימלך, והנה בועז בא מבית לחם ויברך את הקוצרים בשם ה', וירא והנה נערות רבות עניות מלקטות בשדהו אחרי הקוצרים ויתבונן עלהם.
וירא ביניהן את רות יושבת ומלקטת את השבלים העזובות לעני ולגר וליתום, לא תדבר את הקוצרים ולא תשמיע קול צחוק, כי אם תתבונן היטב אל שבלי הלקט. והיה כמצאה שתים שבלים יחד ולקחתן לה, אולם אם תמצא שלש שבלים לא תגע בהן.
ויבדילו המעשים האלה את רות מי שאר הנערות המלקטות בשדה, אשר השמיעו קול צחוק ותפרענה את הקוצרים מעשות מלאכתם ותלקטנה מכל הבא בידן, ויאמר בועז אל נערו הניצב על ארבעים ושנים הקוצרים לאמור, למי הנערה הצנועה הזאת? ויען הנער ויאמר נערה מואביה היא, השבה עם נעמי משדי מואב.
ויהי כשמוע בועז את הדבר הזה ויאמר אל רות, לקטי בתי בשדי ואל תעבורי מזה לשדה אחר ותשתחו רות אל בועז ותאמר מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני, ואנכי נכריה? ויען אותה בעז ויאמר שמוע שמעתי עליך גם בבית, גם בשדה לאמור, לב טוב נתן ה' לרות ותרב לעשות צדקה וחסד עם נעמי חמותה, ותדבק אחריה בכל ליבה ותעזוב את אביה ואמה ואת ארץ מולדתה ללכת אל עם אשר לא ידעה מתמול שלשום. ועתה דעי בתי כי גדולה את וגדול שמך כי החסד אשר יעשה האדם לאדם יקר בעיני ה' אלהי ישראל עד מאד, וכל עושיו בצל כנפיו יחסיון.
ותשמח רות מאד בשמעה את דברי בעז הטובים ותברכהו. ויאמר לה בעז, הנה ימים באים וגדל ה' אותך ויצאו ממך ראשי ישראל ומאשריו, והקדיש אחד מהם מאת ככר זהב לבית ה' ואת אל תשתאי לדברי ואל תשתוממי עליהם לאמר, תחת מה יעשה ה' ככה לאשה אלמנה ועניה כמוני היום? כי דברתי אליך בשם ה' אלהי החסד והרחמים, אשר לו העושר והכבוד והגדולה והתפארת, ולכל אשר יחפוץ יתנם. ותאמר רות אל בעז, ברוך אתה, אדוני, לה' כי נחמתני וכי דברת על ליבי.
ויתן בעז לרות שש אפות שעורים וישת עליה ויאמר שובי נא אל נעמי חמותך ומכרה את השעורים ונתנה את הכסף בלחם והיה לכן לאכלה, ולא תלכי עוד כשדה ללקוט אחרי הקוצרים, וייטב בעיני ה' מאד החסד אשר עשה בעז, ויאמר, על כן יצא ממנו איש מברוך בשש ברכות ברוח חכמה ובינה עצה וגבורה ורוח דעת ויראת ה'.
ויקח בעז את רות לאשה ותלד בן. ותקח נעמי את הילד ותשתיהו בחיקה ותהי לו לאומנת ותגדלהו ותאהבהו כאשר תאהב ה' את בנה. ותקראנה לו השכנות שם לאמר, ילד בן לנעמי, ותקראנה שמו עובד. ויהי כי נשמע דבר הילקח רות המואביה לאשה לבעז ראש בני ישראל, וידבר האנשים איש אל רעהו לאמור, בימינו היה הדבר הזה, כי באה נערה מואביה עניה וחסרת לחם לבית לחם יהודה, ותכלכל אותה ואת חמותה בלקט שכחה ופאה אשר לקטה בשדה אחרי הקוצרים, ויזכר לה ה' את חסדיה אשר עשתה וירמיה מאשפות ויושיבה עם נדיבים ותהי לברכה. עתה ידעו כל יושבי תבל כי אין כה' אלהי ישראל אוהב עושי חסד וצדקה, ובשלמו להם גמולם לא יבדיל בין עם לעם בין איש לאשה ובין קטן לגדול, כי טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, וחסד עולם יבנה.
וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו (בהר כה-לה)
אמר רבי אבין, העני הזה עומד על פתחך והקב"ה עומד על ימינו, דכתיב "כי יעמוד לימין אביון (תהילים קט, לא) אם נתת לו, דע מי שעומד על ימינו ונותן לך שכרך, ואם לא נתת לו דע מה שאמר הכתוב, "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'" (תהילים מא, ב) (מדרש רבה לה).
אומר על כך ה"חפץ חיים" יצייר האדם לעצמו כיצד עומד הוא בשמים כשספר תורה בידו ושואלים אותו על כל מצווה ומצווה "האם קיימת?" בין השאר שואלים אותו על מצוות "והחזקת בו" ואז יראו לו כיצד פנה אליו אותו אדם ואיך השיב לו, אינך יודע איזה מפח נפש עבר אותו מבקש עד שסוף סוף החליט לפנות אליך ולבקש עזרה. הרי זה מצב מביש ובמיוחד אם אותו אדם היה בעל מעמד או מכובד, והנה הוא צריך להגיע כעני בפתח, איננו יכולים לתאר את שברון הלב שעבר אותו יהודי בקבלת התשובה, ובמיוחד אם הוא צריך לחזור לביתו ולילדיו בחוסר מענה.
דע לך, שקול בכייתם עולה למרום וכוח הדין מתגבר ובגלל שלא היה בידו להחיות אנשי ביתו נחלש מיום ליום ויתכן שאף יגיע לידי התמוטטות ואף לידי שבר משפחתי.
ועתה מסיים הח"ח אומר, עמוד בדין והכר מעשיך וראה מה גרמת במיעוט חמלתך על אנשים עלובים אלו. כמה ציערת את השי"ת בזה שבכייתם עלתה למרום, כמה נתגבר כוח הדין וכמה גזירות נגזרו כתוצאה מכך, וכשם שלא חמלת על העני כך לא יחמלו עליך. ואם יגבר הדין והעונש בהתאם לכך, דע לך כי עני או כל מבקש הפונה אליך הוא ניסיון עבורך, ומי יודע איזו גזירה נגזרה עליך בשמים וההצלה שלך היא ע"י העני הזה והנה אתה דוחה אותו בשתי ידיך!!! אתה במו ידיך גורם רעה לעצמך.
חבל, כי רבים מן האנשים מתחרטים על שלא הצילו את אחיהם ולעיתים אין באפשרותם לתקן.
בספר "היא שיחתי" הובא מעשה נפלא שאירע עם ה"חפץ חיים":
כשמלאו לו לישראל למאיר תשע שנים בא המלמד שלו בעיירת הולדתו ז'טל אל אביו ר' אריה זאב הכהן לאמור כי קטנה היא העיירה מכפי מידת גדלותו של הנער. אין בה ישיבה בה יוכל ללמוד בחברת נערים ברמתו, אף לא תלמידי חכמים שמהם יוכל לשאוב דעת ולהשכיל. אי לכך האב לקחת את בנו לוילנא הסמוכה כדי ללמוד שם בחברה מתאימה.
נטל האב עמו את בנו לוילנא שם השאיר אותו ללמוד והוא, כאמור, בן תשע שנים בלבד. גם שם, בוילנא, שהייתה העליתה של תורה בימים ההם, ממשיך הילד בן התשע ללמוד באותה התלהבות ובאותה התמדה כשהוא מנצל עד תום את כשרונותיו הגאוניים, כשהסביבה ה"למדנית" תורמת אף היא את חלקה בהתפתחותו.
בגיל אחת עשרה הוא בקי כבר במתאיםם דפי גמרא, וידיו רב לו בהוויות דאבי ורבא, כשהוא מקשה ומפרק כדרכה של תורה, ועד מהרה התפרסם כ"העילוי מז'טל".
בימים ההם עת דחק ליושבים באוהלה של תורה, נהוג היה שבעלי בתים של העיירות בהן התקיימו ישיבות היו לוקחים ל"ימים" את בחורי הישיבות שלמדו בישיבה במקומם וכל בחור היה אוכל על שולחן בעה"ב, על פי רוב כל יום בבית אחר.
יום אחד, בתקופת ילדותו בוילנא, היה ישראל מאיר הקטן אמור לאכול בבית אחד מבעה"ב בשם, צריצין. אולם אותו יהודי חזר בו ובאמתלאות שונות סירב לארח את הנער. גם הניסיונות להסביר לו לצריצין, כי הנער הוא מעולה ומיוחד במינו, השוקד כל הזמן על תלמודו, לא הועילו.
האיש עמד בסירובו, וישראל מאיר הנער נשאר ללא פת לחם, כשהרעב מציק לו כל אותו יום, והצטער צער רב על כך.
שנים רבות לאחר מכן אירע דבר והשניים נפגשו. היה זה לאחר שהנער ישראל מאיר הפך להיות ה"חפץ חיים" המפורסם, שהיה נערץ אפילו על אנשי השלטונות, ואילו אותו צריצין נעשה סוחר גדול ואמיד ביותר.
לימים הסתבך צריצין עם השלטונות והועמד לדין. סכנה של מאסר ממושך וקנס כספי כבד ריחפה על ראשו. ביאושו, נחפז האיש אל ה"חפץ חיים" בתקווה כי הרב בעזרת קשריו עם השלטונות יוכל להצילו. משהגיע אל הח"ח הכיר אותו מרן כאיש רע לב שבעטיו נותר רעב כל כך באותו יום אומלל.
הביט בו הרב שעה קלה ואמר "הזוכר אתה אם סירבת פעם לקבל לביתך לארוחה נער שרעב מאוד ללחם?"
נבוך האיש, חיטט בזיכרונו והודה כי אכן יתכן הדבר.
או אז הודיע לו הרב "ובכן, אותו נער שנשאר רעב ללחם באותו היום – אני הוא..."
חוורו פניו של האיש, כולו נרעש ונפחד, והוא בוש ונרעד עד עמקי נשמתו.
"ואף על פי כן" הרגיע אותו הרב "את בקשתך אמלא ואעשה ככל יכולתי לעזור לך".
התרגש צריצין וקרא בקול גדול "מוכן אני לתת כל סכום אשר ישית עלי הרב, ובלבד שיהיה לי חלק בתורתו של הרב".
חייך הח"ח ואמר "לא, בני, איחרת את המועד! בעת ההיא יכול היית לחלוק בתורתי אלו אירחת אותי, אך לא עתה! כיום אתה יכול לרכוש חלק באחזקת הישיבה שלי אך לא בתורתי!"
מעשה לעשיר שתפר לבנו יחידו חליפה מהודרת. אולם מכיוון שהבן לא התנהג כשורה והיה מלכלך ומשחית את בגדו היקר, החליט האב להענישו. מה עשה? הפך את החליפה, כך שהביטנה שהייתה עשויה שק ופשתן גם הפכה להיות צידה החיצון, ואילו המשי היקר היה מעתה כלפי פנים.
פגש פלוני את הגביר העשיר והוכיחו על פניו, מדוע הוא מלביש את בנו בבלויי סחבות כאחד העניים. על כך השיב האב, כי הבגד כשלעצמו יקר הוא ומשובח מאין כמותו, אלא שבשל אשמת הבן הוא לבוש בו בצורה הפוכה. אם רק ייטיב הבן את דרכיו, בקלות ניתן להפוך בגד זה עצמו וללובשו כשורה, ואזי הוא עצמו ייראה במלוא הדרתו.
הנמשל ברור: הקללות שבתורה אינן כאלו במהותן, הן רק ניתנו לנו בצורה הפוכה ומכוערת. אך נזכה, לאהוב אחד את השני ולהרבות חסד בעולם הן עצמן תהפוכנה לטובה, מבלי שהקב"ה יצטרך אפילו לברוא חדשות בארץ, כי כך זה דרכו של עולם, שנאמר "עולם חסד יבנה", אך אם נינהג אחרת ח"ו הקב"ה לא ירעיף עלינו שפע רב ואז כמו שנאמר "ללא ה' היה לנו אזי אדם חיים בלעונו" ברגע שהבן של המלך ניפרד ממלכו יש רשות לכל המזיקים ואומות העולם להכות בו כי אין יראת המלך עלהם (אור דניאל).