חומש ויקרא

פרשת בהר

פרטים: קטגוריה: פרשת בהר; פורסם בשני, 26 אוקטובר 2020 07:53; נכתב על ידי Super User; כניסות: 666

פרשת בהר
מאת: הרב מנחם אזולאי

"מי יעלה בהר ה'?"
מי זוכה לעלות בהר? מי זוכה להתקרב אל הפיסגה? מי שכל הזמן מתחזק באמונה. בתמימות, בפשיטות ובלי חכמות הוא מתחזק כל הזמן בידיעה שאין מציאות בלי ה' יתברך, שום דבר לא נעשה מעצמו, אין מקרה ואין טבע, בכל תנועה ותנועה שם נמצא אלופו של עולם, ה' מֶלֶךְ, ה ' מָלָךְ, ה' ימלוך לעולם ועד, המלוכה שייכת אך ורק לה' יתברך. אל תתבלבל שיש עוד משהו כאן בעולם. כשאדם זוכה להפנים באמת את הידיעה הזאת, הוא יזכה לקבל את כל מה שקורה לו בנעימות, בסבר פנים יפות, הוא יוכל לסבול כל מה שעובר עליו כי הוא יודע שבלי ה' לא ירים איש את ידו ואת רגלו, בלעדי רשותו לא יוכלו לעשות לו לא טוב ולא רע. "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם מכריזין מלמעלה" (חולין ז.), ו"אין אדם נוגע במה שמוכן לחברו, ואין מלכות נוגעת במלכות חברתה אפילו כמלוא נימא" (יומא לח.).

כל ההסתרות וכל הנסיונות שעוברים עלינו, הכל כדי לראות אל מי נפנה בשעת צרה, האם נבין שאין לנו לאן לברוח אלא אל ה'. מי שרץ אחרי ה' ומחפש אותו בכל יום מחדש, מי שלא מפסיק לדבר עם ה' ולספר לו כל מה שעובר עליו וכל מה שמעיק עליו, מי שלומד לחיות עם הקב"ה זוכה להמשיך על עצמו את אור ה' בעצמו, נעשה כלי לקבל שפע של אור וחיות. הוא מאמין באמונה פשוטה בהשגחה פרטית, ויודע בבירור שכל מאורעותיו הם ממנו יתברך, דבר גדול ודבר קטן.

כל הירידות והנפילות וקטנוּת המוחין שיש לנו זה הכל רק מחמת חסרון אמונה. כי אם היית מתחזק באמונה פשוטה, שכל מה שקורה לך, זה ממנו יתברך, וגם אם אתה עובר יסורים ח"ו זה בוודאי כדי למרק ולזכך אותך מעוונותיך המרובים, אם היית מאמין לא היית נופל כל כך בדעתך. כשאתה כועס, כשאתה נעלב, כשאתה דואג, אתה רואה בני אדם מול העינים, אתה לא רואה את ה'. כל ההסתרות והייאוש זה הכל מחמת חסרון אמונה. כי אם היית מתחזק באמונה פשוטה שאין בלעדיו יתברך כלל, לא היית נופל כל כך בדעתך, לא היית מתייאש.

כל מה שקורה לך בחיים, זה הכל סיבובים שמסובב ה' יתברך כדי שתחזור אליו, שתזכור אותו, שתרים את הראש אליו. כי כשהכל בסדר, שוכחים. עובדה. העולם הזה מסתיר את ה'. עולם לשון הֶעֱלֵם. הקב"ה מסתתר ואנחנו צריכים לגלות אותו. בכל דבר שקורה, בכל צעד קטן וגדול. כמו חנוך שהיה תופר מִנעלים ועל כל תפירה שתפר אמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. כי הוא זכה לקשר את כל ענייני העולם הזה אליו יתברך. כשאדם זוכה להתחזק באמונה בה', אז חייו טובים ונעימים. כי כל מה שעובר עליו הוא יודע שהכל מושגח בהשגחה נפלאה ואז הוא לא מתיירא משום דבר שבעולם.

והדרך להתחזק באמונה זה קודם כל הדיבור. "האמנתי כי אדבר". תהיה רגיל לדבר תמיד עם ה' יתברך, וזה יקשר ויחבר אותך אליו, כי תפילה ואמונה תלויים זה בזה. ככל שאתה מדבר אתו יתברך, אתה מאמין בו יותר וככל שאתה מאמין בו יתברך יותר, אתה מדבר איתו יותר. החיים מלאים נסיונות והרפתקאות ומרירות וכל אחד עובר מה שעובר ומה שנשאר לך זה לשיר ולרנן ולהלל ולשבח את ה' על כל הטובות שהוא עושה לך, ותהיה רגיל לדבר עימו יתברך כאשר ידבר איש עם רעהו, ותרבה לבקש בתחנונים רבים שתזכה להיות דבוק בו ממש, שתזכה להרגיש אותו יתברך בכל רגע ורגע, בכל מה שאתה עושה.

"כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם" (כה,נה).
במקום להיות עבדים של ה', שזו השמחה הכי גדולה, אנחנו עבדים לתאוות, להנאות ולהבלי העולם הזה. "כדי לגלות את הגבהים האינסופיים האמיתיים של החיים, חייבים לעצום עינים מכל מה שהוא סופי. אתה באמת רוצה לחיות ולראות את מה ששם? רק אם תסכים לעצום עינים מכל מה שכאן! לאן שלא פונים בעולם הזה, מבוי סתום. למה אנחנו לא מצליחים לגלות את המוצא מהמבואות הסתומים האלה? למה אנחנו לא מסוגלים לראות גבוה יותר, רחב יותר, רחוק יותר?

למה אנחנו עיוורים כל כך? כי אנחנו לא מוכנים לעצום עיניים" (אור האורות).
כשאדם טועם את הטעם של התורה, של הקדושה, של אהבת חברים, הוא מבין שזה הטעם של החיים. אתה שומע סיפור על משפחה שלמה שחוזרת בתשובה באמצע החיים ואתה נחנק מהתרגשות ומוחה את הדמעות. יש משהו שמתקרב לטעם הזה? לא אוכל ולא שתיה ולא ממון ולא כבוד ולא שאר תאוות. זה הדבר האמיתי. זה מה שבאמת אנחנו רוצים יותר מכל דבר אחר. את הנשמה.

רק שהגוף שלנו עז. ובמקום שהנשמה תמלוך עליו, הוא מולך על הנשמה והתפקיד שלנו לאט לאט להפוך את היוצרות. להמליך את הנשמה שהיא חלק אלוק ממעל, שהיא סובלת בעולם הזה, שהיא רוצה את הדבקות, את הקדושה, את ה'. צריך לצעוק על זה. צריך להתחנן על זה. בשבוע הבא, פסח שני. הזדמנות נוספת לכל מי שהיה טמא בפסח ראשון ולא יכול היה להקריב קרבן פסח. ומה הם צועקים אלה שלא זכו? למה ניגרע?!!!

"למה ניגרע" זו הזעקה של החיים, טובה לכל אדם בכל זמן "למה אגרע מלהתקרב להשם יתברך?... וכי אבדה תקוותי חס ושלום, הלא אין מעצור לה' להושיע גם לטמא כמוני, כי היפלא מה' דבר? הלא רחמיו וחסדיו עד אין חקר" (אוצר היראה, פסח ספירה ושבועות לח).
אם אתה רוצה להיות עבד ה' במקום להיות עבד לתאוות שלך, אתה חייב להתעורר, לנצל כל רגע. לא להיות אדיש. למה ההר שעליו ניתנה תורה נקרא הר סיני? שממנו ירדה שנאה לעולם. ה' לא יכול למחול לגויים שנשארו אדישים בזמן שניתנה התורה.

ה' הוריד כזה אור לעולם והם נשארו אדישים. והתביעה הזאת היא בעצם אלינו. שנברח מהשיגרה, מהאדישות. כל העבודה של האדם בעולם הזה זה לא להישאר איפה שהוא. 'זה המציאות. זה הטבע. זה אני'. וגמרנו. נשארים במקום. צריך לרוץ אחרי ה', לחפש את הקשר, את החיבור עם ה' בכל רגע. צריך לחטוף מה שאפשר. צריך ללמוד מרבותינו שחרדו לנצל כל דקה ולמלאה בתוכן.

מעשה בצדיק בעל 'אהבת ישראל' מויז'ניץ זצ"ל, שעמד לנסוע ברכבת. הגבאי הנאמן רבי משולם נשא את המזוודות. והם הגיעו לבית הנתיבות חמש דקות לפני הזמן. חמש דקות! פנה הצדיק אל הגבאי ואמר: "משולם, לפניך שלוש אפשרויות: או שתפתח את המזוודה ותוציא משם את הגמרא, או שתביא לפני יהודי שאוכל לעזור לו, לשמוע מצוקותיו ולברכו, או שתלמדני איך מבטלים חמש דקות!"...אנו, מן הסתם, לא היינו זקוקים להדרכה כזאת...

בישיבת קלם, בית היוצר לגדולי המוסר, הכריזו באישון לילה על סדר לימוד של חמש דקות. מדוע? כדי לדעת להעריכן. לצדיק בעל 'אמרי אמת' מגור זצ"ל היו סדרי לימוד של חמש דקות בענינים שונים. בעל ה'קהילות יעקב' זצ"ל היה מקבל קהל מידי ערב. עשרות התגודדו, נכנסו בזה אחר זה להיוועץ ולהתברך, זה נכנס וזה יוצא. וכל מי שנכנס, מצאו שוקד על תלמודו, הפריעו מלימודו. כי אך היה האחד יוצא – ומיד ניצל הרב את שבריר הרגע עד לכניסת הבא אחריו, ללימוד. והחמש דקות המפורסמות של רבי נתן בערב שבת אחד, כשבאמצע ההכנות והדוחק הרב לפני כניסת שבת, פנה למשמשו וביקש כשיעבור חמש דקות, שיודיעוֹ. ועמד ליד המזוזה בדלת והתפלל והתבודד וכשרמזו לו שכבר עברו חמשה רגעים אמר בשמחה: חמשת רגעים גדולים. כל כך שמח שזכה לחטוף על אף רוב הטירדה והדוחק.

צריך ללמוד מהם. לחטוף כל רגע שאפשר. אסור שיהיה דבר כזה לחכות למישהו או למשהו בלי לעשות משהו. יוצאים החוצה עם משהו ביד, עם איזה ספר או תהילים או מה שיהיה. ואם שכחת ואין לך, תדבר עם ה'. תן לסלולרי לנוח קצת. תמיד אפשר לחטוף משהו. גם בימים לחוצים במיוחד. צריך לזכור שאנחנו ניתן דין וחשבון על כל יום ויום מימי חיינו. אבל רק בלי לחץ. הכל בשמחה. ועם הרבה כף זכות על עצמי.
"התחזקות זה לשמוח בכל מה שאני מצליח לעשות. אפילו בדבר הכי קטן.

לא ליפול כשאני לא מצליח. אני כזה ואני כזה ואני לא מוצלח ואני לא יכול ואני כלום אבל כל עוד אני יכול לעשות משהו, אני שמח. אני מתחזק. הרגע הזכרתי אותך, הרגע אמרתי השבח לא-ל, הרגע נתתי פרוטה לצדקה, התכוונתי משהו לשם שמים, קטן ביותר. קודם כל תְּלמד כף זכות על עצמך ואחרי זה יהיה לך את הכוח ללמד זכות על השני. בשום פנים לא לקבל את זה שמבזים אותי ולהאמין שאני בזוי. אפילו שתפסו אותי בכל מיני מידות רעות, ואנשים אומרים עלי דברים רעים, ואני רואה אחרים טובים ומוצלחים ממני ואני חושב שאני לא שווה, לדעת שזה מעשה שטן, זה לא אמת, כי כשאני מבזה את עצמי אני מבזה את צלם אלוקים, את הבריאה האלוקית, את הנשמה האלוקית שה' נתן בי, אין לי שום רשות לבזות אותה. זה לא ענוה.

ענוה זה לא לרצות כלום, לרצות את ה'. זה לא להגיד אני לא שווה. מה זה אני כלום? האני שלי הוא כלום, אבל זה שאני זוכה שאור ה' משתקף בי זה לא כלום, זה דבר אדיר ועצום. זה לא שאני שווה, אלא זה שאני זכיתי להיות כלי, אפילו בטיפה, במשהו קטן ביותר, לאור האלוקי". (באור פני מלך חיים).

צריך להתגבר על המניעות שיש לנו. לא להיבהל משום דבר. אדם צריך להאמין שהקב"ה אוהב אותו, שהוא מסוגל ללמוד, שהוא מסוגל להתפלל, למרות שיש לו כל כך הרבה מניעות מהאשה, מהילדים, מהפרנסה, מהבריאות. גם אם כבד לך ואתה לא מרגיש כלום, תתחיל, פתאום יפתח לך הלב. צריך לחטוף כל רגע שאפשר. להיות מכוונים למטרה. אם נהיה עסוקים בלרדוף אחרי ה', אז נהיה פחות חשופים לכל ההבלים של העולם. כמה שיותר לראות ולשמוע דברים שבקדושה, כמה שפחות להתערבב עם העולם הזה. ולזכור שהעיקר זה הלב, העיקר זה לאהוב את ה'.

"וחי אחיך עמך" (כה,לו).
הדבר שיכול לקרב אותנו אל ה' יותר מכל דבר אחר זה אהבת חברים. זה ללמוד לתת, לא רק לקבל. זה לזכות ולגלות את השמחה העצומה וההתרגשות העצומה וקירבת ה' העצומה שיש בנתינה לשני. ה' רוצה אותנו כמוהו. האדם צריך להיות דומה לבוראו. וכמו שהבורא הוא כל הזמן משפיע כך גם אנחנו צריכים. זה קשה, כי הטבע שלנו זה לקבל. אך מי שזוכה לשבור את הטבע שלו זוכה למנוחת הנפש, זוכה לשמחה אין קץ. אין שום דבר בעולם הזה שמתקרב בטעמו לטעם הנפלא של הנתינה. זה כל השלום בית שלנו. הרצון לשמח את הבן זוג. איך? ע"י שמתפעלים מכל הטוב והיפה שבו, ע"י שמוותרים על הנוחיות שלנו למענו, ע"י שמקשיבים, ע"י שמתעניינים, ע"י שממהרים לפייס ולתקן מה שקלקלנו, ע"י שטורחים למענו, ע"י ששמים אותו במקום הראשון בסדר העדיפויות שלנו. בית זה מקום שחיים בו בשביל השני. קודם כל חושבים על השני. ולא רק בבית. צריך לצאת קצת מתוך עצמנו ולעשות בשביל השני. גם אם זה גוזל קצת מזמנך ובאמת שאין לך דקה מיותרת, גם אם זה לא הכי נוח לך עכשיו, כי אתה עכשיו רוצה להיות עם עצמך ואין לך כוח וחשק לראות או לדבר עם אף אחד. כשבכל זאת שוברים את זה ועושים ויתור בשביל השני, ה' שולח אור גדול, שמחה גדולה, קל להבין שזה בעצם רצונו מאתנו. כל התורה כולה זה ואהבת לרעך כמוך.

מתוך הפרשה: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, והחזקת בו" ( כ ה,לה). תעודד, תעזור כפי יכולתך, וגם אם אתה יכול לעזור רק מעט, תעשה מה שאתה יכול ומשמים ישלימו את השאר. ואם בכל זאת אתה לא יכול לעשות, לחשוב על השני אתה כן יכול. כי מחשבה לא גוזלת ממך זמן. תסתכל בעינים טובות. תראה את החן של השני

"ויחן שם ישראל נגד ההר".
מה זה ויחן? כל אחד ראה את החן של השני. זו המדרגה הכי גבוהה. התיקון של העולם זה העין הטובה. כשאדם יש לו עין רעה, שם מתחילות הצרות שלו כי אז העין הרעה של אחרים פוגעת בו.
ליוסף היתה עין טובה ולכן שום עין רעה לא פגעה בו. אך כשהיתה לו קצת עין רעה על אחיו, הוא נזרק לבור.
כשאדם מחובר לה', והוא לא נצרך לאנשים, והוא לא נצרך שיגידו עליו דברים טובים, והוא לא מחכה לכבוד, והוא לא מקנא באנשים, אז העין הרעה של האנשים לא תופסת עליו. אם הוא רק מאמין בה', ומה שה' נותן לי זה טוב, ומה שה' לא נותן לי זה גם טוב, ואני אבקש מה' שיתן לי, ואני לא מרגיש אוי, אין לי ולשני יש, ולמה זה קרה לי הגורל הזה. כשאדם הולך עם עין טובה, אז עין רעה בכלל לא נתפסת בו.

ואי אפשר להגיע לעין טובה אם אין לך קודם כל עין טובה על עצמך. תראה את החן של עצמך. תזכור איזה חלק אלוק ממעל אתה. מכאן להתחיל. אחרת, אם לא תראה שגם אתה נפלא, שה' אוהב אותך, שיש בך כזה אור אלוקי, אז לא תוכל לראות את הטוב באחרים. אם אתה לא שווה, אז בודאי אתה רואה רק רע אצל השני, כדי להרגיע את עצמך, אבל אם אתה רואה שאתה גם שווה, אם אתה מרומם את עצמך ורואה את הנקודה הנפלאה שבך, מזה תלמד לראות נקודות נפלאות שיש אצל השני ולא תהיה לך עין רעה עליו כי לא ראית בעין רעה את עצמך". (באור פני מלך חיים).

לתת זה לא רק לבני אדם. לתת זה גם לה'. וכי מה אני כבר יכול לתת לה', שהרי הכל שלו יתברך. מה אשיב לך, והכל שלך. להגיד תודה אני יכול. נכון, גם זה בכוח של ה', אבל פה יש כבר התעוררות שלנו. אנחנו מאמינים שכל מה שקורה לנו זה מה'. אנחנו מתחילים לזהות את כל הניסים והנפלאות שקורים לנו ביום אחד, בשעה אחת. וגם כשיש קשיים ובעיות אנחנו מאמינים שזה הכל טוב, כי גם זה מקרב אותנו אל ה'. כשחושבים טוב, כשמדברים טוב, ואם זוכים גם לעשות טוב, ה' נותן שפע בלי סוף.