פרשת קדושים

קדושה - משל ונמשל

קְדֻשָּׁה - מָשָׁל וְנִמְשָׁל.

מֵאֵת: אֲהוּבָה קְלַיְן ©

קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ כָּל  יִשְׂרָאֵל

כָּךְ נֶאֱמַר בְּמַעֲמַד הַקְהֵל

מִפִּי מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלוֹקִים

מַנְהִיג דָּגוּל  גְּדוֹל הַנְּבִיאִים.

 

אֶל עָם שְׂרִידֵי חֶרֶב

נוֹדְדִים מִשַּׁחַר עַד עֶרֶב

בְּלֵב חוֹלוֹת , סַלְעֵי מִדְבָּר

צִימְאוֹנָם גּוֹבֵר גְּרוֹנָם נִחָר.

 

נוֹשְׂאִים תְּפִלָּה לַשָּׁמַיִם

חִישׁ מַעְיָן נוֹבֵעַ מַיִם

לוֹגְמִים בַּהֲנָאָה מְרֻבָּה

מוֹדִים לָאֵל רָם וְנִשָּׂא.

 

כָּךְ דְּרָכֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה

נְתִיבוֹתֶיהָ זוֹרְמוֹת אוֹרָה

חוֹצְבוֹת בְּסֶלַע עִקְבוֹת

דַּעַת וַחֲכָמָה מַעֲנִיקוֹת.

 

קְדֻשָּׁה לְעַם נִבְחַר

כְּאָז הַיּוֹם וּמָחָר

דְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים

אוֹר חָדָשׁ לַגּוֹיִים .

הֶעָרָה: הַשִּׁיר בְּהַשְׁרָאַת פָּרָשַׁת: אַחֲרֵי מוֹת - קְדוֹשִׁים [חֻמַּשׁ וַיִּקְרָא]    

צִוּוּי הַקְּדֻשָּׁה

צִוּוּי הַקְּדֻשָּׁה

מֵאֵת: אֲהוּבָה קְלַייְן ©

וַיְהִי הַיּוֹם , הֵדֵי קוֹלוֹת

מַלְאָכִים מְחוֹלְלִים מְחוֹלוֹת

מֹשֶׁה מַאֲזִין וְשׁוֹמֵעַ

צִוּוּי אֱלוֹקִי  לְאָזְנָיו יַגִּיעַ.

 

כְּרוֹעֶה הנִיצָּב עַל הַסְּלָעִים

לְעֲדַת יִשְׂרָאֵל  נוֹשֵׂא דְּבָרִים

צַו הַקְּדֻשָּׁה  לְנֶצַח  נְצָחִים

לְעָם נִבְחַר מִבֵּין הָעַמִּים.

 

כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים

מַאֲדִיר עמּוֹ הַצַּדִּיקִים

מִילּוֹתָיו פְּרִי מְגָדִים

כִּדְבַשׁ וְחָלָב - נֹפֶת צוּפִים.

 

פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים

נשמוֹת  יִשְׂרָאֵל מַעֲצִימִים

שִׂמְחָה בְּלִבָּם  מַצְמִיחִים

אוֹר נְגוֹהוֹת פְּנֵיהֶם מְאִירִים.

הֶעָרָה: הַשִּׁיר בְּהַשְׁרָאַת פָּרָשַׁת: "קְדוֹשִׁים" [חֻמָּשׁ וַיִּקְרָא]  

פרשת קדושים - מה גנוז בקדושת ישראל?

פרשת קדושים - מה גנוז בקדושת ישראל?

מאת: אהובה קליין.

פרשת השבוע פותחת בפסוקים: "וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם--קְדֹשִׁים תִּהְיוּ:  כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם.  אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ:  אֲנִי, ה' אֱלֹקיכֶם.  אַל-תִּפְנוּ, אֶל- הָאֱלִילִם, וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם:  אֲנִי, ה' אֱלֹקיכֶם"   [ויקרא  פרק י"ט, א-ד]

קיים קשר הדוק בין פרשת קדושים לפרשה הקודמת :"אחרי מות" –לפי ששם התורה מזהירה  את  עם ישראל:

"כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם-בָּהּ, לֹא תַעֲשׂוּ; וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה, לֹא תַעֲשׂוּ, וּבְחֻקֹּתֵיהֶם, לֹא תֵלֵכוּ". [ויקרא  י"ג] וכאן התורה מדגישה: כי לא די רק להתרחק מכל העבירות, אלא יש לשאוף להגיע לרמה של קדושה- באמצעות המעשים הטובים המצוות וכאן מופיעות חמישים ואחת מצוות.

השאלות הן:

א] מה משמעות הציווי: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ?

ב] שמירת שבת וכיבוד הורים - מה הקשר?

תשובות.

"קְדֹשִׁים תִּהְיו "- המשמעות.

על פי "אור החיים" הקדוש : קדושים - שיהיו ישראל קדושים – דוגמת המלאכים שנקראים: "קדושים" כפי שנאמר:

"אֲנִי-אָמַרְתִּי, אֱלֹקים אַתֶּם;    וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם". [ תהלים פ"ב, ו '] לפי שהקב"ה השרה את שכינתו בתוך בני ישראל.

הבן איש חי כתב על הפסוק: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּוהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ"  [שמות י"ט י'] כאן שיבח את האדם שבחר בו ה' יותר  מאשר את המלאך, הרי המלאך נשאר באופן קבוע באותו מצב , לכן אין חידוש ופלא בקדושתו . הוא רוחני ומשולל מכל חומר, אך בניגוד לכך האדם עשוי מחומר ורוח ולכן אם יגיע לדרגה של קדושה זה פלא!

משל: אחד הלך לשוק ומצא בחנות צורת עוף מפוסל מאבן - מעשה ידי אומן והיה נראה העוף ממש אמתי- חפץ האיש לרכוש את העוף ושאל את בעל החנות: מה מחיר עוף יפה זה ? ענה לא המוכר: עשרה זהובים. ענה לו האיש:

 

שוטה שכמוך הרי עוף אמתי  עולה רק  עשרה פרוטות - ואתה רוצה עשרה  זהובים?

ענה לו החנווני: עוף אמתי הוא מעשה  שמים ויש כמוהו רבים אלפים ורבבות לכן נמכר בזול, אבל עוף שאני מוכר - יצר אותו אומן מעץ ואבן וכל המתבונן בעוף זה חושב כי אמתי הוא. לכן הוא יקר- כי לא ניתן להשיג  דוגמתו.

הנמשל: המלאכים רוחניים לגמרי ללא כל חומריות ויצר הרע, לכן קדושתם מובנת ויש רבים ואלפים ורבבות של מלאכים שהם כולם קדושים ,אך האדם שנוצר מחומר ורוח ויש לו יצר הרע - אם יהיה קדוש כמלאך- זה פלא פלאים  ולכן הוא חביב בעיני  הקב"ה ביותר.

מהסיבה הזו  שעם ישראל מתגבר על יצר הרע למרות שיש בו גם רוח וגם חומר –נעשה קדוש - לכן נאמר: "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש"

עם ישראל נדרש להיות קדוש – כי כולם חצובים מתחת כיסא הכבוד ממקום קדוש ויסודם קדוש ואם יטמא איש ישראל - על ידי שיטהר עצמו - יהיה טהור, אבל אומות העולם לא יצליחו לטהר את עצמם בכל דרך שהיא!

רש"י מסביר: כי פרשה זו נאמרה ב- הקהל- במעמד, אנשים ,נשים וטף מפני שרוב יסודות התורה – כתובים  ונרמזים בפרשה זו. וקדושים – הכוונה: "הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה, אתה מוצא קדושה" [ויקרא כ"א]

הרמב"ן מפרש:  כי כוונת התורה להזהיר, דווקא , על פרישה מעניינים שלא התפרשו  בתורה  לאיסור, דוגמת אכילת בשר לשובע, בעוד שמבחינת דין  תורה - אין בכך איסור.

אדם שאוכל בשר וממלא בה את כרסו, נחשב: "נבל ברשות  התורה"

הסבר יפה בספרו  נותן הרב אליהו שלזינגר [ספר: "אלה הדברים"]: כי הקב"ה- כולו רוחניות - סביבו ישנם מלאכים- מלאכי השרת בעוד שאת האדם ברא - באופן שיהיה נזקק לדברים  גשמיים, לכסף, למזון- לבשר ודגים.

בגמרא  במסכת חגיגה [ט"ז, א] נאמר:" בשלושה דברים שווה האדם למלאך ובשלושה דברים לבהמה, יש להם דעת כמלאכי השרת, מהלכין בקומה זקופה כמלאכי השרת ומספרים בלשון הקודש כמלאכי השרת, שלושה כבהמה: אוכלין ושותין כבהמה, פרין ורבין כבהמה, ומוציאין רעי כבהמה"- האדם מצד אחד  גשמי- שהרי נוצר מעפר  הארץ, אך מצד שני הוא גם רוחני- בהיותו בעל נשמה.

אולם האדם יכול לחיות בקדושה גם  עם  הדברים הגשמיים שלו,  זה תלוי באורח החיים שהוא סולל  לעצמו. אם הוא משתמש בכספו וכן אוכל ושותה – כדי שיהיה לו כוח לעבוד את ה'- אז כל הדברים הגשמים נעשים שמימיים.

דוגמא יפה להמחשת הדברים – מופיע במסכת אבות [ג, ד]:רבי שמעון אומר: שלושה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו מזבחי מתים, שנאמר: "כי כל שולחנות מלאו  קיא צואה, בלי מקום", אבל שלושה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי  תורה, כאילו אכלו משולחנו של מקום, שנאמר: "וידבר אלי: זה השולחן אשר  לפני ה' "

ניתן לראות, איך על ידי דברי  תורה שנאמרו ליד השולחן- נהיה  מהפך- לפני דברי התורה - כל השולחן היה גשמי ועל ידי שאמרו דברי תורה הכול נהפך והשולחן נהיה  קדוש - שולחן לפני ה'.

מכאן מובן מדוע פרשה זו נאמרה בהקהל, מפני שישנם הרבה מצוות שיכולות להיות  גשמיות, אלא שעל ידי כוונת מקיים המצווה - הן נהפכות לרוחניות.

לדוגמא: אפשר לירא את ההורים מחמת שזקוקים לכספם, אך אפשר לכבדם  בגלל שהם שותפים לבריאתו.

גם השבת יכולה להיות - יום מנוחה מעמל השבוע, אך שמירת השבת  חייבת להיעשות בקדושה, לפי שכתוב: "יום מנוחה וקדושה נתת"

זוהי המצווה של : קדושים תהיו-כי קדוש אני ה' אלוקיכם.

לכן הגמרא בברכות [ס"ג ,א ] אומרת: "איזהו פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה-שנאמר: "בכל דרכך דעהו " [משלי י"ג]

האדמו"ר רבי יחזקאל הלברשטאם שואל: היה צריך להיות כתוב: "קדושים הֱיוּ"- בלשון ציווי ,אם כן, מדוע הכתוב משתמש בלשון עתיד: "קדושים תהיו"?

תשובתו: במילים: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ":  הכתוב מודיע לנו: יש כאן הבטחה לעתיד לבוא מאת ה' : עם ישראל עתידים להיות קדושים וטהורים וכך יזכו לגאולה שלמה

כדברי הרמב"ן בהלכות תשובה [ז'- ה'] : שכבר הבטיחה התורה כי בסוף הגלות עם ישראל – יעשו תשובה. כפי שנאמר:

"וְהָיָה כִי-יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לְפָנֶיךָ; וַהֲשֵׁבֹתָ, אֶל-לְבָבֶךָ, בְּכָל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹקיךָ שָׁמָּה.  וְשַׁבְתָּ עַד-ה' אֱלֹקיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר-אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם:  אַתָּה וּבָנֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. וְשָׁב ה' אֱלֹקיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ, וְרִחֲמֶךָ; וְשָׁב, וְקִבֶּצְךָ מִכָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹקיךָ, שָׁמָּה" [דברים ל', א'- כ']

מעניין כי פרשת "קדושים" מתחילה בציווי: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ:  כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם"  ומסתיימת בציווי: "וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'"

בכך רומז הכתוב - על האדם מוטל לעלות במעלות הקדושה ולהתעלות בה עד  הגעתו למדרגה העליונה שהיא הקדושה האלוקית.

שמירת שבת - והקשר לכיבוד הורים..

הגמרא [מסכת בבא מציעא] שואלת: מה הטעם שנסמכה מצוות שמירת שבת- למצוות כיבוד ומורא אב ואם ?

התשובה: הדבר מלמד אותנו: שאם אביו של האדם יאמר לבנו לחלל שבת, להיטמא למת, לא להחזיר אבידה, או לא לקיים את אחת ממצוות התורה- במקרים אלה: אל ישמע לו, לפי שנאמר:"אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ"

לכאורה, יש צורך להבין - הרי מסמיכות מצוות שבת למורא אביו ואמו, מראה שרק בשמירת שבת לא יקשיב בקול אביו ומאין ההוכחה שגם במצוות אחרות עליו לנהוג באופן דומה לשמירת שבת - לא לשמוע בקול אביו?

התשובה על פי דברי ה'חינוך' [מצווה ל"ג]: התורה חייבה את האדם בכבוד אביו ואמו - בכדי שייתן אל ליבו- שהאב והאם הם סיבת היותו בעולם, על כן באמת ראוי לו, לעשות להם כבוד וכל תועלת שהוא יכול - כי הם הביאוהו לעולם.

מכאן לומדים: שאם אנו מצווים לכבד את ההורים מסיבת הביאם אותנו לעולם הזה, קל וחומר שאנו חייבים בכבודו של ה' וקיום מצוותיו לפי שברא את כל העולם ואת כל אשר בו, כפי שכתוב:

" כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה ה' אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם, וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי "[שמות כ, י] ועל ידי קיום שמירת שבת אנחנו מעידים על כך.

כך נבין את עניין סמיכת שמירת שבת לכיבוד ההורים - "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ" את כל המצוות אנחנו חייבים לקיים ולשמוע בקול ה' גם אם האב מתנגד לכך כי עליונות הקב"ה – היא מעל כולם גם על אביו ואמו של האדם- והשבת היא ההוכחה לכך שהקב"ה ברא בכבודו  ובעצמו את העולם.

על כן חז"ל דרשו מסמיכות שמירת שבת ומצוות כיבוד הורים שלא יקשיב הבן לאביו כאשר נדרש לפעול, חלילה מעשים - שהם  בניגוד לתורה. [על פי ספר "אור שלום" של הרב: שלום ברגר שליט"א

לסיכום, לאור האמור לעיל, לומדים אנו מהי מידת הקדושה ההכרחית לכל עם ישראל כעם  נבחר שקיבל את התורה לרגלי  הר סיני - כאיש אחד בלב אחד.

על כן , נאמרה פרשה זו בהקהל - כדברי ה"מסילת ישרים" שאין היחיד יכול להגיע לקדושה - כי הקדושה היא מתנה ורק על ידי כוח הרבים המאוחדים יחד ראויים הם לקבל מתנה זו כפי האמור בפרשה :

"דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם--קְדֹשִׁים תִּהְיוּ:  כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם"

דבר החסידות – פרשת קדושים

ב"ה

 

דבר החסידות – פרשת קדושים

 

אורך ה'פאות'

 

בקשר לציווי בפרשתנו "שלש שנים יהיה לכם ערלים", שהוא המקור למנהג ישראל (ע"פ האר"י ז"ל) שלא לספר את שערות הילד עד גיל שלוש – מצורף סיפור הקשור ל'חאלקה':

 

ביום ד' מרחשון ה'תשכ"ז נכנס לחדרו של הרבי מליובאוויטש הרה"ח מרדכי הארליג מלווה בבנו הרב מאיר (משב"ק אצל הרבי) ונכדו שלום דובער בן ה-3 לרגל ה'אפשערעניש' [=חאלקה].

הסבא ר' מרדכי כיבד את הרבי ב"ראשית הגז" והרבי גזז לילד בצד ימין סמוך למקום הפאות.

-         אח"כ שאל הסבא: לאיזה אורך צריכים להגיע ה'פאות'?

-         ענה הרבי: חינוך שייך לאבא של הילד.

-         השיב הסבא: [בני] מאיר הרי לא ישאל דברים כאלו אצל הרבי, לכן אני שואל.

-         הרבי חייך ואמר: השיעור של הפאות הוא קצת מעבר לעצם [=עצם הלחי שע"י האוזן].

 

והרבי המשיך וסיפר:

-         לפני כמה שבועות היו אצלי אנשי "נטורי קרתא" ולחצו עלי מאוד [=זיי האבן מיר שטארק געמוטשעט"] מדוע חב"ד לא מגדלים פאות ארוכות, וביקשו שאצא בקריאה שחסידי חב"ד ילכו עם פאות ארוכות.

-         עניתי להם: שנאמר בכתבי האריז"ל ששיעור הפיאות הוא מעט מעבר לעצם.

-         הם לא האמינו לי ושאלו: היכן זה כתוב? עניתי שכך כתוב. ושאלו עוד הפעם. עד שלא נותרה לי ברירה, ניגשתי למדף [הרבי הראה על ארון הספרים שבחדרו הק'] הוצאתי את הספר* והראתי להם איפה שזה כתוב.

 (מתוך רשימה פרטית – בלתי מוגה, שחולקה כ'תשורה' ל'אפשערעניש' וויכנין ה'תשס"ג במירון. התרגום מאידיש באחריותי)

 

*) בשער המצוות פ' קדושים מובאת הנהגתו הקדושה של האריז"ל: "...רק עד יגדלו ויתארכו וידלדלו וירדו ויכנסו למטה בגבול שערות הזקן, ואז היה חותכן ומקצרן במספריים". ובשער הכוונות (ענין ויעבור דרוש ג): "במקום שמתחלת הזקן להתרחב כו' והוא מתחיל ממקום התחלת בליטת העצם של הלחי שמתחת לאוזן". להרחבה בנידון: ראה אג"ק כ"ק אדמו"ר חלק כ עמ' ט (אגרת ז'תנה).

 

~~~

שני הגדרות באיסור ערלה

בפרשתנו (יט, כג) נאמר "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל, וערלתם ערלתו את פריו, שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל"

מפרש רש"י: "שלש שנים יהיה לכם ערלים – מאימתי מונה לו? משעת נטיעתו. יכול אם הצניעו בתוך שלש שנים [=אם מישהו יקח פרי ערלה וישמור אותו לאחר סוף שלשת השנים] יהא מותר? תלמוד לומר: יהיה – בהווייתו יהא".

 

וצריך להבין:

א)    כיצד לומד רש"י מהמילים "שלש שנים יהיה לכם ערלים" שצריך לספור שנות ערלה משעת נטיעת העץ, ולא ממתי שהעץ מתחיל להניב פירות?

ב)    מה הקשר של המשך דברי רש"י )"יכול אם הצניעו..") לכאן? לכאורה מדובר בשני דינים נפרדים:  1) ממתי סופרים את שלושת השנים – מזמן הנטיעה. 2) פרי של ערלה אסור לעולם ואי אפשר להצניעו לזמן אחר. ומדוע מביאם רש"י ברצף באותה פיסקה?

 

מבאר הרבי:

לרש"י היה קשה שהמילים "יהיה לכם ערלים" הן מיותרות, שהרי כבר נאמר "וערלתם ערלתו את פריו" ומדוע לא קיצרה התורה ואמרה "וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים"?

אלא, מכך למד רש"י שבערלה ישנם שני עניינים, איסור 'חפצא' ו'גברא':

א)    "וערלתם ערלתו את פריו" – יש איסור על העץ והפרי, כלשון רש"י: "יהא אטום ונסתם מליהנות ממנו" ('חפצא').

ב)    "שלש שנים יהיה לכם ערלים" – המניין של שלש שנים הוא דין על האדם ('גברא').

וזהו מהלך דברי רש"י כאן:

"מאימתי מונה לו? משעת נטיעתו", כלומר, כיון שהתורה כתבה "יהיה לכם ערלים" – למדנו מכאן שהאיסור מתחיל משעת נטיעתו של האדם.

אבל, אם כך אפשר לטעות ולחשוב שהאיסור הוא רק מצד ה'גברא' ואינו חל כלל על הפירות (ה'חפצא'), ואם כן "יכול אם הצניעו" – אם קטפו פרי ערלה ושמרו אותו שלש שנים יהיה מותר, מכיון שהאדם המתין שלש שנים?

– אומר רש"י לא! הכתוב מוסיף "יהיה" – בהווייתו יהא, ללמדנו שיש גם איסור 'חפצא' ולכן הפירות שגדלו בשלושת השנים הראשונות אסורים לצמיתות*.

 

שבת שלום וחודש טוב!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כב, קדושים שיחה א (עמ' 103 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 115 ואילך). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" ויקרא (היכל מנחם הוצ' תשע"ג) עמ' רפא-ב.

 

______________

*)  עוד נפקא-מינה להלכה שעולה מיסוד זה בפירש"י:

אם אדם לוקח ענף של עץ ישן ונוטע אותו מחדש באדמה – אז מצד ה'חפצא' היה מקום לומר שענף זה כבר עבר שני ערלה והוא מותר, אבל מכיוון שמתחשבים גם ב'גברא' (האדם הנוטע) הרי הוא עשה נטיעה חדשה ולכן ההלכה ש"אחד הנוטע ואחד המבריך כו' חייב בערלה" (ר"ה ט, סע"ב ובתוד"ה מרכיב שם. רמב"ם הל' מע"ש ונטע רבעי פ"י הי"ד טוש"ע יו"ד סי' רצד סט"ז).

וגם לדרשת התו"כ כאן "ונטעתם פרט למרכיב ולמבריך" – ראה תוס' (ועוד) לר"ה שם שאיירי כשלא נפסקה מהאילן הזקן כו'. וראה ערלה פ"א מ"ה ובמפרשים שם. ירושלמי שם פ"א ה"ג. רמב"ם וטוש"ע שם ונ"כ. ועוד.

וגם לפמ"ש הרמב"ן (והובא בקיצור בר"ן) ר"ה שם, דלר' אליעזר בן יעקב (סוטה מג, ב) נתמעט מבריך ומרכיב בערלה (וראה מלבי"ם כאן) – הרי אין הטעם מפני שמונים לפי העץ, כ"א מפני שאין זה דרך נטיעה.

--

 

 

צעירי חב"ד – סניף מרום כנען

בהנהלת הרב חיים ודבורה זילבר

 

שיעורים לנשים  |  מדרשיית נוער   מועדון לילדים  |  שיעור לעולים  |  ביקורי בית  |  מסיבות בחגים  |  דוכן תפילין ונרות שבת  |  התוועדויות  |  סדנאות מגוונות  |  תהילים לבנות   בדיקת תפילין ומזוזות  |  מכתבי יום הולדת   קייטנת גן ישראל   שיעור רמב"ם  |  הפצת חומר לשבת וחגים  |  מסיבות ראש חודש  |  ועוד

 

כתובת: רחביאליק 199/3, הר כנען, צפת

כתובת המקלט: רח' זמיר פינת אלכסנדר פצ'רסקי (ע"י המתקנים) איביקור, צפת.

טלפון: 0506-737410

מייל: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

תוכלו לראות תמונות מהפעילות בסניף ע"י הקשה בגוגל 'צעירי חב"ד מרום כנען'.

פרשת אחרי מות קדושים הקשר בין השבת למקדש.

פרשת אחרי מות קדושים  הקשר בין השבת למקדש.

 

מאמר מאת: אהובה קליין

הפרשה פותחת במילים: "וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם--קְדֹשִׁים תִּהְיוּ:  כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם". אחד הנושאים המופיע בפרשיות אלה: מצוות שמירת שבת.

נאמר: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ:  אֲנִי, ה' אֱלֹקֵיכֶם". [ויקרא י"ט, ג]

עוד נאמר: "אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ:  אֲנִי, ה'" [שם י"ט, ל ]

השאלות הן:

א] מה המשמעות: " קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" ?

ב] השבת והמקדש - מה הקשר?

תשובות.

"קְדֹשִׁים תִּהְיוּ"- המשמעות.

על פי רש"י: הכוונה להיות קדושים ופרושים מן העריות, כי כל מקום שיש גדר ערווה - ניתן למצוא גם קדושה.

רש"י מפרש את הקשר בין סוף פרשת :"אחרי" לפרשת "קדושים" - בסוף פרשת: "אחרי מות" - מדובר על איסורי עריות ובגמרא נאמר: "אין אדם עובר עבירה, אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות"  [מסכת יומא כ"ט]

לפיכך,  הפורש מן העריות - הוא בגדר "קדושים תהיו" בדומה לכך גם בפרשת: "אמור" שם מדובר על איסור נישואי נשים מסוימות לכוהנים ולכהן הגדול נאמר: "קדוש יהיה" , קדושתו  נובעת מכך : "כי אני ה' מקדשו"

רבי בונם, מבאר את הפסוק: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ:  כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם".  הרי נאמר פעם אחת: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" - ללא האות וו', ואילו במילים: "כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי.."- נכתב באופן מלא עם האות ו"ו - מכאן שקדושתו של ה' היא למעלה מהקדושה של עם ישראל- כך סובר רש"י. ועל כך אומר המגיד ממעזריטש: קדושתו של ה' למעלה בגבהי מרומים - היא באה כביכול מתוך קדושת עם ישראל - משום שעל ידי שיהודי מתקדש - גורם- כביכול לקב"ה שיתקדש לעילא ולעילא ויש כאן  יחסי גומלין בין ה' לעמו. בתחילה הקדושה חסרה אצל היהודי, ורק אחרי שמתקדש בקדושה של מעלה תתמלא הקדושה בשלמותה עם האות ו"ו. [מתוך החוברת : ["באר הפרשה " / ר' אלימלך בידרמן]

רש"ר [רבי שמשון רפאל הירש] מבהיר: שהציווי להיות קדוש מופנה לכולנו כיהודים , המשמעות היא: לשאוף , להתאמץ להגיע לדרגה הגבוהה ביותר של שלמות אנושית מוסרית, הדבר נאמר לגבי כל  אחד ואחד - ללא קשר לגילו, מעמדו, או גורלו - עליו להגיע לדרגה המוסרית הגבוהה ביותר- כלומר: כולנו חייבים להיות קדושים.

ההגעה אל פסגות הקדושה – כרוכה בעבודה מרובה הדבר נקנה באמצעות שליטה על כל הכוחות והיכולות של האדם- להתגבר על כל הפיתויים והנטיות  המובילות ללכת בדרכים עקלקלות - תמיד להיות מוכנים לקיים את צוויי ה'.

רש"ר רואה בשליטה העצמית - את האומנות הגבוהה ביותר שביד האדם להתאמן - בה. וכל זה למען  קיום רצון ה' בחיינו.

כיצד ניתן להגיע להשגת אומנות זו ? התשובה היא: רק על ידי תרגול - יש לנו לאמן את כוח הרצון המוסרי שלנו לשלוט בנטיות הלב. לשעבד את כל כוחנו לקיום רצון אלוקים.

כל אדם יתאמן לתכלית זו על פי תכונותיו המאפיינות אותו וישים דגש על פנימיותו.

הרב אביגדור הלוי נבנצאל מסביר: נכון שמראש ה' בחר  את בניו כעם קדוש אך אין די בכך - אלא על עם ישראל מוטל התפקיד לממש קדושה זו ולהוציאה מהכוח אל הפועל.

הקדושה – פירושה : לייעד דבר מה למטרה ייחודית להפרישו לדבר מסוים  דוגמת דברי ה' לירמיהו הנביא:

"בְּטֶרֶם אצורך [אֶצָּרְךָ] בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ". [ירמיהו  א', ה]

דוגמא נוספת: איש אומר לאשתו ביום נישואיהם: "הרי את מקודשת לי"- הכוונה  את מקודשת רק לי.

אומנם יש קדושות שונות: קדושת ישראל, קדושת הלוי, הכהן, הכהן הגדול . קדושת הנזיר היא הגבוהה משאר ישראל, אך עלינו לזכור כי: עם ישראל ככלל- הוא מיוחד ושייך לה' יותר מכל אומה ולשון.

כך גם סוגי הקדושה האחרים - שגם בהן דרגות שונות:

 קדושת המקום - ארץ ישראל בהשוואה ליתר מדינות העולם , נאמר עליה:  "בְּאֶרֶץ יְהוָה" [הושע ט, ג]

ירושלים  קדושה יותר משאר ערי  ישראל,- והר הבית- קדוש יותר.

קדושת הזמן - יש גם בה דרגות —חגי ישראל- שבתות- אך השבת קדושה מכל המועדים .  יום הכיפורים שני לה במעלתו - כולם קדושים - אך בהם דרגות שונות.

האדמו"ר מסקולען  אמר:  מעלה יתרה יש לקדושה- כאשר נובעת מתוך  אהבה ושמחה. כפי שאנו מבקשים מה' בברכת החודש:

"... חַיִּים שֶׁיֵשׁ בָּהֶם יִרְאַת שָׁמַיִם וְיִרְאַת חֵטְא  ..... שֶׁתְּהֵא בָנוּ אַהֲבַת תּורָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם". מדוע מבקשים אנו פעמיים  יראת שמים? אלא שבתחילה אנו מבקשים שיהיו לנו חיים שיש בהם יראת שמים ואחר כך אנו מוספים בקשה: שתהיה בנו- אהבה ליראת שמים ותיבת "אהבת" 'עולה על 'תורה' וגם על  יראת שמים כי אינה דומה יראה הבאה מתוך שמחה וחדוה למי שבאה לו ללא השמחה!

על כך משל יפה: מעשה באדם שהיה מרקד ומפזז בשמחתו בכל הכוח בעודו נושא את בנו הקטן על כתפיו ,ללא כל ספק, אין שמחתו הגדולה נפגמת מיראתו לבל יינזק בנו הקטן. ודאגתו לבנו הקטן אינה גורעת את עוצמת שמחתו הפורצת מתוכו.

מעלת השבת והמקדש.

נאמר בפרשת קדושים: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ:  אֲנִי, ה' אֱלֹקיכֶם".

נשאלת השאלה מה הקשר בין כיבוד הורים לשמירת השבת?

רש"י עונה: התורה כתבה בסמוך שמירת שבת למורא אב, ללמדנו: אף על פי שהתורה מזהירה אותנו על מורא אב - יש לשים לב, שאם אביו - יאמר לו לחלל את השבת - אל יקשיב לו , כך גם בשאר המצוות.

'נאמר גם: "אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ:  אֲנִי, ה'"

הרמב"ן סובר: לגבי השבת ישנן אזהרות רבות בתורה כמו בעבודה זרה- הטעם לכך: כי מי שאינו שומר שבת - מכחיש את מעשה הבריאה ונחשב שאין לו תורה כלל.

רבותינו שואלים: האם בניין בית המקדש - דוחה את השבת?- תלמוד לומר: את שבתותי תשמרו ומקדשי תראו אני ה' "

ה"נתיבות שלום" שואל: מדוע נאמר "שבתותיי" בלשון רבים?

תשובתו:- מרמז לשתי בחירות של שבת:

א] ישנה הבחירה שנאמרה בלוחות ראשונות : "כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם, וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; עַל-כֵּן, בֵּרַךְ ה' אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת—וַיְקַדְּשֵׁהוּ". [שמות כ, י]

ב] הבחירה השנייה נאמרה בלוחות השניות:  "וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ מִשָּׁם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה; עַל-כֵּן, צִוְּךָ ה' אֱלֹקֶיךָ, לַעֲשׂוֹת, אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת". [דברים  ה, י"ד] ועל דרך זו מזכירים בקידוש של שבת את שני העניינים האלה.

הרעיון של בריאת העולם שהיה במשך שישה ימים ובתום ששת ימי הבריאה היה צריך העולם להגיע לתוהו ובהו, אך הקב"ה  ברא יום אחד - זוהי השבת שמשפיעה על נפש חדשה בבריאה - להתקיים עוד שישה ימים נוספים וכך מידי שבוע בשבוע - כשמגיעה השבת - נוצרת התחדשות הבריאה המעניקה כוח לששת הימים הבאים  להתקיים. זו המשמעות של כוח בראשית - וזו הכוונה- זיכרון למעשה בראשית.

לגבי הרעיון של זכר ליציאת מצרים:- השבת מביאה גאולה לעולם משום  שהשבת היא בבחינת גאולה - היות וימי השבוע - הם בחזקת גלות ואפלה,

לכן נאמר: "כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" כי ה' עושה את השבת לצורך גאולה- מכאן שכל שבת - היא בבחינת יציאת מצרים שעל ידי השבת יוצאים מחשיכת הגלות לגאולה.

שני המסרים החשובים האלה אמורים לגבי כל יהודי - שהשבת היא זיכרון למעשה בראשית  ובשבת היהודי מתחדש ולא רק בכך שעושה תשובה, אלא מתחדש להיות בריה חדשה. על כן עשה ה' את סדר הבריאה שתתחדש בכל שבת ושבת ולא יהיה קיום הבריאה ברציפות אחת - וזאת – כדי להעניק ליהודי כוח להתחדש במשך השבת והרעיון של  זכר ליציאת מצרים ,גם אם אין בכוחו של היהודי להגיע למדרגה המרוממת של לוחות ראשונות - להתחדש כבריה חדשה ,יש את המדרגה של לוחות שניות - הרי גם אם במשך השבוע יהודי מרגיש את היותו בגלות שמשמעה שהוא רחוק מבורא עולם ,הרי בשבת אות היא בין ה' לעם ישראל ,חוזר היהודי להתקרב אל ה' וזוהי גאולה.

"הנתיבות שלום" שואל: מה המשמעות:" וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ:  אֲנִי, יְהוָה"   הרי לכאורה - בית המקדש הוא אהבה ,  אך יש רמז יפה במילה:  "בראשית" —אותיות : יר'א  שב"ת  , לכן כשם שה' ציווה לתת מורא למקדש -  כך ציווה לתת מורא לשבת.

על כך אומר  השל"ה הקדוש - יש יראה מחמת אהבה היות והוא אוהב את הקב"ה- הוא  גם מתיירא מכל דבר שיש בו חשש לפגום את האהבה ,לכן יראה זו - נובעת משורש האהבה - ומתוך אהבה זו נובעת היראה שלא תיפגם האהבה. לכן המשותף לשבת ולבית המקדש - זוהי היראה מחמת אהבה.

רש"ר מסביר: כי הקשר של השבת והמקדש מורים ליהודי  - לא להקשיב למעוננים והמנחשים , אלא לקיים את השבתות והמועדים על פי ציווי ה'.

ואם המנחשים והמעוננים יורו ליהודים על כל מיני פיתויים שיש בהם מזל טוב, אין להקשיב להם -  אלא - "וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ":  תקיימו רק את מצוות ה' הנלמדים במקדש - תורת ה' !

במסכת יבמות נלמדו שני רעיונות מהקשר של שבת והמקדש:

א] אין להפוך - מורא מקדש לעבודת אלילים כמו שבשמירת שבת - לא מהשבת היהודי מתיירא, אלא מה' - כך גם לגבי המורא במקדש - לא מהמקדש  מתיירא אלא ממי שהזהיר על המקדש !

בנוסף: כמו ששמירת שבת נצחית - כך גם המקדש - למרות  שנחרב - משמש  מקום קדושה ושכינה לנצח! ונוהג בו קדושה בכל הדורות.

לסיכום, לאור האמור לעיל, מגיעים אנו למסקנה- כמה חשובה יראת שמים הנובעת מתוך אהבה אצל כל יהודי כלפי ה' ורעיון זה מתבטא במילים:

"אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ:  אֲנִי, יְהוָה"  שקולה השבת כנגד כל התורה כולה, ועל ידי שמירת השבת היהודי מגיע  לרוממות גבוהה של קדושה ובזמן הגלות כל בחינות בית המקדש - ישנם בשבת. שנזכה בקרוב בע"ה לגאולה שלימה ולבניין בית המקדש השלישי. אמן

 

 

 

שבת ומקדש

שבת ומקדש

 מאת: אהובה קליין ©

 

הרקיע זוהר הוד והדר

חיש מניס יגון וצער

השבת פרסה כנפיים

בחיקה ברכות כמים.

 

מלאכים נושאים עיניים

בוחנים יהודים יראי שמים

עזים כנמרים , גיבורים כאריות

עטורים צחורים וטליתות.

 

לבבות רצופי אהבה

מייחדים תפילתם בכוונה

גופם קדושה וטהרה

נשמתם אמונה זכה.

 

שבת ומקדש יראים כ                                                                                                                                                                                                                     באר מים חיים

שואבים עוז וכוח

שלווה רוגע ומנוח.

הערה: השיר בהשראת פרשת: אחרי מות- קדושים [ חומש ויקרא]

שבת פרשת קדושים

 

שבת פרשת קדושים
 

ציורי תנ"ך/ קדושים תהיו/ ציירה: אהובה קליין ©

  "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ:  כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם"

 [ויקרא  י"ט, א]

 
 

ציורי תנ"ך/ "קדושים תהיו"/ ציירה: אהובה קליין.( c)

"דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם--קְדֹשִׁים תִּהְיוּ":

[שמות י"ט, ב]

 

ציורי תנ"ך/ קדושים תהיו/ ציירה: אהובה קליין ©

 

 

"דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם—

קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם"

 

[ויקרא י"ט, ב]

 
 
ציורי תנ"ך / ארץ זבת חלב ודבש" / ציירה: אהובה קליין©
ציורי תנ"ך/ ירושת הארץ לישראל / ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד].
 
ציורי תנ"ך/ הכניסה לארץ זבת חלב ודבש/ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]
 
מקרא ותרגום | אש התורה | דרשות לפרשת השבוע מאת הרב אריה קרן שליט"א| כיבוד אב ואם והקשר עם ההורים - אתר תשובה שלמה | כיבוד הורים וחזרה בתשובה - אתר אורות ישראל | ואהבת לרעך כמוך | מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך

עלונים התשע"ד שיחת השבוע | שיחה לעם | ישא ברכה | פורת יוסף לילדים | טוב לחסות בה' | בני ציון | סיפורי צדיקים
עלונים עלון אור החסידות | עלון ישמחו | עלון ישא ברכה |
אהובה קליין: פרשת קדושים- מה המשמעות להיות עם קדוש? - אהובה קליין | עם סגולה - שיר מאת אהובה קליין|
פרשת אחרי מות קדושים- משפט צדק כיצד? | ישנו שופט | שבת קודש - במה חשיבותה | שבת המלכה - שיר
 
ציורי תנ"ך/ עוללות/ ציירה/ אהובה קליין © [שמן על בד]
\
 
ציורי תנ"ך/ השבת/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד



הכהן הגדול ביום הכיפורים - זלמן סמיחוב, מכון המקדש


ציורי תנ"ך/ הבטחת הארץ לאברהם/ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]

פרשת קדושים - חלק ב - הרב אריה קרן

בצדק תשפט עמיתך (קדושים יט-טו)

הוי דן את כל האדם לכף זכות הוי דן את  חברך לכף זכות (רש"י).

הדן את חברו כף זכות דנין אותו לכף זכות (שבועות ל) ובמדרש (משלי יב) נאמר אם ראית אדם שמדבר טוב על חברו, אף מלאכי השרת מדברים עליו טוב. ואם ראית אדם שמדבר רע על חברו – אף מלאכי השרת מדברים עליו רע.

ובזה נתבאר הפסוק (תהילים קכא) "ה’ צלך על יד ימינך", דהיינו כפי שהצל עושה מה שהאדם עושה, כן מתנהגים עמו מלמעלה. לכן אם מתנהג בחסד וברחמים ומלמד זכות על אחרים – כך מתנהגים עמו מלמעלה. לכן אם מתנהג בחסד וברחמים ומלמד זכות על אחרים כך מתנהגים עימו משמים.

רבי נחמן מברסלב זיע"א כותב ב"ליקוטי עצות" אפילו מי שנראה רשע גמור ח"ו צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב שבאותו המעט הוא אינו רשע ועל ידי צד זה שיצא בו איזה דבר טוב ודן אותו לכף זכות על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות. קל וחומר למי שלא מוחזק כרשע אלא ע"י מעשה מסוים מטיל ספק בצדקותו או ביושרו, אל לנו להיות חפוזים ולהחליט לדונו לכף חובה כי יתכן שאנו חורצים דין בטרם עת.

כאשר החלה ההתנגדות לספרו של הרמב"ם "מורה נבוכים", הגיעה השמועה על כך עד אשכנז הרחוקה. אולם לשם הגיעה השמועה כי הספר מכיל דברי כפירה ח"ו.

חכמי אשכנז החליטו לשלוח את רבי מאיר כדי לתהות על קנקנו של הרמב"ם והוא יצא לדרך. הרמב"ם קיבלו בסבר פנים יפות ובמשך שעות למדו יחד. אמנם רבי מאיר ראה כי הרמב"ם מגלה למדנות מופלאה, אך כיוון שהגיע מתוך מחשבה כי הרמב"ם אינו כשר ח"ו – חשד בכל מעשיו.

לעת ערב כאשר הזמינו הרמב"ם לאכול, ראה ר’ מאיר לחרדתו הרבה כי בצלחת יש תבשיל מוזר הדומה לאצבעות אדם ועל כן אמר לרמב"ם כי אינו חש בטוב ולכן אין הוא יכול לאכול.

קרא הרמב"ם למשרתו ואמר לו "פתרוס, גש והבא לאורח יין!"

התפלא ר’ מאיר הלא פתרוס הוא שם של גוי ואם יגע ביין ינסך אותו! לכן התנצל בפני הרמב"ם כי מחמת תשישותו מהדרך אין הוא מסוגל אפילו לשתות.

כששכב ר’ מאיר על מיטתו שמע את הרמב"ם אומר למשרתו: "פתרוס, מחר בבוקר תהרוג את העגל כדי שנוכל לכבד את האורח בבשר רך וטעים!"

שנתו של ר’ מאיר נדדה מעיניו. בליבו החליט כי אין שום ספק כי השמועות שיצאו על הרמב"ם נכונות. הוא אוכל אצבעות אדם, שותה יין נסך ואף לא מקפיד על השחיטה!

הוא ציפה כבר שיאיר השחר ויוכל לעזוב מהר ככל האפשר את ביתו של הרמב"ם.

בבוקר חיכה לו הרמב"ם ואמר לו "יודע אני כי באת אלי בגל החשדות שחושדים בי! ידוע לי מדוע סירבת לאכול ולשתות, אך דע כי המאכל שסירבת לאכול הוא מין ירק הדומה לאצבעות, והוא כשר בתכלית. אמנם למשרתי קוראים פתרוס, אך זהו גם שם יהודי. הלא לאביו של ר’ יוסי פתרוס, כמובא בתלמוד ירושלמי! בנוסף לזאת ציוויתי עליו להרוג את העגל ולא לשוחטו, כי עגל זה נמצא בבטנה של פרה שנשחטה כדין, ועל כן אין צורך לשוחטו".

כאשר שמע ר’ מאיר את ההסברים האלו נחה דעתו, והבין כי דן את הרמב"ם לחובה בלי שום הצדקה. אחרי שהסביר לו הרמב"ם את מהותו של הספר "מורה נבוכים" והתפלפל עימו בדברי תורה, נפרד ממנו ר’ מאיר בידידות ובהתפעלות מגדלותו וגאונותו והביע בפניו צער וחרטה על אשר חשד בו.

לעיתים קרובות מזמנין לנו מהשמים מצבים בהם אנו רואים חבר או מכר שמתנהג בצורה שגוררת אחריה תגובה, לזכות או לחובה, עלינו להיות מתונים בדין ולזכור כי במידה שאדם מורד – מודדין לו. הרגיל דון לכף זכות, גם בשמים ידונו אותו לכף זכות, והדן לכף חובה מביא על עצמו ח"ו פסק דין של חובה. (אור דניאל)

לא תעמד על דם רעך אני ה’ (קדשים יט-טז)

כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא

מנין לרואה את חברו טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטים באין עליו שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר: "לא תעמוד על דם רעך" (סנהדרין עג).

שנינו כל המאבד נפש אחת מישראל – כאילו איבד עולם מלא. וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא (סנהדרין לז).

לאדם אחד, לנפש אחת,  יש משקל של עולם מלא ואי אפשר להתייחס לבני אדם כאל חפץ. אם, ח"ו, אדם מזלזל באיסור זה של חיי אדם ידע שהוא עובר על איסור חמור של "לא תעמוד על דם רעך".

הגמרא (בבא מציעא סב) מביאה ראיה לחשיבות של שמירה על חיי הזולת. שנינו: שניים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד קיתון של מים, אם שניהם שותים – שניהם מתים, ואם שותה אחד מהן – מגיע לישוב. דרש בן פתורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד במיתתו של חברו.

עד שבא רבי עקיבא ולימד: "וחי אחיך עמך" – חייך קודמין לחיי חברך.

בשו"ת "חוות יאיר" מבאר כי משמע מדברי הגמרא שדווקא כאשר ישתו שניהם ודאי ימותו, אז חל הכלל "חייך קודמין". אך אם קיים ספק לגבי מיתתם משמע שישתו שניהם, ומכאן משמע שחייב להציל את  חברו גם אם מכניס עצמו לספק סכנה.

על משמעות הפסוק "לא תעמוד על דם רעך" מובא מעשה מחריד שאירע בתקופת השואה אותו מביא הרב י’ מייזליש זצ"ל בספרו "שאלות ותשובות ממעמקים":

בערב ראש השנה נקבצו על ידי השומרים הנאצים ושליחיהם במחנה כל הבחורים הצעירים למטה משמונה עשרה שנים, אשר נמצאו עוד מפוזרים בתוך המחנה. בחורים אלו הצליחו באופנים שונים להתחמק מעיניהם הקפדניות של השומרים בעת הביקורת הראשונה שנערכה מיד בבואם למחנה. בביקורת זו הועברו מיד כל הילדים ל"צד השני" והובלו לאחר מכן – לתאי הגאזים.

עכשיו בא תורם של הנערים שניצלו קודם לכן מהשמדה.

כך נאספו על מגרש ריק, מאחורי הבלוקים שבמחנה, כאלף ושש מאות נערים צעירים. כולם ידעו איזה גודל מחכה לנערים אומללים אלה.

לאחר מכן ניגש אליהם ראש המחנה, צורר נאצי אכזרי, וציווה לתקוע באדמה כלונס של עץ ובראשו הצמיד קרש שטוח שהיה נראה כאות דל"ת.

פקודה ניתנה שכל הנערים יעברו אחד אחד מתחת לעמוד זה, וכל מי שיגע בראשו בדף העליון – יישאר בחיים וישלח בחזרה למחנה. הנערים שקומתם לא תגיע לראש העמוד – אחת דתם להישלח לתאי הגאזים. על ידי "הבחנה" זו קבע הצורר את גילם וכושרם של הנערים לעבודה.

מאחר שהנערים ידעו ושיערו את הפירוש של אי נגיעה בדף – שעל ידי כן נחרץ הגורל לחיים או למוות – ניסו כמה מהם לעמוד על בהונות רגליהם ברגע שעברו על פני העמוד, אולם הצורר שעמד על  ידם, כאשר ראה ילד מתרומם – הנחית עליו מכת מוות על ראשו במגלב שבידו. הילד נפל במקום מתבוסס בדמו. אחדים מהמוכים נפחו נשמתם מיד ואלה שעדיין פירפרו בחייים נלקחו משם ישר למשרפות.

כאלף וארבע מאות ילדים נשארו על המגרש. והם הועברו מיד לבלוק מבודד סגור ומסוגר, עד למחרת. הם לא קיבלו יותר שום אוכל לפיהם, והשומרים  עמדו בשערי הבלוק ולא נתנו לאף אחד להיכנס אליהם.

למחרת היום יום א’ של ראש השנה, ביום זה אשר כל באי עולם יעברון לפניו כבני מרון, נשתררה מבוכה איומה במחנה אושוויץ.

מפה לאוזן עברה השמועה, כי לעת ערב יילקחו הנערים לכבשנים (בדרך כלל נהוג היה באושוויץ להעביר את הטרנספורט למשרפות רק בלילה).

רבים מבין היהודים, שבקרב הנערים המבודדים נמצאו בניהם, התרוצצו כל היום מבוהלים מסביב לבלוק הסגור, בניסיון אחרון להציל את יקיריהם ברגע האחרון.

אך אנשי הקאפו, ששמרו על מבואות הבלוק לא שעו אל תחנוניהם ובכיותיהם של האבות האומללים להוציא איזה נער או ילד מבין הילדים הכלואים.

כידוע, היו אנשי הקאפו על פי רוב רשעים ואכזרים, פסולת שבפסולת מעמנו, ואף ניצוץ של רחמים לא היה בליבם, אך כעת טענו, שגם אם ירצו לעשות למישהו טובה, לא יוכלו לעשות זאת, כי הם היו אחראים על מספר הילדים שהופקדו בידיהם, ועליהם למסור אותם במספר ובמניין לידי אנשי הס"ס לעת ערב, והם הוזהרו שאם יחסר אחד מהנערים, דמם בראשם וכי יקחו אותם במקומו למשרפות.

אולי אחרי השתדלויות ומו"מ חשאי עם כמה אבות, גברה בהם תאוות הממון והסכימו בעד תשלום סכומים גדולים ככופר נפש לשחרר איזה נער. אך תיכף חטפו במקומו נער אחר, שנמצא עוד חופשי בתוך המחנה – כדי להשלים את המכסה.

לאנשים רבים היו עוד ברשותם סכומי כסף גדולים, זהב או אבנים יקרות, מוסתרים במקומות סתר על גופם. בין אלה היו כמובן אנשים שמצפונם לא ייסר אותם, והם היו מוכנים למסור את כל רכושם המוסרת לשם פדיון יקיריהם, בלי להתחשב בזה שבמקום הילד הפדוי, נחטף ע"י אנשי הקאפו מיד ילד אחר.

אך היו גם הרבה יהודים, בעלי נפש, שלא רצו לפדות את בניהם על חשבון חייו של ילד אחר.

לעולם לא אשכח עובדה נוראה אחת, שהייתי עד לה. מעשה זה מסמל אל נכון את קדושת בני ישראל ומסירותם לדרכי התורה הקדושה, שלא איבדו את צלם האלוקים אפילו בעת צרתם וסבלם.

והנה סיפור המעשה:

ניגש אלי יהודי ואמר לי דברים אלה:

"רבי! בני יחידי, היקר לי כבבת עיני, נמצא בין הנערים הנידונים למשרפות ויש בידי היכולת לפדותו. אולם מאחר וברור לי ללא צל של ספק, כי אנשי הקאפו יתפסו מיד ילד אחר במקומו, על כן אני שואל שאלה ואבקש לפסוק לי את הדין על פי התורה – אם אני רשאי לפדותו, וכאשר  יפסוק – כן אעשה...

בשומעי את השאלה המחרידה הזאת, אחזתני רעדה. כיצד אוכל לפסוק בדיני נפשות?

השבתי לו "איך אוכל לפסוק לך הלכה ברורה על שאלה כזו? הלא גם בזמן שבית המקדש היה קיים,נפסקה ההלכה בדיני נפשות ע"י הסנהדרין, ואני כאן באושוויץ, בלי ספר הלכה ובלי רבנים אחרים איתם אפשר להיוועץ, ובלי ישוב הדעת מרוב התלאות והצרות".

אחרי שאמרתי לו דברים אלה, ביקשתי ממנו שיתן לי זמן להרהר כמה רגעים.

ניסיתי למצוא צד היתר להצלת בנו יחידו. אמרתי לנפשי אם אנשי הקאפו נוהגים לשחרר מקודם את הילד העצור ורק אח"כ לחטוף ילד אחר במקומו, יש מקום לצד קצת להיתר, כי אנשי הקאפו היו יהודים ולהם בוודאי אסור על פי ההלכה להכניס בסכנה ילד אחר אשר לא נועד להריגה, והריהו ב"יהרג ואל יעבור". אם כן, יש מקום לתלות שאין זה ברור שיקחו נפש תחת נפש במקום הנפדה, כי אולי ברגע האחרון יתעורר הרגש היהודי בליבם והם לא יקחו אחר במקומו.

אך לדאבון לבי נוכחתי לדעת שדרכם של אנשי הקאפו לתפוס מקודם נער אחר מהמחנה ורק אחר כך הם משחררים את הילד הפדוי, כדי שיהיו בטוחים שלא ייגרע ממניין הילדים שעליהם למסור בערב לידי הס"ס.

על כן קראתי לו שוב ואמרתי לו בלב שבור:

"אין אני פוסק לך הלכה מה לעשות, כי באמת זוהי שאלה חמורה מאוד, ואין בידי לומר לך דין תורה".

אך הוא לא הירפה ממני כל היום ולמרות הפצרותיי שאל ישית עלי את האחריות על הדבר הנורא הזה – עמד בשלו – כי ברצונו שאפסוק לו פסק הלכה, וכפי שאומר לו כך יעשה.

היות ולא יכולתי לקבל עלי את האחריות להתיר לו ללפי הדין לפדות את בנו – נמנע מלשחרר את מחמד נפשו, למרות שהתפתל בייסורי איוב.

לעת ערב בא אלי עוד פעם ואמר לי כדברים האלה "אף שהיה יכולת בידי לפדות את בני יקירי, נמנעתי מלעשות מעשה זה בגלל שהתורה לא התירה לי זאת, ותהא חשובה הקרבת בני יחידי לה’ כעקידת יצחק אבינו, שהייתה גם כן בראש השנה..."

בסיימו דבריו, נפתחו חרצובות עיניי ודמעות כמים שפכתי באותו מעמד. (אור דניאל).

אהבת ישראל

רבי אריה לוין זצ"ל היה ידוע באהבת הבריות המיוחדות שהייתה טבועה בו. מצווה זו של "ואהבת לרעך כמוך" הייתה חרוטה בנימי נפשו.

סיפור נפלא על מסירות נפשו למען הזולת סיפר בנו הגאון רח"י לוין זצ"ל, רבה של פרס חנה:

בהיותי ילד זכור לי שכל ראש חודש היה אבא נוהג לקנות ממתקים ולאורזם בחבילה קטנה ולהביאם לחולה נפש מסויים המאושפז בבית החולים "עזרת נשים" בפאתי העיר.

פעם אחת הפצרתי באבא שיקחני עמו. בדרך פגשנו באחד מיקירי ירושלים ששאל את אבא לשלום קרובו  חולה הנפש. אבא משיב: "ברוך השם, הנני בדרך לבקרו".

התפלאתי מאוד כי הרי לא ידעתי על קיומו של חולה כזה במשפחתנו אך לא הרהבתי עוז לשאול לפשר הדבר.

הגענו לביה"ח, אבא נכנס פנימה ואני המתנתי לו בחוץ ליד השער. לא עברו רגעי מועטים ואבי חזר בהותירו את הממתקים בידי החולה "הקרוב".

בדרכנו אחזני אבא בידי ואמר שהיה: "בוודאי תתפלא על הקרוב הלא מוכר שביקרנו זה עתה, בוא ואספר לך מעשה שהיה: באחד הערבים עשיתי דרכי ליד ביה"ח הזה ובעוברי קרוב לחומת ביה"ח הגיעו לאוזניי צווחות אימים, שמעתי צעקות גבר הנאנק בייסורים.

אמרתי בלבי: ’אמנם בי"ח לחולי נפש המקום, אך בכל זאת אין זה נשמע רגיל’.

סרתי וראיתי אדם חבול מוכה בכל חלקי גופו מתהלך במסדרון אנה ואנה צועק, זועק, נאנח וגונח מתוך ייסורים. שאלתי את דיירי הבית לפשר הדבר והם השיבוני שמכיוון שהאיש השתולל קשרוהו והיכוהו עד שהפסיק להשתולל, שאלתי ’וכך עושים גם לכל היתר?’ וענו לי ’אמנם עד לפני תקופת מה זו הייתה השיטה. אך לא מכבר מטפלים בנו בתרופות שהגיעו מחו"ל ומאז הפסיקו להכותנו’.

’ובמה שונה חולה זה מאחרים?’

’הוא גלמוד, אין לו קרובי משפחה שיגנו עליו, ולכן הוא עדיין ממשיך להיות מטופל בשיטה הישנה’.

נזעקתי ’היתכן? הרי אני קרובו!’

ניגשתי אליו והתוודעתי אליו כקרובו, וכדי להמחיש קרבתנו, נכנסתי לחנות הסמוכה ורכשתי עבורו ממתקים וכל החולים ראו וידעו שהגיב קרובו, השמועה עשתה לה כנפיים ומאז ידעו הכל שלחולה זה יש קרוב ואין להכותו עוד. אכן השגתי את המטרה אך מכיוון שהכרזתי שאני קרוב והריני קרובו, ומאז הנני נוהג בכל ראש חודש לבוא ולבקרו’.

ולכך התכוונה התורה ב"ואהבת לרעך כמוך", שנאהב כל אחד מישראל אפילו אין לו כל קירבת נפש בינו לבינינו, שהרי אותה מצווה מתעלמת  לחלוטין מאישיותו של האדם שאותו צריך לאהוב.

אלא טעמה: "אני ה’" בשם ה’ היא  מוטלת עלינו ביחס לכל הבריות.  לא למבוגרים ונשים  ולא לזקנים ולילדים.

אמא הסתכנה ובישלה דייסת מים בשביל בתיה, אחותי הפעוטה בת השלוש וחצי. לרוע המזל נתפסה אמא ע"י אנשי השמירה היהודית שבמחנה והללו חרצו את דינה משפט יהיה!

וזה דבר המשפט במחנה נוסף לעונשים שהגרמנים מטילים עלינו, מוטל על האחראים היהודים שבמחנה להעניש את ה"עבריינים". למטרה זו קיים משפט פנימי והגרמנים נהנים מאוד לראות איך יהודי מעניש יהודי.

משפטה של אמא נקבע ליום שישי בערב, ליל שבת, שבת נחמו תש"ד. בדרך כלל מתנהל משפט כזה זמן רב ובעסק גדול. מופיע תובע יהודי, עדים, הודעת הנאשם, נאום הסניגור ולאחר מכן פסק הדין של השופטים. אולם משפטה של אמא נערך זמן מועט.

מיד הוצא פסק דין שלילת מנת הלחם למשך יומיים.

אמא ויתרה על זכותה להכחיש חלק מן ההאשמות המופרזות ואף ויתרה על השתתפותו של הסניגור כדי לבקש הקלת העונש על בישול עבור תינוקת בת שלוש. "מוטב לקבל עונש חמור ולא להאריך את הדיון". אמרה אמא.

בברגן בלזן לא הייתה הפרדה מוחלטת בין מחנה הגברים ומחנה הנשים (במחנות המשפחתיים). משך היום ניתן היה להיפגש.

שאלתי את אמא למה לא ניצלה את זכותה להכחיש חלק מן ההאשמות ולמה לא טענה כי באותו היום לא חילקו אוכל והדייסה הייתה בשביל בתיה הפעוטה?

אמא לא השיבה לי. ראיתי שהיא נרגשת כולה. העזתי ושאלתי שוב ואז השיבה לי אמא: "היו שם לא רק שופטים, גם תובע וגם סניגור וגם מזכיר שישב ורשם את הפרוטקול. כל מילה שהייתי אומרת, הייתה מיד נרשמת על ידי יהודי, וזה בליל שבת?! לכן שתקתי, אמרתי לעצמי כי מוטב לרעוב קצת יותר מאשר לגרום לכך כי יהודי יכתוב ויחלל שבת!"

הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא (קדושים יט-יז)

אדם צריך לדעת כיצד להוכיח כי כשם שיש מצוה לומר דברים במקום שסופם להשמע באותה מידה יש מצוה לא לומר דברים במקום שסופם לא להשמע.

ואדם שאינו ראוי להוכיח או לא יודע להוכיח עליו נאמר שב ואל תעשה עדיף כי יכול לגרום לחילול השם גדול וחכם עניו בראשו.

ארע פעם ולש"ך הלא הוא רבי שבתי כהן בעל ה"שפתי כהן" היה דין ודברים בעניני ממונות עם אחד מנכבדי הקהילה. הסכימו ביניהם לבוא לפני רב לדין תורה.

אך למי  יפנו? הן הש"ך מוכר וידוע כגדול בתורה, וכל רב עלול, חלילה, לשאת לו פנים בדין. כיון שכך, החליטו להתדין בעיר מרוחקת בבית דינו של רב אשר אינו מכיר את הש"ך.

בטרם יצאו לדרך עיין הש"ך שוב ושוב בספרי הלכה ראשונים ואחרונים, ואכן, לפי כל המקורות נמצא שהצדק עמו.

לאחר נסיעה ממושכת התיצבו השנים לדין תורה. הרב, אכן, לא הכיר את הצדדים, ושמע את טענותיהם בלא כל פניה אישית.

היה זה ענין מסובך, ועל כן לא מיהר הרב לחרוץ את פסק הדין, אלא ביקש מהצדדים לבוא שוב ביום המחרת.

לאחר לכתם הוסיף הרב לעיין בנושא מכל צדדיו, ולבסוף לאחר שעות מרובות הגיע להחלטה שפסק הדין אינו לטובת הש"ך.

כששמע הש"ך ביום המחרת כי יצא חייב בדין התפלא מאוד ובקש מהרב שיראה לו על מה הסתמך בפסק הדין.

אמר הרב "עניניכם ניראה לי מסובך מאוד, ובתחילה אמנם סברתי כי הצדק עמך. אך בכל זאת הוספתי לעיין בדבר. ואכן, מצאתי ספר חדש פרוש על ה"שולחן ערוך" שהגיע לידי לאחרונה, ובו ראיתי סברות ישרות ומעמיקות בנושא הסכסוך. מהן משתמע כי הצדק אינו עמך".

ובדבר קם הרב ופנה אל ארון הספרים, הוציא מאחד התאים ספר חדש, דפדף בו ולבסוף הראה אותו לש"ך.

הביט הש"ך בספר ופער פיו בתדהמה, הספר לא היה אלא סיפרו שלו, ה"שפתי כהן"!

עייין אפוא הש"ך בפרושו, ומצא בו ללא כל ספק כי הצדק עם בעל דינו! או אז לא יכול עוד להבליג וגילה לרב כי הוא מחבר הספר...

הופתע הרב והתרגש מאוד לראות  לניו את הרב הדגול בכבודו ובעצמו, והמילים נעתקו מפיו. אך הש"ך אמר "הו, כמה גדולים דברי חכמינו, שאמרו אין אדם רואה חובה לעצמו!" (מעשיהם של צדיקים)

ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם (קדושים יט-כח)

כי מדרך הגויים שאם מת להם מת, הם משרטים בשרם, וכן עושים כשיש להם איזה צער, והם קוראים לע"ז הרעה שלהם שיבואו לעזרתם, וכאן מזהירנו השי"ת שנתרחק מאד ממין זה ושום אדם מישראל אינו רשאי לשרוט בבשרו בגלל מת. וכל העושה כן חיים מלקות.

מצות לא תעשה שלא נכתב בבשרנו כתובת קעקע

ירמיהו הנביא היה מתרה במלכים בתקופתו ומזהירם ללכת בדרך הישר. אולם היו מלכים שלא שמעו לתוכחותיו  והמשיכו במעשיהם הרעים.

אחד ממלכי יהודה יהויקים בן יאשיהו מלך על יהודה במשך אחת עשרה שנים. הוא היה רשע, לא היה מלך כמוהו אשר הכעיס את ה’ תמיד. לא היתה עברה שיהויקים לא עשה אותה. את כל האלילים עבד, ואל כל עץ ואבן השתחוה. ולא עוד אלא חרת על כל גופו כתובות קעקע בכל מיני צורות של עבודה זרה. את בגדיו ציוה לתפור כלאים, צמר ופשתים יחדיו כדי לעבור בכוונה על איסורי תורה. לא רק כלפי הבורא חטא יהיוקים, אכזר ורע לב היה גם אל בני ישראל עמו, לא שפטם בצדק, גזל ולקח מהם את רכושם, וכל מי שסרב למסור לו את אשר דרש, ציוה המלך להרגו ואת כל רכושו לקח לעצמו.

הנביא ירמיהו נשלח אליו להזהירו  ולומר לו כי סופו יהיה רע ומר, מכיון שהרבה לחטוא. תחילה פחד הנביא ללכת ולהגיד את דבר ה’ למלך וחששו היה שהמלך יהרוג אותו. אך הקדוש ברוך הוא הבטיחו שישמור ויגן עליו.

ואכן, ירמיהו הנביא הלך  להתרות במלך הרשע, אך תגובתו של המלך היתה גאה ויהירה, והוא סרב בקול הנביא.

לפיכך החליט הקדוש ברוך הוא להעניש את הרשע. ונבוכדנאצר מלך בבל היה שליח ה’ לכך. הוא עלה בראש צבא גדול וחזק לארץ  ישראל ועמד בשערי ירושלים, ושם דרש שהסנהדרין  ימסרו בידיו את המלך ורק אותו, ואם יעשו זאת לא ילחם ולא יפגע בעם לרעה. הלכו החכמים אל יהויקים המלך ודרשו ממנו למסור את עצמו בידי נבוכדנאצר כדי להציל את העם.

ענה  להם המלך: "האם כך נוהגים תלמידי חכמים? האם מותר לתת נפש תחת נפש? מדוע אתם רוצים למסור את נפשי בידי אויבי ולהנצל בזכותי?"

ענו לו החכמים: "לפי דין אנחנו נוהגים, גם סבתך עשתה כמונו לפני שנים רבות כשמסרה את שבע בן בכרי בידי יואב שר צבא דוד, שרצה להרוג את כל יושבי העיר אם לא ימסרו לידו את המורד במלך. גם עתה כשחי אנשים רבים תלויים בך לא נחוס עליך ונמסור אותך בידי נבוכדנאצר.

בכח תפסו אותו עבדיו, אסרו אותו בכבלי ברזל והובילו אותו למלך בבל שהמתין מחוץ לחומת העיר ירושלים.

נבוכדנאצר לא הסתפק בלקיחת יהויקם לארצו כשבוי אלא בזהו והרגו לעיני כל, ובזה בא סופו של המלך יהויקים הרשע שהכעיס את בוראו בכל עת.

ואהבת לרעך כמוך אני ה’ (קדשים יט-יח)

  הרב ערבי נחל כותב, "ואהבת לרעך כמוך" אם כפשוטו לא יתכן, ולכך ביאר בתרגום מאן דעליך סני לך, לחברך לא תעביד, כלומר, בשלילה מה שאתה לא רוצה שיעשו לך, לא תעשה לחברך, כל אחד רוצה שלא ירמוהו במסחר, בעבודה ובכל דבר, ולכן גם הוא לא ירמה את חבירו ולא יבזהו ולא ידבר עליו לשון הרע כשם שלא רוצה שידברו עליו.

ועוד הזכיר הרב ערבי נחל, שהפילוסוף אפלטון אמר שגדרי האהבה לא יתכן אלא בדבר הפכי כגון הארץ שצמאה למים, כל טיפה של מים מתקבלת באהבה לארץ, וכן כל דבר הפכי, עשיר אוהב את העני היות שהוא הפכי ממנו, ואילו את חבירו העשיר לא אוהב, בגלל שהוא דומה לו, כדרך שאמרו כל אומן שונא בני אומנותו, אמנם אריסטו לעג עליו ואמר כי זה לא נכון, ולזה לא יקרא אהבה, כי הארץ שמקבלת את המים באהבה אין זה מחמת שאוהבת את המים אלא מחמת שאוהבת את עצמה, וכן העשיר אוהב את העני כדי להשקיט מצפונו, כי יודע שהוא מזכהו לעולם הבא וזה נובע מחמת שאוהב את עצמו וכדומה. אמנם עיקר האהבה האמיתית שאדם יאהב את חבירו הדומה לו, שלא משיג ממנו שום תועלת, ולא זקוק לו, ובכל זאת אוהבו זהו גדר האהבה האמיתית, ובזה ביארו "ואהבת לרעך כמוך" כלומר, "רעיך הדומה לך "כמוך" ואתה אוהבו זהו אהבה אמיתית. (קול יהודה).

לא תיקום ולא תיטור את בני עמך (קדושים יט-יח)

צריך כל יהודי לקבל את יסוריו באהבה וכל הניסיונות שהקב"ה נותן לו בבית ובחוץ הכל באים לו בגלל עוונותיו שמיצווה גוררת מיצווה ועבירה גוררת עבירה לכן ישתדל האדם לעמוד במבחן הניסיון באמונה וביטחון ולהרבות אהבת ישראל ולהעביר על מידותיו לא לינקום ולא ליטור שאם הקב"ה סולח לאדם כל שכן האדם צריך לסלוח לחברו כי איך האדם מודד מודדין לו ואם העביר על מידותיו גם בשמים יעבירו לו, שמידה כנגד מידה בעולם הזה וביום הדין. העולם הזה ניקרא עלמא דשיקרא ואסור לחפש בו צדק כי הניסתרות לה’ אלוהנו והניגלות לנו, בעזרת השם יתברך ע"י שנרבה באהבת ישראל יבנה בית המיקדש במהרה בימינו.

ברכבת הנוסעת מקובנא לוילנא ישב רבי ישראל סלנטר. לבדו היה בלי מלוים, ולבושו כלבוש אדם פשוט, לצידו ישב יהודי צעיר, ניכר עליו שזה עתה סיים להיות סמוך אל שולחן חותנו וכעת מבקש הוא פרנסה לעצמו.

ישב רבי ישראל ועישן סיגריה, שכן היה זה קרון המיועד למעשנים. והנה פנה אליו שכנו בקול חמור: "הפסק לעשן! אינני סובל את ריח הסיגריות!"

יכול רבי ישראל לומר לו כי זהו קרון המעשנים, אך לא כך עשה, הוא ביקש סליחה וכיבה את הסיגריה. הרכבת המשיכה במסעה, והנה שוב נשמע קולו הזועם של הצעיר: "סגור את החלון!" ציוה על רבי ישראל, "מהקור החודר פנימה אפשר להצטנן!"

"סלח נא לי", הצטדק רבי ישראל, "אך לא אני פתחתי את החלון", ומיד ניגש וסגר את החלון.

דבר בואו של רבי ישראל סלנטר נודע ליהודי וילנא, והם התקהלו בבית הנתיבות לקדם את פני רבם ומאורם. כבר מרחוק הבחינו יושבי הרכבת בהתקהלות, וכשירד אותו צעיר מן הרכבת ניגש לברר מה פשר ההתקהלות.  "האינך יודע כי רבי ישראל סלנטר הגיע ברכבת זו לעירנו?" השיבו לו אנשים מן הקהל.

הבין האיש כי רבי ישראל היה שכנו לנסיעה ועיניו חשכו! כל אותו הלילה לא יכול לעצום עין: "איך העזתי להתגרות בקדוש ישראל? איך העזתי להשפילו?" יסרוהו כליותיו.

בליבו החליט. איך יאיר היום, יקום וילך לאכסניתו של רבי ישראל לבקש את סליחתו.

ואכן, כך עשה. נבוך ומבויש נכנס לחדרו של רבי ישראל. אך שם נכונה לו הפתעה. "מה שלומך?" פנה אליו רבי ישראל בחביבות, "ההספקת לנוח מן הדרך?"

לקבלת פנים כה לבבית לא ציפה האיש. הוא נדהם ופרץ בבכי גדול. בתוך בכיו מלמל מלות סליחה ומחילה.

"אל תצטער, ידידי", עודדו רבי ישראל. "אין בלבי עליך מאומה!"

קם האיש ללכת, ורבי ישראל שאלו: "אמור נא לי, מה הביאך לוילנא?"

סיפר הצעיר כי למד להיות שוחט, ועתה בא לוילנא לקבל "סמיכה".

שמח רבי ישראל: "אוכל לעזור לך בכך. חתני הנו מראשי הרבנים כאן, והוא יעזור".

עד מהרה הובא הצעיר לחדרו של החתן, והלה גלגל עמו שיחה בהלכות שחיטה. במהלך השיחה עמד הרב על טיבו של האיש: הלה לא מצא ידיו ורגליו בהלכות!...

בקול רך ונעים פנה רבי ישראל סלנטר אל הצעיר הנבוך ואמר לו: "כנראה, עייף אתה מן הדרך. תנוח מעט, ותשוב להבחן בעוד ימים מספר".

האיש יצא, אך כעבור ימים מספר לא שב.

כשנוכח רבי ישראל, שהאיש אינו מתכון לשוב, פנה בעצמו אל אכסניתו. "מדוע לא שבת להבחן?" שאל את הצעיר.

וזה השיב: "מודה אני לרבנו על שפקח את עיני והעמידני במקומי הנכון. מתכוון אני לשוב מיד לביתי!"

אך רבי ישראל לא ויתר. "עליך לחזור וללמוד היטב הילכות שחיטה", המריצו, "ואז תקבל ’סמיכה’". ובכך לא אמר די: חיפש רבי ישראל ומצא שוחט מובהק שהורה לאיש את הילכות שחיטה כראוי. אף התחנן רבי ישראל לפני ריבון העולמים שיפתח את לב האיש לקלוט את דברי ההלכות.

ואכן, לא ארכו הימים ופרות עמלו של רבי ישראל נראו לעין. הצעיר למד במרץ ובשקידה, ונעשה לשוחט מומחה. הוא הוסמך לתפקידו על ידי כמה רבנים, ורבי ישראל לא נח ולא שקט עד אשר מצאו לו, לאותו אברך, משרה בקהילה נכבדה!

לימים שאלו את רבי ישראל: "מדוע השתדל רבנו כל כך בעבור אותו צעיר?"

והשיב רבי ישראל: "כשהלה בא וביקש את סליחתי, אמרתי לו שמוחל אני בלב שלם ואין בליבי כל טינה עליו. ואמנם, אמרתי את הדברים הללו בלב שלם. אך מכיון שבשר ודם אני, חששתי שלמרות כל זאת תתגנב ללבי שנאה כלשהי כלפיו, ועל כן חפשתי כיצד לעזור לו ולגמול עמו טובות והכל במטרה להוציא מליבי אפילו שמץ של טינה כלפיו!" (מעשיהם  של צדיקים).

מעשה היה בירושלים, שאחד מן האנשים עמד וביזה ברבים ובחוצפה יתירה את אחד מגדולי ירושלים.

שאל אחד הנוכחים את הרב, למה איננו מעמיד את אותו מבזה על מקומו, והלא נאמר "כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח"?..

ענה הרב: כדאי לדייק בלשון שנקטו בה חכמים, באומרם "שאינו נוקם ונוטר כנחש", למה דוקא נחש? הסיבה היא מפני שהנחש כשהוא מכיש, אין הוא נהנה בהכשתו, וכך גם צריך הת"ח בעת שנוקם ונוטר, שיעשה זאת בלא שום הנאה עצמית, אבל אם בנקימתו מתערב איזה שהוא קורטוב של הנאה, הרי שהוא עובר כבר על הלא של "לא תיקום".

והנה, איש זה עבר על מעשה הבזיון בפני רבים, ועל כן קשה מאוד הדבר לבדוק האם לא מעורבת בנקימה גם הנאה אישית, ולכן עדיפה השתיקה!...(שאל אביך ויגדך).

לא תקום ולא תטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך (קדושים יט-יח)

ומעשה שהיה בגוי אחד שביקש להתגייר ובא לפני שמאי הזקן ואמר לו גיירני על מנת שתלמדנו כל התורה כולה על רגל אחת. כעס עליו שמאי הזקן ודחה אותו. אמר: כיצד יתכן כדבר הזה ללמוד כל התורה כולה על רגל אחת. בא הגוי אצל הלל הזקן ובקש ממנו אות הבקשה הסכים הלל למה שבקש ואמר לו: כל התורה כולה כלולה בפסוק הזה: ואהבת לרעך כמוך. מה שעליך שנאוי אל תעשה לחברך, ואם תקיים הפסוק הזה ייקרא שקיימת את כל התורה. מאחר שרוב מצות התורה תלויות בה, והשאר הכתוב בתורה הוא ביאור למצוה זו. והגוי הסכים לזה והלך ונתגייר.

מעשה שהיה בשני ידידים שהידידות שהיתה שרויה ביניהם היתה מפליאה ביותר, והגיע זמן שהיו מלחמות בין המלכויות ושני הידידים האלה נשבו, כל אחד במלכות אחרת. וכשעבר זמן רב נזדמן האחד לעירו של השני, כמרגל, ושהלכו להורגו התנפל לרגלי המלך והתחיל לבכות ויתחנן שיעשה לו טובה אחת. שאל המלך איזו טובה הוא מבקש ענה לו: אדוני המלך, אני סוחר גדול בעיר פלונית, ופזרתי כספי בין הרבה אנשים ולא נשאר לי שטרות מהם, עכשיו שתהרגני ישארו בני בלי לחם, לכן אבקשך, תן לי רשות לחזור לעירי ושם אסדר שטרות על החובות שיש לי בידי אחרים ואשוב, וכך לא ימותו ב"ב ברעב, אמר לו המלך: כלום אאמין לך שתשוב לכאן כדי ליהרג אמר לו האיש: אדוני המלך, כאן בעיר יש לי ידיד יקר מאוד והוא בודאי יערוב לי. אמר המלך לידיד שגר באותה העיר, האם אתה ערב בעד האיש הזה שאם לא יחזור אהרגך במקומו. ענה לו אני ערב, ואם לא יחזור אמות במקומו. אמר המלך: רוצה אני לראות בפלא הזה שאדם מוסר נפשו בשביל חבירו, ושכהגיע הזמן שקבע המלך והגיע היום האחרון של החודש. והגיע זמן הערב וראה המלך שהשני לא בא, נתן צו להוציא את חבירו מבית האסורים ולהורגו במקום חבירו. וכשהביאוהו לגרדום ורצו לשים את החרב בצוארו נשמע קול בעיר שבא אותו אדם הנידון שהמלך חיכה לו. וההוא בא לפני המלך ותפס החרב בידיו שבקשו לשים על צואר חברו ושמו על צוארו. וכך התחילו השנים להאבק על החרב, זה מושכה אליו וזה מושכה אליו. וכשראה המלך הפלא הזה שסופו היה נפלא יותר מתחלתו, היה הוא ואנשיו משתוממים על המראה הזה אז ציוה המלך להוציא חרב מידיהם וחנן חייו. אמר להם: מאחר שיש אהבה גדולה כל כך ביניכם. רוצה אני שתצרפו גם אותי לחברתכם וכך עשו. וזהו שאומרת המשנה וקנה לך חבר. (מעם לועז)

מעשה באברך ניגש אל הסטייפלער זצ"ל, והתחנן לפניו שיבטיח לו בנים. הוא נשוי זמן רב ואין לו ילדים. "אני לא מבטיח ילדים", אומר הסטייפלער, "זהו רק בידי הקב"ה. אני יכול רק להתפלל."

אולם האברך מר הנפש, שכבר סבב אצל כל גדולי ישראל בבקשה שיתפללו עליו, לא היה יכול יותר עוד לישא מר חייו, ואמר: "אני לא אצא עד שהרב יבטיח לי ילדים!" כך אמר במר נפשו ופרץ בבכי.

הסטייפלער נתן בו עיניים נוקבות וזה הספיק לאותו אברך כדי שייכנס פחד נורא בלבו, והוא יצא והלך, אולם, תשעה חודשים אח"כ בא אביו של אותו אברך להזמין את הסטייפלער להיות סנדק לבן הנולד לבנו. הוא הביע בפני הסטיפלער את התפעלותו, איך שהברכה שבירך התקיימה. אך הסטייפלער הפסיקו במחי יד: "יאמין לי כבודו, אם גם הייתם בוכים עליו כמו שאני בכיתי, הוא היה נושע באותה מידה...."

יושב לו יהודי זקן מאוד, עם צרות של חצי העולם על ראשו, ובוכה לילה שלם אל ה’ עבור אברך שאינו מכיר כלל. זוהי גדלות שאין לתאר. רק מי שמרגיש את המבקש כאילו הוא בנו יחידי הפרטי ממש, מסוגל לבכות עליו כל כך, אך אצל רבותנו אהבת ישראל היתה ממש כך.

רחל אמנו, שכל אחד מישראל באופן פרטי הינו בנה יחידה, וזה מה שנאמר רחל מבכה על בניה. (אור דניאל).

את חקותי תשמורו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך (קדושים יט-יט)

כתוב בספר הזוהר, אמר רבי אלעזר: הקדוש ברוך הוא כשברא את העולם הכין כל דבר ודבר במקומו ופקד עליהם חילות עליונים, ואין לך אפילו עשב קטן בארץ שלא יהיה לו כוח עליון מלמעלה [כן מצינו בבראשית רבה (י,ו) אמר רבי סימון: אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותך ואומר לו: גדל, דכתיב: "הידעת חוקות שמים אם תשים משטרו בארץ" (איוב לח, לג)]. וכל מה שכל אחד עושה, הוא בתוקף כוח עליון. לפיכך אסור להחליף את המינים, להכניס מין במין אחר, לפי שהוא עוקר כל כוח וכוח ממקומו ומחליש את תכסיס המלך, ע"כ.

עושים תערובת, אנו פוגמים במעשה הבריאה ובכוחות המשפיעים על הבריאה מלמעלה. לכן, באה תורה ואסרה איסור כלאים בכל הבריאה, הן בחי "בהמתך לא תרביע כלאים", הן בצומח "שדך לא תזרע כלאים", ואפילו בדומם "ובגד כלאים לא יעלה עליך". (ובאדם ישנם "איסורי כלאים" חמורים יותר, אפילו אדם באדם, והם: איסורי עריות) (אור חדש).

את חקתי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך (קדושים יט-יט)

תכריכי המתים מותר לעשותם כלאים, לפי שנאמר בתהלים: במתים חפשי (תה, פח) כלומר: כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות.

אוכף החמור מותר לעשותו כלאים ולישב עליו ואע"פ שהמצע והשטיח אע"פ שאינו בגד, אסור לישב עליו כשהוא כלאים, שמא יכרך עליו חוט, דווקא בהם מפני שהם רכים יש חשש. אבל אוכף שהוא קשה, אין חשש, בתנאי שהאוכף לא יגע בבשרו ממש. וכן אל יעלה האוכף עליו להרים איזה דבר, שבזה אסור.

וזה שמותר לעשות האוכף כלאים, דוקא כשהכלאים ניכר. אבל אם אין ניכר אסור. שמא ישכח שיש שם כלאים ויקח מזה חתיכת בד לתקן בגדו. וכן אסור למכור אוכף כזה שאבד בו כלאים לגוי, שמא יחזור וימכרנו לישראל, שלא יכיר הכלאים.

וכן מי שרואה את חברו שלובש בגד של כלאים ויודע שזה במזיד, חייב לפושטו ממנו אפילו כשהוא באמצע הרחוב, וישאר ערום. ואפילו רבו, כי במקום של איסור אין חולקים כבוד לרב.

ומעשה היה בחכם אחד ששמו רב אדא בר אהבה שראה גויה ברחוב שהיתה לבושה מלבוש יקר ביותר שהיה בו כלאים. והוא היה סבור שהיא בת ישראל, עמד וקרעה אותו מעליה באמצע הרחוב. אח"כ נודע שהיתה גויה וחייבו את החכם לשלם עבור הבגד שקרע ד’ מאות זוזים. שאל את הגויה מה שמה. אמרה לו: מתון. אמר מתון מתון עלתה לי בד’ מאות זוז. ר"ל אם היה בי מתינות וחיכיתי לא הייתי מפסיד ד’ מאות זוז. שטובה הסבלנות בכל מקום, שכל דבר שעושים במהירות מתחרטים עליו. ומכאן לומדים שאם רואים בת ישראל קורעים ממנה הכלאים, ואם הוא שוגג אין להודיע לו עד שיבוא לביתו, כי גדול כבוד הבריות. (מעם לועז).

וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו, שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל (קדושים יט-כג)

דעו שאמר להם הקב"ה לישראל, אע"פ שתיכנסו לארץ תמצאו אותה מלאה כל טוב, אל תאמרו בלבכם: למה לנו לטרוח ולעמול ולזרוע בשביל אחרים, כיון שבשבילנו יש די והותר לכל ימי חיינו. אל תאמרו כן, אלא כי תבואו אל הארץ תעסקו בחרישה ובזריעה ובנטיעת כל מיני אילנות של מאכל, וכשם שנכנסתם ומצאתם כל מיני אילנות שנטעו אחרים, אף אתם תטעו ותזרעו לטובת בניכם, שכך נברא העולם, ואל יאמר  אדם, הרי אני זקן, וכמה שנים יש לי עוד לחיות, ולמה לי לעמול ולטרוח ולזרוע בשביל אחרים, שלכך העלים הקב"ה יום מותם של הבריות כדי שלא יאמר אדם: למחר אני מת. אם כן למה לי לטרוח לאחרים, אלא יחרוש ויזרע כל זמן שהוא חי ותהיה לו זכותו יאריך ימים ויהנה מעמלו, ואם לא יהנו בניו ממנו.

ומעשה באנדרינוס שעבר  בדרך טבריה וראה אדם זקן שנטע אילן אמר לאותו זקן רוצה אני שתאמר לי בן כמה אתה. אמר לו בן מאה אני. אמר לו: אם זקן מופלג אתה למה אתה עמל וטורח בשביל אחרים.אמר לו אותו זקן אדוני המלך. אני נוטע ואם יתן לי הקב"ה זכות אהנה אני מן הפירות. ואם לאו יהנו מהם בני. אמר לו המלך: בחייך אם תזכה לאכול מן הפירות הודיעני. והמלך הלך לדרכו ונתעכב במלחמה שלש שנים. אחר כך חזר המלך למקומו. וכשנודע הדבר לאותו זקן, מילא סל תאנים טובות מן האילן שנטע אז והלך אצל המלך. אמר לו: עברו ג’ שנים מאז שראית אותי ואמרת לי למה אני עמל בשביל אחרים. ואמרתי לך אם יזכני הקב"ה אני עצמי אוכל מפרים, והנה הפירות שזיכני הקב"ה לאכול מהם ואלו הפירות שצמחו. אמר המלך לעבדיו: טלו ממנו הסל ומילאו אותו דינרים. אמרו לו עבדיו: אדוננו המלך, למה אתה מכבד ליהודי זה, אמר להם: מה לא אכבדהו והקב"ה כיבדו בגיל כזה. צוה המלך ומילאו סלו דינרים ושלחוהו לביתו בשלום. וכשבא לביתו ספר לאשתו ולבניו מה אירע לו. והיתה גרה על ידו שכנה רעה. ששמעה הדברים. והיא היתה דורשת תמיד מבעלה דברים הרבה שלא היה יכול לתת לה.

לבסוף אמרה לבעלה: זקן זה הלך והביא למלך סל מלא פירות והמלך מילאו דינרים. אף אתה לך למלך ועשה כמוהו. הלך ומילא סל גדול של הרבה פירות טובים ובא למלך. אמר: אדוני המלך, שמעתי שאתה אוהב פירות, ולכן באתי והבאתי לך הפירות האלו. כעס המלך וצוה לקושרו לדלת ולזרוק בפניו ובין עיניו כל אותם הפירות וכך עשו והוא חזר לביתו מוכה ובוכה ומורגם ואומלל. וכשראתה אותו אשתו במצב זה שאלה אותו מה אירע. והוא סיפר לה כל אותו מעשה. ואמר לה, כל זה אירע לי מפני ששמעתי בקולך את האשה רעה שלא די לך בחלק שנתן לי השי"ת אלא בקשת עוד, ואילו שמעתי הכל מה שאמרת והייתי מביא אתרוגים לא היו נשארת לי עצם אחת שלמה.

מכאן אנו למדים שאשה הדורשת הרבה דרישות מבעלה שאינו יכול לעמוד בהם מביאה אותו עד שערי מוות. וכן אנו למדים מן הסיפור הזה מעשה הטוב של האדם שהוא צריך לעסוק בחרישה וזריעה וכל זמן שהוא חי, ולא מוכרח לעבוד בשביל אחרים כי אף הוא עצמו יהנה מכך וזהו שאומר כאן הכתוב: כי תבוא אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל, שאילו בא הכתוב רק כדי ללמדנו דיני ערלה, היה די לומר: כי תבואו אל הארץ וערלתם ערלתו את פריו .

את שבתותי תישמרו ומיקדשי תיראו אני ה' (קדשים יט-ל)

וצריך שינהג בבית הכנסת אימה ויראה שהוא מקדש מעט כמו שכתוב ויהי להם למקדש מעט, וכן חייב לירא מבית הכנסת ומכל מקום שיש בו קדושה וכן יעקב אבינו עליו השלום כשישן בבית אל וחלם והנה סולם, והסולם לעלית כל תפילות ישראל פחד ואמר מה נורא המקום הזה וגו' ואנכי לא ידעתי, שאם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה והמורא הוא כמו שעומד ומשמש לפני המלך בביתו שלא יצחק ולא יקל ראשו ולא יטיל ולא ירים קולו לשיח עם חברו ולא עם שום אדם בפני המלך וכתב הרב ראשית חכמה שממה נפשך הוא ראוי לעונש גדול שאם הוא מאמין שהשכינה מצויה בבית הכנסת והוא מדבר ונוהג קלות ראש אין לך פושע גדול מזה ואם אינו מאמין חס ושלום שיש השראת שכינה בבית הכנסת, ובשביל זה מקל ומדבר הרי זה גילה עצמו ודעתו שכופר בחכמים ובנביאים וראוי לעונש יותר רע ומר, ומטעם זה נראה שהחמירו בזוהר הקדוש ואמרו וי מאן דמשתעי בבי כנישתא וכו' שאמרו עליו דלית ליה חולקא באלקא דישראל חס ושלום ומה זאת כל החרדה שדמו את המדבר בבית הכנסת לעון חמור זה, מפני שאם הוא מאמין שיש שכינה שם ואפילו הכי מזלזל, אין לו חלק בה, ואם אינו מאמין שיש שם שכינה הרי כפר בנביאים שאמרו ואהי להם למקדש מעט, כן ענשו למי שאינו מאמין בנביאים ובחכמים ו אפילו בדבור אחד שלהם, ובעוון זלזול בית הכנסת מתעכבים ישראל בגלות יותר ממה שנגזר עליהם כמו שכתוב בזוהר הקדוש על תחת מילי מתעכבין ישראל בגלותא על דעבדין קלנא בשכינתא וכו'. ופרשו חכמינו זכרונם לברכה דעבדין קלנא רוצה לומר המדבר בבית הכנסת ולי שזה המקדש מעט הוא להם במקום בית המקדש העיקרי שקדושתו חמורה יותר ויותר על דרך שאמרו במדרש למה לא נצטוו הנשים ברמ"ח מצוות חמורות, משל למלך שהיה לו עבד משרת לפניו מרואי פני המלך ואותו העבד זלזל בכבודו ולא עשה כהנהגת העבדים לאדוניהם וגרשו המלך מלפניו, שיעבוד מחוץ לפלטרין של המלך כשנתגרש העבד ידע בעצמו שחטא והיה נזהר בעבודתו שמחוץ לפלטרין של המלך באימה ויראה כאילו הוא משרת ממש לפני המלך והמלך היה משגיח עליו מן החלונות מציץ מן החרכים, כשראה שכבר לקח תוכחות לעצמו חזר והביאו לפניו כבראשונה ואם היה רואהו בשחוק וקלות ראש בלי אימה ויראה היה עוזבו ומניחו, כן הדבר הזה אנחנו עבדי השם שהיו אבותינו בבית המקדש ועל ידי העונות ותטמא הארץ ולא נהגו כבוד בבית קדשנו ולא שמעו לקול הנביאים ואזהרותיהם עד ותקיא הארץ את יושביה שלא היו ראויים לשרת ולשמש לפניו, ונתגרשו מלפניו לעבוד עבודת המלך מחוץ לפלטרין ואם אנחנו עומדים במרדנו לנהוג קלות ראש עבודת ה' אותו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות הוא מניחנו ועוזב אותנו בגלות חס ושלום ואם נעבוד ונשרת ונשמש כרצון המלך מחוץ לפלטרין שהם בתי כנסיות ונוהגים כבוד ומורא יתרה כאילו עומדים בבית המקדש ממש, בלי לדבר דבור של חול וקלות ראש, אז הקדוש ברוך הוא עומד לנו להשיבנו לקדמותנו ונזכה לבנין בית המקדש במהרה בימינו אמן, וידוע שבתי הכנסיות נתנו לנו במקום  בית המקדש לניסיון, וסדר הקורבנות שאנו קוראים כאילו אנחנו מקריבים הקרבנות וכן סדר פטום הקטורת שקרואים כאילו אנחנו מקטירים על מזבח הזהב אשר בתוך המקדש ואם מאותו המועט לא עשינו כראוי ובדרך כבוד לא נשאר בידינו כלום, וכתבו חכמי המוסר אוי לנו אם נצטרך לקח קל וחומר מהגויים מבית תפילה שלהם ומעבדי השרים אשר בבית אדוניהם היושבים לפני מלך בשר ודם אשר תאחזם חלחלה וכל ברכיהם תלכנה מים ופה להם ולא ידברו ולא ישמעו קולם בשום אופן שבעולם ואוי לנו שבעוון זה אנחנו שרויים בצרות גדולות ומסורים בידם ובפרט הרועים צאן קדשים יזהרו שלא לדבר למען השם ולמען שכינת עוזו כגון שיש תלמידי חכמים שאינם נזהרים על עבודת מקדש מעט ובפרט תלמידי חכמים שבזמננו יש להם הרבה משגיחים מעמי הארץ לראות ולשמוע מהם איזה מעשה שיש בו פגם קטן ופותחים ממנו פתחים פתחים, פתחי דברי לשון הרע, הקטן יעשהו לאלף והצעיר שבעם ידבר על החכם לפני גוי עצום ואין מי שמשתיק את הצעיר ואדרבא כולם נמשכים אחריו לעזור לו ומזה יהיה מכשול חס ושלום למדברים וגם המדובר עליו אם כן, אשרי השומר פיו ונזהר, ועליו תבוא ברכת טוב (אהבת חיים). 

לא תגנוב (קדשים כ-יג)

האכסניה הומה מאדם, איש אינו שם לבו לאורח, שהגיע זה עתה, המתהלך אנה ואנה חסר סבלנות, ועל פניו נסוכה דאגה עמוקה.

אותו אדם סוחר עתיר נכסים הוא. מידי פעם נח מבטו של הסוחר על ארנק גדול ונאה, אשר לפי גדלו נראה, כי מכיל הוא ממון רב.

ואמנם חמש מאות זהובים נחו להם בארנקו של הסוחר האמיד, והללו הם אשר טרדו את מנוחתו: על כי נודד הוא על פני דרכים רבות לצורך מסחרו, וארנקו זה עלול למשוך אליו גנבים, הללו עשויים להפכו בן יום לעני חסר כל.

כל אחד מבין האורחים באכסניה טרוד היה בעניניו שלו, ונראה היה, כי איש אינו שם ליבו לסוחר זה ולמעשיו. אך היה אדם אחד, שעקב אחר הסוחר זה זמן מה, מרגע הכנסו לאכסניה ועד עתה לא הסיר הלה את מבטו ממנו. היה זה לא אחר מאשר בעל האכסניה בכבודו ובעצמו!

מראהו המכובד וארנקו התפוח, הם הם שמשכו אליו את עיניו הסקרניות של בעל הבית. אף חוסר מנוחתו לא נעלמו מעיניו החדות.

הוא ראה את הסוחר, המפסיע אנה ואנה בחוסר מנוחה בולט ופתאום הבחין, כי שונו פני אורחו של הסוחר: חיוך מסתורי המסתמן על פניו, והוא מהר החוצה וארנקו בידו. בלי להרבות במחשבות מיהר בעל האכסניה בעקבותיו....

הנה הגיע הסוחר ליער קט, כשבעל האכסניה אורב לו (בעקבותיו)...

כאן עצר הסוחר את הילוכו המהיר והחל בודק ובוחן ביסודיות את המקום. טיפס בעל האכסניה על עץ רב ענפים. ממקום מחבואו זה נקל היה לו לראות את הנעשה, בעוד הוא עצמו חסה בצל עץ עבות.

ממרומי העץ ראה בעל האכסניה את אורחו הנכבד נוטל בידיו ברזל חד וחופר גומא באדמה, הוא ראהו חופר וחופר, עד כי נתהוה במקום בור קטן.

בלב קל ובהרגשת בטחון נטל הסוחר את אוצרו היקר והטמינו בבור, שנכר זה עתה, הוא כסהו באדמה, ואנחת רוחה התמלטה מפיו.

בעל האכסניה העוקב אחריו נשם אף הוא לרוחה, עתה חש הסוחר, כי הוקל לו, כמו אבן כבדה נגולה מעל ליבו. ישב הוא ליד אוצרו ונח קמעה מעבודתו המאומצת.

לאחר דקות אחדות קם הסוחר ממקומו, סקר שנית את מקום האוצר ושם פעמיו לדרך.

ובעל האכסניה הנוכל ממתין בסבלנות לסוחר, שיתרחק מהמקום, עשרים דקות חלפו, ולפי חשבונו, כבר היה הסוחר רחוק דיו.

בזריזות ירד מהעץ ועט אל השלל: במהירות הסיר את מכסה העפר, הביט אל הבור שנפער לעיניו, ביד רועדת נטל בידיו את הארנק....ונמלט חיש קל מהמקום...

כל אותם ימים, בהם נסע הסוחר מעיר לעיר, היה ליבו שקט ורגוע בידעו, כי אוצרו טמון במקום בטוח...

חלפו ימים והסוחר בא ליטול את אוצרו הטמון במעמקי האדמה. בצעד בוטח התקרב הוא אל מקום המחבוא, בידיו החל להסיר את העפר שכבה אחר שכבה והארנק – היכן הוא?? האם כה העמקתי לחפור? הוא הוסיף לחפור ביתר און ומרץ אך הארנק איננו! חיורון מות כיסה את פניו, כשנוכח בודאות, כי אוצרו נעלם. יד אדם היתה בו! ידים זדוניות ולב חורש מחשבות און!...

דקות אחדות עברו, עד אשר התאושש קמעה מההלם שפקד אותו, ואז החל לחשוב במתינות ובתבונה. מיד נפל חשדו על בעל האכסניה, שכבר מתחילה נראה היה בעיניו כאדם מפוקפק.

מלבד עשרו הצטיין הסוחר בפקחות רבה. עד מהרה מצא תחבולה נאה, הוא חש לביתו של בעל האכסניה.

"דבר לי אליך!" לחש כממתיק סוד באוזן בעל האכסניה אך עלי לשוחח עמך ביחידות!"

בעל הבית נרעד קמעה לשמע דברי הסוחר, אך בראותו את הבעת פניו השלוה הבין, כי אין לו סיבה לחשוש.

בעל האכסניה הכניס את אורחו לחדר צדדי ושם עשה הוא אזנו כאפרכסת לשמוע את אשר בפיו.

"ידידי!" פנה אליו הסוחר במתק לשון "שמע שמעתי עליך, כי אדם חכם ונבון אתה! על כן באתי לבקש עצתך בענין חשוב ביותר.

סקרנותו של בעל האכסניה גברה. "אך נא ישאר הענין ביני ובינך! בל תספר זאת לאיש!!" הזהירו הסוחר.

"פתח פיך, ויתבארו דבריך!" האיץ בו בעל האכסניה חסר סבלנות.

ידוע לך, כי איש מסחר הנני" פתח הסוחר בהסבר דבריו, "הבאתי עמי שני ארנקים גדושים בכסף רב, באחד מהם הנחתי חמש מאות זהובים, ואילו בארנק השני שמונה מאות זהובים!"

אישוני עיניו של האיש התרחבו, אך הוא עשה עצמו שלו ורציני.

"את אחד הארנקים" המשיך הסוחר בלחש, "הסתרתי במקום סתר, ועתה מתלבט אני בקשר לארנק השני, המכיל הון עתק – שמונה מאות, שומע אתה?! אין זה סכום של מה בכך!

"עתה שוקל אני: האם כדאי להטמין את הארנק במקום סתר? או שמא יהיה זה צעד אחראי ונכון להפקידו בידי אדם נאמן?...

"האומר אתה להפקיד הון תועפות כזה בידי אדם?!" התפלא בעל האכסניה –היכן תוכל למצוא בימינו אדם כזה?? מה גם שזר אתה בעיר זו!

"לו תשמע לעצתי" רכך בעל הבית את נימת דיבורו "קח את ארנקך והטמן אותו בדיוק באותו המקום בו הנחת את ארנקך הקודם! זכור את דברי: נהג בפקחות ותמנע מעצמך עגמת נפש!.... שמע נא לעצת ידיד המבקש טובתך..." חזר בעל האכסניה שוב ושוב על דברי עצתו.

עתה סמוך ובטוח היה הסוחר כי שיחו הוא הוא הגנב! הוא ולא אחר זולתו....

הסוחר נראה כשומע לעצת "ידידו, דורש טובתו", הוא אף הודה לו במילים נרגשות ופנה למלא אחר עצתו.

אך עזב הסוחר את המקום ובעל האכסניה נותר מהורהר: עתה כשיבוא הסוחר להטמין את ארנקו השני...ויוכח לדעת, כי כספו נגנב...ברור, שלא יטמין שם ארנק נוסף! על כן עלי להשיבו בהקדם! מיהר הברנש אל היער במהירות המירבית להחזיר את הגניבה טרם בוא הסוחר.

עד מהרה השיב את הארנק, עתה בטוח היה, כי הכל יתנהל באופן הטוב ביותר: 'הסוחר יגיע לכאן וימצא את ארנקו, הוא לא יהסס להניח באותו מקום את ארנקו השני, ואז תוך זמן קצר אזכה אני בשני הארנקים גם יחד!! או אז שש ליבו של הנוכל בקרבו אתעשר עושר עצום!!! אכן, שתי צפרים במכה אחת! רעיון מוצלח הגיתי! חי חי חי...'

לא ידע בן הבליעל, אף לא יכול היה לדעת, כי עצה עמוקה מסתתרת מאחורי דבריו התמימים של הסוחר... לא עבר זמן והסוחר הגיע אל מקום מחבוא הכסף, אך לא כדי להטמין ארנק נוסף – ארנק כזה כלל לא היה בנמצא! היה זה אך פרי דמיונו של הסוחר הפיקח... תחבולה להחזרת כספו הגנוב...

כשמצא הסוחר את ארנקו ובתוכו הכסף המושב, הרים ידיו בהתרגשות רבה וקרא: "ברוך המחזיר אבדה לבעליה!" (מעשיהם של צדיקים).

פרשת קדושים - חלק א - הרב אריה קרן

קדושים תהיו (קדושים יט-ב)

 נקט בלשון עתיד, כלומר להמשיך בזה עוד ועוד, כי אין סוף לדרגה הזאת. ויש להתמיד בקדושה ולעלות מדרגה לדרגה ולא להסתפק במדרגה אחת.

עיין בספר "יד יוסף צרפתי" שכתב, כי היו שלוש דורות שטעו בדרכם! והם דור המבול, ודור הפלגה, ודור סדום, וכולם טעו ואבדו, ורק אבותינו שדבקו בה’ נתקיים בהם "ואתם הדבקים בה’ אלהיכם חיים כולכם היום".

שלושה תקופות הו בעולם! תקופת דור המבול, דור הפלגה ודור סדום, וכולם רצו אחר האושר, אלא שנחלקו בטובו של אושר.

דור המבול חשבו שעיקר האושר שיש להשתדל להשיגו הוא התענוגים, ולכן לקחו בנות מאשר בחרו, וגזלו וחמסו והתענגו עד שהשחיתו דרכם על הארץ, ואבדו מן העולם.

דור הפלגה, רצו אחר הכבוד כי חשבו שזה עיקר תכלית האושר ועליהם להשיגו כמו שאמרו "ונעשה לנו שם..." (בראשית יא, ד) ואבדו מן העולם.

דור סדום, אהבו עושר וחשבו שזה עיקר תכלית האושר שיש להשיגו, ולכן גנבו וחמסו ולא נתנו פרוט לעני וכולם אבדו מן העולם.

אבל אבותינו הקדושים דבקו בה’ יתברך, ונתקיימו, כמאמר הכתוב "ואתם הדבקים בה’ אלהיכם חיים כולכם היום".

ועל פי זה ביאר הרב הנזכר את המשנה, הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. הקנאה זה קנאת העושר של דור סדום. התאווה היא תאות הזימה של דור המבול. והכבוד זה דור הפלגה שרדפו אחר השם והכבוד. מוציאים את האדם מן העולם וכולם אבדו מן העולם.

לכן בא הכתוב ואמר "קדושים תהיו" פרושים תהיו מן העריות לא כדרך דור המבול, אלא קדש עצמך במותר לך, ולא ללכת אחר הקנאה דוגמת דור סדום אלא להיפך קדש עצמך במותר לך, וכן לא ללכת אחר תאות הכבוד דוגמת דור הפלגה אלא קדושים פרושים תהיו (קול יהודה)

וידבר ה’ אל משה ל אמור: דבר אל כל עדת בני ישראל  ואמרת אליהם קדשים תהיו כי קדוש אני ה’ אלהיכם (קדושים יט, א-ב)

מפרש האר"י הקדוש ז"ל את הנאמר בהגדה של פסח: "ועברתי בכל ארץ מצרים אני ולא מלאך" טומאתה של מצרים היתה כה גדולה, עד שאפילו מלאך עלול היה להשתנות שם ורק השם יתברך, שהוא "אש אוכלה" וקדושתו היא העליונה והעמוקה שבכל הקדושות, יכול היה להעניש את מצרים..

הקדושה שהתורה דורשת מן האדם מישראל אינה זו, שיהא מתרחק מן הבריות ומובדל מן העולם, אלא שיהא דוקא מעורב בין הבריות "בהקהל" ויחד עם זה ינהל חיים של קדושה. ה"קדושים תהיו" צריך להיות "בהקהל" להיות מהמובילים שבחברה ולא מהניגררים לעצת רשעים להיות מין המשפיעים הרוחנים ולא מהמושפעים של יצר הרע והקב"ה יזכה את כל בני ישראל להגדיל תורה ולאדיר.

ומעשה היה ברבי אבא ורבי יוסי שהיו מהלכים מעיר אחת לשניה. ובהיותם בדרך פגעו באדם אחד שהלך לקראתם. אמר רבי אבא לרבי יוסי: נפנה לדרך אחרת שלא נפגש באדם זה שיש בפניו סימן שעבר על אחת מן העריות. אמר לו רבי יוסי: מי יאמר לי שסימן זה שיש לו אומר כן. לבסוף קרא רבי אבא לאדם הזה שיבוא, אמר לו אני רואה סימן בפנים, הגד לי מהו. אמר להם אותו אדם: אני מבקש מכם לא להעניש אותי יותר. שכן עונותי גרמו לי סימן זה. אמר: פעם אחת הלכתי בדרך עם אחותי ובאנו לפונדק אחד. ושם השתכרתי ועשיתי עמה עבירה כל הלילה. ובדואי הסימן הזה הוא מאותו עון. ומצאתי רופא חכם שנתן לי רפואה טובה לזה אמר לו ר’ אבא: ומי הוא אותו רופא טוב. אמר לו רבי שמלאי, אמר לו: איזו רפואה תן לך אמר לו: רפואת הנפש, היינו תשובה. ומאותו יום חזרתי בתשובה ובכיתי כל יום, ובדמעות אלו אני רוחץ פני. אמר לו רבי אבא: בודאי רפואה טוב היא ואמר עליו וסר עונך וחטאתך תכופר, ואמר לו כך ג’ פעמים וסימן זה נסתלק ממנו.

ויש אומרים שזה שאומר כאן הכתוב קדושים תהיו לא בא רק להזהיר על פירשה מן עריות ומשאר איסור, שעל זה לבד אין אדם ראוי לתואר קדוש, אלא הכונה שיפורש האדם אפילו מן הדברים המותרים. וזהו מה שאמרו חז"ל בכמה מקומות קדש עצמך במותר לך. שאם התורה התירה לו אשתו, אינו צריך להיות שקוע בתאוה, וכן לא יהיה נגרר אחרי האכילה ולא ימלא כריסו בכל מה שימצא, אע"פ שהוא דבר של היתר, אלא יסתפק במועט, וכן ינהג זהירות ביין, שכל הפורענות באות בגלל היין. כפי שמבואר בע"ה בפרשת נשא. וכן יזהר שלא יגע בדברים טמאים. אלא ינהג בטהרה. וכן אל יטמא פיו בדיבורי אסורים ובדברי בטלים.  ועל כל זה הזהירה עלינו תורה כאן קדושים תהיו. ר"ל מלבד זה שאסרתי עליכם עריות ומאכלות אסורות שלא להטמאות בהם, השתדלו גם להיות קדושים לפורש גם מדברים מותרים ולא להיגרר אחרי התאוות, אמר הקב"ה אם תנהגו כך תיקראו קדושים, כי קדוש אני, וכך תהיו דבקים בי.

איש אמו ואביו תיראו (קדשים יט-ג)

 עיין בפירוש רש"י שביאר היות והאדם ירא מאביו יותר מאמו לכך הקדים ביראה את אמו, לומר שעל האדם להתאמץ להיות ירא גם מאמו.

שלא לקלל אב ואם על המבזה אביו או אמו בלבו, או בדברים או במעשה שסותר דבריהם או יושב במקום המיוחד להם וכיוצא בזה, נאמר ארור המקלל אביו ואמו, פרשו שאינו לשון קללה אלא לשון בזיון. (ספר חרדים).

בן אחד היה מפרנס את אמו האלמנה בכבוד רב. מידי יום ביומו היה דורש בשלומה ומביא אל ביתה דברי מאכל ומשתה, מתעניין בשלומה, דואג לכל מחסורה ומשתדל למלא את רצונותיה. כך עברו הימים בנחת, והאם רוותה נחת מבנה. היא ראתה כמה משתדל הוא לקיים את מצוות כיבוד אם.

והנה לאחר זמן מה החליטה האם האלמנה להינשא בשנית. לא מצא הדבר חן בעיני הבן. הוא אמנם, המשיך לבוא ולבקר את אמו, אך החל לזלזל בכבודה, אמו היתה בזויה בעיניו לאחר נשואיה והדבר ניכר היה בהתנהגותו.

לימים, נסע הבן לסחור, הוא הפליג באניה להגיע לארץ רחוקה. והנה באחד הימים התנודד האיש על ספון האניה, החליק, ומעצמת המכה נהרג האיש במקום. רב החובל הצטער בגנו, אך להושיע לא יכול, לפיכך נטל את גויתו של היהודי וזרקה לתוך הגלים הזועפים.

בתום המסע הגיעה האניה חזרה למקום מוצאה ושם נודע לתושבי המקום כי הבן שנסע לרגל מסחרו מת וגופתו הושלכה לים. ערכו היהודים בדיקות וסריקות מקיפות בכל אזור החוף כדי למצוא את גויתו ולהביאה לקבר ישראל. ידעו הם שגלי הים פולטים החוצה אל החוף חפצים שונים, לפיכך חפשו שמא פלט גם את גופת היהודי. ואכן, לאחר מאמצים גילו את גופת הבן על שפת הים ומה נדהמו כאשר ראו עין אחת של היהודי מנוקרת, העורבים נקרוה.

ומדוע נקרוה העורבים? כיון שבזה וזלזל במצות כבוד הורים. ועל זה אמר שלמה המלך (משלי ל’, י"ז) עין תלעג לאב ותבז ליקהת אם יקרוה ערבי נחל ויאכלוה בני נשר". (613 סיפורים על תרי"ג).

מי שראה את אביו של זבולון, לא האמין כי זהו אביו! האב הזקן נראה כאחד הקבצנים העלובים שבעיר, וזאת בעוד זבולון בנו מתגורר לו עם משפחתו בבית הדור למראה ועושה חיל בעסקיו.

אכן, זבולון התעלם מאביו הישיש. כלל לא חס על האב התשוש, שכוחותיו עזבוהו זה מכבר. בשום פנים ואופן לא הסכים זבולון להכניס את אביו לביתו ולתת לו אוכל ובגדים. "ידאג הוא לעצמו!" נהג זבולון להפטיר בזלזול. לא יפלא אפוא, שהאב הזקן סבב לו ברחובות עם שאר קבצני העיר הן בימות החורף הקרים והן בימות הקיץ הלוהטים.

היה זה יום חורף צונן במיוחד. האב הזקן ישב לו בחברת כמה מרעיו העניים על ספסל עלוב באחד מרחובות העיר. והנה עבר במקום נכדו הקטן, צעיר בניו של זבולון.

קם הסב ממקומו וניגש אל הנכד. "בקש מאביך שישלח לי בגד חם, ללבוש בימים הקרים הללו".

אץ הנכד הביתה ואמר לאביו: "סבא מבקש בגד חם!" האב לא הראה סימני התעניינות מיוחדים. "עלה אל העליה. שם יש בגד התלוי על מסמר", פלט לבסוף, "הורד את הבגד ותן לו".

טיפס הנכד אל העליה, לחפש את הבגד, אך כשראה למה התכוון אביו הזדעזע! הבגד הישן, שהיה תלוי על מסמר חלוד, היה קרוע ובלוי, כולו חורים חורים.

דאב ליבו של הנכד על סבו המסכן. הרהר רגע קט, ואחר נטל זוג מספרים שמצא בעליה וגזר את הבגד לארכו לשני חצאים שוים.

אביו, שהרגיש כי הבן מתמהמה בעליה זמן רב מהנחוץ, קרא אליו מלמטה: "רד כבר! מדוע אתה מתעכב? מה אתה מעולל שם?"

לבסוף ירד הבן ובידו מחצית הבגד.

"מה זה?" שאל האב, וכעס בקולו, "מדוע חתכת את הבגד לשנים? והיכן המחצית השניה?"

"המחצית השניה נשארה בעליה, תלויה על המסמר", השיב הבן.

"מדוע?" האב היה תמה ורוגז.

"את המחצית השניה שומר אני בשבילך. בעוד שנים, כשאתה תזקין, אוציא אותך מהבית הזה. ואז תסתובב אתה ברחובות העיר יחד עם  יתר העניים. ובימות הקור, כשתבקש ממני בגד חם ללבוש, אשלח לך את מחצית הבגד שנותרה בעליה, כי, כפי שאתה מתנהג עם אביך – כך אנהג אני איתך בבוא העת".

בוש האב ונכלם. צעיר בניו עורר אותו לחשוב מה מעולל הוא לאביו. מיד יצא לחפש את אביו ברחובות העיר, ביקש ממנו מחילה והכניסו לביתו. (ניפלאים מעשיך)

כשנפטר הרב טולידנו, הספידו הרב משאש, והוא סיפר כי למד עם הנפטר בהיותם ילדים. פעם אחת, כשהרב טולידנו היה ילד בן עשר נפל למשכב, והוא בא אליו לביקור חולים. כשהוא נכנס אליו היה נאנח מרוב כאבים, אבל לפתע הפסיק להתאנח, אך כעבור כמה רגעים, חזר ונאנח שוב.

שאל אותו הרב משאש, האם הרגשת קודם טוב יותר, כשהפסקת להתאנח? ענה הרב טולידנו:

לא, כאב לי גם אז, אלא ראיתי שאבי עובר על יד החדר ולא רציתי לצער אותו, לכן הפסקתי להתאנח. (שאל אביך ויגדך)

ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך (קדושים יט-ט)

סיפר תלמידו של רבי אריה לייב הכהן, בעל "קצות החושן": כאשר מורי ורבי חלה ונחלש, בסוף ימיו, באחת הפעמים זכיתי לשמש את רבי הקדוש. בפעם הזאת שכבר הרבי אין אונים, עד שהוצרכתי להלביש לו את הגרביים, וכך הוה: לא שאלתי שאלות, נגשתי ולקחתי גרביים שהיו מונחים באיזה מקום, והלבשתים, ויהי איך שגמרתי להלבישו את הגרביים, נזדעזעתי לשמוע איך הרבי שבקושי היה יכול לנענע שפתיו מרוב חולשה, קיבל גבורת ארי, ושאג בקול גדול: "זה דוקר! זה דוקר!... ואני מרוב בהלה חשבתי לתומי שבאמת דוקר, ונגשתי ופשטתי את הגרביים כשאני הופכם לצד השני והלבשתים שנית, ויהיה אך גמרתי להלבישם, ושוב אותה שאגת ארי: "זה דוקר! זה דוקר! ומיד נצנץ במוחי שלא מדובר בדקירה גשמית – אלא בדקירה רוחנית....מסתמא הגרביים הם "שעטנז".

וכך היה: מיד כשהחילותי לבדקם נתגלה לנגד עיני שגרבי הצמר תפורים בחוטי פשתן...

גוף קדוש וטהור היה לרבנו ה"קצות" זיע"א, סיים התלמיד, אשר מרוב קדושתו, הרגיש מיד בדקירה הרוחנית, ובמצב של חולשה גדולה כזו – שאג כלביא.   ("תורת זאב" לוקט ממורשת אבות).

בספר "תורת הבגד" – פרקי הדרכה בנושא השעטנז, מובאים סיפורים קצרים על זהירותם של גדולי ישראל משעטנז.

בספר "עמוד אש" מסופר על פרשת העלילה שהביאה למעצרו של המהרי"ל דיסקין זצ"ל.

לא עברה יממה מאז הגיש המומר את תביעתו למשטרה ובעיצומו של יום נעצרה לפני חצר רבנו עגלת משטרה הדורה...רבנו התרומם לאיטו מכסאו, אזר בהתלהבות את אבנטו ובירך ברכת דיין האמת...כל הרחוב היה לחרדת אלקים....

בשעה שעמד לעלות על העגלה, הבחין רבנו שהעגלה מרופדת פנימה באריג של שעטנז. רבנו סירב לעלות. הקצינים נאלצו להביא עגלה אחרת. משראה רבנו שאין בה שעטנז, עלה ויש לו כשהוא עצמו כולו דבוק ביוצרו וזיו השכינה לא מש מעל פניו.

גם על הגר"י קניבסקי זצ"ל מסופר שבשנות בחרותו נסע פעם נסיעה ארוכה מאוד ברכבת שמושביה היו מרופדים. מחשש שעטנז הוא עמד במשך כל זמן הנסיעה הארוכה ולא התישב על הכסאות המרודפים.

בספר "בית רבי" על מרן הגר"י קניבסקי זצ"ל מסופר:

סיפר רבנו שבהיותו במוסקבה בשעת גיוסי לצבא הצאר, שרר שם קור של כשלושים מעלות מתחת לאפס, והוא חשש לשעטנז בבגדי החורף של הצבא ומיאן ללבשם, ולא הבינו את הנהגתו עד שלבסוף הוליכוהו למחסן הבגדים והניחוהו לבחור בגדי קיץ כרצונו.

דרכו של מרן הגר"י קניבסקי זצ"ל, עוד מימי נעוריו, היתה להתרחק מכל סרך שאלה או חשש הלכתי.

מסופר שבאחד הימים, בעת שלמד בישיבת נובהרדוק, שמע תלמידים מהישיבה המשוחחים ביניהם בהקשר לחששות שעטנז שהתגלו בבטנה של המעילים.

מיד בשומעו את החששות שהתעוררו, קם ללא אומר ודברים, ניגש למעילו, קרע את כל הבטנה של המעיל ושב מיד לתלמודו. (מורשת אבות)

לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו (קדושים יט-יא)

איתא בגמרא סנהדרין (קג) אמר רב חסדא אמר רב ירמיה בר אבא, ארבע כתות אינן מקבלות פני שכינה, כת חנפים, כת לצים, כת מספרי לשון-הרע, וכת שקרנים שנאמר: "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני". ובספר החינוך (מצוה  ע"ד) כתב שאין דבר נתעב ונאלח בעיני הכל כמו השקר, ומרוב מיאוסו אמר הכתוב: "מדבר שקר תרחק", מה שלא נאמר בשום מצווה או בשום מקום, ובמשנה באבות (סוף פרק א’) אמר רבן שמעון בן גמליאל: "על שלושה דברים העולם קיים על הדין על האמת ועל השלום". ללמדנו שאין קיום לאדם הפרטי ולעולם הכללי בהעדר האמת.

לצערנו הרב, היום "השקר" הנתעב והמאוס נהפך להיות נחלת הכלל, והרבה חושבים וטועים שבלעדו אינם מסוגלים להסתדר, ובפרט כאשר אדם עובד או מתעסק ראשו ורובו במסחר, ודבר זה הוא ממחריבי העולם, וכבר הזהירונו חכמינו זכרונם לברכה בגמרא שבת (נה) שכל המשקר ככופר בחותמו של השם יתברך, שחותמו "אמת", ואדם המתרגל בשקר כבר קשה לו לצאת ממנו, ומאבד אמונם של הבריות, ואפילו כשמדבר אמת לא מאמינים לו שכן אמרו חכמינו זכרונם לברכה בגמרא סנהדרין (פט).

המפרשים הקדושים מביאים מעשה, ברועה צאן חד שהיה שקרן ובדאי, והנה בור אחד החליט "להתבדח" על חשבון חבריו וצעק בקולי קולות שנכנס זאב לעדרו והזעיק עזרה, באו כולם במקלות וחרבות, ולא מצאו זאב, והוא צחק והסביר להם שרק התכוון לצחוק עימם, וכן עשה למחרת וחזר על מעשיהו כמה פעמים, עד שידעו את כונתו, ולא היו באים. והנה באחד הבקרים הגיע באמת זאב טורף גדול לעדרו, והתחיל לאכול מצאנו ובקרו, והוא התחיל להזעיק עזרה, אך שכניו שהכירו במעלליו ושקריו, לא באו וסופו שנטרף גם הוא בעצמו, וההפסד היה לו לבדו, כך הוא ענשו של בדאי.

השקר הוא גורם לריחוק ביננו לבין אבינו שבשמים. וראינו בתורה שכאשר באו המלאכים לביתו של אברהם אבינו, עליו השלום, ישבו ואכלו אצלו. והנה כאשר צחקה שרה ונשאלה מדוע צחקה? ענתה בתקיפות שלא צחקה, וכמו שכתוב: "ותכחש שרה לאמור לא צחקתי כי יראה". מיד סמיך ליה ויקומו המלאכים וכו’, והסבירו המפרשים שכיון ששיקרה שרה אמנו, עליה השלום, לא יכלו המלאכים להתעכב עוד רגע אחד בביתם, ואם במלאכים כך. בהשם תברך שהוא אמת, ושמו אמת, וחותמו אמת, על אחת כמה וכמה שאין הוא נמצא במקום שיש שם שקר. וכעין זה פירש הצדיק רבי זושא מאניפולי זכותו יגן עלינו אמן את הפסוק: "מדבר שקר תרחק" שעל ידי דבור שקר אז מתרחקים מהקדוש ברוך הוא חס וחלילה. וכיוצא בזה כתב הצדיק רבי נחמן מברסלב זכותו יגן עלינו אמן בספר המידות (ערך אמת) שכל המדבר אמת נצול מהרהורי כפירה ונצול מכל הצרות וזוכה לישועות גדולות ופרנסה ברוח וכו’.

גדולי ישראל נזהרו מאוד מהשקר, ומתולדות השקר, והקפידו אפילו בדברים קטנים שלא יראו כשקר, וכי שמספרים על הצדיק רבי רפאל מברשיד זכותו יגן עלינו אמן, שקבל מתנה מאחד מחסידיו – מנורת כסף יפה ומהודרת, גבהה עשרים אמה. אך הצדיק לא היה רוצה ליטול את המתנה בטענה שהיא גורמת גאוה. והיא גרמה לבזבוז כסף רב וכו’, אמר לו אחד מחסידיו שאלבא דאמת אין מנורה זו מכסף טהור אלא רק דמוי כסף. כששמע זאת הצדיק נבהל והזדעזע ואמר בהחלטיות: "אם כן, רואה אני שבמנורה זו יש גם גאוה וגם שקר ודבר כזה לא יכנס לביתי, ולא יעמוד על שולחני".

ראיתי בכמה ספרים סיפור נפלא על רבי שמחה זיסל זכותו יגן עלינו אמן, שהלך פעם לבקר איזה חולה, והיה רואה אותו נאנח ונאנק. גחן הצדיק ליד אזנו של החולה ואמר לו שאם צועקים מעט יותר ממה שכאוב הרי זה שקר, ומאד צריכים להזהר מהשקר שהוא שנוי ומשוקץ בעיני ה’ ואדם, ובפרט צריכים להזהר שלא ללמד את הילדים לשקר, כיון שהילדים עוקבים אחרינו ובוחנים לראות דרכינו, ואם חס ושלום נתרגל בשקר סוף דבר ינחל בנינו אחרינו מידה מגונה זו חלילה. ובגמרא סוכה (מ) הזהירונו חכמינו זכרונם לברכה שלא יאמר לבנו אקנה לך כך וכך כשאין כונתו לכך, כדי שלא ללמדו על השקר.

מצינו בגמרא יבמות (סג) שאשתו של רב היתה מצערת אותו ביותר, וכל מה שהיה מבקש לאכול היתה עושה לו להפך. כשגדל חייא בנו ראה את מעשי אמו והיה הוא  מהפך דברי אביו כדי שאמו תעשה באמת רצון אביו, אחרי כמה ימים אמר רב לבנו חייא, כמדומה שאמך השתנתה לטובה, אמר לו חייא לרב, שהוא זה שמהפך הדברים כדי שתעשה רצון אביו, אמר לו רב, שלא טוב לנהוג כך, משום "למדו לשונם דבר שקר"...דהיינו גם כשאדם משקר לצורך, צריך להזהר לא להתמיד בשקר שלא יתרגל בו חס ושלום.

הרב עזרא עטיה זכר צדיק לברכה, שהיה נוהג לתת תעודות הוראה לתלמידיו רק אם הם עמדים לפני קבלת משרה או שליחות, כדי שיחזרו על למודם בכל עת, והנה באמצע המלחמה עת ישבה הישיבה בשכונת גאולה היה אחד התלמידים צריך את התעודה לשם יציאה לחו"ל, וכשבא הרב לחתום בתעודה ראה שכתוב: "החותם פה בתוך ישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה" וחשב שאם יחתום הרי זה שקר, משום שהוא לא נמצא בעיר העתיקה. חשב שוב והחליט שעם כל הסכנות ילך לעיר העתיקה, יכנס לבנין הישיבה, יחתום ויחזור, וכך עשה, והעיקר שלא יחתום על דבר שהוא שקר חס וחלילה.

מעשה דומה ארבע לרבנו ה"חפץ חיים" שהוזמן לדרוש באיזה מקום. וכשהגיע ראה שכתוב במודעות שידרוש הגאון רבי ישראל מאיר הכהן מראדין זכר צדיק לברכה מחבר ספר משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים וכו’, הוציא הרב עט מכיסו וכתב על המודעה: "לעת עתה יצא חלק אחד עד סימן קכ"ח ובעזרת השם יתברך במשך הזמן יצא על כל אורח חיים" והסביר לתלמידיו שאם לא יכתוב זאת יש בזה משום שקר, שיחשדו בו שחיבר על כל שולחן ערוך אורח חיים.

כך נזהרו רבותינו מהשקר, גם בדברים הקטנים ביותר, ומהם עלינו ללמוד וכן לעשות (כותונת פסים)

חותמו של הקב"ה אמת ובו ברא את העולם שנאמר "בראשית ברא אלהים" סופי תיבות אמת ומי שמשנה בדיבורו מהרס יסוד העולם ואפילו אם פוגע באות קטנה כגון א’ נשאר אמת מת יוצא שהשקר מביא מיתה לעולם.

נאמר בסנהדרין לשקר אין רגלים שקר הם אותיות קרובות זו לזו (ש-ק-ר) ושהשקר עומד על רגל אחת ואינו יציב כל כך ואילו אותיות אמת יש להם התחלה  א אמצע  מ  וסוף  ת כמו שלושה עמודים במרחקים מסודרים שאז האמת מיתישבת באופן יציב כמו בנין עם יסודות יציבים.

נבאר בדרך מליצה מה ההבדל בין שקר ואמת:

שופט אחד הזהיר את העד בבית משפט: "האם אתה מבין שנשבעת לאמר את האמת וכל האמת ורק אמת?"

"כן" ענה העד.

"האם ברור לך מה יקרה אם לא תאמר את האמת"?

"כן, הצד שזימן אותי יזכה במשפט".

אמנם זה מצחיק אבל זאת כוחה של אמת כאשר אדם מכיר את האמת הוא אינו חושש מכלום כי הוא יודע ששפת אמת תיכון לעד לכן ישנם חוזרים בתשובה שזכו להתקרב לאמת ובעד כל הון שבעולם לא ימכרו אותה שנאמר טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף ואילו לפני שהתקרבו לאמת שהיא התורה הקדושה היו מוכנים למכור הכל בשביל בצע כסף.

האמת תבואר בעוד מליצה:

השופט הזהיר את אדון יוסף "האם אתה נשבע לספר את האמת, את כל האמת ושום דבר מלבד האמת"?

"אני נשבע, כבוד השופט"

"ובכן מה יש לומר להגנתך?"

"כבוד השופט, עם כל המגבלות האלה...שום דבר".

נחמד אך על הכל יביא אלוהים למשפט לכן עלינו לזכור את הפסוקים שמדברים בגנות השקר. שנאמר: מדבר שקר תירחק (שמות כג,ז) אפילו שהשקר אינו מזיק הוא תעות השם יתברך שנאמר: ושבע תועבת נפשו עינים רמות לשון שקר....יפיח כזבים עד שקר ומשלח מדנים בין אחים" (משלי ו טיז-יט) "ופי תהפוכות שנאתי".

אנשים נוהגים לשקר ולספר סיפורים לא אמיתיים כדי לעניין את החברה או כשהם רוצים להתקבל לעבודה והם משבחים את כישוריהם וניסיונותיהם בעבודה בצורה מוגזמת וכו’ לכן הם מקבלים לאט לאט אופי של תחמנים ומאבדים את התמימות.

ישנה מליצה שמספרת על יהודי שרצה להתקבל לעבודה והחל להגזים ולשבח את כישוריו ונסיון עבודתו בחברות גדולות בעבר. המראיין עבודה התרשם מראש וקיבלו מיד לעבודה בתור מנהל צוות. אחרי יומיים נכנס המנהל הגדול למראיין עבודה מכח אדם ונזף בו ובא בטענה מדוע הוא קיבל את היהודי הזה לעבודה, ליהודי אין ניסיון עבודה הכיצד הוא מתפקד בתור מנהל צוות אפילו פועל מן המנין לא הייתי נותן לו להיו. התנצל המראיין ואמר ליהודי מדוע שיקרת לי כששאלתי אותך אם יש לך ניסיון עבודה אתה אמרת שיש לך ניסיון עשיר בעבודה ומסתבר שאין לך ניסיון כלל. ענה היהודי למראין אני לא שיקרתי אותכם אתם הם שפירסמתם מודעה בעיתון דרוש איש עם דמיון מפותח לכן אני הרחקתי לכת בדמיון וסיפרתי דברים בדיוניים.

ישנה עוד מליצה: ביהודי שהלך לראיון עבודה כדי להתקבל לעבודה מנהלית. מנהל כח אדם אמר: "לתפקיד הזה אנו זקוקים לאדם אחראי".

"אני האיש שאתם מחפשים", השיב המועמד. "בעבודתי הקודמת בכל פעם שמשהו השתבש וניזוק אמרו שאני אחראי". אחרי שצחקנו הגענו למסקנה ששקר סופו להיתגלות ואין לנו דבר יותר ניפלא וחכם מין האמת. למרות שלתווך הקצר השקר יותר מבצבץ אך בתור אורח חיים ולתוצאה הסופית הוא כשל גמור.

מעשה היה באדם אחד שהיה עובר עבירות הרבה, והיה עושה תשובה והיה חוזר ועובר עבירות. וכן היה נוהג זמן מרובה. יום אחד בא אצל חכם אחד ונפל לרגליו וביקש ממנו למצוא לו איזו תקנה ללמדו הנהגה טובה שישוב בתשובה שלמה. אמר לו: תקנתך לישבע שבועה חמורה שלא תוציא דבר שקר מפיך. אמר לו אותו אדם, הלא אדוני יודע שעונותי מרובים, הן בזנות והן בגזל, ולא הנחתי עבירה של עברתי, וכיוון שעונותי מרובים כ"כ כיצד אתקן עצמי בזה שלא אדבר שקר. אמר לו החכם: אתה תעשה כפי שדברתי ותראה שלא תשוב לכסלה עוד. נשבע לו שבועה חמורה שלא לדבר שקר והלך לעסקיו.

פרעה רואה בזכרים לבדם איום צבאי, משום שדרכם של גברים להילחם, ואין דרכן של נשים להילחם. על כך יש לומר, שלו היה יודע שעתידות נשות ישראל ליטול חלק כה חשוב בגאולת ישראל, מן הסתם לא היה מורה להותירן בחיים.

המיילדות מסרבות למלא את פקודת פרעה, שהיום היינו מכנים אותה "פקודה בלתי חוקית בעליל", העומדת בניגוד למוסר הטבעי, ומחיות את הילדים. כאשר פרעה הזועם מזמן אליו ודורש מהן הסבר, הן נאלצות לשקר לו, ואומרות: כי לא כנשים המצריות העבריות, כי חיות הנה, בטרם תבוא אלהן המילדת וילדו". נשאלת השאלה – האם יש טעם לפגם בכך שהמיילדות מוציאות מפיהן דבר שקר? כיצד מתייחס המקרא ל’שקר לבן’ זה, שנועד להציל חיים ול’שקרים לבנים’ אחרים?

כתובים שונים במקרא אמנם מגנים את השקר אך מאחר שהתורה היא תורת חיים, ספרות החוק המקראית אינה כוללת הוראה גורפת להימנע משקר. הדיבר "לא תענה ברעך עד שקר" (שמ’ כ יג) מתייחס רק לתחום המשפטי – איסור מתן עדות שקר, וכך גם ההוראה "מדבר שקר תרחק" (שמ’ כג ז). ואילו הכתוב "לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו" (ויק’ יט יא) עוסק בהונאת ממון, והמשכו (פס’ יב) אוסר על שבועת שקר בשם ה’, אך לא השקר כשלעצמו. כאשר אנו עוברים לבדוק שקרים המשמשים בסיפורים המקראיים, מתברר שהמקרא מכיר בכך, שלעיתים השקר הוא הכרח לא יגונה בעבור הנוקטים אותו, בעיקר כאשר הוא משמש כנשקו של החלש. בקטגוריה זו כלולים, כמובן, שקרים שנועדו להציל חיים, כאותו שקר ששיקרו המיילדות. מעניין, שפעמים רבות מדובר בשקרים של נשים דווקא. כך, למשל, שיקרה רחאב לבני עירה והצילה את המרגלים, משום שהבינה שעתידה יריחו ליפול בידי בני ישראל. את סיועה למרגלים התנתה בהצלת נפשה ונפשות כל בני ביתה (יוה’ ב א-כא), מיכל בת שאול שיקרה לשליחי אביה, שצו להביא את דוד אל שאול, באמרה להם שדוד חולה, בעוד שלמעשה מילטה אותו קודם לכן מבעד לחלון. כך הצליחה להציל את אישה מאביה, המבקש להמיתו (שמ"א יט יא-טז). לאחר מכן שיקרה לאביה, כדי להגן על עצמה מפני זעמו (שם יז) וכן אישה מבחורים שיקרה לעבדי אבשלום, כדי להציל את חיי יהונתן ואחימעץ, מרגליו של דוד, שאותם הסתירה בבאר שבחצרה (שמ"ב יז יח-כ).

כל הנושא ונותן עם הבריות באמונה, זוכה ויושב במחיצתו של הקדוש ברוך הוא, כענין שנאמר: ,עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי, הלך בדרך תמים הוא ישרתני, ולא עוד, אלא שהקדוש ברוך הוא נותן עיניו תמיד בבעלי אמונה, כענין שנאמר (ירמיה ה ג): "ה’ עיניך הלוא לאמונה". (מעלות המדות, אמונה).

מסופר על רב ספרא, כי היה לו חפץ מסוים שרצה למכרו, ורצה אדם אחד לקנותו ממנו בשמונים מטבעות. רב ספרא ביקש עבורו מאה מטבעות, וכיון שלא השתוו במחיר, הלך לו אותו אדם. לאחר זמן הצטרך רב ספרא לכסף, והחליט בלבו, שאם יבוא עכשיו אותו אדם, ימכור לו בשמונים.

בדיוק באותו זמן הוצרך גם אותו אדם לאותו חפץ, והחליט, שגם אם ירצה רב ספרא מאה מטבעות, יתן לו. הלך לביתו של רב ספרא ואמר לו: מוכן אני לקנות החפץ במאה מטבעות, כפי שבקשת. אמר לו רב ספרא: לא אטול ממך אלא שמונים מטבעות, כיוון שכך החלטתי בליבי להוריד את המחיר, לקיים "ודובר אמת בלבבו".

לא תגנבו (קדשים יט-יא)

אזהרה לגונב ממון. אבל "לא תגנוב" שבעשרת הדברות אזהרה לגונב נפשות  (רש"י).

כפרי אחד נכנס אל בית המדרש הגדול שבוולוז’ין להתפלל בצבור. בתום  התפילה נעלם סידורו של האיש ואיננו! חיפש הכפרי בכל פינות בית המדרש אך לסידור אין זכר.

לפתע נפל מבטו של האיש על ילד קט שישב בקרבת מקום, ולמד מתוך חומש. הילד, זלמל’ה שלימים נודע כרבי שלמה זלמן מוולוז’ין, מתלמידיו המובהקים של הגאון מוילנה ישב שקט ודומם, ושלוה הזו עוררה חשד בלב הכפרי.

"אתה רואה את הילד הזה?" לחש הכפרי באזני אחד הזקנים מבאי בית המדרש. "הוא נראה חשוד בעיני. בודאי הוא שגנב את סדורי".

הזקן, שהכיר את זלמל’ה הקטן כילד שנועד לגדולות, קימט מצחו בזעף ונזף בכפרי: "ש...ש...הילד הזה הנו ילד פלאים, שעליו גאותנו וממנו תקותנו, ואתה חושד בו שעבר על ’לא תגנוב’?! חלילה לך לחשוד בו!"

בטרם הספיק הכפרי להגיב, פלח את חלל בית המדרש קול ילדותי צלול: "אילו אמנם גנבתי את סידורו של האיש, גם אז לא הייתי עובר על ’לא תגנוב’!"

בינתיים נקבצו ובאו למקום כל המתפללים, והם זקפו גבותיהם בפליאה. למה כוונתו של זלמל’ה  הקטן? כיצד יתכן לקחת סידור של הזולת בלי לעבור על איסור גנבה?

עודם משתאים, ושוב נשמע קולו של הילד: "איסור גנבה נזכר בתורה: בעשרת הדברות שם נאמר ’לא תגנב’, ובפרשת קדושים שבחומש ויקרא, שם כתוב ’לא תגנבו’. ומפרש רש"י, שבפעם הראשונה כוונת הפסוק לגונב נפשות, ואילו בפעם השניה הכוונה היא לגונב ממון. ואם כך, בגנבת ספר או כל חפץ אחר", סיים הילד, "עוברים על ’לא תגנבו’ ולא על ’לא תגנוב’"...(מעשיהם של צדיקים)

לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר (ויקרא יט -יג)

רבי אברהם גלאנטי, מגדולי חכמי צפת, בא לפני האריז"ל לבקש תיקון לנפשו. תחילה לא רצה האר"י להעתר לו, באמרו: מי אני כי אתן תיקון לכבוד תורתו?! ברם, ר’ אברהם הפציר בו. נסתכל האריז"ל במצחו ואמר: רואה אני שרשום במצחו שמץ עוון גזל. נדהם ר’ אברהם, הלך לביתו אבל ועצוב. פשט את בגדיו, לבש שק ואפר, ישב על הארץ ונתן קולו בבכי והחל לפשפש במעשיו.

היה לו לר’ אברהם בית מלאכה לאריגה ולטוויה. מיד קיבץ את כל הפועלים, וביקש מהם לעשות עמו חשבון כמה הוא חייב להם. אמרו לו כולם כאחד, שכל המעות שקיבלו ממנו עד כה שורה בהם הברכה, כך שלא היו מחשבים את המעות שנתן להם. אמר ר’ אברהם: אכן נודע הדבר, זהו מכשול הגזל שיש בידי, כי לקחתם שכרכם בלא סדר וחשבון, לכן מעתה אם תקבלו עליכם לדקדק עמי בחשבון אפילו בשווה פרוטה מה טוב, ואם לאו לכו לשלום איני רוצה להיכנס לגהינום בגלל בית מלאכה זה.

המשיך ר’ אברהם: ועתה עלי לתקן מה שעבר, הנה אשים כסף לפניכם, וכל אחד יטול כמה שרוצה, ואחר כך יאמר בלב שלם: "קבלתי כל מה שחייב לי בעל הבית, ואם חייב לי יותר, הריני מוחל לו במחילה גמורה". מיד מחלו לו הפועלים, ואף אחד מהם לא נטל אף פרוטה מן המעות שהיו מונחות על הקרקע. חוץ מאשה זקנה שכפפה עצמה לארץ ונטלה שתי פרוטות.

עתה גילה לו האריז"ל: בגלל אותה אשה שהיתה אורגת מומחית, והיה מגיע לה יותר שכר, ולקחה בשוה כשאר הפועלים, לכן דקדקו עמו משמים, כי לא הגון היה מה שעשה. אולם עתה שתיקן משגה זה כבר נמחה שמץ הגזל שהיה רשום במצחו.

מכאן נלמד לקח, אם בגלל דבר זה נרשם במצחו של אותו חסיד וקדוש עוון גזל, על אחת כמה וכמה מי שגוזל את חברו ממש או מרמהו, בודאי במצחו עוונות רבים וידוע שבעבור גזל יורדת הנשמה בגילגול. (מורשת אבות).

כששהה רבי ישראל מסלנט בורשה ביקר את האדמו"ר בעל חדושי הרי"מ. כבוד גדול חלק האדמו"ר למחולל תנועת המוסר, ובתום הביקור ליוה את האורח עד הרחוב.

עד מהרה עשתה לה השמועה על בואו של האורח הגדול כנפים בין חסידי האדמו"ר. וכשפנה רבי ישראל אל בית הכנסת הסמוך, להתפלל מנחה, המה המקום מחסידים שבאו לקבל את פניו.

עקבו החסידים אחר הרב המתפלל, ומה רבה היתה פליאתם – ואכזבתם! בראותם כי רבי ישראל מקצר בתפילתו כאחד מפשוטי העם, ואינו מאריך בתפילה כדרך גדולי ישראל.

משסיים את התפילה, חש רבי ישראל בתמיהה העומדת בחלל בית הכנסת, והוא הסביר לחסידים: "ראיתי כי בגללי בטלים אנשים כה רבים ממלאכתם: עזב החייט את מחטו, הסנדלר את מרצעו, הנפח את מפוחו, עזבו הכל את עבודתם ובאו לראותני. נמצא, שאם אאריך בתפילתי אגרום הפסד ממון לישראל"... (מעשיהם של צדיקים).

אבא חלקיה  לא הפסיק באמצע עבודתו אפילו להשיב שלום לאנשים אחרים, פן יקפיד המעביד על הפסד זמן בעבודתו (תענית כ"ג).

רבי אלעזר בן צדוק ואבא שאול הקפידו אפילו על מיצוי מידות (השמן המובלע בדפנות הכלים בחנותם, שם מכרו ללקוחות) ונדבו סכום מסוים לבית המקדש כדי שלא ייהנו לעצמם מן הגזל. (תוספתא ביצה ג’ ה’).

רבי חנינא בן דוסא, מהיכן היו לו עזים? מעשה ששמר אבידה (תרנגולת), מכר התרנגולות כשהרבו להטיל ביצים, וקנה עז. וכאשר גם אלו התרבו ונעשו עדרים עדרים  - חזר האיש שאבד שם התרנגולת הראשונה, רבי חנינא בן דוסא החזיר לו כל עדרי העזים, באומרו שהוא רק "שומר" עבור בעל האבדה. (תענית כ"ה).

חמורו של רבי חנינא היה נזהר מלאכול תבן שאינו שלו. בהמתן של צדיקים נהגו חסידות כמותם (אבות דרבי נתן ח)

רבי חנינא מכר דבש של דבורים, ובטעות החליף ומסר לקונה דבש של תמרים, ואע"פ שאחר כך מחלו לו, נתן את ההפרש במחיר לטובת בית המדרש (ירושלמי פאה, ז’ סוף הלכה ג’)

ר"א בן פדת לא רצה לקבל מתנות אפילו מבית הנשיא, מפני – "שונא מתנות יחיה" (מגילה כ"ח).

רבי שמעון בן שטח, קנה חמור מגוי ומצא מרגלית טמונה בכיס האוכף אשר בעל החמור לא ידע ממנו. ר"ש החזיר את האבידה לגוי, למרות שהוא פטור, כי רצה לקדש שם שמים. (ירושלמי ב"מ ב).

רב ספרא היה באמצע תפילה ובא גוי והפציר בו למכור איזה חפץ. כל לפעם שאמר מחיר, רב ספרא לא ענה כי היה באמצע שמונה עשרה, והגוי הכפיל המחיר כמה וכמה פעמים. לבסוף אמר לו רב ספרא קח לך במחיר הראשון שאמרת, כאשר בלבלת תפילתי בצעקותיך תוך אזני, כבר החלטתי אז למכור לך באותו מחיר, וכעת אין לי רשות לבקש ממך יותר (מכות כד).

אביו של שמואל נהג חסידות והחזיר אבידות אפילו לאחרי 12 חודש ואחרי ייאוש גמור (ב"מ כד).

יש לפעמים אנשים שנתפסים לכל מיני חומרות ודברים קטנים ואת העיקר הם שוכחים. ובענין זה ראיתי מאמר של הרב שמואל מוהליבר זצ"ל שכתב כך: יש הרבה  אנשים מדקדקים לפני חג הפסח, רצים פה ושם ושואלים שאלות רבות בענין חמץ והגעלת כלים וכדומה. אבל לא חוששים על הגעלת הגוף מגזל ודאי, שלכלכנו את כפינו מגניבה ואונאה ורכילות והלבנת פנים ושנאת חינם וקנאה וכעס וגאווה ועוד. וכן מראש השנה ועד יום הכיפורים מדקדקים בהרבה מצוות. מי לא הולך לתשליך ומי לא אומר שם את הבקשות של המקובל הרב חיד"א זצוק"ל. ומי לא מנער את שולי בגדיו בכל לבבו ומשליך ברגע אחד את כל חטאיו. אבל מי זוכר ברגע זה להשליך ולנער גם מביתו וחנותו את המשקלות והאיפות שאינן מדוייקות? או מי יתבונן אולי צריך לסלק את חובותיו או להשיב הגזילה אשר גזל? ומה יועילו לו הוידוי והכוונות וניעור שולי הבגד ושאר הפעולות אם לא יתקן את אשר עיוות? כולם קמים בערב כיפור למצוות כפרות וטבילה במקוה ול"ט מלקות, אבל מה תועיל לו שחיטת העופות הבלתי אשמים לכפר על מעלו, אם לבבו לא נשבר בקרבו? ומה יועילו לו כל נחלי קדומים אם הוא טובל בהם ושרץ בידו? ומה יועילו לו כל המלקויות, אם לא יעזב דרכו הרעה? יהי רצון שה’ יתברך יתן לנו דעת וחכמה ובינה שנבין באיזו צורה לחזור בתשובה אמיתית. (מעשה אבות).

דבר החסידות – פרשת קדושים

ב"ה 

דבר החסידות – פרשת קדושים

 

שלשה עצות להיות 'משיח'...

 

סיפר הרה"ח הרב שבתי סלבטיצקי, שליח הרבי לאנטוורפן:

בצעירותי הסתובב בארץ יהודי צרפתי, שהיה קצת מעורער בנפשו, ובידו החזיק תמיד קלסר עב כרס, שבו היו כל ההוכחות והמסמכים המוכיחים שהוא הינו המשיח!

השמועות אמרו שהוא נכנס לגר"ח קנייבסקי שליט"א והכריז שהוא המשיח. שאל אותו הרב: אם משיח אתה – בטח יש לך קשר עם אליהו הנביא. אם כן אולי תוכל לפתור לנו סוף סוף את ה'תיקו'ים הרבים שבגמרא...

ואז, יום אחד הוא הגיע לארצות הברית והחליט להיכנס לרבי מליובאוויטש. הרבי קיבל אותו בחביבות, והוא כדרכו הוציא את הקלסר והחל להרצות על כך שהוא משיח.

-         הרבי פנה אליו בשאלה: האם אתה מניח תפילין?

-         לא, ענה האיש.

-         אם תתחיל להניח תפילין יום יום, או אז תוכל להיות משיח – אמר הרבי.

-         לא.

-         אם תתחיל להניח תפילין, לשמור שבת וכשרות – אז אתה בדרך להיות משיח. לאחר תקופה שתתמיד בזה תבוא אלי ואדריך אותך כיצד להמשיך...

(מדבריו בהתוועדות-אחדות לכל תלמידי התמימים באה"ק, לע"נ השליח הרב בנימין ב"ר מני מנחם מענדל וולף, שליח הרבי בהנובר, שהתקיימה אמש, דרך אמצעים טכנולוגיים)

 

~~~

מוקדש לזכות הת' הנעלה שניאור זלמן בן חמוטל שיחי', עיה"ק צפת ת"ו לרפואה שלמה וקרובה

שלשה שלבים להיות קדוש

שלושת הציוויים הראשונים בפרשת קדושים הם: א) "קדושים תהיו". ב) "איש אמו ואביו תיראו". ג) "את שבתותי תשמורו".

מה הקשר בין שתי מצוות אלו: כיבוד אב ואם ושבת, לציווי "קדושים תהיו"?

אלא:

המשמעות של "קדושים" כאן היא: מובדלים, כנאמר בסוף הפרשה "והייתם לי קדושים וגו' ואבדיל אתכם מן העמים".

הבדלה בין ישראל לעמים נדרשת בדברים כאלה שבחיצוניותם הם שווים: אכילה ושתיה, מסחר וכו'. שכן ענייני תורה ומצוות מלכתחילה לא נתנו לאומות כנאמר (תהילים קמז, יט-כ) "מגיד דבריו ליעקב גו' לא עשה כן לכל גוי גו'"!

כיצד יכול יהודי להישאר קדוש ומובדל כאשר הוא נמצא בענייני עוה"ז ובזמן של חושך כפול ומכופל? על כך אומרת התורה "כי קדוש אני", כי יהודי קשור עם הקב"ה וממילא "יכול כמוני" – בניחותא! (מאור עינים על התורה).

באה התורה ומוסיפה ענין שני: איש אמו ואביו תיראו 

תכליתו של יהודי היא לא רק להיות קדוש לבדו, אלא כפי שנאמר ביהודי הראשון, אברהם אבינו: "אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו גו'" – יש להחדיר גם בילדים שהם שונים מכל העולם. והסדר בכתוב הוא "אמו ואביו", האֵֵם קודמת מכיון שהיא "עקרת הבית" ועיקר החינוך נתון בידה.

אבל איך אפשר להשפיע על הילדים – וגם על האדם עצמו – את ה"ונפלינו אני ועמך" (תשא לג, טז)?

– על כך בא הציווי השלישי: "את שבתותי תשמורו" – השבת היא אות בינינו לבין הקב"ה והיא מציינת את האמונה שהקב"ה בורא העולם ומנהיגו.

ובכך אנחנו שונים מגויי הארץ, שהם אומרים "עזב ה' את הארץ – ביד כוכבים ומזלות", ואילו בני ישראל קשורים לקב"ה שלמעלה מהטבע, כנאמר (ירמי' י, ב) "מאותות השמים אל תחתו – יחתו הגוים מהמה". והרי זה היתרון של השבת על ששת ימי החול, שבפרשת הבריאה נאמר רק שם אלקים, שהוא בגימטריא "הטבע" (פרד"ס שער יב פ"ב), אבל השבת – שבת להוי'ה, היה הוה ויהיה כאחד, שלמעלה מהטבע.

ובהמשך הדברים נאמר: "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו" – "סמך שבת למקדש": ע"י שבתותי תשמורו בא האדם לידי כך שכל ענייניו יהוו משכן ומקדש לו יתברך.

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק א, קדושים (עמ' 254 ואילך, ובמתורגם ללה"ק עמ' 233 ואילך). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" ויקרא (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' רסח-ט.