פרת אחרי מות - אריה קרן
- פרטים
- קטגוריה: פרשת אחרי מות
- פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:19
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 1318
ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה' (אחרי מות י ח- ה)
כתוב בגמרא (סנהדרין נט ע"א) אמר רבי יוחנן עובד כוכבים שעוסק בתורה חייב מיתה, שנאמר "תורה ציוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (דברים וזאת הברכה לג, ד) "לנו מורשה" ולא להם. שואלת הגמרא. מדוע איסור לימוד תורה בגוי אינו כלול בשבע מצוות בני נח? מתרצת הגמרא: מי שדורש "מורשה" מלשון ירושה לנו, כלול איסור לימוד תורה לנכרי בתוך גזל. ומי שדורש "מורשה" מלשון מאורסה, דינו כנערה המאורסה בסקילה, שואלת הגמרא היה רבי מאיר אומר מנין שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול? שנאמר "ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה'" (ויקרא, אחרי מות יח, ה) כהנים לויים וישראלים לא נאמר, אלא "האדם" הא למדת, שאפילו עוסק כוכבים ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול. מתרצת הגמרא רבי מאיר מתכוון על לימוד שבע מצוות בני נח, להיות בקיאין בהם, ע"כ (רש"י שם מביא שרבי מאיר אינו סובר כרבי שמעון בר יוחאי הדורש שרק בני ישראל קרואין "אדם" ואין עובדי כוכבים קרוים אדם הסבר לסברא זו אפשר למצוא בספר אור חדש ע"מ 11).
עוד מצינו בגמרא (בבא קמא לח ע"א) אמר רב יוסף "עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים" (חבקוק ג ו) מה ראה? ראה שבע מצוות שקיבלו עליהם בני נח ולא קיימום, עמד והתירן. שואלת הגמרא וכי שכר מגיע להם על כך? אם כן מצינו חוטא נשכר? אמר מר בריה דרבינא לומר, שאפילו מקיימים אותן אין מקבלין עליהן שכר. שואלת הגמרא וכי אינם מקבלים עליהם שכר?! והתניא, רבי מאיר אומר מנין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול? תלמוד לומר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (יקרא, אחרי מות יח, ה) כהנים ולויים וישראלים לא נאמר, אל "האדם", הא למדת, שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול. אמרי אין מקבלים עליהן שכר כמצווה ועושה, אלא כמי שאינו מצווה ועושה, דאמר רבי חנינא גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה, ע"כ.
בשני מאמרי הגמרא דלעיל מביאים בתור שאלה את דעת רבי מאיר שנכרי העוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול. ולאחר התירוצים, המסקנה היא, מה שלנכרי מותר ללמוד הם רק שבע מצוות בני נח, וגם על זה הוא מקבל שכר של אינו מצווה ועושה. אבל אם הנכרי לומד שאר דברים, הוא מתחייב מיתה. ננסה להבין מדוע ישנו איסור כה חמור שלנכרי אסור ללמוד תורה, עד כדי כך שמתחייב במיתה? מדוע לא ייחשב לו כלימוד כל מקצוע אחר שלא מחייבו בשינוי התנהגותו כנכרי? או אולי אפילו שיקבל שכר כמי שאינו מצווה ועושה?
אך אמרו חז"ל (סוטה כ ע"א במשנה) רבי אליעזר אומר כל המלמד בתו תורה מלמדה תיפלות. והגמרא (שם כא ע"ב) שואלת וכי עולה על דעתך תפילות ממש? אלא מתרצת הגמרא כאילו מלמדה תיפלות. אמר רבי אהבו מאי טעמא דרבי אליעזר? דכתיב "אני חכמה שכנתי ערמה" (משלי ח יב) כיוון שנכנסה חכמה באדם, נכנסה עמו ערמומיות, ע"כ (רש"י לימוד תורה לבת עלול להביאה למכשול, שמתוך הלימוד מבינה ערמומיות ועושה דברים בהצנע).
ועוד מובא בגמרא (יומא עב ע"ב) אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מאי דכתיב "למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין" (משלי יז טז) אוי להם לשונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בתורה. מכריז רבי ינאי חבל על דלית ליה דרתא (חצר) ותרעא (שער) לדרתיה עביד (רשי"י שהתורה אינה לא שער ליכנס בה ליראת שמים, לכן צריך שתקדים לו יראת שמים). אמר רבי יהושע בן לוי מאי דכתיב "וזאת התורה אשר שם משה" (דברים, ואתחנן ד מד)? זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה ע"כ.
לפי הגמרא ביומא,אותה התורה, לאחד זהו סם חיים ולשני סם מיתה מדוע? אלא כי מי שלומד תורה על מנת לקיימה וכפתח ליראת שמים, בשבילו התורה סם חיים. מה שאין כן מי שלומד אותה רק על מנת להוסיף דעת ולא על מנת לקיים, אזי התורה מוסיפה בו תחכום וערמומיות, וזה מביאו לידי דברים שליליים.
אמנם גם מי שלומד תורה על מנת לקיים ולקבל יראת שמים נכנס בו ערמומיות, אך מכיון שמקיים את המצוות כמי שמצווה ועושה, ומוכן לקבל את כל מצוות התורה, כולל את הגבלותיה ודרכיה, ממילא לא יגיע לרמאות להונאה ולניצול הערמומיות לרעה שלא על פי דין תורה. אבל מי שלומד תורה רק על מנת לדעת, מבלי להתחייב לקיים מצוות התורה ולקבל עול מלכות שמים, אזי הוא יותר קרוב מאחרים להיכשל בערמומיות, וזה נהפך לו לסם מוות.
לפיכך נכרי, מכיון שאינו מצווה לקיים מצוות התורה, אם ילמד תורה תכנס בו ערמומיות ואין מה שיגביל את יצרו. כי עצם לימוד תורה אצלו (חוץ משבע מצוות בני נח האמורים לעיל) גורם לשלילה, כי אין לו שום מניעה והגבלה של מצוות התורה, לכן נכרי שלומד תורה חייב מיתה. (אור חדש).
את מישפטי אשר יעשה אותם האדם חי בהם (אחרי מות יח-ה)
לעולם הבא, שאם תאמר בעולם הזה הלא סופו הוא מת לכן הכוונה לעולם הבא (רש"י).
סיפר פעם החפץ חיים שבעיירה זלווה, פלך גרודנא, היה מתקיים יריד שנתי גדול שהיה נמשך ארבעה שבועות תמימים, כל תושבי העיירה היו מצפים בכליון עיניים במשך השנה ליריד, שכן בהשכירם כל פינה ובקחתם מחיר טוב תמורת כל חדר, היו מרויחים כדי להתקיים במשך כל השנה.
תושבי זלווה היו נעשים עייפים ויגעים במשך תקופה זו. ללא מזון ושינה כראוי היו עסוקים תמיד בעבודתם לספק צרכי המשתכנים אצלם, ולשם כך היו אף שוכרים אנשים שיעזרו להם בעבודה זו.
ה"חפץ חיים" שאף הוא עשה פעם בזלווה בתקופת היריד, שמע פעם יהודי יגע שעבד אצל בעל בית קורא "מתי אזכה כבר שהיריד יגיע לקיצו, נפשי כבר שואפת למנוחה!"
בעל הבית בשומעו את דברי הפועל גער בו "אי לך שוטה! מה זאת תדבר? הלוואי וימשך היריד זמן יותר ממושך. אמנם אתה עייף עתה, אולם ברווחים אוכל לחיות לאחר מכן במנוחה ולהנות במשך שנה שלמה!"
עשו דברי האחרון רושם עמוק על ה"חפץ חיים" והיה חוזר עליהם ומוסיף "כדי לו ליהודי שיתעייף, לא יאכל ולא ישן כהוגן. ויגור במסדרון במשך כל תקופת היריד, כדי שברווחים הגבוהים יחיה לאחר מכן ברווחה! יתר על כן, איננו מרגיש כלל עיפות והנהו מרוצה לקבל באהבה את כל אי הנוחות ביודעו שדוקא זה יביא לו את הרווחה!
מה מאושר היה האדם, אלמלי היה מתאר לעצמו שהעולם הזה הוא פרוזדור לטרקלין, יריד קצר. ששומה על האדם לצבור בתקופה זו אמצעים להתפרנס בהם מבחינה רוחנית בעולם הבא, וממילא לא ירגיש שום צער באי נוחות כלשהי"... (מורשת אבות).
משל נאה אמר רבי יוסף לייב בלוך על מאמר חז"ל "מרגלא בפומיה דרב, העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא שיחה ולא קנאה ולא תחרות ולא משא ומתן ולא פריה ורביה אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה" (ברכות יז).
פעם אחת התכונן אדם לנסוע לאמריקה, ובימים ההם ארכה נסיעה כזו כמה חדשים באניה, ומכיוון שאי אפשר לעשות דרך כה ארוכה ברצף אחד, היתה האניה נעצרת בצרפת ושם נחו שבועיים ימים, מצטידיים באוכל שיספיק להמשך הדרך, ואז היום חוזרים ומפליגים.
ידע האיש שהוא נוסע לאמריקה לזמן רב ובדרך ישהה בצרפת שבועים. כדי להסתדר באמריקה, צריכים לדעת אנגלית, אבל גם כדי להיות שבועים בצרפת צריכים לדעת צרפתית. אך מכיון שתחילה יהיה בצרפת, החליט להקדים ללמוד צרפתית. בינתיים עבר הזמן, הספיק רק ללמוד צרפתית, אבל אנגלית כבר לא הספיק ללמוד, הגיעה האניה לצרפת, ירד ממנה, והוא נהנה מכל רגע. ידיעת השפה הצרפתית ברהיטות סייעה לו והוא הסתדר בצורה הטובה ביותר. אחרי שבועים חזר לאניה והמשיכו בדרך לאמריקה.
עתה הגיעו לאמריקה והוא ניסה גם שם לדבר צרפתית, אבל אף אחד לא הבין אותו והוא לא הבין גם מה שדיברו אליו. אמרו לו אנשים: שוטה שבעולם! ידעת שתשהה בצרפת רק שבועיים ימים ואת שארית חייך אתה בא לבלות באמריקה הלכת ולמדת צרפתית במקום שתלמד את השפה האנגלית, שאליה אתה זקוק כל החיים.
והן זה הנמשל סיים רבי יוסף לייב "מרגלא בפומיה דרב", רב היה אומר, בן אדם, אתה בא לעולם הזה לשבעים שנה, אבל בעיקר תהיה בעולם הנצח, ושם אין מדברים בשפה הזו של קנאה ושנאה ותחרות, אכילה ושתיה. אבל מה עושים אנשים? לומדים את השפה של עולם הזה ושוכחים שבעולם הנצח אין לה שום מקום, כי שם אין לא אכילה ולא שתיה ולא קנאה ולא תחרות. אלא מה היא השפה שם? "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה". ואזי באים אל האדם בתביעה ושואלים אותו למה לא למדת איך להנות מזיו השכינה, שזה העיקר?!
ושמרתם את חקתי ואת משפטי (אחרי מות יח-ה)
חוקותי כלומר כמה חוקות בלשון רבים תורה שבכתב ותושב"ע.
כמה צריך להזהר ממינים ואפיקורסים למיניהם שמפקפקים בתושב"ע ואין לנו אלא את רבותנו שידעו מה להשיב לאפיקורס בדרכי נועם ,החכמים הם אור לרגלנו ונביא מעשה:
אי אפשר היום להעלות על הדעת כיצד היה נראה עם ישראל, לולי העמיד לנו הקב"ה את מרן החת"ם סופר זצ"ל כמנהיג לאותו דור. הוא האיש הראשון בדורו שהרגיש והבחין בסכנת הריפורמה, כאשר ראשוני הקוצים שלה כבר החלו לצמוח בהמבורג ובברלין. הוא האיש אשר קידש מלחמת חרמה, נגד התיקונים הקטנים ביותר שרצו הללו להנהיג בבתי הכנסת שלהם. הוא לא היה מוכן לשמוע על שום פשרה או וויתור למען השלום - כפי שדרשו אחרים - אפילו לא וויתור על קוצו של יו"ד ממנהג ישראל הקלוש ביותר אשר אף הוא - דין והא.
ואלו המחפשים דרך כיצד לשמור על שלום הקהילות תוך דו קיום עם מבקשי התיקונים, אינם מרגישים שדרך המתקנים מובילה להתבוללות ואפילו להמרת דת, חלילה. בעמדה תקיפה זו נקט כל שנותיו ללא פחד מאיש ומבלי לשים לב לרדיפות שרדפוהו. הוא ידע שאת מלחמת ה' הוא לוחם, וככל שתהיה תקיפה יותר כן ירווח לעם ישראל בעתיד.
היום מודים כולם, שהצדק היה עמו. היום יעלו על נס גם אלו שאינם שומרי תורה, את ראייתו החדה שהרחיקה לראות את תוצאותיה המרות של הריפורמה. "ראייה" זו הינה, בעצם חוש הריח שהקב"ה מעניק למנהיגי כל דור, למען יוכלו לנווט כראוי את ספינת עם ישראל בסערות התקופה. ובאמת היום, מאה ושבעים שנה אחרי המלחמה הגדולה שניהל החת"ס נגד משה מנדלסון, אברהם גייגר, אהרון חורין ואחרים מבין מנהיגי הריפורמה, לא נשאר מצאצאיהם בתחום עם ישראל. כולם התבוללו והשתמדו ואף אבד זכרם.
גם תוך כדי המלחמה הכבדה הזאת שניהל, שמר החת"ס על כללים והמצביעים על גדלותו, רוחב דעתו ומידותיו התרומיות.
כך נלחמים כאשר זו מלחמת ה', כפי שכתב באחד ממכתביו: "ואמנם נזהרתי מאד שלא ללחום עם שום אדם ולא הזכרתי שום אדם באגרות שלי כלל ואל יראה הקורא החוצה שום התגרות אדם באדם, כי אם - האמת לוחמת עם השקר". כלומר, גם את המלחמה נגד סכת הריפורמה, לא הפך החת"ס ח"ו למלחמת אישית...
אם תרצו לומר, גם נקודה זו היא מסודות הצלחתו וכפי שהיה מרגליה בפומיה: "מידה אחת תדביר את אויבי תחתי והיא כי מעולם לא נצחתי אדם וע"י זה מעולם לא נצחני אדם. מידת הנצחון (ההתנצחות) רחוקה היא ממני". (מורשת אבות).
ושמרתם את משמרתי (אחרי מות יח-ל)
מפסוק זה נלמדת חשיבות עשיית סייג וגדר לבל יכשל האדם בעבירה עצמה. החפץ חיים היה מחשיב את השתיקה כגדר של הדיבור וכדרך המנעות מדיבורים אסורים.
בספר "דרכיו, נימוקיו ושיחותיו של החפץ חיים" מספר בנו של החפץ חיים את הדברים הבאים: בזכרוני, כי בתחילת שנת תרמ"ז באתי לבית אבי לחג הסוכות ומצאתי אורח בבית אבי, איש בחצי ימיו, תואר פניו כבן תורה וירא אלקים. ומר אבא השתעשע עמו בדברי תורה ויראה, וחגג עמנו כל החג. אמנם כל מנהגי האיש היו לי כחידה סתומה, כי הרגשתי בו שאינו מדבר. ואם כי מר אבי שח עמו בעיני מוסר ואהבת תורה, אמנם היה רק כמנענע בראשו להסכמה, אבל לא יצא הגה מפיו. ואמרתי אולי מקרהע הוא, פומא הוא דכאיב ליה. ובאמת למחרת דיבר עם מר אבא ונשא ונתן בכל הענינים. אבל ביום השלישי שוב הפסיק לדבר. וכה דיבר לסירוגין כל ימי החג.
ובאשר נערות היתה בי, צחקתי עליו לפני אבי וחשבתי אותו לחסר דעה, אמנם מר אבי מיחה בי ואמר לי במשל:
בעירות הקטנות יש לכל בעל בית גן ירק סמוך לביתו ומגודר בהוצא ודפנא (מיני שיחים). כאשר הגדר אינה גבוהה קופצות לשם עיזים ומכלות את הירקות ודורסות על הערוגות. אז מגרשים אותן ומגיביהם מעט את הגדר. אמנם עדיין נותר מקום לעיזים להכנס דרך הפתח שבכניסה לגינה. לפעמים שוכחים בני הבית לנעול את השער ואז נכנסות העזים ומכלות את הגינה ואז בעל הגינה צועק על אנשי ביצתו על אשר לא נזהרו לנעול את דלת הגינה. וכך עוברים ימים של צעקות ומריבות. אמנם יותר גרוע מכל אלה הוא שלפעמים נכנסים חזירים דרך הפתח הפתוח. והחזירים מכלים את הגינה לגמרי, באשר החזיר נובר בחוטמו ועוקר את הצמחים מן השורש. מה עושה בעל הגינה? גודר את הפתח ומטפס כדי להיכנס ולצאת מעל הגדר. ואם כי עמל גדול הוא לטפס מעל הגדר, מכל מקום מה יעשה, הלא הירקות דרושים לו למחית בני ביתו. ואם לא יעשה אמצעים אלו, לא ישאר לו מאומה בגינתו.
הנמשל הוא לעניין חטאי הלשון. אם רואה אדם שנכשל פעם אחר פעם בלשונו בדברי ליצנות ולשון הרע הוא עושה לעצמו סייגים. אך גם זה אינו מועיל לו. מה יעשה איש אשר יראת אלקים נגד עיניו? חוסם פיו לגמרי, וממילא לא יכשל. ואם כי עבודה קשה היא להשתמש ברמיזות ולהיות לשחוק בעיני אחרים, אבל מה לא יעשה האיש הנלבב וירא החטא. ומוטב להתבייש בעולם הזה ולא להתבייש בעולם הבא. עד כאן דברי אבי.
בשנים שלאחר מכן נודע לי שאיש זה בא להתייעץ עם אבי על הקמת ישיבה, ובאמת יסד אחר כך ישיבה גדולה מפורסמת והוא היה מנהלה. והאיש היה ירא ה' מפורסם וגם חכם בהוויות העולם. זכרונו לברכה כי נפטר לפני כמה שנים בארץ הקודש (מורשת אבות).
רבנו ה"חפץ חיים" כותב באריכות בספרו את חומר העון של לשון הרע, שפעמים רק על ידי עקימת אף או קריצת עין אפשר להרוג בן אדם, וכמו שנאמר: "כי באפם עקרו שור" הוא יוסף הצדיק, שעליו נאמר: "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו".
מעשה מזעזע היה בארצות הברית באיזה תלמיד שהיה בביתו של הגאון מפוסקי הדור, רבי משה פינשטיין זכר צדיק לברכה, בארוחת בוקר, והנה על שולחנו של הגאון היו שני קנקנים עם שתי שקיות חלב, של שתי חברות שונות בהכשרים מדורים, והתלמיד היקר שלנו ראה את הגאון הנ"ל מושיט ידו לאיזו שקית, והחזירה למקומה, ולקח את השקית השניה, מיד הסיק אותו בחור שהרב סומך על החברה השניה, ולא על הראשונה, וחשב שיש "מצוה" לפרסם את הדברים לתועלת הרבים.
הלך לישיבה והתחיל לספר, וכן עשה בעוד ישיבות עד שלאט לאט החברה השניה עמדה לפני פשיטת רגל, החליטה הנהלת המפעל ללכת לבית הרב לשאול איזה דופי מצא בחברתם, שפסל אותה. עלו ובאו לביתו, וכששמע הרב את דבריהם נבהל, קם והלך למקרר, והביא להם חלב של חברתם, באומרו שרק הבוקר שתה חלב שלהם, וכן כמעט בכל בוקר וערב, ואינו מבין מי המציא זאת.
ישב, חשב ונזכר, באותו מעשה וסיפר להם על חשדו בבחור שהיה אצלו, אך פשוט כשאחז בשקית החלב של אותה חברה, היא היתה ריקה, ולכן לקח את השקית השניה, ורק ההבנה של אותו בחור גרמה לכל הצער, והשם הרע על אותה חברה.
כמה עלינו להזהר בלשון הרע, שלא לדבר רע על שום יהודי, והזהירונו חכמינו זכרונם לברכה, שהמדבר רע על יהודי, הוא כמוציא לעז על התפילין של הקדוש ברוך הוא, שכתוב בהם: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (עין בגמרא ברכות ו) וזוהי סיבת הצלת עם ישראל ממצרים, והיא מפתח הגאולה העתידה. (כותונת פסים).