חומש ויקרא
פרשת אחרי מות - חלק א - הרב אריה קרן
- פרטים
- קטגוריה: פרשת אחרי מות
- פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:28
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 556
אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה’ וימותו (אחרי מות טז-א)
לכאורה הרי ידוע שאין בית דין של מעלה מענישים פחות מבן עשרים שנה, ואם כן איך נענשו בני אהרן שהיו עדיין לפני עשרים, ואפשר לומר שאם האדם קרוב ביותר אצל הקב"ה אז מענישים אפילו פחות מבן עשרים שנה, וזהו שאמר בקרבתם לפני ה’ וימותו, מכיון שהיו קרובים מאוד להקב"ה לכן מתו, וכמו שאמרו על הפסוק וסביביו נשערה מאד שהקב"ה מדקדק עם חסידיו אפילו כחוט השערה, וכמו שראינו שאמר משה לאהרן על הפסוק (ויקרא י"ג) בקרובי אקדש, שאמר לו משה לאהרן אהרן אחי ידעתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך, הובא ברש"י מתורת כהנים, ולכן מכיון שהיו במדרגה כה גבוהה בקרבתם לפני ה’ ולכן מתו אפילו שהיו פחות מבן
עשרים שנה, כי היו במדרגות עליונות כמשה ואהרן כמו שאומר הפיוט ליום הכיפורים נדב
ואביהוא כמשה ואהרון נשקלו. (וידבר יוסף)
פטירת נדב ואביהוא בני אהרן היה בחודש ניסן ומדוע אנו קוראים זאת ביום כיפור?
אלא כתוב שלפעמים בחורים צעירים מתים בעוון הדור. הקב"ה לוקח אותם בגיל צעיר כדי שהציבור יורידו דמעות ויחזרו בתשובה. וכתוב שקשה מיתת צדיקים לפני הקב"ה כחורבן בית המקדש. ועוד כתוב שהמוריד דמעות על פטירת צדיק הקב"ה מונה את הדמעות וגונז אותם באוצרותיו. ומדוע הקב"ה בעצמו עושה זאת ולא המלאכים? אלא רק הקב"ה יודע את האמת מדוע אדם בוכה, האם מצטער על הצדיק או אולי בגלל איזו סיבה פרטית שלו.
כל כלי בעולם, אם ישבר יפחת מחירו וערכו. אך לב של אדם, אם הוא שבור - ערכו עולה כפלי כפליים. וכמו שכתוב בתהילים: "לב נשבר ונדכה, אלקים לא תבזה". וכך אומר הפתגם: "אין לך דבר שלם יותר מלב שבור". והיה ממשיך ואומר: כששמע אהרן הכהן ע"ה על פטירת שני בניו היה בוכה. אמר לו משה: אהרן אחי, תדע לך שערכם של נדב ואביהוא גדול לפני הקב"ה יותר ממני וממך. לפי שאמר לי הקב"ה: "בקרובי אקדש" והייתי חושב שהכוונה היא אלי או אליך שאנו הכי קרובים אל ה’. אבל עכשיו אני רואה ששני בניך קרובים יותר. כששמע אהרן דברי תנחומים אלו, נרגע שנאמר: "וידם אהרן".
ונתן אהרן על שני השעירים גורלות (אחרי מות טז-ח)
מעמיד אחד בימין ואחד בשמאל (רש"י)
חכמינו שהוא "מקרב", יהיה זה סימן לטובה אם יצא הגורל לה’ ביד ימין. השעיר לעזאזל הלא נועד לדחות את פסולתם של ישראל ולטהרם מעוונותיהם ולעומת-זה השעיר לה’ נועד לקרב את נשמות ישראל אל הקדושה ולהחזיקם אל שורשם. והרי אמרו חכמינו: "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת" - ולפיכך יאה הדבר, שהשעיר לעזאזל, שהוא "דוחה", יהיה ביד שמאל, והשעיר לה’.
וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבאו לכפר בקודש עד צאתו וכפר בעדו ובעד
ביתו ובעד כל קהל ישראל (אחרי מות טז-יז)
מודיענו הכתוב שאסור לעשום אדם להמצא באהל מועד בשעה שהכהן הגדול נכנס לתוך קודש הקדשים כדי לעשות שם עבודתו. ורק הוא לבדו ימצא שם. ואפילו מלאך אינו יכול להופיע שם באותה שעה. וזהו שאומר הכתוב: וכל אדם לא יהיה באוהל מועד שהיה הכתוב יכול לומר ואדם לא יהיה באהל מועד, וז"ש "וכל" בא לרבות, שאפילו אותם שנאמר בהם: ודמות פניהם פני אדם (יחזקאל א) שהם המלאכים, אינם רשאים להיות שם.
במשך ארבעים שנה בהם שימש שמעון הצדיק בכהונה גדולה היו נסים מצויים בבית המקדש. כאשר היו מטילים גורלות ביום הכיפורים היה עולה גורל השעיר הנעשה לה’ מן הקלפי ביד ימין, ולאחר מותו היה עולה לפעמים בימין ולפעמים בשמאל.
כמו כן, הלשון של זהורית פתיל אדום שנקשר בראש השעיר המשתלח - היה מלבין מאליו, וסימן היה זה לישראל שהקדוש ברוך הוא מחל לישראל, כדברי הנביא ישעיה "אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו", לאחר מותו לשון הזהורית לפעמים מלבין ולפעמים אינו מלבין. גם הנר המערבי של מנורת המקדש דלק בנס כל היום אף על פי שנתן בה שמן כמידת שאר הנרות ולאחר מותו, לפעמים דלק ופעמים כבה.
אש המערכה שעל המזבח היתה מתגברת בעצמה, ולא היו הכהנים צריכים להביא עצים למערכה, לאחר מותו של שמעון הצדיק היתה האש מתגברת לפעמים, ולפעמים אינה מתגברת, והיו הכהנים מביאים עצים למערכה כל היום כולו.
הברכה היתה מצויה בעומר, בשתי הלחם ובלחם הפנים במשך כל הזמן ששימש שמעון הצדיק.
באותה שנה שבה נפטר שמעון הצדיק אמר לאחיו הכהנים, בשנה זו אני מת, אמרו לו, מנין אתה יודע? אמר להם, בכל יום הכיפורים, כשאני נכנס לבית המקדש לקודש הקדשים היה מראה כבוד השכינה נגלה לפני בדמות זקן לבוש לבנים ועטוף לבנים, והיה נכנס עמי ויוצא עמי, היום נזדמן לי זקן, לבוש שחורים ועטוף שחורים נכנס עמי ולא יצא עמי.
ואכן לאחר חג הסוכות חלה שמעון הצדיק שבעה ימים ונפטר ומני אז נסתלקו הנסים בבית המקדש ונסתתרה השכינה מישראל.
לשמעון הצדיק היו שני בנים שמעי וחוניו, ולפני ששמעון הצדיק נפטר שאלוהו ישראל את מי משניהם הוא רוצה שיירש מקומו בכהונה הגדולה, שאע"פ ששמעי היה הגדול והיתה מגיעה לו הכהונה הגדולה, אבל חוניו היה יודע יותר סדר העבודה שלמדה בזמן אביו, ויתכן שהוא רוצה בחוניו אע"פ שהוא הקטן. וכך אמר להם שחוניו יכנס במקומו לפי שהוא בקי יותר בסדר העבודה. אבל אחרי שנפטר לא רצה חוניו לשמש בעבודה כדי שלא להטיל דופי באחיו שמעי שהיה גדול ממנו בב’ שנים ומחצה. ונכנס שמעי במקומו. עתה שנכנס שמעי נתחרט חוניו על המעשה שעשה שנתן לו הכהונה הגדולה כי רק לו נתן אביו. וביקש להורגו לאחיו כדי לחזור לגדולתו לפי שלא היה יכול להוריד את אחיו מגדולתו מפני שכבר זכה בה, והדין הוא שאם אדם זוכה במעלה שנתנו לו שוב אין מורידין אותו ממנו, למוסרו לאחרים אא"כ מצאו בו פסול. לכן עשה תחבולה כדי שיהרגוהו ויכנס הוא תחתיו, אמר לאחיו: בא ואלמד אותך סדר העבודה, כי אין אתה עדיין רגיל בה, הלך והלביש אותו מלבוש אשה שנהגו ללבוש אז שהיה דומה קצת לבגדי כה"ג ונתן לו להתקרב למזבח בבגדים אלו ואמר לו: המתן כאן עד שאני אבוא. והלך ואמר לשאר הכהנים: כיצד העמדנו לזה כהן גדול. שמעתי היום שיש לו ידידה זונה ואמר לה שביום שיתמנה לכה"ג ילבש בגד זונה והראיה לכו וראוהו עומד ע"י המזבח בבגד אשה. כשבאו וראוהו הכהנים ביקשו להורגו, אמר להם שמעי: חכו כמה רגעים ואומר לכם שנים שלשה דברים. וסיפר להם כל העלילה, וכששמעו הכהנים כך ביקשו להרוג את חוניו על שזמם להרוג אחיו על לא עון בכפיו, והלך וברח לאלכסנדיה, ושם אסף הרבה ריקים ובנה שם מזבח והתחיל להעלות קרבנות לשי"ת, אבל לא היה להם דין של קרבנות שהרי ציונו השי"ת: הישמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם אל המקום וכו’. וכל זה גרמה לו הגאוה הרעה.
וכששמעו חכמים כך שעשה כן אמרו אם בגלל השררה, שלא רצה בה וויתר עליה לטובת אחיו היה יכול לבוא לידי שפיכת דם אחיו, מי שכבר ירד לשררה עאכ"ו שלא יוכלו להורידו שלא יגרום רעה בגלל הקנאה.
וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל (אחרי מות טז-יז)
כמה טפשים הם אותם עסקני-ציבור, שאינם דואגים כלל לתקן את עצמם ואת ביתם, בו בזמן שהם מבקשים לתקן את הכלל כולו. עסקנות שכזו אינה עשויה להצליח. תחילה צריך להיות "בעדו ובעד ביתו" ואז אפשר שיהיה גם "ובעד כל קהל ישראל".
במקרה ההפוך הרי הם ובתיהם מהווים פירצה לציבור וממילא אין כל תועלת בתיקונם...
ושלח ביד איש עתי המדברה (אחרי מות טז-כא)
מהו איש עיתי? בעיתו ובמועדו ישתלח ולא יעבור, ואפילו חל בשבת (יומא כא:). מסופר על הגאון רבי חיים מבריסק שנסע פעם ברכבת יחד עם עיתונאי רוסי שונא ישראל, שהתיימר להיות ידען בענייני יהדות, והתחיל לשפוך אש וגפרית על היהודים ולספר על חסרונותיהם.
אמר לו רבי חיים: אם אתה ידען גדול כל כך, בוודאי ידוע לך מה שנאמר בתורה שאת השעיר לעזאזל היו שולחים "ביד איש עיתי", מה הכוונה לאיש עיתי? העיתונאי שתק ולא אמר דבר כי לא ידע.
אמר לו רבי חיים: אני אסביר לך, את השעיר מסרו ביד איש עתי העוסק בעיתונות המסקרים מעת לעת, היודע כל עוונות הדור, אבל היו משגרים אותו יחד עם העוונות לעזאזל... (מהרה"ג ראובן אלבז שליט"א לוקט מלבוש יוסף)
כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם...לפני ה’ תטהרו (אחרי מות טז-ל)
אמר הרה"ק ה"ישמח משה" זצ"ל משל לאדם שנשפך על בגדיו רוטב מאכל, והכתימם, ודאי שלא יצא כך לרחוב אלא ינסה להעביר את הכתם במעט מים. אם מזומן הוא לארוע כלשהו, ישפשף את הבגד היטב, עד שהכתם יעלם כמעט, אבל אם הזמינוהו להופיע בפני המלך כי אז ימסור את הבגד למכבסה, כדי שלא ישאר שום רושם מהכתם! אף ימסור אותו למכבסה המעולה והטובה ביותר, על מנת שתסיר את הכתם לגמרי!
וזהו "לפני ה’ תטהרו".
אבל מי יכול לכבס ולטהר את העוונות מכל וכל? איה המכבסה המעולה הזאת? הרי זהו הקב"ה כביכול בעצמו! ועלינו לשפוך לבנו לפניו ולהיטהר, כדי שנוכל לגשת אליו כראוי וכיאות. וזהו "כי ביום הזה יכפר עליכם" הקב"ה בעצמו מנקה אותנו, כדי שנוכל לגשת ולבוא לפניו.
זהו שאמר רבי עקיבא "אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרים ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים, שנאמר ’וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם’ (יחזקאל לו, כה), ואומר ’’מקוה ישראל ה’’ (ירמיה יז, יג). מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל". וטהרתו על ידי תשובה שישוב אל ה’ בכל ליבו.
המגיד מקוטנא זצ"ל המשיל משל:
מעשה בבן מלך משכיל וחכם שהסתבך. נטל הלוואות בריבית, איבד את הכסף בעסק רע, ולא היה בידו לשלם. למלווים בריבית יש דרך בדוקה לטפל בשומטי חובות. הם שלחו גברתנים והתחקו אחר בן המלך, אבל לא יכלו לגשת אליו ולעולל לו דבר משחם שבן המלך התלווה אל אביו בכל אשר הלך, ואביו לא מש ממנו. ולמלך מתלווים, כידוע, שומרי ראש ומקיפה אותו פמליא גדולה וכבודה, וכך נבצר מהם לעשות דבר. אבל הגברתנים לא התייאשו. הם דבקו במשימתם ועקבו אחר בן המלך יום אחר יום, שבוע אחר שבוע.
יום אחד שתה בן המלך לשוכרה, ובהיותו במחיצת אביו החל להקיא, הסתחרר ונפל והתגולל בקיאו. סלד המלך בחברתו, לא יכול היה לעמוד במחיצתו ופנה ממנו או אז הגיחו הגברתנים והפליאו בבן המלך שנותר לבדו את מכותיהם!
והנמשל מובן: עברנו חלילה עבירות ונתחייבנו חלילה בייסורים. ונשלחו לנו "משלחות מלאכי רעים", כמו שנאמר "תיסרך רעתך ומשובתיך תוכיחוך" (ירמיה ב, יט) אבל כל זמן שאנו דבוקים בהקב"ה, אין הם יכולים להרע לנו, כמו שנאמר "שויתי ה’ לנגדי תמיד" (תהילים טז ח). ועל ידי כך "מימיני בל אמוט". אבל זאת בתנאי, שלא נבריח חלילה את הקב"ה מאיתנו. וכיצד ניתן להבריחו? ע"י גאווה והתנשאות, שאז הקב"ה אומר: "אין אני והוא יכולים לדור כאחד" (סוטה ח), ואז, אם הקב"ה יעזבנו, חלילה, מי יגן עלינו מפני המזיקים והנזקים?
על כן נתאזר בענווה ונבוא לפני בוראנו בשפלות ברך לבקש סליחתו ויקויים בנו "לפני ה’ תטהרו" אם תהיו דבוקים בו ותעמדו לפניו, תזכו לישועתו!"
אך עלינו לזכור כי כדי לזכות בכפרה ב"תטהרו" חובה עלינו שנרגיש כי עניים ודלים אנו ואין לנו אלא לבקש מלפניו חסד חינם שירחם עלינו.
ומעיקרי התשובה הוא הוידוי, שהפה קולמוס הלב, ולזאת נדרש שהפה יתחבר עם הלב שאם פיו ידבר ואין ליבו מרגיש ממילא כל התפילה תיחשב אף לחטא.
הבה נבקש ממלכו של עולם אבינו מלכנו, רחם עלינו, חטאנו לפניך!
אל יואמר אדם החטא ובע"ה אני אהיה זקן אחזור בתשובה. הגמרא אומרת מי שאומר החטא והשוב לא יתנו לו לחזור בתשובה כי אין דבר ניסתר מנגד עיניו יתברך, ויודע תחבולותיו של אדם שנאמר בוחן כליות ולב.
אשה תל-אביבית סבלה ממיחושי גוף גדולים, ולאחר בדיקות נתגלה אצלה מחלה ממארת, ה’ ירחם. אותה אשה, אף שהייתה רחוקה משמירת התורה והמצוות, עלתה לירושלים אל בית הרבי מזוועהיל זצ"ל.
הרבי הרגיעה ואמר "אם תשמרי על טהרת וצניעות הבית תיוושעי!"
אותה אשה אכן החלה להתחזק בדרכי התורה והצניעות כדרך בנות ישראל הכשרות. מיום ליום מצבה השתפר, עד שהבריאה לגמרי.
לימים הגיעה שוב לבית הרפואה לוודא שהכל בסדר. הרופאים שהחלו שוב בסדרת בדיקות, היו המומים "אין לך שום דבר!" ומרוב פליאתם קבעו נחרצות כי טעות הייתה בבדיקות הקודמות כנראה שהתחלפו הבדיקות בבדיקות של אשה אחרת...
אותה אשה, בראותה שתוצאות הבדיקות הקודמות היו בטעות, החלה לחזור לסורה ולנטוש את דרך הטהרה והצניעות, בחושבה שהכל היה טעות, ואם כן, למה לשמוע לדברי הרבי מזוועהיל.
עם הזמן החלה שוב להרגיש מיחושים בגופה, עד שהוצרכה להגיע אל בית הרפואה. לאחר מספר בדיקות קבעו הרופאים הפעם ברור שנתגלתה אצלה המחלה, ה’ ישמור, וכנראה שהבדיקות השניות שהראו שאין לך כלום היו בטעות..כעת התוצאות מראות שהמצב יותר חמור מהפעם הראשונה....
אותה אשה רצה במהירות לבית הרבי מזוועהיל, בהבטיחה לפני הרבי שלא תעיז לסור מדיני התורה.
אולם הרב הקדוש השיבה: "כעת מאוחר מדי...".(אור דניאל)
כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה’ תטהרו(אחרי מות טז-ל)
אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין, ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים, שנאמר: "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם", ואומר "מקוה ישראל ה’" מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל (יומא פ"ה:).
לכאורה מדוע לא די בפסוק "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" ללמדנו שהקדוש ברוך הוא מטהר את הטמאים. ומדוע מביאה המשנה גם את הפסוק "מקוה ישראל ה’"?
אלא אומר רבי ישראל ברוך קמאי - באה המשנה ללמדנו דרכה של תשובה מה היא, כשם שמקוה המטהרת את הטמאים אינה מועילה אלא אם כן הטמא מכין עצמו ומסיר מעליו כל חציצה וכל כתם, שאם לא כן לא הועילה המקוה מאומה, כך התשובה אין כוחה אלא בהכנה תחילה, על ידי שיסיר מלבו כל שמץ של זוהמה וטנופת החוצצים בינו לבין אבינו שבשמים.
זהו שאמר רבי עקיבא, אף שה’ הוא המטהר אתכם, שנאמר: "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם", אין טהרה זו אלא בדומה לטבילה במקוה, שנאמר "מקוה ישראל ה’", לפיכך עליכם להכשיר עצמיכם תחילה (משלחן גבוה לוקט מלבוש יוסף)
בבית הכנסת שברדין כבר סיימו תפילת נעילה של יום-הכיפורים ונותר מעט זמן עד לתפילת ערבית. ישבו המתפללים ושוחחו ביניהם שיחת-חולין. ראה זאת רבי בנימין, המגיד של רדין, ונתעגמה נפשו עד מאוד, כי אחרי יום שלם של עבודת יום-כיפור כבר שוקעים לשיחה בטלה.
עלה רבי בנימין לבימה ואמר: אמשול לכם משל. כידוע, היו ברוסיה גזירות קשות נגד היהודים, שללו מהם את כל מקורות הפרנסה, הכל נאסר עליהם, ולא היתה להם ברירה אלא לעסוק במסחר שחור. היו שם שתי עיירות יהודיות, שכל אחת מהן השתייכה למדינה אחרת, ושתיהן היו על הגבול, ובתווך שביניהן היה יער שנחשב לשטח הפקר. יהודי שתי העיירות היו מתגנבים באישון-לילה לתוך היער ומחליפים ביניהם סחורות, וכך הצליחו לעשות קצת לפרנסתם.
פעם אחת יצא יהודי אחד באמצע הלילה ועל גבו שק מלא סחורה ונכנס ליער, כדי שיוכל להעבירו בעיסקת-חליפין עם יהודי מן העיירה השניה. מובן מאליו שהיה מפוחד וזהיר, וכל רשרוש ששמע עצר את נשימתו. לפתע ראה מרחוק שוטר. לבו עמד מלפעום. מיד הלך והשליך מעל שכמו את השק, שהשוטר לא יוכל לתפוס אותו ביחד עם הסחורה, והמשיך לצעוד כך, ללא ההסחורה. אבל פלא בעיניו, הוא רואה שהשוטר מסתכל עליו, אבל הוא עומד כבול-עץ, ללא נוע. הוא מתקרב עוד יותר, והשוטר אינו זז ואינו מניע איבר. החליט היהודי, בודאי זה איזה גולם או שיכור. אם כך, חושב הוא לעצמו, למה ישאיר את השק הפקר. חוזר הוא על עקבותיו, מרים את השק ושם אותו על שכמו וממשיך ללכת. עיניו אינן סרות מהשוטר, והשוטר ממשיך לעמוד באותו מצב, ללא תנועה, ממשיך הוא ללכת, הוא אפילו עבר כבר את השוטר, הוא כבר בטוח...
אבל לפתע, לאחר שעבר את השוטר מרחק מסויים, רואה הוא שהשוטר מתחיל ללכת אחריו. עכשיו כבר אין לו שום ברירה. הוא לא יכול לסלק את השק מעל גבו שהרי כבר נראה עם השק, לעצור אינו יכול כי השוטר הולך אחריו. מה לעשות? ממשיך הוא ללכת, והשוטר הולך אחריו ושותק. חושב היהודי, אולי בכל זאת לא קרה כלום. הוא הולך, השוטר הולך אחריו ושותק. מילא, שילך, העיקר שהוא לא אומר כלום. כך עובר היהודי לאורך כל היער, והוא כבר מגיע אל העיירה השניה, ואז לפתע צועק השוטר כנגדו: אי, יהודי, מה יש לך בשק?...
פורץ היהודי בבכי מר ונואש: רשע מרושע, הלא ראית אותי כבר לפני שלושה קילומטר, למה נתת לי ללכת את כל הדרך הזו, כשלבי דופק והולם בחזקה וכתפי נשברות מכובד המשא? איך יכולת לתת לי ללכת שלושה קילומטר בבוץ ואתה כל הזמן שותק, ועכשיו תשלח אותי חזרה על עקבותי?
סיים רבי בנימין המגיד ואמר: כך נראה יום-כיפור שלנו עם היצר-הרע. אנחנו באים ל"כל נדרי" והוא שותק. בשחרית הוא שותק, במנחה הוא שותק וגם בנעילה הוא שותק. והנה, עוד מעט כבר מתפללים ערבית, וברגע זה הוא מנתר ממקומו וקופץ עלינו והודף אותנו חזרה לאחור!... (שאל אביך ויגדך)
ואיש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר (אחרי מות יז-יג)
ישנם כמה טעמים לכסוי דם בעפר ודוקא בחיה ועוף, ראשית אמרו חז"ל במדרש שבשעה שהרג קין את הבל היה יושב על הארץ ולא היה יודע קין מה לעשות עם גויתו. זימן לו הקדוש ברוך הוא שני עופות טהורים והרג אחד מהם את חברו וחפר באדמה וקברו, וממנו למד קין וחפר וקבר את הבל לפיכך זכו העופות לכסות את דמן (מדרש תנחומה בראשית י’).
ורבי אלעזר בן פדת אמר שעופות השמים וחיות טהורות קברו את הבל ונתן להם הקדוש ברוך הוא שכרן ב’ ברכות שמברכים עליהם, האחת על השחיטה והשניה על כסוי הדם(בראשית רבה כב-ח)
נמצאנו למדים מדבריהם של רבותינו ז"ל, שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר ואפילו של בעלי חיים. (פירוש מהרז"ו על המדרש שם). וכן "לכלב תשליכון אותו" בזכות שלא חרץ לשונו, וכן "וכל פטר חמור תפדה" על שעזרו לעם ישראל בצאתם ממצרים, הכלבים לא נבחו והקימו מאומה.
טעם נוסף לכסוי דם עופות וחיות הוא, כשאליעזר עבד אברהם הביא את רבקה לביתו של אברהם עבור יצחק לא נמצאו לה בתולים, וחשדו באליעזר, אמר להם אליעזר: רבקה נפלה מהגמל ומזה נשרו בתוליה. ואכן כשהלכו לשם ראו דם הבתולים על הקרקע וחיה ועוף היו מכסין את דמה, ומכיון שכסוי הדם גרם לרבקה שלא תתגנה, לכן זכו החיות והעופות שיכסוי דמם ובברכה (רוקח הובא בטעמי המנהגים).
ויש מפרשים שעיקר טעם הכסוי הוא לעשות היכר שלא יבא לידי אכילת דם (לבוש יוסף).
ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה’ (ויקרא יח-ה)
מעשה שהיה אצל הגאון הצדיק רבי שמחה בונם ורנר זצ"ל. בשכונה שייסד, הלא היה שכונת "בתי ורנר" בשכונת ל"מאה שערים" התגוררה ישישה אחת שזכתה והגיעה לגיל מופלג ביותר מאה ושש עשרה שנים. והנה קרב יום הכיפורים של אותה שנה. הישישה כבר היתה חלושה ביותר. כמעט כל כוחותיה עזבוה. הלכו ושאלו אצל הרופא, האם מותר להניח לה לצום. מיהר הרופא לבודקה וקבע בצורה החלטית ממש פיקוח נפש! אסור בתכלית להניח לה לצום!
שמעה הישישה והגיבה בביטול רב: 104 שנים שאני צמה ביום הכיפורים והשנה לא אצום! לא בא בחשבון! אצום כמו תמיד! לא שייך לשנות מאומה!
שמע רבי שמחה בונם ורנר והתלבט מה לעשות כאן. הרופא אוסר עליה את הצום. הוא אכן ישישה מופלגת בשנים וסכנת פיקוח נפש היא ממש בעליל. מצד שני, היא מתנגד, היא מסרבת לקבל את הכרעת הרופא. ואולי מי יודע, אם תאכל אולי דוקא זה יזיק לה. הגע בנפשך! ישישה כה מופלגת שעברו עליה כדבריה כבר 104 תעניות של יום כיפורים כמה זה ישפיע עליה לרעה אם נכריח אותה לאכול! איזו עגמת נפש תהיה לה!...
אבל לבסוף מצא רבי שמחה בונם עצה נפלאה: האשה לא רק ישישה וחלושה היתה אלא גם מאור עיניה כבר ניטל ממנה ולא הבחינה אף בין אור לחושך שלח לומר לה: יהי כדבריך! את תתעני ביום הכיפורים כמנהגך מימים ימימה. לא ניטול את הדבר הזה ממך. נרגעה הישישה ומלמלה דברי תודה על כך.
ואולם, ביום הכיפורים, שעות אחדות בלבד לאחר שהאיר היום, בא רבי שמחה בונם לביתה של הישישה, ביחד עם כמה אנשים צעירים, וביזמתו הוציא אחד מהם שופר ותקע תקיעה, וכל האחרים עמדו וקראו את הקיראה: "לשנה הבאה בירושלים", כפי המנהג שתוקעים במוצאי יוהכ"פ...
הישישה, שכאמור מאור עיניה כבר ניטל ממנה מפאת זאת לא יכלה עוד לחשב בדייקנות חשבון של שעות, שמעה את הכל וקיבלה כי תם צום יום הכיפורים. הלכה ונטלה לפיה מעט משקה ואוכל והשביעה את נפשה כלאחר הצום בערב....
כזו היתה חרדתו של צדיק זה לנפש אחת מישראל, וכך הפליא בעצמה להחיותה! (שאל אביך ויגדך).
ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב (ויקרא יח, יט).
בזמן טמאת האשה עד שטובלת נצטוינו לנהוג בהרחקות מסוימות כפי שיבואר.
אנשים שואלים האם אוכל לעמוד? האם הלכות אלו לא גדולות עלי? האם זה לא נעשה רק בשביל יחיד סגולה?
אין ספק שכל אחד ואחת מאתנו מסוגל להגיע לדרגות עלאיות ולסגל את עצמו להגיע לכוח התאפקות אדיר. וכאשר הזוג אינו מקים יחסי אישות בערך שתים עשרה יום בחודש הכוחות ההורמונליים מתחדשים הציפיה ליום הטבילה יוצרת ריגושים וקירבה רוחנים וגשמית שעוזרת לאהבה ולשלום לשלוט בבית.
בלי מעצורים מעלה או סכנה?
כתב הגאון רבי אברהם הכהן זצ"ל מספאקס: כאשר חיים בלי מעצורים למה זה דומה? מכונית גם אם היא מקרטעת והמנוע מרעיש וגונח גם אם היא מאבדת שמן והמנוע מתחמם, גם אם ההלוכים חורקים וההגה מסתובב בכוח, עם כל זאת עדיין נתן לנסוע במכונית כזו, אמנם בקושי ובחשש ובזהירות, אבל זה אפשרי.
אבל אם במכונית כל המערכות יעבדו בצורה מצוינת ורק הבלמים יתקלקלו ולא יעבדו, אזי כל שומר נפשו ירחק מימנה כל עוד נפשו בו. כיון שאז הופכת המכונית לכלי רצח והרג. רצח – לכל מי שיקלע בדרכה, והרג – לנהג שנמצא בה.
ואדרבא אם אין למכונית בלמים, ככל שהיא משוכללת וחדישה יותר, כך מעלותיה הופכות אותה לכלי רצח והרג מסוכן יותר. ככל שתסע טוב יותר, מהר יותר וחלק יותר, כך ללא הבלמים היא מסוכנת שבעתיים.
כיוצא בזה, אוי לו לאדם שמאבד את בלמיו ואינו שולט בתאוותיו לרסן אותם, אזי דם כזה מסוכן מאין כמותו. וככל שילמד יותר חכמות ויוסיף ידע והבנה והשכל, הוא ישתמש בהם לרעה וסכנתו תגבר ותגדל יותר.
את המעצורים שבעזרתם בולמים, שולטים ומכונים את המכונית ליעד הרצוי, מעניקה התורה הקדושה בהלכות טהרת המשפחה.
אדם שלא משתמש במעצורי שנתן לו בורא עולם, ימצא עצמו במהרה מזנק לתהום בדרך להתרסקות, כאשר לפני כן הוא מותיר הרוגים ופצועי גופנית נפשית, במעשים הנלוזים הנקראים "גילוי עריות", שתוצאותיה כרת ואבדון.
טהרה
טהרה מביאה את האדם לכל דבר שבקדושה, כי ידוע, שרצון נפש הישראלי ליראה ולאהבה את השם הנכבד והנורא ולדבקה בו ולעבדו עבודה שלמה ולקיים כל המצות כדת מה לעשות בעידן חדוה חדוה, ששון ושמחה ימצא בה, וביעדן עציבותא, עין במר יבכה ובמרירות יאנח בלב נשבר ונדכה כדת מה לעשות. אבל מה יעשה האיש, שאין לבו מסור בידו, ואינו יכול לעשות רצון אביו שבשמים כרצונו, ואין לבו מתעורר ליראה ולאהבה ולעצב ולשמחה מה זו עושה,טומאת ארץ העמים וטמאת גוף ונפש הן הם מסכי המבדילין בינינו לבין אבינו שבשמים, ועינינו חשכו מראות מה למעלה כדי להתעורר, כי האיש המתעורר באיזה דבר לפתע פתאום, בין לשמחה בין לעציבותא, היינו משום דאף על גב דאיהו לא חזי, מזלה חזי (מגילה
ומאחר שטהרת הגוף גורם טהרת הנפש, הנה כי כן ראוי לזהר מאד בטהרת הגוף, אולי יוכל להתחזק בתורה ויראה ואהבה ושמחה ועבודה שלמה. ואם על ידי הטהרה ירויח כל דהוא בעבודת הבורא, די לו לאדם לטרוח אלף אלפים טרחות ולהוציא כמה הוצאות על כך. ולכן אל ישוב מפני כל לטבל במקוה טהרה, כל אשר יוכל לשם תשובה לטהר מטמאת עונותיו. הקדוש ברוך הוא טהור ומשרתיו טהורים, והעובד את ה’ בטהרה הנה שכרו טובה כפולה:
וידוע, שחמורה טמאה היוצאת מגופו, ולכן לו בכח יגבר לטבול לקריו, דהינו כששמש מטתו, וכל שכן וקל וחמר אם ראה קרי לאנסו, שראוי לזהר מאוד, ולא יעבור מבלי לטבול. וכבר כתבו גורי האר"י ז"ל, שמי שארע לו שראה קרי, חס ושלום, אם יטבול תכף באותו יום וישוב אל ה’, ירחמהו וימחה המזיק שנברא מעון קריו. ומי האיש אשר לא יחוס על נפשו ויחיש מפלט לו. והאיש הירא את ה’ הנכבד והנורא, יירא ויזחל מלהזכיר שם ה’ האיום והנורא בעוד טמאתו בו, ועל זה הנזהר נאמר (שמואל א, ב-ל) כי מכבדי אכבד:
ואזהרה שמענו לטבול כשהולך לבית הקברות לקבורת מת וכדומה, כדי שלא יתאחזו בו הקליפות ורוח הטומאה, שאם הוא טמא מצא מין את מינו ונעור. וכן ביותר צריך לזהר כשחוזר מבית הקברות תכף יטבול להעביר רוח הטומאה מעליו.
ובכלל הטהרה, שטהר ידים יוסיף אומץ ויטול ידיו קודם כל למוד וכל תפלה, ואין צריך לומר שיזהר מלגע תוך האזן ותוך החטם או בכנה, או במקומות המכוסים בשעת התפילה ובשעת הלימוד ובבואו לברך או לעת האוכל, כי אפילו לא נגע אלא בראש אצבע אחת, הרי נטמאו ידיו, וחייב בנטילת ידים, כאשר חכמים אמרו, ולא יעבור על דברי חכמים בדבר קל, כי יגדל ענשו מצד קלות הדבר. וביותר צריך לזהר במקום שאין חסרון כיס ולא טרחה גדולה, כי יקצוף האלקים על קולו וחבל את מעשה ידיו, וטורפין לו תפלתו, ותושיה נדחה ממנו.
וכן צריך לזהר בטהרת המקום שהוא מתפלל או לומד או מברך, שיהא נקי מכל צואה ומי רגלים, וביותר צריך לזהר במקום שיש תינוקות קטנים, יעמוד על המשמר ויבדוק יפה יפה, ויהא זהיר וזריז לבל יכנס חס ושלום, בגדר כי דבר ה’ בזה וכו’ (במדבר טו-לא) ובגדר ובזי יקלו (ש"א ב-ל) ותהיה תפילתו ולמודו וברכותיו תועבה, חס ושלום. ואזהרה מוטלת על האשה יותר מן האיש, וכל איש יזהיר את אשתו על זה, וכל כיוצא בזה, יום ליום יביע אומר ויודיע חומר שבו, למען ישמרו ולמען יעשו:
וכן צריך לזהר בטהרת גופו, שלא יהא כלי מלא צואה, ולא יעבור מלבדוק עצמו בכל בוקר ובכל עת שהוא צריך, כי ידוע, כי המשהה נקביו עובר משום בל תשקצו את נפשתיכם (מכות טז, ב). נמצינו למדין, שמטמא את הנפש. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (תענית יא, א) לעולם יראה אדם כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו, שנאמר (הושע יא-ט) בקרבך קדוש. ואמרו בזהר הקדוש דכי היכי דתשרה שכינתא עלוהי מבעי לה לאזדהרא באתדכאותא דגרמה ואתדכאותא דמשכנה. ופשיטא, כי
ואם לעולם הטהרה במקוה היא טובה, על אחת כמה וכמה בערבי שבתות וערבי ימים טובים וערב ראש חודש, שצריך לעשות הכנה ולהיות כלי מוכן לקבל הארה ותוספת קדושה, היורדת היא למטה בימים אלו, ומזיו השפעתם ימשך קדושה על נפשו, רוחו ונשמתו, וישאר הארתם לכל הימים. ואזהרה שמענו מגורי האר"י ז"ל לטבול גם בשחרית יום שבת קודש, כי יש תוספת נפש רוח נשמה מבחינת יום השבת. ואמרו שהאיש אשר לא היה טהור ולא יטבול, לא יחול עליו תוספת נפש רוח נשמה. ומי שמע כזאת, ולא יאזור חיל לטבול, ולא יעבור למען יאבד טובה הרבה, רק אם הוא אנוס דרחמנא פטרה (פלא יועץ).
ושמרתם אתם....ולא תעשו מכל התועבות האלה...(אחרי מות יח-כו)
שנאמר בתהילים חטאים תרדוף רעה וע"י תאוות מגיעים לידי חטא והארץ תקיא אתכם שכל חטא גורם לרעה.
סיפור זה הוא באחד האדמו"רים הגדולים, שמשמשו איש פשוט היה ואף עני מרוד עד מאוד. פעם ראה הרבי שהמשמש מהלך בנעלים קרועות ונכמרו רחמיו עליו. אבל מה יעשה, אם הוא עצמו עני גדול ואין בידו פרוטה לפורטה? הלך וביקש מכמה מחסידיו שינדבו כל אחד קצת כסף עבור השמש, כדי שיוכל לקנות לעצמו נעלים חדשות. החסידים נענו לו והביאו לידיו את הכסף. ובעוד הכסף מונח על שולחנו, יצא מחדרו לכמה רגעים, ובינתיים נכנס המשמש, וכאשר ראה כסף על השולחן, החליט לקחתו לעצמו, בהניחו כי בודאי לא ירגיש בכך הרבי. נטל את הכסף ושם בכיסו.
בינתיים חזר הרבי, וכאשר ראה שהכסף אינו על השולחן, הבין מיד שהשמש לקח אותו. פנה אז אל המשמש ואמר לו: אי, אי, טיפש שכמותך, אילו היתה לך מעט סבלנות, הרי היה לך כל זה בהיתר, עכשיו שלקחת באיסור – איבדת גם את הנעלים וגם את נאמנותך.
ומוסר השכל הוא סיפור זה לכל מהלך החיים, שהרי כך הוא הדבר בכל העבירות, שלאדם אין סבלנות והוא רץ וממלא תאוותו, אבל אילו התאזר בסבלנות היה הקב"ה מזמין לו הנאתו בהיתר, ועכשיו שרץ ונכשל בעבירה, הוא מאבד בידיו שני עולמות – עולם הזה ועולם הבא! האדם חושב שאם הוא יעבוד יותר שעות או לא יהיה הכי ישר במסחר ישיג את תאוות העולם הזה אך טעות גדולה בידו.(שאל אביך ויגדך)
הסבא מקלם מביא את הסיפור הידוע אודות הויכוח שהיה לרמב"ם עם חכמי אומות העולם. הם סברו שאפשר ללמד בעלי חיים נימוס ודרך ארץ, ולהפוך את טבעם שינהגו כבני אדם. הרמב"ם טען לעומתם שדבר זה אינו אפשרי, וכי אי אפשר להפוך את טבעי בעלי החיים. רצו אותם חכמים להוכיח את צדקתם, וקיבלו על עצמם ללמד חתול נימוס ודרך ארץ תוך פרק זמן מסוים.
כאשר הגיע היום המיועד להציג את הצלחתם באילוף החתול, התקבץ קהל רב לראות במו עיניו את ה"חתול המלומד". ואכן בשעה היעודה נכנס החתול והחל לשמש בתפקיד של מלצר, סידר כמה שולחנות והציע עליהם מפות. אח"כ הלך להביא מגש עם יין וכוסות. כאשר חזר עם היין והכוסות, השתוממו כל הנאספים מהמחזה הנדיר וכמעט אמרו שאכן צדקו אותם חכמים.
באותו רגע הוציא הרמב"ם קופסא קטנה מכיסו ופתחה, ועכבר קטן זינק מתוכה. כאשר ראה החתול את העכבר, השליך מידיו את המגש, היין נשפך והכוסות נשברו, ורץ אחר העכבר להשיגו. מיד הודו כולם לרמב"ם ונוכחו לדעת שגם אם אמנם אפשר ללמוד בעלי חיים דברים מסוימים, אולם את טבעם לא ניתן לשנות. גם ליהודי יש נפש בהמית שהולכת אחרי שרירות הלב אך ע"י הנשמה שבמוח שתאיר ותשפיע על הגוף בתורה מיצוות ומעשים טובים תיגבר על הנפש הבהמית כמו עגלון שמכוון את הסוס ע"י מושכות מה שאין כן אצל הבהמות. לאדם יש את היכולת לישלוט בתאוות מה שאין כן לבהמה ואם הוא אינו שולט אז במה הוא שונה מהבהמה?
מעשה היה בימי הצדיק ר’ ישראל מרוז’ין ז"ל באיש אחד שהשתוקק לזכות לרוח הקודש, ונזהר בשביל כך ארבעים יום רצופים מלדבר דברים בטלים. כשכלו ארבעים יום ואין קול ואין קשב, החליט לנסוע להצדיק מרוז’ין שיבאר לו הסיבה והטעם שלא הועילו לו מעשיו להשיג רוח הקודש.
והצדיק מרוז’ין היה נוהג, כידוע, מנהג שררה ומלכות. אין כסף וזהב נחשב למאומה בחצר הצדיק, ותענוגות ומעדנים וכל מיני סגולות מלכים היו שם לרוב, לא תשבע העין מלראות והאוזן מלשמוע. וכשבא אותו איש לחצר הצדיק וראה שם את כל העושר והמותרות, תמה בלבו ואמר: וכי זוהי דרך צדיקים? וכי כך היא דרכה של תורה? וכל שהוסיף האיש לשבת ברוז’ין ולראות את מנהג החצר, הוסיף לתמוה ולהתפלא, עד שהחליט שאין זה צדיק כלל, ואין כדאי לבוא אליו בשאלה של רוח הקודש.
ובאותו יום שרצה האיש לנסוע לדרכו בחזרה מרוז’ין, בלי לבקר את הצדיק, ראה והנה הצדיק מתכונן לנסוע לטייל. רתמו ארבעה סוסים אבירים למרכבה, והצדיק הלך לשבת במקומו שבמרכבה. אך קודם שישב, ניגש הצדיק אל אחד הסוסים והחליק בידו על גבו אחת ושתים ושלוש. לתמהונו של אותו איש לא היה גבול. לא יכול האיש להתאפק, ניגש אל הצדיק ושאלו:
ילמדנו רבנו, איזו "עבודה" היא לצדיק ללטף את הסוס?
השיב לו הצדיק:
סוס זה, ליהוי ידוע לך, כבר עברו עליו ארבעים יום שלא דיבר דברים בטלים...אז מה ההבדל בין יהודי – לבהמה, ליהודי יש חלק אלוהך ממעל ממש שהקב"ה נתן לו הוראות יצרן שהם מיצוות שבן אדם למקום כמו שעטנז שמירת שבת ועוד שאם יהודי לא מקיים אותם משחית את שורש נשמתו בעולם האמת וזה המעלה של היהודי על הבהמה ואם הוא לא מקיים את המיצוות אז נשאר לו רק מיצוות של בן אדם לחברו שזה על פי שכל צריך לקיים. והסוס (הבהמה) מקיים את זה יותר טוב מהיהודי הוא לא מדבר לשון הרע לא משקר ולא מקלל. לכן ההבדל בין האדם לבהמה זה האמונה באל עבודת ה’ לשם שמים עד כדי דביקות מאהבה בה’ יתברך ללא אינטרס אישי של כבוד או לשם שכר בגן עדן וכדומה.
את משפטי תעשו ואת חקתי תשמורו ללכת בהם... (אחרי מות יח-ד)
בארו המפרשים את המשנה באבות (פרק ד’): "על כרחך אתה נולד על כרחך אתה מת ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון", דלכאורה אדם יכול לטעון לבורא עולם שאינו אשם שנולד בעולם, שכן בשמים גזרו עליו שירד ויהיה לו יצר הרע וכו’, ואין זה בהסכמתו כלל.
מיד הקדוש ברוך הוא מזכיר לו, שאכן אמת הוא דובר, אך גם לאחר שקיבל את חייו סרב למות ולהפטר מן העולם, וכיון שהיה לו נח להשאר בעולם, אזי על כרחו יתן דין וחשבון, ושמעתי ממרן מורי ורבי הראשון לציון הגאון רבינו עובדיה יוסף שליט"א, בליל חג השבועות, שהביא את פרוש הגר"א על-פי הגמרא במסכת בבא בתרא, גבי אחד שעשה גדר בינו לבין חצר שכנו, שאין השני חייב לשלם, אך אם סמך השכן השני איזה דבר לכותל כגון פרגולה וכו’ ומשתמש בגדר, אז מגלגלים עליו, שהרי מעשיו מוכיחין שהוא נהנה מהגדר הזאת, והוא הדין לדברי המשנה הנ"ל, וראיתי להמגיד מדובנא, שתרץ ופרש המשנה כדרכו בקודש על-פי משל, ואלו דבריו: משל לאדם עשיר, שהיו לו שתי בנות מבוגרות, שלא מצאו את זיווגן. אחת מהן היתה מכוערת, שכל הרואה אותה בורח כפי שבא, והשניה היתה יפה, אך לשונה תהלך בארץ.
מקללת ומגדפת את היוצא עמה עד שבורח חזרה, לימים בא שדכן וביקש מהעשיר סכום כסף עבור ב’ חתנים לבנותיו, ואחר שהסכים העשיר להצעה, הלך והביא בחור עיור לבת המכוערת, ובחור חרש לבחורה המקללת, וחיו באושר ועושר, שכן העיור חשב שאשתו היא היפה שבעולם, והחרש חשב שאשתו מברכת אותו והשיב לה ברכות בכפלים. והנה הגיע רופא מפורסם לעיר, והודיע שיש בכחו לרפאות הרבה מחלות. ואמר: אני פוקח עיורים, משיח אלמים, מפענח נעלמים וכו’, ובין הבאים באו שני החתנים דידן, והצליחו בחסדי ה’ יתברך להתרפאות. אך כשחזרו כל אחד לביתו, חשך עליהם עולמם, הראשון יצא אדמוני, וראה את אשתו מלאה פצעים וחבורות ומכה טריה, והשני שמע קללת אשתו, עד שחרה להם וחמתם בערה בהם, חזרו להם לרופא בטענה שהרס את חייהם, והוא הציע להם שאפשר להחזירם למצבם הקודם, אך הם לא רצו, שכן יש דברים אחרים שהם צריכים לשמוע ולראות, ונמצא שבתוך תלונתם ועם מרירותם היו חפצים להמשיך לראות ולשמוע, והוא הנמשל לנידוננו, שלמרות שאדם באמת לא היה חפץ להוולד בעולם, אך כשנולד עושה הוא את הכל כדי להשאר בעולם ולא למות, כנראה שכל כך טוב בחיים האלו, רק שהבכינים וכפויי הטובה לא מעריכים את החיים ומה שיש להם זה כבר בר השגה רק מה שחסר להם מפריע ומדכא אותם וחבל. האדם צריך להסתכל על העולם בשמחה ובחיוב שנאמר תחת אשר עבדת את ה’ אלוהיך בשמחה ובטוב לבב.
אדם שקונה לוח שנה, יש לפניו שתי אפשרויות, האחת לוח שהדפים נתלשים, וכל יום הוא תולש עוד דף ועוד דף, שבסוף השנה נשאר עם הקרטון, שגם אותו הוא לוקח וזורק מחוסר שימוש בו, אך יש אפשרות שניה לקנות לוח שנה שרושמים בו את כל מה שעשה, ובסוף שנה יש לפניו לוח שנה מלא בכל מעשיו וביקוריו, דבר שיכול לשמש למזכרת טובה שתשמח אותו בכל עת וזמן, ולמעשה הוא הדבר אצלנו, שמיום לדתנו אנו צועדים לקראת המות, וכמו שנאמר: "ויום המות מיום הולדו" אך מה העיקר בעולם הזה? "סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם" מי שהוא חי לפי תאות לבו, הרי הוא תולש מחייו עוד יום ועוד יום, ושמגיע לסוף הרי רק הקרטון בלבד בידו, מה שאין כן מי שיודע לנצל יום ביומו, וממלא את הימים בקדושה ובטהרה, הרי שבאחרית ימיו יקצור את כל עמלו בתורה וביראה, ויהנה לראות אוצר פרי עמלו. וזה מה שהיה אומר ומשנן תמיד רבי ישראל מסלאנט זכותו יגן עלינו אמן: "כל זמן שהנר דולק אפשר עוד לתקן".
ורבנו בחיי כותב בחובות הלבבות: "הימים הם גליונות, כתבו עליהם מה שאתם רוצים שיזכרו לכם" וכו’.
עלינו ללכת אחר חוקותיו של הקב"ה שנאמר "אם בחוקותי תלכו" ועוד "ללכת בהם" בלי שום לחץ חברתי, למרות שלחץ החברה זה אחד הדברים שמשפיעים על האדם ובכל מה שנעשה החברה תבקר תקניט ותתן דעתה השלילית.
מעשה שהיה פעם הלכו חתן וכלה ברחוב. החתן היה רכוב על החמור והכלה הולכת ברגל. עברו כמה בני אדם ואמרו: "איזה אדם אכזרי, הולך הוא רכוב על החמור ואשתו ברגל, אין לו רחמנות, איפה כבוד האשה?". ירד מהחמור ונתן לאשתו לרכב על החמור. הלכו כמה מטרים, והנה קבוצת אנשים באה, וגם הם דיברו: "איזו חוצפה, היא על החמור ובעלה הולך ברגל, אם כך היא עושה עכשיו מי יודע מה תעשה בעוד כמה שנים, בטח תרכב עליו וכו’". שמע זאת. הוריד את אשתו והלכו שניהם ברגל, והנה שוב כמה אנשים עוברים ואומרים: "איזה עולם, יש להם חמור והולכים ברגל, אנשים מוזרים" וכו’. שמעו זאת ועלו שניהם על החמור. עברה קבוצת אנשים ואמרה: תראו איזה אנשים אכזריים, שנים כאלה שמנים על חמור כזה רזה. כחוש וקטן" ירדו מהחמור והרימו אותו עליהם. והנה ראו כמה אנשים שאומרים זה לזה: "ראו, הנה שלושה חמורים"...
כך זה כשאדם מתפעל מדיבורים, חובה עלינו להתחזק במעשינו ולא להתפעל משום דבר חיצוני, ואדרבא עלינו להזהר מהחברה וסביבה קלוקלת ולהדבק בטובים, כדברי הרמב"ם.
ואז נוכל להתעלות יותר בתורה וביראת שמים טהורה, ועל כגון זה אנו מתפללים בכל יום: שתרחיקנו היום ובכל יום מעזי פנים ומעזות פנים, מאדם רע, מחבר רע, משכן רע, ומפגע רע" וכו’. ועל ידי התפילה נבוא לידי מעשים טובים.
איתא במדרש (שוחר טוב קיד) "הים ראה וינס", (תהילים קיד, ג) מה ראה, ארונו של יוסף יורד לים, אמר הקדוש ברוך הוא הים ינוס מפני הנס, שנאמר על יוסף "ויעזוב בגדו בידה וינס", (בראשית לט, יב) הדבר מפליא מאד, הים רואה את משה רבינו ע"ה אהרן הכהן וכל ישראל, כולם יורדים לים, ולא זע ולא פחד! רק ראה ארונו של יוסף ברח! מהי הסיבה?
אמנם אפשר לבאר בטעם שעזב בגדו בידה וברח מפני שלא רצה להיות בחברתה אפילו רגע אחד, כי מי יודע מה יכול לקרות ברגע אחד, לכן מיד וינס, וזה יסוד גדול ביראה. ובזה מובן לשון המדרש, אמר הקדוש ברוך הוא, הים ינוס מפני הנס. למה הזכיר רק את ענין הבריחה ולא הזכיר את עצם הנסיון? אלא הניסה מעידה על גודל היראה שהיתה אצל יוסף שלא רצה להיות בחברתה אפילו רגע אחד, ובכן מידה כנגד מידה, ינוס הים מפני הנס, וכעין זה במידת האהבה, כשם שהניסה מעידה על גודל היראה כך הריצה למצות מעידה על גודל האהבה כמו שאמר דוד המלך ע"ה, "דרך מצותיך ארוץ כי תרחיב לבי" (תהילים קי"ט, לב). נמצא שיש שתי מידות באדם. הריצה והבריחה, אדם שרץ לקיום המצות זו היא שלימות האהבה, אדם שרץ לקראת חבירו זה מראה "על שלימות האהבה", אדם שבורח מן העבירה זה מראה על שלימות היראה, וזה שאמר התנא באבות (פרק ד’ משנה ב’) "בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה כבחמורה ובורח מן העבירה", לא אמר הוי מקיים מצוה אלא "רץ למצוה" להשיג את "שלימות האהבה" ובורח מן העבירה להשיג "שלימות היראה".(קול יהודה)
דבר זה מלמדנו איך שאדם צריך להזהר שלא ליטול גדולה לעצמו, וכמו שסיפרו על הסבא מסלבודקא זכר צדיק לברכה, שהיו לו עשרות תלמידים, ומעולם לא הרגישם כתלמידיו, ולא חפץ להשתמש בהם כלל, למרות גדולתו לא היה לו דף מיוחד למכתבים, שנשא את שמו. לא חותמת ולא פתילים, וכשהיה צריך לומר דעתו, היה אומר בלשון: "המנהג פה" או "נהגנו" וכיוצא בזה.
אם נדבר על דרכיו יכלה הזמן ושבחיו לא יכול, ובפרט בליל שישי, שהיו לומדים בביתו, היה אומר שנכנס לנוח מעט, והיה יושב ולומד כאשר העידו כמה מתלמידיו שעקבו אחריו, והעיקר שלא ידעו על מעשיו וצדקתו.
מספרים על הגאון מוילנא שהיה רגיל להדר במצות ארבעת המינים, ובפרט באתרוג נאה, באחת הפעמים לא היה בנמצא שום אתרוג, וגם לא בדרגת הידור הפחותה ביותר, רק אצל איזה יהודי היה אתרוג נאה ומהודר. הלכו נכבדי הקהילה לשדלו בדברים למכור את האתרוג עבור הגאון, והוא הסכים בתנאי ששכר המצוה בעולם הבא יזקף לזכותו, השליחים הוכו בתדהמה, שכן לא ציפו לתנאי שכזה, אך כששאלו את הגאון רבי אליהו, ראו שהוא שמח מאוד עבור תנאי זה, וציוה מיד להביא את האתרוג. כששאלוהו מדוע שמח מאוד, ענה להם ואמר: "זו הפעם הראשונה בחיי, שאעשה את המצוה ללא ציפיה לקבלת שכר, שכן אין השכר שייך לי אלא לבעל האתרוג".
הגאון רבי עקיבא איגר זכותו יגן עלינו אמן, כותב שאדם שיודע שהוא משמש רב גדול או אדמו"ר מפורסם, או מלך בשר וכיוצא בזה, אין הוא מצפה לקבלת שכר ביודעו שעצם הזכות שניתנה לו לשמשם היא השכר, ועל אחת כמה וכמה כשאנו יודעים את מי אנו משרתים, את מלך מלכי המלכים הקב"ה, ולכן אין לצפות לקבל שכר, אלא לעשות את המצות בשמחה ובלב מלא אהבה ויראה כאחד. בשלימות ובזריזות וסוף הכבוד לבוא. יהי רצון שהקב"ה יטע אהבתו ויראתו בלבנו ונזכה לעשות רצונו ולעובדו בלבב שלם, אמן. (כתונת פסים)