פרשת מצורע

ארבעה אנשים מצורעים

אַרְבָּעָה אֲנָשִׁים מְצֹורָעִים.

מֵאֵת: אֲהוּבָה קְלַייְן. ©

אַרְבָּעָה אֲנָשִׁים מְצֹורָעִים

פֶּתַח שַׁעַר שׁוֹמְרוֹן יוֹשְׁבִים

צָמָא וְרָעָב אוֹתָם מְיַיסְּרִים

לָנוּס מֵהַמָּוֶת כֹּה מְיַיחֲלִים.

 

לִפְתֹּור מְצוּקָתָם  מְנַסִּים

זֶה לְזֶה  עֵצוֹת מַצִּיעִים :

אַל לָנוּ לִשְׁהוֹת  כָּאן

נְשַׁנֶּה כִּוּוּן לְמַחֲנֵה אֲרַם.

 

יַחְדָּיו מְמַלְּטִים נַפְשָׁם

חֲפֵצִים לְשַׁנּוֹת  גּוֹרָלָם

שֶׁמָּא יִתְמַזֵּל מַזָּלָם

חַיֵּיהֶם יְשַׁנּוּ מַסְלוּלָם.

 

צַעֲדֵיהֶם מִתְנַהֲלִים בִּכְבֵדוּת

בְּתוֹכָם  מִתְפָּרֶצֶת הַבָּכוּת

מָה רַבָּה הָיְיתָה הַהַפְתָּעָה

מַחֲנֶה  אוֹיֵב  לְלֹא צָבָא.

 

הָאוֹיְבִים הֻכּוּ בַּסַּנְוֵורִים

בִּידֵי מֶלֶךְ  מַלְכֵי הַמְּלָכִים

הַמְּצֹורָעִים הִשְׂבִּיעוּ רַעֲבוֹנָם

כְּהֶרֶף עַיִן  נִצְּלוּ מֵאֲסוֹנָם.

הֶעָרָה: הַשִּׁיר בְּהַשְׁרָאַת: הַהַפְטָרָה: [מְלָכִים- ב, ג'- כ']    

פרשת: תזריע – מצורע - מי היו ארבעת המצורעים?

פרשת: תזריע – מצורע - מי היו ארבעת המצורעים?

מאת: אהובה קליין.

בפרשיות תזריע – מצורע- אנחנו נחשפים לנגע הצרעת כפי שנאמר: "וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר.  אָדָם, כִּי-יִהְיֶה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ-סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת, וְהָיָה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ, לְנֶגַע צָרָעַת--וְהוּבָא אֶל-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, אוֹ אֶל-אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים.  וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע בְּעוֹר-הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן, וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ--נֶגַע צָרַעַת, הוּא; וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן, וְטִמֵּא אֹתוֹ.  וְאִם-בַּהֶרֶת לְבָנָה הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ, וְעָמֹק אֵין-מַרְאֶהָ מִן-הָעוֹר, וּשְׂעָרָה, לֹא-הָפַךְ לָבָן--וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע, שִׁבְעַת יָמִים".[ויקרא  י"ג, א'- ה']

בהפטרה אנחנו קוראים על ארבעת המצורעים, להלן קטע מהתוכן: "וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים, פֶּתַח הַשָּׁעַר; וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה, עַד-מָתְנוּ.  אִם-אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר, וָמַתְנוּ שָׁם, וְאִם-יָשַׁבְנוּ פֹה, וָמָתְנוּ; וְעַתָּה, לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל-מַחֲנֵה אֲרָם--אִם- יְחַיֻּנוּ נִחְיֶה, וְאִם-יְמִיתֻנוּ, וָמָתְנוּ.  וַיָּקֻמוּ בַנֶּשֶׁף, לָבוֹא אֶל-מַחֲנֵה אֲרָם; וַיָּבֹאוּ, עַד-קְצֵה מַחֲנֵה אֲרָם, וְהִנֵּה אֵין-שָׁם, אִישׁ.  וַאדֹנָי הִשְׁמִיעַ אֶת-מַחֲנֵה אֲרָם, קוֹל רֶכֶב קוֹל סוּס--קוֹל, חַיִל גָּדוֹל; וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו, הִנֵּה שָׂכַר-עָלֵינוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת-מַלְכֵי הַחִתִּים וְאֶת-מַלְכֵי מִצְרַיִם--לָבוֹא עָלֵינוּ.  וַיָּקוּמוּ, וַיָּנוּסוּ בַנֶּשֶׁף, וַיַּעַזְבוּ אֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֶת-סוּסֵיהֶם וְאֶת -חֲמֹרֵיהֶם, הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר-הִיא; וַיָּנֻסוּ, אֶל-נַפְשָׁם.  וַיָּבֹאוּ הַמְצֹרָעִים הָאֵלֶּה עַד-קְצֵה הַמַּחֲנֶה, וַיָּבֹאוּ אֶל-אֹהֶל אֶחָד וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ, וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם כֶּסֶף וְזָהָב וּבְגָדִים, וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ; וַיָּשֻׁבוּ, וַיָּבֹאוּ אֶל-אֹהֶל אַחֵר, וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם, וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ.  וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ לֹא-כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִׂים, הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם-בְּשֹׂרָה הוּא, וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים וְחִכִּינוּ עַד-אוֹר הַבֹּקֶר, וּמְצָאָנוּ עָווֹן; וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה, וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶךְ.  וַיָּבֹאוּ, וַיִּקְרְאוּ אֶל-שֹׁעֵר הָעִיר, וַיַּגִּידוּ לָהֶם לֵאמֹר, בָּאנוּ אֶל-מַחֲנֵה אֲרָם וְהִנֵּה אֵין-שָׁם אִישׁ וְקוֹל אָדָם:  כִּי אִם-הַסּוּס אָסוּר וְהַחֲמוֹר אָסוּר, וְאֹהָלִים כַּאֲשֶׁר-הֵמָּה.[מלכים- ב. פרק: ז', ג-  י"א]

השאלות הן:

א] בעבור מה באה הצרעת על האדם?

ב] מי היו ארבעת המצורעים – מה הייתה שליחותם?

תשובות

המקור לסיבת נגע הצרעת.

נגע הצרעת , מופיע אצל האדם - כתוצאה  מאי שמירה על  לשונו. הוא בעל מידות רעות ומבטא זאת בדיבור- המשקף את מידותיו אלה ואמר   המלך החכם ביותר באדם - לפני שנים רבות:

"מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ" [ משלי י"ח כ"א]

רש"י מסביר: "ואהביה יאכל פריה" - אוהב את לשונו ומרגיל לתורה אוכל שכרה בעוה"ז

"מצודת דוד" מבאר: "ביד לשון" - בכוח הלשון מסור המוות והחיים, אם ידבר בדברי תורה יחיה ואם בלשון הרע ימות.

"ואוהביה" - האוהב להרבות בה אמרים[דיבורים ]  יאכל פריה, אם טוב ואם רע.

על פי אופן הדיבור- יאכל האדם את פירותיו- כלומר : קיימת מידה כנגד מידה.

מלבי"ם מבאר: "מוות וחיים ביד לשון ואוהביה יאכל פריה", הלשון מרמזת  על הדבור הנשגב  של התבונה, שמדבר  ומתוך התבונה שלו  מבין להוציא דבר מתוך דבר, ובו ישפוט בין האמת והשקר, שבו תלוי המוות והחיים,  הרי המאמין בעיקרי האמונה על ידי התבונה יחיה, וההולך בדרך עקשנות  ומכחיש מציאות ה' והשגחה ושכר ועונש - ימות, וזה תלוי ביד הלשון שהיא הבינה, "ואוהביה יאכל פריה", הוא לא ישבע לעולם רק יאכל תמיד, כי הבינה אין לה גבול ותמיד יוסיף להוציא דבר מתוך דבר ,כלומר : בעל בינה יבין דבר מתוך דבר.

שמעתי מפי הרב יהודה יוספי:

"החפץ חיים" טוען כי היום לא קיים כבר -  נגע צרעת, אלא העונש על לשון הרע - עניות. כי מצורע נחשב למת  וכנגד  זה עניות – היא כמו מוות.

דוד המלך אומר: "מִי-הָאִישׁ, הֶחָפֵץ חַיִּים;    אֹהֵב יָמִים, לִרְאוֹת טוֹב.

נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע;    וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה".[תהלים  ל"ד, י"ג- י"ד]

בפרשת "כי תבוא"  מסופר על –הארורים המקוללים מול הר עיבל:

"אָר֕וּר מַכֵּ֥ה רֵעֵ֖הוּ בַּסָּ֑תֶר וְאָמַ֥ר כָּל ־הָעָ֖ם אָמֵֽן"- הכוונה לאדם שמדבר לשון הרע על רעהו.(דברים ,כ"ז ,כד) ה' מכה אותו בעונש!

הפה נועד לעסוק רק במילים חיוביות  ומועילות ולא  קללות, או לשון הרע.

אלוקים  פונה אל  משה:

"וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו, מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם, אוֹ מִי- יָשׂוּם אִלֵּם, אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר--הֲלֹא אָנֹכִי, ה'.  וְעַתָּה, לֵךְ; וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ, וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר" [ שמות פרק ד']

אסור לאיש - לקלל את רעהו - את זאת נלמד מדברי שלמה המלך:

"כַּצִּפּוֹר לָנוּד, כַּדְּרוֹר לָעוּף  --   כֵּן קִלְלַת חִנָּם, לא לוֹ תָבֹא". [משלי, כ"ו, ב]

הסבר: כמו ציפור אשר עוזבת את הקן כדי להביא מזון לגוזליה ושבה אליהם עם המזון- כך אדם שמקלל את חברו- הקללה חוזרת אליו!

יצחק בירך את בנו יעקב בברכה:"אֹרְרֶ֣יךָ אָר֔וּר וּֽמְבָרְﬞכֶ֖יךָ בָּרֽוּךְ" [בראשית כ"ז, כ"ט]

 ארבעת המצורעים- זהותם ושליחותם.

ארבעת המצורעים היו: גחזי ושלושת בניו [כדברי רש"י]

כפי שמסופר   [בפרק ה' ] – גחזי ובניו נענשו בצרעת לפי ששיקרו לנעמן שר צבאו של מלך ארם - כי אלישע הנביא דורש מתנות עבור שריפא את נעמן  מצרעת ואחר כך גם שיקר גחזי לנביא אלישע..

אלישע מאשים את גחזי ומענישו  כפי שנאמר: "הַעֵת לָקַחַת אֶת-הַכֶּסֶף, וְלָקַחַת בְּגָדִים, וְזֵיתִים וּכְרָמִים וְצֹאן וּבָקָר, וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת. וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק-בְּךָ, וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם; וַיֵּצֵא מִלְּפָנָיו, מְצֹרָע כַּשָּׁלֶג".[מלכים, ב' פרק ה, כ"ד- כ"ז.'] [גחזי היה המשרת של אלישע]

סיבה נוספת  לעונש כה קשה:

רש"י מסביר: שהיה גחזי דוחה תלמידים מלפני אלישע ולכן בית מדרשו של אלישע  נעשה צר - מלהכיל את התלמידים הרבים שהגיעו עתה אליו .[סנהדרין ק"ז]

לכן נענש גחזי מידה כנגד מידה - היות והוא נעל את דלתות בית המדרש בפני תלמידים, היה אנוס לשבת  ליד שער העיר ללא אפשרות להיכנס לתוך העיר.

המצורעים האלו היו גחזי ובניו - שקילל אותם אלישע במילים:

"וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק-בְּךָ, וּבְזַרְעֲךָ". לכן לא היה לצרעתם  דין של נגעים מטמאים – כשם שצרעת נעמן לא היה לה דין  טומאה- לפי שנוכרים אינם  מטמאים בנגעים"- כי אם הייתה זו מחלת – עור טבעית ומדבקת והם נשלחו אל מחוץ   לעיר - לא משום דין מצורע, אלא כדי לבודד אותם מאנשי העיר  מחשש שלא ידביקו אותם במחלתם.

לא הייתה  זו צרעת של דין טומאה כי "נוכרים אינם מטמאים בנגעים"

בהפטרה מסופר איך יושבים ארבעת המצורעים ומחליטים ללכת  אל  מחנה ארם.

הם מגלים כי מלך ארם נטש את המחנה והשאיר הכול אחריו ,לכן ניצלו את ההזדמנות להשקיט את רעבונם ,הצטיידו במזון, כסף וזהב ובאו לספר – על כך למלך ישראל.

נשאלת השאלה מדוע באה הישועה לישראל - דווקא על ידי מצורעים אלה?

התשובה: משל: למלך שמקציב  כסף  למחיית בנו - אם הבן הולך בדרך הישר  ומכבדו - הוא שולח לו את הממון באמצעות גזבר החצר, אך אם הבן סוטה מדרך הישר, שולח לו המלך את הכסף בידי משרת פשוט עם פנים זועפות.

הנמשל: בתקופה ההיא בני ישראל היו בשפל רוחני ולא היו ראויים לפני המקום לפי שסטו מדרך הישרה לכן  שלח להם ה' את פרנסתם בידי מצורעים אלה.[משלי אהרון]

לסיכום: לאור האמור לעיל: ובמיוחד בתקופה קשה זו כאשר אנחנו נתונים במערכה כוללת והמחלוקת גורמת שסע בעם ,

מסיקים אנו מהפרשה ומההפטרה - כי החיים והמוות בידי הלשון

כדברי שלמה המלך: "שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ".

[משלי כ"א, כ"ג] ויהי רצון שכולנו נשכיל להוריד את גודל להבות  השנאה ונזכה לממש אהבת חינם  ואחדות העם ובא לציון גואל. אמן ואמן.

פרשת מצורע – שבת הגדול – מסר אקטואלי לישראל

פרשת מצורע – שבת הגדול – מסר אקטואלי לישראל !!

 מאת: אהובה קליין .

 הפרשה פותחת  בפסוקים: "וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע, בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ:  וְהוּבָא, אֶל-הַכֹּהֵן.  וְיָצָא, הַכֹּהֵן, אֶל-מִחוּץ, לַמַּחֲנֶה; וְרָאָה, הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע-הַצָּרַעַת, מִן-הַצָּרוּעַ.  וְצִוָּה, הַכֹּהֵן, וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי-צִפֳּרִים חַיּוֹת, טְהֹרוֹת; וְעֵץ אֶרֶז, וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב.  וְצִוָּה, הַכֹּהֵן, וְשָׁחַט, אֶת-הַצִּפּוֹר הָאֶחָת--אֶל-כְּלִי-חֶרֶשׂ, עַל-מַיִם חַיִּים. אֶת-הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ, וְאֶת-עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת-שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת-הָאֵזֹב; וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה, בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה, עַל, הַמַּיִם הַחַיִּים.  וְהִזָּה, עַל הַמִּטַּהֵר מִן-הַצָּרַעַת--שֶׁבַע פְּעָמִים; וְטִהֲרוֹ, וְשִׁלַּח אֶת-הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה.  וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת-בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת-כָּל-שְׂעָרוֹ, וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר, וְאַחַר, יָבוֹא אֶל-הַמַּחֲנֶה; וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ, שִׁבְעַת יָמִים". [ויקרא י"ד, א-  ט]

שבת זו  - היא: "שבת הגדול": ההפטרה :בספר מלאכי: להלן קטע מדברי הנביא: מלאכי:

"וְעָרְבָה, לַיהוָה, מִנְחַת יְהוּדָה, וִירוּשָׁלִָם--כִּימֵי עוֹלָם, וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיֹּת.  וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם, לַמִּשְׁפָּט, וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים, וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר; וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר-שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי-גֵר, וְלֹא יְרֵאוּנִי--אָמַר, ה' צְבָאוֹת.  כִּי אֲנִי ה', לֹא שָׁנִיתִי; וְאַתֶּם בְּנֵי-יַעֲקֹב, לֹא כְלִיתֶם.  לְמִימֵי אֲבֹתֵיכֶם סַרְתֶּם מֵחֻקַּי, וְלֹא שְׁמַרְתֶּם--שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם, אָמַר ה' צְבָאוֹת; וַאֲמַרְתֶּם, בַּמֶּה נָשׁוּב.  ...."  [תרי עשר- במלאכי פרקים: ג'-מפסוק ד']

השאלות הן:

א] מהי תורת המצורע?

ב]  קשר אקטואלי בין הפרשה ונבואת מלאכי- האמנם ?

תשובות.

תורת המצורע - משמעותה.

נשאלה שאלה בגמרא: "אמר ריש לקיש: מאי  דכתיב ? [כלומר- מה פירוש הדברים שנאמרו בפסוק: "תורת המצורע" ?- [והתשובה]: -  זאת  תהיה תורתו של המוציא שם רע".[ערכין ,ט"ו, ב']

להלן משל מעניין: "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע":

"תורת המוציא שם רע, מעשה ברוכל אחד שהיה מחזר בעיירות הסמוכות לציפורי, והיה מכריז ואומר: מי מבקש לקנות סם חיים? היו הכול מתכנסים ובאים אצלו ואומרים לו: תן לנו סם - חיים.

היה רבי ינאי יושב בטרקלינו ושונה [לומד] ושמע את המכריז על מכירת סם - חיים. אמרו לו: בוא ועלה אלי ומכור לי, אמר לו אותו רוכל:

לא לך ולא לכשכמותך. סִרְהֵב [הפציר] בו רבי ינאי ועלה אצלו, הוציא לו ספר תהלים והראה לו פסוק:

"מִי-הָאִישׁ, הֶחָפֵץ חַיִּים"?

מה כתוב אחריו?   "אֹהֵב יָמִים, לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע;    וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה".[תהלים לד, י"ג- י"ד]

אמר רבי ינאי: אף שלמה מכריז ואומר: "שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ". [משלי כ"א, כ"ג]- אל תקרי [תקרא] מצרות אלא מצרעת... [ויקרא רבה ט"ז, ב']

ה"נתיבות שלום" שואל: מדוע נאמר על המצורע: "וְהוּבָא, אֶל-הַכֹּהֵן"?

תשובתו: יש שאדם חוטא ועיקר החטא - עצם המעשה האסור- אך יש חטאים הנובעים משורשים  עמוקים של מידות רעות-כגון: מידת הגאווה, מידת התאווה.....במצב זה עיקר הפגם אצל האדם אינו החטא שעשה- אלא השורש הפורה ראש ולענה - זה מה שהצמיח אצלו את פרי הבאושים, היינו ,אותן מידות – שהן שורש הרע וגרמו  לעשיית העבירה.

כאשר האדם מגיע למצב זה - הוא פשוט נשלט על ידי יצר הרע.

דוגמת המצורע - המוציא שם רע על אחרים.

מתברר, כי שורשי הרע - המידות הרעות שבאדם הם קשים ממעשה העבירה.

לכן הפתרון למצב זה: לעקור את השורש הפורה  ראש ולענה.

כי כל עוד אינו עוקר את שורש המידות הרעות - הרי שב ומצמיח באושים.

לכן ,העצה הראשונה לאותו אדם שחטא והוא  נענש בצרעת- הוא מובא אל אהרון הכהן ,או לאחד מבניו והמטרה בזה: שהוא יהיה קשור לצדיק או לקבוצה שמחוברים לקב"ה ולתורה  הקדושה. כאן טמון הכוח להוציאו משלטון יצר הרע.

הדרך לטהרת המצורע מתבצעת בתיקון כפול, תחילה: סור מרע. ואחר כך: עשה טוב. והדבר מרומז בשתי הציפורים שהוא חייב להביא: את הציפור האחת שחטו על מים חיים ומהדם שלה  היזו שבע הזאות ואת הציפור החיה שלחו ,אחר כך, על פני השדה. וכפי שלומדים מהתורה עניינם  בבחינת שני השעירים של יום הכיפורים- שעיר אחד - היה חטאת לה' ואת השעיר שנועד לעזאזל- שלחו למדבר. וגם שני השעירים- הם כנגד: סור מרע- ועשה טוב,

השעיר לעזאזל- הוא כנגד: סור מרע- כמו שנאמר: " וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת-כָּל- עֲוֺנֹתָם, אֶל-אֶרֶץ גְּזֵרָה" [ויקרא ט"ז, כ"ב]

השעיר לעזאזל נשלח למדבר –כי כוח הטומאה היה כה חזק שאם היו שולחים אותו לישוב- היה מדביק בטומאתו את כל הישוב

השעיר לה' – הוא "ועשה טוב"- שמטרתו: לקרב את ישראל לה'.

אבל אצל המצורע – שהוא חטא בחטא פרטי - את הציפור שולחים לשדה-שאין שם אנשים,

על ידי שני הציפורים הוא מהפך נגע -  לעונג - מלשון להתענג אל ה'.

בנוסף לשתי הציפורים נאמר:

"וְצִוָּה, הַכֹּהֵן, וְלָקַח לַמִּטַּהֵר .....וְעֵץ אֶרֶז, וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב". 

אמר שלמה המלך: מפני מה מצורע זה נטהר בגבוה שבגבוהים ובנמוך שבנמוכים- בעץ ארז ובאזוב? אלא על ידי שאדם מגביה את עצמו כארז- הוא לוקה בצרעת- וכיון שמשפיל את עצמו כאזוב - הוא מתרפא באזוב.[פסיקתא דר' כהנא]

השבת הגדול מסר אקטואלי לעם ישראל ממש לימים אלה:

אמרו חז"ל: "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל" [מסכת ר"ה י"א]

מכאן: שכל חודש ניסן - נחשב לחודש הגאולה.

מבאר רבינו הר"ן: על ידי שגאולת מצרים הייתה בחודש ניסן ,לכן עד היום: חודש זה מסוגל לגאולה- כי כשם שבעניינים הגשמיים- קל יותר להרתיח מים שכבר רתחו בעבר וקל יותר להדליק נר שכבר דלק בעבר, באופן דומה ברוחניות- קל יותר להחיש ולהביא גאולה בחודש שכבר נגאלו בו!

מתוך לימוד פרשת  מצורע, ניתן להבחין בקו המחבר בין הפרשה העוסקת בחטא   לשון הרע - ובמקרה שאדם חטא והוציא שם רע על הזולת – ונעשה  מצורע ,הוא מצווה  להיבדק דווקא על ידי כהן- כי מחלתו אינה פיזית, אלא רוחנית- הנובעת בעיקר ממידותיו הרעות ולכן הוא מובא אל הכהן- כדי שיטהר אותו- אך גם כדי שיהיה בחברתו –ויושפע ממעשיו הטובים.

כלומר: התכלית היא: לסור מרע ולעשות טוב- להיות צדיק וירא שמים ואותו המסר מובא גם בהפטרה: 

"לְמִימֵי אֲבֹתֵיכֶם סַרְתֶּם מֵחֻקַּי, וְלֹא שְׁמַרְתֶּם--שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם, אָמַר ה' צְבָאוֹת; וַאֲמַרְתֶּם, בַּמֶּה נָשׁוּב".

הנביא מודיע שיבוא יום משפט  -"וקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם, לַמִּשְׁפָּט"- הכוונה למשפט אלוקים :הצדיקים ייהנו מאור  החמה- אך הרשעים  ייענשו,- יהפכו לאפר.

הנביא דורש להתחבר לתורה  הקדושה ומבטיח את בוא אליהו הנביא טרם היום הגדול.

לאור האמור לעיל, ניתן להבין כי מסר הנביא מלאכי הוא : לקיים את התורה ככתבה ולשונה כפי שישראל קיבלוה לרגלי הר סיני.

כמה חשובים דבריו במיוחד בימים אלה  בתקופת המלחמה קיומית:

"זִכְרוּ, תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים.  הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא--לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם ה', הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא.  וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם--פֶּן-אָבוֹא, וְהִכֵּיתִי אֶת-הָאָרֶץ חֵרֶם".

מסר זה  מרמז לאחרית הימים: "בַּצַּר לְךָ--וּמְצָאוּךָ, כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; בְּאַחֲרִית, הַיָּמִים, וְשַׁבְתָּ עַד-ה' אֱלֹהֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ" [דברים ד', ל'- ל"א].

 

 

 

הנביא מלאכי - מסר לישראל

הַנָּבִיא מַלְאָכִי –מֶסֶר לְיִשְׂרָאֵל.

מֵאֵת: אֲהוּבָה קְלַייְן ©

הַשְּׁמוּעָה עָשְׂתָה כְּנָפַיִם

מֶסֶר לְיִשְׂרָאֵל - יְרוּשָׁלַיִם

בְּפִי מַלְאָכִי: נְאוּם חָשׁוּב:

אֶל אֱלוֹקִים - מִיָּד לָשׁוּב!

 

מִלִּים כְּאַבְנֵי חֹושֶׁן

סוֹלְלוֹת דַּרְכָּן  לָאֹזֶן

הֲסָרַת אֶבֶן מִלֵּב בָּשָׂר

צִוּוּי לִפסֹועַ דֶּרֶךְ הַיָּשָׁר.

 

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי

בְּסִינַי  קִבֵּל   לָכֶם  הֵבִיא

אֶתְכֶם הִנְהִיג  בַּעֲלִיּוֹת וּמוֹרָדוֹת

בִּשְׁבִילֵי עָפָר וּמִדְבָּרִיּוֹת.

 

הַסְכִּיתוּ שִׁמְעוּ בָּנַי הָאֲהוּבִים

עַתָּה קָרַב מִשְׁפַּט הַבְּרוּאִים

שָׂכָר לַצַּדִּיקִים עֹנֶשׁ  לָרָעִים

ֹיום בּוֹעֵר כְּתַנּוּר - שׁוּבוֹ שׁוֹבָבִים.

 

 אֱמֶת תֵּצֵא לָאוֹר

 עֲרָפֶל  יִיסּוֹג אָחוֹר

יִשְׂרָאֵל עֲטוּרִים צְחוֹר

לַמִּקְדָּשׁ  יֵצְאוּ בְּמָחוֹל.

 הֶעָרָה הַשִּׁיר בְּהַשְׁרָאַת מַלְאָכִי פֶּרֶק ג'- הָחֵל מִפָּסוּק ד'-וָהָלְאָה]  

פרשת מצורע ושבת הגדול - מה הקשר?

פרשת מצורע ושבת הגדול - מה הקשר?

מאת: אהובה קליין

פרשת מצורע פותחת במילים:

"וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע, בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ:  וְהוּבָא, אֶל-הַכֹּהֵן.  וְיָצָא, הַכֹּהֵן, אֶל-מִחוּץ, לַמַּחֲנֶה; וְרָאָה, הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע-הַצָּרַעַת, מִן-הַצָּרוּעַ"...... [ויקרא פרק י"ד, א-ד]

לקראת סוף הפרשה נאמר:

"וְהִזַּרְתֶּם אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִטֻּמְאָתָם; וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם, בְּטַמְּאָם אֶת-מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם". [להלן פרק ט"ו, ל"א]

השאלות הן:

א] מה המשמעות: "ֹזאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹורָע" ?

ב] מדוע חשוב לעם ישראל להיטהר מטומאה?

ג] הקשר ל"שבת הגדול"?

תשובות.

תּוֹרַת הַמְּצֹרָע"

חז"ל סבורים: כי הנגעים באים על האדם בעבור עיסוקו בלשון הרע ,מתברר. כי עבירה זו נמנית בשורה אחת עם העבירות החמורות: עבודה זרה. גילוי עריות, ושפיכות דמים.

למעשה, העוסק בדיבור לשון הרע - מטמא את פיו ואם יגיד  דברי תורה - או יתפלל - כל מילותיו נטמאות ונופלות לידי כוחות הטומאה.

מטעם זה אמר דוד המלך:   " נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע;    וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה. סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב;  בַּקֵּשׁ  שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ". [תהלים ל"ד, ,י"ד- ט"ו]

לפי זה, אין ערך לעשיית הטוב , אלא בתנאי  שהאדם נוצר את פיו  ונמנע מעיסוק בלשון הרע, אם אין מקפידים להתרחק מעבירה חמורה זו - אין ערך לעשיית הטוב בעולם.

אם המצורע חוזר בתשובה, בעקבות כך באים על תיקונם כל דברי התורה שלמד עד כה ורק כעת הם יעמדו  לזכותו.

לכן נאמר: "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹורָע"- לפי שהתורה שהמצורע למד בעבר - היא מתקבלת  לזכותו "ביום  טהרתו" רק אז היא באה על תיקונה ולא לפני כן. [על פי "קומץ המנחה"]

אור החיים מסביר: חכמים אמרו על בעלי לשון הרע:" מה תקנתו? יעסוק בתורה ויתרפא" רק עתה "ביום טהרתו". לימוד התורה עשוי להועיל לו רפואה- אך קודם טהרתו וחזרתו בתשובה אין לימוד התורה יכול לסייע לו.

ב"חובת הלבבות" נאמר: בזמן שאדם אומר על רעהו לשון הרע - אזי כל מצוותיו נזקפים לטובת אותו אדם שהוא  ריכל עליו לשון הרע ואילו חטאיו של האדם שעליו דיבר רעות - עוברים לאותו בעל לשון הרע.

על כן נאמר: "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹורָע, בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ" כי רק מיום שנעשה טהור וחזר  בתשובה - נשארת התורה שלמד לפני חטאו - והיא שייכת לו.  אך, לפני כן  התורה כבר הייתה ברשות אותו אדם שבעל לשון הרע דיבר עליו.  [על פי "ארץ הצבי"]

"חובת הלבבות" מביא את דברי חז"ל: "כל המעביר על מידותיו מעבירין ממנו כל פשעיו" אם אדם שמע שפלוני דיבר עליו לשון הרע והדבר פוגע בו  ונוצר את לשונו מבליג – ואינו מגיב, למרות שהדברים פגעו בו - אזי מעבירים ממנו את כל חטאיו  אל המדבר עליו בגנותו מילים רעות - וזוקפים אותם לחובתו של המדבר עליו לשון הרע. יתכן שזו הכוונה במשפט: "טוב שברופאים לגיהנום" משפט זה מכוון כלפי בעל לשון הרע - הוא נחשב  לטוב שברופאים לפי שעל אותו אדם שדיבר  בגנותו באותו רגע- ההוא מתרפא מכל פשעיו ועברותיו ואילו בעל לשון הרע יורד לגיהנום....

מעשה שקרה: "ברבן גמליאל שאמר לטבי - עבדו: צא וקנה לנו חתיכה טובה מן השוק, יצא טבי - עבדו והביא לו לשון, לאחר ימים אמר לו רבן גמליאל: צא וקנה לנו חתיכה רעה מן השוק והביא לו שוב לשון, אמר לו רבן גמליאל: כשאמרתי לך: צא וקנה חתיכה טובה מן השוק, הבאת לשון, וכשאמרתי צא וקנה לנו חתיכה רעה מן השוק, הלכת והבאת לנו לשון?

אמר לו טבי: אדוני, הלשון - ממנו הטוב וממנו הרע, כשהוא טוב - אין טוב ממנו וכשהוא רע, אין רע ממנו "  [מתוך גמרא: מסכת פסחים]

שלמה המלך אומר: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ"  ( משלי} כלומר- אם האדם ידבר רע- הדבר יביא מוות ואם ידבר טוב- דברי תורה  הדבר יביא לו חיים ומי שאוהב לדבר דברי תורה - יאכל מפרייה-ייהנה.

אמר רבי יהושע בן לוי, חמש תורות כתובות במצורע:

א] בסוף תזריע: "זאת תורת נגע הצרעת"

ב]  [מצורע י"ד, ב] "וזאת תהיה תורת המצורע"

ג] [שם ל"ב] "זאת תורת אשר בו נגע צרעת"

ד] [שם  נ"ד]:"זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק"

ה] [שם נ"ז]  " זאת תורת נגע הצרעת"

 מכאן ההוכחה: שהעוסק בלשון הרע עובר על חמישה חומשי תורה.

חשיבות הטהרה.

נאמר: "וְהִזַּרְתֶּם אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִטֻּמְאָתָם; וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם, בְּטַמְּאָם אֶת-מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם".

רש"י מסביר: "אין נזירה - אלא פרישה - הכוונה שיש לפרוש ולהתרחק מהטומאה.

רש"י מביא כמה דוגמאות להמחשת דבריו:

 "הוֹי גּוֹי חֹטֵא, עַם כֶּבֶד עָוֺן--זֶרַע מְרֵעִים, בָּנִים מַשְׁחִיתִים; עָזְבוּ אֶת-ה', נִאֲצוּ אֶת-קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל--נָזֹרוּ אָחוֹר". [ישעיהו א', ד]

"כִּי אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל, וּמֵהַגֵּר אֲשֶׁר-יָגוּר בְּיִשְׂרָאֵל, וְיִנָּזֵר מֵאַחֲרַי וְיַעַל גִּלּוּלָיו אֶל-לִבּוֹ, וּמִכְשׁוֹל עֲוֺנוֹ יָשִׂים נֹכַח פָּנָיו; וּבָא אֶל-הַנָּבִיא, לִדְרָשׁ-לוֹ בִי--אֲנִי ה', נַעֲנֶה-לּוֹ בִּי". [יחזקאל י"ד, ז]

מדוע התורה מצווה להתרחק מהטומאה?

התשובה היא: כי המטמא חלילה את בית המקדש  עונשו כרת!

דעת מקרא סובר :  יתכן שהכתוב הקדים את נושא צרעת האדם לצרעת הבגד ולצרעת בקירות הבתים - היות וצרעת האדם היא הקשה ביותר מהטעם: שהיא עשויה לבודד את האדם מהחברה ולאסור עליו את הכניסה למקדש כל עוד- לא התרפא. ומנגד המצורע עשוי לטמא אנשים אחרים שלא נפגעו  מהמחלה- ובכך עשוי גם בית המקדש להיטמא.!

הקשר להפטרה [בספר  תרי עשר במלאכי.[פרק ג]

הנביא מלאכי מנבא: כי יבוא יום הדין – הצדיקים ייהנו  מאור ה' ואילו הרשעים יבואו על  עונשם, כפי שנאמר:

"וְהָיוּ לִי, אָמַר ה' צְבָאוֹת, לַיּוֹם, אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה סְגֻלָּה; וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם--כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ, עַל-בְּנוֹ הָעֹבֵד אֹתוֹ. וְשַׁבְתֶּם, וּרְאִיתֶם, בֵּין צַדִּיק, לְרָשָׁע--בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים, לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ. 

"כִּי-הִנֵּה הַיּוֹם בָּא, בֹּעֵר כַּתַּנּוּר; וְהָיוּ כָל-זֵדִים וְכָל-עֹשֵׂה רִשְׁעָה, קַשׁ, וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא אָמַר ה' צְבָאוֹת, אֲשֶׁר לֹא -יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף.  וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי, שֶׁמֶשׁ צְדָקָה, וּמַרְפֵּא, בִּכְנָפֶיהָ; וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם, כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק. וְעַסּוֹתֶם רְשָׁעִים--כִּי-יִהְיוּ אֵפֶר, תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵיכֶם:  בַּיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה, אָמַר ה' צְבָאוֹת". [מלאכי ג, י"ז- כ"ב]

אומר הנביא מלאכי: הקב"ה מקשיב וגם  מתבונן בצדיקים – כאשר הם רואים את הצלחת הרשעים שטוב להם ומתמרמרים ואומרים : הרי אנחנו  שומרים את מצוות ה' כביכול ללא תועלת? והקב"ה מתעלם מאתנו?- אך למעשה, אין הדבר כך. הקב"ה  רואה את יראי ה' וכותב אותם בספר הזיכרונות. והנה יבוא יום הדין - בו הקב"ה יעניש את הרשעים ואז תבחינו בין גורל הצדיקים  העובדים את ה' לבין הרשע   שאינו עובד את ה'- זה יהיה יום חם - בוער כתנור וכל הרשעים  יהפכו לקש הנשרף מרוב  החום יהפכו  ללהבה - ויושמדו כליל. ואילו על הצדיקים תזרח האור והם יצאו לרחובות וירקדו.

רש"י אומר: ה' מוציא חמה מנרתיקה - הרשעים נידונים בה ואילו הצדיקים מתרפאים בה.

כאן ,לעניות דעתי - מבחינים  בקשר בין פרשת מצורע - שמטרת  התורה לגרום למצורע- לחזור בתשובה -  לתקן את דרכיו - כדי שיהיה ראוי להיכנס גם למשכן אחרי שעבר את התיקון וישב מחוץ למחנה - ועבר את כל שלבי הטהרה רק אז הוא יוצא לדרך חדשה.

ביום הדין -  בדברי  נבואתו של הנביא מלאכי-  כל האמת תצא לאור: מי הם  הצדיקים  שיזכו לאור  רוחני ומי  הם הרשעים אשר יבואו על עונשם.

לסיכום, לאור האמור לעיל: החוט המקשר בין פרשת מצורע לדברי הנביא מלאכי  הוא:

"זִכְרוּ, תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים.  הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא--לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם ה', הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא.  וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם--פֶּן-אָבוֹא, וְהִכֵּיתִי אֶת-הָאָרֶץ חֵרֶם".[מלאכי  ג', כ"ב- כ"ד]

כלומר-בפרשת "מצורע" -  המצורע שחטא בלשון הרע- חייב להיות בפיקוח הכהן לאורך כל הדרך ורק כאשר סיים  את כל שלבי הטהרה- יוכל להיות טהור ולהיכנס למשכן - גם זכות לימוד התורה שלמד- תשוב להיות חלק ממנו ובדברי הנביא מלאכי ישנו קשר הדוק לקיום התורה והמצוות שזו תכלית עם ישראל כמו   גם בפרשת מצורע. והדבר יתגלה לעיני כל-ביום הדין כאשר ה' יפתח את ספר הזיכרונות - בהם הוא מבדיל בין הצדיקים לבין הרשעים

וביום גדול זה: הצדיקים יתגלו לעיני כל ויספגו אור והרשעים ייענשו קשה.

יפים וחשובים דברי משה לעם:

"תּוֹרָה צִוָּה - לָנוּ, מֹשֶׁה:  מוֹרָשָׁה, קְהִלַּת יַעֲקֹב". [דברים: ל"ג, ד]

 

 

דבר החסידות – פרשת מצורע – י"א ניסן

ב"ה

דבר החסידות – פרשת מצורע – י"א ניסן

 

מעט אור דוחה הרבה חושך

לקראת יום הבהיר י"א ניסן – מאה ועשרים שנה להולדת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו (ביום ועש"ק פ' מצורע, י"א ניסן ה'תרס"ב), וכנס הרבבות אי"ה הערב, ה' ניסן באצטדיון טדי, ירושלים עיה"ק:

 

פעם התבטא הרבי: "נולדתי ביום שישי, לכן אני תמיד ממהר..."

בימינו ייחד הרבי את יום שישי ליציאת ה'תמימים' למבצע תפילין.

 

מספר הרב טוביה בולטון, ראש ישיבת "אור תמימים" כפר חב"ד:

במשך תקופה ארוכה הייתי יוצא מדי שבוע, בבוקר יום שישי, למבצע תפילין במקום בלתי שגרתי. הייתי עולה על הרכבת שהייתה עוצרת בתחנת כפר חב"ד כשהיא עמוסה אדם, ובכל הדרך הלוך עד באר שבע וחזור מבאר שבע הייתי עובר ומזכה יהודים בהנחת תפילין. מדובר היה בעשרות רבות של יהודים. בעוד זה מפשיל את התפילין, רעהו מניחן, כך בזה אחר זה.

שבוע אחד, בערבו של יום חמישי, אומר לי המשפיע ר' מענדל פוטרפס: מחר אני מצטרף אליך. התרגשתי והבעתי כמובן את הסכמתי.

ואכן למחרת, רגע לפני שהדלתות נסגרו, הצליח ר' מענדל לעלות. לא היה לנו זמן לשוחח וחיש ניגשנו למלאכת הקודש. אני בקצב שלי ור' מענדל מאחור בקצב שלו. בהגיעי לסוף אחד הקרונות, מקדם את פניי ענק מגודל שער ששיפד אותי במבטו. הרהבתי עוז ואמרתי: תרצה להניח תפילין? בתגובה פער הלה את פיו ושאג לעברי: "אני אקרע אותך". מיהרתי להסתלק מן המקום אל הקרון הבא, כשכל הזמן ליבי הולם בחשש מה יקרה כשר' מענדל יתקרב למקום.

כעבור כעשר דקות, בעוד אני עוסק בהפשלת רצועות התפילין של אחד היהודים שזה עתה סיים את תפילתו הקצרה, נגלה לנגד עיניי מקצהו של הקרון הקודם מחזה מפתיע: אותו אדם מפחיד עומד עטור בתפילין, כיפה לראשו והוא קורא את פסוקי קריאת שמע כשעיניו זולגות דמעות ללא הפוגה. ור' מענדל ניצב ומתבונן בו כנשר המביט בחמלה על גוזלו הרך.

המחזה הזה הפנט אותי. לא הבנתי מה קרה פה. כל הדרך הציקה לי השאלה כיצד אירע הקסם הזה. בשנייה שבה נפרדנו מהרכבת בשובנו, עם צאתנו מהתחנה בכפר חב"ד, פניתי אל ר' מענדל ושאלתי:

-         מה היה עם אותו יהודי ענק ממדים שאותי קיבל בכזו עוינות? כיצד בדיוק הסכים להניח תפילין?

ר' מענדל הגיב בבת שחוק וסיפר:

-         גם לי הוא אמר את מה שאמר לך אבל אני, אני הבטתי לתוך אישוני עיניו ורק אמרתי לו: "אני אוהב אותך, אני אוהב אותך"...

למרות שר' מענדל דיבר בלשון הקודש ולא בעברית, הלה קלט את שפתו ובעיקר את שפת הלב שלו. חומת הברזל שלו נסדקה והוא נעתר להפשיל את שרוולו, להניח תפילין וכשרק החל לומר 'שמע ישראל' פרץ בבכי טהור. ללמדך כי לא ידח ממנו נידח וכי כשניגשים ליהודי מכל הלב, כל הקליפות שעוטפות אותו סרות ונעלמות".

 (מתוך ראיון עם הרב בולטון, עלון "כי קרוב" ערב חה"ס תשפ"ב)

 

~~~

למה בשם "מצורע"?

בפרשתנו מצאנו דבר פלא:

בימי הראשונים* נקראה הפרשה בשם "זאת תהיה" (על שם התחלתה "זאת תהיה תורת המצורע"), ואילו בדורות האחרונים התקבל שמה דווקא "פרשת מצורע".

ולכאורה, הרי "מצורע" הוא ענין בלתי רצוי, ואם הראשונים נמנעו מלקרוא בשם זה, מדוע דווקא בדורות האחרונים שינו וקראו לה בשם כזה?

 

ויש להקדים בביאור הפסוק "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן":

א)    הרי כבר נכתב אח"כ "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה", ומה הפירוש איפוא ב"והובא אל הכהן", הרי אסור לו לבוא לכהן! עליו להיות מחוץ לשלש מחנות?

ב)    מדוע נאמר הלשון "והובא אל הכהן", שמשמע בעל כרחו (ולא "ובא אל הכהן")?

[בנוגע לשאלה א' יש המפרשים** ש"והובא אל הכהן" פירושו שהמצורע צריך להתקרב עד כמה שיכול עד לקצה מחנה ישראל, כדי לא להטריח את הכהן לצאת מדי רחוק מחוץ למחנה.

אבל קשה, שהרי מסתבר שיש מצורעים שמלכתחילה נמצאים בקרבה למחנה ישראל ואיך מתאים בהם הפירוש "והובא"?]

 

ויש לבאר על דרך החסידות:

עונשו של המצורע "בדד ישב" הוא, כלשון רש"י (תזריע יג, מו, מערכין טז, ב) כי "הבדיל בלשון הרע . . בין איש לרעהו אף הוא יהא נבדל", היינו, שהוא שייך ל"קליפת מדין" מלשון מדון ומריבה ולכן עליו להשלח מחוץ למחנה הקדושה, כי עניין הקדושה הוא אחדות והתכללות.

ודרגתו כל כך פחותה שעליו להשלח מחוץ לשלש מחנות, היינו שאסור לו לשבת אפילו עם טמאים אחרים (פסחים סז, א), והטעם על כך: ע"פ מה שכתב הרמב"ם (סוף הל' טומאת צרעת) שהמדברים לשון הרע מגיעים סוף סוף "לדבר באלקים וכופרין בעיקר" ולכן הם בדרגה הכי נמוכה.

אבל מכיוון שהתורה הבטיחה ש"לא ידח ממנו נדח" וכל יהודי "בודאי סופו לעשות תשובה" – לכן אומר הכתוב "והובא אל הכהן", היינו שיש הבטחה שבאחרית הימים כל יהודי יעשה תשובה, ואף אם הוא לא ירצה, כדברי הנביא: (יחזקאל כ, לב) "והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים . . כי ביד חזקה . . אמלוך עליכם". וזה הרמז ב"והובא אל הכהן" – בעל כרחו.

 

על פי זה מובן, שבדורות הראשונים נמנעו מלקרוא בשם מצורע, כי למרות שיכול לעשות תשובה, הרי כרגע הוא עדיין טמא וגם אם יטהר, הרי המושג "מצורע" נשאר דבר שלילי.

משא"כ בדורותינו, ככל שמתקרבים לימות המשיח שאז יקויים "ולילה כיום יאיר", היינו שיהפך כל החושך לאור – וכולם יעשו תשובה מאהבה, שאז הרי "זדונות נעשות לו כזכיות" (יומא פו, ב) – ממילא כל עניין המצורע יהיה רק אור וקדושה***.

 

שבת שלום וגוט יו"ט!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ז, מצורע שיחה א (עמ' 100 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 104 ואילך). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" ויקרא (היכל מנחם הוצ' תשע"ג) עמ' קצח-ט. וראה גם התוועדויות תנש"א ח"ג עמ' 154 ואילך בענין שמו של משיח "חיוורא דבי [=מצורע של בית] רבי" עיי"ש ותמצא טוב.

 

______________

*)  רס"ג (בסידורו – קריאת התורה), רש"י (בפירושו על התורה – תזריע יג, ח), רמב"ם (סוף סדר תפילות כל השנה) ועוד.

 

**)  ספורנו וחזקוני כאן.

 

***)  ועפ"ז יש לבאר טעם הנוהגים לקרוא לפ' זו "טהרה" בבחרם לשון נקיה (וע"ד "סגי נהור"), אף דלכאורה טפי הו"ל לבחור בלשון שקבעו הראשונים "זאת תהיה" – כי בזה מדגישים ה"אתהפכא חשוכא לנהורא", שכבר אוחזים ב"יום טהרתו", כבפנים.

 

--

 

 

צעירי חב"ד – סניף מרום כנען

בהנהלת הרב חיים ודבורה זילבר

 

שיעורים לנשים  |  מדרשיית נוער   מועדון לילדים  |  שיעור לעולים  |  ביקורי בית  |  מסיבות בחגים  |  דוכן תפילין ונרות שבת  |  התוועדויות  |  סדנאות מגוונות  |  תהילים לבנות   בדיקת תפילין ומזוזות  |  מכתבי יום הולדת   קייטנת גן ישראל   שיעור רמב"ם  |  הפצת חומר לשבת וחגים  |  מסיבות ראש חודש  |  ועוד

 

כתובת: רחביאליק 199/3, הר כנען, צפת

כתובת המקלט: רח' זמיר פינת אלכסנדר פצ'רסקי (ע"י המתקנים) איביקור, צפת.

טלפון: 0506-737410

מייל: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

תוכלו לראות תמונות מהפעילות בסניף ע"י הקשה בגוגל 'צעירי חב"ד מרום כנען'.

שבת פרשת מצורע

פרשת מצורע  

מקרא ותרגום |  דרשות לפרשת השבוע מאת הרב אריה קרן שליט"א|

עלונים עלון אור החסידות | עלון ישמחו |

עלון התשע"ד עלון קבלת שבת עלון ישא ברכה | עלון זה השער לה'  | עלון טוב לחסות בה' | עלון סיפורי צדיקים | עלון פורת יוסף לילדים | עלון בני ציון | עלון שיחת השבוע 

 

ציורי תנ"ך/ ארבעת המצורעים/ ציירה: אהובה קליין ©

וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים, פֶּתַח הַשָּׁעַר; וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ,

מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה, עַד-מָתְנוּ".

 [מלכים- ב, פרק: ז]

 

ציורי תנ"ך/ יום הדין על פי הנביא  מלאכי/ ציירה: אהובה  קליין ©

"וְהָיוּ לִי, אָמַר ה' צְבָא-וֹת, לַיּוֹם, אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה סְגֻלָּה;

וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם--כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ, עַל-בְּנוֹ הָעֹבֵד אֹתוֹ..."

[מלאכי ג' ,י"ז- י"ח]

 

ציורי תנ"ך/ הכהן יוצא לבדוק את המצורע/ ציירה: אהובה קליין ©

 

"וְיָצָא, הַכֹּהֵן, אֶל-מִחוּץ, לַמַּחֲנֶה; וְרָאָה,

הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע-הַצָּרַעַת, מִן-הַצָּרוּעַ".

 

[ויקרא י"ד, ג]

  

ציורי תנ"ך/ בעל הבית שכותלי ביתו נגועים -מספר לכוהן/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד] "ובא אשר –לו הבית והגיד לכוהן לאמור כנגע נראה לי בבית"[ויקרא י"ד,ל"ה]

 ציורי תנ"ך/ הכהן בודק את הנגע בבית/ ציירה: אהובה קליין ©[שמן על בד]

  

נגעים בקירות הבית

נגעים בקירות הבית.

מאת: אהובה קליין ©

השמועה פשטה בעיר      

איש  נכבד ועשיר

בנה ביתו בישראל

יופיו הרבה  להלל.

 

בוראו , שכח מהרה

חדל לשאת תפילה

לשונו הפיץ חיצים

כאש בשדה קוצים.

 

 מילות גנאי בפיו

 עם שכניו נהג לריב

 גאוותו  נסקה שמים

 לא חסם שפתיים.

 

ויהי היום חשכו עיניו

נבהל , ספק כפיו

למראה קירות ביתו

שינו צבעם  לתדהמתו.

 

חיש קרא לכהן

את הנגע לאבחן

בציוויו הסיר הלבנים

בצרעת היו נגועים.

הערה: השיר בהשראת: פרשת תזריע- מצורע-[חומש ויקרא]   

פרשת תזריע מצורע - הקשר לספירת העומר?

פרשת תזריע מצורע - הקשר לספירת העומר?

מאת אהובה קליין.

רוב הפרשנים סוברים כי הצרעת באה על האדם –בעוון - חטא לשון הרע.  ישנם סוגים שונים של צרעת אחד מהם: צרעת בקירות הבית.

כדברי הכתוב: "כִּי תָבֹאוּ אֶל-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה; וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת, בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם. וּבָא אֲשֶׁר-לוֹ הַבַּיִת, וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר:  כְּנֶגַע, נִרְאָה לִי בַּבָּיִת.  וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת-הַבַּיִת, בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת-הַנֶּגַע, וְלֹא יִטְמָא, כָּל-אֲשֶׁר בַּבָּיִת; וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן, לִרְאוֹת אֶת-הַבָּיִת.  וְרָאָה אֶת-הַנֶּגַע, וְהִנֵּה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבַּיִת, שְׁקַעֲרוּרֹת יְרַקְרַקֹּת, אוֹ אֲדַמְדַּמֹּת; וּמַרְאֵיהֶן שָׁפָל, מִן-הַקִּיר.  וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן-הַבַּיִת, אֶל-פֶּתַח הַבָּיִת; וְהִסְגִּיר אֶת-הַבַּיִת, שִׁבְעַת יָמִים וְשָׁב הַכֹּהֵן, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; וְרָאָה, וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבָּיִת.  וְצִוָּה, הַכֹּהֵן, וְחִלְּצוּ אֶת-הָאֲבָנִים, אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע; וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל-מִחוּץ לָעִיר, אֶל-מָקוֹם טָמֵא. וְאֶת-הַבַּיִת יַקְצִעַ מִבַּיִת, סָבִיב; וְשָׁפְכוּ, אֶת-הֶעָפָר אֲשֶׁר הִקְצוּ, אֶל-מִחוּץ לָעִיר, אֶל-מָקוֹם טָמֵא. וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת, וְהֵבִיאוּ אֶל-תַּחַת הָאֲבָנִים; וְעָפָר אַחֵר יִקַּח, וְטָח אֶת-הַבָּיִת".  [ויקרא  י"ד ,ל"ג, מ"ג]

השאלות הן:

א] מדוע לשון הרע – עוון גדול מאוד הוא ?

ב] צרעת בקירות הבית - עבור מה ? ומה הדין?

ג] מה הקשר בין ספירת העומר לחטא לשון הרע?

תשובות.

עוון לשון הרע.

נאמר בויקרא רבא ,ט"ז, ו]

"זאת תהיה תורת המצורע - המוציא שם רע - ללמדך, שכל המדבר לשון הרע - עובר על חמשת חומשי תורה- לפיכך משה מזהיר את ישראל, זאת תהיה תורת המצורע"

בגמרא נאמר: "אל יספר אדם בטובתו של חברו שמתוך טובתו בא לידי רעתו [ב"ב קס"ד, ב]

פירוש: כשרוצה לומר לשון הרע על חברו אומר:  ' באמת יש לו השבח וממילא משמע שהנשאר  הוא לגנאי, זהו שאמרו: "אל יספר אדם בשבחו של חברו"- כי באותו שבח יכול שיבוא  מתוכו  לידי גנותו.

הכוונה: שישבח את חברו - אך ירמוז על גנאי - כגון יגיד עליו: הוא אומנם אדם חביב... אבל ... או ,שאם ידבר  דברי שבח  על מישהו - עלול לעורר את חברו

 שיגיד: דברי גנאי  דווקא - מתוך קנאה, או מתוך שאינו אוהבו: [על פי ליקוטי תורה להגר"א [ הגאון רבי אליהו מווילנא]

אך בניגוד לכך , אם בכל זאת ישנו אדם שהוא מפורסם במידות טובות – דווקא  רצוי לשבחו - כי במצב זה אין העניין שייך שמתוך השבח יבאו לגנותו - שהרי הכול משבחים אותו ואם בכל זאת מישהו יאמר עליו דבר של גנאי - לא יאמינו לדבריו. [מגילה כ"ה. ב]

נאמר: "הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע-הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד, וְלַעֲשׂוֹת" [דברים כ"ד, ח]

חז"ל אומרים על כך: כי נגע הצרעת בא כעונש על עוון לשון הרע.

ה"ספרי" מבאר: כי פירוש הפסוק הוא - שעלינו לזכור תמיד להימנע מלעסוק בלשון הרע - כדי שלא תבוא עלינו מחלת הצרעת.

בגמרא מתואר אירוע מעניין:

"מעשה ברבן גמליאל שאמר לטבי - עבדו: צא וקנה לנו חתיכה טובה [בשר טוב] מן השוק. יצא טבי עבדו והביא לו לשון. לאחר ימים אמר לו רבן גמליאל: צא וקנה לנו חתיכה רעה מן השוק, הביא לו לשון, אמר לו רבן גמליאל: כשאמרתי לך: צא וקנה לי חתיכה טובה מן השוק הבאת לשון, וכשאמרתי צא וקנה לנו חתיכה רעה מן השוק - הלכת והבאת לנו גם לשון?  אמר לו טבי: אדוני, הלשון - ממנו הטוב וממנו הרע, כשהוא טוב- אין טוב ממנו, כשהוא  רע- אין רע ממנו" [פסחים ע"ד]

הצרעת בבית.

ה"נתיבות שלום" מפרש:- הרי נאמר בספר משלי: "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְהוָה  יוֹכִיחַ";[משלי ג, י"א] - מכאן, צריך אדם להבין: שכל דבר הקורה לו אינו עונש, אלא קריאת ה' אליו וכל קריאה - באיזו צורה  שהיא - ידע שזה דבר ה' המדבר אליו. כמו שנאמר: "ויקרא אל משה וידבר אליו"

המילה:" ויקרא אליו"-  זה בלשון  נסתר - לפי שלא נאמר: מי הקורא יהודי חייב לדעת שזה מאת: ה' והכל בחזקת: "וידבר  ה' אליו"

מעשה בגוי שנסע בעגלה ולפתע נפל משא כבד ארצה, ביקש הגוי מהיהודי להרים לו את המשא, ענה לו היהודי: שאין בכוחו להרים את המשא.

ענה לו הנוכרי: יכול אתה, אלא שאינך רוצה להרים! אותו יהודי התעורר לעבוד את ה' ,לפי שהבין שאותו נוכרי היה שליח ה' וזו הייתה אליו קריאה משמים שאין דבר שיהודי אינו יכול לעשות. לכן עניין נגעי הבתים היה  רק כאשר בני ישראל היו על אדמת ארץ ישראל. רק אז זכו לגילוי של הנגעים.

כל זה נבע מאהבת ה' את עמו - כי את אשר יאהב אותו יוכיח.

ה"נתיבות שלום" מבאר:  קיים מצב שיהודי התרחק מה' ואז הוא במצב שהוא מושלך מפני ה' – לפיכך - דוד המלך מתפלל אל ה' ואומר:

"אַל תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל תִּקַּח מִמֶּנִּי" [תהלים נ"א, י"ג]

הכוונה: אלוקים אל תשליך אותי ותרחיק אותי ממך וגם אל תיקח את רוח הקודש ממני. כאשר יהודי נמצא במצב של השלכה - מיד באה אליו קריאה מה' על ידי רוח הטומאה של הנגע - כדי שירגיש היטב בהשלכתו ויחליט לשוב להתחבר אל בוראו.

מטעם זה, התורה מקדימה  להזכיר  תחילה את הנגעים בגוף - הבאים על הדברים הגרועים ביותר ,במצב שהפגם הוא על פנימיות הנפש ואילו נגעים המופיעים על בגדים-הם תוצאה של פגם חיצוני יותר ונגעים על הבית- הם פגם עוד יותר חיצוני אצל האדם.

 אך בפועל –ישנה הדרגתיות ,קודם הנגעים מתחילים בביתו של האדם ואם לא הבין  שזו קריאה מן השמים לחזור להתקרב  לבוראו ולתקן את מעשיו ,רק אז  יבואו הנגעים –על בגדיו – ולבסוף- על גופו. אך עם כל זה - הנגעים באים להזכיר ליהודי:  לא רק כי עליו להיענש ,אלא הוא חביב אצל בוראו שכאשר הוא עדיין במדרגה ראויה והשכינה עדיין שורה עליו- הוא מקבל קריאה מן השמים ומובא לכהן  אשר מסייע לו לשוב אל מקומו ולהתחבר אל ה'.

הרמב"ן  מסביר :כי הצרעת  פוגעת בעם ישראל -נבחר ה'  היושב בארץ ישראל שהיא נחלת ה'.

ואלו הם דבריו: "זה העניין אינו בטבע כלל, ולא היה בעולם ,וכן נגעי הבתים, אבל בהיות ישראל שלמים לה', רוח ה' עליהם תמיד להעמיד גופם, בגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועוון יתהווה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו להראות ,כי סר ה' מעליו, לכן אומר הכתוב: "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם"

עונש זה של נגעים בבית נוהג אך ורק בארץ ישראל-מהטעם : "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה ":[דברים י"א, י"ב]

כלומר-ארץ ישראל היא קדושה, לכן אם האדם היושב בה חוטא - באים עליו הנגעים.

 

הקשר בין ספירת העומר לחטא לשון הרע.

ידוע – כי את ספירת העומר נוהגים לספור  חמישים יום  מיום המחרת של חג הפסח - כפי שנאמר:

"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה:  שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה". [שם כ"ג, ט"ו]

יוצא אפוא - כי התורה מתייחסת לימים אלה כהמשך לחג הפסח - עד חג השבועות- הוא חג מתן תורה - עלינו להתחבר לקדושת  חג הפסח –להמשיכה  לעלות  ולהתעלות ברוחניות . ואם בליל הסדר הדגש הוא על שתי מצוות עיקריות:

א] "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר:  בַּעֲבוּר זֶה, עָשָׂה יְהוָה לִי, בְּצֵאתִי, מִמִּצְרָיִם". [שמות י"ג, ח] כנגד מצווה זו ,בימי ספירת העומר- אנו קוראים את פרשיות: תזריע מצורע- בה אנו מצווים על קדושת הדיבור והתרחקות מדברי לשון הרע ורכילות.

ב] אכילת מצה "שִׁבְעַת יָמִים, תֹּאכַל מַצֹּת"; [שם י"ג, י]

כנגד זה אנו קוראים בימי ספירת העומר- את פרשת שמיני- העוסקת באיסור מאכלות אסורות , ומצווה עלינו להתרחק  מכך ולהקפיד על כשרות המזון. נאמר: "אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ...". [תהלים  קי"ח, כ"ז]  ומכאן לומדים - שאנו צריכים לקשור אלינו את היו"ט- ולהתחבר אליו. [על פי דברי ה"פני מנחם"]

ה"שפת אמת" מסביר רעיון זה באופן מעניין ושואל: מדוע כאשר ראה משה את הסנה בוער באש  שואל את ה':

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה--אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה, אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה:  מַדּוּעַ, לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה?" הרי הוא הבין שהוא רואה אש רוחנית ולכן אש זו אינה שורפת ומבערת את הסנה שהוא  גשמי? וידוע שגם במשכן ואחר כך בבית המקדש - האש על המזבח לא כובתה מעולם גם בעונת הגשמים-  ולכן הגשמים לא כיבו את עצי המערכה על המזבח. כיצד יתכן שהסנה אינו בוער נשרף בתוך האש?

במילים אחרות- כיצד יתכן שהסנה יישאר אחרי אירוע האש- סנה ולא "יבער" אל ה'? והתשובה מופיעה בפסוק:

"עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ". [תהלים  ל"ב, ו'] המסר בתפילה זו: שכל חסיד מתפלל לקב"ה: שהקדושה שדבקה בו בחג – תמשיך להתלוות אליו כל הזמן ולא תתנתק ממנו.  [ מתוך החוברת של רבי אלימלך בידרמן]

לסיכום, לאור האמור לעיל- ניתן להסיק: כי היהודי חייב להידבק בקדושת אלוקים לאורך כל חייו - כפי שהכתוב מצווה:

"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ". (דברים י, י"ב)

 

 

דבר החסידות – פרשת תזריע מצורע

ב"ה

דבר החסידות – פרשת תזריע מצורע

 

מעשה בצפורים מצפצפות

 

בחודש סיון תקצ"ט ערך הרה"ק ה"שר שלום" מבעלזא מסע מגליציה לרוסיה, בליווי משפחתו ועשרות 'יושבים' מחסידיו, לרגל חתונת בנו רבי יהושע, ובדרך נשאר לשבות בעיירה אחת.

בשעות הבוקר של יום שישי ביקש הרבי לראות את בית הכנסת שבו יתפללו. וכשהגיע ראה מחזה מתמיה: שני בתי כנסת זהים בגודלם עמדו שם; אחד פתוח ומוכן לתפילה, ואילו השני ישן ומוזנח, דלתותיו נעולים במוטות ברזל וחלונותיו בקרשים גדולים.

שאל הרבי לפשר ביהכנ"ס החתום, ולא ידעו להשיב. עד שמצאו זקן אחד שסיפר מה אירע כאן לפני כמאה שנה:

"אחרי שנים רבות שהתפללו בעיירה באיזה צריף רעוע – החליטו הקהילה לבנות ביהכנ"ס גדול ומפואר. לאחר עבודה מאומצת וגיוס של כל הקהל עמד הבית בנוי לתלפיות, ואף כיירו וציירו את קירותיו וגם על תקרת ביהכנ"ס ציירו ציפורים בצבעים מרהיבים.

"לרגל השבת הראשונה שבה חנכו את ביהכנ"ס הביאו חזן נודע מהעיר הגדולה שסלסל את קבלת השבת בנעימה ערבה, ומאז הזמינוהו בכל שבת לגשת לקבלת שבת.

"בליל שבת אחד אירע דבר מבהיל: כשהחזן הגיע ל"מזמור שיר ליום השבת" נשמעו לפתע קולות צפצוף של צפורים. הקהל הסתכל וראה שהציפורים המצויירים על התקרה הפכו לחיים והשמיעו קולות שירה כליווי למה ששוררו למטה. ככל שנמשכה התפילה – התגברו הציוצים. הקהל שהרים את עיניו נבעת לראות ציפורים שמתרוצצים באנדרלמוסיה ושרים בקולות צורמניים. עד מהרה התרוקן ההיכל מיושביו.

"ביום ראשון התאספו ראשי הקהל והגיעו למסקנה שרוחות רעות השתלטו על ביהכנ"ס ויש לנעול אותו על מנעול ובריח, ליתר בטחון אטמו גם את כל החלונות בקרשים וכך הוא נשאר עד היום הזה. ולצדו בנו את ביהכנ"ס החדש, שבו מתפללים כיום".

הרבי הקשיב לכל הסיפור והודיע שהגיע הזמן לגאול את בית הכנסת משממונו. למרות שכנועי ראש הקהל החליט כי כבר בליל שבת ברצונו להתפלל עם קהל מלוויו בבית הכנסת הישן. חרדה אחזה בתושבים המקומיים, בשומעם כי "מאורת הרוחות" עומדת להיפתח...

חיש מהר ניגשו ה'יושבים' של הרבי למלאכה: הם עקרו את קורות העץ ומוטות הברזל, נכנסו לביהכנ"ס ניקו אותו והכינו אותו לתפילת ליל ש"ק.

כל תושבי העיירה התכנסו סביב ביהכנ"ס בשעה שהרבי ומלוויו נכנסו ופתחו ב"הודו לה' כי טוב" של מנחת ערב שבת, ואשר יגורו בא: לפתע החלו הציפורים המצויירות לשיר אחריהם ולחקותם פסוק אחר פסוק...

חלק מהקהל נסו בבהלה. אבל ה'שר שלום' קולו גובר והולך והחסידים עמו. וראו זה פלא: ככל שהרבי התגבר בתפילתו כך נחלש קולן של הציפורים המצויירות עד שנדם לגמרי והן חזרו למקומן להיות ציור נאה.

בסעודת ליל שבת גילה הרבי סודם של דברים:

אותו חזן ששכרו אנשי העיר לפני שנים רבות, בעל עבירה היה. כלפי חוץ הציג את עצמו כאיש כשר אבל מוחו ולבו נתונים היו לחטאיו. וגם כשניגש בלילות שבת לפני העמוד הרהר בהם.

ממחשבות החזן הזה נבראו מזיקים וקליפות שחיפשו להתלבש בתוך משהו גשמי, עד שהתלבשו בעופות המצויירים ומשם השמיעו את קולם.

אולם בכח התפילה הזכה לכבוד שמים הצלחנו לבער את רוח הטומאה ולבטל את הקליפה, עד ששב השקט לשרור בבית הכנסת.

 (בשם עדים נאמנים ששמעו את הסיפור מפי הרה"ק רבי משה, אחיו של ה'חקל יצחק' מספינקא, פורסם בעתון 'משפחה' (הרב ירוחם י. לנדסמן) י"ב כסלו תשע"ה)

 

~~~

גם בפרשתנו מסופר על צפורים מצפצפות:

 

הצפורים ה"חיות טהורות"

בפרשתנו (מצורע יד, ד) נאמר "וצוה הכהן ולקח למיטהר שתי צפרים חיות טהורות".

מפרש רש"י: "חיות – פרט לטרפות. טהורות – פרט לעוף טמא, לפי שהנגעים באין על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים – לפיכך הוזקקו לטהרתו ציפורים, שמפטפטין תמיד בצפצוף קול".

וצריך להבין:

א)    הפירוש של "חיות" בפשטות הוא שהם בחיים, היינו שאין לקחת צפורים שכבר שחוטות לטהרת המצורע, ומדוע נדחק רש"י לפרש "פרט לטרפות"*?

ב)    לאידך, "טהורות" ברור שהכוונה לעוף טהור ולא טמא, ומה מחדש רש"י בכותבו "פרט לעוף טמא"?

ג)     עוד קשה (כפי שהקשו מפרשים** כאן): מה הקשר בין המשך דברי רש"י "לפי שהנגעים באין על לשון הרע..." לתחילת דבריו "טהורות – פרט לעוף טמא", ומדוע הוא כותבם בהמשך אחד?

ביאור העניין:

לרש"י*** היה קשה כאן: מדוע צריכה התורה לפרש דווקא בקרבנות המצורע שהן "חיות טהורות", הלוא בכל הקרבנות אסור להביא טרפה (רש"י ויקרא א, ב), וכן כולם באים ממינים טהורים דווקא [וה"בן חמש למקרא" יכול להבין זאת גם בפשטות – שאם לאכילה הם נאסרו, קל וחומר להקרבה על המזבח]?

ועל כך מסביר רש"י: שבציפורי המצורע, מכיוון שהם באים על לשון הרע, יש הדגשה מיוחדת בכך שהן צריכות להיות חיות ולא טרפות, טהורות ולא טמאות; לא מצד גדרי הקרבן, אלא עניין מיוחד הקשור לטהרת המצורע. והטעם:

א)    לשון הרע – הוא דיבור פסול וטמא, מצד עצמו.

ב)    וגם, הוא "מעשה פטפוטי דברים", שמדבר בהתלהבות פעם אחר פעם, כי הלשון הרע שגורם להבדיל בין איש לאשתו ובין איש לרעהו (רש"י תזריע יג, מה) הוא לא דיבור סתמי באופן חד-פעמי, אלא בהתלהבות ובמרץ עד שמשכנע את השומע.

ולכן, כדי לטהר את המצורע צריך גם כן שהצפורים תהיינה:

א)    טהורות – שדיבורו צריך להיות באופן של טהרה ושלילת עניין הפכי ("פרט לעוף טמא").

ב)    חיות – שהדיבור הטהור צריך ג"כ להיות בכח וחיות ובהתמדה כמו הדיבור של הלה"ר ("פרט לטרפות", שכן הטרפה אין לה כח לפטפט תמיד בצפצוף קול).

וע"י ההנהגה מתוך אהבת ישראל מבטלים את סיבת הגלות, שנקרא אף הוא בשם "צרעת" (ויק"ר ספט"ו) ומביאים את הגאולה (כהמשך המדרש שם(: "אמר הקב"ה אני מטהר אתכם הה"ד וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" תיכף ומיד ממש.

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: התוועדות ש"פ מצורע, י' ניסן ה'תשמ"ו סעיף כו-כז, מב-מג (נד' בתורת מנחם התוועדויות תשמ"ו ח"ג עמ' 55 ואילך ועמ' 68 ואילך). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" ויקרא עמ' רה-ו.

 

______________

*)  וגם, מאי קמ"ל? ממה נפשך: אם לדעת רש"י טרפה יכולה לחיות – מדוע שלא ישתמשו בה? ואם טרפה לא חיה – הרי מפורש בפסוק "חיות"! ואין לומר שאת זה גופא בא רש"י להשמיענו, שטרפה אינה חיה – שכן אם יש צורך בדבר, היה רש"י צריך לפרש זאת לפנ"ז – על הפסוק (משפטים כב, ל) "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו".

 

**)  ראה לבוש האורה, נחלת יעקב, משכיל לדוד ועוד.

 

***)  הרבי הקדים ואמר: שלאמיתו של דבר, דברי רש"י אינם מתחילים מ"טהורות – פרט לעוף טמא", אלא מ"חיות – פרט לטרפות", והמדפיס הוסיף בטעות "דיבור המתחיל" חדש [=עשה כותרות נפרדות], כי רש"י פירש ביחד את שני המילים "חיות טהורות". ואז היה לו לרש"י קושיא על שניהם (ראה בפנים) ועל כך הסביר את הטעם "לפי שהנגעים באים על לשון הרע..." כבפנים.