- פרטים
-
קטגוריה: פרשת מצורע
-
פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:19
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 524
וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים, והיה ביום השמיני וגו' ורחץ את בשרו במים וטהר (מצורע יד,ח-ט)
שבת מקור הברכה
כתוב במדרש הגדול (שמות כי-תשא לא, יז): גדולה שבת, שאין המצורע והזב והזבה, הנדה והיולדת וטמא מת, זוכין להיטהר, אלא אם כן עברה עליהן שבת, שכך הוא אומר בכולן:"שבעת ימים", ע"כ.
ננסה להבין מהו הענין המיוחד של השבת לגבי כל הטומאות שהוזכרו לעיל? במה השבת תורמת לטהרה מטומאות אלה?
כל הטומאות שהוזכרו במדרש הגדול נגרמו בגלל החטא הקדמון של אכילה מעץ הדעת; אילולא החטא - לא היו הטומאות הללו. לגבי 'טומאת מת' אומת הכתוב לאחר החטא: כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג, יט). לגבי 'טומאת נדה ויולדת' אומר הכתוב: "אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך בעצב תלדי בנים" (שם, טז) וכתוב בפרקי דרבי אליעזר (פרק יד) שנתן לאשה תשע קללות וביניהם: עינוי דם נידתה ועינוי לידה, ע"כ. לגבי 'זב' (ובמקביל באשה - 'זבה') נאמר בילקוט שמעוני (בראשית , רמז כז) לאדם נתן תשע קללות וביניהם: טומאת הזב, ע"כ.
טומאת 'צרעת', לפי חז"ל בהרבה מקומות זהו עונשו של המדבר לשון הרע, כענין שדרשו (ערכין טו ע"ב) "זאת תהיה תורת המצורע" (ויקרא מצורע יד, ב) - זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע. ואומר מדרש תנחומא (ויקרא, מצורע אות ב): וכן אתה מוצא בנחש הקדמוני על שאמר לשון הרע על בוראו לפיכך נצטרע, מה אמר? אמר רבי יהושע בן לוי: "כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים יודעי טוב ורע" (בראשית ג, ה); אמר להם: כל אומן שונא את חבירו וכשבקש לבראות את עולמו מן האילן הזה אכל וברא את עולמו. אף אתם, אכלו ממנו ואתם יכולין לבראות עולם כמוהו. אמר לו הקדש ברוך הוא: אתה ספרת לשון הרע, סופך ללקות בצרעת, שנאמר: "ויאמר ה' אלהים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה" (שם, יד) במה אררו?
בצרעת, שנאמר: "כי צרעת ממארת היא" (ויקרא תזריע יג, נב), ע"כ הנחש קיבל את הצרעת הראשונה בעולם. ובגלל לשון הרע שלו, נענש כל העולם, ונגרמו כל הטומאות דלעיל.
לפיכך, כשרוצים לתקן את הטומאה, מצריכים להזכיר לטמא מה היה אילולא חטאו של אדם הראשון - שלא היה מגיע כלל לאותה טומאה. שאם היה אדם הראשון נשאר בגן עדן, החסרון של כל הטומאות דלעיל לא היו קיימים.
הזכרון היחיד שיש לנו היום מהמצב שלפני החטא הוא יום השבת, מצינו בירושלמי מסכת ברכות (ח, ה) אמר רבי יהודה בר סימון: אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום הראשון, אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו. כיון שהסתכל הקדוש ברוך הוא באנשי דור המבול ובאנשי דור הפלגה שמעשיהן מקולקלין, עמד וגנזה והתקינה לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר: "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו" (בראשית ב, ג), במה ברכו? - כיון ששקעה החמה בליל שבת, ביקש הקדוש ברוך הוא לגנוז את אורה (=אור הגנוז) וחלק כבוד לשבת והיה אותו אור גנוז משמש עד מוצאי שבת, ע"כ. אם כן, ברכה וקדושה מיוחדת היתה בשבת הראשונה בבריאה. ואת אותה התעלות של שבת בראשית אנו יונקים ממנה עד היום וזוכים להארה מיוחדת שגורמת לנשמה יתרה. וחז"ל דרשו את השינוי שחל ביום שבת, אם במאור פניו של אדם - שהוא שונה בשבת, ואם טעם המאכלים בשבת שהוא שונה, ובעיקר בנשמה היתירה.
לכן, כדי שהאדם יטהר מכל הטומאות שנגרמו בגלל החטא הקדמון, צריך לעבור עליו יום השבת, שהוא מעין עולם הבא, ולהזכיר לאדם את המצב בו היינו זוכים לו לא היה מגיע לידי אותה טומאה. ובכדי להטהר, צריכים את אותה התעלות של יום שבת, את קדושת השבת, כדי שאדם ישוב כביכול למצב של לפני החטא, ובזכות כוחות הטהרה והעילוי שישנם בשבת - אדם נטהר לאחר שבעה ימים. (אור חדש)
בתקופת מלחמת העולם השניה הגיעו בני ישיבת מיר לשנחאי. הם עשו מאמצים גדולים ביותר להגר משם, לארצות החופש. על אחת מפרשיות אלו מסופר כאן: סמוך לפרוץ מלחמת יפן-ארה"ב נדמה היה שהישיבה תוכל לקבל רשיונות יציאה לארה"ב וקנדה. לקבוצה בת כמה עשרות תלמידים הגיעו כבר הרשיונות, והם היו צריכים רק להחתים אותם בקונסוליה האמריקאית בשנחאי.
היה זה ביום חמישים כשהגיעו הרשיונות. ביום ששי הקונסוליה האמריקאית היתה סגורה לרגל יום אידם. וביום שבת יכלו להגיע לקונסוליה רק בחששות של חילול שבת. למרות השאלה של פיקוח נפש, החמירו התלמידים על עצמם, ודחו את הביקור בקונסוליה לאחר השבת. עקב איחורם זה, הפליגה האוניה המיועדת לארה"ב, והם המתינו שתבוא אניה נוספת. בינתיים פרצה מלחמת יפן-ארה"ב, והיו נאלצים להשאר בשנחאי במשך כמה שנים.
בשעתו היה נדמה שהוחמצה הזדמנות על הסף, אך כפי שהוברר לאחר המלחמה, היתה אז הסכנה גדולה ביותר.
היפנים ששלטו באזור המזרחי של האוקיינוס השקט, חלשו על כל נתיבי-הים לארצות-הברית. עם פרוץ המלחמה לכדו היפנים את האוניות שבלב ים, ביניהן אוניות שהיו בהפלגה משנחאי לארה"ב. את נוסעיהן העבירו היפנים למחנות ריכוז בדרום-מזרח אסיה, שם הוחזקו עד לסיום המלחמה בתנאי עינויים איומים. אם היו תלמידי הישיבה עוזבים את שנחאי בפרק זמן זה מי יודע מה היה חלילה עולה בגורלם. (מורשת אבות)
כשסבב רבי ישראל סלנטר בדרכים, היה מזדמן מדי פעם לפנדק אחד, שבעליו יהודי ירא שמים ותמים.
באחד מבקוריו באותו פנדק, שעה שהסב בחדר האוכל במחיצת הפונדקאי, נדהם רבי ישראל למראה עיניו: ליד שולחנו של בעל הפונדק מונחים היו נקניקים, שכשרותם מוטלת בספק גדול.
הכיר רבי ישראל את הפנדקאי כירא שמים, והבין כי מאן-דהו הסית אותו לדבר עברה.
החליט רבי ישראל להעז ולשאול את בעל הפנדק לפשר הדבר, ואכן הלה הודה, כי אין הוא מקפיד לאחרונה על מאכלות כשרים.
"מדוע סרת לפתע פתרום מדרכך וגיעלת שלחנך במאכלי טרפה?" יסרו רבי ישראל. "כיצד קרה הדבר?"
סיפר הפנדקאי התמים, כי אל הפנדק הגיע אדם אחד והוכיח לו במיני הוכחות, שאין השגחה עליונה - חלילה וחס! - בעולמנו.
הדברים זעזעו את רבי ישראל. "אילו הוכחות נתן לך אותו פורק עול?"
והפנדקאי הסיח לתומו: "הוא לקח פיסת נקניק בלתי כשר ואמר לי: 'אם אוכל מהנקניק הזה ותבוא עלי מיתה חטופה ומשונה - תהא זו הוכחה, שהקב"ה מעניש את החוטאים.
אם אם אטעם מן הנקניק, ומאומה לא יקרה לי - סימן הוא, שדברי הם הצודקים".
"ומיד אכל האיש מן הנקניק", המשיך הפנדקאי לספר, "ונשאר בריא ושלם, כפי שהיה לפני כן".
שמע רבי ישראל את הדברים, ונפשו נעגמה עליו. בצערו הרב לא הוסיף לדבר אל הפונדקאי.
חלפה שעה קלה, ואל הבית שבה בתו הקטנה של הפנדקאי. בשמחה נגשה אל הוריה והראתה להם ולאורחים, כי קבלה תעודת הצטינות על כשרון הזמרה שלה.
התמוגגו ההורים מנחת לשמע הבשורה המשמחת.
כעבור דקות מעטות קרא רבי ישראל לילדה ואמר לה: "שמעתי כי זכית בתעודת הצטינות על ידיעותיך וכשרונותיך בזמרה. התרצי להוכיח, כי בצדק נתנה לך התעודה?"
סרבה הילדה למלא את הבקשה ועזבה את החדר. מיהר רבי ישראל אל הפונדקאי וטען בפניו, כי בתו חסרת נימוס היא: סרבה להעתר לבקשתו של האורח. "אכן, אני אוכיחה על פניה", אמר האב. ומיהר לקרוא לבתו.
"מדוע סרבת למלא את בקשת האורח? מדוע לא רצית להוכיח את כשרון הזמרה שלך?" גער בה.
והילדה השיבה: "אבא, אמנם בבית הספר הוכחתי את כשרוני, על כן נתנו לי את התעודה.
אך אין זאת אומרת, כי מן היום הזה והלאה עלי להוכיח את יכלתי לשיר באזני כל מי שיבקש זאת ממני!"
"אהא!" שמח רבי ישראל בתשובה ופנה אל הפנדקאי, "ילדתך הקטנה חכמה ממך! הקב"ה הוציאנו ממצרים, ועשה לנו נסים ונפלאות: בקע לנו את הים וטיבע בתוכו את המצרים, ונתן לנו את המן - האם כל המעשים הללו אינם מהוים הוכחה מספקת לכך, שיש מנהיג לבירה?
הרי המעשים הללו הנם הוכחה לדורות בדבר מנהיגותו של ה', ואין הוא חייב לספק הוכחה לכל אדם מן השוק, כדוגמת אותו זולל נקניק, הדורש זאת!"
הבן הפנדקאי את הנמשל - ומיד סילק מביתו את כל המאכלות האסורים.
לכן יציאת מצרים צריכה להיזכר לדורות כאילו אנו יצאנו ממצרים והיא מוזכרת שלוש פעמים ביום בשמע ישראל ובאז ישיר משה... ובזכות יציאת מצרים קיבלנו את השבת שנעריך ונדבר בשבחו של הקב"ה שהבדילנו מן העמים ונתן לנו תורת עמת וההבדל בין יהודי לגוי זה השבת והשבת לאו דווקא ניתנה כדי שידעו שבששת ימים ברא את העולם כי זה גם הגוי יודע וגוי ששומר שבת חייב מיתה אלא בשביל נס יציאת מצרים שלא נשכח.
שלא בכל דור יקום עם קשה עורף ויבקש ניסים גלויים והחי יתן ללבו.
מעשה שהיה: מונית בעיר הקטנה, לא היה זה חזון נפרץ.
בעינים מלאות גאוה פתח הצעיר את דלת מכוניתו והזמין את הנוסעים שירדו מן הרכבת לעלות אליה ולנסוע מן התחנה אל מחוז חפצם. בעצם, רצה הצעיר לעלות לארץ ישראל לשם כך למד את מקצוע הנהיגה, אבל כיון שלא הצליח עדין להשיג אשרת כניסה אל ארץ הקודש, קנה לו מונית והתחיל לעבוד בהסעת נוסעים אל תחנת הרכבת וממנה.
במשך הזמן התחיל הצעיר לזלזל בשמירת השבת. הוא אחר בעבודתו ביום ששי עד אחרי הדלקת הנרות, והקדים להוביל נוסעים אל התחנה עוד בטרם צאת השבת.
רבה של העיר, רבי זלמן סורוצקין, נחרד בשמעו על הפרצה החמורה בחומת השבת שנפרצה בעירו. הוא שלח לקרוא אליו את הצעיר כדי לדבר על לבו בדברי נועם והלה הבטיח שיחדל ממנהגו. אך הוא לא קיים את הבטחתו. כך חזר הדבר ונשנה כמה פעמים, והרב לא ידע איך יצליח להפסיק את חילול השבת המחפיר.
אביו של הצעיר, שהיה בעל בית נכבד, לקה בשיתוק חלקי בפניו, ובמשך תקופה ארוכה היה מאושפז בבתי חולים שונים בורשה ובוילנה. חשש הרב לדבר עם האב על חילול השבת של בנו, פן יגרום לו עגמת נפש ומצבו יחמיר, חס ושלום, אבל מצד שני פחד כי חילולי השבת ימשיכו ויתרחבו, ומי יודע לאן ידרדר המצב.
והנה קיבל הרב סורוצקין הזמנה לבוא ולהשתתף בכנס של רבני ליטא הפולנית: בכנס זה ישתתפו כשלוש מאות רבנים ועסקנים ובראשו ישבו הגאון בעל ה"חפץ חיים" והגאון רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל.
נסע הרב לאספה והשתתף בכמה ימים של דיונים. כאשר ננעל הכנס עמד הרב סורוצקין לשוב אל ביתו באותה רכבת שבה נסע גם ה"חפץ חיים". הרכבת נצבה בתחנה משעה שבע בבוקר והיתה אמורה לצאת לדרכה בשעה שמונה.
מכל קצוי העיר נהרו אנשים רבים אל הרכבת כדי לראות את הצדיק בעל ה"חפץ חיים", ועד מהרה התמלא הקרון עד אפס מקום.
ה"חפץ חיים" התפלל תפילת שחרית בקרון והרב זלמן סורוצקין, שכבר התפלל בשעה מוקדמת יותר בבית מלונו, יצא החוצה אל רציף התחנה לשאוף אויר צח.
והנה, רואה הוא מרחוק דמות מוכרת מתקרבת אל התחנה. הוא הביט היטב על האיש, ולהפתעתו ראה את אביו של הצעיר בעל המונית הולך נשען על מקל ופניו חבושות, מתקרב אל תחנת הרכבת.
"מה שלומך", שאל אותו הרב, "האם כבר נשתחררת מבית החולים והנך שב אל ביתך?"
"לא, אינני נוסע הביתה", ענה האיש, "נוסע אני לראדין אל ה"חפץ חיים", כי בלילה שחלף חלמתי חלום ובו ראיתי את סבתי, אשר זה כמה שנים היא בעולם האמת, והיא אמרה לי: 'די לך לחפש תרופה למחלתך אצל הרופאים, כי הם לא יוכלו לעזור לך. סע אל ה'חפץ חיים' לקבל ממנו ברכה ותתרפא'.
"כאשר התעוררתי בבוקר", המשיך האיש לספר, "הייתי נסער כולי מן החלום והחלטתי לעזוב מיד את בית החולים ולנסוע אל תחנת הרכבת".
"הלא ה'חפץ חיים' נמצא עתה פה בקרון זה!" השתומם הרב.
כששמע האיש, שהצדיק הגיע אל העיר ואין הוא צריך לנסוע אליו לראדין, התרגש מאוד.
הוא ראה בזה סימן משמים על אמיתות דברי החלום ומיהר מיד לעבר הקרון. גם הרב הלך עמו והם מצאו את ה"חפץ חיים" שקוע עדיין בתפילתו הזכה, הנאמרת ברגש ובבהירות רבה כמונה מעות, וכל הקהל עומד סביבו ומקשיב לכל מילה היוצאת מפיו.
פתאום נצנץ רעיון במחו של הרב לספר ל"חפץ חיים" על אודות בנו של אותו בעל בית שהחל לחלל את השבת. אולי על ידי השפעתו יצליח לסתום את הפירצה הזאת. במחשבה זאת פנה אל רבי הלל גנזבורג, בעל נכדתו של ה"חפץ חיים", אשר ליוה אותו בנסיעתו. הוא ביקש ממנו לצאת עמו החוצה לסיפר לו את כל הענין.
"הבה נשוב אל הקרון ואני אקרא אלי אותו בעל בית ואשוחח עמו בחוץ, כדי שתוכל אתה למסור ל'חפץ חיים' את בקשתי", אמר לו הרב.
רבי הלל הסכים, אולם כאשר שבו אל הקרון נוכחו השנים לראות שכבר לא יוכלו לבצע את תכניתם, כי ה"חפץ חיים" סים כבר את תפילתו ואביו של הצעיר נגש אליו לבקש ממנו ברכה. בלית בררה התקרבו לשמוע את השיחה בין הצדיק ובין האב. וכך התנהלה השיחה: "רבי!" אמר האיש בחרדת קודש, "חולה הנני במחלה קשה זה יותר משנה. הייתי בבתי חולים בורשה ובוילנה, אך הרופאים לא מצאו מזור למחלתי; והנה הלילה באה אלי בחלומי סבתי מעולם האמת ואמרה לי לנסוע אל ה'חפץ חיים' והוא יתן לי ברכה ואתרפא".
כששמע הצדיק את דבריו ניתר ממקומו בחלחלה וקרא: "מי יתן לך ברכה? ישראל מאיר?
חס ושלום! הברכות אינן מסורות בידי!"
וכדרכו בקודש חזר על דבריו שלוש פעמים והמשיך: "היודע אתה בידי מי מסורות הברכות? בידי שבת קודש... כמו שנאמר: 'ויברך אלקים את יום השביעי' וגם בקבלת שבת אנו אומרים 'לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה' ומדוע מבקש אתה ברכה ממני?
אלא מאי, אם תשמור שבת כהלכתה, ותרצה לקבל ברכה גם מישראל מאיר, יתן לך גם ישראל מאיר ברכה. אבל אם אין אתה רוצה לשמור את השבת כראוי ואומר הנך בלבבך כי די לך לקבל ברכה רק מישראל מאיר, זהו דבר בלתי אפשרי משום שאין בכחי לברך בלי ברכת השבת".
ושוב הטעים ה"חפץ חיים" את דבריו בחזרו עליהם שלש פעמים.
כל היהודים שמילאו את הקרון הקשיבו לדברי הצדיק באימה וביראה ובמיוחד אותו בעל בית אשר ניצב לפניו בהכנעה.
רבי זלמן סורוצקין ורבי הלל גנזבורג הביטו זה בזה בתמהון והתפלאו כיצד קלע הצדיק אל נבכי מחשבותיהם ואל נקודת התורפה שבענין.
אחרי אתנחתא קלה פתח ה"חפץ חיים" ואמר: "ושמא תאמר כי שומר אתה את השבת והנך ראוי לברכה. אך הלא נאמר בשבת 'לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך...'
אזהרה כזו לא נאמרה בשאר המצוות, אלא רק במצוה זו של שמירת השבת. לא כתוב, למשל, 'לא תאכל טרפה אתה ובנך ובתך', או 'לא תלבש שעטנז אתה ובנך ובתך', כי במצוות אלו כל אחד אחראי כלפי עצמו, אבל בשבת האב אחראי גם בעד הבנים הנמצאים ברשותו, אף אם הם גדולים. לכן אפילו אם שומר אתה את השבת, אל בנך... נוסע בשבת, ובתך מסרקת את שערה בשבת, אין אתה יכל לקבל ברכה ממקור הברכות - שבת קודש, וגם ברכתו של ישראל מאיר לא תועיל לך כלום".
כששמע האב דברים נוקבים אלו הזדעזע מאוד. הוא אשר ידע, כנראה, כי כל דברי הצדיק הם אמת ויציב, לא יכול עוד להתאפק וצעק: "רבי, מקבל אני עלי שמהיום והלאה לא יהיה עוד בביתי כל עוון!"
עתה נאות ה"חפץ חיים" לברכו. ואמנם כאשר שב האב אל ביתו, דיבר על לב בנו וחלולי השבת פסקו.
מעשה שהיה: למר יוסף פרץ היתה חנות גדולה לממכר שטיחים בעיר האג. חנותו היתה מן הגדולות והחשובות בעיר, ולמרות גילו המבוגר, הוא ניהל אותה עדין במלוא המרץ והתבונה.
באותו ליל שבת חרפי היה קר בחוץ וערפלים כסו את פני השמים, אך בבית משפחת פרץ היה חם ונעים. תנור דולק בעל שלהבת עליזה הפיץ מחומו על פני הבית. הטרקלין הגדול והמרוח היה נקי ומסודר. במרכזו ניצב שולחן גדול מכוסה מפה צחורה וערוך בטוב טעם ובהדר. שני נרות תקועים בפמוטי כסף גדולים עמדו במרכז השולחן. בראשו היו שתי חלות מכוסות במפית רקומה ולידן בקבוק יין כרסתני ואדום. לפני כל המסובים הונחו כוסות נאות, צלחות וסכו"ם מזהב, להרבות את יפיו של שלחן השבת.
מר פרץ ישב בראש השולחן, ולצדו ישבה אמו הישישה, שזכתה לשיבה טובה בבית בנה.
מסביב ישבו יתר בני המשפחה, ותחושת שלוה ועונג על פניהם. לאחר הקידוש, שנאמר בנעימה, נטלו המסובים ידינם וישבו לאכול את מאכלי השבת הטעימים. לאחר מכן פצחו בזמרה בקול רם ובשמחה.
לפתע נכנסה העוזרת והודיעה, שהגיע פקיד מחצר המלכות, הרוצה לדבר עם מר פרץ.
בעל-הבית הורה להכניסהו, והלה נכנס וברך לשלום את כל הנוכחים.
"מצטער הנני מאוד שאני מפריע אתכם בסעודתם", אמר, "הוד מעלותו הנסיך שלח אותי לבקש ממר פרץ את השטיחים המופיעים ברשימה אשר בידי. הערב תתקיים הצגה חגיגית בארמון, והוד מעלתו זקוק מיד לשטיחים אלו".
"אבקש את סליחתך", ענה מר פרץ, "הגד נא לנסיך, שצר לי מאד כי לא אוכל למלא היום את בקשתו. עתה שבת אצלנו, ובה אינני עוסק במסחר. רק מחר בערב אוכל למסור להוד מעלתו את השטיחים המבוקשים".
"לא יתכן", פסק הפקיד, "ההצגה מתקיימת היום בערב, ואי-אפשר לחכות עם השטיחים לתפאורה ולקישוט האולם עד מחר. הם דרושים לנו עוד היום".
"מצטער מאד", אמר מר פרץ, "הואל נא להתנצל בשמי לפני הוד מעלתו הנסיך, שכן לא אוכל בשום אופן למכור לו היום את השטיחים".
הפקיד הלך, והמסובים המשיכו בזמירות. כעבור שעה קלה חזר הפקיד שוב.
"מר פרץ, הנסיך מבקש בכל לשון של בקשה, שתשלח מיד את השטיחים. אין להשיגם בשום חנות אחרת, ואנו זקוקים להם מאד ובדחיפות. אם לא נקבל אותם מיד, תשתבש כל התכנית".
מר פרץ האזין בקור-רוח לבקשתו הנמרצת של הפקיד וענה בשלוה: "חוזר אני על אשר אמרתי: שבת היום, ואני מצטער שלא אוכל למלא את בקשתו של הוד מעלתו".
השליח הלך, אבל אחרי ברכת המזון חזר שוב, והפעם היה בידו מכתב בכתב ידו של הנסיך: "מר פרץ היקר, נאלץ אני לבקשך שוב לשלוח לי את השטיחים שביקשתי. הם נחוצים לי ביותר. ואני מוכן לשלם בעבורם אפילו פי שנים או פי שלושה ממחירם. אם תסרב למלא את בקשתי, לא תהיינה התוצאות נעימות ביותר. אנא, שקול שוב את הענין".
אחרי שקרא מר פרץ את המכתב, החתום בידי הנסיך, נענה ואמר: "בגלל קדושת השבת אינני יכול להשיב לנסיך בכתב על מכתבו, לכן אבקש ממך להגיד לו, כי אמנם שליט נכבד ונעלה הוא, אבל יש מעליו מלך רם ונישא, שהוא מלך מלכי המלכים ולו עלי לציית תחילה.
הוא ציוה עלי לא לעסוק בשבת במשא ובמתן, ואת מצוותו אני שומר. אמנם אצטער מאוד אם אפסיד לקוח חשוב כמו הנסיך, אך אינני יכול לנהוג אחרת".
אחרי שיצא הפקיד מן הבית, השתררה מבוכה בין בני-המשפחה. הבנים הגדולים, שהיו שותפים בניהול החנות, העלו את האפשרות שהיתה קימת, לדעת, לשלוח שטיחים בלי לציין את מחירם. הם אמרו, כי הנסיך הוא מן הקונים הקבועים והטובים ביותר של החנות, וחבל להפסיד לקוח כמוהו. ולא רק זה אלא כי הוא יכול להתנכל לפרנסתנו. אבל הסבתא, אמו של מר פרץ, הסתה אותם ואמרה: "אל תצערו את אביכם. להפך, עליכם לשמוח על שהיה לו העוז לעמוד בנסיון ולהקריב קרבן למען שמירת השבת. הקדוש ברוך הוא, שנתן לנו את תורתו הקדושה וציוה עלינו לשמור על קדושת השבת, ימלא את מחסורנו ויעשיר אותנו בכפל כפלים בזכות מצוה זו".
הבנים נוכחו בצדקת דבריה וחדלו לדבר בענין זה. השבת עברה על כל בני-המשפחה בהתרוממות רוח ומתוך תחושה של התגברות ועמידה בנסיון.
במוצאי שבת קיבל מר פרץ הזמנה להתיצב ביום שני לפני הנסיך. רבות חשבו בני-המשפחה על פשר הזמנה זו. הם ידעו כי לפי החוק אין הנסיך יכול לעשות לו דבר. הולנד היא ארץ חפשית, ובה אין בני משפחת המלוכה יכולים להעניש את האזרחים, אם לא רצו למלא את בקשתם. בכל זאת, פעם לבו של מר פרץ בחזקה, כאשר נכנס אל לשכתו של הנסיך.
להפתעתו, קיבל אותו הנסיך בחיוך רחב ובסבר פנים יפות. הוא אמר לו: "סלח נא לי, מר פרץ ידידי, על אי-הנעימות גרמתי לך בליל שבת. ברצוני לספר לך מה ארע. רעי ברון היה אז בביתי ושוחחנו על נושאים שונים. השיחה גלשה אל ענין היהודים ולברון היתה עליהם דעה שלילית ביותר. הוא טען, שהיהודים הם רודפי ממון ואנוכיים, וכי הם מוכנים לעשות הכל למען בצע כסף. אני התנגדתי לדעה זו והבעתי את דעתי החיובית על בני העם היהודי. החלטנו לערוך נסיון, בחרנו בך להעמיד אותך במבחן. אני שמח שהצלחת לעמוד במבחן זה והוכח שאני צדקתי. אני וכל משפחת המלוכה בהולנד מעריכים את היהודים ויודעים שאתם אזרחים הגונים ונאמנים ביותר. כמובן, אמשיך להיות לקוח של חנותך, ואשתדל שגם המלך ימנה עם לקוחותיך".
אחרי כמה שבועות קיבל מר פרץ תעודה, המאשרת שהוא נרשם בין ספקי חצר המלכות, ושילש את הכנסותיו.
מעשה שהיה: רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, רבה של ירושלים, נודע בפקחותו ובעמידתו על משמר קדושתה של העיר.
בהזדמנות אחת נודע לו על בית שבו מבעירים אש ביום השבת. מה עשה?
מיהר רבי יוסף חיים, הלך אל אותו בית ופתח את דלתו בלי לדפוק. כשנכנס פנימה, נדהם בעל-הבית מהופעתו הפתאומית של הרב, אשר "תפס" אותו בקלקלתו.
"הכיצד יעשה כן, רבי", שאל במבוכה, "האם מן הנימוס להכנס לבית בלי לדפוק?!"
"כאשר נופלת דליקה", ענה לו הרב זוננפלד, רצים הכל להציל מה שניתן ונכנסים פנימה בלי לדקדק בעניני נימוס..."
מעשה שהיה: אברך אחד בא אל רבי אליעזר גורדון מטלז זצ"ל, כאשר היה רבה של קלם, ורצה להבחן על ידו ולהסמך להוראה.
בחן אותו הרב ומצאו מלא וגדוש בש"ס ובפוסקים וראוי להיות מורה הוראה. תוך כדי השיחה שאל אותו: "אדם שנקף אצבעו בשבת ודמו שותת, מה דינו?"
"רק רגע", השיב האברך, "מיד אעיין בשולחן ערוך".
"לא", אמר רבי אליעזר, "אסור למר להיות רב בישראל, מפני שעד שיעיין בשולחן ערוך תצא נפשו של אדם מישראל..." ולא הסכים לסמוך אותו להוראה.
ובא אשר-לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית (מצורע יד-לה)
הרב ר' מרדכי מפינטשוב ז"ל היה תלמידו של "החוזה" הקדוש מלובלין ז"ל, והיה עני מדוכא, וגם היו לו שלוש בנות שהגיעו לפרקן, ולרש אין כל צרכי נדוניא ונישואין. כפעם בפעם כשהיה נוסע לרבו הקדוש, היתה אשתו מציקה לו ומזהירה אותו שישיח את מצבם המדוכא לפני הרב ויבקש ממנו עצה וברכה. אבל הוא בכל פעם כשהיה בא אל הרבי היה שוכח לגמרי על מצבו, ולא דיבר עם הרבי על אודות זה כלל. פעם אחת נמלכה אשתו, ונסעה גם היא ללובלין אחרי בעלה, בלא שהגידה לו מקודם שהיא נוסעת. כשבא ללובלין וראה את אשתו, הוכרח כבר להגיד לרבו את כל אשר אתו. אמר לו הרבי: למה לא אמרת לי מזה עד הנה?
השיבו רבי מרדכי: חשבתי שהרבי ברוח קדשו יודע בעצמו את מצבי.
לא כן, השיבו הרבי, הנה בנגעי נפש כתוב בתורה: "אדם כי-יהיה בעור-בשרו שאת... והיה בעור-בשרו לנגע צרעת והובא אל-אהרן הכהן... וראה הכהן את-הנגע"
(ויקרא יג, ב-ג) כלומר: כאשר יובא המצורע אל הכהן, וראה הכהן בעצמו את הנגע, בלי שיגידו לו על זה מקודם, אבל בנגעי בתים כתוב: "ובא אשר-לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית", הרי שבנגעי בתים, רוצה לומר, בצרכי הבית, צריכים להגיד לכהן... (סיפורי חסידים)
ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ במים את כל בשרו וטמא עד הערב (מצורע טו-טז)
כתוב בתנא דבי אליהו רבה (פרק טו) ראה האדם קרי, חייב טבילה מן התורה (למי שבא לאכול תרומה או להיכנס להר הבית ולטהרות). אם אמר מי ראה אותי?! אין בכך כלום. העבירו כנגד פניו. שוב ראה קרי ואומר: מי רואה אותי?! אין בכך כלום. וכן פעם השלישית עובר על מה שכתוב בתורה: "ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ במים את כל בשרו וטמא עד הערב" (ויקרא מצורע טו, טז) ועבר על מה שכתוב: "הן כל אלה יפעל אל פעמיי שלוש עם גבר" (איוב לג, כט) לסוף הוא נעשה זב מתוך דרכיו, שנאמר "איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא" (ויקרא מצורע טו ב) ומה תלמוד לומר: "איש איש"? אלא "איש" אחד לזב מבשרו, ו"איש" אחד למקרה לילה. ואם חזר ועשה תשובה, מרפאין אותו. ואם לאו, הרי הוא זב עד יום מותו, שנאמר "וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טומאתו היא" (אור חדש).
ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נידתה או תיזוב על נידתה כל ימי זוב טומאתה....וכל הנוגע בם יטמא.... ואם טהרה מיזובה וספרה לה שבעת ימים ואחר תיטהר (ויקרא טו-כה-כח)
הכרת השלבים הפיזיולוגים של המחזור החדשי.
אחת מאבני היסוד של מצוות היהדות, זוהי מצות "טהרת המשפחה". כלומר, לאחר ארבעה (ויש נוהגים חמישה) ימים מעת בוא הוסת ולאחר שהתברר לאשה על ידי בדיקת עצמית אם בד סטרילי, כי היא כבר נקיה לחלוטין, סופרת האשה שבעה ימים נקיים אשר בסופם היא טובלת במקוה (בריכת מים צלולים הבנויה על פי חוקים מיוחדים המעניקים לה את התואר מקוה טהרה). מעת הוסת ועד לאחר הטבילה במקוה אסורים בני הזוג במגע פיזי ביניהם (אגב, איסור חמור זה המכונה בספרות ההלכתית בשם איסור נידה, חל גם על רווקה. וזאת בנוסף לעצם איסור המגע אפילו במי שאינה נדה – ללא חופה וקדושין).
חוק זה הנראה במבט שטחי מוזר למדי בעיני האדם הפשוט, מואר לפתע באור יקרות על ידי אנשי המדע המודרני, אשר גילו לפליאתם כי החוק "התמים" לכאורה, בנוי בטכניקה גאונית המוכיחה כי הורכבה מתוך בקיאות רחבה במבנה הפיזיולוגי של אברי גוף האדם, ובחוקים הביולוגיים לפיהם מתפקדים אותם איברים. בקיאות זו היתה חייבת להיות רחבה ושולטת בפרטי פרטים נסתרים עד כדי הזמן המדוייק בו מתרחש כל שינוי באותם איברים, בעוד שפרטים רבים התגלו לאנשי המחקר רק בדור האחרון ורק באמצעות כלי עזר מדעיים חדישים.
ואם לא די בכך, הרי מתברר כי חוק נפלא זה מעניק פתרון הולם למספר בעיות רפואיות וחברתיות קשות אשר חלק ניכר מן הזוגות הנשואים נאלץ להתמודד עימהן. דבר המגלה כי בנוסף לנ"ל, החוק הורכב מתוך מומחיות רבה גם בתחום הבריאותי-רפואי, וגם בתחום הפסיכולוגי וההורמונלי, וגם בתחום הבין זוגי מן ההיבט הסוציולוגי. וכאמור, מתוך בקיאות מפליאה בתחום הפיזיולוגי והביולוגי.
להבהרת הדברים, ניעזר בקטעים מתוך מאמרו של ד"ר אלי שוסהיים, "בריאות ואושר בחיי הנישואין" (בתוספת דברי הסבר והדגשה):
מבחינה כרונולוגית קיימת התאמה מדוייקת להפליא בין המסורת היהודית לבין מדע הרפואה בנוגע לשלושת השלבים או התקופות המחלקים מבחינה פייולוגית את המחזור החודשי של האשה.
תחילה נפתח בשני השלבים הראשונים, ובהמשך הדברים נעבור לשלב השלישי.
בשלב הראשון – מתפרק ומתפורר הקרום הרירי המצפה את פנים הרחם וגורם לדימום.
בשלב השני – הרחם בונה מחדש את הקרום שנהרס, לשם הכשרתו לקבלת והזנת העובר המתפתח.
והנה באמצעות כלים מדעיים חדישים התגלה כי משך היווצרות הקרום החדש הוא שבעה ימים מעת תום ההפרשה הדמית, יש להמתין שבעה ימים נקיים מדם, ורק אז רשאית האשה לטבול במקוה ובני הזוג שבים להיתרם.
עבור היודעים ומאמינים באמונה שלימה שלא גורם אנושי כתב את התורה אין בדברים אלה שום פלא או חידוש. שהרי בורא העולם הוא הוא כותב התורה, ומי כבורא יודע ומכיר את פרטי ומסתרי בריאתו??
לפני שנציין פרט מעניין נוסף בנושא זה, חובה עלינו להדגיש שמצוות התורה לא ניתנו מטעמי בריאות בעלמא, אלא צו מלך הן אשר סיבות וטעמים רמים טמונים בהם ועלינו לקיימם בין אם גילינו בהם איזו שהיא תועלת בריאותית או כל תועלת אחרת, ובין אם לאו. יחד עם זאת ברור לנו שבורא העולם אשר הטביע את טבע הבריאה, לא הטביע נזק בריאותי בדבר הכרוך במצוה. ואדרבה, הוא בודאי קישר בריאות וטובה בטבע פעולות ומאכלי ועניני המצוות. אך יש לזכור שאין זו סיבת ומטרת המצוה, אלא פועל יוצא המתקשר אליה בהכרח.
מנקודת מבט זו נוכל עתה לציין כי במקביל לגילויים הנ"ל בהם נודע לראשונה שבמשך שבעה ימים נבנה הקרום הרירי של הרחם התברר עוד כי כל עוד לא הסתיימה בניית הקרום, מצב פנים הרחם דומה לספוג העלול לשאוב לתוכו חיידקים המגיעים מן החוץ, ולשמש מרבץ נח להתרבות ולהתפתחות מושבות חיידקים מחוללי מחלות איומות. על ידי הפרישה בימים אלו, נחסך סיכון נורא זה.
בין המחלות הנוגעות לעניין, נציין כאן את דברי חוקרי סרטן הרחם כי "אי ההקפדה על היחסים שבין בני הזוג לפי מסורת ישראל – בעשרות השנים האחרונות, וכן המתירנות הפורחת בתקופתנו, מסבירה את אובדן ה"חיסון" הטבעי הידוע של נשי יהודיות מפני מחלה נוראה זו, ועליית שכיחותה".
ניתן להאריך רבות בפרטי ובהשלכות מצווה נפלאה זו, אשר מתוכן נוכל להיווכח בבירור גמור במה שידעו אבותינו מאז ומעולם, כי האלהים בורא האדם והעולם הוא הוא אשר כתב את התורה. אך אנו רק נציג כאן שני נתונים נוספים בקצרה , ונסמוך על היגיון הבריא של הקורא אשר יתבונן בדברים, וירחיבם בדעתו, עד המסקנה המתבקשת.
א. לעיל הוזכרו שני השלבים הראשונים. התפרקות הקרום הרירי, ובניינו מחדש. שלבים אשר כאמור התורה הכירה אותם היטב על מועדיהם. בשלב השלישי מגיע מועד הביוץ. כלומר, הפרדות התא הקרוי ביצית והאמור להתהוות לעובר, מן השחלה. מועד הביוץ הוא בדיוק לאחר סיום בניית הקרום הרירי (האמור לקלוט את העובר המתפתח ולפרנסו) וכפי שמתברר באמצעות מכשירי סריקה משוכללים המאפשרים צפייה בהגדלה. משמעות הדברים מדהימה. לפי מידע זה נמצא שיום הטבילה במקוה על פי מצות התורה, אשר בו חלה מצוה על הבעל לפקוד את אשתו, הוא הוא היום הכשיר ביותר לקליטת עיבור!!
המעניין ביותר הוא שהחפיפה שבין המועד ההלכתי של הטבילה – לאחר תום שבעת הימים הנקיים, לבין הזמן הכשיר ביותר לעיבור, קרי מועד הביוץ שלאחר תום שבעת ימי בנין הרחם, לא התחדשה לפתע זה עתה על סמך הנתונים הנ"ל, אלא נאמרה והוגדרה במילים ברורות בתורה שבעל פה במשפט קצר: " אין האשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה" וכו'. (נדה לא, ב. וראה עוד במדרש רבה, ויקרא יד, ה: "אין האשה קולטת אלא אחר נדתה")
ב. בתלמוד נאמר: "מפני מה אמרה תורה נדעה לשבעה? מפני שרגיל בה, וקץ בה (רש"י: מאוסה עליו). אמרה תורה תהא אסורה שבעה ימים כדי שתהא חביבה על בעלה כבשעת כניסתה לחופה". (נדה ל, ב) מימרא זו הבאה להאיר את מצות טהרת המישפחה מזוית נוספת של קשר נפשי בריא ומתמשך בין בני הזוג, מתמצתת עבורינו את הפתרון האידיאלי הנפלא לבעיית הבעיות של הבית המודרני – שעמום ומאיסות והחמר (תורה ומדע של הרב זמיר כהן).
הסבירו המפרשים, שהרומאים ראו שמלכות יון גזרו על ישראל הרבה גזרות ואפילו שהטילו עליהם ענשים קשים בכל זאת לא הצליחו לשבור את רוח העם, העם הלך למות בשמחה ובגאון ולא עבר על מצוות ה'. חשבו הרומאים במה גדול כוחו של עם זה אשר כל הכוחות שבעולם לא יזיזו אותו מאמונתו, חשבו ומצאו כי לעם ישראל יסודות חזקים, הות וכל יהודי שההורים שומרים חוקי הטהרה, הולד נולד בקדושה ובטהרה והוא קדוש מרחם, נפשו וגופו מחוסנים מכל מיני רוחות זרות וכדומה, בנין עם יסודות כה חזקים לא נתן להרוס.
והזרתם את בני ישראל מטמאתם ולא ימתו בטמאתם (ויקרא טו-לא)
מעשה שספרו חברה קדישא על רוסי פשוט שערכו לו מצוות לויה ובקושי היה מנין ללוותו לקבר. לפני שיכניסו אותו לקבר בקשה אשתו לומר כמה מילים ואכן כך אמרה: אני ובעלי כיום בערך בגיל שישים ואין לנו ילדים ולהוי ידוע לכם שזה לא משום שאני או הוא לא יכולנו להביא ילדים, אלא מעשה שהיה כך היה: כשהתגוררנו ברוסיה במשך כעשרים שנה לא היה במקומנו מקוה טהרה והיות והייתי אסורה לבעלי ללא מקוה, לכן בעלי לא נגע בי ולא קרב אלי. ולאחר שעלינו לארץ כבר לא יכולתי להביא ילדים ע"כ.
המעשה הזה הינו תוכחה גדולה לאותם שעדיין לא שומרים טהרת המישפחה, כל עוד שכיום לא חסר כלום והמקואות מחוממים ונקיים ובזמן אמותינו וסבותינו היו טובלות בבור באמצע היער, ולפעמים שוברות הקרח כדי לטבול, אם כן איזו אשה מסוגלת כיום לומר שיש קושי בדבר, כל אשה מבת ישראל שהורגלה לטבול במקוה טהרה יודעת איזו התעלות מיוחדת וקדושה מביאה לתוך ביתה. (לבוש יוסף).
אשה ששומרת על צניעות וטהרת המשפחה זוכה לילדים טהורים וצדיקים גם אם האמא חילונית ולא חינכה אותם בבתי ספר תורניים, לעתיד לבוא בטוח שהילד יחזור לצור מחצבתו כי האמא נתנה לו כלי טהור ולא אטום שיכול לינוק רעיונות רוחניים ולישם אותם וזו הברכה שנתברכה בה בזכות טהרת המשפחה שנאמר: "ברך בניך בקרבך" מעשה נפלא הובא בספר "האיגוד" (להרה"ג י. בר-שלום שליט"א): בבית הרפואה "וולפסון" בחולון שכב תלמיד-חכם אחד לאחר שנפצע בתאונת דרכים. לחדרו הוכנס חולה נוסף: אדם בגיל העמידה, בעל חנות לבגדים ב"אופנה מתקדמת". לאחר שיחה קצרה נתברר שהוא מגיע מקיבוץ של "השומר הצעיר". בזמן שהותם בבית הרפואה, נכנסו שני צעירים, לבושי כאברכי חמד, ומיד שהבחינו בחולה השני – ניגשו אליו, נפלו על צוואריו, ויחבקוהו וינשקוהו ואז ישבו ודיברו עמו שעה ארוכה. בתום שיחתם נפרדו ממנו לשלום וילכו.
בצאתם פנה הת"ח אל שכנו ושאלו מי הם האברכים הללו ומה מעשיהם אצלו.
"שמע ואספר לך", השיב בן שיחו "בשנות השואה אשתי הייתה בת שש שנים. יום אחד תפשה אותה אמה בידה ואמרה לה: 'בתי, אני הולכת כעת, את לא תראי אותי יותר. אני מבקשת ממך שתבטיחי לי: כשתהיי גדולה תשמרי על טהרת המשפחה. כעת אינך מבינה מה זאת, אבל לכשתגדלי תביני ותשמרי את ההלכות. זו הבקשה והצוואה האחרונה שלי ממך'. הבת הבטיחה לה ונפרדה מאמה בבכי.
לכשגדלה ועלתה לארץ, עמדה להינשא לבן זוגה. בקשת אמה נחקקה היטב בלבה. היא פנתה אל בעלה – זה אני – ואמרה לי: 'להכל אני מוכנה, לאיזה אורח חיים שתרצה. אבל בתנאי אחד: טהרת המשפחה אני שומרת!' אני שראיתי את נחישותה, הסכמתי לזה. נישאנו זו לזו". כאן עצר המספר בסיפורו.
המתין הת"ח להמשך ולבסוף שאלו:
"עדיין אינני מבין, מי הם שני האברכים הללו?"
"אלה שני הילדים שלי!" זעק הלה ופרץ בבכי....
רבי יהודה צדקה זצ"ל בספרו "קול יהודה" בדרוש על חנוכה שאל מדוע נגזרו גזירות אלו על ישראל. בשלמא גזירות על שבת וברית מילה הן מובנות. הגויים לא היו מעונינים שהיהודים ישבתו יום אחד מדי שבוע וינהגו בו כחג בעוד שיתר אומות העולם עובדות ללא הרף. כמו"כ, הם היו מעוניינים שכל העמים יתערבו זה בזה ויתחתנו האחד עם רעהו ואילו המילה גרמה לכך שישראל יהיו מובדלים מיתר האומות ולא יתחתנו עימהם.
אולם איסור נידה, לכאורה לא מובן מדוע גזרו עליו. והרי הוא נעשה בחדרי חדרים ואין בו סימן חיצוני שייחד את העם, וא"כ מדוע הייתה כלפיו התנגדות כה גדולה?
אלא מתרץ הרב צדקה – הרומאים הפיקו לקחים ממלכות יוון קודמיהם, ישבו ודנו מדוע היוונים לא הצליחו בגזירותיהם למרות כל העונשים וגזירות המוות לשבור את רוחו האיתנה של עם ישראל. עם ישראל צעד בגאון ובגאווה להריגה גם כשהונף מולו חרב ואיימו עליו או חרב או שמד. ישבו ודנו מנין שואב היהודי את עוצמתו ועיקשותו ואת עמידתו הנחרצת, אופיו ורוחו החזקה והבלתי פושרת? ולאחר מחשבה מצאו והסיקו שבעצם סיבת אילן גבוה זה שאין שום רוח וכוח יכול לעוקרו הם בשל שורשיו העמוקים, הם אותם יסודות חזקים עליהם הוא נשען, דהיינו תכונות וכוחות אלו נטבעים בעובר עוד בשעת היווצרותו, על ידי קדושה וטהרה של ההורים. יהודי בטרם נולד הוא קדוש מרחם, שכן האם לפני הריונה מתקדשת ומתטהרת במקווה כשר, ואז הולד מחוסן ומצוייד באותם כוחות נשגבים, ולכן בעת שמצאו הרומאים את הסיבה באו עליהם בגזירה נוראה כזו, כדי להקל על משימתם שבנקל יוכלו לבוללם ולהעבירם בעתיד על דתם.
על כן חובה קדושה עלינו לעורר ולחזק נשים רבות בדבר החשיבות בטבילה במקווה, ומעבר לעניין הציווי להיטהר ישנן סגולות רבות בכך ונשים שלא נפקדו שנים רבות זכו לראות ישועות גדולות כאשר החליטו סוף סוף לטבול במקווה.
