פרשת תזריע

פרשת תזריע ושבת החודש - מה הקשר?

פרשת תזריע ושבת החודש - מה הקשר?

מאת: אהובה קליין.

 

פרשה זו פותחת בדיני היולדת ומתארת את הקורבן  שעליה  להביא אל  פתח אוהל מועד  ולהגישו לכהן  כפי שהכתוב מתאר זאת:

"וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ, לְבֵן אוֹ לְבַת, תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן-שְׁנָתוֹ לְעֹלָה, וּבֶן-יוֹנָה אוֹ-תֹר לְחַטָּאת--אֶל-פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד, אֶל-הַכֹּהֵן.  וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה', וְכִפֶּר עָלֶיהָ, וְטָהֲרָה, מִמְּקֹר דָּמֶיהָ:  זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת, לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה.  וְאִם-לֹא תִמְצָא יָדָהּ, דֵּי שֶׂה--וְלָקְחָה שְׁתֵּי-תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה, אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת; וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן, וְטָהֵרָה".  [ויקרא, י"ב ו- ח]

השבת הקרובה קוראים גם את פרשת החודש [מתוך חומש שמות [פרק י"ב, א' – כ' ]: " וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר.  הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים:  רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.  דַּבְּרוּ, אֶל-כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, בֶּעָשֹׂר, לַחֹדֶשׁ הַזֶּה:  וְיִקְחוּ לָהֶם, אִישׁ שֶׂה לְבֵית-אָבֹת--שֶׂה לַבָּיִת.  וְאִם-יִמְעַט הַבַּיִת, מִהְיוֹת מִשֶּׂה--וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל-בֵּיתוֹ, בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת:  אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ, תָּכֹסּוּ עַל-הַשֶּׂה.  שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן-שָׁנָה, יִהְיֶה לָכֶם; מִן-הַכְּבָשִׂים וּמִן-הָעִזִּים, תִּקָּחוּ.  וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת, עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה; וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ, כֹּל קְהַל עֲדַת-יִשְׂרָאֵל--בֵּין הָעַרְבָּיִם.  וְלָקְחוּ, מִן-הַדָּם, וְנָתְנוּ עַל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, וְעַל-הַמַּשְׁקוֹף--עַל, הַבָּתִּים, אֲשֶׁר-יֹאכְלוּ אֹתוֹ, בָּהֶם.  וְאָכְלוּ אֶת-הַבָּשָׂר, בַּלַּיְלָה הַזֶּה:  צְלִי-אֵשׁ וּמַצּוֹת, עַל-מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ...."      [שמות י"ב,  א- ח]

השאלות הן:

א] מדוע היולדת – מביאה  קורבן - במה חטאה?

ב] מהי "שבת החודש"  ומה הקשר לפרשתנו?

תשובות.

היולדת והקורבן.

נאמר: "וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ, לְבֵן אוֹ לְבַת, תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן-שְׁנָתוֹ לְעֹלָה, וּבֶן-יוֹנָה אוֹ-תֹר לְחַטָּאת--אֶל-פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד, אֶל-הַכֹּהֵן"

הרב אביגדור הלוי נבנצל מסביר [בספר: "שיחות לספר ויקרא"]: קורבן היולדת מורכב משניים: כבש לעולה ועוף לחטאת - אך אם ידה אינה משגת: תביא: עוף לעולה ועוף לחטאת [שם ח'] הרב מביא את דבריו של-  רשב"י: קורבן החטאת שמצווה להביא היולדת עורר את תמיהתם של רבותינו התנאים: הרי היולדת שאינה מצווה על פריה ורביה [יבמ' ס"ה]  למעשה - קיימה מצווה גדולה  לפי שהביאה לעולם צלם - אלוקים לאחר שעברה ייסורים - הן במהלך ההריון והן בזמן הלידה- היא חייבת להביא  קורבן אם כן , מה היה חטאה?

על פי דעת חכמים במסכת "כריתות " [כ"ו]

אין קורבן החטאת שהיולדת מצווה להביא - בא  דווקא על חטא שחטאה. רבי שמעון סובר: שהיולדת כן חטאה: "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בר יוחאי: מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קורבן? אמר להן: בשעה שכורעת  ללדת [לילד] קופצת ונשבעת שלא  תזקק לבעלה: לפיכך אמרה תורה - תביא קורבן" [מסכת נידה ל"א] שהרי בזמן שהיא יולדת ונאחזים בה צירי לידה - היא נשבעת אם לא בפיה אז בליבה: שלא תמשיך לחיות עם בעלה וללדת. אלא שככול שהזמן חולף - היא מביעה חרטה וממשיכה להביא ילדים לעולם. ובגלל שלא מקיימת את שבועתה זו - מתחייבת בהבאת קורבן חטאת.

הרב נבנצל - מסביר: כי אומנם בזמן הלידה מרוב כאבים היא נשבעת - אבל בחלוף הזמן  הכאב לאט, לאט חולף ,היא רואה וחשה את היופי בחיי המשפחה ובגידול התינוק ומחליטה כי ברצונה להמשיך להגדיל את המשפחה.

רש"ר [הרב שמשון רפאל הירש] מסביר: על האישה לגשת אל "רועה חייה" עם "כבש בן שנתו לעולה" ולנדור לפניו שתלך אחר הנהגתו , תשמור על רעננות הנעורים בנפש וברוח ואחרי שתהיה משוחררת מכאביה הגופניים תקדיש עצמה לה' בכל כוחה ובמרצה החדש - כדי לקיים את תפקידה כרעיה וכאם - לקיים את אש התורה ולגרום – לאלוקים נחת רוח.

רש"ר מדגיש: קודם יש להקריב את קורבן החטאת היות ולפני שאדם רוצה להקדיש את מעשיו לה'- עליו לטהר עצמו תחילה מרשלנות ומחולשה מוסרית. עליו לרחוץ  בניקיון כפיים ורק אחר כך מעשיו יהיו רצויים, ראשית עליו לסור מרע ואחר כך: "עשה טוב".

היות והמטרה: :"עשה טוב" לכן הכתוב מזכיר תחילה את קורבן העולה - כלשון הגמרא: :"למקראה הקדימה הכתוב" [זבחים צ.] ובמיוחד כאן יש להזכיר את העולה בתחילה [ לדעת ה"ר חיים  בתוספות שם, יש אף להקדיש את קורבן העולה תחילה] אבל למעשה היא מביאה את חטאת העוף תחילה - לפי שעברה סבל רב - המיוצג בעוף  לפי שהייתה נתונה לסכנת כל אובדן טהרתה. כי הייעוד של החירות המוסרית היה יכול להעלם ממנה. כעת היא תעבור את תקופת הייסורים מתוך הידיעה -  כי עליה למלא תפקיד נעלה וכך תעבור מהייסורים בעודה פאסיבית לכוח מוסרי פעיל - למלא את ייעודה בחיים..

היא נודרת עם קורבנה שתעבור את  תהליך ייסוריה - מתוך התחייבות למלא בפועל את  שליחותה הנעלה.

רבינו בחיי שם את הדגש על המילים: "וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן, וְטָהֵרָה"  "אין לשון כפרה נופל כי אם על החטא , לפיכך קרבן זה של יולדת מחודש כקרבן הנזיר":

שואל רבינו בחיי בהמשך: מה חטאה היולדת בזמן הלידה שהיא צריכה את תורת הקורבן ?ואם קורבן זה בא על כך שהיא ניצלה מסכנה ,הרי כל אישה נמצאת בסיכון בזמן  לידת הוולד והיא ניצלה ממיתה, מן הראוי היה שתביא קורבן תודה.

אם כן, מה הטעם בהבאת קורבן חטאת?

על כך תשובתו: יתכן לפרש - שהחטא נובע לא מצד האישה  עצמה, אלא מצד חווה אימנו- שהייתה אם כל חי, כי אם לא הייתה חוטאת באכילת הפרי האסור אז סביר להניח כי האדם היה מוליד עם אשתו שלא בדרך תאווה ,אלא בדרך טבע גמור -  כדוגמת האילן המניב פירות – מידי שנה בשנה.                        

היולדת קשורה לאם כל חי . על זה היולדת חייבת לכפר שהרי בסיבת אותו החטא -מוטל על האישה להביא קרבן -לכפר על החטא הקדום ההוא בגן עדן. מתוך סיבת חטא קדום זה הוטלו על האישה שלוש מצוות: נידה, חלה והדלקת הנר.  היות והחטא של חוה ואדם תחילתו היה במחשבה ואחר כך במעשה ,לכן היולדת צריכה להקריב קורבן עולה שמכפר על מחשבה וקורבן חטאת כנגד החטא שבוצע בפועל.

משום כך, התורה הקדימה – עולה לחטאת ,לעומת שאר הקורבנות שבהן החטאת קודמת לעולה.

" שבת החודש"

"הנתיבות שלום" מסביר: יש לבאר את קריאת פרשת החודש  הנקראת השנה בשבת ר"ח ניסן : כפי שיש טעם לשבתות – מתוך ארבעת הפרשיות האחרות המיוחדות: כל פרשה - היא פרשה שלמה של עבודה.

פרשת שקלים—עניינה תרומת בני ישראל לקורבנות של כל השנה והיא שייכת גם לזמננו - כדברי מדרש תנחומא - שבכל שנה בשנה כשקוראים את פרשת שקלים - כאילו משה רבינו עומד שם וזוקף את ראשו.

קריאת פרשת זכור: מצווה נצחית -  מטרתה למחות  את שורש עמלק,

פרשת  פרה – מטרתה לטהר את היהודי ,למרות שבזמן הזה אין אפר פרה בפועל , אך על ידי קריאת התורה מעלה עליו  הכתוב כאילו קיים בפועל.

קריאת פרשת החודש יש לה משמעות בעבודת ה'.

נשאלת השאלה: מדוע  מוזכר שהדיבור אל משה היה בארץ מצרים? כדברי הכתוב: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר" הרי אין זה  דרכה של תורה לציין בכל פרשה באיזה מקום נאמרה.

עוד צריך לבאר את כפל הלשון שנאמר:  "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים:  רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה". 

יש בפסוק כפילות של אותה משמעות. גם המילה: "לכם" מופיעה פעמיים בפסוק זה?

רש"י  הסביר בתחילת פרשת בראשית: שהחודש הזה לכם  ראש חודשים  - היא מצווה ראשונה שהצטוו בה ישראל, במצווה זו  מן הראוי היה להתחיל את התורה ובוודאי ישנה כוונה גדולה שדווקא מצוות קידוש החודש נבחרה מכל תרי"ג מצוות להיות מצווה ראשונה שהצטוו בה ישראל ויש צורך לבאר זאת.

ממשיך ואומר ה"נתיבות שלום"- כי על פי דברי צדיקים על פרשת החודש -"החודש הזה לכם ראש חודשים- ראשון הוא לכם לחודשי השנה" הרי במשך השנה - יש  הרבה זמני התחדשות- בהם יכול יהודי להתחדש כבריה חדשה,

השבתות והחגים נועדו לכך שיהודי יקיים אותם וישוב בהם לשורש היהודי שלו.

אבל לגבי החודש הזה -  החודש הזה  לכם ראש חודשים - ההתחדשות של החודש הזה - היא ראש לכל  ההתחדשויות.

פירוש הדבר- כי חודש ניסן מסוגל ביותר להתחדשות - מכל זמני ההתחדשות שבשנה, בו יהודי יכול להתחדש בעניינים הקשים - שבמשך השנה נתקל בהם . נושא ההתחדשות מהווה כוח מיוחד שניתן לישראל - שבכל  התחומים מסוגל היהודי להתחדש כבריה חדשה- כמאמר חז"ל: [מכילתא כ"א, א] "החודש הזה לכם ולא לגויים, שהגויים מונין  לפי החמה וישראל מונין לפי הלבנה".  בעצם  עולה השאלה: מדוע ה' עשה כך שכל העולם מונים את החודשים על פי מהלך החמה ואילו ישראל מונים את החודשים על פי הלבנה? אלא- שבחמה אין שום חידושים ושינויים, אינה משנה את צורתה לעולם- מנגד הלבנה נמצאת בתהליך של התחדשות מתמדת יש בה התחדשויות קטנות בכל יום ובכל שעה ובנוסף קיימת התחדשות גדולה בכל חודש - עד שהיא מתמעטת. בתחילת חודש אחרי כן שוב הלבנה מתחדשת וגדלה , כך גם עם ישראל , הם תמיד במצב של התחדשות  ובאותו אופן כל יהודי יכול להתחדש ,אפילו, בחשכה גדולה בדומה ללבנה , לא כן הגויים שהם  מונים לפי החמה ,אין להם את כוח ההתחדשות ובזמן חשכה נופלים לתוך ייאוש.

ליהודי יש נצוץ אלוקי של קדושה וגם אם יורד לשיא השפלות בדומה לזרע שנזרע באדמה  ונרקב  כעבור זמן נובט ומצמיח צמח – מחדש, בניגוד לאומות העולם . מצווה זו של  ההתחדשות נאמרה לבני ישראל במצרים בשיא הטומאה וחשכת הגלות - כי חודש ניסן הוא חודש של אהבת ה' לעמו  ומתעוררת גם אהבת העם לה'. כי סגולת ההתחדשות  בחודש ניסן אין כמותה בכל השנה כמו שבניסן נגאלו עתידים ישראל להיגאל בחודש ניסן בעתיד . בנוסף בחודש ניסן מתחילים בספירת העומר - שהיא כולה הכנה לקבלת התורה.

לסיכום , לאור האמור לעיל , לעניות דעתי , קיים קשר בין פרשת תזריע - המתארת את היולדת שזכתה בפרי בטן - בריה חדשה  שבאה לעולם  והיולדת מביאה  את  קורבנותיה לכהן - כדי לכפר על שבועתה - ובכך גם היא מתחדשת בעצמה.

יהי רצון שבחודש הזה ממש יתגשמו דברי מיכה  הנביא:  "כִּימֵ֥י צֵאתְךָ֖ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אַרְאֶ֖נּוּ נִפְלָאֽוֹת" [מיכה ז, ט"ו]     

הַיּוֹלֶדֶת בְּדַרְכָּהּ אֶל הַכֹּהֵן

הַיּוֹלֶדֶת בְּדַרְכָּהּ אֶל הַכֹּהֵן

מֵאֵת: אהובה קליין.©

הַיּוֹלֶדֶת שְׂמֵחָה מְאֻשֶּׁרֶת

עֲטוּרָה הִילַּת תִּפְאֶרֶת

צוֹעֶדֶת צְעָדִים מְדוּדִים

בְּמוֹחָהּ חוֹלְפִים הִרְהוּרִים.

 

בְּתֹם יְמֵי טָהֳרָתָהּ

כֶּבֶשׂ מְבִיאָה-לְעוֹלָה

תּוֹר – לְחַטָּאת בְּסַלָּהּ

שְׁאֵלוֹת לֹא שָׁאֲלָה!

 

נִזְכֶּרֶת בְּחֵטְא חַוָּה

הַנַּחַשׁ לִבָּה שָׁבָהּ

בְּרֶשֶׁת הַפִּיתּוּי נָפְלָה

מֵעֵץ הַדַּעַת אָכְלָה.

 

מֵאָז צָמְחָה הַקְּלָלָה:

וּלְכָל אִישָּׁה  חִלְחֲלָהּ

בִּשְׁעַת לֵדָה צִירִים

בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָּנִים.

 

בְּפֶתַח  אֹהֶל  מוֹעֵד נִצֶּבֶת

בְּעוֹד רֶגַע לַכֹּהֵן נִגֶּשֶׁת

רוּחַ חֲדָשָׁה בְּפָנֶיהָ מְפַעֶמֶת

נִיחוֹחַ אֲבִיבִי לְאַפָּהּ שׁוֹאֶבֶת.

 הֶעָרָה: הַשִּׁיר בְּהַשְׁרָאַת פָּרָשַׁת תַּזְרִיעַ [חומש ויקרא]וּפָרָשַׁת הַחֹדֶשׁ [שְׁמוֹת י"ב, א'- כ']    

דבר החסידות – פרשת תזריע

ב"ה

דבר החסידות – פרשת תזריע

 

למה דווקא היהודים קרויים "אדם"?

לרגל ב' ניסן, יומא דהילולא של כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע [=רבי שלום דובער, דור חמישי לנשיאי חב"ד], ולעילוי נשמתם הטהורה של הקדושים באירועי הרצח בבאר שבע, חדרה ובני ברק הי"ד:

בזמן משפט בייליס, אחת הטענות שהעלו במשפט נגדו – ונגד כל היהודים – היה: שהם לא מחשיבים את הגויים לבני אדם, כנאמר בתלמוד (יבמות סא, א) "אתם קרויין אדם, ואין העובדי כוכבים קרויין אדם".

ואז באו לאדמו"ר הרש"ב, ושאלו אותו: כיצד משיבים להם?

וענה:

-         בכלל יש ארבעה כינויים: אדם, גבר אנוש ואיש. אבל אנו רואים משהו מעניין: שבשאר הכינויים יש לשון רבים: גברים אנשים, משא"כ ב'אדם' אין לשון רבים ("אדמים") כי אדם אחד הוא!

המשיך הרבי:

-         וזה הפשט "אתם קרויים אדם" כשיהודי עושה משהו לא בסדר – לא אומרים איש פלוני עשה, אלא אומרים היהודים עשו כך וכך, כי כולנו "אדם" אחד.

(שמעתי מהרב נחום יצחק גורליק, שליח הרבי בקאזאן, בתוכנית "ליל שישי לשלוחים" פ' חוקת תשפ"א)

 

~~~

למה דווקא כהן?

בפרשתנו (יג, ב) נאמר "אדם כי יהיה בעור בשרו גו' והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים".

מפרש רש"י: "גזירת הכתוב הוא, שאין טומאת נגעים וטהרתן אלא על פי כהן".

כלומר, בטומאת נגעים יש חידוש מיוחד, שלא נמצא כמותו בשאר טומאות – שדווקא הכהן הוא זה שמטמא ומטהר אותו. וכפי שהרמב"ם כותב בהלכות נגעים (פ"ט ה"ב) "כהן שאינו יודע לראות, החכם רואהו ואומר לו 'אמור טמא!' והכהן אומר טמא".

ולכאורה מה העניין שדווקא הכהן הוא זה שמטמא (ובמיוחד במקרה שהוא לא יודע את ההלכות ובין כך צריך לשאול את החכם)?

[בשלמא אם החידוש היה שהכהן מטהר – מובן, כי עניין הכהונה קשור עם מצב של טהרה (זהירות מטומאה וכו'), אבל לפני שהוא מטהר הוא ג"כ מטמא, ומדוע שדווקא הוא יטמא?]*

 

מבאר הרבי:

בטומאת המצורע מצינו חומרא שלא קיימת בשום טומאה: "בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו" (פרשתנו יג, מו) ואסור לו אפילו לשבת אפילו עם טמאים אחרים (פירש"י, ע"פ פסחים סז, א).

אומרת התורה: מי יכול לפסוק על יהודי אחר שעליו לצאת מחוץ למחנה, כלומר להישאר מחוץ מחנה הקדושה וכאילו להיפרד מכלל ישראל – דווקא כהן:

כהן הוא איש החסד, כלשון הכתוב (ברכה לג, ח) "תומיך ואוריך לאיש חסידך" והוא זה שנצטווה "לברך את עמו ישראל באהבה" (וכידוע שזה תנאי עיקרי בברכת כהנים שזה צריך להיות באהבה, אחרת זו סכנה לכהן המברך**), ולכן דווקא עליו סומכת התורה שיוציא 'פסק' כזה לגזור על יהודי "מחוץ למחנה מושבו".

[ומעתה, כמה יומתק לשון הפסוק (סוף פ' שופטים): "ונגשו הכהנים בני לוי, כי בם בחר ה' אלקיך לשרתו ולברך בשם ה' ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע", כי דווקא בגלל שבם בחר ה' לברך – לכן על פיהם יהיה גם טומאת הנגעים!]

~

ומכאן הוראה ברורה אלינו:

עד כמה עלינו להיות זהירים, כשמדובר חלילה בהוצאתו של אדם מכלל ישראל, אפילו אם הוא במצב "שהוציא את עצמו מן הכלל" ח"ו (כלשון ההגדה של פסח בנוגע לבן רשע)

– שאין די אפילו בפסיקתו של החכם הגדול ביותר, הבקי בכל התורה כולה; רק איש חסד, שבלבו בוערת האהבה לכל אדם מישראל – הוא ורק הוא יכול לחרוץ פסק-דין שכזה.

 

שבת שלום וחודש של גאולה!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כז, תזריע שיחה ב (עמ' 88 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 103 ואילך). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" ויקרא (היכל מנחם הוצ' תשע"ג) עמ' קפה-ו.

 

______________

*)  ואמנם רש"י מגדיר זאת כ"גזירת הכתוב", אבל ידועים דברי הרמב"ם (סוף הל' תמורה) שגם חוקי וגזירות התורה "ראוי להתבונן בהם, וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם – תן לו טעם".

 

**)  ראה שו"ע אדמו"ר הזקן או"ח סקכ"ח סי"ט (ע"פ זהר קמז, ב. וראה שם (רע"מ) קמה, א: בעינא טבא).

 

--

 

 

צעירי חב"ד – סניף מרום כנען

בהנהלת הרב חיים ודבורה זילבר

 

שיעורים לנשים  |  מדרשיית נוער   מועדון לילדים  |  שיעור לעולים  |  ביקורי בית  |  מסיבות בחגים  |  דוכן תפילין ונרות שבת  |  התוועדויות  |  סדנאות מגוונות  |  תהילים לבנות   בדיקת תפילין ומזוזות  |  מכתבי יום הולדת   קייטנת גן ישראל   שיעור רמב"ם  |  הפצת חומר לשבת וחגים  |  מסיבות ראש חודש  |  ועוד

 

כתובת: רחביאליק 199/3, הר כנען, צפת

כתובת המקלט: רח' זמיר פינת אלכסנדר פצ'רסקי (ע"י המתקנים) איביקור, צפת.

טלפון: 0506-737410

מייל: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

תוכלו לראות תמונות מהפעילות בסניף ע"י הקשה בגוגל 'צעירי חב"ד מרום כנען'.

פרשת תזריע-מצורע - מה חידש הרוכל?

פרשת תזריע-מצורע - מה חידש הרוכל?
מאת הרב ישראל אשלג
שמעו ותחי נפשכם
להגדיל תורה ולהאדירה

 

שבת פרשת תזריע

שבת פרשת תזריע

מקרא ותרגום | ערכים 

 

ציורי  תנ"ך/ היולדת בדרכה אל הכהן עם קורבנותיה:/ ציירה: אהובה קליין ©

"וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ, לְבֵן אוֹ לְבַת, תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן-שְׁנָתוֹ לְעֹלָה,

וּבֶן-יוֹנָה אוֹ-תֹר לְחַטָּאת--אֶל-פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד, אֶל-הַכֹּהֵן".

 [ויקרא, י"ב,  ו]

 

ציורי תנ"ך/ היולדת  עורגת להגיע למקדש בטהרתה/ ציירה: אהובה קליין ©

 

 

"וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים, תֵּשֵׁב ....בְּכָל-קֹדֶשׁ לֹא-תִגָּע,

וְאֶל-הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא, עַד-מְלֹאת, יְמֵי טָהֳרָהּ".

 

 

ציורי תנ"ך/ הכהן מאבחן נגע בבגד/ ציירה: אהובה קליין ©

 

"וְהָיָה הַנֶּגַע יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדָּם,

בַּבֶּגֶד אוֹ בָעוֹר אוֹ-בַשְּׁתִי אוֹ-בָעֵרֶב אוֹ בְכָל-כְּלִי-עוֹר-

-נֶגַע צָרַעַת, הוּא; וְהָרְאָה, אֶת-הַכֹּהֵן"

[ויקרא י"ג, מ"ט] 

 

ציורי תנ"ך / היולדת וקרבנותיה לפני הכהן / ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד] 

 

ציורי תנ"ך/ טקס ברית מילה/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]

  

 
ציורי תנ"ך/ המצורע מובא לפני הכוהן/ ציירה: אהובה קליין ©]שמן על בד]

 

עלונים התשע"ט

תהילות ישראלישא ברכה | זה השער לה' 

 

עלונים התשע"ה
עלון זה השער לה' | עלון קבלת שבת 

עלון מתיקות הפרשה | עלון שערי יוסף


עלונים

עלון אור הצדיק לפרשת תזריע-מצורע | עלון לקראת שבת | עלון אור החסידות עלון שבת נט | עלון ישמחו | עלון בית ה' | עלון ישא ברכהעלון לוית חן-בת ים 

עלונים התשע"ג עלון ישא ברכה  | עלון בני ציון | עלון הוד השבת | עלון טוב לחסות בה' עמ' 1 עמ' 2 | עמ' 3 | עמ' 4 | עלון מתוקים מדבש עמ' 1 | עמ' 2 
עלון שיחה לעם
 
 עלונים התשע"ד עלון ישא ברכה | עלון זה השער לה' | עלון שיחה לעם עלון בני ציון | עלון פורת יוסף לילדים | עלון טוב לחסות בה'עלון סיפורי צדיקים אהובה קליין
קרבן היולדת מדוע? | היולדת והקרבן - שיר | פרשת תזריע מצורע- מידה כנגד מידה בפרשה כיצד? | טהרה- שיר מאת: אהובה קליין© | פרשת תזריע מצורע-מה הקשר לפרשת שמיני? 

ציורי תנ"ך/הכוהן מבער את הבגד הנגוע/ ציירה: אהובה קליין ©[שמן על בד]

"ושרף את- הבגד או את השתי או את הערב..."[ויקרא י"ג,נ"ב]

 
היולדת מביאה קורבן - ציור מאת אהובה קליין (c) לפרשת תזריע

 

ציורי תנ"ך/  ציווי הכהן לסלק את אבני הבית-

הנגועות בצרעת/ ציירה: אהובה קליין ©

 

"וּבָא, הַכֹּהֵן, וְרָאָה..... וְנָתַץ אֶת-הַבַּיִת...

.וְהוֹצִיא אֶל-מִחוּץ לָעִיר, אֶל-מָקוֹם טָמֵא. "

[ויקרא  י"ד, מ"ד- מ"ה]

 

פרשת מצורע  

מקרא ותרגום |  דרשות לפרשת השבוע מאת הרב אריה קרן שליט"א|

עלונים עלון אור החסידות | עלון ישמחו |

עלון התשע"ד עלון קבלת שבת עלון ישא ברכה | עלון זה השער לה'  | עלון טוב לחסות בה' | עלון סיפורי צדיקים | עלון פורת יוסף לילדים | עלון בני ציון | עלון שיחת השבוע 

אהובה קליין פרשת מצורע- התחשבות במצבו הכלכלי של המקריב- כיצד?/ אהובה קליין | קורבן עולה ויורד/ שיר מאת: אהובה קליין
מהי נקודת האור הגנוזה בנגעי הבית? | נגע בכתלי הבית/ שיר מאת אהובה קליין

 

 

 

ציורי תנ"ך/ הכהן יוצא לבדוק את המצורע/ ציירה: אהובה קליין ©

 

"וְיָצָא, הַכֹּהֵן, אֶל-מִחוּץ, לַמַּחֲנֶה; וְרָאָה,

הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע-הַצָּרַעַת, מִן-הַצָּרוּעַ".

 

[ויקרא י"ד, ג]

  

ציורי תנ"ך/ בעל הבית שכותלי ביתו נגועים -מספר לכוהן/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד] "ובא אשר –לו הבית והגיד לכוהן לאמור כנגע נראה לי בבית"[ויקרא י"ד,ל"ה]

 ציורי תנ"ך/ הכהן בודק את הנגע בבית/ ציירה: אהובה קליין ©[שמן על בד]

  

פרשת תזריע –מצורע: מדוע מובא הנגוע בנגעים לפני הכוהן?

פרשת תזריע –מצורע: מדוע מובא הנגוע בנגעים לפני הכוהן?

מאמר מאת: אהובה קליין.

פרשת תזריע ,בחלקה הראשון - דנה  בנושא לידת הילד , ברית מילה, הקורבנות שהיולדת מצווה להביא  אל הכהן.

בהמשך הפרשה עוברת לנושא הנגעים והבדיקה על ידי הכהן כפי שהכתוב מתאר:

"וידבר ה' אל משה  ואל אהרון לאמור:אדם כי יהיה בעור- בשרו שאת או ספחת,או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל- אהרון הכהן או אל-אחד מבני הכוהנים:וראה הכהן את- הנגע בעור- הבשר ושיער בנגע הפך לבן ומראה הנגע עמוק מעור בשרו נגע צרעת הוא וראהו הכהן וטמא אותו. [ויקרא י"ג,א-ד]

השאלות הן:

א] על אילו נגעים מדברת התורה- ובעבור מה הם באים?

ב] מה הקשר בין מצוות מילה לנושא הנגעים?

ג] מהו תפקידו של הכהן בעניין הנגעים- ומדוע?

התשובות:

סוגי נגעים וסיבת הופעתם באדם.

התורה מבחינה בכמה סוגי נגעים:

רש"י  מביא כמה דעות -ביניהם את דעת חז"ל- הסבורים כי:הנגעים הם כתמים בגוון לבן בעור ושמות הנגעים והלכותיהם תלויים בחוזק הלובן של הכתם:

בהרת: היא הלבנה ביותר כפי שהפסוק מתאר: "ואם בהרת לבנה היא" והפירוש- שהיא בדרגת הלובן –הכי לבנה. ושמה מבטא זאת באופן ברור.

ספחת: על פי הסברו של אור החיים: סוג שדומה לשאת-כי שאת הוא לבן כצמר נקי ואילו  הספחת לבנה כסיד ההיכל.

הסיבה להופעתם:

על פי "ספרוני" : סוג הנגעים שהתורה מונה- אין להם כל קשר לצרעת,אלה הן מחלות שלא כדרך הטבע והן נשלחות מכוח עליון  כעונש וכפרה על חטאיו.

על פי ה"עקדה" ישנה הוכחה ברורה כי נגעים אלו אינם משהו טבעי- כאשר  נמצא הנגוע בהסגר במשך שבוע ,או שבועיים  ,למרבה הפלא, מתרפא לגמרי.

 בזמן שידוע שכל מחלה שתוקפת אדם,הרי  באופן טבעי אם הוא  נמצא במקום סגור ללא אור- המחלה רק מחמירה ואין שום הקלה וריפוי. אך כאן היות ונגעים אלה הם אותות משמים לעורר את האדם החוטא  לחזור בתשובה, על כן  שיטת הריפוי היא למעלה מן הטבע- משהו רוחני.

האלשיךמסביר את סיבת הופעת נגעים אלה דווקא בימים קדומים כך:

תופעה זו הייתה רק בדורות הקדומים-כאשר כוח הקדושה היה כה גדול ששרר גם אצל החוטאים והיה יכול לדחוק החוצה את הטומאה. אך כיום כוח קדושה בממדיםכאלה אינו קיים בעם ועל כן הנגעים אינם מופעים בגוף האדם.

"הכלי יקר" מסביר:כי בעבור שלושה  סוגי חטאים- האדם נענש בנגעים :

א] לשון הרע- וההוכחה שאדם שחלה בצרעת והתרפא חייב להביא קורבן הכולל גם ציפורים- לפי שהן רומזות על פטפוטים [לדעת רש"י]

ב] גסות רוח: שנאמר:"ולקח למטהר עץ ארז ואזוב" על כך אומר רש"י : שאם אדם היה מגביה עצמו כארז,עכשיו יתקן מעשיו וישפיל עצמו כאזוב.

ג] צרות עין: שנאמר:" ובא אשר לו הבית " ותנא דבי רבי ישמעאל זה שייחד ביתו לו.."[מסכת ערכין  ט"ז,ע"א] ודבר זה כולל:חמדת ממון. שלומדים מגיחזי,[מלכים- ב,ה,כ"ז]וגזל- שאם ישנו נגע בקירות הבית על הכוהן-לפנות את הבית ולפזר ממונו.

הקשר בין מילה לנגעים.

על פי ה"כלי יקר":נסמכה פרשת הנגעים לנושא מצוות המילה לומר לך- שהמילה דוחה נגעים. היות ובכל מקום המצווה המוקדמת דוחה את המאוחרת כמו הדוגמא: בפרשת וייקהל -שם התורה הקדימה את נושא השבת למשכן- להגיד לך שהשבת דוחה את מלאכת המשכן.

ועל צד הרמז נראה לפרש כפי שאמרו חז"ל[מסכת נדרים ל"א,ע"ב]

"גדולה מילה שדוחה את הנגעים,לפי שסתם מילה סיבהלמילת ארבעעורלות ומכללם עורלת הפה,וכשהוא נימול מערלת הפה - לא יספר לשון הרע ואז לא יבוא לידי נגעים הבאים על לשון הרע[ערכין ט"ו, ע"ב]

תפקידו של הכהן בהקשר לנגעים.

 בדיקת הנגעים מתבצעת על ידי אהרון הכוהן, או בניו ונשאלת השאלה: מה הטעם לכך?

על כך עונים חז"ל:יש פעמים רבות שאדם מדבר לשון הרע על חברו מתוך אמונה שהוא מספר אך ורק את האמת ובכך אפילו מקיים מצווה בהבאת האמת לידיעת הציבור.

לכן התורה מצווה שהמצורע- יובא לפני אהרון הכוהן ,או בניו- לפי שאהרון  היה ידוע כאוהב שלום ורודף שלום.

ועל ידי בואו של  המצורע אליו ילמד- שדווקא למען השלום בין חברו ,רשאי אדם לסטות מהאמת.

אהרון היה דואג להשלים בין איש לרעהו,במידה והיה רואה שהם מסוכסכים,היה פונה אל כל אחד מהם בנפרד והיה אומר: אתה יודע שחברך מעוניין להשלים אתך.

המסקנה: למרות שהאמת היא חשובה מאד, הרי השלום  גדול ממנה. מכאן שהמטרה שהמצורע ילמד מאהרון מידה טובה זו ויחזור בתשובה מעיסוק בלשון הרע וכך יתרפא מהנגעים.

השל"ה הקדוש אומר: כי מטרתו של האדם היא להפוך: "כותנות עור לכותנות אור"[שהרי בחומש בראשית מסופר: "ויעש ה' אלוקים לאדם ולאשתו כותנות עור וילבישם"[בראשית ג, כ"א]–התכלית היא: לעדן ולקדש את כוחות הנפש והגוף , וכך  כותנות ה"עור" נעשים בגדי-יקר  בדומה לכוהנים שלבושם היה לכבוד ולתפארת-והיו מרוממים את עצמם  בנפש ובענייני הגוף-שהרי אכילתם הייתה בגדר עבודת קודש.  על ידי כך הפכו את כותנות ה"עור" לכותנות "אור" .

מטעם זה, היו מביאים את המצורע לפני הכוהן ,שהרי החוטא בחטאיו לא קידש את גופו ונפשו, אלא  השחית וטימא את "עורו"  הכוהן בכוחותיו היה מסוגל להפוך את "עורו" של אותו חוטא- ל"אור" וזאת כדי שידע וילמד את הלקח מחטאיו.[על פי- תורת משה]

לאור האמור לעיל, ניתן להסיק: כי על האדם להימנע מלשון הרע ועליו להתחזק במידת השלום בין אדם לרעהו שהיא מצווה חשובה ויקרה. מי ייתן והשלום והאמת  ישררו בעם ישראל ובקרוב נזכה לבוא הגואל.

פרשת תזריע

אישה כי תזריע וילדה זכר...וביום השמיני ימול בשר ערלתו (תזריע יב  ב-ג)

אנו מוצאים בתורה שלשה דברים שנאמר עליהם שהם "אות". האות הראשון: ברית מילה, שנאמר: "ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם" (בראשית, לך לך יז, יא). האות השני: תפילין, שנאמר "והיה לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך" (שמות, בא יג, טז). האות השלישי: שבת, שנאמר: "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש" (שמות, כי תשא לא, יז).

אמרו חז"ל בגמרא (עירובין צו ע"א) רבי עקיבא אומר: יכול יניח אדם תפילין בשבתות וימים טובים? – תלמוד לומר: "והיה לך לאות על ידך" (שמות, בא יג, ט), מי שצריכין אות, יצאו אלו שהן גופן אות, ע"כ. ומסביר רש"י (ד"ה מי שצריכין אות): ימים שישראל צריכין להעמיד אות על עצמן להכיר שהם מחזיקים בתורתו של הקדוש ברוך הוא, יצאו שבתות וימים טובים שהן עצמן אות בין הקדוש ברוך הוא לישראל, דכתיב: "כי אות היא ביני וביניכם" (שמות, כי תשא לא, יג), ע"כ.

והנה, על מצות מילה מצינו שדרשו בגמרא (שבת קלב ע"א) על הכתוב: "אשה כי תזריע וילדה זכר... וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא, תזריע יב, ב-ג), אמר הכתוב "שמיני" – אפילו בשבת, שאם חל היום השמיני בשבת, מילה דוחה שבת, ע"כ. נשאלת השאלה: הרי שבת היא אות וגם המילה היא אות, מדוע נדחה האות של שבת מפני המילה. והרי ראינו לעיל שמפני שהשבת עצמה היא אות לכן אין צורך להניח בה תפילין שהם אות. אם כן מדוע ברית מילה שהיא אות תדחה שבת שהיא עצמה אות, מדוע לא נאמר את אותו עקרון שנאמר לגבי תפילין בשבת?

אומר על כך ה"מנורת המאור" (נר השלישי כלל ג חלק ה פרק א): מילה, שבת ותפילין בשלשתן נכתבו "אות", ואין ישראל מברר עדותו (שמחזיקים בתורתו של הקדוש ברוך הוא) אלא בשני עדים, כמו שנאמר: "על פי שני עדים...יוקם דבר" (דברים, שופטים, יט טו) אם יש את העדות של מילה ושבת – פטור מלהניח תפילין. מה שאין כן בחול, אם אינו מניחם, לא נשאר לו כי אם עד אחד, ע"כ. לפי דברי ה"מנורת המאור" אולי אפשר לומר שאות של שבת דוחה אות של תפילין, כי ממילא נשארים עם שני אותות: מילה ושבת. אבל תינוק שאינו מהול, אם לא יהיה מהול יהיה לו רק אות אחד: שבת, ואם יש לו אפשרות שיזכה לאות השני אין דוחים אותו לאחר שבת  (אור חדש)

אישה כי תזריע וילדה זכר...(תזריע יב, א-ב)

נסמכה פרשת תזריע לפרשת שמיני, כיוון שפרשת שמיני מסתיימת בפסוק: "להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל", ואמרו רבותינו (יומא לט): עבירה מטמטמת לבו של אדם שנאמר "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" אל תיקרי "ונטמתם" אלא "ונטמטם".

למדנו מדברי רבותינו שאדם שנטמא במאכלות אסורות, נסתם חלילה מוחו וליבו וקליפות קשות חופפות את נשמתו, אבל מי שלא נטמא במאכלות אסורות, נקל לו להבין את התורה, וזו הסיבה שאותם משפחות שלא שמרו על המצוות אבל לא טמאו עצמן במאכלות אסורות זכו לחזור בתשובה בקלות יותר מאשר משפחות שטימאו עצמן במאכלות אסורות.

ולזה רמזה התורה: "להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל", דהיינו שאדם שנזהר ממאכלות אסורות, קל לו לקיים את דיני טהרת המשפחה הכתובים בפרשת תזריע, אבל אדם שלא הבדיל בין המאכלות, קשה לו להבין ולתפוס את דיני התורה ובכללם דיני טהרת המשפחה, ומכל מקום שערי תשובה לא ננעלו גם בפניו שאם יתאמץ ביתר שאת יזכה גם הוא לחזור בתשובה (בשם הרה’’ג רבי ראובן אלכזה שליט"א).

עוד יש לפרש את הסמיכות של פרשת תזריע לפרשת שמיני שמדברת על מאכלות אסורות על פי מה שכתב הרב "פרי עץ הגן", והוא, כי האשה בהיותה בזמן עיבורה צריכה לשמור עצמה הרבה ממאכלות אסורות משום שהם שגורמים לטמטום העובר ויהיה פגום בשכלו עכ"ל, וכבר חקרו המדענים וגילו את האמת שידועה לנו מכבר מדברי חז"ל שאף את המנגינות והדיבורים שאשה שומעת בימי עיבורה העובר קולט והם משפיעים עליו הן לטובה הן לרעה. וקל וחומר מאכלים האסורים שהאשה אוכלת בימי עיבורה יש בהם השפעה גדולה על העובר להכניס בו רוח טומאה, ולכן הסמיכה התורה ענייני מאכלות אסורות לענייני עיבור האשה. (לבוש יוסף).

פשוט הדבר שלא יוכל האדם לזכות לראות כאור עליון שהוא קירבה אל השי"ת להבין התורה ומצוותיו, אם מטמא עצמו במאכלות אסורות שהם ההפך מה’ יתברך שהוא אור אין סוף שכולו זך וטהור, פירש רש"י על הפסוק "ואנשי קדש תהיו אלי" אם אתם קדושים ופרושים ושקוצי נבילות וטריפות אתם שלי ואם לא אינכם שלי, וכן מובא (בספר דגל מחנה אפרים פרשת עקב) בשם הבעש"ט הקדוש, שכן ציוה הרמב"ם להשיב למדינה אחת ששאלו מהרמב"ם שיוכיח להם שתחיית המתים אמת כדרשת חז"ל, וא"ל הרמב"ם מדבריכם נראה שאתם כופרים בדברי חז"ל, א"כ לא נזהרתם מאכילת איסור ודברים טמאים, והשכל והדעת שלכם נעשים מגושמים מהדמים של טריפות ואיסורים, והשכל ודעת שלכם נמשך להכריע אל הטומאה כי ממנו נעשה. נמצאת למד שמאכלות אסורות מעבות הנפש ולא יוכל לדבר בקדושה, כי קדושתו של המקום ב"ה מסתלקת ומתרחקת ממנו.

וביתר שאת ויתר עוז וכדברים כדרבנות הם דברי הזוה"ק פרשת משפטים וז"ל מי שאוכל מאכלות אסורות נסתלק מיניה צלם האנושי ומקבל פני חיה. וכ"כ הרמב"ן בסוף פרשתינו כי התורה אסרה דברים הטמאים שמולידים טבע אכזריות בגוף האדם ושכל אם קדש צריכים להיות להם מדת החסד. והרמב"ם (במורה נבוכים) כתב הטעם כי הם מזיקין וקשים לגוף כחרבות. ומולידין מזג ותכונה רעה ובחזיר לא מצא דבר וכתב (בספר יערות דבר סוף ח"ב) לכן הנמנע מחזיר שכרו כפלים ע"כ.

וזאת הסיבה העיקרית שבעייני העולם איסור מאכלות חמור. ובזוה"ק פרשתינו פרשת שמיני דף מ"א נאמר שהאוכל מאכלות אסורות מתדבק לסט"א ורוח טומאה שורה עליו ועוד דברים קשים ונוראים ע"ש, ושם בסוף הפרשה מובא כי כל העונשים שאדם מקבל אחר מותו בגהנם רח"ל הם בשביל שלא שמר פיו מלטמאו במאכלות אסורות, ולא זו בלבד אלא גם אם אכל בשוגג פוגם, ולכן הביאו התוס’ בכמה מקומות (שבת י"ב, חולין ו’) ועוד שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים במאכלות אסורות דוקא. (אמרי דניאל).

על כן צריך להיזהר ולהזהיר כל יהודי שידבוק בכשרות המאכלים עד מקום שידם מגעת על כל סרך איסור כמאמר הכתוב "והתקדשתם והייתם קדושים" וכו’, שהנה אחד מיסודות תורתנו הקדושה היא כשרות, ולא כל מה שאדם מתאוה והעין חומדת מותר להכניס לפיו, ואף אותם הדברים המותרים באכילה כגון בהמות, חיות, ועופות, כשרים מותרים רק לאחר שחיטה, בדיקה, ניקור ומליחה כדת על פי המבואר ביסודות ההלכה (כשרות השולחן ח"א בהקדמה).

בזמנינו אין נזהרים מענינים אלו (ממאכלות אסורות) רוב הבנים יוצאים לתרבות רעה ורובם הם עזי פנים שבדור, ואין יראת ה’ נוגעת בלבם, ואף אם יוכיחם על פניהם לאו בר קבולי מוסר נינהו וכו’. (פרי חדש).

בירורי הלכה אצל רבנים אמיתיים

חובה קדושה מוטלת על השואל, שכאשר מתעוררת אצלו שאלה בעניני כשרות (ובשאר ענינים), לגשת אך ורק לתלמיד חכם מובהק אשר בקי בהלכות, ואשר יראתו קודמת לחכמתו, ולא לגשת לרבנים שאינם בקיאים בהלכה כלל, או דרשנים בלבד ואשר אין להם ידיעה מינימלית בהלכה, (ועל אחת כמה וכמה, שאין לגשת ל"רבנים" מזוייפים שקמו לאחרונה, "פועלי ישועות" שאינם אמיתיים וריקם הם מיראת שמים ולפעמים גם מתורה וכל מטרתם אך ורק להגדיל כיסם ושמם, וגורמים לחילול השם, יש להזהיר את כולם לבל יתפתו אחר המזויפים הנ"ל כיוון שקובע כאן הוא ידיעה רחבה בהלכות ודינים ויראת שמים טהורה (הבה"י).

"ההכשרים למיניהם" עדים נאמנים ראו בשר שבא מהגויים ונמכר בהכשר... ערבי ששוחט את התרנגולת ומיד אנשים מבשלים אותם, ועל החנות מתנוססת חתימה "בהכשר"...הרבה משגיחים יראי שמים עזבו את מקום עבודתם משום שלא נתנו להם להשגיח ולראות מהיכן הדברים מגיעים, או שאיימו עליהם שאם יספרו את מה שראו יפטרו אותם מעבודתם, היו שעזבו את תפקידם, אך הרבה מאוד משגיחים חסרי יראת שמים, מפחדים על פרנסתם וממשיכים לעבוד והעם שאוכל בהכשרים כאלו אוכל נבלות וטרפות. כמה משגיחים מגיעים רק לקחת את משכורתם בתוספת עוגות או שאר דברי היצור שכביכול הם משגיחים שם ובזה מבצעים את תפקידם. וכשהגיעו הדברים לממונים עליהם, אמרו הממונים תודה רבה, שלום! זה לא הענין שלך!

אמר משגיח שתפקידו להשגיח על ישוב גדול מאוד הכולל בית מלון והרבה מפעלי מזון וחנויות וכו’ והוא לבד אחראי על הכל. (או שהוא צריך להיות אחראי) על כל חנויות הבשר שיכשירו את הבשר וישמרו הבשר שיהיה בהקפאה טובה שלא יעברו עליו ג’ ימים מעת לעת, כדי שלא יקרא פיגול ולהשגיח על כל הירקנים לעשר להם שהוא בעצמו יעשר להם את כל הסחורה המגיעה לכל החנויות כי אינם יראי שמים להשגיח על מאפיית לחם ולהשגיח על הבית מלון ושאר המטבחים שבישוב הגדול שכל הכבד שצולים יצלה כדבעי, וינפו הקמח כדבעי, ויבדקו האורז שאמר מו"ר הרה"ג ר’ בן ציון אבא שאול שאסור לאכול שום אורז בשום מקום, שלא יעלה על דעתך שיבדקו טוב את האורז בכמויות כאלו גדולות.

ועוד בדיקות תמידיות שלא שייך להתחיל להשגיח על כל המעצמה הזו כשרק משגיח אחד על הכל, בהתעסקות עם אנשים חסרי יראת שמים שבלי שיעמדו עליהם כל הזמן הם לא יעשו שום דבר כשר ורק יאכילו נבלות וטרפות, ו"המשגיח" הנ"ל אמר שהוא רואה איך שעוקפים אותו, כגון שבערב עבר ליד המטבח וראה משאית מלאה סחורה, ולמחרת כבר המשאית ריקה וכל התכולה שלה כבר נמצאת בשקיות החתומות "בהכשר"!!!

במקום אחר יושב משגיח בתוך המשרד של המנהל ובחוץ נמצאת משאית ערבית ומפרקת סוכריות על מקל בצבע "אדום" בצורת תרנגולת, ומיד עוטפים אותם בשקיות "בהכשר"...!!!כשרצו למשגיח לאמר לו שזו סחורה מהערבים, אמר להם שהוא משגיח עד הבלטה הזו, ואסור לו לצאת מהמשרד הזה. המנהל יפטר אותו! כך והרבה יותר מזה נראים ההכשרים למיניהם.

וכבר הכריז רבה של "עכו" הרב הגאון והצדיק לופס זצוק"ל שביקשו ממנו לתת הכשר למפעלי מזון שבעירו ולא היו לו משגיחים לפקח על כשרות המוצרים ו"החוק" לקח את החותמת שלו והחתים על המוצרים! לכן יתעניין האדם על כל הכשר שהוא מכניס לביתו, וישאל רב גדול שבקי בענינים אלו האם מותר לסמוך על הכשרים אלו, כי הסיפורים רבים וה’ יזכנו שלא נכשל לעולם ועד.

אם היתה קערת אוכל מיוחדת במינה מונחת לפני האדם, ובא יהודי שלא מכיר אותו ואומר לו שהוא ראה איך שהכניסו רעל לקערה דומה לזו, דאמליל לזו, והלה רעב מאוד, האם הוא יאכל? ואם הספק הוא לאחד מאלף קערות, האם הוא יאכל? פשוט שהוא לא יאכל. הרעל ממית את גופו של האדם מעולם גשמי שבכל מצב הוא ימות, אך מאכל אסור ממית את נשמתו של האדם לנצח!!! "ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה". מאכל אסור ממית את הנשמה בעולם הבא ומשחית את מידותיו בעולם הזה (קונטרס החיים).

מספר הרב שלום שבדרון הכהן זצ"ל

בהיותי בפעם הראשונה בביקור באירופה, נזדמן לי לנסוע ברכבת מאנטורפן לאמסטרדם. אני ברכת ולפתע אני שומע דיבור בעברית. הטיתי מיד את אוזני, כי כולם מדברים בלגית, ופתאום אני שומע בקול הברה בעברית. התבוננתי מסביבי, ואני רואה שלא רחוק ממני יושב אדם והוא מסתכל בי. היתה לו רעמת שער גדולה, וכשהבין שאני מסתכל בו קם והתיישב לידי ואמר לי "שלום", וכששמעתי את המלה "שלום" נכנסה שמחה בלבי.

כאשר התיישב לידי, הוא מסביר לי שאיננו מדבר עברית טובה, אמנם כבר ביקר ב"פלשתינה", כפי שהתבטא, פעם או פעמיים, אבל השפה העברית אינה שגורה על פיו, ועל כן הוא דיבר אלי גרמנית, הוא סיפר לי בחטף שהוא צייר וכי יש לו גלריה של תמונות מעשה ידיו באמסטרדם, ושאיננו יהודי דתי, אבל הוא אוכל רק מאכל כשר.

אני אוכל כשר, הוא חוזר ואומר, לא מפני שאני יהודי דתי, אלא אינני יכול לאכול טריפות. הללו, האוכלים טריפות, נוחרים סוסים ואוכלים זוהמה ולכלוך, ונפשי נגעלת מזה. אתה הלא יהודי דתי, נוסע לאמסטרדם, ולבטח יש לך כתובת של מקום כשר, ואני מבקשך לתת גם לי את הכתובת.

כמובן שנתתי לו את הכתובת, ואנחנו ממשיכים לשוחח על דא ועל הא. ולפתע, הוא מתחיל לספר לי ואומר: אני אמנם לא דתי, אבל אבי כן היה יהודי דתי, וסיפר לי מעשה שהיה אתו, מעשה מופלא שכולו הוד והדר על מסירות נפש של יהודי שלא להתגעל במאכלות אסורים ולאכול רק אוכל כשר, אפילו כאשר שירת כחייל בצבאו של ויליאם, הקיסר האחרון של גרמניה. וכך הוא סיפר לי באותה נסיעה:

אבי היה חייל, כאמור, והוא התעקש לאכול רק אוכל כשר, ולכן לא באו לפיו אלא לחם ומיני ירקות בלבד. המפקד שלו שראה שהוא נעשה רזה ונחלש מיום ליום, התחיל להזהיר אותו ולאיים עליו, כי באם ימשיך לעמוד בעקשנותו ובסירובו הוא ייענש והוא ספג עונש של מכות, וגם אז לא חזר בו ועמד בעקשנותו, עד שיום אחד היכה אותו מפקדו בצורה אכזרית ביותר.

אבי המוכה והנכלם, מוסיף ומספר לי איש שיחי, התיישב וכתב מכתב לקיסר ויליאם בכבודו ובעצמו: הנני חייל ומשרת בצבא הקיסר, ואני יהודי, הנני שומר על כללי כשרות לפי ההלכה היהודית, ולא די שלא נותנים לי אוכל כשר, אלא עוד מכים לי מכות נמרצות ואכזריות בגלל שאני מסרב לאכול מהאוכל הלא כשר...

עברו שבועיים ימים, והנה מכריזים במחנה הצבאי על מסדר לכל החיילים שעומד להתקיים תוך זמן מועט. ומיד אצים רצים החיילים עם כלי נשקם בידיהם, ממהרים להסתדר בשורות, לפי הסדר הצבאי המדוקדק. מגיע המפקד ומודיע, כי הגיע מכתב מהקיסר, שיקרא עוד מעט בפני כל החיילים. עתה קורא המפקד בשמו של אבי ופוקד עליו לפסוע קדימה שלוש פסיעות מתוך השורה שבה הוא נמצא, לעבר רחבת המסדר. ליבו של אבי החל לרעוד ולהלום בחזקה. טקס כזה, של קריאת חייל לפסוע שלושה צעדים קדימה, פירושו הכרזה על הטלת עונש חמור, והוא הלא יודע כי כתב מכתב לקיסר, ומי יודע אם לא עומדים להעישו על העזתו להתלונן בפניו

אבי מיהר, כמובן, למלא אחר הפקודה ופסע שלושה צעדים קדימה, ואז מודיע המפקד כי עומדים לקרוא את מכתב הקיסר, ולכבוד זה כל החיילים מצטווים לעבוד לעמידת דום ולדגל את נשקם, הכל לפי הטקס הצבאי המושלם. אבי עומד ורועד כולו, ובאותו רגע שולף המפקד את המכתב ומתחיל לקרוא:

הואיל והחייל בעל מספר פלוני, שהוא יהודי, מתלונן כי לא נותנים לו אוכל כשר ומכים אותו אני נותן בזה פקודה שיספקו לו אוכל כשר, ואם אין אוכל כזה מצוי במחנה מוכרחים למצוא עבורו מקום שבו ניתן להשיג את האוכל הזה, ואם גם לא יימצא מקום זה חייבים לתת לו את הכסף הדרוש כדי שיוכל להסתדר ולקנות לעצמו את האוכל הדרוש לו בכוחות עצמו!...

מובן מאליו, כי לאחר הטקס הזה גדל כבודו ויקרו של היהודי בעיני כל קציני וחיילי הגדוד לאין שיעור.

את כל הסיפור הזה סיפר לי איש שיחי אשר ישב לידי, ולא הבחין כלל בהקשר שיש בין סיפורו זה כעת, למה שביקש ממני לתת לו את הכתובת של מסעדה כשרה באמסטרדם, כאמור למעלה, אבל אני הבנתי מיד כי במסירת נפשו של אביו לאכול כשר, זיכה את בנו ונבלע בדמו טהרת נפש אביו לבתי התגעל במאכלי טריפות, אף אם הוא לא כיוון כלל לשם מצוה, אלא שבשר טריפה היה לו לגועל נפש ותיעוב כאילו היה זה דבר טבעי!...

והנה אע"פ שאמרו חז"ל (סנהדרין ק"ד א’) ברא מזכה אבא, (אבל) אבא לא מזכי ברא. היינו לעוה"ב. כמ"ש בגמ’ שם מהפסוק (דברים ל"ב) ואין מידי מציל אין אברהם מציל את ישמעאל, ואין יצחק מציל את עשו. אבל בעוה"ז ודאי הרבה מאד קדושה וטהרה הוריש אברהם לישמעאל, וכן יצחק לעשיו, אלא שהם קלקלו מעשיהם ונאבדו מעוה"ב.

והוא הוא שלמדנו מהסיפור הנפלא הזה האיך שאביו של זה שמסר נפשו וקיבל מכות נאמנות שלא להתגעל במאכלות אסורות השפיע מקדושתו וטהרתו על בנו. אע"פ שלא היה דתי כאמור... (שאל אביך ויגדך).

אישה כי תזריע...(תזריע יב, א-ב)

רוב רובה של פרשת תזריע הם עניני נגעים ומצורעים ופרשת שמיני רוב רובה עניני מאכלות אסורות, וכידוע רוב האנשים לא נכשלים במאכלות אסורות משום שאדם לא מוכן לבלוע תולעת, אבל מוכן לבלוע את חברו על ידי דבור הלשון הרע עליו.

לכן הוסמכה פרשת מאכלים הטמאים לעניני המצורע ללמדך שכשם שאתה נזהר ממאכלות טמאים תזהר גם בזה (ר’ י שראל מסלנט זצ"ל) ועל זה המליצו את הפסוק בתהילים "ואנכי תולעת ולא איש" אמר דוד המלך ע"ה תחשבו שאני תולעת ואז לא תבלעוני חי.

ומסופר על היהודי הקדוש מפשיסחא שציוה פעם לרבי בונם מפשיסחא (שאחר כך מילא את מקומו) שיסע לדרך. לאן יסע" לשם מה יסע? הרב לא ביאר והתלמיד לא הקשה. כמצות רבו, לקח אתו חסידים אחידים, הזמינו את העגלון ונסעו לדרך. נמשכה הנסיעה ורבי בונם אינו מפקפק, אינו מטיל ספק בנסיעה ללא כיוון ללא מטרה ידועה.

חלפו שעות והרעב מציק לכל. הנה הם מגיעים לכפר אחד, פונה העגלון לשביל הכפר ומכוון את הסוסים לעבר האכסניה, יורדים הם מן העגלה ונכנסים לחדר האוכל הגדול, רבי בונם מקבל לעצמו חדר סמוך, והחסידים מתכוננים להזמין סעודה. הם פונים לבעל הבית ושואלים אם יוכלו לקבל סעודה של מאכלי חלב.

מצטער מאד משיב בעל הפונדק במטבחי אינני מכין כלל וכלל מאכלי חלב אלא סעודות בשר בלבד לא ששו החסידים לאכול בשר בכפר שאינם מכירי היטב את בעלי המקום, ועל כן החלו חוקרים ודורשים: מי הוא השוחט? איך היתה הבהמה אחר הבדיקה? האם כשרה וחלקה בלי פגם בריאה? איך מלחו את הבשר?

והנה שומעים הם קול הדובר אליהם: "חסידים חסידים". מביטים החסידים סביבם ואינם רואים איש. מביטים ומחפשים והנה מגלים הם יהודי לבוש קרעים, היושב מאחרי התנור, ואותו יהודי פונה אליהם ומוכיח: חסידים, חסידים! על מה שאתם נותנים לתוך הפה חוקרים ודורשים אתם: מי הוא השוחט, והבשר איך הוכשר, אבל מה שאתם מוציאים מהפה, כלומר הדיבורים היוצאים מהפה עליהם אין לכם שום שאלה כלל? (לבוש יוסף).

וידבר השם אל משה לאמור דבר אל בני ישראל לאמור: אשה כי תזריע וילדה זכר (תזריע יב, א-ב)

נסמכה פרשה זו לפרשת שמיני ששם מדבר בענין איסורי מאכלות מפני שהמאכלות האסורות האמורות בפרשת שמיני מוליד עיפוש ומיני נגעים לילד אשר בבטן אמו בשביל זה הזהירה התורה קודם ההריון והלידה את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו כדי שיצא הילד מלובן ומזורז לעבודת השם ויתברך ואם חס ושלום לא נזהרי הילד יצא טומטום הלב אפילו שהוא חריף גדול ושטן בדמות אדם, אבל לא לענין הקדושה רחמנא לצלן, אלא רשע גדול וכופר בעיקר כי הילד ניזון ממה שאמו אוכלת, ומאליו מטמאת נשמתו של הילד רחמנא לצלן (אהבת חיים).

אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים (תזריע  יב-ב)

הטומאה הינה תוצאה של הסתלקות השכינה, כי כאשר הקדושה מסתלקת באה הטומאה ותופסת את מקומה בדומה לטומאת המת שנובעת מהסתלקותה של הנשמה. והרי חכמינו אמרו בקשר ליולדת כי מפתח הלידה נתון בידי השם יתברך ואינו נמסר בידי שליח (תענית ב) וכפי שנאמר "ויפתח אלהים את רחמה", יוצא אם כן שבכל לידה ישנה השראה של קדושה אלהית עליונה וממילא כשמסתלקת הקדושה באה הטומאה במקומה (הרבי מקוצק).

טהרת המשפחה

אומרים  חז"ל שלושה שותפים לאדם אב ואם והקב"ה אב ואם נותנים את הגוף שהוא הכלי והקב"ה נופח את הנשמה שנאמר "ונפחתי באפך נישמת חיים וההית לנפש חיה". ואפשר להבחין שאדם בגימטריה 45 אב= 3 אם = 41 ואלוקים הוא האחד והיחיד ביחד 45 לכן הנשמה שהיא למעשה האדם האמיתי עם  תכונותיו וכישוריו וכי שהיא עתידה להיות אין סופית בעולם הזה ובעולם הבא ואילו הגוף שהוא הכלי שמאחסן את הנשמה הוא כלי זמני שנאמר מעפר אתה בא ולעפר תשוב ואומר שלמה המלך הנשמה חוזרת לאלוקים אשר הוא נפחה.

יכולה לרדת נשמה מאד גדולה לעולם אך היא אינה יכולה לבוא לידי ביטוי, כי היא קיבלה לבושים צואים שהם הכלי שההורים הביאו לעולם בזמן שקימו יחסי אישות אם הביאו ילד לעולם מתוך טהרה, שהיא שמירת נידה וטבילה במקווה טהרה אז יוצא זרע קדוש ולבושיו זה הגוף והדם שנקרא נפש והנשמה הטהורה קיבלה כלי שהוא מבחינת לבושים טהורים ויפים לנשמה ששם הנשמה יכולה ליפעול במלוא עוצמתה המהות של האדם תמיד יהיה קשור לשורש ישראל ולקדושה אך אם ההורים הביאו  ילד לעולם שלא בטהרה אז הביאו לבושים צואים, שהם הגוף שהוא הכלי לנשמה. לכן הנשמה קשה לה לבוא לידי ביטוי כי לבושיה צואים וטמאים והיא מבחינת בת מלך יפה עם שימלה קרועה מלוכלכת וטמאה.

לכן האדם שלא נולד בטהרה יהיה  לו יותר קשה להבין ענינים רוחניים ולהתחבר לשורש ישראל ולקדושה ולכן אנחנו מבחינים בעם ישראל בנים ובנות שמתחתנים עם גוים ובמיוחד בנות שמתחתנות עם ערבים כיום ישנם בערך 7000 יהודיות שנשואות לערבים וכל הסטיה הקיצונית הזאת נובעת מלבושים צואים שהביאו ההורים לעולם בלא שמירת טהרה לכן האדם אינו מרגיש קשר עמוק בשורש ישראל ואינו מסתייג מהגויים. מבחינתו אין הבדל בין יהודי לגוי במהות וזה נקרא אטימות הלב שנגרמה מהלבושים הצואים שהם הגוף שהוא כלי לנשמה האוטם את הנשמה האלוקית היהודית לבוא לידי ביטוי והם בדרך כלל אותם אנשים שאוכלים שרצים ורמסים ולא צמים בכיפור או אוכלים חמץ בפסח כי אינם מרגישים שיכות לשורש הטהר. ודעו לכם דבר חשוב מאוד הבית שלנו הוא תא קטן אם הוא חזק הוא שורשי ואם קדוש וטהור הוא, הוא עוצמתי.

אחד מיסודי היסודות של הבית היהודי, הוא הרעיון של טהרת המשפחה בישראל. כבר חקרו גדולי וחכמי אומות העולם ומצאו כי דיני נדה – שהנם כל כך יסודיים בטהרת המשפחה – מתבארים באופן מפליא על פי חוקי הרפואה וההיגינה. אך מעבר לכך הם חקרו ובאו לידי מסקנה שחוקי התורה הללו יותר ממה שישראל שמרו אותם – הם שמרו על עם ישראל.

הודות ליסודות טהרת המשפחה נשמר התא המשפחתי והצרוף הרב-תאי של המוני תאי בית ישראל.

אוצר הטהרה

הוא אשר יוצר את האומה הנצחית השורדת בכל ימות העולם.

הודות לחוקים אלו, נשתמרו בעם ישראל כוחותיו הרוחניים והשכליים ורעננותו הפנימית, כפי שאין דוגמתה באומות אחרות.

הטומאה והטהרה במובן של תורתנו הקדושה, הנם ענינים רוחניים סודים בלתי מובנים. המדע בכל התקדמותו לא הגיע לסוד החלק הרוחני של האדם בכלל, ושל סוד הרוחניות המיוחדת לעם ישראל בפרט. קצרה בינתו לדור אל תוכו של הרוח שבאדם,ונבצר מאתנו להשיג את מהות הטבילה שצותה תורתנו הקדושה בכדי לטהר אשה מטמאת נדה. אך זאת נקבע מעל לכל ספק: חסנו של הבית היהודי קשור בקשר עבות עם שמירה כהלכה על מצות טהרת המשפחה ואין ביכולת האדם הגשמי והמוגבל להבין איך דברים רוחנים פועלים ומשפיעים. ולא כל מה שאינו מובן מעיד שאין זה נכון. כמו זבוב שרואה אותך מתקן הוא אינו מבין את המיתרחש, אך אין זה אומר שמה שאתה מתקן ופועל אןי זה נכון. ובכלל איזה מין אלוקים הוא זה מחשב שאפשר להבין ולהשיג את דרישותיו הרוחניות בשיכלנו הגס והקטן כי אם ההינו מבינים את דרכיו ההינו גם ברמת הבנה אלוקית מה שאינו ניתן לנו כיצורים מוגבלים לכן נאמר "הניסתרות לה’ אלוהנו והניגלות לנו".

החפץ חיים, במכתבו אודות יהודי אחד שהתעסק בנושא טהרת המשפחה, כותב: "באם יצליח להשפיע, אפילו על אשה אחת, לקיים את מצות טהרת המשפחה, אני מקנא בחלקו בעולם הבא". כי מצוות טהרת המשפחה זו ממש הצלת נפשות שנאמר בויקרא שלא ימותו בטמואתם.

אמותינו הצדקניות ואבותינו הצדיקים שהיו סמלי הטוהר והזוך, הצניעות, האצילות הנפשית והקדושה, קיימו וקיבלו עליהם למלא אחרי הדרישה התורתית הזאת ולקיימה ככלה אשר נקבע בתורה שבכתב ובע"פ – אין ספק כי קיום המצווה מרומם אותנו מדרגת הבהמה והחיה ומנחלת לנו את העולם הבא ואף את העולם הזה עם אושר שאין למצוא דוגמתו אצל שום אומה.וכלשון הכתוב "ברך בניך בקרבך" – שהבנים יתברכו בעודם בבטן אמם. לזכותזו זוכות אותן אמהות היודעות את המעלה הגדולה של טהרת המשפחה המביאה לקדושת הבית, לקדושת הבנים, וזו סגולה נפלאה להתחיל את חייו של הרך הנולד בקדושה ובטהרה. (אור דניאל).

סיפר הרב זילברשטיין שליט"א בשם הגרמ"צ ברלין:

יום אחד הופיעה אשה בוכיה במשרדי החברה-קדישא. בעלה נפטר, והיא מבקשת להסדיר את קבורתו. על פי מבטאה היה ניכר שהיא רוסיה, על פי המראה לא נראתה דתיה.

מלאו שאלון ובקשו לודא את יהדותו. היא נקבה בשם הורי בעלה ומוצאם, ולאחר ברור הוסר כל חשש, אכן יהודי הוא.

מיד נקבעו סדרי ההלויה, שאלו אם יש בנים או מלוים, התברר שאין. מדובר בזוג ערירי בלא ילדים, עולים חדשים יחסית, בלא משפחה ומכרים. מלבד האלמנה הבוכה ואנשי החברה קדישא לא היו מלוים.

כשעמדו להוריד את גופת הבעל לקבר, שאלה האלמנה בקול חנוק: נוהגים לומר לפני שקוברים כמה מלים..’הספד’ על הנפטר?"

"כן", ענו "אבל אין כאן בינינו אף אחד שהכיר אותו, לכן איננו יודעים מה לומר".

"אם כך", אמרה בקול מתחנן, "אשא אני דברים ברשותכם. אל תחששו, אדבר בקצרה".

"הערש’ל, הערש’ל, אתה עולה עכשיו לבית דין של מעלה, ויש בלבך חשש שיתבעו אותך על כך שלא השארת אחריך ילדים. ואני אומרת כאן לפני מטתך, שאין לך כל סיבה לחשוש. הרי הנך יודע שכאשר היינו במשך למעלה מארבעים שנה ברוסיה, לא היתה לנו אפשרות להגיע למקוה טהרה, וכשהגענו לאמריקה הייתי כבר מבוגרת. לכן אל תדאג. לא יתבעו אותך בשמים".כל אנשי החברה קדישא, כאיש אחד פתחו באמירת קדיש בהתיפחות עצומה, הם ידוע שהערש’ל אינו צריך ל’קדיש’ שלהם, כי מקומו בגן העדן מובטח.

אפילו ילד בן 5 יכול להתגבר

באחד הסימנרים של ערכים השתתף אדם ששמע את כל ההרצאות ולא השתכנע. המרצים כמעט והתיאשו ממנו. במוצאי שבת קודש לקראת הסמפוזיון קרא לצד את אחד המרצים ואמר לו: דע לך שהשתכנעתי לחזור בתשובה אבל לא אתם המרצים גרמתם לכך, אלא ילד קטן בן 5, ומעשה שהיה כך היה:

בשבת בבוקר הוצאתי חבילת סוכריות מיוחדות מאד תוצרת חו"ל וחלקתי לילדים שהיו סביבי. אחד מהם, ילדו של מרצה חטף את הסוכריה ורץ. סוקרנתי לדעת להיכן הוא רץ. עקבתי אחריו, וראיתי אותו ניגש לאמו ושואל אותה, האם יש לזה הכשר? האם התבוננה בסוכריה, וראתה שזה תוצרת חוץ ובלי הכשר. הסבירה יפה לילד את הענין ונתה לו ממתק אחר תחתיו. הילד הסתפק ולא אמר דבר. כשראיתי את כח האיפוק של הילד בן ה-5 אמרתי בלבי אם זה כוחה של היהדות כזה רוצה אני להיות.

אף פעם לא מאוחר מידי....

אשה תל-אביבית סבלה ממחושי גוף קשים. נכנסה לבדיקות לבית החולים "הדסה" שבהר הצופים. עברה שרשרת בדיקות יסודיות והרופאים גילו את אזנה שלקתה במחלה ממארת ברחמה. חשך עליה עולמה.

והנה שמעה את שמעו של הרבי מזוועהיל כפועל ישועות. קמה ועלתה לירושלים ופנתה לרבנו.

נענה לה רבנו:

אם תשמרי טהרת המשפחה – תושעי...

האשה לא ניהלה אורח חייהם דתי, לא היא ולא בעלה. אולם, במצבה הקשה החליטה לקבל דבריו של רבנו ולשנות ארחות חייה. בעלה הסכים עימה שהכל כדאי כדי להושע.

שינתה המשפחה את ארות חייה והחלו מנהלים אורח חיים דתי, כשרות, שבת וטהרת המשפחה.

והאשה החלה להרגיש טוב יותר. מצבה הלך והשתפר ומחושי הגוף פסקו, נעלמו. חזרה למסלול חיים תקין.

לימים הגיעה האשה לביקורת לבית החולים "הדסה", שבהר הצופים. עברה שוב שרשרת בדיקות, והנה תמהו להוכח שאין כל ממצאים פתלוגיים בכל הבדיקות. לא מצאו עתה כל הצדקה לדיאגנוזה שקבעה ברורות שהאשה חולה במחלה ממארת. בדקו וחזרו ובדקו, אך דבר לא נמצא שיצביע על אותה מחלה. נמנו הרופאים וגמרו שכנראה נפלה טעות. נתחלפו, כנראה, בדיקות שלה בשל אחרים והדיאגנוזה הראשונה בטעות יסודה.חזרה האשה לביתה מאוששת, והחלה לאט לאט נוטשת את אורח חייה הדתי, מאחר שנתברר שהכל בטעות יסודו, אם כן אין צורך להשמע לדברי הרבי. הכל טעות.אך עם הזמן החל שוב מצבה להדרדר. מחושיה הראשונים חזרו, וביתר תוקף. דרשה שוב ברופאים ונכנסה לבדיקות לבית החולים הדסה, והנה, נתגלו בעליל עקבות המחלה.הדיאגנוזה הראשונה אומתה ובחריפות יתר. עתה הניחו הרופאים שהטעות היתה בדיאגנוזה השניה. ולא הותירו כל ספק באשר למחלתה.קמה האשה ופנתה שוב לרבי מזוועהיל, מביעה צערה על שנטשה לשמור על יסודות הדת, מבטיחה שמעתה תשכיל להקפיד ככל אשר יצוה עליה הרבי...

נאנח הרבי לעומתה:

מאוחר מידי.

בזכות מסירות נפש זוכים להנהגה על טבעית

מובא בספרים  הקדושים שכאשר התנהגותו של האדם במצוות הבורא הנה הנהגה המבוססת על מסירות נפש, הרי שגם משמים נוהגים עמו מעל ומעבר לשורת הדין והנו זוכה לנסים על טבעיים.

הרבנים והמדריכות העוסקים בהדרכת טהרת המשפחה, עדים לכך. לא אח מופיעה אשה שקיבלה על עצמה לשמור טהרת המשפחה כהלכה, ובפיה ספורי מופת על ניסים והנהגות על טבעיות שזכתה ממרום. כך היא דרכו של בורא עולם מידה כנגד מידה שנאמר "ה’ צילך על יד ימיניך" כשם שצל מחכה את תנועות האדם ועושה אחריו כך הקב"ה אתה ותרן הוא ותרן אתה עקשן הוא גם ידון את הנשמה בעקשנות.

מסירות שהצילה ממות

מספר הרב אפרים עובד שליט"א:

סיפרה לי מדריכה על אשה שנסעה עם בעלה לנופש. אך באותו מקום לא היה מקוה טהרה. האשה לא התיאשה והלכה עד למושב הסמוך שהיה רחוק כמה קילומטר ולא התיאשה מהמרחק ומהשעה המאוחרת.כעבור תקופה קצרה התקשרה האשה למדריכה וסיפרה: קימתי מצוה זו בדיוק כפי שהדרכת אותי. שעות אחדות לאחר שטבלתי הגיע הביתה הבן, המשרת בצבא בצפון הארץ. הוא אמר: "אמא, קרה לי נס גדול לפני שעות אחדות, והמפקד שלח אותי הביתה  ליום חופשה". שאלתי בחרדה: "מה קרה? ספר!" והבן המשיך "אמא, שכבתי הלילה בשק השנה שלי, ולא יכלתי להרדם. חשתי צמא עז למים. התגברתי על עיפותי ויצאתי משק השנה לכוון המטבח. כאשר חזרתי, ראיתי קבוצת חברים עומדת סביב שק השנה שלי, והם חוזרים ואומרים:  "נס! נס!" מה קרה? – כדור תועה של חבר, אשר נקה את רובהו, פלח את שק השנה שלי בזמן שהלכתי לשתות".אני מודה לך, שהייתי שליחה טובה, סימה האשה בדמעות – שבאת לביתי ללמד אותי מצוה נהדרת זו, אשר בזכותה ניצל בני מות".הרבנית גרינברג ע"ה סיפרה באחד מימי העיון על אשה מפתח תקוה, שהסכימה ליטבול לאחר שכנועים רבים.סיפרה האשה: "בלילה – טבלתי". בבוקר אמרתי לבנותי: "הביאו לי את התינוק מן הלול. ברגע שהגיע התינוק לידי, היתפרקה כוננית כבדה, עמוסת ספרים, שניצבה בקיר מעל  הלול, ונפלה בכל כבדה לתוך הלול".  האין זה נס גלוי ועצום?

וביום השמיני ימול בשר ערלתו (תזריע יב-ג)

חשיבות בבחירת הסנדק והמוהל הכל כשרים למול וישראל גדול שיודע למול קודם לכולם (שו"ע יורה דעה רס"ד א).

הקב"ה ציווה אותנו לקבוע אות בגופנו ובכך להבדילנו משאר העמים. וטעמה של מצווה זו כותב ה"לבוש" מפני שזה סימן אמיתי שאינו משתנה לא בחיים ולא אחר המוות וחתום יפה בבשרנו, להורות שאנו עבדי הקב"ה ומחויבים לקיים מצוותיו ולא לעבור עליהם כי לכך נוצרנו.

ורצה הקב"ה לברוא האדם בחיסרון זה בעורלה אע"פ שהיה יכול לבוראו כשהוא מהול כי הדבר משמש סימן שכשם שאדם מסוגל לתקן את מום גופו הוא יכול לתקן פגם נשמתו שכן בידו הדבר להיות טוב ולא לחטוא.

כמובן חשיבות יתרה נודעת לכך בבחירת המוהל והסנדק כיוון שאם הם כשרים ויראי שמים, יש בכוחם להמשיך קדושה וטהרה על הנולד. לכן יש לבחור סנדק ומוהל צדיקים ויראי שמים (בנוסף למה שהמוהל חייב להיות בקי ומומחה).

מספרים על הגה"צ ר’ יעקב מוצפי זצ"ל שהיה מקפיד מאוד על מוהל וסנדק שיהיו יראי שמים. וסיפר פעם על חכם עובדיה צדקה זצ"ל שהיה איש החסד, ורודף אחר צדקה ומצוות ששאלוהו "במה זכית לכל החסידות ולכל המעלות הטובות האלו?"

ענה חכם עובדיה "אני בבחינת חומץ בן יין, והייתי צריך להיות הרבה יותר חסיד וירא שמים ממה שאני טיפה מן הים הגדול, וכל זה למה, מפני שהסנדק שלי היה הגאון רבי יוסף חיים, בעל ה’בן איש חי’, והמוהל שלי היה אחיו, ועד כמה שהסנדק והמוהל קובעים את מהלך החיים של הנולד אין לשער ולתאר, ולכן אני אומר שלא הגעתי לכלום ממה שאני הייתי צריך להגיע".

וכך היה מסיים את סיפורו "בחרו לכם מוהל וסנדק ירא שמים, לטוב לכם ולילדיכם כל הימים..."

הנה מעשה מופלא היכול להמחיש לנו בצורה נפלאה על השפעתו של המוהל וכוח תפילתו בזמן המילה:

בשעת לילה מאוחרת נשמע צלצול טלפון בביתו של רבי רפאל, מוהל מפורסם. על הקו הייתה אשה שהזמינה אותו לערוך ברית לבנה בביתם שבתל אביב בשעת בוקר.

המוהל התעניין לדעת מי שלחה אליו והיא ענתה כי מצאה את שמו ב"דפי זהב", תשובה מוזרה למדי...

ביום ובשעה שנקבעו הגיע רבי רפאל לכתובת הבית. היה זה בית מפואר בשכונה צפון תל-אביבית מטופחת. רבי רפאל צילצל בפעמון ובפתח הופיעה אשה. היא הודיעה לו קצרות כי למעלה, בקומה השניה, שוכב התינוק. על השולחן מעטפה ובה כסף והיא עצמה חייבת לצאת מן הבית. בעוד כרבע שעה תגיע המטפלת לשחררו. רבי רפאל לא הספיק להתעשת מתדהמתו וכבר נכנסה למכוניתה ונסעה...

עלה רבי רפאל במדרגות הבית ומצא תינוק קטן שוכב בעריסה מהודרת בחדר מפואר ביותר...הוא מל את התינוק, כשהוא המוהל, הוא הסנדק, והוא המכובד בברכות....

משסיים רצה ללכת, אך המטפלת עדיין לא הופיעה. בנתיים החל התינוק לבכות והמוהל הנבוך נטל אותו בידיו ומחוסר אונים החל לבכות יחד איתו...

בעודו מתייפח, חיפש את המטבח, שם מצא בקבוק חלק והאכיל את התינוק הצורח. התינוק נרגע אך ר’ רפאל עדיין לא....

הוא המשיך לבכות בכי מלא כאב על אנשים אומללים אלה, שביום היכנס בנם בבריתו של אאע"ה, אינם מתפנים להיות נוכחים במקום. יש להם עיסוקים חשובים יותר...

הדמעות נשרו על פניו של התינוק, שבנתיים נרדם על זרועותיו של המוהל לישון שנת ישרים.

רק לאחר כשעתיים הגיעה המטפלת. היא זרקה תירוץ כלשהו ורבי רפאל אף לא האזין. הוא נטל את תיקו ונמלט על נפשו...

חלפו שלוש עשרה שנה.

יום אחד התקשרה לרבי רפאל אשה. היא הזכירה למוהל את הברית המוזרה שערך לבנה שלוש עשרה שנה קודם לכן...

רבי רפאל לא היה זקוק לתזכורת, אז סיפרה לו האשה "הילד שערכת לו את הברית רוצה לשמור מצוות. בעצם, מאז היותו ילד קטן, הוא רוצה להתפלל, לשמור שבת, לחבוש כיפה. התייעצנו עם מומחים ואלה לא הצליחו לעקור מראשו את שיגיונותיו. החלטנו להניח לו ללכת בדרכו. רק אותך אנו מכירים מבין היהודים שומרי תורה ומצוות ואנו מבקשים שתדריך אותנו..."

הברית היא חותמת בבשרו של האדם

ת"ר: המל אומר "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על המילה".

אבי הבן אומר "אשר קדשנו במצוותיו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו"

העומדים אומרים "כשם שנכנס לברית כך ייכנס לתורה, לחופה, למצוות ולמעשים טובים" (שבת קלז).

מצוות המילה רמה ונשגבה עד מאד, טעמים טמירים וסודות עצומים צפונים בתוכה, וכאשר האב מכניס את בנו לברית אומרים העומדים "כשם שנכנס לברית כך ייכנס לתורה, לחופה, למצוות ולמעשים טובים".

ומעניין מדוע רק במצוות הברית מברכים את התינוק "כשם שנכנס לברית כך ייכנס לתורה, לחופה, למצוות ולמעשים טובים"? מדוע אנו לא מברכים בברכה דומה את חתן הבר-מצווה "כשם שנכנס למצוות כך ייכנס לתורה וכו’" או אדם ששומר שבת או כל מצווה אחרת.

פירוש נפלא על כך נאמר מפי הרה"ג יוסף מוגרבי שליט"א בשם הבעש"ט הקדוש ההבדל בין מצוות המילה לשאר המצוות מתבטא בכך שהברית היא חותמת בבשרו של היהודי ועל ידה האדם משלים את גופו ונפשו לעבוד את ה’ ומחותם זה אין הוא יכול להיפרד ואף אינו יכול למחותו. מה שאין כן בשאר המצוות. כאשר אדם מקיים מצוות תפילין או שבת או שאר מצוות הוא יכול באחת ההזדמנויות להיפרד ממצווה זו ולהחליט שאין הוא רוצה לקיימה יותר.

הדבר מרומז יפה בפסוק "מי יעלה לנו השמימה" (דברים ל, יב) ר"ת מילה, שע"י המילה האדם יכול להתעלות מעלה מעלה ככל העניינים השמימיים, וסופי תיבות של מילים אלו הוא הוי"ה, להורות שעל ידי המילה משרה בתוכו את השכינה. על כן ציווה אותנו הקב"ה למול את בנינו ביום השמיני.

אם נתבונן במצווה זו נראה, לכאורה, דבר מפתיע המילה היא בעצם דבר מכאיב. חותכים בבשרו של התינוק, והרך הנולד בוכה וצורח והדבר כואב לו מאוד.

ובאותו הזמן כל המסובים יושבים סביב שולחנות ערוכים, שרים, נהנים ואף רוקדים.

ואף האם שנשאה את בנה במשך תשעה ירחים והנה, סוף סוף הוא נולד בריא ושלם, ופתאום ביום השמיני המוהל נוטל את ערלתו, ואותה האם אינה מסרבת למצווה זו, אלא גם היא בוכה ומתייפחת מהתרגשות בעת המילה כיוון שהיא יודעת שכך ציווה אותנו הבורא.

ב"ה, כיום אין לנו שום בעיה למול את בנינו. כל בן זכר שנולד גורם לשמחה ולאושר להורים המזדרזים להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, אך הדבר שונה בארצות הניכר. שם אין זה מן הדברים השגרתיים למול תינוק. אף בעבר לא תמיד השלטונות התירו למול את התינוקות והדבר היה כרוך במסירות נפש של ממש.

הורים סיכנו חייהם על מנת לקיים מצווה חשובה זו (אור דניאל).

ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת (תזריע יב-ו)

נשאלת השאלה: איזה חטא חטאה היולדת? (הגמרא ) נדה לא ע"ב) אומרת, אמר רבי שמעו בן יוחאי: יולדת מביאה קרבן חטאת, שבשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה. ורב יוסף חולק על זה בגלל הצער שיולדת יש לפרש גם על דרך צחוק

"יולדת" – אילולא החטא הקדמון – האשה לא היתה מתקללת: "בעצב תלדי בנים". זאת אומרת, שהיה יכול להיות מצב יותר טוב, וכיום הוא חסר. ועל חסרון זה מביאים קרבן חטאת. היום אין לנו בית מקדש לכן אנו עושי מסיבת הודיה לה’.

דבר החסידות – פרשת תזריע-מצורע

ב"ה

דבר החסידות – פרשת תזריע-מצורע

 

למה דווקא האמוריים?

 

פעם נסע מורנו הבעל-שם-טוב עם הצדיק ר' מענדל מבאר. בהיותם בדרך, צמא פתאום ר' מענדל למים.

אמר לו הבעש"ט: "אם יהיה לך בטחון-אמת בהשי"ת – ודאי יזדמנו לך מים!"

ואכן תוך זמן קצר עבר שם גוי, ששאל אותם אם ראו סוסים כי הוא כבר שלושה ימים מחפש את הסוסים שלו. שאלו אותו: "יש לך מים" וענה כן, ונתן לר' מענדל לשתות.

שאל ר' מענדל את הבעש"ט: "אם הגוי נסע רק למעני, לרוות צמאוני, מדוע זה נוסע הוא כבר שלושה ימים, הלוא רק עכשיו פעלתי בעצמי בטחון-אמת?"

השיב לו הבעש"ט: השי"ת הכין אותו כבר מראש, כדי שאם יהיה לך בטחון-אמת – תיכף ימלא חסרונך...

 

(ספורי חסידים על התורה, להרי"ש זוין, עמ' 334 (בהוצ' ישנה 304))

~~~

גם בפרשתנו אנו מוצאים שבני-ישראל נהנו ממה שהגוים הכינו להם:

בפרשת נגעי בתים, נאמר (מצורע ט, כב) "כי תבואו אל ארץ כנען . . ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם". מפרש רש"י: "בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן".

וצריך להבין:

א) מקורו של רש"י הוא במדרש (ויק"ר פי"ז, ו). ושם נאמר "כיון ששמעו כנענים שישראל באים עליהם עמדו והטמינו כו'" ומדוע משנה רש"י וכותב "אמוריים"  (ובפרט שבפסוק נאמר "אל ארץ כנען"*)?

ב) במדרש נאמר שהכנענים הטמינו מתי שהם שמעו שישראל באים עליהם, שזה כנראה קרוב לכיבוש יהושע, ואילו רש"י משנה וכותב "כל ארבעים שנה" ומניין לו לרש"י זאת?

ג) מדוע מאריך הפסוק וכותב "בבית ארץ אחוזתכם" ולא בפשטות: "בבתיכם" (כפי שמקשה הכלי-יקר כאן)?

מבאר הרבי:

אנו מוצאים כבר בספר בראשית שהאמורי הוזכר באופן חריג משאר האומות; ה' אמר לאברהם (לך טו, טז), "ודור רביעי ישובו הנה, כי לא שלם עון האמורי עד הנה", כלומר, שבני-ישראל ישובו לארץ כאשר תתמלא-סאתו של האמורי והוא יגורש מארצו.

לכן מובן, שכבר כשבנ"י יצאו ממצרים, שאז כבר היה דור רביעי [מיעקב שירד למצרים, כפי שרש"י מפרט (שם): יהודה, פרץ, חצרון, כלב] – ידעו האמוריים שעומדים לסלקם והחלו להטמין ממונם.

ומעתה מיושבות כל שלושת השאלות:

רש"י, ששיטתו "פשוטו של מקרא", מדגיש דווקא אמוריים, כי רק הם מוזכרים במקרא שעתידים להגרש בזמן מסויים. ומובן גם מדוע הטמינו מתחילת ארבעים שנה, כי כבר אז שלם עוונם (והראיה: שהיה דור רביעי)**.

והטעם שהטמינו ממונם, אף שעתידין להיגרש (והממון לא יגיע אליהם בחזרה), מובן גם כן בפשטות: כי מכך שהם מגורשים בגלל שהתמלאה סאתם – הבינו האמוריים שגם בנ"י בשלב מסויים יחטאו ויגורשו, ואז קיוו לחזור ולחפש מטמוניהם.

ולכן מאריך הפסוק ואומר "בבית ארץ אחוזתכם" שזהו רמז שמדובר על האמורי, כי את ארץ הכנעני – קיבלו מידי הקב"ה, אבל את ארץ סיחון מלך האמורי – ביקשו בנ"י בעצמם, וכלשון בני גד ובני ראובן: "יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה".

*

ומדוע ע"י הנגעים קיבלו דווקא את האוצרות של האמוריים? מבאר הרבי על-פי חסידות:

הנגעים באים כידוע בעוון לשון הרע (כדברי רש"י תזריע יג, מז ועוד). והרמב"ם מאריך (בסוף הלכות טומאת צרעת) שאין הכוונה ללשון הרע בלבד אלא ל"שיחת הרשעים" בכלל, ש"מרבים בדברי הבאי" וזה מביא לכך ש"באין לדבר בגנות הצדיקים" וכו'.

וזהו גם-כן קליפת 'אמורי', כפי שמבאר אדמו"ר הזקן (תורה-אור קב, ג) שהוא "מלשון אמירה ודיבור . . סימן לשטות מילין . . וברוב דיבור לא יחדל פשע".

וזהו הרעיון שבנ"י מצאו את "מטמוניות של זהב" של אמוריים; כי הכוונה היא לא רק לשלול את "שיחת הרשעים" של האמורי, כי-אם להפוך את כח הדיבור לקדושה, כנאמר (ויחי מח, כב) "אשר לקחתי מיד האמורי": שעל-ידי דיבורים טובים וקדושים מגלים את ה"מטמוניות שבנפש". וכפי שהרמב"ם מסיים שם ש"אבל שיחת כשרי ישראל אינה אלא בדברי תורה וחכמה כו' שנאמר אז נדברו יראי ה' . . ולחושבי שמו".

 

חודש טוב ושבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק לב, מצורע (עמ' 91 ואילך. השיחה בלה"ק במקור). הרעיון לעיבוד בסיוע "ביאורי החומש" ויקרא (היכל מנחם תשס"ט) עמ' רט-י.

______________

*)  ולכן, אף שבגמרא (ב"מ כה, ב) מופיע בנושא דומה, שהאמוריים היו מטמינים רכוש בקירות בתיהם – אין די בזה כדי להסביר את רש"י המפרש פשוטו-של-מקרא שנאמר בו "אל ארץ כנען".

**) משא"כ המדרש, שאינו מפרש דוקא ע"פ פשוטו-של-מקרא – מאריך וכותב מיד לאחר מכן, על שלשת ה"פרוזדיגמאות" [=אגרות] ששלח יהושע לכנענים: "הרוצה ליפנות – יפנה, להשלים -  ישלים, לעשות מלחמה – יעשה" כי זהו ביאור מדוע הכנענים הטמינו את ממונם, כי אחרי אגרות אלה סמכו על כך שאולי בעתיד ישלימו עם ישראל ובתיהם יחזרו אליהם.

דבר החסידות – פרשת תזריע-החודש

דבר החסידות – פרשת תזריע-החודש
 
ברית מילה בלילה?
 
המדרש מספר (שמות רבה פי"ט, ה) שבהיותם במצרים "הרבה מהם (מבנ"י) לא היו מקבלים עליהם לימול", עד שהגיע ליל הסדר והיו באים למשה ומבקשים 'האכילנו מפסחך', אמר להם 'אם אין אתם נימולין אין אתם אוכלים!' מיד נתנו עצמן ומלו.
 
מדברי המדרש אלה משמע שהברית-מילה שלהם היתה בלילה, ולכאורה, הרי נאמר בפרשתינו (יב, ג) "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" ודרשו בתורת-כהנים "ביום ולא בלילה"!?
 
ה'יפה תואר' על המדרש מפרש 'יתכן שהיה זה קודם חשכה, שמחשכה שהוא יום טוב א) אין מילה שלא בזמנה דוחה אותה ב) ועוד דאין מילה בלילה', אבל מפשטות לשון המדרש "עד שמשה וישראל מסובין ואוכלין פסחיהם" משמע שזה כן היה ממש בלילה, מתי שאוכלים את הקרבן, וכן רש"י בפ' החודש (בא יב, ו) כותב בפירוש "שמלו באותו הלילה"!
 
אלא, אומר הרבי, מסתבר שבמקרה זה כן יכלו למול בלילה וגם ביום-טוב, למרות שהיא לא בזמנה, והטעם:
 
א) האיסור למול בלילה הוא כאמור מהפסוק "וביום השמיני" שנאמר אחרי מ"ת וכאן הרי הם היו לפני מ"ת [ואף לדעה (שבת קלב, א) שלמדים זאת מ"ובן שמונת ימים" שנאמר בפ' לך-לך– ה"ז רק בנוגע למילה בזמנה (בשמונת ימים), משא"כ שלא בזמנה לכו"ע למדים מ"וביום השמיני" (תוס' שם)].
 
ב) נאמר בגמרא (פסחים צו, א) שפסח מצרים אינו נוהג אלא יום אחד. וא"כ יוצא, טוען הרבי, שלא מצינו איסור מלאכה בפסח מצרים! כי מה שנאמר בפרשת החודש "וביום הראשון מקרא קודש'" על כרחך לא מדובר בפסח מצרים, כי הרי מיד ממשיך "וביום השביעי מקרא קודש כל מלאכה לא יעשה בהם" (היינו שכולל אותם יחד) ובפסח מצרים הרי לא היה יום שביעי! וא"כ מסתבר שבשנה ההיא לא נהגו דיני יו"ט ושפיר יכלו למול בו.
 
 
 
שבת שלום וחודש של גאולה!
 
 
 
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק יז, תזריע א (ע' 125 ואילך ומתורגם ללה"ק ע' 133 ואילך). וע"ש ההסבר ע"פ חסידות במעלת המילה בלילה בליל יצי"מ –  מעין הגילוי דלעתיד "ולילה כיום יאיר".

היולדת וטהרתה

היולדת וטהרתה

 שיר מאת: אהובה קליין ©

היולדת צפונה בביתה

יושבת בימי טהרתה

אוחזת ברַךְ הנולד

מייחלת: כי לטוב נועד.

 

מחלונה צופה למרחקים

למקדש עורגת געגועים

לעלות להודות לאלוקים

על הילוד מתנת החיים.

 

סופרת ימים בקפידה

יפתחו שערי טהרה

תעלה במעלות הקדושה

תַּחְסֶה - בכנפי השכינה.

 הערה: השיר בהשראת פרשת : תזריע,[חומש ויקרא]