- פרטים
-
קטגוריה: פרשת שמיני
-
פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:18
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 484
ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרון וכו’ (שמיני ט-א)
וכבר אמרו חז"ל יום השמיני שהוא היה שמיני לימי המילואים, והוא ר"ח ניסן, שבו ביום הוקם המשכן ונתעטר אותו יום בעשרה עטרות כמו שמובא בסדר עולם, ובשבעת ימי המילואים הללו היה עומד משה ומשמש ככהן בהקמת המשכן ובפרוקו, וביום השמיני שהוא ר"ח ניסן אמר לו הקב"ה לקרוא לאהרון ולבניו, שכאן הפסיק משה רבנו לכהן בתור כהן בעבודת המשכן, אלא אהרון יטול הכהונה והיתה לו ולזרעו אחריו, וכל זאת מפני שסרב משה רבנו ללכת בשליחות ה’ בסנה, ושבעה ימים היה הקב"ה עומד ומפציר במשה לבצע שליחות זו, ואז אמר לו הקב"ה חייך שאפרע ממך על זה שסרבת שבעה ימים, ופה נפרע ממנו הקב"ה חייך שאפרע ממך על זה שסרבת שבעה ימים, ופה נפרע ממנו הקב"ה שהקים משה את המשכן ושמש בכהונה שבעה ימים בלבד, וביום השמיני שהוא ר"ח ניסן קרא משה לאהרון ולבניו, ולכן אמרו דרך רמז ויהי הוא לשון צער, ומה צער יש ביום בו הוקם המשכן ונתעטר בעשרה עטרות, אלא הצער הוא למשה רבנו שנלקחה ממנו הכהונה וניתנה לאהרון אחיו (וידבר יוסף).
ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת
ויקריבו לפני ה’ אש זרה אשר לא צוה אתם (שמיני י-א)
הכתוב אומר אש זרה חמשה אותיות ראשי תבות שלהם, א’- אשה, לא היה להם. ש’- שתויי יין. ז’- זרע לא היה להם. ר’- רחיצת ידים ורגלים לא רחצו. ה’- הורו הוראה לפני רבם. והגזרה נחתמה עבור היין והוא שגרם לכל הקלקול כמו שמצינו.
ויש אומרים שחטא נדב ואביהו היה שנכנסו שתויי יין למשכן לעשות עבודת הקטורת. שזהו דבר מכוער ליכנס לבית המלך לעשות עבודה בשעת שכרות. וכן בהיותם שכורים לא חשבו במה שעשו, והקטירו הקטורת שלא נצטוו לעשות כן, שכן עבודה זו שהיתה החשובה ביותר היתה צריכה ליעשות בידי משה או אהרן, שהם היו הגדולים. ולכן היו חייבים מיתה.
ומכאן ילמד האדם לקח עד כמה מגונה שתיית היין שאם אדם משתכר הוא מקפח את דעתו, שהרי בני אדם גדולים נדב ואביהוא שהיו חשובים כמשה ואהרן, ומפני ששתו יין אירעה להם פורענות זו, שהמשתכר אין לו ראש לעבודת ה’ והוא מתעורר בשעה מאוחרת ואינו מתפלל ואינו קורא ק"ש בזמנו, וכן עובר על עבירות רבות אחרות שאי אפשר למנותם, וכן גורם לו להתבזות בעיני הבריות, שמשחקים עליו כמו על קוף וגורם צער לקרוביו.
ומעשה היה בחסיד שהיה לו אבא שכור שהיה הולך כל יום לבית מרזח והיה משתכר כל כך עד שהיה נופל ברחוב והיו באים הנערים ומתקלסים בו וזורקים בו אבנים ומכים אותו וצועקים אחריו, לאמר: ראו הנה שכור הולך. והחסיד ראה את בזיון אביו ולבו נחמץ בקרבו והיה מבקש המות. אמר לאביו: אל תלך לבית היין, אלא שב בביתך ואני אביא לך יין כל כמה שתוציא מפיך, ותחיה בשלום בביתך ולא תלך למרזח לפי שהדבר גורם בזיון גדול לי ולך. וכך היה פציר בו יום יום עד שהסכים שלא לילך למרזח, ובנו היה טורח כל יום להאכילו ולהשקותו ולהקשהו כל כמה שביקש והיה משכיב אותו לישון.
יום אחד יצא אותו חסיד לרחוב וראה באמצע הרחוב שכור מושכב בשלולית בביב המים והיו המים עוברים עליו והיו הנערים זורקים אבנים ובוץ בפניו ובפיו, אמר החסיד בלבו: עכשיו הזמן להביא את אבא לשכור הזה, כדי שיראה במו עיניו לאיזה בזיון מגיע אדם שהוא שתוי לשכרה. שמא ע"י כך יתעורר ושוב לא יראה כל ימיו את השתיה ולא ילך למרזח. הלך אותו חסיד והביא את אביו אצל השכור הזה ברחוב והעבירו על ידי השכור הזה שהיה מושכב בשלולית המים והראו לו הכל מה שעשו לו הנערים. כשראה הזקן את השיכור הזה נגש אליו והתחיל שואלו באיזה מרזח השיג את היין הטוב הזה שכן אף הוא רוצה להיות כמוהו. אמר לו בנו: אבא, אני הבאתי אותך לכאן כדי שתראה בשכור הזה ותלמד מזה לקח כי תראה במו עיניך בזיונו הגדול ושוב לא תלך לבית היין. אמר לו אביו: בני, בחיי, אין בעולם תענוג יותר גדול מלהימצא במצב כזה.
מן הסיפור הזה אנחנו למדים שמלבד זה שהשכרות מביאה לכל מיני עונות, היא אף גורמת שפיכות דמים לקרובים והם מצטערים עד מות בראותם קרובם בבזיונו, ובודאי הוא עתיד ליתן הדין בעוה"ב על כל זה ועונשו יהיה גדול על שגרם לכל זה. ולכן כל מי שמרחם על נפשו לא ישתה יותר מדי עד אבדן שכלו. ועוד היה מעשה בשיכור שהלך לפסיכולוג בכפיה ע"י אשתו, הפסיכולוג הציג לפניו כוס מלאה במים וכוס מלאכה באלכוהול. הפסיכולוג לקח תולעת ושם אותה במים והיא שחתה להנאתה. אח"כ הוציא את התולעת מכוס המים והעביר אותה לכוס האלכוהול ומיד מתה. ואז שאלה הרופא את מטופלו עכשיו מה למדת? השיכור ענה: שאין לי תולעים בגוף.
והסברא הזו שחטאם של נדב ואביהוא היה משום ששתו יין מסתברת מתוך ספור הכתוב, שאחרי שהודיע הכתוב על מותם של נדב ואביהוא נאמר שהקב"ה הודיע לאהרן הכהן ולבניו הנותרים: יין ושכר על תשת אתה ובניך אתך בבואך אל אהל מועד ולא תמותו, חקת עולם לדרותיכם. היינו, שלא ישתו יין כשבאים לעבוד עבודה ולא יכנסו שתויי יין למשכן.
ומכאן מוכח שחטאם של נדב ואביהוא היה כנ"ל שנכנסו לעבוד כשהם שתויי יין.
ויקריבו לפני ה’ אש זרה... ותצא אש מלפני ה’ ותאכל אותם (שמיני י א-ב)
על שום מה מתו נדב ואביהוא? אומר על כך המדרש: על שום שלא נשאו נשים.
ואם כך, כיצד מתישבים דברי המדרש עם הכתוב המפורש בתורה, שנדב ואביהוא נענשו על שהקריבו אש זרה לפני ה’?
סיפור המעשה הבא מתרץ את הדברים בדרך החריפות:
מחלה אנושה פקדה את הצדיק רבי דוד’ל מזבלטוב (בנו של רבי מנחם מנדל מקוסוב). כה חמורה היתה המחלה, עד כי טובי הרופאים, שהזעקו אל מטתו, אמרו נואש לחייו.
ואולם, לא הכל הסכימו עם דברי הרופאים: אשתו של הצדיק, הרבנית פסיה לאה בת האדמו"ר מסאסוב, סירבה להשלים עם הדברים. היא ישבה ליד מיטת חליו של הרבי ולא חדלה להתפלל, להתחנן ולשפוך דמעות. "אנא ה’, חוס נא על בעלי הצדיק ושלח לו במהרה רפואה שלמה!" התחננה.
תפילותיה של האשה הצדקנית בקעו רקיעים, ולמרות תחזיתם הקודרת של הרופאים חלה הטבה במצבו של החולה, ומקץ זמן לא רב החלים רבי דוד’ל כליל ושב להנהיג את עדת חסידיו.
רבי דוד’ל לא שכח לה, לאשתו הרבנית, את המסירות שגילתה בימי חליו. ופעם, בהיותו במחיצת מקורביו, אמר עליה: "כעת, לאחר מחלתי, מבין אני מדוע אומר המדרש, כי נדב ואביהוא מתו משום ’שלא היו להם נשים’. אילו היו זוכים לנשים כדוגמת הרבנית פסיה לאה, אין ספק כי הללו כמוה היו מצילות אותם מן המוות".. כל התיקון של האדם היא אישה שנאמר: עזר כנגדו אומר רש"י בגמרא עוזרת לו וסותרת את דבריו. אמר רבי נחמן מברסלב אישה זה כמו מראה איך שאתה ניראה ככה היא תיתנהג אליך אם יש לך עברות עברה גוררת עברה ומגלגלים את המלאכים הרעים שניקראים מכח העברה לאישה והיא באה לתקן אותך ולמרק את העוונות, לכן עדיף לא לחטוא כדי לא לפגום בשלום בית שנאמר "לא שריא באתר פגים" (הקב"ה לא שורא במקום פגום).
וידם אהרון (שמיני י- ג)
פעם אחת בא הרב החסיד לר’ ליפמאן ז"ל מרדומסק, חתנו של הגאון הקדוש ר’ שלמה מרדומסק ז"ל בעל "תפארת שלמה", להגאון הקדוש הרמ"מ ז"ל מקוצק. שאל אותו הרבי מקוצק, אם יודע הוא איזה דברי תורה מחמיו ז"ל. והשיב, שהוא יודע. דרש הרבי מקוצק, שיגיד לפניו איזה דבר. אמר לו אותו חסדי: חותני הצדיק ז"ל אמר: באהרן הכהן כתוב "וידם אהרן", וזוהי מדרגה גדולה, אבל דוד המלך עליו השלום הרחיק לכת למדרגה גבוהה עוד יותר, והוא אמר "למען יזמרך כבוד ולא ידם" (תהילים כט, יג) שבעת צרה עוד היה מנגן ומזמר.
כששמע הרבי מקוצק דבר זה הפליג אותו מאוד, ואמר כי היטיב אשר ידבר. מכאן רואים מעלתו של דוד המלך שהיה בשמחה גם בזמן יסורים וכשם שהשמחה חתומה בו.
ויאמר משה אל אהרון הוא אשר דיבר ה’ לאמור בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידם אהרון (שמיני י-ג)
ובשכר זה שאהרון שתק וקיבל דינו באהבה, פרע לו הקב"ה שכרו שהפרשה הבאה דיבר הקב"ה רק עימו, היינו האיסור לשתות יין לכהנים כשנכנסים לעבודה. וכן תראו שנאמר שם וידבר ה’ אל אהרון, ולא נזכר שם משה.
ומכאן ילמד אדם לקח, שאם אירעה לו איזו צרה גדולה במיתת בנים ר"ל או באבדת ממון, אל יפליג לקיצוניות להצטער יותר מדי ולהאריך בקינתו, אלא ישא צרתו בסבלנות ויאמר: אין רע יורד מן השמים, והכל מה שאירע הוא לכפרת עונות, וינתן לו השכר הטוב בעולם הבא. שהרי אנו רואים כאן באהרון הכהן שהיה גדול ובניו גדולים, והם מתו שניהם ביום אחד במיתת פתאום, ואף היה הדבר ביום שמחתם, שאם היה נעשה ביום אחר היה צערו גדול מאוד, עאכ"ו השמחה, מכל מקום כשבא משה ודיבר עמו שני דבורים נשאר דומם וקיבל עליו תנחומים, ושוב לא דיבר על כך כאילו לא אירע לו דבר. וכך צריכים לנהוג אלו שיש להם ביטחון בהקב"ה והם בעלי נפש, כי בשעה שיש להם צרה לא לנהוג בקצוניות כי יש בזה חטא. (מעם לועז)
ואת הארנבת כי מעלת גרה היא ופרסה לא הפריסה טמאה היא לכם (שמיני יא-ו)
לפני שגילו את קרני הרנטגן חשבו המדענים שהארנבת לא מעלה גרה משום שניתחו אותה וגילו שלארנבת יש רק קיבה אחת וממילא אין אפשרות שתעלה חתיכה מהקיבה ותלעס אותה שוב. ולכאורה היתה תמיהה על התורה חס ושלום, אבל תורתינו תורת אמת ואם כתוב שמעלה גרה אז אין עצה ואין תבונה נגד ה’, ומשהומצאו הקרניים החודרניות קרני הרנטגן, וצלמו את הארנבת בתא מיוחד, התגלה שכל כחצי דקה הארנבת מעלה מעט מזון מהקיבה לועסת ובולעת והיא כן מעלה גרה! וחזרו להודות לתורתינו הקדושה. (לבוש יוסף).
ככל שהחיה שואפת יותר לאדמה כך היא יותר משוקצת וכל חיה שיותר מרוחקת מהאדמה כלפי מעלה היא פחות משוקצת כגון: בעלי כנף שיש בהם רק סימן אחד לטהרה ואילו לחיות והדגים שהם על פני הקרקע יש שני סימנים והם נוטים להיות יותר משוקצים וכל שכן שרצים ופרות ים וסרטנים למיניהם שעצם קיומם בקרקע הם הכי טמאים ומשוקצים.
אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה אינו מפריס טמא הוא לכם ואת השפן כי מעלה גרה הוא ופרסה לא יפריס טמא הוא לכם, ואת הארנבת כי מעלת גרה היא ופרסה לא הפריסה טמאה היא לכם, ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ושוסע שסע פרסה והוא גרה לא יגר טמא הוא לכם (שמיני יא, ד-ז)
מדוע בחר הכתוב בארבעת בעלי החיים הללו: גמל שפן ארנבת וחזיר שהם אסורים והוציאם מן הכלל משאר הסוגים הרבים האסורים של חיות ובהמות? אלא הדבר מובן מאליו. כי שאר בעלי החיים שאין להם שום סימן טהרה אין הכתוב צריך לפרט, בא הכתוב ופירט בעלי חיים שיש להם סימן טהרה אחד או מעלה גרה או מפריס פרסה לומר שגם הם אסורים. אך עדיין אינו מובן מדוע נבחרו לכך ארבעה בעלי חיים, שיבחרו רק שניים. למשל: הגמל שהוא מעלה גרה אבל אינו מפריס פרסה, ומצד שני החזיר שהוא מפריס פרסה אבל אינו מעלה גרה. מדוע נכתבו גם שפן וארנבת שהם מעלי גרה ולא מפריסי פרסה, הרי לכאורה הם כלולים בגמל? וכן צריך להבין הרי השפן והארנבת הם סוגים מאד דומים זה לזה, ומדוע הם נבחרו?
אלא ארבעת בעלי החיים הללו מסמלים ארבעה סוגים של בעלי חיים טמאים, ובכדי שלא יגיעו לטעות אמרו את ארבעתם, שבכל אחד ישנו סימן טהרה אחד דמיון לסימן טהרה. הגמל הוא מעלה גרה אבל אינו מפריס פרסה. החזיר מפריס פרסה אבל אינו מעלה גרה. השפן והארנבת אינם מפריסים פרסה אבל הכתוב מעיד עליהם שהם מעלים גרה. אבל רבים נתקשו בדבר הזה, שהרי הן השפן והן הארנבת מבנה הקיבה והמעיים שלהם שונה מזה של הבהמות המעלות גרה שלהם יש קיבה בעלת תא אחד, ולמעלי הגרה יש ארבעה תאים.
וכך מביא התורה שלמה (ויקרא יא, מאמר לא-לב) בשם ספר "חי במשנה" השפן שבתנ"ך ובחז"ל זהה לשפן הסורי, בעל חיים שאוזניו קצרות ולא ארוכות כשל ארנבת השכן בין הסלעים בהרי הנגב והגליל. השפן נמנה בתורה עם מעלי גרה בגלל מבנה מערכת העיכול שלו, שהבליטות במעי הגס מזכירות את הקיבות של מעלי גרה, ע"כ. זאת אומרת, אמנם יש לשפן רק תא אחד בקיבה בניגוד לשאר מעלי גרה שלהם ארבעה תאים בקיבה, אבל נכלל בתוך מעלי הגרה בגלל החיצוניות של קיבתו שהיא דומה ועלולה להטעות.
לגבי הארנבת מובא בתורה שלמה (שם, מאמר לא) בשם פירוש רד"ה על התורה המבאר שלדעת חוקרי הטבע הארנבת אינה מעלה גרה, אמנם בצורה החיצונית הארנבת מעלה גרה, שתנועות הפה בעת אכילתה דומות לתנועות של מעלי הגרה, ובקביעת הסימנים העיקר אצלנו התופעה החיצונית ולא הסימנים הפנימים, ע"כ כלומר גם הארנבת אינה מעלה גרה ממש אבל מי שרואה אותה יכול לטעות בגלל תנועות הפה (אור חדש)
אמרו חז"ל ולא תטמאו בהם ונטמתם בם (ויקרא יא מג) אם מטמאים אתם בהם, סופכם ליטמא בם, והיינו כי המאכלות האסורים מכניסים טומאה ממש בלבו ובנפשו של אדם, עד שקדושתו של מקום ב"ה מסתלקת ומתרחקת ממנו, והוא מה שכתבו ז"ל (יומא ל"ט ע"א) אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם בם, שהעבירה מטמטמת ואוטמת לבו של אדם, כי מסלקת ממנו הדעת האמיתית ורוח השכל, שהקב"ה נותן לחסידים וכו’ והנה הוא נשאר בהמין וחומרי משוקע בגסות העוה’’ז, והמאכלות האסורים כיון שהם נכנסים בגופו של אדם ממש ונעשים בשר מבשרו (נפש ישעיה).
מעבר לכך שמאכלות אסורות ממיתות את הנשמה וזאת כוונת התורה הם גם לא בריאים לגוף האדם ובחקירה מדעית מצאו לנכון שמאכלות אסורות וטרפות ישנם חיידקים שעלולים לגרום למחלות שונות למיניהם לא ראיתי לנכון להאריך בזה כי זה נושא ארוך ומורכב ואפשר ללמוד עליו בספרי רפואה של מדע מול תורה. לכן בארה"ב יש הרבה בתי חולים שקונים בשר מהשחיטה הכשרה של היהודים משום צער בע"ח כי מי שלמד הילכות שחיטה מבין שהשחיטה אינה כואבת לבהמה כי הסכין חד מאד ומושחז ועוד סיבה שבודקין בקפדנות את הריאות שיהיו חלקות זאת תורת הבהמה, תניא רבי אומר עם הארץ אסור לאכול בשר, שנא’ זאת תורת הבהמה והעוף כל העוסק בתורה מותר לאכול בשר בהמה ועוף וכל שאינו עוסק בתורה אסור לאכול בשר בהמה ועוף. עד כדי כך החמירו חז"ל שעם הארץ שאינו לומד תורה, אסור לו לאכול בשר בהמה ועוף, והטעם מכיון שאינו לומד תורה ואינו יודע את הלכות הכשרות עלול להיכשל בטריפות ונבילות ויטמטם את מוחו. משל למי שאינו יודע לקרוא ומצא רעל וכתוב עליו שזה רעל והוא לא יודע לקרוא וחושב שזה אוכל ואכלו. ומת. כך הוא בימינו למי שלא לומד הלכות איסור והיתר טוב בשבילו שלא יאכל בשר כאשר מסופק אם הוא כשר או לא (לוקט מספר פאר הכשרות).
וביום השמיני ימול בשר ערלתו (שמני יב-ג)
בוא וראה כמה ישראל מחבבים את המצוות, שהם מוציאים הוצאות כדי לשמור את המצוות ולשמוח בהם. אמר הקדוש ברוך הוא: אתם משמרים את המצוות ותשמחו בהן, אני מוסיף לכם שמחה שנאמר (ישעיה כ"ט, י"ט) "ויספו עינויים בה’ שמחה" (מדרש תנחומא תזריע ה’).
נהגו ישראל לעשות סעודה ביום המילה, וראיה לדבר מאברהם אבינו, שנאמר "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק", וכשתחלק תיבת "הגמל" לשתי תיבות, יצא הג-מל והיינו שביום הג ביום שמיני (ה"ג בגימטריה שמונה), מל את יצחק (תוספת שבת דף ק"ל ד"ה שש).
ומובא בספרים הקדושים שיש לאדם להשתדל בכל עוז לעשות סעודת מילה, אפילו אם יראה מניעות ועיכובים, צריך להתגבר על כל המכשולים. כי עיקר השתדלות השטן הוא שלא יעשו סעודת מילה, וכמו שמרומז בשמו של המלאך סמא"ל – ראשי תיבות" סעודת מצוה אין לעשות, כדי שלא תגדל זכות ישראל כבמעשה יצחק וכו’, ועל כן אם רואה האדם מניעות ידע שמעשה שטן הוא ויתחזק במצוה זו (לבוש יוסף).
מעשה שהיה באחד ממלכי אומות העולם פנה לר’ תנחום ואמר לו: "הבה ונהיה עמי ועמך לעם אחד!"
השיב לו ר’ תנחום: "טוב ויפה! אך אנו היהודים הננו נמולים ועל כן לא נוכל להיות כמוכם, הגויים. המולו אפוא אתם, ותהיה כמונו, היהודים".
ירד המלך לסוף כונתו של ר’ תנחום והבין את הפקוחות שבתשובתו. אמר לו: "אכן, נצחתני בדבריך. ואולם, על פי החוק מי שמנצח את המלך מושלך הישר אל גוב האריות".
מיד קרא למשרתיו והללו אמנם השליכו את היהודי אל הגוב. וראו זה פלא: האריות נצבו ליד ר’ תנחום, הביטו בו אך לא נגעו בו לרעה!
באותו מעמד נכח מומר אחד, והלה התרעם על הנס שארע ליהודי. בזעמו הרב פנה אל המלך ואמר לו: "נראה שאין האריות רעבים עתה, ועל כן לא נגעו ביהודי".
"הבה נערוך נסיון ונוכח אם רעבים האריות אם לאו", הציע המלך וקרא למשרתיו: "השליכו אל הגוב את האדם הזה", ציוה בהצביעו על המומר. השלך המומר לגוב האריות, ובאחת התנפלו עליו האריות ואכלו את בשרו לתאבון... (על פי מסכת סנהדרין דף ע"ח לוקט ממעשיהם של צדיקי).
מעשה שהיה בקיסר רומא שונא ישראל שמלך בתקופה בה שלטה מלכות רומי בישראל. קיסר זה חיפש בכל הזדמנות להרע ליהודים. יום אחד, עת ישב על כסאו, ושריו ויועציו – סביבו, שאלם הקיסר שאלה: "אדם אשר ברגלו נהיה נמק – ריקבון, מה יעשה, האם יקטע את רגלו ובכך יציל את חייו, או לא יעשה כן, ואז הרי יכאב לו ויצטער מאד, מה עדיף?"
אמרו לו חכמיו ויועציו: "כדאי לו שיקטע את רגלו ויחיה – ויחלים".
שאלה זו –כיון הקיסר נגד היהודים ששנא אותם ודימה את היהודים למחלה – נמק - שצריך לקטוע, צריך להרגם. ושמח על תשובת החכמים שיעצו לו לקטוע – להרוג את היהודים, וקיבל עצתם.
בין יועציו היה אחד ידיד היהודים ושמו קטיעא בר שלום, הוא התנגד לגזרה זו נגד היהודים ואמר לקיסר: "אי אפשר לעולם להתקיים בלי עם ישראל כשם שאי אפשר לעולם להתקיים ללא ארבע רוחות השמים. ישראל הם חלק מהעולם וכיצד תהרגם?" – ועוד הוסיף קטיעא ואמר: "דע לך שכולם יקראו לך קיסר בעל מלכות קטועה".
שמע הקיסר את דבריו והבין כי צודק הוא, אמר לו: "דבריך נכונים, אך בודאי ידועים לך חוקי המלוכה ברומא והם שאין לנצח את השליט – את הקיסר.
לפיכך, אסור לך לנצח אותי, והנה עתה עצתך טובה מהחלטתי. לכן, עלי להענישך בעונש הראוי והוא להשליך אותך לכבשן האש".
לקחו עבדי הקיסר את קטיעא בר שלום והוליכוהו לכבשן האש. והנה בדרך פגשה אותם גבירה רומית אשר ידעה לאן מועדות פניהם ומדוע נענש. אמרה לנדון למות – "אתה הולך למות – אוי לה לספינה שהולכת בלי מכסה" – כונתה היתה שספינה שלא משלמת מכס אינה יכולה להכנס לתוך המדינה. כך אתה, אינך יכול לקבל חלק לעולם הבא יחד עם היהודים מכיון שלא מלת את עצמך.
שמע זאת קטיעא בר שלום – מל את עצמו ומיד אחר כך זרקוהו לכבשן האש.
יצאה בת קול ואמרה: "קטיעא בר שלום מזומן לחיי העולם הבא".
טרם מותו קרא קטיעא בקול ואמר: "הנני מוסר את כל נכסי לרבי עקיבא וחבריו".
כשבאו לחלק את נכסיו התעורר ספק האם הכונה היתה שרבי עקיבא וחבריו יתחלקו ברכוש שווה בשווה, או שמא הכוונה שרבי עקיבא יקח מחצית הרכוש וחבריו החצי השני.
אמר רבי עקיבא: "אוכיח לכם מן הכתוב שמחצית שייכת לי. בלחם הפנים נאמר: ’והיתה לאהרון ולבניו’. גם במנחות נאמר: ’והנותרת מן המנחה לאהרון ובניו’. אמרו חכמינו זיכרונם לברכה מפני שהכתוב הזכיר את אהרון לחוד ולא אמר סתם ’והייתה לכהנים’, רמז יש כאן שאהרון נוטל מחצה ושאר הכהנים מחצה ואינו חולק עימהם שווה בשווה. לפי דברים אלה מפרש אני את דברי קטיעא בר שלום, כשאמר נכסי לרבי עקיבא וחבריו – הכוונה שמחצית תהיה לי ומחצית לחברי (פ"ק מסכת ע"ז).
- פרטים
-
קטגוריה: פרשת שמיני
-
פורסם בחמישי, 29 אוקטובר 2020 19:37
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 603
ב"ה
דבר החסידות – פרשת שמיני
מיומנו של עבד נאמן
אחרי מיטתו של מזכירו של הרבי הגה"ח הרב יהודה לייב גרונר, שנלב"ע במגיפת הקורונה, בערב חג הפסח:
החורף, ביקרה קבוצת נשים ב-770 וביקשו מהרב גרונר לספר להן משהו מהרבי, וכך סיפר:
פעם הגיעה אשה למשרדי, נסערת כולה, וביקשה לפגוש את הרבי.
הסברתי לה שכרגע הרבי ספון בחדרו ואינו מקבל אנשים.
האשה התעקשה שמדובר בפיקוח נפש, כי גילו לאביה ל"ע גידול בראש, וכל מה שהיא צריכה זה שהרבי יגיד לה שתי מילים: "רפואה שלמה".
נכנסתי לרבי, ומסרתי את דבריה. הרבי ביקש ממני למסור לה שני דברים:
א) מדוע היא הגיעה אלי? הרי היא יודעת שמעולם לא עסקתי ברפואה אלא שהיא מאמינה שהקב"ה נתן לי כח לברך. אם כן עליה להאמין שכשאני אומר שאינני יכול לקבל אנשים – אין בזמן כזה אין כל טעם לנסות להיכנס.
ב) ובעניין אביה – זו סתם טעות של הרופאים, אין לו שום דבר. ואין צורך אפילו לאחל לו "רפואה שלמה".
לאחר זמן מה היא הגיעה שוב למשרדי, הפעם בפנים שמחות, וסיפרה שבתחילה הרופאים התייחסו בהסתייגות לדבריה, אבל לבסוף נאלץ הרופא להודות שהוא לא מוצא כלום...
וחיוך של עונג וגעגוע התפשט על פני הריל"ג בסיימו את הסיפור.
(מתוך הקלטה שפורסמה אחר פטירתו)
~~~
ביטול גמור לרב
בפרשתנו (י, ב) מסופר על נדב ואביהוא: "ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'".
מפרש רש"י: "ותצא אש – רבי אליעזר אומר: לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן. רבי ישמעאל אומר: שתויי יין נכנסו למקדש. תדע, שאחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא יכנסו שתויי יין למקדש".
והדברים תמוהים (כפי שהקשו המפרשים*):
א) הרי סיבת מיתתם של בני אהרן מפורשת בכתוב: "ויקריבו לפני ה' אש זרה", ומדוע נזקק רש"י לסיבות אחרות?
ב) הסיבות שרש"י מביא (שהורו הוראה, שהיו שתויים) אינן מתאימות לפשט הכתוב (שהקריבו אש זרה), והרי רש"י בא לפרש 'פשוטו של מקרא' (בראשית ג, ח ועוד).
ג) מדוע מעתיק רש"י את המילים "ותצא אש", בעוד שפירושו נסוב על סיבת מיתתם ("לא מתו כו'") ואם כן היה לו להעתיק את המילים "וימותו לפני ה'" [או לפחות להוסיף "וגו'", כדרכו בכגון דא]?
מבאר הרבי, שהיא הנותנת:
לרש"י היה קשה לשון הכתוב "ותצא אש"; הרי ביטוי זה נאמר ממש זה עתה – שני פסוקים לפני זה: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח וגו'" ושם היה זה אירוע של השראת השכינה ושמחה עצומה – "וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם", ואם כן, כיצד יתכן שהתורה תשתמש באותו הלשון ("ותצא אש מלפני ה'") לעניין מנוגד בתכלית – היפך רצון ה' ועונש על זה**!?
אלא ודאי, מסיק רש"י, שגם כאן עצם הקטרת הקטורת הביאה לידי גילוי שכינה, ולכן משתמש הפסוק שוב בביטוי "ותצא אש" כי הקטורת עצמה היתה רצויה. ומה שנאמר "ויקריבו . . אש זרה" צריך לומר שאין הכוונה כפשוטו שאש הקטורת היתה זרה, אלא כמו שפירשו חכמים: שהורו הלכה בפני משה רבן, היינו שההקרבה היתה מעין "הוראת הלכה" בפני משה, כיון שלא צוה אותם על זה וזה גרם לה להיחשב כ"אש זרה"***, או סיבה אחרת צדדית: "שתויי יין נכנסו למקדש".
ההוראה מכל זה בעבודת ה':
למרות שמדרגתם של נדב ואביהוא היתה נעלית ביותר, עד כדי כך, שמשה אמר לאהרן "שהם גדולים ממני וממך", והקב"ה קרא להם "בקרובי" – בכל זאת נענשו מפני העדר ה'ביטול' הראוי לרבם – שהורו הלכה בפניו.
ומזה, שאל יאמר אדם מישראל: למדן אני ות"ח הנני, ואיך אהיה בטל לרב ולחכות שיורה לי ההלכה בתורה, וכן ב"הליכות עולם" (סוף מס' נדה) והדרך אשר אלך בה בעבודת ה'? והלא בכוחי להורות לעצמי!
– כי מי לנו גדול כנדב ואביהוא, ובכל זאת זה היה כל חטאם – "לא מתו בני אהרן אלא שהורו הלכה בפני משה רבן".
ולכן בעל דעה זו הוא רבי אליעזר, כי הוא בעל המימרא (ברכות כז, ב ועוד) "האומר דבר שלא שמע מפי רבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל", היינו שצריך להיות בתכלית הביטול לרבו, ועד שזה מביא גילוי שכינה לישראל.
שבת שלום וחודש טוב!
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק יב, שמיני שיחה א (עמ' 49 ואילך. השיחה בלה"ק במקור). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" ויקרא (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' קכו-ז. וחשוב לנו להדגיש שכאן הובא רק תמצית של שתי נקודות מהשיחה, וכדאי מאוד לעיין במקור ולהתענג מאותיות הרב, דבר דבור על אופניו, בהרחבה ועומק נפלאים.
______________
*) בגור אריה (למהר"ל מפראג) פירש שרש"י בא לתרץ את סיבת מיתתם הפתאומית של בני אהרן, ובדברי דוד (לט"ז) מבאר שרש"י בא לתרץ את כפילות הלשון ("ותאכל אותם . . וימותו לפני ה'").
אבל לפי פירושים אלה בא רש"י להוסיף עוד טעמים על מיתתם בנוסף לטעם המפורש בכתוב, וזה אינו מיושב לכאורה עם לשון רש"י שכתב "לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן"!
_______________________________
- פרטים
-
קטגוריה: פרשת שמיני
-
פורסם ברביעי, 28 אוקטובר 2020 22:57
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 528
ב"ה
דבר החסידות – פרשת שמיני
מה שלמדים מהשָׁלָךְ
מכיוון שחודש אדר טרם הסתיים, נפתח במילתא דבדיחותא:
פעם היה מלמד בכפר, שלימד את פרשת שמיני.
כשהגיע למילים "ואת השלך" (יא, יז) לא ידע כיצד לפרשו. קרא את דברי רש"י "זה השולה דגים מן הים" ועדיין לא הצליח להבין.
המשיך לקרוא "וזהו שתרגם אונקלוס ושלינונא", ואז 'תפס' ותירגם לילדים: "א משוגענע פיש" [=דג משוגע...]
- היה שם תלמיד חריף, ששאל: אם הוא דג – מדוע הוא נמנה בין העופות?
- ענה המלמד מיניה וביה: זה חלק מהשגעון שלו – שהלך וישב לו בין העופות...
(שמעתי מהרי"י שי' זלמנוב, פעיה"ק צפת, בשם מורי וחמי הר' אהרן יצחק לייכטר ע"ה)
~~~
בפרשתנו (יא, יז), בין העופות שאינם טהורים נמנה השלך. מפרש רש"י: "ואת השלך – פירשו רבותינו זה השולה דגים מן הים, וזהו שתרגם אונקלוס ושלינונא".
וצריך להבין:
מדוע מקדים רש"י לפירושו "פירשו רבותינו", מה שלא כתב כן בכל שאר העופות שבפרשה?
ויש לומר:
בדרך הפשט מסתבר לומר ששמו של כל דבר מראה על תכונתו, וכפי שהאבן-עזרא אכן מפרש בפרשתנו את הקשר של שם כל עוף לתכונתו או למראהו וכדו'.
ואם כן, בנידון דידן היה יותר מתאים לומר ששלך הוא על שם שמשליך את ילדיו, כפי שאכן מפרש האבן-עזרא, ולא על שם ששולה דגים, כי "שלך" יותר קרוב ללשון השלכה מאשר ללשון שלייה.
לכן מדגיש רש"י "פירשו רבותינו", כי המסורת תופסת מקום חשוב בכל הנוגע לזיהוי סימני כשרות, והיא עדיפה על המשמעות הלשונית.
ויש להוסיף בדרך הרמז:
מסופר בגמרא (חולין סג, א) שכשהיה רבי יוחנן רואה את השלך, היה קורא עליו את הפסוק (תהילים לו, ז) "משפטיך תהום רבה". מסביר רש"י: שהקב"ה גוזר בכל פעם איזה דג ייתפס ע"י השלך ואיזה יינצל, ומכך רואים את משפטו של הקב"ה גם ב"תהום רבה".
ומכאן מביא אדמו"ר הזקן* ראיה לשיטת הבעל-שם-טוב, שיש "השגחה פרטית" גם על פרטי דומם צומח חי ומדבר (ולא כדעת הסוברים שרק על עם ישראל יש השגחה פרטית, מה יקרה לכל אחד בכל רגע נתון, ועל שאר העולם יש רק "השגחה כללית" שיונהגו בחוקי הטבע שהקב"ה ברא), כי הרי כאן רואים שהשלך אינו שולה דגים באופן אקראי, כי אם כל דג כפי אשר גזר הבורא עליו**.
וזהו הרמז בדברי רש"י כאן "פירשו רבותינו זה השולה דגים מן הים":
פירשו רבותינו – פירוש זה של רבותינו כאן, שהשלך שולה דגים על פי משפטו של הקב"ה.
זה השולה דגים מן הים – פירוש זה מוציא את הדגים מתוך 'ים' הטבע [כידוע ש"טבע" הוא מלשון "טֻבעו בים סוף", כי הטבע מעלים את האור האלוקי כמו ים], ומוכיח שכל מה שנעשה בעולם – גם בדגים שבתוך הים – הוא בהשגחה פרטית של הקב"ה.
שבת שלום!
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ז, שמיני שיחה א (עמ' 54 ואילך, ובמתורגם ללה"ק עמ' 56 ואילך). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" ויקרא (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' קמו-ח.
______________
*) ראה יהל אור (לאדמו"ר הצמח צדק) על הפסוק בתהילים שם סק"ג.
**) ובמכתב מחודש אייר תרפ"ט לבעל מחבר "לב אריה" (נד' ב"רשימות" חוב' סח) כתב הרבי בתימצות, וזל"ק:
"ראי' להשגח"פ בבע"ח – מוכחת: בירוש' שביעית (פ"ט ה"א) – ובאריכות קצת בב"ר פע"ט, מ"ר אסתר פ' גם ושתי, וקה"ר פ' חופר גומץ – רשב"י וכו' חמא חד צייד ציוד צפרין פרס מצודתי' שמע ברת קלא אמרה דימוס (חסד) ואישתזבת צפור (ובמ"ר מוסיף עוד: אמרה – הב"ק – ספקולא (עונש מיתה) ומיתצדא). אמר – רשב"י – צפור מבלעדי שמיא לא יבדא כ"ש בר נשא. והובא כ"ז בתוד"ה דימוס ע"ז (טז:)."
- פרטים
-
קטגוריה: פרשת שמיני
-
פורסם ברביעי, 28 אוקטובר 2020 20:25
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 323
דבר החסידות – פרשת שמיני
לדעת לברך
אדמו"ר מהר"ש [רבי שמואל] מליובאוויטש (שיום הולדתו יחול השבוע, בב' אייר), ישב פעם בילדותו בעזרת-הנשים בבית-הכנסת ולמד.
פתאום ראה שנכנסה למטה אשה הממררת בבכי, פתחה את ארון הקודש ופרצה בזעקה לקב"ה שהיא אלמנה ואין לה פרנסה.
ריחם עליה הילד והכריז בקול "ישועתך קרובה לבוא. לכי לביתך וספרי שיש לך סגולה נפלאה לרפא חולים. וכשיקראו לך לחולה, קחי כוס מים, תברכי עליו שהכל, שתי את המים והחולה יתרפא. אולם הזהרי שלא לגלות לאיש היכן שמעת סגולה זו!".
האשה שלא ידעה מהיכן הגיע הקול, היתה בטוחה שהוא הגיע מ'מרומים' מאליהו הנביא או מלאך. היא מיהרה לביתה ופירסמה לשכנותיה על יכולתה לרפא חולים. וראה זה פלא, כל חולה שהגיעה אליו הייתה מברכת ושותה את המים והחולה הבריא. עד מהרה התפרסם שמה כמחוללת ישועות.
עברו שנים רבות, הרבי מהר"ש כבר ישב על כסא אביו כרבי בליובאוויטש. פעם חלה הרבי, גרונו התמלא מוגלה והרופאים לא הצליחו למצוא לו תרופה. בני ביתו של הרבי שמעו על האשה המסוגלת לרפא חולים ולאחר הסכמתו הזמינו אותה לרבי, אולי תצליח לרפאו.
כאשר באה האשה, שאל אותה הרבי מהיכן קיבלה את הסגולה שלה? בתחילה סירבה בתוקף לגלות, אבל אחרי שהבטיח לה שזה לא יזיק לסגולה – תיארה לו את אותו יום בו בכתה לפני ארון הקודש וה' שמע את תפילתה ושלח לה מלאכי מרום להושיעה. ומאז, סיימה האשה, ריפאתי כבר אלפי חולים...
כששמע הרבי את סיפורה ונזכר באותו יום – פרץ לפתע בצחוק גדול, שגבר מרגע לרגע, עד כי מרוב צחוק התפוצצה המורסה המוגלתית שבגרונו, והרבי הבריא לחלוטין.
(ספר רבותינו נשיאינו – אדמו"ר מהר"ש (רי"י קמינצקי), עמ' 133 ואילך)
~~~
בסיום עבודת היום השמיני למילואים, נאמר (פרשתנו ט, כב) "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם". מפרש רש"י: "ויברכם – ברכת כהנים: יברכך, יאר, ישא".
במפרשים הקשו על כך כמה שאלות:
א( הרי על ברכת כהנים נצטוו רק אח"כ בפרשת נשא, ומדוע מפרש רש"י שכבר עכשיו בירך אותם אהרן בנוסח ברכת כהנים, שטרם נצטוו עליה*?
ב) אם כבר החליט אהרן לקיים את מצוות ברכת כהנים (כמו שקיימו האבות את התורה עד שלא ניתנה) – מדוע לא הצטרפו אליו גם בניו, ככתוב "דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו גו'"?
ג) אחרי שרש"י כבר כותב "ברכת כהנים" – מדוע צריך לפרט "יברכך, יאר, ישא", וכי לא ידענו ברכת כהנים מהי?
מבאר הרבי, שהקושיות מתורצות אחת בחברתה:
כי על כרחך יש לומר, שלדעת רש"י, אהרן כלל לא התכוון לברכם ב"ברכת כהנים"כמצווה, אלא ברכה שלו, שבחר בנוסח של ברכת כהנים**, מפני שהתאימה מאוד לארוע זה.
שהרי, המטרה העיקרית של עבודת ימי המילואים היתה לכפר לבני ישראל על עוון העגלולהשראת השכינה במשכן, ולכן עתה בסיום עבודת היום השמיני בחר בנוסח המבטא את משאלת לבבם:
יברכך – כהקדמה לברכה הדגיש אהרן שאין הברכה באה ממנו (שכן הוא עצמו זקוק לכפרה על חטא העגל וכיצד יוכל לברך אותם בכפרה) אלא היא בקשה שהקב"ה יברך אותם.
יאר – ברכה שהקב"ה יאיר פניו וישרה שכינתו בישראל, וכפי שרש"י מפרש בפ' נשא (ו, כה) "יראה לך פנים שוחקות".
ישא – ברכה שהקב"ה ישא עוונם של ישראל ויכפר להם על מעשה העגל, וכפירש"י בפ' נשא "יכבוש כעסו".
שבת שלום!
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כב, שמיני שיחה א (עמ' 39 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 43 ואילך). הרעיון לעיבוד בסיוע "דבר מלכות" השבועי עמ' סז. העיבוד בסיוע "ביאורי החומש" ויקרא (היכל מנחם תשס"ט) עמ' קיז-ח.
______________
*) הרמב"ן כאן מפרש, שאמנם מצוות ברכת כהנים נאמרה כאן, והיא רק נכתבה מאוחר יותר (בסמיכות לפרשת "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן" שהיה ביום השמיני) ואין מוקדם ומאוחר בתורה.
אבל דוחק לפרש כן ברש"י, כי:
א) הו"ל לרש"י לכתוב כאן במפורש ש"אין סדר מוקדם ומאוחר בתורה", כדרכו בשאר מקומות (בראשית ו, ג. וישלח לה, כט. צו ח, ב. ועוד).
ב) אדרבה, מזה שרש"י כותב בפ' נשא (ה, ב) "שמונה פרשיות נאמרו בו ביום (שהוקם המשכן)", ופרשת ברכת כהנים אינה נמנית ביניהם (ראה רשימת הפרשיות בגיטין ס, א) – מוכח שלשיטת רש"י פרשה זולא נאמרה ביום השמיני למילואים.
**) וצ"ל שהנוסח היה מוכר לאהרן, שהרי כבר מצינו שקיימו האבות את כל התורה עד שלא ניתנה (רש"י תולדות כו, ה).
