פרשת שמיני

דבר החסידות – פרשת שמיני

ב"ה

דבר החסידות – פרשת שמיני

לעילוי נשמת הרב משה בן לב ז"ל קרביצקי הי"ד

משלוחי הרבי בעיר האבות באר שבע

שנהרג על קידוש השם, י"ט אדר שני ה'תשפ"ב. ת.נ.צ.ב.ה.

 

גלגולה של עברה...

 

מכיוון שחודש אדר טרם הסתיים, נפתח במילתא דבדיחותא:

פעם באו משכילים לגאון המלבי"ם ושאלו אותו:

מה אתם מרוויחים בכך שאתם עושים 'תשליך' וזורקים את העברות לנהר, הרי הדגים אוכלים את העברות, ואז אתם אוכלים את הדגים בשבת ומקבלים את העברות בחזרה!

-         השיב להם המלבי"ם: אבל אחרי שאנו אוכלים את הדגים בסוף הם מגיעים דרך מערכת הביוב לאשפה, ואז החזירים אוכלים אותם, ואח"כ אתם אוכלים את החזירים – נמצא שבסוף התהליך העברות דווקא מגיעות אליכם...

(ע"פ "חד וחלק")

 

~~~

איך יתכנו חיות טמאות לעת"ל?

בפרשתנו (פרק יא) פורטו כל בעלי החיים המותרים ואסורים באכילה: "זאת החיה אשר תאכלו . . אך את זה לא תאכלו . . טמאים הם לכם".

והנה מבואר בספר התניא (סוף פ"ו ופ"ז) שיש שני סוגים של 'קליפות' וסטרא אחרא:

א)    שלוש קליפות הטמאות לגמרי (שמרומזים ביחזקאל א, ד: "רוח סערה באה מן הצפון ענן גדול ואש מתלקחת")  שמהם נמשכים כל בעלי החיים הטמאים ואסורים באכילה, וכן מאכלות אסורות מהצומח כמו ערלה, וכן אומות העולם ועוד

– וקליפות אלה אי אפשר להעלות לקדושה, ולכן הם אסורים [=קשורים] בידי החיצונים, עד כי יבוא יומם ויבולע המוות לנצח כמו שכתוב ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ.

ב)    קליפת נוגה (שמרומזת ביחזקאל שם: "ונגה לו סביב") – שממנה נמשכים כל בעלי החיים והצמחים המותרים באכילה ועוד

– וקליפה זו אפשר להעלות לקדושה, כשאוכלים אותם לשם שמים או בשבת ויו"ט, ולכן הם מותרים [=לא קשורים בידי החיצונים].

והקשה החסיד הרב יעקב קידאנר (בביאוריו על התניא):

על פי מה שנאמר כאן בתניא, יוצא שלעתיד לבוא לא תהיה יותר מציאות של בעלי חיים לא כשרים, כי אז יתקיים "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ". ולכאורה, הרי מפורש בכתוב (ישעי' יא, ו) "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ וגו'" – שכן יהיו בע"ח טמאים, וכן נאמר "ונהרו אליו כל הגוים", ואיך יתכן הדבר, הלוא כל אלה מתקיימים משלוש קליפות הטמאות*?

ומיישב הרבי:

שלשת הקליפות הטמאות אינן מקיימים או מחיים שום דבר, וחס ושלום לומר כן (כי "ואתה מחיה את כולם" כתיב). אלא: בע"ח הטמאים מתקיימים מניצוצי הקדושה שיש בהם, אלא שהקליפות מכסים ומסתירים עליהם עד שניצוצות אלו נחשכו כל כך, על דרך "חתיכה עצמה נעשית נבלה" [=הגדרה הלכתית (במקור לגבי בשר בחלב, חולין ק, א): שאם חתיכת בשר התבשלה בחלב, ונפלה אח"כ לקדרה של בשר – צריך שישים לבטל את החתיכה ולא מספיק שישים נגד החלב שנבלע בחתיכה, כי כל החתיכה נעשתה "נבלה"].

כלומר, בזמן הזה הקליפות שמכסות על החיה הן כל כך עבות, וניצוצות הקדושה שבתוכה הן כל כך נסתרות ו'חשוכות' – עד שכל החיה הופכת לחיה טמאה (כמו חתיכה נעשית נבלה).

אבל לעתיד לבוא שישברו הקליפות ויעברו מן העולם – יישארו רק ניצוצות הקדושה וממילא תחיה החיה רק מהקדושה וכבר לא תהיה טמאה (ולכן לא יהיו אז חיות טמאות, כי כל החיות תיעשנה טהורות).

אבל מקשה הרבי:

הרי אמרו רז"ל** "למה נקרא שמו חזיר? שעתיד הקב"ה להחזירו לנו" (ראה אוה"ח פרשתנו יא, ז: "אבל לעתיד לבוא יעלה גרה ויחזור להיות מותר"), משמע שרק החזיר יהיה טהור ולא שאר בעלי החיים הטמאים!?

ומיישב:

מבואר בכמה מקומות (ראה אגה"ק סכ"ו ועייג"כ פסחים סח, א) שיהיו שני זמנים לעתיד לבוא: תקופה ראשונה – כשעדיין יהיה אסור וטמא וכו'. תקופה שניה – כשרוח הטומאה אעביר מן הארץ. ולכן: בתקופה הראשונה רק החזיר יטהר, אבל בתקופה השניה תבטל כל ה"מרכבה טמאה" דגמל וכו'.

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: אגרות קודש כ"ק אדמו"ר ח"ג עמ' קנב. נד' ג"כ ב"שערי גאולה" (היכל מנחם, תשנ"ב) ח"ב סוף סי' לו (עמ' רג). ועיי"ש בכל הנ"ל בעיון יותר.

 

______________

*)  והרבי מעיר: "ואיני מבין מפני מה אינו מקשה מגר בזמן הזה, או מדבר איסור שאכלו לפיקוח נפש שנעשו היתר גמור או מזדונות נעשו כזכיות, וכיו"ב".

 

**)  המקורות למארז"ל זה נסמנו בהערת הרבי בהמשך "מים רבים תרל"ו" (לאדמו"ר מהר"ש) ע' פז.

 

--

 

 

צעירי חב"ד – סניף מרום כנען

בהנהלת הרב חיים ודבורה זילבר

 

שיעורים לנשים  |  מדרשיית נוער   מועדון לילדים  |  שיעור לעולים  |  ביקורי בית  |  מסיבות בחגים  |  דוכן תפילין ונרות שבת  |  התוועדויות  |  סדנאות מגוונות  |  תהילים לבנות   בדיקת תפילין ומזוזות  |  מכתבי יום הולדת   קייטנת גן ישראל   שיעור רמב"ם  |  הפצת חומר לשבת וחגים  |  מסיבות ראש חודש  |  ועוד

 

כתובת: רחביאליק 199/3, הר כנען, צפת

כתובת המקלט: רח' זמיר פינת אלכסנדר פצ'רסקי (ע"י המתקנים) איביקור, צפת.

טלפון: 0506-737410

מייל: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

תוכלו לראות תמונות מהפעילות בסניף ע"י הקשה בגוגל 'צעירי חב"ד מרום כנען'.

פרשת שמיני - מטרת הטהרה – ומהי "שבת פרה"?

פרשת שמיני -  מטרת הטהרהומהי "שבת פרה"?

מאת: אהובה קליין.

פרשה זו מדברת על היום השמיני למילואים - הוא ר"ח ניסן שבו הוקם המשכן- כדברי רש"י.

מתברר, כי עד הקמת המשכן לא היו בני ישראל  מורגלים להיזהר מהטומאה, אך מהקמת המשכן הטומאה מהווה סכנת נפשות ממש,  כפי שהכתוב מציין: "וְהִזַּרְתֶּם אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִטֻּמְאָתָם; וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם, בְּטַמְּאָם אֶת-מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם". [ויקרא  ט"ו, ל"א]

הקב"ה לימד את משה ואהרון יחדיו את דיני הטומאה  על מנת שיעמדו שניהם בדייקנות על חומרת הטומאה ויעבירו הלאה לעם - כדי שיהיו זהירים  בדבר.

אשר לזמן שה' העביר זאת למשה ואהרון, יתכן שעוד לפני הקמת המשכן- או שהדברים נאמרו למשה ואהרון באוהל מועד הארעי - שהקים משה לאחר מעשה העגל במרחק מסוים מן המחנה, ושם דיבר ה' אל משה פנים אל פנים-  כפי שהכתוב מתאר:

"וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת-הָאֹהֶל וְנָטָה-לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, הַרְחֵק מִן-הַמַּחֲנֶה, וְקָרָא לוֹ, אֹהֶל מוֹעֵד; וְהָיָה, כָּל-מְבַקֵּשׁ ה', יֵצֵא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.  וְהָיָה, כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל-הָאֹהֶל, יָקוּמוּ כָּל-הָעָם, וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ; וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה, עַד-בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה.  וְהָיָה, כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה, יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן, וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל; וְדִבֶּר, עִם-מֹשֶׁה.  וְרָאָה כָל-הָעָם אֶת-עַמּוּד הֶעָנָן, עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל; וְקָם כָּל-הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ, אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ.  וְדִבֶּר ה' אֶל-מֹשֶׁה פָּנִים אֶל-פָּנִים, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ; וְשָׁב, אֶל-הַמַּחֲנֶה, וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן נַעַר, לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל" [ויקרא ל"ג, ז- י"א]

באופן זה ,  היו יכולים משה ואהרון ללמד את העם דיני טומאה בעוד מועד - על מנת שלא יסתכנו בטומאת המקדש וקודשיו בתום הקמת המקדש. ובכך תישמר הקדושה במשכן -  היות ובני ישראל הצטוו להקפיד על טהרתם בהיכנסם לתוך המשכן  וכך נזהרו ביראת המקדש ובמיוחד כלפי ה' ששיכן את שמו במקום זה.

התורה  מתארת  מצבים  שונים של טומאה  כשהתכלית לשמור על הטהרה!   דוגמת המעיין: "אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה-מַיִם, יִהְיֶה טָהוֹר" [להלן י"א, ל"ו]

 

בסוף הפרשה נאמר: "אַל- תְּשַׁקְּצוּ, אֶת- נַפְשֹׁתֵיכֶם, בְּכָל-הַשֶּׁרֶץ, הַשֹּׁרֵץ; וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם, וְנִטְמֵתֶם בָּם.  כִּי אֲנִי ה', אֱלֹקיכֶם, וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי; וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת- נַפְשֹׁתֵיכֶם, בְּכָל-הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ.  כִּי אֲנִי ה', הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לִהְיֹת לָכֶם, לֵאלֹקִים; וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" [ויקרא, מ"ג- מ"ו] 

 

השאלות הן:

א] אימתי מים מסוגלים לטהר את הטמא?

ב] מה התכלית של  הטהרה?

ג] מהי "שבת פרה"

תשובות.

כוחם של מים לטהר  את הטמא.

נאמר: "אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְווֵה - מַיִם, יִהְיֶה טָהוֹר" ,

רש"י מסביר: מים שמחוברים לקרקע - אין הם מקבלים טומאה ועוד לומדים מזה- כי הטובל במים אלה - הוא טהור. אבל אם הוא טובל  – ובאותו זמן  נוגע  בנבלה – של שרץ - הוא נטמא!

שלא נאמר : קל וחומר: אם המים האלה  מטהרים את הטמאים  מטומאתם- קל וחומר שיצילו את הטהור מלהיטמא - לכן נאמר בהמשך הפסוק:

"וְנֹגֵעַ בְּנִבְלָתָם, יִטְמָא".

דעת מקרא מסביר: מדובר במעיין - מקור של מים הנובעים מן האדמה כפי  שנאמר: "מַעְיַן גַּנִּים, בְּאֵר מַיִם חַיִּים.." [שיר השירים ד', ט"ו]

שם מדובר במעיין המוקף גנים – או מעיין - שמימיו משקים גנים והם מים חיים הנובעים בכוח עצמם - ללא שאיבת אדם.

בכל אופן, אין הכוונה למקווה טהרה- אלא הכוונה גם לגומה בקרקע שמוכנסים בהם מים - כפי שכתוב:

" וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה-יָדְךָ עַל-מֵימֵי מִצְרַיִם ...וְעַל כָּל-מִקְוֵוה מֵימֵיהֶם" [שמות. ז, י"ט] מים שמחוברים לקרקע לא מקבלים טומאה.

 אונקלוס מתרגם: "מים חיים" שבתורה- מי מבוע.

רש"ר– [הרב שמשון רפאל הירש] מסביר:" מים אינם פועלים טהרה, אלא אם כן דומים הם: ל"מעין בור" הווי אומר: נאספים במקום עמוק שהוא חלק מן הקרקע ולא בכלי- כגון: גיגית, אמבטיה. המים גם אינם מטהרים אם שאובים והייתה בהם: "תפיסת ידי אדם" לפני שהגיעו למקום זה בקרקע"

מטרת הטהרה.

נאמר: "אַל-תְּשַׁקְּצוּ, אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם, בְּכָל-הַשֶּׁרֶץ, הַשֹּׁרֵץ; וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם, וְנִטְמֵתֶם בָּם."

חז"ל אומרים: [מסכת יומא ל"ט] "תנא דבי ישמעאל, אל תקרי: "ונטמאתם" אלא "ונטמטם"- כי העבירה-  מטמטמת את לב האדם.

כמו כן מובא בחז"ל [חולין ה']: "אין הקב"ה מביא תקלה לבהמתן של צדיקים, וכל שכן לצדיקים עצמן "

נאמר [תוס' [ד"ה "צדיקים"] שדווקא בדברי אכילה, אין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים - כי זה גנאי לצדיק שהוא אוכל דבר איסור.

ומה שנאמר: שאין ה' מביא תקלה לצדיקים - הוא רק כאשר מדובר במאכל איסור- אך כאשר המאכל עצמו - מאכל היתר והוא נאכל רק  בזמן איסור -בזה לא חל הכלל: 'אין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים"

מעשה שקרה: אחד מהאמוראים טעה בעיבור השנה ואכל בטעות ביום הכיפורים [מסכת ראש השנה כ"א]

מעשה נוסף: אחד מאמוראים טעה ואכל במוצאי שבת לפני ההבדלה [מסכת פסחים ק"ו]

בשני המקרים -  היה מאכל של היתר, אלא שנאכל בזמן אסור לאכילה. במצב זה לא נאמר שאין ה' מביא תקלה לצדיקים , אלא רק בזמן שהמאכל עצמו אסור!

נשאלת השאלה, הרי בשני המצבים הצדיק עבר עבירה והדבר גנאי לצדיק? ומדוע השגחת ה' עליו  משתנה?

התשובה לכך: כאשר הצדיק חטא ואכל אוכל טמא - יש בכך טמטום הלב- וזה גנאי לצדיק שהוא יכול להגיע לטמטום הלב , מה שאין כן במקרה שאכל מאכל כשר, אלא בזמן אסור.[על פי הספר "אור שלום"/ הרב שלום ברגר]

רבי ישראל מראדין – בעל "חפץ חיים" מסביר: כי התורה פונה באזהרה גדולה לבני ישראל: אל תנסו לטמא עצמכם באכילת נבלות וטרפות ושאר מאכלות אסורים ! כי בדרך כלל אדם נמנע לאכול אותם כל עוד לא נכשל בהם בחיים, מנגד אם אדם טועם דבר  איסור –פעם פעמיים - בסופו של דבר הוא מתרגל לזה והאיסור נעשה לו היתר וכתוצאה מכך- הוא שוקע בים הטומאה ומתקיים בו: "וְנִטְמֵתֶם בָּם."

משל לבעל חנות של בשמים - שירד מנכסיו ונאלץ לפתוח חנות של עורות - המפיצים ריח לא נעים.

בתחילה - הוא לקח זאת ממש קשה, בעבור הריח הרע של העורות - אך ככל שחלפו הימים - הוא התרגל לכך. עד שהדבר כלל לא הטריד  אותו.

הנמשל: בדומה למצב זה - קורה למי שאינו נזהר כראוי במאכלות אסורים, אפילו בשעת הדחק ליבו ונפשו מיטמטמים והולכים עד שאינו חש כלל בריח הרע של הנבלות והטרפות  הנכנסים לתוך  פיו....

חז"ל אומרים [מסכת אבות]: "עבירה גוררת עבירה" יש לכוון את דבריהם לדברי דוד המלך [תהלים קכ"א]  "ה' שֹׁמְרֶךָ; ה' צִלְּךָ, עַל-יַד יְמִינֶךָ".

ההסבר: הקב"ה מתלווה אל האדם כמו צל - מתראה לו ומשקף את התנהגותו- אם האדם הולך בדרך ישרה ומחובר  לתורה הקדושה - כך ה' מסייע לו ללכת בדרך הטובה, אך חלילה במצב שאדם סוטה  מהדרך - ה' גומל לו  כפי מעשיו. [על פי תורה תמימה]

"שבת פרה"

משמעות "שבת פרה" -בשבת זו קוראים בשני ספרי תורה בבתי הכנסיות:

 א] פרשת השבוע "שמיני"

 ב] פרשת "חוקת" [במדבר י"ט, א- כ"ב).

המתחילה  בפסוקים:

"וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר.  זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר- צִוָּה ה' לֵאמֹר:  דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ, עֹל.  וּנְתַתֶּם אֹתָהּ, אֶל-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן; וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו".[במדבר  י"ט, א-ג]

ה"נתיבות שלום" מבאר: יש אומרים: כי חובת קריאתה בתורה - היא מדאורייתא  ויש רמז בפסוק " וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר.  זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לֵאמֹר": 

פעמיים נאמר: לֵאמֹר. הסיבה לכפילות המילה: שגם בזמן שאין אפשרות  לקיים את המצווה הזו בפועל - יש לקיימה באמצעות קריאה בתורה.                         עוד  יש לשים לב למילה בעלת המשמעות החשובה: "חֻקַּת [הַתּוֹרָה]"               חוקת הפרה היא דומה ומזכירה לנו את " חוקת  הפסח" לכן המשמעות: שהיא חוקה לכל התורה .

מדוע פרה אדומה מתייחסת למשה?

תשובה: לפי שהיא מכפרת על  מעשה העגל. המטרה כאן לטהר מן הטומאה: הכהן צריך לקחת עץ ארז ואזוב ושני תולעת  -  ארז הוא הגבוה מכל העצים ואזוב נמוך מכולם - זה מסמל: הגבוה שהתגאה וחטא - כעת ישפיל עצמו כאזוב ותולעת - וכתוצאה מכך- יכופר  לו.

לסיכום, לאור האמור לעיל: התורה  מצווה  עלינו להיות  עם קדוש וטהור ולהתרחק מהטומאה הגורמת נזקים ופגמים בנפש היהודי ועלינו – כעם הנבחר שקיבל את התורה בהר סיני –כאיש אחד בלב אחד- להתחבר לבורא עולם :

כִּי אֲנִי ה', הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לִהְיֹות לָכֶם, לֵאלֹהִים; וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי"                                                                        

 

מִטֻּמְאָה לְטָהֳרָה

מִטֻּמְאָה לְטָהֳרָה

מֵאֵת: אֲהוּבָה קְלַייְן ©

הַשְּׁמוּעָה עָבְרָה מִפֵּה לָאֹזֶן

נוֹדְדֵי מִדְבַּר בַּעֲלֵי חֹסֶן

נָדְדוּ  יָמִים רַבִּים

תָּרוּ אַחַר  אוֹצָרוֹת אֲבוּדִים.

 

דִּמְיוֹנָם הִרְקִיעַ שְׁחָקִים

כְּהֶרֶף עַיִן מִתְעַשְּׂרִים

לְפֶתַע , רוּחַ עַזָּה נָשְׁבָה

רִגְבֵי עָפָר  בִּפְנֵיהֶם פִּזְּרָה.

 

רְאִיָּתָם טִשְׁטְשָׁה

כַּוָּונָתָם בִּלְבְּלָה

חָשׁוּ עֲיֵיפוּת כְּבֵדָה

יָשְׁבוּ עַל הַמְּדוֹכָה.

 

עַל סֶלַע מְאֻבָּק מִתְדַּייְּנִים

ֶבְּנִבְלַת שֶׁרָצִים נוֹגְעִים

מִשֶּׁטֻּומְאָתָם לָהֶם נִתְגַּלְּתָה

עַתָּה , בַּקְּדֻשָּׁה נַפְשָׁם חֲפֵצָה.

 

חֲלוֹמָם  נִשְׁכַּח בִּמְהֵרָה

חִפְּשׂוּ אַחַר מְקוֹר טָהֳרָה 

לְהַפְתָּעָתָם נֵס גָּלוּי - מַיִם חַיִּים,

טוֹבְלִים גּוּפָם, טֻומְאָתָם מְסִירִים.

הֶעָרָה: הַשִּׁיר בְּהַשְׁרָאַת פָּרָשַׁת "שְׁמִינִי"- [חֻמָּשׁ וַיִּקְרָא]. 

דרשה על פרשת שמיני

בס"ד

דרשה על פרשת שמיני

חיבר חי שקדאי     

לפי  הגות הרב מניטו ז"ל

 

 

מטרת ששת הימים הראשונים הייתה לבנות את הטבע והעולמים,

 בשביל האדם שיפעַל בהם במשך כל היום השביעי,

שיסתיים בבִיאַת ימי המשיח, בערב היום השמיני, כפי שהודיע לנוּ אליהוּ הנביא.

עלינו לעשות שהעולם יהיה בַית טוב לאדם

כי הוא שוּתף לה' יתקדש, ועלינו לבנוֹת בו בַית משוּתף, בֵית המקדש:

בספר התורה, המשכן מפוּרַט ומפוּרַש כדי שליום השמיני[1] נהיה כוּלנוּ מוּכנים למפגש.

עִידן בניין המשכן, ביום ראשון של חודש ניסן, העם מוּכן לבנוֹת ולַחנוֹך את המשכן.

בשבעת ימי המילוּאים, משפחת אהרון הכוהנים, בהדרכת משה וא'לוקים,

התקדשוּ ולמדוּ את תפקידם בעִידן חדש בתולדות האדם: יחס חדש בין ה' והעַם.

"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי"[2] בו טקס חנוּכת הבִניין, בֵית מועד לקשרים ישירים

בין הבורא והעולמים. עד כה התגלה הא'לוקים לאבוֹת וגם לנביאים,

לפִי דרגת זכוּת מוּסרי  של האנשים.

ובכן מעכשיו במִשכָן שכינת-בורא-העולם תשכוֹן עִם בני אדם:

ישראל יהיה בתפקיד,  באופן מתמיד.

שמחת בניין המשכן

כשמחת בריאת העולם

בתלמוּד נאם החכם:[3] "לפני ה' שִׂמחה הייתה ביום חנוּכת המשכן

כְבְיום שבוֹ הוא ברא את העולם וצבאם."

אמר א'לוקים במעשה הבריאה: "ויהי ערב ויהי בקר, יום אחד"[4], יום שני, יום שלישי

עד יום שבת, יום השביעי, אז סיימתי את הכול בעולמי,

והנה אחר דוֹרוֹת, "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי" קם בניין בֵית המוֹעד, בין אדם ובֵינִי

שכינתי זוהרת באור הידיעה: שיש וודאוּת לנוֹכחוּת ה' בעולם,

שאינוֹ קיים כתוצרת סתם, אלא מיוּסד ברצוֹן קיים,

אף אם בוֹראוֹ דוֹמה לפעמים כנעלם.

וכן וַדאוּת השכינה תלוּיה במדרגת המוּסר של האדם.

ה' רחוֹק לאדם ואף נגיש, על פי קיבוֹלת האדם להרגיש את קִרבַת ה' המַקדיש,

הוא אינסוֹף אך ליד כל איש.

 


 

השכינה בארץ וברקיע

מתאר המדרש[5] תנוּעוֹת השכינה: בימי הבריאה,

שכינת האדוֹן במְלוֹא העולם גלוּיה הייתה,

והשכינה, מהעולם התחתון, התרחקה לרקיע הראשון, בגלל החטא של האדם הראשון,

ואחר כך לרקיע השני, השלישי, הרביעי עד השביעי, בחטאי הדורות

 של הקיני, הבבלי, הכנעני, הסדומי והמצרי.

 

אך הוֹדוֹת לזכות דוֹרוֹת הצדיקים : אברהם, יצחק, יעקב: הסבים,

לוי, קהת, עמרם ומשה: דורות הבנים,

השכינה חזרה מהרקיע, ב7 שלבים, עד שנִגאלו העברים מִמצריָם.

"וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי"[6] כדי לתת לעם את התורה.

אז את המשכן משה בָנָה, והשיב את השכינה למקומה,

כְפִי שְשָׁרְתָה בימי הבריאה:

לכן כתוּב "צַדִּיקִים יִירְשׁוּ אָרֶץ וְיִשְׁכְּנוּ לָעַד עָלֶיהָ"[7] עִם השכינה.

 

השכינה באבלות הגלות

השכינה הייתה סימן ממש להתגלוּת ולגאוּלה.

 יש דעה שמאז חורבן בית המקדש, יחד עִם ישראל היא גָלתָה

וליִוותָה אותנוּ בגוֹלה, וכִביַכוֹל אֵת סבלוֹתינוּ וייסוּרינוּ שם[8] חַוותָה.

אבל יש גם דעה שגלוּתֵנוּ היא ביטוּי אַבַלֵנוּ על הסתלקוּת השכינה מרצנוּ,

וגם יש גלוּת ה' שהיא אַבַלוֹ על התרחקוּתוֹ מֵעִם עַמוֹ.

התלמוּד  בסנהדרין מבשׂר: "האַבֵל בגלוּת לא יכוֹל  עוֹד לִסבוֹל את אבֵלוֹ!

דַיוֹ לאָבֵל שיעמוֹד באַבֵלוֹ "[9],

לפי חכמינו יש שתי דרישוֹת לגאוּלה ולסיוּם הגלוּת:

גם רצון האדם לסוֹף אבֵלוֹ , ולחזרת השכינה של בוֹראוֹ,

וגם רצון ה' לחזור להיות בבֵית המוֹעד

בקרב הבריוֹת שעלוּ מספיק לדרגת מוּסר התוֹרה.

לכן נאזוֹר תקווה וביטחוֹן בגאוּלת ישראל בהמוֹן !

 

 

 

[1] ויקרא ט,א: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי..." ויקרא ח,י: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּשְׁכָּן."  

מלכים א ח,סו: "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי [שלמה] שִׁלַּח אֶת הָעָם וַיְבָרְכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ.. וַיֵּלְכ֣וּ לְאָהֳלֵיהֶ֗ם שְׂמֵחִים֙ וְט֣וֹבֵי לֵ֔ב .."  מלכים א ט,א: "וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה, לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה'..."

[2] ויקרא ט,א

[3] תלמוד בבלי, מסכת מגילה י/ב

[4] בראשית א

[5] מדרש בראשית רבה יט,ז

[6] שמות יט,כ

[7] תהלים לז,כט

[8] מכילתא בא, מסכתא דפסחא יד,ה

[9] תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין צז/ב

דבר החסידות – פרשת שמיני

ב"ה

דבר החסידות – פרשת שמיני

 

הניצחון האמיתי

 

פעם הגיע לרבי אחד המנהיגים של הפדרצייה היהודית של צפון אמריקה, והציע שהמשפחות היהודיות יציבו כסא ריק ליד שולחן ליל הסדר, לזכר קדושי השואה הי"ד הנעדרים מאתנו.

השיב לו הרבי:

-         הרעיון שלך מעניין, אבל אני הייתי מציע, שבמקום להשאיר את הכסא ריק, נזמין יהודי שלא חוגג עדיין את ליל הסדר ונושיב גם אותו ליד שולחן ליל הסדר. זו תהיה מורשת חיה אמיתית ונצחון לעם היהודי.

 (ע"פ הספר "לאן הלכת? – התמודדות עם שכול" פרק 16)

 

~~~

למה "הולך על גחון"?

לקראת סיום פרשתנו (יא, מב) נאמר "כל הולך על גחון . . לא תאכלום כי שקץ הם".

מפרש רש"י: "הולך על גחון – זה נחש ולשון גחון: שחייה, שהולך שח ונופל על מעיו".

מניין לו לרש"י שמדובר כאן בנחש?

התירוץ פשוט, כי הפעם היחידה בתורה שמוזכר לשון "גחון" בבעלי חיים הוא בנחש – "על גחונך תלך" (בראשית ב, יג).

אבל אם כן קשה לאידך גיסא: מדוע לא מפרש רש"י "הולך על גחון" בפשטות – שהוא הולך על הבטן (כפי שמתרגם אונקלוס "מעוהי"), ובמקום זה נדחק לפרש שגחון הוא מלשון שחייה [=התכופפות] "שהולך שח ונופל על מעיו" כלומר, שהנחש הולך עם הראש כפוף ואח"כ נופל על מעיו?

ויש לבאר טעמו של רש"י בדרך הפשט ועל דרך החסידות:

 

בדרך הפשט:

לא נמצא עוד מקום במקרא ש"גחון" פירושו מעיים, אבל גחון מלשון שחייה יש לו חבר במיכה (ד, י) "חוּלִי וָגֹחִי בַּת צִיּוֹן כַּיּוֹלֵדָה" שרש"י מפרש: "וגוחי – כרעי ושחי [ומביא דוגמא:] על גחונך, וכן בלשון משנה* כותל הגוחה לרשות הרבים" וגם בלשון ארמי מצינו "גחין ותלחוש" (ב"מ נט, א. ועד"ז בכ"מ).

 

ועל דרך החסידות:

ידועים דברי חז"ל (שבת קה, ב) "כך אומנתו של יצר הרע – היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה".

וזה מה שהתורה מספרת לנו כאן:

הנחש, שזהו יצר הרע (זהר ח"א לה, ב), לא מגיע ליהודי ואומר לו שיהיה "הולך על מעיו" – שיהיה כל כולו שקוע בארץ ובחומריותה, אלא הוא מתחיל עם "הולך שח" – שהראש שלו יתכופף, ולא יתבונן במי שאמר והיה העולם.

אבל אח"כ: "ונופל על מעיו" – ההתכופפות הקלה מביאה לכך שבסופו של דבר הוא מגיע לידי נפילה גמורה.

והעצה לזה היא "שאו מרום עיניכם" – שיעסוק בעניינים של מרום – תורה בכלל, ובמיוחד בפנימיות התורה (בחינת 'שמים' שבתורה), שזה מונע את המצב של "הולך שח".

 

שבת שלום וחודש טוב!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק יז, שמיני שיחה ד (עמ' 117 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 125 ואילך). הרעיון לעיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" ויקרא עמ' קנג-ד. וראה בהמשך השיחה ביאור מארז"ל (קידושין ל, א) "וי"ו דגחון חציין של אותיות". ועוד חזון למועד.

 

______________

*)  לא נמצא במשנה שלפנינו, אבל נמצא בתוספתא מו"ק פ"א ה"ד. וראה לקו"ש (ח"י ע' 115. חט"ו ע' 348 הע' 6) שבפירושו על התורה קורא רש"י גם לתוספתא "לשון משנה".

 

--

 

 

צעירי חב"ד – סניף מרום כנען

בהנהלת הרב חיים ודבורה זילבר

 

שיעורים לנשים  |  מדרשיית נוער   מועדון לילדים  |  שיעור לעולים  |  ביקורי בית  |  מסיבות בחגים  |  דוכן תפילין ונרות שבת  |  התוועדויות  |  סדנאות מגוונות  |  תהילים לבנות   בדיקת תפילין ומזוזות  |  מכתבי יום הולדת   קייטנת גן ישראל   שיעור רמב"ם  |  הפצת חומר לשבת וחגים  |  מסיבות ראש חודש  |  ועוד

 

כתובת: רחביאליק 199/3, הר כנען, צפת

כתובת המקלט: רח' זמיר פינת אלכסנדר פצ'רסקי (ע"י המתקנים) איביקור, צפת.

טלפון: 0506-737410

מייל: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

תוכלו לראות תמונות מהפעילות בסניף ע"י הקשה בגוגל 'צעירי חב"ד מרום כנען'.

פרשת שמיני ייעודו של עם ישראל - מהו?

פרשת שמיני ייעודו של עם ישראל - מהו?

מאת אהובה קליין.

התורה מצווה אותנו להתרחק מהטומאה ולהקפיד על  הטהרה: כפי שמתאר: הכתוב :

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, לֵאמֹר אֲלֵהֶם.  דַּבְּרוּ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר:  זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ, מִכָּל-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ.  כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה, וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת, מַעֲלַת גֵּרָה, בַּבְּהֵמָה--אֹתָהּ, תֹּאכֵלוּ.  אַךְ אֶת-זֶה, לֹא תֹאכְלוּ, מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה, וּמִמַּפְרִסֵי הַפַּרְסָה:  אֶת-הַגָּמָל כִּי-מַעֲלֵה גֵרָה הוּא, וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס--טָמֵא הוּא, לָכֶם.  וְאֶת-הַשָּׁפָן, כִּי-מַעֲלֵה גֵרָה הוּא, וּפַרְסָה, לֹא יַפְרִיס; טָמֵא הוּא, לָכֶם. וְאֶת-הָאַרְנֶבֶת, כִּי-מַעֲלַת גֵּרָה הִוא, וּפַרְסָה, לֹא הִפְרִיסָה; טְמֵאָה הִוא, לָכֶם.  וְאֶת-הַחֲזִיר כִּי-מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא, וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה, וְהוּא, גֵּרָה לֹא-יִגָּר; טָמֵא הוּא, לָכֶם.  מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ, וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ; טְמֵאִים הֵם, לָכֶם".  [ויקרא י"א, א- ט]

כמו כן נאמר: "וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא, בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל-הָאָרֶץ:  הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר, וְהַצָּב לְמִינֵהוּ.  וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ, וְהַלְּטָאָה; וְהַחֹמֶט, וְהַתִּנְשָׁמֶת.  אֵלֶּה הַטְּמֵאִים לָכֶם, בְּכָל-הַשָּׁרֶץ; כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהֶם בְּמֹתָם, יִטְמָא עַד-הָעָרֶב.  וְכֹל אֲשֶׁר- יִפֹּל- עָלָיו מֵהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא, מִכָּל-כְּלִי-עֵץ אוֹ בֶגֶד אוֹ-עוֹר אוֹ שָׂק, כָּל-כְּלִי, אֲשֶׁר-יֵעָשֶׂה מְלָאכָה בָּהֶם; בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד-הָעֶרֶב, וְטָהֵר.  וְכָל-כְּלִי-חֶרֶשׂ--אֲשֶׁר-יִפֹּל מֵהֶם, אֶל-תּוֹכוֹ:  כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא, וְאֹתוֹ תִשְׁבֹּרוּ".  [ויקרא, י"א  כ"ט- ל"ג]

השאלות הן:

א] מה הטעם באיסור מאכלות אסורות?

ב]  מה הדין המיוחד לגבי כלי חרס?

תשובות.

הטעם באיסור מאכלות אסורות.

המילה "אֲלֵהֶם"- במילה זו ישנו רמז חשוב מאד הבא למעט את כל  האומות והוא כדעת רוב המפרשים: המאכלים הטמאים, למרות  שיש כאלה החושבים שהם   מקור בריא ותורמים לבריאות הגוף- כדאי לדעת- כי מאכלים אלה הם משקצים את הנפש הטהורה ומסלקים את רוח הקדושה והטהורה מן האדם וגורמים לאטימות השכל ונוטעים בו את תכונת האכזריות ,כך גם סוברים "בעל העקדה" ואברבנאל. [מתוך ספר "מטה שמעון"]

רש"י מביא את דברי תנחומא על ההבדל בין  עם ישראל לבין  אומות העולם: "רבי תנחומא בן חנילאי אומר: התיר להם [לעכו"ם] את האיסורים ואת השקצים ואת הרמשים .   משל לרופא שהלך לבקר שני חולים - ראה אחד מהם שהיה בסכנה אמר לב"ב: תנו לו כל מאכל שהוא מבקש, ראה האחד שעתיד לחיות אמר לו: כך וכך  מאכל יאכל, כך וכך לא יאכל, אמרו לרופא: מה זה? לזה אתה אומר: יאכל כל מאכל שהוא מבקש, ולאחר אמרת - לא יאכל?

 אמר להם הרופא: לזה שהוא לחיים אמרתי לו: זה אכול וזה לא תאכל, אבל אותו שהוא למיתה אמרתי להם: כל מה שהוא מבקש, תנו לו שאינו לחיים. וכך הקב"ה התיר לעכו"ם – השקצים והרמשים, אבל ישראל שהם לחיים אמר לו:

"וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" [ויקרא י"א, מ"ד]

נאמר "אַל־תְּשַׁקְּצוּ֙ אֶת־נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם" [שם, מ"ג] - את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו [שם] "ולא תטמאו בהם ונטמאתם בם" למה? שהם לחיים שנאמר: "וְאַתֶּם֙ הַדְּבֵקִ֔ים בַּיהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם חַיִּ֥ים כֻּלְּכֶ֖ם הַיּֽוֹם"׃[דברים ד.ד] כוונת הכתוב- שעם ישראל- מתוקף היותו קדוש יש לו חלק לעולם הבא.

לכן חשוב שיהיו טהורים ויתרחקו מהטומאה- לא כן לגבי - עובדי כוכבים שאינם זוכים לעולם הבא!

"קדושת הלוי" מבאר: באופן מעניין את הטעם  להתרחק מאכילת חיות ובהמות  טמאות: נאמר: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, לֵאמֹר אֲלֵהֶם...." [ויקרא י"א, א]

חז"ל אמרו על  דברי הפסוק: "וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ, אֶל-בַּת-פַּרְעֹה, הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִישָּׁה מֵינֶקֶת, מִן הָעִבְרִיֹּת; וְתֵינִק לָךְ, אֶת-הַיָּלֶד"? [שמות ב- ו]

"מלמד שהחזירתו על מצריות הרבה לינוק ולא ינק, לפי שהיה עתיד לדבר עם השכינה"

כלומר - משה הקטן סירב לינוק מהנשים המצריות, לכן הציעה מרים לבת פרעה - להביא את משה אל אישה מינקת עברייה.

לפיכך, אסור לעם ישראל לאכול בשר בהמות וחיות טמאות- כי בעתיד השכינה תדבר עם כל אדם מתוך עם ישראל. כפי שאומר זאת יואל הנביא:

"וְהָיָה אַחֲרֵי-כֵן, אֶשְׁפּוֹךְ אֶת-רוּחִי עַל-כָּל-בָּשָׂר, וְנִבְּאוּ, בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם; זִקְנֵיכֶם,.." [יואל ג'-א] זו הכוונה במילים: "אמור להם"- עוד יגיע העת כאשר הקב"ה  עצמו יאמר להם - לבני ישראל, לפיכך יש להזהיר את העם שלא יביאו לפיהם משהו טמא.

"נתיבות שלום" מביא דעה של אחד החכמים הטוען: כי ברוב השנים - קוראים את פרשת שמיני בימי ספירת העומר - שבין פסח לחג שבועות - מתן תורה, כי בפרשה זו נאמר עניין  מאכלות האסורות- ובסיומה נאמר "והתקדשתם והייתם קדושים והיות וימי הספירה משמשים הכנה לקראת מתן תורה וההכנה היא: "קדושים תהיו" כמו שנאמר: ואטהר ואתקדש בקדושה של מעלה, שלא רק ימנע מן האסור, אלא אפילו בהיתר –יתקדש. לכן קוראים בימי ספירת העומר- את הפרשיות בנושא: הטומאה והנגעים- מהטעם שימי  הספירה מטהרים יהודי מכל הטומאות והנגעים הרעים.

ה"נתיבות שלום" מביא גם את דעת הרמב"ם: הרמב"ם כלל בספר קדושה הלכות מאכלות אסורות וכן איסורים נוספים שהם בגדר טומאה- שהם נקראים: הלכות קדושה -  הכוונה שבנושאים אלה עלול היהודי ליפול לשאול תחתית כאשר עושה בחירה בבחינת "ופושעים יכשלו בם"

משפט זה לקוח מדברי הושע:

"מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם".[הושע, י"ד, י]

מצד שני, אם האדם עובד על מידותיו ועושה ההיפך מתאוות לבו בדברים שנפשו של אדם מחמדתן הרי – הם אצלו הלכות קדושה, הדבר נהפך אצלו למקור קדושה - מתוך כך יכול להגיע לרמת קדושה.

עוד לפני שעם ישראל קיבלו את התורה - קבע הקב"ה ייעוד לעם ישראל לחיות  כעם קדוש - כפי שנאמר:

"וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ .." [שמות י"ט, ו] ואמרו המפרשים:

 כהנים –היינו, משרתים, ומצאנו שהמלאכים שנקראים משרתים כפי שנאמר: "יוצר  משרתים" [ מתוך "ברכת יוצר אור"] שם מתואר איך מתנהלת שירת המלאכים לפני ה'.

המלאכים נקראים: קדושים  ולכן הקב"ה רצה להכין את עם ישראל לקראת קבלת התורה- כדי שיעשו את התיקון הגמור ויגיעו לדרגת המלאכים כפי שאומר דוד המלך:

"אֲ‍נִי אָמַרְתִּי אֱלֹקִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם" . [תהלים פ"ב, ו] וכל זה היה קורה אילו לא חטאו בחטא העגל.

אבל , יהודי חייב לדעת שתכלית התיקון של עם ישראל להגיע לדרגת: "ממלכת כהנים וגוי קדוש"

המשמעות היא: שכל יהודי-   יחיה בקדושה תמיד:

המוח יהיה קדוש - בקדושת ההשקפות והדעות,- הלב יהיה מקור קדוש -בקדושת כל התשוקות  והרצונות .

 

גם אבריו יחיו בקדושה. וגם אם היהודי עדיין לא הגיע לכך - צריך להאמין שטמון בו הכוח להגיע לרמה כה גבוהה של קדושה.

 הדין המיוחד לגבי כלי חרס שנטמא:

 התורה מצווה אותנו: "וְכָל-כְּלִי-חֶרֶשׂ--אֲשֶׁר- יִפֹּל מֵהֶם, אֶל-תּוֹכוֹ:  כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא, וְאֹתוֹ תִשְׁבֹּרוּ".

מתברר, כי כלי חרס מטמא רק מתוכו ולא מחיצוניותו - כי החרס כשלעצמו אין לו ערך, וכל חשיבותו היא רק לגבי החלק הפנימי שבו - המשמש בית קיבול לדבר מה, לעומתו כלי מתכת שגם  גופו הוא בעל ערך מטמא אפילו מגבו ,מעניין שגם האדם משול לכלי חרס: "עפר מן האדמה" אין לו כל ערך וחשיבות - אלא אם כן יש בפנימיותו –תוך של ממש [הה"ק  מקוצק]

אני נזכרת  בפיוט" וּנְתַנֶּה תּוֹקֶף" שנוהגים להתפלל - בתפילת מוסף בשני ימי ראש השנה  וביום הכיפורים:

"אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר, וְסוֹפוֹ לֶעָפָר בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר"

רש"י מסביר: כי לאחר שכלי חרס נטמא מהשרץ שהיה  באווירו - הוא מטמא את כל מה שנמצא באווירו ואפילו שלא נוגע בדפנותיו הכלי נהיה ראשון לטומאה [כי השרץ אב הטומאה] לכן הוא מטמא מה שנמצא בתוך הכלי בדרגת שני לטומאה. ועל כך נאמר בתורת כוהנים:

"ואותו תשברו"- מלמד שאין לו אלא שבירתו" ועוד נאמר:

"כל הכלים שנטמאו- יש להן טהרה במקווה- חוץ מכלי חרס..... כלי חרס נאמר בו:" ואותו תשברו, אין לו טהרה- אלא שבירה" [רמב"ם מקוואות פ"א ה"ג]

לסיכום, לאור האמור לעיל- מתוך פרשת שמיני- ניתן ללמוד:  כי הייעוד של עם ישראל הוא: להיות קדוש ולהידמות למידותיו של הקב"ה ולזכור את כל הנסים שעשה לנו בהוציאנו מארץ מצרים מעבדות לחירות:

"כִּי אֲנִי ה', אֱלֹקיכֶם, וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי; וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת- נַפְשֹׁתֵיכֶם, בְּכָל-הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ. כִּי אֲנִי יְהוָה, הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לִהְיֹת לָכֶם, לֵאלֹקִים; וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי"  [ויקרא, י"א, מ"ד-]

כדברי ישעיהו הנביא::

"וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד קְצֵה הָאָרֶץ" [ישעיהו מ"ט ,ו]

 

 

 

 

מעשה בכלי חרס

מעשה בכלי חרס

מאת: אהובה קליין ©

מעשה בכלי חרס מרשים

בידי  איש מוכר חרסים

יופיו חמדו המתבוננים

בהיותו ייחודי עתיק יומין.

 

בחזית החנות הונח

איש עליו לא פסח

המוכר  פעמים נאנח

כי למכרו לא צלח.

 

ויהי היום לתדהמתו

ראה שרץ מת בתוכו

מה רבה האכזבה

הכלי נועד להריסה!

 

יהודי ברמ"ח אבריו

התגבר על  ציפיותיו  

בחצר לעיני הסקרנים

ניפץ  הכלי לרסיסים.

 

 כי זו דרכה של תורה

 ישראל דבק בטהרה

כשמן זך טהור במנורה

למען יפיץ  תמיד אורה.

הערה: השיר בהשראת [פרשת שמיני- חומש ויקרא]      

האם מאכלות אסורות מזיקות לבריאות - לגוף? או שהם מזיקות לנפש לנשמה?

שיעור מרתק בענין, האם מאכלות אסורות מזיקות לבריאות - לגוף? או שהם מזיקות לנפש לנשמה?
מאת הרב ישראל אשלג
שמעו ותחי נפשכם
שילחו לחברים
להגדיל תורה ולהאדירה

 

שבת פרשת שמיני

פרשת שמיני 

מקרא ותרגום | ערכים | סיפורו של אלכס | דרשות לפרשת השבוע מאת הרב אריה קרן שליט"א

 

ציורי תנ"ך/ בור מים המטהרים טמאים/ ציירה: אהובה קליין ©

 "אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵוה- מַיִם, יִהְיֶה טָהוֹר.."

 [ויקרא, י"א,   ל"ו]

 

ציורי תנ"ך/ שבירת כלי חרס שנטמא/ ציירה: אהובה קליין ©

 "וְכָל-כְּלִי-חֶרֶשׂ--אֲשֶׁר-יִפֹּל מֵהֶם, אֶל-תּוֹכוֹ:

 כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא, וְאֹתוֹ תִשְׁבֹּרוּ".

 [ויקרא, י"א, ל"ג]

 

 ציורי  תנ"ך/ משה ואזהרותיו לאהרון ולבניו הנותרים / ציירה: אהובה קליין ©

"וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ, פֶּן-תָּמֻתוּ-"

 

[ויקרא י', ו' ]

 

ציורי תנ"ך/ אש ה'  על המזבח/ ציירה: אהובה קליין ©

 

"וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ,

אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ,

וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם".

[ויקרא,ט, כ"ד] 

 

עם ישראל מבכה את מות בני אהרון/ ציירה: אהובה קליין © 

 

ציורי תנ"ך/ "והייתם קדושים"/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד] 

 

ציורי תנ"ך/ אהרון הכהן מברך את עם ישראל / ציירה: אהובה קליין ©

 


 

 

ציורי תנ"ך/ עופות טמאים/ציירה: אהובה קליין© [שמן על בד] 

עלונים התשע"ט: זה השער לה' | תהילות ישראל | פניני חמד

עלונים התשע"ח: עלון זה השער לה'

עלונים התשע"ה: עלון זה השער לה'

עלונים התשע"א: עלון אור הצדיק | מכון אור החסידות | עלון אור החסידות התשע"אעלון ישמחו | עלון ישא ברכה | עלון בסוד שיח

עלונים התשע"ג עלון ישא ברכה עלון טוב לחסות בה' עלון מתוקים מדבש | עלון הוד השבת | עלון בני ציון | עלון חכמת שלמה אכילה טהורה שיר מאת אהובה קליין | משה ואהרון מנהיגים/ שיר מאת: אהובה קליין (c) | פרשת שמיני- במה ברכו משה ואהרון- את ישראל ,מה מקור עוצמת הברכות?| ביום השמיני/ שיר מאת: אהובה קליין © | פרשת שמיני/ מאין לנו כי יש להיזהר מאנשים צבועים? |


 

איסור אכילת בעלי חיים טמאים - מאת אהובה קליין (c) 


ציורי תנ"ך/ משה ואהרון מברכים את העם/ציירה: אהובה קליין©[שמן על בד]

"ויבוא משה ואהרון אל אוהל מועד ויצאו ויברכו את- העם,וירא כבוד ה' אל כל העם"

[ויקרא ט,כ"ג]

 

פרשת שמיני - הרב אריה קרן

ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרון וכו’ (שמיני ט-א)

 וכבר אמרו חז"ל יום השמיני שהוא היה שמיני לימי המילואים, והוא ר"ח ניסן, שבו ביום הוקם המשכן ונתעטר אותו  יום בעשרה עטרות כמו שמובא בסדר עולם, ובשבעת ימי המילואים הללו היה עומד משה ומשמש ככהן בהקמת המשכן ובפרוקו, וביום השמיני שהוא ר"ח ניסן אמר לו הקב"ה לקרוא לאהרון ולבניו, שכאן הפסיק משה רבנו לכהן בתור כהן בעבודת המשכן, אלא אהרון יטול הכהונה והיתה לו ולזרעו אחריו, וכל זאת מפני שסרב משה רבנו ללכת בשליחות ה’ בסנה, ושבעה ימים היה הקב"ה עומד ומפציר במשה לבצע שליחות זו, ואז אמר לו הקב"ה חייך שאפרע ממך על זה שסרבת שבעה ימים, ופה נפרע ממנו הקב"ה חייך שאפרע ממך על זה שסרבת שבעה ימים, ופה נפרע ממנו הקב"ה שהקים משה את המשכן ושמש בכהונה שבעה ימים בלבד, וביום השמיני שהוא ר"ח ניסן קרא משה לאהרון ולבניו, ולכן אמרו דרך רמז ויהי הוא לשון צער, ומה צער יש ביום בו הוקם המשכן ונתעטר בעשרה עטרות, אלא הצער הוא למשה רבנו שנלקחה ממנו הכהונה וניתנה לאהרון אחיו (וידבר יוסף).

ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת

ויקריבו לפני ה’ אש זרה אשר לא צוה אתם (שמיני י-א)

הכתוב אומר אש זרה חמשה אותיות ראשי תבות שלהם, א’- אשה, לא היה להם. ש’- שתויי  יין. ז’- זרע לא היה להם. ר’- רחיצת ידים ורגלים לא רחצו. ה’- הורו הוראה לפני רבם. והגזרה נחתמה עבור היין והוא שגרם לכל הקלקול כמו שמצינו.

ויש אומרים שחטא נדב ואביהו היה שנכנסו שתויי יין למשכן לעשות עבודת הקטורת. שזהו דבר מכוער ליכנס לבית המלך לעשות עבודה בשעת שכרות. וכן בהיותם שכורים לא חשבו במה שעשו, והקטירו הקטורת שלא נצטוו לעשות כן, שכן עבודה זו שהיתה החשובה ביותר היתה צריכה ליעשות בידי משה או אהרן, שהם היו הגדולים. ולכן היו חייבים מיתה.

ומכאן ילמד האדם לקח עד כמה מגונה שתיית היין שאם אדם משתכר הוא מקפח את דעתו, שהרי בני אדם גדולים נדב ואביהוא שהיו חשובים כמשה ואהרן, ומפני ששתו יין אירעה להם פורענות זו, שהמשתכר אין לו ראש לעבודת ה’ והוא מתעורר בשעה מאוחרת ואינו מתפלל ואינו קורא ק"ש בזמנו, וכן עובר על עבירות רבות אחרות שאי אפשר למנותם, וכן גורם לו להתבזות בעיני הבריות, שמשחקים עליו כמו על קוף וגורם צער לקרוביו.

ומעשה היה בחסיד שהיה לו אבא שכור שהיה הולך כל יום לבית מרזח והיה משתכר כל כך עד שהיה נופל ברחוב והיו באים הנערים ומתקלסים בו וזורקים בו אבנים ומכים אותו וצועקים אחריו, לאמר: ראו הנה שכור הולך. והחסיד ראה את בזיון אביו ולבו נחמץ בקרבו והיה מבקש המות. אמר לאביו: אל תלך לבית היין, אלא שב בביתך ואני אביא לך יין כל כמה שתוציא מפיך, ותחיה בשלום בביתך ולא תלך למרזח לפי שהדבר גורם בזיון גדול לי ולך. וכך היה פציר בו יום יום עד שהסכים שלא לילך למרזח, ובנו היה טורח כל יום להאכילו ולהשקותו ולהקשהו כל כמה שביקש והיה משכיב אותו לישון.

יום אחד יצא אותו חסיד לרחוב וראה באמצע הרחוב שכור מושכב בשלולית בביב המים והיו המים עוברים עליו והיו הנערים זורקים אבנים ובוץ בפניו ובפיו, אמר החסיד בלבו: עכשיו הזמן להביא את אבא לשכור הזה, כדי שיראה במו עיניו לאיזה בזיון מגיע אדם שהוא שתוי לשכרה. שמא ע"י כך יתעורר ושוב לא יראה כל ימיו את השתיה ולא ילך למרזח. הלך אותו חסיד והביא את אביו אצל השכור הזה ברחוב והעבירו על ידי השכור הזה שהיה מושכב בשלולית המים והראו לו הכל מה שעשו לו הנערים. כשראה הזקן את השיכור הזה נגש אליו והתחיל שואלו באיזה מרזח השיג את היין הטוב הזה שכן אף הוא רוצה להיות כמוהו. אמר לו בנו: אבא, אני הבאתי אותך לכאן כדי שתראה בשכור הזה ותלמד מזה לקח כי תראה במו עיניך בזיונו הגדול ושוב לא תלך לבית היין. אמר לו אביו: בני, בחיי, אין בעולם תענוג יותר גדול מלהימצא במצב כזה.

מן הסיפור הזה אנחנו למדים שמלבד זה שהשכרות מביאה לכל מיני עונות, היא אף גורמת שפיכות דמים לקרובים והם מצטערים עד מות בראותם קרובם בבזיונו, ובודאי הוא עתיד ליתן הדין בעוה"ב על כל זה ועונשו יהיה גדול על שגרם לכל זה. ולכן כל מי שמרחם על נפשו לא ישתה יותר מדי עד אבדן שכלו. ועוד היה מעשה בשיכור שהלך לפסיכולוג בכפיה ע"י אשתו, הפסיכולוג הציג לפניו כוס מלאה במים וכוס מלאכה באלכוהול. הפסיכולוג לקח תולעת ושם אותה במים והיא שחתה להנאתה. אח"כ הוציא את התולעת מכוס המים והעביר אותה לכוס האלכוהול ומיד מתה. ואז שאלה הרופא את מטופלו עכשיו מה למדת? השיכור ענה: שאין לי תולעים בגוף.

והסברא הזו שחטאם של נדב ואביהוא היה משום ששתו יין מסתברת מתוך ספור הכתוב, שאחרי שהודיע הכתוב על מותם של נדב ואביהוא נאמר שהקב"ה הודיע לאהרן הכהן ולבניו הנותרים: יין ושכר על תשת אתה ובניך אתך בבואך אל אהל מועד ולא תמותו, חקת עולם לדרותיכם. היינו, שלא ישתו יין כשבאים לעבוד עבודה ולא יכנסו שתויי יין למשכן.

ומכאן מוכח שחטאם של נדב ואביהוא היה כנ"ל שנכנסו לעבוד כשהם שתויי יין.

ויקריבו לפני ה’ אש זרה... ותצא אש מלפני ה’ ותאכל אותם (שמיני י א-ב)

על שום מה מתו נדב ואביהוא? אומר על כך המדרש: על שום שלא נשאו נשים.

ואם כך, כיצד מתישבים דברי המדרש עם הכתוב המפורש בתורה, שנדב ואביהוא נענשו על שהקריבו אש זרה לפני ה’?

סיפור המעשה הבא מתרץ את הדברים בדרך החריפות:

מחלה אנושה פקדה את הצדיק רבי דוד’ל מזבלטוב (בנו של רבי מנחם מנדל מקוסוב). כה חמורה היתה המחלה, עד כי טובי הרופאים, שהזעקו אל מטתו, אמרו נואש לחייו.

ואולם, לא הכל הסכימו עם דברי הרופאים: אשתו של הצדיק, הרבנית פסיה לאה בת האדמו"ר מסאסוב, סירבה להשלים עם הדברים. היא ישבה ליד מיטת חליו של הרבי ולא חדלה להתפלל, להתחנן ולשפוך דמעות. "אנא ה’, חוס נא על בעלי הצדיק ושלח לו במהרה רפואה שלמה!" התחננה.

תפילותיה של האשה הצדקנית בקעו רקיעים, ולמרות תחזיתם הקודרת של הרופאים חלה הטבה במצבו של החולה, ומקץ זמן לא רב החלים רבי דוד’ל כליל ושב להנהיג את עדת חסידיו.

רבי דוד’ל לא שכח לה, לאשתו הרבנית, את המסירות שגילתה בימי חליו. ופעם, בהיותו במחיצת מקורביו, אמר עליה: "כעת, לאחר מחלתי, מבין אני מדוע אומר המדרש, כי נדב ואביהוא מתו משום ’שלא היו להם נשים’. אילו היו זוכים לנשים כדוגמת הרבנית פסיה לאה, אין ספק כי הללו כמוה היו מצילות אותם מן המוות".. כל התיקון של האדם היא אישה שנאמר: עזר כנגדו אומר רש"י בגמרא עוזרת לו וסותרת את דבריו. אמר רבי נחמן מברסלב אישה זה כמו מראה איך שאתה ניראה ככה היא תיתנהג אליך אם יש לך עברות עברה גוררת עברה ומגלגלים את המלאכים הרעים שניקראים מכח העברה לאישה והיא באה לתקן אותך ולמרק את העוונות, לכן עדיף לא לחטוא כדי לא לפגום בשלום בית שנאמר "לא שריא באתר פגים" (הקב"ה לא שורא במקום פגום).

וידם אהרון (שמיני י- ג)

פעם אחת בא הרב החסיד לר’ ליפמאן ז"ל מרדומסק, חתנו של הגאון הקדוש ר’ שלמה מרדומסק ז"ל בעל "תפארת שלמה", להגאון הקדוש הרמ"מ ז"ל מקוצק. שאל אותו הרבי מקוצק, אם יודע הוא איזה דברי תורה מחמיו ז"ל. והשיב, שהוא יודע. דרש הרבי מקוצק, שיגיד לפניו איזה דבר. אמר לו אותו חסדי: חותני הצדיק ז"ל אמר: באהרן הכהן כתוב "וידם אהרן", וזוהי מדרגה גדולה, אבל דוד המלך עליו השלום הרחיק לכת למדרגה גבוהה עוד יותר, והוא אמר "למען יזמרך כבוד ולא ידם" (תהילים כט, יג) שבעת צרה עוד היה מנגן ומזמר.

כששמע הרבי מקוצק דבר זה  הפליג אותו מאוד, ואמר כי היטיב אשר ידבר. מכאן רואים מעלתו של דוד המלך שהיה בשמחה גם בזמן יסורים וכשם שהשמחה חתומה בו.

ויאמר משה אל אהרון הוא אשר דיבר ה’ לאמור בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידם אהרון (שמיני י-ג)

ובשכר זה שאהרון שתק וקיבל דינו באהבה, פרע לו הקב"ה שכרו שהפרשה הבאה דיבר הקב"ה רק עימו, היינו האיסור לשתות יין לכהנים כשנכנסים לעבודה. וכן תראו שנאמר שם וידבר ה’ אל אהרון, ולא נזכר שם משה.

ומכאן ילמד אדם לקח, שאם אירעה לו איזו צרה גדולה במיתת בנים ר"ל או באבדת ממון, אל יפליג לקיצוניות להצטער יותר מדי ולהאריך בקינתו, אלא ישא צרתו בסבלנות ויאמר: אין רע יורד מן השמים, והכל מה שאירע הוא לכפרת עונות, וינתן לו השכר הטוב בעולם הבא. שהרי אנו רואים כאן באהרון הכהן שהיה גדול ובניו גדולים, והם מתו שניהם ביום אחד במיתת פתאום, ואף היה הדבר ביום שמחתם, שאם היה נעשה ביום אחר היה צערו גדול מאוד, עאכ"ו השמחה, מכל מקום כשבא משה ודיבר עמו שני דבורים נשאר דומם וקיבל עליו תנחומים, ושוב לא דיבר על כך כאילו לא אירע לו דבר. וכך צריכים לנהוג אלו שיש להם ביטחון בהקב"ה והם בעלי נפש, כי בשעה שיש להם צרה לא לנהוג בקצוניות כי יש בזה חטא. (מעם לועז)

ואת הארנבת כי מעלת גרה היא ופרסה לא הפריסה טמאה היא לכם (שמיני יא-ו)

לפני שגילו את קרני הרנטגן חשבו המדענים שהארנבת לא מעלה גרה משום שניתחו אותה וגילו שלארנבת יש רק קיבה אחת וממילא אין אפשרות שתעלה חתיכה מהקיבה ותלעס אותה שוב. ולכאורה היתה תמיהה על התורה חס ושלום, אבל תורתינו תורת אמת ואם כתוב שמעלה גרה אז אין עצה ואין תבונה נגד ה’, ומשהומצאו הקרניים החודרניות קרני הרנטגן, וצלמו את הארנבת בתא מיוחד, התגלה שכל כחצי דקה הארנבת מעלה מעט מזון מהקיבה לועסת ובולעת והיא כן מעלה גרה! וחזרו להודות לתורתינו הקדושה. (לבוש יוסף).

ככל שהחיה שואפת יותר לאדמה כך היא יותר משוקצת וכל חיה שיותר מרוחקת מהאדמה כלפי מעלה היא פחות משוקצת כגון: בעלי כנף שיש בהם רק סימן אחד לטהרה ואילו לחיות והדגים שהם על פני הקרקע יש שני סימנים והם נוטים להיות יותר משוקצים וכל שכן שרצים ופרות ים וסרטנים למיניהם שעצם קיומם בקרקע הם הכי טמאים ומשוקצים.

אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה אינו מפריס טמא הוא לכם ואת השפן כי מעלה גרה הוא ופרסה לא יפריס טמא הוא לכם, ואת הארנבת כי מעלת גרה היא ופרסה לא הפריסה טמאה היא לכם, ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ושוסע שסע פרסה והוא גרה לא יגר טמא הוא לכם (שמיני יא, ד-ז)

מדוע בחר הכתוב בארבעת בעלי החיים הללו: גמל שפן ארנבת וחזיר שהם אסורים והוציאם מן הכלל משאר הסוגים הרבים האסורים של חיות ובהמות? אלא הדבר מובן מאליו. כי שאר בעלי החיים שאין להם שום סימן טהרה אין הכתוב צריך לפרט, בא הכתוב ופירט בעלי חיים שיש להם סימן טהרה אחד או מעלה גרה או מפריס פרסה לומר שגם הם אסורים. אך עדיין אינו מובן מדוע נבחרו לכך ארבעה בעלי חיים, שיבחרו רק שניים. למשל: הגמל שהוא מעלה גרה אבל אינו מפריס פרסה, ומצד שני החזיר שהוא מפריס פרסה אבל אינו מעלה גרה. מדוע נכתבו גם שפן וארנבת שהם מעלי גרה ולא מפריסי פרסה, הרי לכאורה הם כלולים בגמל? וכן צריך להבין הרי השפן והארנבת הם סוגים מאד דומים זה לזה, ומדוע הם נבחרו?

אלא ארבעת בעלי החיים הללו מסמלים ארבעה סוגים של בעלי חיים טמאים, ובכדי שלא יגיעו לטעות אמרו את ארבעתם, שבכל אחד ישנו סימן טהרה אחד דמיון לסימן טהרה. הגמל הוא מעלה גרה אבל אינו מפריס פרסה. החזיר מפריס פרסה אבל אינו מעלה גרה. השפן והארנבת אינם מפריסים פרסה אבל הכתוב מעיד עליהם שהם מעלים גרה. אבל רבים נתקשו בדבר הזה, שהרי הן השפן והן הארנבת מבנה הקיבה והמעיים שלהם שונה מזה של הבהמות המעלות גרה שלהם יש קיבה בעלת תא אחד, ולמעלי הגרה יש ארבעה תאים.

וכך מביא התורה שלמה  (ויקרא יא, מאמר לא-לב) בשם ספר "חי במשנה" השפן שבתנ"ך ובחז"ל זהה לשפן הסורי, בעל חיים שאוזניו קצרות ולא ארוכות כשל ארנבת השכן בין הסלעים בהרי הנגב והגליל. השפן נמנה בתורה עם מעלי גרה בגלל מבנה מערכת העיכול שלו, שהבליטות במעי הגס מזכירות את הקיבות של מעלי גרה, ע"כ. זאת אומרת, אמנם יש לשפן רק תא אחד בקיבה בניגוד לשאר מעלי גרה שלהם ארבעה תאים בקיבה, אבל נכלל בתוך מעלי הגרה בגלל החיצוניות של קיבתו שהיא דומה ועלולה להטעות.

לגבי הארנבת מובא  בתורה שלמה (שם, מאמר לא) בשם פירוש רד"ה על התורה המבאר שלדעת חוקרי הטבע הארנבת אינה מעלה גרה, אמנם בצורה החיצונית הארנבת מעלה גרה, שתנועות הפה בעת אכילתה דומות לתנועות של מעלי הגרה, ובקביעת הסימנים העיקר אצלנו התופעה החיצונית ולא הסימנים הפנימים, ע"כ כלומר גם הארנבת אינה מעלה גרה ממש אבל מי שרואה אותה יכול לטעות בגלל תנועות הפה (אור חדש)

אמרו חז"ל ולא תטמאו בהם ונטמתם בם (ויקרא יא מג) אם מטמאים אתם בהם, סופכם ליטמא בם, והיינו כי המאכלות האסורים מכניסים טומאה ממש בלבו ובנפשו של אדם, עד שקדושתו של מקום ב"ה מסתלקת ומתרחקת ממנו, והוא מה שכתבו ז"ל (יומא ל"ט ע"א) אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם בם, שהעבירה מטמטמת ואוטמת לבו של אדם,  כי מסלקת ממנו הדעת האמיתית ורוח השכל, שהקב"ה נותן לחסידים וכו’ והנה הוא נשאר בהמין וחומרי משוקע בגסות העוה’’ז, והמאכלות האסורים כיון שהם נכנסים בגופו של אדם ממש ונעשים בשר מבשרו (נפש ישעיה).

מעבר לכך שמאכלות אסורות ממיתות את הנשמה וזאת כוונת התורה הם גם לא בריאים לגוף האדם ובחקירה מדעית מצאו לנכון שמאכלות אסורות וטרפות ישנם חיידקים שעלולים לגרום למחלות שונות  למיניהם לא ראיתי לנכון להאריך בזה כי זה נושא ארוך ומורכב ואפשר ללמוד עליו בספרי רפואה של מדע מול תורה. לכן בארה"ב יש הרבה בתי חולים שקונים בשר מהשחיטה הכשרה של היהודים משום צער בע"ח כי מי שלמד הילכות שחיטה מבין שהשחיטה אינה כואבת לבהמה כי הסכין חד מאד ומושחז ועוד סיבה שבודקין בקפדנות את הריאות שיהיו חלקות זאת תורת הבהמה, תניא רבי אומר עם הארץ אסור לאכול בשר, שנא’ זאת תורת הבהמה והעוף כל העוסק בתורה מותר לאכול בשר בהמה ועוף וכל שאינו עוסק בתורה אסור לאכול בשר בהמה ועוף. עד כדי כך החמירו חז"ל שעם הארץ שאינו לומד תורה, אסור לו לאכול בשר בהמה ועוף, והטעם מכיון שאינו לומד תורה ואינו יודע את הלכות הכשרות עלול להיכשל בטריפות ונבילות ויטמטם את מוחו. משל למי שאינו יודע לקרוא ומצא רעל וכתוב עליו שזה רעל והוא לא יודע לקרוא וחושב שזה אוכל ואכלו. ומת. כך הוא בימינו למי שלא לומד הלכות איסור והיתר טוב בשבילו שלא יאכל בשר כאשר מסופק אם הוא כשר או לא (לוקט מספר פאר הכשרות).

וביום השמיני ימול בשר ערלתו (שמני  יב-ג)

בוא וראה כמה ישראל מחבבים את המצוות, שהם מוציאים הוצאות כדי לשמור את המצוות ולשמוח בהם. אמר הקדוש ברוך הוא: אתם משמרים את המצוות ותשמחו בהן, אני מוסיף לכם שמחה שנאמר (ישעיה כ"ט, י"ט) "ויספו עינויים בה’ שמחה" (מדרש תנחומא תזריע ה’).

נהגו ישראל לעשות סעודה ביום המילה, וראיה לדבר מאברהם אבינו, שנאמר "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק", וכשתחלק תיבת "הגמל" לשתי תיבות, יצא הג-מל והיינו שביום הג ביום שמיני (ה"ג בגימטריה שמונה), מל את יצחק (תוספת שבת דף ק"ל ד"ה שש).

ומובא בספרים הקדושים שיש לאדם להשתדל בכל עוז לעשות סעודת מילה, אפילו אם יראה מניעות ועיכובים, צריך להתגבר על כל המכשולים. כי עיקר השתדלות השטן הוא שלא יעשו סעודת מילה, וכמו שמרומז בשמו של המלאך סמא"ל – ראשי תיבות" סעודת מצוה אין לעשות, כדי שלא תגדל זכות ישראל כבמעשה יצחק וכו’, ועל כן אם רואה האדם מניעות ידע שמעשה שטן הוא ויתחזק במצוה זו (לבוש יוסף).

מעשה שהיה באחד ממלכי אומות העולם פנה לר’ תנחום ואמר לו: "הבה ונהיה עמי ועמך לעם אחד!"

השיב לו ר’ תנחום: "טוב ויפה! אך אנו היהודים הננו נמולים ועל כן לא נוכל להיות כמוכם, הגויים. המולו אפוא אתם, ותהיה כמונו, היהודים".

ירד המלך לסוף כונתו של ר’ תנחום והבין את הפקוחות שבתשובתו. אמר לו: "אכן, נצחתני בדבריך. ואולם, על פי החוק מי שמנצח את המלך מושלך הישר אל גוב האריות".

מיד קרא למשרתיו והללו אמנם השליכו את היהודי אל הגוב. וראו זה פלא: האריות נצבו ליד ר’ תנחום, הביטו בו אך לא נגעו בו לרעה!

באותו מעמד נכח מומר אחד, והלה התרעם על הנס שארע ליהודי. בזעמו הרב פנה אל המלך ואמר לו: "נראה שאין האריות רעבים עתה, ועל כן לא נגעו ביהודי".

"הבה נערוך נסיון ונוכח אם רעבים האריות אם לאו", הציע המלך וקרא למשרתיו: "השליכו אל הגוב את האדם הזה", ציוה בהצביעו על המומר. השלך המומר לגוב האריות, ובאחת התנפלו עליו האריות ואכלו את בשרו לתאבון... (על פי מסכת סנהדרין דף ע"ח לוקט ממעשיהם של צדיקי).

מעשה שהיה בקיסר רומא שונא ישראל שמלך בתקופה בה שלטה מלכות רומי בישראל. קיסר זה חיפש בכל הזדמנות להרע ליהודים. יום אחד, עת ישב על כסאו, ושריו ויועציו – סביבו, שאלם הקיסר שאלה: "אדם אשר ברגלו נהיה נמק – ריקבון, מה יעשה, האם יקטע את רגלו ובכך יציל את חייו, או לא יעשה כן, ואז הרי יכאב לו ויצטער מאד, מה עדיף?"

אמרו לו חכמיו ויועציו: "כדאי לו שיקטע את רגלו ויחיה – ויחלים".

שאלה זו –כיון הקיסר נגד היהודים ששנא אותם ודימה את היהודים למחלה – נמק  - שצריך לקטוע, צריך להרגם. ושמח על תשובת החכמים שיעצו לו לקטוע – להרוג את היהודים, וקיבל עצתם.

בין יועציו היה אחד ידיד היהודים ושמו קטיעא בר שלום, הוא התנגד לגזרה זו נגד היהודים ואמר לקיסר: "אי אפשר לעולם להתקיים בלי עם ישראל כשם שאי אפשר לעולם להתקיים ללא ארבע רוחות השמים. ישראל הם חלק מהעולם וכיצד תהרגם?" – ועוד הוסיף קטיעא ואמר: "דע לך שכולם יקראו לך קיסר בעל מלכות קטועה".

שמע הקיסר את דבריו והבין כי צודק הוא, אמר לו: "דבריך נכונים, אך בודאי ידועים לך חוקי המלוכה ברומא והם שאין לנצח את השליט – את הקיסר.

לפיכך, אסור לך לנצח אותי, והנה עתה עצתך טובה מהחלטתי. לכן, עלי להענישך בעונש הראוי והוא להשליך אותך לכבשן האש".

לקחו עבדי הקיסר את קטיעא בר שלום והוליכוהו לכבשן האש. והנה בדרך פגשה אותם גבירה רומית אשר ידעה לאן מועדות פניהם ומדוע נענש. אמרה לנדון למות – "אתה הולך למות – אוי לה לספינה שהולכת בלי מכסה" – כונתה היתה שספינה שלא משלמת מכס אינה יכולה להכנס לתוך המדינה. כך אתה, אינך יכול לקבל חלק לעולם הבא יחד עם היהודים מכיון שלא מלת את עצמך.

שמע זאת קטיעא בר שלום – מל את עצמו ומיד אחר כך זרקוהו לכבשן האש.

יצאה בת קול ואמרה: "קטיעא בר שלום מזומן לחיי העולם הבא".

טרם מותו קרא קטיעא בקול ואמר: "הנני מוסר את כל נכסי לרבי עקיבא וחבריו".

כשבאו לחלק את נכסיו התעורר ספק האם הכונה היתה שרבי עקיבא וחבריו יתחלקו ברכוש שווה בשווה, או שמא הכוונה שרבי עקיבא יקח מחצית הרכוש וחבריו החצי השני.

אמר רבי עקיבא: "אוכיח לכם מן הכתוב שמחצית שייכת לי. בלחם הפנים נאמר: ’והיתה לאהרון ולבניו’. גם במנחות נאמר: ’והנותרת מן המנחה לאהרון ובניו’. אמרו חכמינו זיכרונם לברכה מפני שהכתוב הזכיר את אהרון לחוד ולא אמר סתם ’והייתה לכהנים’, רמז יש כאן שאהרון נוטל מחצה ושאר הכהנים מחצה ואינו חולק עימהם שווה בשווה. לפי דברים אלה מפרש אני את דברי קטיעא בר שלום, כשאמר נכסי לרבי עקיבא וחבריו – הכוונה שמחצית תהיה לי ומחצית לחברי (פ"ק מסכת ע"ז).