פרשת ויקרא

קורבן מנחה.

קורבן מנחה.

 שיר מאת: אהובה קליין ©

הוא דל שבדלים

נפשו מקריב לאלוקים

יוצק שמן על המנחה

בחדרי ליבו שמחה.

 

מאושר תמיד בחלקו

מכיר ומאמין ביוצרו

המספק  לו  כל צורכו

אמצעים ותנאים למחייתו.

 

 מסיר דאגה מליבו

 נכנע  כעבד לבוראו

מתרחק ממידת הקנאה

למלכו  מכיר טובה.

הערה: השיר בהשראת: פרשת: "ויקרא" – [חומש ויקרא].

"ונפש כי תקריב"

"ונפש כי תקריב"

שיר מאת: אהובה קליין ©

הוא עני  לבוש קרעים

מזונו דל שבדלים

אל הכהן מחיש  צעדים

ליבו כהמיית גלים.

 

שמח בזכותו  הנפלאה

 להקריב מנחת נדבה

מביע תודתו לאלוקים

על כל הטוב והחסדים.

 

הכהן מקבלו בחיבה

מחייך אליו בשמחה

העני  כביכול נפשו הקריב

את מסירותו אלוקים החשיב.

הערה: השיר בהשראת פרשת  ויקרא- [חומש ויקרא]

 

 

פרשת ויקרא- מהי זכותו הגדולה של העני?

פרשת ויקרא- מהי זכותו הגדולה של העני?

מאת: אהובה קליין.

אחד הנושאים  בפרשה: הקרבת קורבן מנחה לה' כפי שהכתוב מתאר: "וְנֶפֶשׁ, כִּי-תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה'--סֹלֶת, יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ; וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן, וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה. וֶהֱבִיאָהּ, אֶל-בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים, וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ, עַל כָּל-לְבֹנָתָהּ; וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת-אַזְכָּרָתָהּ, הַמִּזְבֵּחָה--אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ, לַה'.  וְהַנּוֹתֶרֶת, מִן-הַמִּנְחָה--לְאַהֲרֹן, וּלְבָנָיו:  קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, מֵאִשֵּׁי ה'".[ויקרא ב' א-ג]

השאלות:

 א] מדוע כתוב: "וְנֶפֶשׁ, כִּי-תַקְרִיב "?

 ב] מהי מהות המנחה?

תשובות.

"וְנֶפֶשׁ, כִּי-תַקְרִיב"

רש"י מסביר: כי המילה "נֶפֶשׁ" לא נאמרה בכל הקרבנות ,אלא במנחה, כי מי שמתנדב להביא קורבן מנחה - הוא העני, אמר עליו הקב"ה: מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו [מנחות ק"ד]

"אמר רבי יצחק: מפני מה נשתנית מנחה? שנאמר בה: "נפש"? אמר הקב"ה: מי דרכו להביא מנחה? עני [שהרי אין לו בהמות] מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני" [מנחות ק"ד]

בעל הטורים מבהיר: נאמר: "נֶפֶשׁ "- בקורבן מנחה - כי קורבן זה בא על ידי נפשושל המקריב, היות  וקורבנו של העני  בא מתוך טרחתו על ידי מסירות נפש עד שהוא משיג את הקורבן.

האדמו"ר רבי שניאור זלמן מלאדי[מייסד חסידות חב"ד] מן הכתוב במשלי:
"זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה"[משלי כ"א, כ"ז] מסיקים חז"ל: כי קרבן ללא  תשובה אין באפשרותו לכפר [זבחים ז', ע"ב] אך הוראה זו של חז"ל אינה כוללת את קורבן מנחה שאינו כלול  ב"זבח" כפי שאומר ר' שמעון במסכת מנחות [ג', ע"ב]"שאין המנחות דומות לזבחים"

מנחת עני - שהיא בניגוד לשאר הקורבנות - מכפרת אפילו בלא  תשובה של האדם המקריב ומדוע? היות ומשך כל שנות חייו של העני - נחשבות לו - לתשובה אחת גדולה ומתמשכת.

רש"ר [הרב שמשון רפאל הירש] מסביר: בדרך כלל קורבן מנחה מורה על מתנה אשר באמצעותה מכיר הנותן במקבל כאדון לגורלו, הוא מביע את תלותו במקבל ובנוסף מכניע ומשעבד את עצמו לכוח  המנהיג אותו. המביא את המנחה לה'-  מכיר בכך שהכול מאת הבורא וברצונו הם נשארים אצלו בתור הלוואה - ולכן הוא מכניע את עצמו בפני אלוקים ומוכן לציית להוראותיו.

על כן, לעומת קורבנות בהמה ועוף ששם נמסר הדם - הנחשב לנפש עצמה, ומוקרב על המזבח -כתכלית להתקרב לבורא עולם. שם הנפש עצמה היא הקורבן!

לא כן במנחה! הנפש אינה הקורבן אלא המקריב!

במנחה –"נפש החפצה לבטא את תשוקתה לקרבת ה' על ידי מתנת הכנעה..."

"שפת אמת" מסביר: גם את הרעיון של קודמיו:  כי עצם דרכו של העני -שמתנדב להביא קורבן מנחה ,מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב את נפשו, שהרי במשנה כתוב על עולת בהמה :"ריח ניחוח" ועל קורבן העוף -"ריח ניחוח" וכן נאמר גם על קורבן המנחה- "ריח ניחוח"

מכאן שאין הקב"ה מסתכל על גודל הקורבן - אחד מרבה והשני ממעיט- אין מטרת הקורבן, הגודל והערך  ,אלא עצם העובדה שהעני מביא קורבן נדבה מן הצומח ואינו קופץ מעל מדרגתו ויכולתו הכלכלית, כמו שנאמר: "טוֹב מְלֹא כַף נָחַת מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל וּרְעוּת רוּחַ" [קהלת ד' ,ו]

הכוונה על פי רש"י: "טוב מלא כף נחת" – עדיף להיות קונה נכסים מעט ומיגיעתו שיהא בהן נחת רוח ליוצרו- מאשר אחד ש "ממלא חפנים" - נכסים הרבה בעבירה שהוא עמל וגורם לעצבות רוח לפני המקום.

עצם הרצון שלו להביא את קורבן המנחה-אפילו שהוא מעט- נחשב כאילו הקריב את נפשו!

מהות המנחה.

על פי  רש"ר: ישנם חמישה  מיני מנחות הנזכרים בפרשתנו:  מנחת סולת, שני מיני מאפה  תנור- [חלות ורקיקין],מחבת ומרחשת.

חמשת המנחות מורכבות מסולת, שמן ולבונה ,אך עיקר המנחה- הסולת ואילו- השמן והלבונה-  הם תוספות. קמח סולת- מסמל את המחיה ומייצג את כל הנכסים הגשמיים שחיי האדם  תלויים בהם. המסקנה: שהסולת מסמלת את ההכנעה המביעה שהתנאי לעצם קיומנו נמצא בידי אלוקים- שאליו אנו מגישים את המנחה. ועצם הוספת הלבונה והשמן- מביעים את העשירות המתווספת למחיה  הפשוטה. כמו שנאמר: "שָׁמֵן חֶלְקוֹ"[חבקוק א', ט"ז]

הלבונה היא בעלת ריח טוב והיא מסממני הקטורת היא מביעה את "שביעות הרצון" שזוהי ברכה בפני עצמה שהרי יתכן שאדם נהנה מכל מיני דברים בעולם הזה, אך למעשה אינו מרוצה! הלבונה היא: חלק העומד בפני עצמו של הקורבן- וזאת בנוסף לסולת הבלולה בשמן.

מהמילים: "נפש כי תקריב" ניתן להסיק שקורבן מנחה הנדבה מוגבל לאדם יחידי כפי שנאמר במסכת מנחות [נ]

"הכול  באין בשותפות, לא סילק הכתוב, אלא מנחה שנאמר: "נפש" . כל שאר הקורבנות, אפילו יונה אחת, יכולים שניים, או יותר להקריבם בשותפות, היוצא מן הכלל היחיד הוא  מנחה שנאמר: "נפש" [היינו נפש אחת]

שאר הקורבנות,  הבאים מן החי , מסמלים את האדם שמוטל עליו למלא תפקיד והקורבן מסמל את הנפש יחד עם הגוף - אך דבר זה משותף לכולם- כי עם ישראל צריכים להיות מאוחדים ברוח, בנפש ובגוף  ולכן מספר בלתי מוגבל של אנשים יכולים להתאחד במתן קורבן אחד.

כמו שנאמר: "כל  ישראל ערבים זה לזה"!

בניגוד לקורבן ציבור, קורבן מנחה אינו מסמל את האיש היחיד, אלא את האמצעים לקיומו הכלכלית ושביעות רצונו. שהרי ה' מספק את המחיה לכל אחד ואחד וכאן מתגלה היסוד של ההשגחה הפרטית של ה'.

במסכת[מנחות ק"ד] נאמר: אין שניים מתנדבים עישרון אחד" וזאת כי כל אדם ואדם מקבל את ה"עישרון"- המיועד לו מאת הקב"ה.

וצריך להיזהר שלא לתת פחות משיעור המנחה שהרי אם חסר מן העישרון אפילו חלק קטן - הרי המנחה  פסולה.

המנחה היא כמו "המן" שירד לעם ישראל במדבר ונאמר על המן: "עומר לגולגולת" [שמות ט"ז, ט"ז] ועוד נאמר: "והעומר עשירית האיפה הוא" [שם ט"ז, ל"ו]   מנושא ירידת המן במדבר גם אנו לומדים על ההשגחה הפרטית שישנה על כל אחד ואחד ולכן ניתן לומר שהמנחה היא הרחבה של ה"מן" כי השורש של המילה "מן"- מנה הקרוב למילה "מנח" מכאן שהמנחה- היא המנה שהוקצתה  מה' לכל אדם ואדם באופן נפרד. ולכן על ידי שהאדם מקריב את הסולת מבטא את הרעיון שהלחם המהווה מקור חיים הוא בעצם ה"מן"

לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן להבין מדוע  הקב"ה מעריך את העני המביא  מנחה מן הצומח - כפי יכולתו והוא נחשב כאילו הקריב את נפשו.

עצם היותו כה עני במשך תקופה ארוכה - הזכות שלו היא שגם אם לא עשה תשובה, נחשב לאחד שעשה  תשובה!

בימינו, אין עניין הקורבנות נהוג,  ובהעדר בית המקדש  אנו נוהגים להתפלל לבורא עולם –דוגמת תפילת דוד המלך:

"וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן אֱלֹקִים בְּרָב חַסְדֶּךָ עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ". [תהלים ס"ט, י"ד]

יהי רצון שכל תפילותינו יתקבלו במרומים, אמן ואמן.

 

 

פרשת ויקרא - מה הקשר בין שלום לקורבנות?

פרשת ויקרא - מה הקשר בין שלום לקורבנות?

 מאת: אהובה קליין

הפרשה פותחת בפסוקים הבאים: "וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.  דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַה'--מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם.  אִם-עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן-הַבָּקָר, זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ; אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, יַקְרִיב אֹתוֹ, לִרְצֹנוֹ, לִפְנֵי ה'"  [ויקרא א ,א-ד]

מדובר , בקורבן עולת נדבה - העשיר מקריב בקר, הבינוני יקריב צאן ואילו העני יקריב מן העוף כפי שהכתוב מתאר: "וְאִם מִן-הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ, לַיהוָה:  וְהִקְרִיב מִן-הַתֹּרִים, אוֹ מִן-בְּנֵי הַיּוֹנָה--אֶת-קָרְבָּנוֹ". [שם ,א, י"ד]

 השאלות הן:

א] מדוע מקריבים בהמה ולא חיה?

ב] מדוע התורה פותחת דווקא בקורבן עולה?

ג] אילו תורים, או אילו יונים יש להקריב לה' ?

 

קורבן מן הבהמה.

רבינו בחיי מסביר באמצעות שני פירושים:

א] ה' בחר  דווקא בבהמות ולא בחיות לקורבן - היות והבהמות בדרך כלל נרדפות על ידי החיות ופסל את החיות מפני שהן רודפות ומהעניין הזה ,דרשו רז"ל: "הווי מן העלובין ולא מן העולבים מן  הנרדפים ולא מן הרודפין"

ובמיוחד התורים ובני יונה הם הכי נרדפים ולכן הכשיר אותם הכתוב למזבח. ומכאן המסקנה : כי ה' הכשיר את הבהמות והעופות משום שהם  נרדפים.

רז"ל מבססים את דבריהם  על הפסוק: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" מכאן  שהכתוב מדמה את אוהביו [הנעלבים] לשמש - לפי שהשמש הייתה עלובה  כשקטרגה הלבנה ואמרה: אי אפשר ששני מלכים ימשלו תחת כתר אחד.

וכשם שה' דימה את עלבונם לעלבון השמש - כך את זכות אורם –לזכות אור  השמש.

ב] הטעם השני: שהכתוב הכשיר את הבהמות להקרבה על המזבח - כדי ללמד על מידת התמימות ,מידה שראויה לבני אדם שיתנהגו בה, היות והבהמות מסמלות  תמימות, משכנם של הבהמות במקום מיושב ובהם בחר גם יעקב אבינו, וההוכחה לכך היא: שרבקה - אמו אמרה לו: "לך נא אל הצאן", ויעקב היה בוחר תמיד בדרך השלום ועל כן נקרא: "איש תם" שתרגומו: איש שלום. גם התורה שניתנה לזרעו -כולה - שלום כמו שכתוב: "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" [ משלי ג]

וישראל מכונים בשם: "שולמית" כמו שכתוב בספר שיר השירים: "שובי,שובי השולמית" , עם ישראל מסמל את השלום -שדר בתוכו, לכן ה' בחר  בסוג זה של קורבנות- היות והם מסמלים את השלום בעולם. ואילו את החיות שהם מסמלים רשע – אלוקים פסל להקרבה על המזבח.

עשיו הרשע היה איש שעיר ,חי במדבר והיה מרוחק ממזרח השמש  בגבורתו כמו שנאמר :"..יודע ציד, איש שדה" הוא בחר דווקא בחיות - שמשכנם במדבר אזור שיממון וחורבן. מצב זה מנוגד  למידת השלום. מטעם זה התורה מצווה לבנות את המזבח מאבנים וללא אבני גזית – כי חרבך הנפת עליה .

החרב – הוא ירושה לעשיו כפי שהדבר מתבטא בפסוק: "וְאִם-מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה-לִּי, לֹא-תִבְנֶה אֶתְהֶן  גָּזִית:  כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ, וַתְּחַלְלֶהָ".[שמות כ, כ"א]  מכיוון שתכלית המזבח: להאריך ימים ואילו החרב מקצר את הימים , דרשו רז"ל: שאין זה מן הדין שיונף המקצר על המאריך.

הרמב"ן  טוען : שאין מקריבים חיות -כי זה לאו הבא מכלל עשה כשמקריב חיה כמו  שנאמר בזבחים פרק שלישי [ל"ד]: "המעלה אברי חיה רבי יוחנן אומר: עובר בעשה"

הרב שמשון רפאל הירש מדגיש שהקרבת חיה פסולה - אפילו בדיעבד והוא מבסס את דבריו על הפסוק: "בקר וצאן אמרתי לך ולא חיה" [זבחים ל"ד] מכאן שרק אותן הבהמות אשר יכולות על פי טבען לשתף פעולה עם האדם כשרות לייצג את  אישיותו בקרבן שהוא מקריב.

 קורבן עולה.

רבינו בחיי מסביר: מדוע התורה מקדימה את קורבן עולה לשאר הקורבנות?

על דרך הפשט: המחשבה היא ראשית הכול ואם חשב על  החטא תחילה -מכאן שיבצע את החטא גם בפועל-דהיינו שיעבור ממחשבה שלילית למעשה שלילי שהוא החטא. מטעם זה הכתוב הקדים את קורבן העולה.

ומדוע הכתוב מזכיר תחילה פר ואחר כך צאן ובסוף את העוף?

 ותשובתו: כי פר מוקרב על ידי העשיר- היות  ואדם זה- בעל לב גס , גאוותן ובוטח בעושרו בלבד, לכן חויב להביא פר.

אדם במעמד בינוני שאין ליבו גס ואין  הוא נוהג לחטוא תמיד-מביא קורבן מן הצאן.

אדם עני שליבו נכנע והוא שפל, לעומת שאר בני אדם מביא קורבן מן העוף - לפי שהשווי הכספי של הקרבן אינו כרוך בממון רב.

משום כך, קורבנו של כל אחד ואחד על פי גודל חטאו.

ועל דרך הקבלה: התורה הקדימה את העולה - כנגד הבינה, ולכן סידור הפרשיות כגופי הקורבנות:

ראשית, קורבן עולה.

בשלב הבא- קורבן שלמים ואחר כך- פר כהן משיח שהוא חטאת וזה כמו סדר שלושת השמות שמצויים בשלוש עשרה מידות.

העולה- היא למעלה מן המידות.

קורבן השלמים למכריע ביניהם כדי להשלימם.

פר כהן משיח –הוא החטאת לכנסת ישראל כפי שהכתוב מציין: " וחטאתם לפני ה' " [ויקרא ט"ז] חטאת לכנסת ישראל.

הרב שמשון רפאל הירש מסביר: את מהות השם: "עולה" שנגזר מן הצורך והרצון  לעלות ולהתקדם, אדם שמביא קורבן "עולה" מבין שעליו לעלות  קדימה לעבר הטוב האלוקי. ויש לו הכוח לבצע זאת.

אדם זה מגיע לידי הבנה: שהוא נכשל במילוי חובתו ומטרת קורבן העולה להזהירו מכישלונות עתידיים. ועל כן קורבן עולה- מסמל את העלייה וההתקדמות בדרך  הרוחנית.

 תורים ובני יונה.

רבינו בחיי מסביר בשני אופנים:

על דרך הפשט: התורה בחרה דווקא את הגדולים בתורים מהטעם של הדבקות והמסירות שיש בהם, כי ידועה שהנקבה שבהם המאבדת את בן זוגה, לא תדבק בבן זוג אחר לעולם. וכך הם עם ישראל תמיד דבקים בה' ואינם נוטשים את דבקותם בו - לטובת  אלוהים אחרים.

לכן התורים כשהם קטנים - פסולים להקרבה קודם בשלותם  לזווג.

לעומת זאת אצל היונים - התורה פסלה את הגדולים שבהם מפני שהם קנאים לכל אחד ובסופו של דבר באים לידי פירוד לכן בקבוצה זו –נבחרו דווקא הקטנים טרם יגיעו לידי בשלות לזווג.

את התרנגולים התורה כלל לא הכשירה, לפי שהם נחשבים לבעלי זימה.

על דרך הקבלה: התורים יסודם מים ולכן התורה הכשירה דווקא את הגדולים- וזאת כדי לרמוז שהחסד דרוש  בכמות גדולה בעולם בכל דבר.

לעומתם , היונים –יסודם אש, כמו שכתוב: "ואברותיה בירקרק חרוץ, כי זהב ירוק גון האש" [תהלים ס"ח] לכן נפסלו היונים הגדולות והוכשרו  הקטנות.

לסיכום לאור האמור לעיל ניתן להסיק : כי התורה מתחשבת במעמדו של המקריב ועל כן, העשיר מקריב מן הבהמה, המעמד הבינוני -מקריב צאן ואילו העני - יקריב עוף.

מעניינת גם ההבחנה שהתורה עושה בין תורים ליונים.

על פי הכשרת סוגי הקורבנות: בהמות ולא חיות, בעופות- תורים גדולים וביונים דווקא -הוכשרו הקטנות- המשותף לכל הקורבנות שהוכשרו להקרבה - הוא סמל השלום והנאמנות,  המסמל את עם ישראל- עם השלום.

בימינו לא ניתן לקיים את הקרבת הקורבנות מכל סוג שהוא ועל כן התפילה ממלאת את מקומה.

 מי ייתן שלא נחטא עוד ונזכה בקרוב לבניין המקדש ועבודת הכוהנים.

 

 

קורבן עולה / שיר מאת: אהובה קליין ©

 קורבן עולה /  שיר מאת: אהובה קליין ©

הוא חטא במחשבות

קשות , נטולי רגשות

דחפוהו היישר למעמקים

 כשל  במלכודת חטאים.

 

חש חרטה במעשים

משתוקק ליישר הדורים

איש עני ודל

בידו יונים בסל.    

 

 אותם לכהן יגיש

יראה ופחד ירגיש

 פותח דף חדש

 מתעלה בליבו כמקדש

הערה: השיר בהשראת פרשת ויקרא[חומש ויקרא]

 

 

פרשת ויקרא: מה תכלית הקורבנות?

פרשת ויקרא: מה תכלית הקורבנות?

 מאמר: מאת: אהובה קליין.

פרשת ויקרא פותחת במילים: "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד: לאמור: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קורבנכם" [ויקרא א, א-ב]

 השאלות הן:

 א]   מדוע לא נאמר: "וידבר ה' אל משה"?

ב]   מה תכלית הקורבנות?

תשובות

"ויקרא אל משה"

מובא במדרש : כי ישנו קשר בין פרשת פקודי – האחרונה בחומש שמות לבין פרשת ויקרא שהיא הראשונה בחומש ויקרא: הרי נאמר בפרשת פקודי: "ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד" [שמות מ, ל"ה]  כלומר- משה לא יכול היה לגשת אל המשכן- כאשר השכינה הייתה  באוהל מועד- והענן היה מכסה את המשכן- על כן, מתי  בכל זאת ,היה יכול משה לבוא לשם?

התשובה היא: כאשר ה' קרא למשה, רק אז יכול היה לגשת לשם וזאת כדי לעודד את משה להמשיך במילוי תפקידו כמי שמקבל את  תורת אלוקים לעם ישראל.

 האדמו"ר רבי שמחה בונים מפשיסחה  סובר :כי בפתיחה מיוחדת זו של הפרשה, נרמז כי משה היה עניו מאד והדבר  מתבטא באות א' הקטנה במילה: "ויקרא"

למרות שהקב"ה  קרא לו, משה לא התגאה בכך, אלא נשאר צנוע ובעל ענווה.

משל למה הדבר  דומה : לאדם העולה לפסגת ההר וכאשר הוא למעלה, הוא עלול לחשוב שהוא אדם רם ונישא  בהשוואה לכל המתגוררים למטה, אבל אם הוא חכם. הוא מבין כי כל מה שנשקף לנגד עיניו באופן כה קטן - נובע  מעצם עלייתו לראש ההר.

 כך משה – למרות שזכה להתרוממות רוחנית כה  גבוהה- הוא לא התגאה בעצמו אלא, נשאר צנוע.

 רש"י  מביא שני  פירושים:

פירוש א]  כל זמן שהיה הענן מעל המשכן ,משה לא יכול היה לבוא לשם, אלא רק כאשר נסתלק הענן מהמקום, משה היה  בא אל המשכן, מלמד שהקול  נפסק ולא היה יוצא מחוץ לאוהל, אך אם משה כבר היה בתוך האהל, מדוע היה צורך לקרוא לו?

אלא שקריאה זו אין מטרתה לקרוא למשה לבוא בדומה לאדם הקורא לחברו כאשר הוא רחוק ממנו.  אלא היא משום לשון חיבה. זוהי שפה שמלאכי השרת משתמשים בה.  שכתוב: "וקרא זה אל זה.." כשם שאצל המלאכים אין מושג של רחוק וקרוב הקריאה היא לשון שמקדימה את האמירה: "וקרא זה אל זה ואמר: קדוש, קדוש.."

לעומת זאת, לנביאי אומות העולם, ה' נגלה אליהם בלשון טומאה, או לשון עראי, דוגמא לכך אנו מוצאים אצל בלעם, שנאמר: "ויקר אלוקים אל בלעם" [במדבר כ"ג, ד] לשון מקרה או קרי.

 פירוש ב]  נושא הקריאה אינו ה', אלא עצם הקול עצמו, כאילו נכתב: "ויקרא קול אל משה" כמו שנאמר אצל ישעיהו: "קול קורא במדבר" [ישעיהו מ', ג]  או "וינועו אמות הספים מקול קורא" [שם ו, ד']  לפני דיבור  מיוחד ולפני אמירה ,או ציווי הייתה קריאה וההפסקות היו- משמשות פנאי למשה להתבונן בין עניין לעניין, או בין פרשה לפרשה, על כך אומרים חז"ל: כי להפסקות אלו הייתה מטרה: שאין אדם צריך לסמוך על חריפות שיכלו ועל מוחו הצלול ואל יחשוב כי תמיד הוא מסוגל לתפוס דברים באופן זריז ובקלילות ללא מאמץ, מפני שדווקא במקרים של פזיזות  ישנן תקלות ושגיאות  הנובעות מתוך פזיזות יתרה ,לכן מרעיון ההפסקות אצל משה ניתן ללמוד שיש לעשות רווח בין פרשה  לפרשה וגם בין עניין לעניין.  ההפסקות נותנות זמן  לחשוב על הדברים לעומק.

 תכלית הקורבנות.

ראיתי בספר: "אלה הדברים "על התורה: מאת הרב אליהו שלזינגר שליט"א: הרמב"ם בספר נבוכים [ח"ג פמ"ו] מפרש את הטעם להבאת הקורבנות לה' :"כי בעבור שהמצרים והכשדים אשר ישראל היו גרים ותושבים בארצם  , היו עובדים לבקר  ולצאן, כי המצרים עבדו למזל ולטלה, והכשדים – לשדים הנראים  להם כשעירים, ואנשי הודו עד היום לא ישחטו בקר בגלל שעובדים אותם, ולכן ציווה לשחוט הבקר והצאן לה' הנכבד, כדי שיוודע שהדבר שהיו חושבים שהוא תכלית העבודה, הוא אשר יקריבו לה', כי כן יתרפאו האומנות הרעות שהם מדווי נפש, כי כל מדווה וכל חולי לא יתרפאו כי אם בהפכן" 

 במילים אחרות: הרמב"ם אומר שמטרת הקרבת הקורבנות היא באה לשלול את מעשה המצרים וכשדים  ובניגוד לזאת  בא הציווי על הקרבת הקורבנות לה' כדי שהכול ידעו: וכל המחלות לא יתרפאו  על ידי העבודה הזרה, אלא רק על ידי האמונה בה' והקרבת הקורבנות אליו בלבד- בזמן המשכן ומאוחר יותר במקדש.

 הרמב"ן חולק על הרמב"ם ואומר כי נח בימיו הקריב  קורבנות בזמן יציאתו מן התיבה ובאותה  תקופה לא  היו  לא מצרי ולא כשדי וזה מצא חן בעיני  ה'. שנאמר: "וירח ה' את ריח הניחוח"  וכאשר הבל הקריב מבכורות צאנו נאמר: "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו" וגם  נאמר: "את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוח.." כדי שלא יהיה בהם  תועלת ורצון רק שלילה מדעת השוטים שמקריבים לעבודה זרה, ואצל בלעם: הוא אמר:" את שבעת המזבחות ערכתי.." וזאת עשה מהטעם להתקרב אל ה' כדי שיחול עליו הדיבור.  ויותר מזה מן הראוי להסביר: כי מעשה בני אדם היוצאים לפועל  נובעים כתוצאה של מחשבה ודיבור.

לכן כאשר אדם מגיע למעשה- לעשיית חטא, עליו להביא קורבן לה' ולסמוך ידיו על הקורבן וזאת כנגד המעשה הרע שעשה ועליו להתוודות כנגד הדיבור, ועליו לשרוף ולהקטיר את הקרב והכליות שהם מסמלים את כלי המחשבה והכרעיים- הם כנגד ידיו ורגליו שמבצעים את המעשה, ויזרוק  את הדם על המזבח כנגד  דמו בנפשו. וזאת שיחשוב שבעבור חטאיו היה ראוי שיישפך דמו ויישרף גופו, וכמה חסדים ה' נוהג עם החוטא שלוקח ממנו  תמורה וכופר הקרבן שישמש נפש  תחת נפש- וזה ממש חסדי ה'. ואחרי שיראה  בהקרבת  הקורבן את כל התהליך הארוך בבהמה, יגיע לידי מסקנה שעליו להתרחק מחטאים.

 ובספר "משך חכמה" לגאון רבי מאיר שמחה מדוינסק זצ"ל בתחילת פרשת ויקרא: אמר על דברי הרמב"ם והרמב"ן - אלו ואלו דברי אלוקים חיים.

 לכן קורבנות במה - כדוגמת הקורבן שנח הקריב לה' – תפקידם להרחיק את הלבבות מעבודה זרה ולכן נאמר במסכת זבחים [קי"ג] לא קיים ריח ניחוח בקורבנות מסוג זה.

 לעומת זאת קורבנות שהיו מקריבים בבית המקדש- תפקידם לקרב העולמות ולחבר  את הדודים- כלומר לגרום להשראת השכינה ולקרב את ישראל לאביהם שבשמים. ולכן נאמר בתהלים: "כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה.." ובהמשך נאמר: "היטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים אז תחפוץ זבחי צדק עולה כליל אז יעלו על מזבחך פרים" כלומר  קורבנות במה עליהם נאמר: "לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא  תרצה"- כי אין בהם ריח ניחוח אבל קורבנות שבזמן בית המקדש- בהם ה' חפץ כי יש בהם ריח ניחוח.

 מכאן  ניתן ללמוד את ההבדל בין תפילה במניין- בבית הכנסת לבין  תפילת יחיד בביתו. היום שבית המקדש עדיין עומד בשיממונו אומרים חז"ל: "ונשלמה פרים שפתינו"- הכוונה שהתפילה באה במקום הקורבנות. במקום הקרבת קורבנות, אנו מתפללים לה', לכן תפילה של יחיד בביתו- משולה להקרבת קורבנות במה  שאין בה ריח ניחוח לה' . אך תפילה בציבור בבית הכנסת משולה להקרבת קורבנות במקדש עם ריח ניחוח לה' .

 לאור האמור לעיל,

 תכלית הקורבנות היא : לכפר על החטאים שאדם עשה בעבר ולקרבו לבורא עולם.  אך בימינו  באין מקדש, אנו שמים את הדגש  על התפילות והן מועילות יותר – כאשר נאמרות בציבור   בבית הכנסת בדומה להקרבת הקורבנות בזמן בית המקדש שהיה להם ריח ניחוח לה'.

 יהי רצון שנזכה  במהרה לבניין בית המקדש השלישי. ושם נקריב קורבנות כבימים ימימה.

קורבנות - שיר מאת: אהובה קליין ©

קורבנות

שיר מאת: אהובה קליין ©

למשה קרא אלוקים

כדרך  קריאת מלאכים

 בדבר קורבנות לכפרה

 אמת וכוונה טהורה.

 

איש, איש כיכולתו

מצווה להקריב קורבנו

 מתוך הכרה בחטאו

 חיש ישוב לבוראו.

 

 פיו וליבו שווים

חוסה בחסדי אלוקים

קורבן ריח ניחוח

למלך רחמן וסולח.

 

 באין מקדש היום

 תתקבל תפילה במרום

 תיישר הרים ומהמורות

 בכוחה לחולל נפלאות.

 

 הערה: השיר בהשראת פרשת ויקרא-[ חומש ויקרא]

 

 

פרשת ויקרא- מה הקשר בין העקדה לעניין הקורבנות ?

פרשת ויקרא- מה הקשר בין העקדה לעניין הקורבנות ?

/ מאת: אהובה  קליין.

הפרשה פותחת בפסוק:

"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמור: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קורבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קורבנכם:" [ויקרא א, א-ג]

השאלות הן:

א] מדוע התורה  פותחת במילים: "אדם כי יקריב" ולא במילים: נפש כי תקריב"?

ב] מהו קורבן עולה ומדוע הוזכר בתחילת הפרשה ?

ג] מה הקשר בין העקדה להקרבת קורבנות לה'?

התשובות:

"אדם כי יקריב"

רבי אברהם יהושע [בעל אוהב ישראל] אומר: כי הדגש כאן הוא: על –"האדם כי יקריב"- מפני שכאשר אדם מוכן  להקריב קורבן למען ה' יתברך בכל מאודו ומעצמו זה נחשב ל:"קורבן לה"  ומחשיבים לו כאילו הקריב בכל יום את חלבו ודמו לכבודו של הקב"ה, אך המקריב רק: "מן הבהמה  מן הבקר ומן הצאן"- כלומר  מי שמסתפק במתן תרומה כספית בלבד ואינו מתכוון למסור את נפשו לכבוד אלוקים עליו נאמר: "תקריבו את קורבנכם" זהו קורבן שלכם ואינו משתווה בערכו ואינו נחשב לקורבן לה'.

רעיון דומה אומר הספורנו: כל קורבן שהאדם מקריב מתוך הכנעה ולב שבור-  הוא הקורבן האמיתי, אך אם הקורבן לא נעשה בהכנעה  אין הקב"ה חפץ בקורבנו .

רש"י מוצא  בהזכרת ה"אדם" רמז לאדם הראשון - מה האדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכול היה שייך לו ,אף אתם, עם ישראל תזהרו לא  להקריב מן הגזל.

הרמב"ן אומר: כי כאשר האדם יראה שזורקים את דם הבהמה ושורפים את אבריה, יתאר לעצמו כי  בהתאם לדין -ראוי היה שהוא בעצמו יֵעשה לו כך מסיבת החטאים שחטא. אך הקב"ה עושה עמו חסד שלוקח תחתיו את קורבן הבהמה ככפרה – לכן הושם הדגש על האדם. כי למעשה הקורבן היה צריך להילקח מן האדם בעצמו והבהמה  באה במקומו ומכפרת על חטאיו.

האלשיך  מפרש: אם יש  יחיד שהוא מקורב יותר אל אלוקים  הרי זה :"מכם"  מתוככם מתוך כל כלל ישראל. ועל ידי זכויותיהם של עם ישראל - המנהיג שלהם מתעלה ומתקרב לה' עד שהוא בכבודו ובעצמו  בבחינת: "אדם כי יקריב"

קורבן עולה.

חז"ל שואלים, מדוע הפרשה פותחת דווקא בקורבן עולה לפני הקורבנות האחרים?

רבינו בחיי אומר: כי חז"ל אומרים  בויקרא רבה[ ז, ג] תפקיד קורבן העולה הוא:

לכפר על הרהורי הלב- מחשבות שהן רעות ופסולות אצל האדם. והיות ובחיי האדם המחשבות מופיעות טרם העשייה, לכן התורה קבעה את עניין קורבן עולה בראש שאר הקורבנות.

הכלי יקר מפרט  את טעם  הבאת קורבן עולה: העולה באה -מזכר והחטאת -מנקבה, ושלמים בין זכר ובין נקבה, היות ועולה באה על הרהורים  שליליים, כפי שנאמר:". .והשכים  בבוקר והעלה עולות מספר כולם- כי אמר איוב אולי חטאו בניי וברכו אלוקים בלבבם ככה יעשה איוב כל הימים"[איוב, א, ה]

קורבן חטאת : בא לכפר על חטא המעשה יוצא, אפוא, שאדם המהרהר על עבירה ולא עשה זאת בפועל- הוא נחשב לגיבור הכובש את יצרו. ולכן יקריב את הקורבן מזכר. אבל אדם החוטא בפועל - כוחו חלש כשל נקבה היות ולא היה בכוחו לכבוש את ייצרו- לכן קורבנו יבוא מהנקבה.

המשותף לחטאת ולעולה- שקורבנות אלה באים על חטא שמקורו מן הלב, כפי שכתוב:" ..לב  הותל  הטהו.."[ישעיהו מ"ד,  כ] כלומר הלב הטעה את האדם לעבור על החטא.

ולכן הרשעים הנשלטים על ידי ליבם  [מקום הלב בצד שמאלו של האדם]  שחיטת קורבנם בצפון , לעומת זאת קורבן שלמים אשר אינו עבור עוון, השחיטה שלהם יכולה  להתבצע בכל מקום בעזרה. וגם אין חילוק בין  אם הקורבן זכר, או הקורבן נקבה.

קורבן עולה: בא על חטא ההרהור  השלילי של האדם,  כשהוא מצליח לבלום זאת באמצעות-השכל –הוא משליט את השכל על הרגש ולכן יביא קורבן זכר והקורבן עולֶה גבוה -כנגד רוח האדם העולה גם כלפי מעלה וכך גם הקורבן עולֶה על המוקד-  היות ושאיפת האש להתרומם כלפי מעלה.

הקשר בין העקדה לקורבן.

ר' יהודה נחשוני- אומר: כי אברהם אבינו עמד בניסיון גדול כאשר  היה מוכן להקריב את בנו- יצחק, אך הקב"ה עצר אותו וזימן לו אייל להקריב תחת בנו.  על עמידתו של אברהם בניסיון  זה -הייתה  כלפיו הערכה משמים וגם ניתנה בזכות זאת ברכה  לכל זרעו לעתיד לבוא, כפי שנאמר: "ויקרא מלאך ה' אל אברהם שנית מן השמים: ויאמר כי נשבעתי נאום ה' כי יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך: כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים וירש זרעך את שער אויביו והתברכו בזרעך כל גויי הארץ עקב אשר שמעת בקולי"[בראשית כ"ב, ט"ו -י"ט]

לפי המסורת –- מקום העקדה הוא מקום המקדש- המצוין במקרא בשם: הר המוריה. ולכן המשך הקרבת הקורבנות במקדש ממחיש  את זכר עקדת יצחק. כפי שאברהם אבינו העלה את הקורבן כתמורה לאדם בציווי האלוקי.

אותם מפרשים האומרים כי  מטרת הקורבן היא- "נפש תחת נפש"  מביעים רעיון עמוק מאד. רעיון זה מזכיר ומדגיש כאחד -את ניסיון העקדה ומסירות הנפש  של אברהם- ראש האומה, שסלל את  עניין ההקרבה למען היהדות ולשרשרת הדורות בהמשך.

רעיון העקדה מופיע בויקרא רבה ג': "בשעה שהיו ישראל מקריבים תמיד על גבי המזבח וקורין את המקרא: "צפונה לפני ה' " זוכר הקב"ה עקדת יצחק", כמו כן רמז על רעיון זה גם רבינו בחיי: "רמז זה קשור בפעולה ההקרבה הראשונה, שהוחלפה בבעל- חיים ונשארה לדורות סמל לקדושת בית ישראל"

לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן להסיק כי עניין הקורבנות- תכליתו לקרב את האדם לבורא עולם וקורבן הניתן מתוך כוונה טהורה- מתוך ליבו של האדם- הוא הרצוי בעיני ה'.

רעיון הקורבן מבטא את הקשר לעקדת יצחק- אברהם אבינו מוכן להעלות את בנו לעולה  לה' , מתוך מסירות נפש ועמידה בניסיון ובכך הוא תרם ברכה לכל הדורות.

מי ייתן ונזכה במהרה לגאולה שלמה ונחזה במו עיננו בהקמת בית המקדש השלישי והקרבת הקורבנות כמו בימים ימימה. אמן ואמן.

קורבן עולה/ שיר מאת: אהובה קליין ©

קורבן עולה/ שיר מאת: אהובה קליין ©

 

הוא חטא בהרהורים

רעים- כפירות באושים

חפץ לניקיון כפיים

נעזר בחסדי שמים.

 

בחיל ורעדה ינוע

בצל ענני רקיע

אוחז באיל קטן

עתה נועד לקורבן.

 

מרכין ראשו מבושה

בקול ענות חלושה

יביע רגשי חרטה

יקיים ציווי נאמנה.

 

נזכר  באבי האומה

המשמש  לדורות דוגמא

בנו עקד על המזבח

וברכות לעמו הרוויח.

הערה:השיר בהשראת פרשת ויקרא[חומש ויקרא]

 

 

 

 

 

עבודת הכהונה

עבודת הכהונה
/ שיר מאת: אהובה קליין ©
 
כתר כהונה מבטן ולידה
עבודה שבלב בצל השכינה
מסירות כים רחב ידיים
תחת צל כיפת שמים.
 
צעד אחר צעד מהלכים
בעצי המערכה אינם נתקלים
אותם ערכו כהלכה
בהקפדה כחוט השערה.
 
פניהם נסוכות שמחה
עטורי הילה קדושה
בפיהם מודים לאלוקים
על שליחות עתירת גוונים.
הערה: השיר בהשראת פרשת ויקרא,חומש ויקרא]