חומש שמות

פרשת משפטים - הרב אריה קרן

פרטים: קטגוריה: פרשת משפטים; פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:06; נכתב על ידי Super User; כניסות: 985

פרשת משפטים - הרב אריה קרן

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (משפטים כא-א)

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לא תעלה על דעתך לשנות לפניהם כמה פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כפי שנמסרו לך הלכותיהן, ותאמר "איני מטריח עצמי להסביר להם טעמי הדבר", לכך נאמר אשר תשים לפניהם, כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם (רש"י ז"ל).

והכוונה היא כי כשם שכשמאכילים ילדים קטנים צריך לפורר להם את האוכל הדק היטב, וישנם מאכלים שצריכים גם למתקן, כן ציוה הקדוש ברוך הוא את משה שעל אף שהוא הבין את עומק התורה אבל עם ישראל צריך לפרט להם, לפורר להם את חלקי התורה הנעימה לפירורים, כשלחן ערוך שצריך רק להכניס לפה.

ו"לפניהם" דרשו חז"ל (גיטין פ"ח) ולא לפני עובדי כוכבים, ואפילו שהעכו"ם דנים אותו כדיני ישראל (רש"י ז"ל). משל לשני חולים שנכנס הרופא לבקרם, אמר לאחד האכילוהו והשקוהו מה שירצה, ולשני תשמרו ממאכל פלוני. אמרו לו: אדרבא, זה מסוכן יותר מזה! אמר להם היא הנותנת, לפי שידעתי שהוא הולך למות אמרתי אל תמנעו ממנו כלום, כי בין אם יאכל ובין אם לא יאכל ימות, אבל זה שעומד לחיים אמרתי אל יאכל דבר פלוני פן יכבד עליו חליו, הוא הדין בחקות הגויים כתוב "ונתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים בל יחיו בהם", אבל בישראל כתוב "ושמרתם את חוקתי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", לכן גם אסר לנו הקדוש ברוך הוא שקצים ורמשים. (לבוש יוסף).

מה הראשונים מסיני אף אלה מסיני (רש"י).

כדי שלא יהיו אנשים סבורים, כי מכיון שהמשפטים הם בעלי אופי הגיוני ומחויבים לפי השכל, אינם איפוא מצוות אלוהיות אלא יצירות אנושיות על כן העידה תורה, שהם "מסיני" כדוגמת מצוות אחרות שהן בבחינת חוקים ויש לקיימן רק מפני רצון השם יתברך ולא משום שהשכל מחייב אותן. (חדושי הרי"ם).

לפיכך אמר רש"י, כי היה בדעתו של משה שלא לפרש לבני ישראל את טעמי המשפטים, עד שאמר לו השם יתברך: "אשר תשים לפניהם" כי סבור היה משה, שכאשר יפרש להם את הטעמים יעשו בני ישראל את המשפטים מפני הטעם ולא מפני רצון השם. אמר לו השם יתברך, שבכל זאת יפרש להם את הטעמים ועם זה ילמדם לעשות את המשפטים מפני רצון השם, על אף ידיעת הטעמים (שפת אמת)

כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד ובשבעת יצא לחפשי חנם (משפטים כא-ב)

כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו, שנאמר "כי טוב לו עמך" (דברים טו) – עמך במאכל ועמך במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקי והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכים והוא ישן על גבי תבן (קידושין כ).

התורה הסמיכה את "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" ל"כי תקנה עבד עברי", ובהמשך כתוב "מכה איש ומת מות יומת" (שמות כא, יב) "וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה" (שמות כא, יד) "ומכה אביו ואמו מות יומת וגו’" (שמות כא, טו).

וראוי להבין מדוע המשפטים הראשונים נכתבו דווקא בנושאים אלו, הרי יש מצוות נוספות ואחרות שאולי בהן היה ראוי להתחיל את התורה?

לימדה אותנו התורה דרך יסוד ב"הלכות חיים", שהם הבסיס ליראת ה’. והחפץ לדעת עד כמה גדולה היא השמירה על כבוד האדם, ע"י כך, מובא מעשה נפלא בספר "טובך יביעו". התבוננות מעמיקה בו תסלול עבורנו את הדרך בנושא זה שהוא פרוץ במידה מרובה, ותוכיח לנו עד כמה יש להיזהר ולהקפיד שלא לבייש את רעהו:

מעשה במרן הגאון ר’ חיים עוזר גרודז’נסקי זצ"ל, שהלך פעם ברחוב יחד עם כמה מתלמידיו ולפתע ניגש אליהם יהודי ושאל אם הרב מכיר רחוב מסוים.

למרות שהרחוב ההוא היה בקצה העיר וכיוון ההליכה של הגרח"ע היה שונה, נטלו רבן של כל בני הישיבות יד ביד והלך עימו כמחצית השעה עד שהגיעו אל המקום המדובר, ואז הראה לו את הכתובת המדוייקת.

שאלו התלמידים את רבם: "היתכן? מדוע הקדיש לו רבנו כל כך הרבה זמן? וכי אי אפשר היה לעשות כפי שעושים בדרך כלל, דהיינו להראות לו את הכיוון. ובמקרה הגרוע, אם עדיין לא ימצא את המקום, יוכל לשאול בדרכו אדם נוסף מדוע צריך ללכת איתו עד לשם?"

השיב להם רבי חיים עוזר: "וכי לא הבחנתם שהיהודי הזה מגמגם, כבד פה וכבד לשון והייתה לו בושה גדולה להציג את שאלתו בפני. אם לא הייתי הולך איתו יד ביד עד הרחוב, היה נאלץ להתבייש עוד פעם ועוד פעם כדי להשיג את מבוקשו. כדי למנוע בושה מיהודי שווה לעשות את הדרך שהלכנו עמו!"

כך הייתה ראייתם של גדולי ישראל את הזולת, להסתכל צעד אחד קדימה, ובעיקר להבין ולחדור לנפש הזולת.

זו הסיבה שהפרשה מתחילה דווקא בעבד עברי, השפל, הבזוי והמסכן כי רצתה התורה ללמדנו להתייחס לכל אדם באשר הוא אדם כיציר כפיו של הקב"ה. (אור דניאל)

פרשת משפטים מדברת רבה ככלה על עברות שבין אדם לחברו, ובעיקר בצוויים ואזהרות בנושאים הקשורים בפגיעה פיזית, נפשית ורגשית של זולתינו. בתחלה מביאה התורה בפרשתינו את דיני ארבעת הנזיקין, ויורדת לנושא של ענוי יתום ואלמנה, ושוב יורדת לנושא של הלואה: "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך" (ופרש רש"י שתראה עצמך כאלו אתה העני) ועוד יורדת התורה לצווי של עקירת השנאה מהתגברות על רגש הנקמה בצווי של: "כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו וכו’, עזב תעזב עמו:" ובגמרא בבא מציעא (לב:) אמרו חכמינו זכרונם לברכה, אם יש אוהב המבקש לפרק ושונא המבקש לטעון יש להקדים את הטעינה כדי לכוף יצרו, הדבר מפליא שכן תמיד הפריקה קודמת משום צער בעלי חיים, ואלו כאן התורה שנתה את צורתה כדי לכוף יצר הנקמה, ולכן יטעון עם שונאו.

גדולי ישראל למדו אותנו, כיצד להתנהג עם הבריות, וגם לפעמים לותר על חומרות וסיגים כדי שלא לצער את הזולת, ומעשה היה עם הגאון רבי ישראל מסאלנט זכר צדיק לברכה, שהלך להתארח אצל תלמידו, ולפני הסעודה נטל ידיו בצמצום, הפך מנהגו לטול בשפע, כדאיתא בגמרא שבת (סב.) והתלמיד לא הבין מדוע דוקא בביתו אין רבו מהדר כמנהגו בכל מקום, בסעודה שאל את רבו בענוה, שתורה היא וללמוד הוא צריך, ומדוע לא החמיר לטול בשפע? ענהו הגאון רבי ישראל, שראה את המשרתת באה עם דליי המים בקשי רב, וכיון שהדבר גורם טרחה יתרה, אין מצוה להדר על חשבון הזולת.

מעשה אחר היה עמו, שהתארח בשבת אצל אחד מתלמידיו, ואחר גמר הקדוש צוה להגיש מיד את הדגים, וכשגמר נטל למים אמצעיים וצוה להגיש הבשר, ושוב סיים בזריזות, ובקש את הלפתן. אמר דבר תורה קצר, ובקש לטול ידיו למים אחרונים, התלמיד שלא הרגל לראות את רבו בכך, תמה אך שתק. כשסים הרב את ברכת המזון בקש לקרא למשרתת ובקש את סליחתה על שזרז אותה בעבודתה, אך להפתעת כולם היא הודתה לרב, ואמרה לו, שהיא תשמח אם בכל שבת ילחיצו אותה כך, משום שבכל ליל שבת ילדיה נאלצים להרדם בלא אכל, משום שהיא מגיע מאוחר כתוצאה מאריכות הסעודה של בעל הבית, מיד הביט רבי ישראל בפני תלמידו בעל הבית והוכיחו, שאין שום מצוה להדר כשהדבר בא על חשבון הזולת, וידוע שתמיד כששאלו את רבי ישראל מסלאנט על הדורים באפית מצות וכיוצא בזה, היה אומר כי ההדור הכי גדול הוא להזהר בכבוד הזולת. (כתונת פסים)

אם בגפו יבא בגפו יצא אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו (משפטים כא-ג)

תכלית האדם בעולמו היא להחיות ימיו אשר חי בתורה ובמעשים טובים, כמ"ש אצל אברהם אבינו שהוא היה "זקן בא בימים", דהיינו שמילא כל יום ויום משנות חייו. מפרש כ"ק האדמו"ר מבאבוב הרב נפתלי הלברשטאם זצ"ל בספרו "דברי נפתלי", שכוונת הכתוב "אם בגפו יבוא" היא: שההולך בעוה"ז בלא תורה ומצוות, אין לו מה להביא איתו לעולם הבא, לא מצוות ולא מעשים טובים, ויצא מהעולם הזה בלי שום כח וזכות. שנאמר בגפו יצא. אדם כזה אוי לו מיום הדין ואוי לו מיום התוכחה שהיה ביריד ויכל להביא מתנות (מצוות) יקרות בזיל הזול. ולהנות מזיו שכרם העצום.

וידועים דברי ה"אור החיים" (פר’ כי-תבוא) על הנאמר "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה’ אלקיך" ואין טוב אלא תורה, שאם היו בני אדם מרגישים במתיקות התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב להם כס וזהב והבלי העולם הזה כי מתיקות התורה כוללת הכל. לכן יתבונן האדם וידע שחייו בעולם הזה משולים למלך שהנפיק מטבע שתוקפו פג לאחר שנתיים. היעלה על דעת אדם שפוי להשתדל בצבירתן? כן האדם שנותיו קצובות, לא לעולם יחיה, וזו כוונת הכתוב "אם בעל אשה הוא", (אם תהיה לו בעלות על התורה) אז "ויצאהאשתו עמו".

על כן ישתדל האדם בהאי עלמא לבדוק מעשיו ולהכין עצמו, כיון שאינו דומה ראייתו השטחית לערך מעשיו ולימוד תורתו לדקדוק הקיים בעולם הבא. ומי שמעריך שכרם של מצוות יחפש לרדוף אחריהם משל לאדם שמרים שק של אבנים על גבו ואם יאמרו לו שאלו יהלומים והם נתונים לו במתנה אז השק כבר לא יהיה כל כך כבד כי הוא מעריך מה כוחם על גבו והמצוות הם היהלומים.

מסופר על הרב הגאון יהודה צדקה זצ"ל, שיום אחד בשעות אחה"צ ישב על מקומו בהיכל הישיבה והביט למטה. לפתע קרא אליו את אחד התלמידים, ממקורביו, ויאמר אליו: "הבט נא אל קרני השמש הזורחת על רצפת ההיכל, הבט גם אל הצל הסמוך ברצפה, הבט ואמור נא ההבדל בין שני המקומות?"
הסתכל התלמיד ומבלי לעמוד על כוונת רבנו ענה: "בצל נראית הרצפה נקייה מאוד... רק בשמש מבחינים בגרגירי אבק ובכל שריטה קטנה..."
הוסיף גם הוא והסביר לתלמיד: "כך הוא במעשי אנוש... אדם מדמה לנפשו כי סיגל הרבה מצוות ומעשים טובים, אבל לאחר מותו כשיבוא לעלמא דקשוט, יבדקו את כל המעשה אשר עשה מול האור העליון האמיתי, שהוא הרבה יותר ולאין-ערוך מאור החמה..." ואז יראו את אבק לשון הרע ואבק המצוות שנעשו לא לשם שמים אלא לשם שכר ולא עונש אך בע"ה מתוך לא לשמה יבוא לשמה שזו היא עבודה אמיתית.

אומר רבנו ה"חפץ חיים" זצ"ל: "שמעתי מגאון אחד שאמר: צריך אדם לחשוב ג’ דברים, א( שאין לו אלא יום אחד לחיות - שלא יאמר ’יש לי עוד זמן’, כי אם יש רק יום אחד ינצלו היטב. ב( שאין לו אלא דף גמרא אחד ללמוד - שלא ירפהו היצר בטענה ’כמה יש לך עוד ללמוד... כמה צריך אתה עוד להשקיע...’ לא!!! אין לי אלא דף זה בלבד. ג( שהוא היהודי היחיד בעולם - שלא יאמר ’מאי נפקא מינה במעשיי? יש עוד הרבה יהודים המקיימים את העולם...! לא!!! בשבילי נברא העולם."
וכך היא ההרגשה שצריכה להיות אצל כל אדם, שהעולם תלוי ועומד בזכות מעשיו, והעולם יכול להיחרב בגלל עונותיו. ובכל מצוה ומצוה שהאדם עושה מכריע את הכף וכל העולם תלוי באותה מצוה. ולא עוד, אלא שיחשוב בלבו שמצוה זו היא הנותנת לו חיים ובה תלוי קיומו - כך נאסוף לנו סניגורים. אי-אפשר לבוא לעוה"ב לבד.

והגישו אדניו אל האלהים והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו לעלם (משפטים כא- ו)

אדונו מביאו אל האלהים, היינו לפני הדיינים, לפי שיש להועץ עם אלו שמכרוהו לו ולבקש מהם רשות. והם נותנים עצה לעבד שיצא לחפשי, שמסבירים לו שזוהי טובתו. הן לגופו והן לנפשו, שיהיה חפשי לנפשו בלי אדון לראשו. ובכך יהיה לו יכולת לעבוד את השי"ת ולעסוק בתורה ובמצות. שכן בהיותו עבד לאחרים, אינו ברשותו לקיים התורה ולהתפלל בזמן.

ועוד טעם יש למה הוא צריך להמלך בבית דין שכן יתכן שהוא גנב משני אנשים, אם כן עכשיו בסופם של שש השנים, לפני שיוצא לחרות, צריך האדון למסור אותו לרשות בין דין שיחזרו וימכרו אותו לעוד שש שנים בגלל הגנבה השניה שגנב.

והוא הולך בעצמו לבית דין. אבל אם הוא עומד על דעתו שאינו רוצה לצאת לחפשי, אז מביאו אדונו אל הדלת בצד המזוזה. ורצע, שינקוב האדון את אזנו הימנית במרצע, או בכל דבר שמנקבים בו. ובכך יעבוד אותו לעולם. ר"ל עד שנת היובל, אחת לחמישים שנה, היינו אחרי ז’ שמיטות, היינו מ"ט שנים, והשנה החמישי היא שנת יובל. שבא יוצאים כל העבדים לחירות אע"פ שאדונם קנה אותם שנה אחת קודם ומכיוון שהעבד החליט להיות עבד של עבדים וזה דבר שימנה ממנו לעסוק כרצונו בתורה. ולכן האוזן הזאת ששמעה בהר סיני את התורה תירצע ותזכור מי הוא הבעל הבית האמיתי שהעולם כולו.

וכי ימכור איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים (משפטים כא-ז)

איש זה קודשא בריך הוא כדכתיב איש מלחמה, בתו זה הנשמה בת מלך פנימה, לאמה זה הגוף לא תצא כצאת העבדים שלא תצא מן העולם הזה בבגדים מלוכלכם כמו העבדים שיש להם בגדי עבודה המלוכלכות זה מראה סימן שמחזיקים בו החיצונים רחמנא ליצלן, וזה שאמר הכתוב תמיד יהיו בגדיך לבנים, על ידי שעוסק בתורה ובמצוות ולא נותן הזמן לבטלה להבלי העולם הזה, בכסף, אשה, כבוד. כי כל זה לא מלוים לאדם כמו שהביא בספר כסא רחמים, משל לאדם ששלח המלך אחריו שליחים להזמינו לדין, והיו לו ארבעה אוהבים, שלושה מצויים אצלו בכל עת וזמן, והאחד אינו מצוי אצלו אלא לפרקים, שלח אחר האהוב הראשון ואמר לו: המלך שלח אחרי, ואני מפחד, תבוא עמי, אמר לו: הן אני קורצתי מחומר איני יכול לבוא אלא עד שער החיצון, שלח אחר האהוב השני ואמר לו: המלך שלח אחרי ואני ירא ללכת לבדי, תבוא עמי, אמר לו: אין לי פה להשיב, ואני ערל שפתים, ובשביל שאנחנו אוהבים אני נותן לך מלבושים נאים שיהיה לך כבוד אצל המלך, כמו שכתוב כבוד האדם בלבושו, ואף על פי שאני חושש ששוטרי המלך ופרשיו יקחו ממך באמצע הדרך את המלבושים הנאים על כל פנים אני נותן לך אותם. שלח אחר האהוב השלישי, השיב לו: הן אני עץ יבש, אין לי מלבושים ואין אני יכול לבוא לחצר המלך וכל שכן בחדר המלך, אמר בלבו אם כן הן אני נשארתי לבדי ועלי ללכת יחידי. כשהוא הולך בדרך פגע בו האהוב הרביעי שנמצא אצלו לפרקים, שאל אותו, ידידי לאן אתה הולך? אמר: לפני המלך, אמר לו: ולמה אתה הולך לבדך, ויש לך שלושה אהובים קרובים אליך ומצויים אצלך יומם ולילה? אמר לו: כל אחד ואחד נתן לי תשובה אחרת, אמר לו ולמה לא שלחת אחרי? אמר לו: נתביישתי ונכלמתי, מפני שלא היית מצוי עמדי בכל עת, ונשאתי קל וחומר בעצמי, אם אלו שהיו תמיד מצויים אצלי ומסרתי נפשי עבורם אמרו לי כך כל שכן כבודך אמר לו האהוב הרביעי, אפילו הכי אין אני עוזב אותך ואבוא עמך לפני המלך ואמליץ טוב בעדך וכו’.

הנמשל, אדם מצטער בעולם הזה ובונה בתים ועליות מצוירות ומרווחים, ונותן נפשו בכפו להביא לחם ומזון לאנשי ביתו, ובסכנת נפשות מקבץ ממון בימים ובלילות, ואם במקרה לפעמים יש לו פנאי שעה או שעתים אזי יושב ולומד תורה. ביום המיתה המלך שולח אחריו, הינו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, אז האדם אומר לבני ביתו תעשו לי טובה תבואו עמי לפני המלך תמליצו בעדי להצילני, אומרים אנחנו באים עד החצר החיצונה, רצה לומר עד פתח הקבר אנחנו יכולים לבוא, ואנחנו עפר מהאדמה הן אנו קרוצי חומר ואין אנחנו יכולין לבוא לפני המלך הגדול והנורא, ועוד מתחנן לכספו ולממונו משיבין הן אני ערל שפתים, אפשר יקחו ממני כדי לקנות בית הקברות ותכריכין ללבוש לפני המלך ומי יודע אם הוא ביושר ואינו בגזלה וחמס, בגנבה או בשקר ומרמה, ואם קונים בכסף הבא מגזל ומחמס בודאי פושטים התכריכין מעליו המשחיתים והמקטרגים ומלאכי חבלה האכזרים, ונשאר בערם ובחוסר כל, ואחר כך אומר לבתים ועליות, אנכי טרחתי הרבה לבנות אתכם בציורים נאים ואתם אהובים ומזומנים אצלי בכל עת ושעה ובכל יום, אומרים לו, הן אנחנו עץ יבש, וכשהולך לקבר באה התורה אצלו ושואלת אותו לאן אתה ולך? אומר, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, לתת דין וחשבון, אומרת לו: למה לא שלחת אחרי? אומר לה, אוי לו מעלבונה של תורה שלא היה לו פנאי ללמוד כל הימים, ולמדתי שעה אחת או שעתים בשבת, אומרת לו: אפילו הכי בהתהלכך תנחה אותך ובשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך, וזה שכתוב אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כפר זו תורה הקדושה וכתיב והלך לפניך צדקך וכו’. (אהבת חיים)

וכי ימכר איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים (משפטים כא-ז)

עכשיו מודיענו הכתוב שאם ימכור איש את בתו לאמה, זה שקונה אותה מצוה עליו לקחתה לאשה בנשואין, ואינו רשאי להשאירה כך ברווקותה לעבוד לו, שמא יזנה עמה. ואף לא תצא כצאת העבדים הכנענים שיוצאים בשן ועין, כפי שנבאר להלן בפי"א שזה נאמר רק בעבדים כנעניים אבל זו שהיא עבריה, צריכה לעבוד את אדוניה שש שנים או עד היובל. ואם פגע בתוך הזמן היא יוצאת לחירות. למשל, אם פגע יובל בתוך שש יוצאת לחירות אע"פ שלא השלימה שש. ואם הוציא לה עין או שן, הוא משלם לה ממון כפי הערך, אבל אינה יוצאת לחפשי. וגם זה מתוך מידת הרחמנות שחמל הקב"ה עליה ועל אביה שהיה לו הכרח למכור אותה, לכן ציותה תורה שהקונה אותה ישאנה ויחזיק אותה כעקרת בית ולא כאמה.

אם רעה בעיני אדניה אשר לו יעדה והפדה, לעם נכרי לא ימשל למכרה בבגדו בה (משפטים כא-ח)

אם לא מצאה חן בעיני אדוניה ואינו רוצה לישאנה, הוא צריך לעשות דבר שתיפדה שיסייע בדבר ע"י גרעון כסף, שיוריד השכירות של הזמן שעבדה. למשל קנה אותה בששים דינרים, ובהיותה ברשותו עבדה שתי שנים, אנו אומרים לו: והרי היא היתה עתידה לצאת לסוף שש, שהתורה אסרה לעבוד יותר משש, כדין עבד עברי, אם כן הסכמת לקנות עבודתה בעשרה דינרים לשנה. עכשיו שעבדה לך ב’ שנים אתה צריך לנכות עשרים דינרים, וטול מ’ דינרים ושחרר אותה וזוהי מצות עשה המוטלת על האדון לסייע בפדיונה באופן שתוכל לצאת. ואינו יכול טעון לא אשחרר אותה, אלא תעבוד אותי כל שש השנים. אז שישלם לו מה שהפסיד הכסף שהשקיע בה, שהרי אם לא היה קונה אותה היה משקיע כספו בשום עסק בשום עסק והיה מרויח. טענות כאלו אינו יכול לטעון, לפי שצוה הקב"ה על בריותיו לעשות חסד זה עם זה. ובפרט עם זו שאביה הגיע למצב כזה שהיה אנוס למוכרה, ובודאי ראויה היא לרחמים מרובים.

וגנב איש ומכרו מות יומת (משפטים כא-טז)

בספר "תנועת המוסר" מובא סיפור על מסירותו הנפלאה של רבי ישראל סלנטר להצלת ילד מידי שוביו:

בזמן עלות ניקולאי הראשון על כסא המלוכה ברוסיה השתנה היחס ליהודים לרעה. גזירות רבות ניתכו עליהם. באותה תקופה נגזרה גזירת "הרקרוטים" האכזרית. הרוסים היו חוטפים ילדי ישראל ומוסרים אותם למלכות לשם עבודת צבא ממושכת.

בחלקה של העיירה סלנט נפלה הגזירה לתת ילד אחד לצבא עיני ראשי הקהל התחילו לפזול לעבר משכנות הדלים כמנהג הימים ההם. באותם ימים נקלעה לסלנט אלמנה עניה, שהיתה מחזרת על הפתחים ומנגנת בתיבת נגינה כמקובל בסביבה ההיא היא הלכה בלויית בנה הקטן, שהיה אוסף את הפרוטות שהיהודים היו זורקים לה, ממוני הקהל חטפו את הילד מידי אמו, שינו את שמו לשם אחר מילדי המקום ורשמו אותו לעבודת הצבא לשם מילוי חובתם למלכות. זעקות האלמנה העניה הרקיעו שחקים. דעתה נטרפה עליה, היא התרוצצה מבית לבית, דפקה על דלתות גבאי העיר, אך ללא הועיל.

באותו זמן הגיע רבי ישראל לסלנט לביקור לשבת. האשה בראותה לפניה איש נשוא פנים נפלה לרגליו והתחננה שיציל את ילדה. ר’ ישראל הקשיב לסיפור דבריה, הרגיע אותה וביקשה לבוא לאחר שבת. בליל שבת ובשת בבוקר, הלך ר’ ישראל לבית הכנסת להתפלל ולא דיבר עם איש מאומה בענין זה. אחרי תפילת שחרית, באו כל נכבדי המקום לאכסנייתו של רבי ישראל לקידוש. אחרי שקידשו על היין, קם פתאום ר’ ישראל ממקומו בקצף נורא והתחיל לנזוף במסובים ולכנותם בשם רוצחים וגונבי נפשות. בהיותו מכיר את ראשי הקהל, פנה לכל אחד באופן אישי. לאחד אמר "הרי צדיק אתה וקושר את מטפחתך על הצואר בשבת, כדי לא לטלטל אף במקום עירוב, ואילו לעבור על הפסוק: "גונב איש ומכרו מות יומת" לא איכפת לך?" לשני אמר "הרי אתה מחזר אחרי מיצוות ומדקדק בקלה כבחמורה, ואילו למסור נפש מישראל לשמד מותר?" לשלישי אמר: "הרי אתה מדקדק במצה שמורה באתרוג מהודר, ואילו לעבור על הלאו: "כל אלמנה ויתום לא תענון", שיש עליו מיתה בידי שמים, אין אתה חושש?" וכן לרביעי וכן לחמישי. הקהל נדהם ונבהל מפניו ולא יכלו לפצות פה לענות לו. ר’ ישראל קפץ ממקומו כאילו הכישו נחש, ותוך זעקה מרה שאסור להימצא בחברת רשעים עזב בבהלה את הבית ובאמצע יום השבת עזב את העיר.

השמועה עברה מבית לבית. נזיפתו הצורבת של ר’ ישראל, גאון וצדיק הדור, ובריחתו מהעיירה העליבה אותם עלבון נוקב ויורד עם תהום הנפש. גם ראשי הקהל, האחראים לחטיפה, הכירו בחטאם והחליטו לשחרר את הילד החטוף ולפייס את ר’ ישראל, אולם, לא נמצא איש בכל העיירה שהיה לו העוז ללכת בשליחות זו ולהסתכל בפניו של ר’ ישראל עד שר’ אליהו מקרטינגה, שהיה באותו מעמד, קיבל זאת על עצמו. אחרי חיפושים רבים הוא מצא את ר’ ישראל מהלך בין ההרים שבתחומי העיר שקוע במחשבות נוגות. אחרי שגילה לו ר’ אליהו ששחררו את הילד החטוף נאות ר’ ישראל לשוב העיר.

מסופר שכאשר בטלה גזירת הרקטורים ושוב לא חטפו את ילדי ישראל לצבא הצאר הרוסי, שמח רבי ישראל שמחה גדולה מאד. שמחתו על ישועת ה’ והצלתו היתה כה גדולה עד שהוא גער בתלמידיו על שלא ברכו את ברכת "הטוב והמטיב" בשם ומלכות (מורשת אבות).

רק שבתו יתן ורפא ירפא (משפטים כא-יט)

דרש רבי ברוך מרדכי, שבתו זו שמירת שבת, רק אם ישמור האדם שבת, ירפא אותו הקב"ה מכל תחלואיו, מכאן אמרו "שבת היא מלזעוק, ורפואה קרובה לבוא"...

מעשה! באחותו של הגר"א שחלה בנה והגיע עד שערי מות, ר"ל באה לפני אחיה הגאון, ודמעתה על לחייה בבקשה שיתפלל עבורו, אמר לה כן אעשה אחותי השם יתברך ישלח לו רפואה שלמה חזרה ואמרה: אבל אחי יקירי הרופא כבר אמר נואש לחייו!

כך אמר הרופא נענה הגר"א אבל לא כן אמרה תורתנו הקדושה! התורה אמרה: "ורפא ירפא" מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות "לרפא בלבד ניתנה הרשות לרופא", אבל לומר נואש לחייו אין לרופא רשות, לכי איפוא לשלום, ואל תתיאשי מן הרחמים והחותך חיים לכל חי ירפא את בנך ברפואה שלמה במהרה (אמרי חן).

ורפא ירפא כך הוא סדר הרפואה בישראל "בורא רפואות נורא תהילות אדון הנפלאות" ראשית כל לבקר אצלך רופא, ולקבל תרופות, "בורא רפואות" ואח"כ "נורא תהילות" לומר תהילים, ולבקש מעושה נפלאות לבדו, יעשה נס וירפא אותו מחליו, "אדון הנפלאות".

ורפא ירפא (משפטים כא-יט)

כל מיני צער הבאים על האדם הם מן השמים ואפילו חירופים וגידופים מכוונים מהשמים. (החפץ חיים).

הגמרא (ב"ק ה): דברי רבי ישמעאל אומר: "ורפא ירפא", מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות. למרות שהחולי הגיע מידי שמים אך נתן הקב"ה היתר לרופא לרפא את החולי. אך חס וחלילה אל יבעט בייסורים, כפי שאומר הגאון מוילנה: "אלמלי הייסורין לא היינו מוצאים ידינו ורגלינו ביום המשפט".

את הפסוק "רבים מכאובים לרשע והבוטח בה’ חסד יסובבנהו" (תהילים לב), היה מפרש הגר"א מוילנה עפ"י משל מעולם הרפואה .

לפנים נהגו להשתמש בסמי רפואה חריפים לחולי מעיים, ואעפ"י שהסמים היו מלוחים ומרים, מ"מ לא היו שמים לב למרירות, והחולה היה סובל דומם את המרירות, ובלבד שיתרפא ממחלתו. אולם במשך הזמן מצאו דרך להקל על סבלם של החולים והיו עוטפים את הסמים במעטה דק (קפסולה בלע"ז), ובולעים את התרופה בלי לחוש במרירותה.

כן הדבר בייסורים. "רבים מכאובים לרשע" – כאשר באים על הרשע ייסורים, הוא חש במלוא מרירותם וצועק מתוך צערו. אולם כאשר באים ח"ו ייסורים על הבוטח בה’, אזי – "חסד יסובבנו", הייסורים מתעטפים במעטה של חסד, ושוב אין מורגש כלל טעם המרירות.

ומכאן יש ללמוד יסוד חשוב בהתייחסות האדם לייסורים. לעיתים שומעים אדם שאומר "נשבר לי מהחיים" אם זה בענייני גשמיות ואם בענייני רוחניות, טעות חמורה לחשוב כן, עליו ללמוד ממעשי ה’ יתברך שנאמר "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", כשם שהשמש שוקעת ולמחרת שוב זורחת, כך אם אתמול לא הצלחנו ויצר הרע התגבר עלינו, היום אנו נתגבר עליו בע"ה, וכן אם אתמול היה יום עצב חלילה, היום זה חיים חדשים ותהיה רק שמחה. כי העבר אין, והעתיד הוא עדיין, וכעת נבטח בהקב"ה ותשועת ה’ כהרף עין (האדמו"ר מקוצק).

מסופר על האדמו"ר מצאנז זצ"ל, שאשתו ועשרת ילדיו וכל קרוביו נספו בשואה רחמנא ליצלן. וכשעלה לארץ לבדו ערירי, לא היה בעצבות אלא התאמץ מאוד להיות בשמחה. ראשית, התחתן ובנה את ביתו והביא שוב ילדים לעולם, גם יזם את הדף היומי הידוע, והקים קריה חדשה על שמו וגם הקים גמ"ח ענק, ואת בית חולים "לניאדו" בנתניה.

כמו"כ האדמו"ר מבעלז זצ"ל עשה פעולות רבות על אף שאיבד את בני משפחתו, ואמר שזו התשובה לנאצים ימ"ש שיבואו ויראו מה יצא מכל העינויים שלהם, "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" (שמות א’ יב).

יהודים רבים התגברו על קשים גדולים למען קדושת ה’ כדרך אבותינו, ולמעשה זוהי אחת הסיבות שליהודי קוראים יהודי ולא ראובני או זבולוני וכו’ משום שכולם נקראים על שם "יהודה" שהייתה בו מידת ההתחדשות בכל מצב, ולכן ליהודי לא שייך מוג של יאוש בעולם. ומכאן עלינו לדעת כי כל חולי או צער הבאים על האדם הם מן השמים והבוטח בה’ חסד יסובבנהו. (אור דניאל)

כל המקבל עליו עול תורה מורידים ממנו עול מלכות ומאריכים ימיו ושנותיו

מעשה שהיה: סיפר לי תלמיד חכם גדול, כי הוא סובל ממחלה מסויימת שכל אימת שהוא נתקף בה, הוא במצב מאוד מסוכן, והוא זקוק מיד לרופא. פעם אחת חש בהתקף כזה בליל שבת ובקושי רב ניגש לטלפון והתקשר לרופא שלו, וזה ענה לו שהוא מיד בא אליו.

אבל לפני שהרופא הניח את שפופרת הטלפון, שאל את החולה: בעצם, מנין לך מספר הטלפון שבו התקשרת אלי, הרי אין אני בביתי עכשיו, כי אם בביתו של חולה אחר?...

מסתבר, כי החולה חייג מספר מוטעה, אבל משמים סיבבו כך שיחייג מספר לא נכון, ובדיוק היה זה מספר הטלפון של החולה האחר, שבביתו נמצא הרופא באותה שעה, כי אם היה מחייג את המספר הנכון – הוא לא היה מוצא את הרופא.

בזה הראו לו משמים כמה רוצים להציל אותו, וזהו הלקח שיש ללמוד ממקרה כגון זה. הקב"ה יכול לסבב שלא יקבל התקפה בכלל, אבל רצה להראות לו כמה הוא חביב בעיניו, שהוא עושה נס כדי להצילו.

אותו רעיון מצאתי בסיפור נפלא אחר, שהתרחש באחד מימי המלחמה בירושלים, בשנת תשכ"ז. הדבר התרחש בשני מקומות, בשכונת אחוה ובשכונת בתי נייטין. חיילי הלגיון הירדני המטירו פגזים על ירושלים, ומתוכם נפל פגז אחד על בלון של גז וכתוצאה מכך פרצה שריפה, ואחר כך נפל עוד פגז על דוד מים, הדוד התפוצץ והמים שפרצו מהדוד כיבו את השריפה...

ואמרתי על זה, כי הפשט הוא כך: אם הקב"ה היה רוצה שלא תהיה שריפה, יכול היה לעשות שלא תהיה, אבל הקב"ה רצה להראות לאנשים כמה חביבים הם אצלו, ואז עשה שיפלו שתי פצצות, האחת תגרום שריפה והשניה תכבה אותה, כנאמר: "מחצתי ואני ארפא" (דברים לב, לט)

וכי יריבן אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרוף ולא ימות ונפל למשכב אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה. רק שבתו יתן ורפא ירפא (משפטים כא,יח-יט)

כשאנשים יריבו זה עם זה, והכה אחד את חברו באבן או באגרוף ולא מת מזה אלא נפל למשכב ונתבטל ממלאכתו, כשאירע כן לוקחים אותו ונותנים אותו בבית האסורים שנראה מה יהיה בסופו של המוכה. אם ימות מחמת אותה מכה, הורגים את זה שהכהו. אבל אם יקום ממיטת חוליו והתהלך על רגליו ברחוב בריא שהוא בכוחו, משחררים אותו מכלאו. ואע"פ שמת המוכה אחר כך, אין מענישים כלל את המכה, שמכיון שהמוכה עמד ממיטתו אנו תולים מיתתו בטעות שטעה באורח חייו, שהוא עצמו גרם שנפתחה המכה לאחר שכבר הביא, ולכן אסור להורגו. ולפיכך אומר כאן הכתוב ונקה המכה. שהרי יש לשאול, מאחר שעמד ממטתו והתהלך ברחוב ודאי נקי זה שהכהו, ולמה היה עולה על דעתנו להורגו בגלל מכה שנתן לחברו, ונקה המכה למה לי. אלא הכוונה שצריכים לשימו בכלא כדי לבדוק הדבר אם מכתו גרמה ימיתתו, יומת ואם יבריא ויהלך בחוץ, יזכוהו.

רק שבתו יתן, ישלם רק בטלתו. ורפא ירפא, למשל, אם ע"י המכה חתך ידו, הוא צריך ליתן לו דמי ידו, כפי שנבאר להלן בפי"ב. ומלבד זה הוא צריך לשלם לו מה שנתבטל ממלאכתו, שעכשיו אינו יכול לעשות שום מלאכה מחמת המכה. וכן צריך ליתן לו ריפוי, מה שנתן לרופא שירפא אותו, ויחזיר בשרו לאיתנו. ואע"פ שהוא עצמו רופא, הוא צריך ליקח רופא אחר, לפי שאין רופא יכול להוציא צער עצמו, ואינו יכול לומר לו תן לי כסף ואני ארפא את עצמי. וכן אם המכה רופא, אינו יכול לומר אני אהיה רופאך ואתן לך תרופה שתתרפא בה בלא שכר, אלא צריך ליתן ביד בית דין השכר שלוקח הרופא שאם נוטל שכר הוא בודק יפה את החולה ומשתדל לרפאותו (מעם לועז)

וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט....אם יום או יומים יעמוד לא יקום (משפטים כא, כ-כא)

אם הוא מכהו בשבט הרי זה סימן, שכל כוונתו היא רק להוכיחו ולהטיבו (שבט מוסר), ולכך יש לו הזכות. לפיכך הדין הוא, כי "אם ועם או יומים יעמוד לא יוקם", אבל אם מכהו בחרב או באבן, הרי זה סימן שהוא עושה זאת מתוך כעס או נקם, ואז אפילו אם העבד חי שנים רבות לאחר מכן בא האדון על עונשו (אור החיים עפ"י שיטת הרמב"ם לוקט ממעינה של תורה).

וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפללים ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש (משפטים כא, כב-כג)

ראובן ושמעון שהתקוטטו זה עם זה ובאה אשה להפריד ביניהם ולהשקיט הריב והרים ראובן ידו בכוונה להכות את שמעון, ובמקום להכות אותו נתן מכה לאשה והיתה מעוברת ויצאו ילדיה, שגרם לה שתפיל. בין אם היה ולד אחד ובין אם היו שנים בכרס אחד, והפילה מחמת המכה. ענוש יענש ראובן, והוא צריך לשלם כפי שיקבעו בית דין שמשערים כמה היתה שוה אשה זו אילו נמכרה לשפחה בהיות מעוברת, שבודאי שפחה מעוברת שוה יותר מפני הולדות שיוולדו. וסכום זה של מעות מוציאים בית דין מידי ראובן ונותנים לבעל האשה הזאת שהפילה מחמת המכה.

ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש. אם מתה האשה מחמת מכה זו, הורגים לראובן בסייף שכן משפטו, נפש תחת נפש, אבל אם רק הפילה ולדותיה אינו חייב מיתה, אע"פ שהולדות מתו מן המכה הזאת, שכבר בארנו בפרשת בראשית ולעיל בפרשת שמות, שרק לגבי בן נח יש חומרא זו שהוא חייב מיתה גם על הריגת עובר במעי אמו. אבל ישראל אינו חייב מיתה אלא אם יצא העובר לאויר העולם.

ובפסוק הזה נחלקו חכמים עם ר’ שמעון, שהם אומרים שכונת הפסוק כפי שבארנו, שאם האשה מתה מחמת המכה חייב ראובן מיתה. אבל ר"ש סבור שאינו חייב מיתה, כיון שכונת רואבן היתה להרוג את שמעון שעמו היה מתקוטט, ולא נתכוון להרוג את האשה שנאמר נפש תחת נפש, שחייב לשלם ממון עבור האשה, מלבד הכסף שהוא חייב לשלם עבור הולדות.

וזהו שחייב לשלם ממון עבור הולדות, דוקא כשנתן לה המכה בכרסה, מקום העיבור. אבל אם נתן לה מכה בראש או בשאר מקומות שבגוף, אע"פ שהפילה מחמת אותה מכה פטור ואם היתה מעוברת מבעלה הראשון ונתאלמנה או נתגרשה ונישאה בשניה, הכסף לאשה ולא לבעלה. ולכן נאמר ונגפו אשה הרה. שבתיבת "הרה" מרומזים שני דינים. האחד שאינו חייב אלא אם כן הכה אותה במקום ההריון, הבטן. וכף שהכסף שייך לבעל האשה ומכאן שאם אינה מעוברת מבעל זה הכסף לעצמה, ואין לבעלה זכות בו. ולכן נאמר ויצאו ילדיה ולא נאמר ויצאו הילדים, להורות שפעמים היא לוקחת הכסף ולא בעלה.

עין תחת עין (משפטים כא-כד)

תניא עין תחת עין ממון. ויש לומר כי דבר זה מרומז במקרא, שהיה צריך לכתוב עין בעין, וכתוב "תחת", לרמוז שהעונש הוא תחת עין מה שאחורי האותיות של עין אחרי ה"עין" הוא פ’ אחרי "יוד" בא "כף" ואחרי "נון" באה סמך", ועולה אותיות "כסף", וזה הפירוש, אם היכה את עינו, יתן "תחת עין" שזה כסף. (הגר"א).

ואם שן עבדו יפיל (משפטים כא-כז)

לחפשי ישלחנו תחת שינו מה הטעם שעבד כנעני יוצא לחירות בשן ועין? לפי שהעבדות באה לו מקללתו של נח לבנו חם, והנה חטאו של חם היה בעינו "וירא חם אבי כנען" ובשינו "ויגד לשני אחיו בחוץ" (אמרי חן).

ואם שור נגח הוא מתמל שלשם והועד בבעליו ולא ישמרנו והמית איש או אשה השור יסקל וגם בעליו יומת (משפטים כא-כט)

ואם שור נגח הוא, ר"ל שכבר נגח בני אדם ג’ פעמים והרגם. והתרו בבעליו, ועכשיו הרג אדם, שנגחו בקרניו או שנשכו בשיניו או שנתן לו מכות ברגליו, השור יסקל, כפי שאמרנו קודם, שבשרו אסור בהנאה, ומלבד זה גם בעליו יומת. ר"ל שהוא חייב מיתה בידי שמים, והקב"ה ינקם ממנו שימות לפני זמנו, שלא נתן לבו להשגיח על שורו, אע"פ שידע שהוא רע ומזיק ונגחן, ולא ימות על מטתו כדרך כל בשר, אלא יהרג בידי בשר ודם לפי המקרה שיזמן הקב"ה, או שיבואו שודדים ויהרגוהו או שיפול במלחמה, הכלל מיתתו תהיה משונה כפי שמת האיש ששורו נגחו. אבל אין רשות לבית דין להורגו, שהרי סוף סוף לא הרגו הוא בידים, אלא זה יעשו, ישיתו עליו כופר פדיון נפשו.

כי יגנוב איש...ואם במחתרת ימצא הגנב והכה ומת אין לו דמים (משפטים כב-א).

מעשה באחד הימים שכר רבי יוסף זודל מסלנט עגלון יהודי, כדי שהלה יוליכו בעגלתו אל העיר הגדולה, שם התקיים "יום השוק".

בדרך עברה העגלה ליד שדה השייך לנכרי. ראה העגלון ערמת שחת קצורה נחה בלב השדה. הביט ימינה ושמאלה, וכשנוכח שאיש אינו מבחין במעשיו עצר את העגלה. חיש קל ירד הימנה, וכשבידו שק גדול ניגש אל ערמת השחת והחל למלא את שקו.

"רואים! רואים!" קרא רבי יוסף זונדל בקול גדול.

נבהל העגלון ושמט באחת את השק מידיו. חיש מהיר רוקנו מתכנו וכהרף עין שב אל העגלה והמשיך בנסיעה.

כשחזרה אליו שלותו הביט העגלון לצדדים, לראות מי זה שהבחין במעשהו, אך לתמהונו הרב לא ראה נפש חיה.

"רמית אותי!" הטיח ברבי יוסף זונדל.

"חלילה וחס", הזדעזע הרב. "את האמת לאמיתה אמרתי לך היה מי שראה אותך!"

"מיהו אפוא?" התרתח העגלון, "הן אינני רואה איש בכל הסביבה!"

"אמנם בכל השדה הנרחב אין איש", השיב רבי יוסף זונדל, "אך שם למעלה", המשיך והרי עיניו למרום, "יש עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים..." (מעשיהם של צדיקים)