חומש שמות
דבר החסידות – פרשת משפטים
- פרטים
- קטגוריה: פרשת משפטים
- פורסם ברביעי, 28 אוקטובר 2020 20:17
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 424
דבר החסידות – פרשת משפטים
על מה נענש הנרצע?
"אוילים מדרך פשעם ומעוונותיהם יתענו" (תהלים קז, יז)
זקני החסידים היו נושאים על כך משל מעולם הציד; כיצד מצליחים לצוד בונה (beaver):
הבונה עולה לחוף כדי לאסוף ענפים ועלים עבור הסכר שהוא בונה. לאחר יציאתו מהמים, הוא מותיר אחריו 'שובל' רטוב. כשהבונה שב ממשימתו, הוא חוזר אל המים בדיוק באותו מסלול שהלך בו קודם, ללא שום סטיה.
הציידים עוקבים אחר מסלולו, חופרים בו בור, וכשהבונה צועד בדרכו חזרה הוא מזהה את המלכודת, ואז, במקום לסגת או לסטות מעט מן המסלול – הוא נעצר, בוכה על מר גורלו וצועד היישר לתוך הבור...
ועל זה רומז הפסוק "אוילים מדרך פשעם" – שכל כך הורגלו בפשעם עד שאינם מסוגלים לסגת מדרכם ולבחור בדרך אחרת...
(מפי השמועה)
~~~
בתחילת פרשתנו, מצווה התורה שכאשר העבד העברי אומר "אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני לא אצא חפשי" – אז "ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם" (כא, ה-ו).
מביא רש"י את דברי המכילתא "ומה ראה אזן להירצע מכל שאר אברים שבגוף? אמר רבן יוחנן בן זכאי, אזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב* והלך וגנב – תירצע. ואם מוכר עצמו, אזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים והלך וקנה אדון לעצמו – תירצע".
ותמוה, הרי טעם זה שייך בכל איסורי התורה, שאוזנו של יהודי שמעה אותם בהר-סיני, ומדוע דווקא בציווי "לא תגנוב" או "כי לי בנ"י עבדים" מגיע עונש רציעה?
יתרה מזו: גם על "לא תגנוב" לא נענש כל גנב, רק כזה שאין לו לשלם ונמכר בבית-דין, וגם אז – רק אם אינו רוצה לצאת ואומר "אהבתי את אדוני וגו'" ולכאורה זה בכלל לא קשור לאיסור גניבה! ועל-דרך-זה במוכר עצמו שרש"י כותב "והלך וקנה אדון לעצמו" – משמע שנענש על כך שמכר עצמו לעבד ולא על מה שאומר עכשיו – ואם-כן קשה מדוע לא נענש כל גנב וכל מוכר עצמו?
מבאר הרבי:
בעצם יש כאן תמיהה על עצם העניין: למה מגיע לעבד הזה עונש כה חמור של עשיית מום בגופו**, על כך שטוען "אהבתי גו' אתאשתי ואת בני", הרי זה טבע האדם שקשה לו להיפרד מאשתו ובניו, כדברי הגמרא (שבת קנב, א) שעל אהבה זו נאמר "הוא אמר ויהי – זו אשה, הוא צוה ויעמוד – אלו בנים"!
ונראה לומר, שאכן מטעם זה פירשו חז"ל שהעונש אינו על אמירתו "אהבתי גו'" אלא על עצם הגניבה או מכירתו לעבד.
אלא שגם על עבירות אלו (מלבד זאת שאינן יותר חמורות משאר עבירות) לכאורה לא מגיע עונש רציעה – שהרי מדובר כאן במי שגנב ואין לו מה לשלם, שכנראה גנב להשקיט רעבונו ורעבון בני-ביתו, כי העניות העבירה אותו על דעתו ועל דעת קונו, ולמה ייענש עונש חמור כל-כך (וכדברי הכתוב (משלי ו, ל) "לא יבוזו לגנב כי יגנוב, למלא נפשו כי ירעב")?
וכן במוכר עצמו מפני דוחקו, הרי זה שהשפיל עצמו לקבל מרות של אדון – מראה על מצבו הלחוץ שגרם לו לעשות דבר בניגוד לטבע האדם!
אולם, לאחר שעברו שש שנים ואינו רוצה לצאת חפשי – הרי הואמצהיר בזה שלא איכפת לו בפרסום הדבר שהוא גנב ונמכר לעבד או שמכר עצמו מפני דחקו, ואם כן הוכיח סופו על תחלתו שגנב מצד תכונתו הרעה ולא מפני דחקו. או זה שמכר עצמו – הרי עכשיו באמרו "לא אצא חפשי" הוא מצהיר שאין עניין זה – להיות עבד – חמור אצלו כל-כך, ונמצא שלא מכר עצמו מאונס אלא שלא איכפת לו לקנות אדון לעצמו!
ההוראה אלינו מפרשה זו:
ישנם הטרודים כל-כך בעסקיהם במשך ששת ימי החול, עד שהם "עבדים לעבדים" לרצונם הגשמי, כמו העבד שקונה אדון לעצמו לשש שנים. וגם בהגיע יום השביעי שבו צריך לשבות ולנוח מכל ענייני חול – הם אומרים "לא אצא חפשי" והם טרודים בעסקיהם הגשמיים גם בשבת-קודש.
על-כך אומרת התורה: "כי לי בני ישראל עבדים" – שגם בימות החול יהודי הוא עבד ה' והוא משתמש בענייני העולם לעבודתו יתברך. אבל כשמגיע יום השבת הרי הוא מקדש ומגביה את עצמו לגמרי מענייני חול וכל עסקו בלימוד התורה ועבודת השי"ת.
שבת שלום!
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק יא, משפטים שיחה א (עמ' 89 ואילך. השיחה בלה"ק במקור). העיבוד בסיוע "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' סה-ו. ויותר ממה שכתבתי לפניכם כתוב כאן, כי בשיחה מנתח את דברי רש"י ומבארה 'כמין חומר' (כלשון רש"י כאן) הדק היטב. עיי"ש ותמצא טוב.
______________
*) בכמה מפרשים (מושב זקנים עה"ת, רא"ם, ריב"א, משכיל לדוד ועוד) הקשו ד"לא תגנוב" דעשרת הדברות מיירי בגונב נפשות (ראה רש"י שם) והו"ל להביא מ"לא תגנובו" (קדושים יט, יא( שמדבר בגונב ממון [וראה חזקוני, משכיל לדוד ועוד שהגיהו דצ"ל לא תגנובו].
וראה רא"ם שתירץ: י"ל דה"ק אזן ששמעה בסיני לא תגנוב בדרך כללות שנכללה בו גם אזהרת לא תגנובו דמיירי בממון (ובפרט שכל המצוות נכללות בעשה"ד כפרש"י לקמן (כד, יב) מרס"ג).
ועד"ז י"ל ג"כ במ"ש רש"י אח"כ "אזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים" (שאינו בעשה"ד כ"א בפ' בהר (כה, נה)) – שנכלל בדיבור הראשון "אנכי גו' אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", וראה פרש"י שם: כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי. וראה לקח טוב (נג'ארא) הובא בתורה שלמה כאן אות קכג.
**) ראה מכילתא הפלוגתא אם כהן נרצע.