- פרטים
-
קטגוריה: פרשת פקודי
-
פורסם בחמישי, 03 מרס 2022 09:32
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 349
בִּרְכַּת שְׁלֹמֹה בְּיוֹם חַג
מֵאֵת : אֲהוּבָה קְלַיְן ©
הַשְּׁמוּעָה עוֹשָׂה כְּנָפַיִם
יוֹם חָדָשׁ בִּירוּשָׁלַיִם
יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵיתָנִים
מִטַּף וְעַד זָקֵן חוֹגְגִים.
בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מִתְנוֹסֵס
לְעֵינֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל נֵס
נְבוּאָה קוֹרֶמֶת עוֹר וְגִידִים
אֱמֶת וְלֹא חֶזְיוֹן תַּעְתּוּעִים!
אֶל בֵּית ה' הֻוכְנְסוּ הַכֵּלִים
פְּנֵי הַדְּבִיר בְּזֹהַר מְאִירִים
בְּרֹאשׁ הָאָרוֹן כְּרוּבִים סוֹכְכִים
מִלּוֹת שִׁירָה בְּלַהַט מֵרְנָנִים.
לְפֶתַע , עָנָן בְּבֵית אֱלֹוקִים
כֹּוהֲנִים יוֹצְאִים עַזִּים כַּנְּמֵרִים
שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ מְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל
הַשְּׁכִינָה חִישׁ עוֹטָה עֲרָפֶל.
מִילּוֹתָיו בּוֹקְעוֹת רְקִיעִים
מַרְבַד הָרָקִיעַ מַרְעִידִים
מֵעֹמֶק לִבּוֹ מוֹדֶה לֶאֱלֹוקִים
עַל מָכוֹן שִׁבְתּוֹ לְעוֹלָמִים.
הֶעָרָה: הַשִּׁיר בְּהַשְׁרָאַת הַהַפְטָרָה- [מְלָכִים-א, ז-ח]
- פרטים
-
קטגוריה: פרשת פקודי
-
פורסם בחמישי, 03 מרס 2022 09:31
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 280
פרשת פקודי – מכנה משותף להפטרה וכוחה של ברכה
מאת: אהובה קליין.
פרשה זו חותמת את חומש שמות וכאן נמנו כל משקלי נדבת המשכן לכסף ולזהב ולנחושת , כמו כן נמנו כל הכלים הקדושים.
מעניין כי התורה מייחדת לתיאור המשכן חמש פרשיות: תרומה, תצווה, כי תישא, ויקהל ופקודי.
על פי חז"ל: בני ישראל הצטוו להקים את המשכן ממחרת יום הכיפורים, לאחר שירד משה עם הלוחות השניים מהר סיני והמשכן הוקם:
"וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית - בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ: הוּקַם, הַמִּשְׁכָּן". [מ', י"ז]
יש לשים לב לכמה פסוקים הגנוזים בהם רמזים מעניינים:
"אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל-פִּי מֹשֶׁה.." [להלן ל"ח, כ"א].
עוד פסוק משמעותי במיוחד:
"וַתֵּכֶל--כָּל-עֲבֹדַת, מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד; וַיַּעֲשׂוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה, כֵּן עָשׂוּ" [להלן: ל"ט ל"ב].
"וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת-כָּל-הַמְּלָאכָה, וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ--כַּאֲשֶׁר צִיווָּה יְהוָה, כֵּן עָשׂוּ; וַיְבָרֶךְ אֹתָם, מֹשֶׁה". [ל"ט, מ"ג]
בהפטרה שנקרא, בע"ה השבת : שלמה המלך מברך את כל קהל ישראל:
כפי שהכתוב מתאר:
"וַיְהִי, בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן - הַקֹּדֶשׁ; וְהֶעָנָן מָלֵא, אֶת-בֵּית יְהוָה. וְלֹא-יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת, מִפְּנֵי הֶעָנָן: כִּי-מָלֵא כְבוֹד-ה', אֶת-בֵּית ה'. אָז, אָמַר שְׁלֹמֹה: ה'אָמַר, לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל. בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל, לָךְ--מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ, עוֹלָמִים. וַיַּסֵּב הַמֶּלֶךְ, אֶת-פָּנָיו, וַיְבָרֶךְ, אֵת כָּל-קְהַל יִשְׂרָאֵל; וְכָל-קְהַל יִשְׂרָאֵל, עֹמֵד. וַיֹּאמֶר, בָּרוּךְ ה'אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּפִיו, אֵת דָּוִד אָבִי; וּבְיָדוֹ מִלֵּא, לֵאמֹר. מִן-הַיּוֹם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶת-עַמִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, לֹא-בָחַרְתִּי בְעִיר מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, לִבְנוֹת בַּיִת לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם; וָאֶבְחַר בְּדָוִד, לִהְיוֹת עַל-עַמִּי יִשְׂרָאֵל. וַיְהִי, עִם-לְבַב דָּוִד אָבִי--לִבְנוֹת בַּיִת, לְשֵׁם ה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר ה', אֶל-דָּוִד אָבִי, יַעַן אֲשֶׁר הָיָה עִם-לְבָבְךָ, לִבְנוֹת בַּיִת לִשְׁמִי--הֱטִיבֹתָ, כִּי הָיָה עִם-לְבָבֶךָ. רַק אַתָּה, לֹא תִבְנֶה הַבָּיִת: כִּי אִם-בִּנְךָ הַיֹּצֵא מֵחֲלָצֶיךָ, הוּא-יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי וַיָּקֶם ה', אֶת-דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֵּר; וָאָקֻם תַּחַת דָּוִד אָבִי וָאֵשֵׁב עַל-כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה', וָאֶבְנֶה הַבַּיִת, לְשֵׁם ה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל". [מלכים –א, ח', י'- כ"א]
השאלות הן:
א] מדוע התורה מפרטת באריכות את המשכן וכליו?
ב] אילו רמזים מתגלים בפרשה?
ג] מה הקשר בין הפרשה - להפטרה [מלכים-ב, ז'- ח']
תשובות.
פירוט וספירת הפריטים בתיאור המשכן וכליו.
לעניות דעתי - התורה מונה את כל הפריטים הקדושים במשכן וגם מפרטת את כל מידות המשכן במטרה להראות: עד כמה המשכן אהוב וחשוב אצל בורא עולם ובכך היא רומזת עד כמה ה' אוהב את עם ישראל הנבחר – כי גם אותו דואג למנות ולספור בתורה מידי פעם – הדבר מוכיח עד כמה ה' אוהב את בניו כדברי רש"י.
המטרה של המשכן:" וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם" [ שמות כ"ה, ח'] לא נאמר: "ושכנתי בתוכו" אלא: "וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם" מכאן שעם ישראל חייב להיות מחובר לספר הספרים ולקיים להלכה למעשה - את הלכות התורה והחוקים.
ה"נתיבות שלום" מביא את מדרש תנחומא [י"א]:
"אמר ר' חייא בר יוסף: כל שבעת ימי המילואים היה משה מפרקו ומעמידו למשכן - שתי פעמים בכל יום, רבי חנינא אומר: שלוש פעמים ביום.
לכן יש לבאר על דרך העבודה – עניין הקמת המשכן כל כך הרבה פעמים- שהרי המטרה שיהודי ירד לעולם הזה:
"וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם" מכאן, שכל יהודי חייב להכשיר את גופו שיהיה מקום להשכנת השכינה.
וכיצד יכשיר את גופו לכלי להשראת השכינה? התשובה: שידבק בדרכי האבות אשר הצטיינו במידות: אהבה, יראה, ותפארת.
אם יהודי נוהג כך - אזי יחול עליו: "מְעֹנָה אֱלֹקי קֶדֶם וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם וַיְגָרֶשׁ מִפָּנֶיךָ אוֹיֵב וַיֹּאמֶר הַשְׁמֵד" [דברים. ל"ג, כ"ז] זוהי תכלית עבודתו של כל יהודי לשמש מקום בו תשרה השכינה.
"אור החיים" סובר: עניין ספירת פרטי מלאכת המשכן - לא באה מצד רצון עם ישראל, אלא משה רבינו דרש לפקוד ולבדוק את כל פרטי מלאכת המשכן במטרה:
"והְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל" [במדבר ל"ב, כ"ב] כדי שלא ימצא אפילו מישהו אחד מתוך עם ישראל שהשתמש בכספי נדבות המשכן שלא כראוי.
מכאן נפסקה הלכה בשולחן ערוך [יורה דעה, סימן רנ"ז]: "אף על פי שגבאי הצדקה הכשרים אין מדקדקים אחריהם - בכל זאת טוב שיתנו חשבון - כמו שמצינו במשה רבינו שנתן חשבון מנדבות המשכן"
רמזים מעניינים בפרשה.
נאמר: "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל-פִּי מֹשֶׁה"
רש"י מתייחס לכפילות:".. הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן.."-
שתי פעמים יש כאן רמז למקדש שנתמשכן בחורבן ראשון וחורבן שני. בעבור חטאם של ישראל [מדרש תנחומא , פקודי, ה]
ובמילים: "מִשְׁכַּן הָעֵדֻת": רמז- לעדות שוויתר להם הקב"ה על חטא מעשה העגל- לפי שהשרה שכינתו ביניהם. ועוד פסוק מעניין:
"וַתֵּכֶל--כָּל-עֲבֹדַת, מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד; וַיַּעֲשׂוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה, כֵּן עָשׂוּ"
דעת מקרא מסביר: המילה: "וַתֵּכֶל—" רומזת : שמעשה המשכן שקול כנגד בריאת העולם ומשלים אותה ויתכן שהמילים : "משכן" ו"אוהל" הם באים כצמד שמות נרדפים - שמטרתם להתאמה וחיזוק חשיבות המשכן.
ה"נתיבות שלום" טוען: כמו שהמשכן רומז על עולמות גבוהים- גבוה מעל גבוה -באופן זה: מרומז על קומת האדם—שהיא- משלושה חלקים: החלק התחתון, האמצעי והשלישי:
המשכן היה מחולק: לקודש הקודשים- שבתוכו היו הארון והכרובים, ההיכל שבו היו מונחים- המנורה והשולחן ומזבח הקטורת, והעזרה- בה היה המזבח החיצון ,לכן כך באדם שלושה חלקים: המוח, הלב והאברים.
וכשם ששלימות המשכן נוצרה מכל חלקיו- בדומה לכך שלמות היהודי- היא: במטרה להיות מקום להשראת השכינה- וזאת על ידי שיקדש את כל חלקיו באופן שתוכל לשרות עליו השכינה.
ועל דרך זה הקימו סביב המשכן גדר- כדי להזכיר לנו ולרמוז לנו על: גדרים וסייגים בעבודת ה' .
על המילים: "כּל-הַזָּהָב, הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה, בְּכֹל, מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ"
ישנו מדרש תהלים: "אר"ש בן לקיש, לא היה זהב ראוי להיבראות ולמה נברא?
בשביל בית המקדש שנאמר: "כָּל-הַזָּהָב, הֶעָשׂוּי למלאכה" ונאמר גם בחומש
[בראשית ב', י"ב]: "וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא, טוֹב"[מדרש תהלים קי"ח]
ובנוגע לכסף הוא נקרא- כך על שום שמתבייש מהזהב [מלשון: הכסיף פנים]. ועוד יש כסף אחר שהוא טוב יותר מן הזהב, ונקרא: כן על שום שהוא: מבייש את כל הזהבים וזהו הזהב הנקרא: כסף ועל כך אמר דוד המלך:
"טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף."[קודם זהב ואחר כך כסף]
[מתוך- כתב יד תלמידי הגר"א אוסף "כנסת ישראל"]
הקו המקשר בין הפרשה להפטרה בספר מלכים [ א-ז-ח]
פרשת פקודי המסיימת את חומש שמות - מתארת גם את סוף הקמת המשכן ואת ברכת משה אל העם:
"וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת-כָּל-הַמְּלָאכָה, וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ--כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה', כֵּן עָשׂוּ; וַיְבָרֶךְ אֹתָם, מֹשֶׁה." [ל"ט, מ"ג] ובהמשך נאמר:
"וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד ה', מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא- יָכֹול מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד--כִּי-שָׁכַן עָלָיו, הֶעָנָן; וּכְבוֹד ה', מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן" [מ', ל"ד- ל"ה]
דעת מקרא מסביר: כשמשה סיים את מלאכת המשכן, מיד הופיע ענן וכיסה את המקום ואותו ענן - מסמל את השראת השכינה על הר סיני , זה מהווה סימן לכך: שמי שניגלה לעם ישראל במעמד הר סיני - בא גם לשכון באוהל מועד- וכבוד ה' היה "מראה אש"- כמראה ענן זוהר ומבריק , גם תוכו של המשכן היה מלא ענן אור.
האירוע החשוב הזה מתרחש לאחר שמשה בירך את העם ומהי משמעות הברכה הזו?
רש"י עונה:- אמר להם: יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם כפי שנאמר: " וִיהִי, נֹעַם ה' אֱלֹקֵינוּ -- עָלֵינוּ: וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ, כּוֹנְנָה עָלֵינוּ; וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ, כּוֹנְנֵהוּ" [תהלים צ', י"ז].
מוסיף רש"י ואומר: תפילה זו היא אחד מ:י"א מזמורים ב'תפילה למשה' כלומר - המזמור מתחיל במילים: "תפילה למשה"
מכאן שהברכה התממשה.
אירוע דומה מתרחש כאשר שלמה המלך מסיים את בניין המקדש. הוא מתכסה בערפל - זה מסמל את כבוד השכינה במקום
"וַיְהִי, בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן-הַקֹּדֶשׁ; וְהֶעָנָן מָלֵא, אֶת-בֵּית ה'. וְלֹא-יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת, מִפְּנֵי הֶעָנָן: כִּי-מָלֵא כְבוֹד-ה', אֶת-בֵּית ה'"
בהמשך נאמר:
"וַיַּסֵּב הַמֶּלֶךְ, אֶת-פָּנָיו, וַיְבָרֶךְ, אֵת כָּל-קְהַל יִשְׂרָאֵל"; שלמה המלך מקהיל את העם ומברך אותם- מזכיר את אביו והבטחת ה' המתגשמת. כי הוא בנו של דוד - יקים את המקדש ומברך ומודה על כך לה'.
המלבי"ם מסביר: בית המקדש הוקם על הר המוריה- מקום עקדת יצחק ושם גם חלם יעקב את חלום הסולם, התגלתה השכינה כאשר דוד רכש את הגורן מארוונה - מלך יבוס. לכן המקום הזה מאד חשוב בעיני ה'. ואם ה' הישרה את שכינתו במקום זה בעודו שומם ונידח - בוודאי גם בעתיד כאשר יבנה שם המקדש - הוא ישמש מקום קבוע להשכנת השכינה.
לסיכום, לאור האמור לעיל: בפרשה ובהפטרה – ישנו קו משותף, תחילה הוקם המשכן - ומאוחר יותר המקדש הראשון והשני וכן עתיד להיבנות המקדש השלישי בירושלים ועל כך אנו מתפללים יום, יום. ברכת משה ושלמה מעניקה עוצמה להשכנת השכינה גם לעתיד לבוא:
ויפה וחשוב המזמור: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים“ [תהלים קכ"ו]
יש לזכור שאת המקדש השלישי עתיד ה' לבנות בכבודו ובעצמו – כנאמר :
"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לִשְׁלֹמֹה אִם ה' לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו .." [תהלים קכ"ז, א]
- פרטים
-
קטגוריה: פרשת פקודי
-
פורסם ברביעי, 02 מרס 2022 16:37
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 274
ב"ה
דבר החסידות – פרשת פקודי
מעז יצא מתוק
אחרי שהרבי הריי"צ [=רבי יוסף יצחק, חמיו של הרבי] יצא מרוסיה, המשיך כידוע לדאוג ולפעול למען יהודי רוסיה, גם כשעמד מול קשיים גדולים.
בהזמנות מסויימת, התארח הרבי בביתו של יהודי מסויים, שלא ניחן בחכמה יתרה.
כאשר הרבי סעד עם בני ביתו בחדר שיועד להם – רצה היהודי הזה להכנס ולשוחח עם הרבי בשעת הסעודה, כי הרי הוא המארח... ולמרות שהמזכיר הרב יחזקאל (חאצ'ה) פייגין ניסה למנוע ממנו להכנס, הוא בכל זאת נכנס.
באמצע הסעודה, הרבי ישב מהורהר והביט במרק. המארח ב'חכמתו' חשב שהרבי מחפש את ה'לוקשן' [=האטריות] במרק, ורצה לעזור לו ואמר: "רבי! לאזט זיך אראפ נידעריקער וועסטו געפינען די לאקשן" [=רבי, אם תכניס את הכפית עמוק יותר תמצא את האטריות]...
הרבי חייך ואמר לו "דו האסט מיר ממש מחיה געווען..." [ממש החייתני]
~
והסביר המשפיע הגה"ח ר' יואל כהן ז"ל:
הרבי כנראה הרהר באותו זמן על המצב ברוסיה, על הקושי שעוברים היהודים שם. וזו היתה מעין תשובה משמים (כידוע שלפעמים שולחים רמזים ע"י אדם שאומר דבר מה), והרמז היה שהחלק העסיסי נמצא דווקא בתחתית, כלומר, שדווקא ע"י קושי הגלות של יהודי רוסיה – יימצאו הלוקשן דהיינו החלק העסיסי, הדרגות הכי נעלות.
(ע"פ "שמענו מרב-יואל" (הר' י.ח. ביינדמן) עמ' 195)
~~~
ה'חניה' שהיא 'מסע'
ספר שמות מסתיים בפסוק "כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו, לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם".
מפרש רש"י: "מקום חנייתן אף הוא קרוי מסע . . לפי שממקום החנייה חזרו ונסעו, לכך נקראו כולן מסעות".
וצריך להבין:
איך נקראים חניות בני ישראל בשם 'מסעות'? הרי לכאורה "חניה" ו"מסע" הם שני דברים מנוגדים לחלוטין:
כי כל מסע – קירב אותם יותר אל היעד הנכסף – ארץ ישראל.
ואילו כל חנייה – יצרה עיכוב בדרך ליעד נכסף זה!?
אלא הדבר יובן בהקדם דברי הגמרא (עירובין נה, ב) על החניות שבמדבר: "כיון דכתיב על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו – כמאן דקביע להו דמי", כלומר, שמכיוון שכל החניות היו על פי ה' הרי הם נחשבים מקום של קבע (ולא איזה טלטול זמני).
ולפי זה צריך לומר, שמה שהחניה נקראת מסע היא לא מצד החסרון שבה (שהיא חלק מ'טלטולי הדרכים') אלא הכוונה היא שכל חניה היתה הכנה למסע שבא לאחריה, שמקרב אותם לארץ ישראל [ויוצא משילוב הגמרא שם ורש"י אצלנו: שהחניות היו להן לא רק המעלה של 'קבע' כי אם גם המעלה של 'מסעות'].
וזוהי ההוראה לכל זמן הגלות, שהוא מסע ארוך אל הגאולה
[כידוע פירוש אדמו"ר הזקן (בלקוטי תורה) על הפסוק "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים" – שלכאורה יצאו ממצרים במסע אחד בלבד? אלא: שכל המסעות מיציאת מצרים עד הגאולה השלמה הם שלבים של יציאה ממיצרים וגבולים, והתחנה הסופית נקראת "ירדן ירחו" הרומז על משיח ש"מורח ודאין" [=דן ע"פ הריח] (סנהדרין צז, א)]
– שכל מקום שיהודי מיטלטל ומגיע אליו בחשכת הגלות, אינו עניין של עיכוב וחסר תוחלת, אלא יש בו תכלית והכנה למסע לקראת הגאולה. ועל דרך זה כל התעסקות של יהודי בענייני עולם הזה – אינם דברים ש'בדרך אגב' אלא הם גם חלק מהתכלית, כשהם נעשים לשם שמים, לעשות לו ית' דירה בתחתונים ולקרב את הגאולה.
~
וזהו הקשר בין סיום ספר שמות לתחילתו:
ספר שמות מצויין במדרש (ב"ר פ"ג, ה) "שבו יצאו ישראל מאפילה לאורה". ואם כן איך מתאים שפתיחת הספר היא "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" – תחילתה של גלות מרה וחשוכה שנמשכה מאות שנים?
אלא, שכבר בירידתם למצרים ובכל שלב בגלות כבר היו טמונים זרעי הגאולה. וכן גם בנוגע לענייני עוה"ז שלמרות שמצד עצמם הם אפילה (ראה ב"מ פג, ב) – הרי כאשר הם נעשים כלים לאלקות, כמו בפרשיות ספר שמות שלקחו כלים גשמיים ועשו מהם משכן לה', הרי זו יציאה מאפילה לאורה.
כן תהיה לנו ולכל בית ישראל, שנצא בקרוב ממש מאפילה לאור גדול!
חודש טוב ושמח, ושבת שלום!
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ו, פקודי שיחה ב (עמ' 235 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 248 ואילך). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" שמות (היכל מנחם הוצ' תשע"ג) עמ' תרעא-תערב.
--
צעירי חב"ד – סניף מרום כנען
בהנהלת הרב חיים ודבורה זילבר
שיעורים לנשים | מדרשיית נוער | מועדון לילדים | שיעור לעולים | ביקורי בית | מסיבות בחגים | דוכן תפילין ונרות שבת | התוועדויות | סדנאות מגוונות | תהילים לבנות | בדיקת תפילין ומזוזות | מכתבי יום הולדת | קייטנת גן ישראל | שיעור רמב"ם | הפצת חומר לשבת וחגים | מסיבות ראש חודש | ועוד
כתובת: רח' ביאליק 199/3, הר כנען, צפת
כתובת המקלט: רח' זמיר פינת אלכסנדר פצ'רסקי (ע"י המתקנים) איביקור, צפת.
טלפון: 0506-737410
מייל: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.
תוכלו לראות תמונות מהפעילות בסניף ע"י הקשה בגוגל 'צעירי חב"ד מרום כנען'.
- פרטים
-
קטגוריה: פרשת פקודי
-
פורסם ברביעי, 10 מרס 2021 20:22
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 430
הכהן הגדול ומעילו.
מאת: אהובה קליין ©
לכהן גדול מְעִיל הָאֵפוֹד
בו גנוז מוסר וסוד
מעשה אורג כְּלִיל תְּכֵלֶת.
לבוש הדור כסות מלך.
רִימֹּונֵי תְּכֵלֶת ואַרְגָּמָן,
ְתוֹלַעַת שָׁנִי מָשְׁזָר,
פעמוני זהב טהור.
בדרכו ישמיעו קול.
לשולי מעילו מחוברים
דיבור קדוש מסמלים
מלשון הרע מתרחקים
חכמה על הלב ממליכים.
הכהן ניגש לקודש
תפילה נושא ברגש
מלאכי מרום מתרחקים
המקום לכהן מפנים.
הערה: השיר בהשראת פרשיות- ויקהל- פקודי [חומש שמות]
- פרטים
-
קטגוריה: פרשת פקודי
-
פורסם ברביעי, 10 מרס 2021 20:20
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 518
פרשת ויקהל- פקודי : מה גנוז במעילו של הכהן?
מאת: אהובה קליין.
התורה מתארת את בגדי הכהונה שנעשו - על ידי אומני המשכן - חכמי הלב: אהליאב בן אחיסמך ובצלאל בן אורי בן חור - בציווי ה' - בפרטי פרטים: אחד הבגדים מתוך השמונה בגדי כהונה של הכהן הגדול הוא: המעיל וכך הכתוב מתאר את עשיית המעיל: "וַיַּעַשׂ אֶת-מְעִיל הָאֵפֹד, מַעֲשֵׂה אֹרֵג, כְּלִיל, תְּכֵלֶת. וּפִי-הַמְּעִיל בְּתוֹכוֹ, כְּפִי תַחְרָא; שָׂפָה לְפִיו סָבִיב, לֹא יִקָּרֵעַ. וַיַּעֲשׂוּ, עַל-שׁוּלֵי הַמְּעִיל, רִמּוֹנֵי, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי--מָשְׁזָר. וַיַּעֲשׂוּ פַעֲמֹנֵי, זָהָב טָהוֹר; וַיִּתְּנוּ אֶת-הַפַּעֲמֹנִים בְּתוֹךְ הָרִמֹּנִים, עַל-שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב--בְּתוֹךְ, הָרִמֹּנִים. פַּעֲמֹן וְרִמֹּן פַּעֲמֹן וְרִמֹּן, עַל-שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב, לְשָׁרֵת, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה". [שמות ל"ט, כ"ב- כ"ז]
השאלות הן:
א] כיצד היה עשוי המעיל ומה מסמל ?
ב] מדוע היו הכוהנים חייבים בבגדי הכהונה?
תשובות
מעילו של הכהן.
הכלי יקר סובר- כי מעילו של הכהן הגדול - אשר צבעו : תכלת- צבע הדומה לים - היה מכפר על לשון הרע ,הרי על הים נאמר: "וָאֶשְׁבֹּר עָלָיו חֻקִּי; וָאָשִׂים, בְּרִיחַ וּדְלָתָיִם. וָאֹמַר--עַד-פֹּה תָבוֹא, וְלֹא תֹסִיף"; [איוב, י'-י"א]
משמעות הפסוקים: ה' הציב לים גבולות למנוע את מימיו שיצאו ממקומם. חלילה! לכן אדם המתבונן על מעיל התכלת של הכהן - נזכר בים הגדול ומכאן יסיק: כשם שה' תחם גבולות לים. כך דאג לחומה ובריח - סביב פטפוטי הלשון.
חז"ל אומרים על כך: "ולא עוד, אלא שהקפתי לך - ב' חומות, אחד של עצם ואחד של בשר"- כלומר: השפתיים והשיניים –יש בהם את היכולת להימנע מעיסוק בלשון הרע - על ידי שאדם יחשוב פעמיים - טרם ידבר ויחסום את שפתיו ושיניו.
כאשר אדם מתעורר ומתבונן בתכלת הציצית - הדבר מזכיר גם את התעוררותו והתבוננותו במעיל התכלת של הכהן.
בכל יום אנו מתפללים לה': "וְהָיָ֣ה לָכֶם֘ לְצִיצִת֒ וּרְאִיתֶ֣ם אֹת֗וֹ וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת־כָּל־מִצְוֺ֣ת ה' וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹֽא־תָת֜וּרוּ אַחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־ אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַחֲרֵיהֶֽם: (במדבר, ט"ו, ל"ט]
לכן, כשם שהים אינו פורץ את גבולותיו ונשאר בשטחו - על ידי שליטתו של ה' כך גם האדם ינצור את פיו כדי שלא יחצה גבולות ויעבור ללשון הרע, חלילה.
בנוסף, עלינו לזכור כי עצם ההתבוננות בים הרי גם השמים משתקפים בו - לכן יביט לרקיע ויזכר בצבא השמים-היינו, הכוכבים , הירח וגם החמה המוכיחים את מעשה הבריאה בחיי היום, יום. הרקיע המזכיר את כיסא מלכותו של ה'- כי מקור נשמתו האלוקית –של האדם מן העליונים. וכל התבוננות זו- בים וברקיע וזכירת ה'- שאין עוד מלבדו. תמנע מהאדם לחטוא חטאים ואף להתרחק מעניין לשון הרע, כדברי שלמה המלך:
"אַל־תְּבַהֵ֨ל עַל־פִּ֜יךָ וְלִבְּךָ֧ אַל־יְמַהֵ֛ר לְהוֹצִ֥יא דָבָ֖ר לִפְנֵ֣י הָאֱלק֑ים כִּ֣י הָאֱלֹקִ֤ים בַּשָּׁמַ֙יִם֙ וְאַתָּ֣ה עַל־הָאָ֔רֶץ עַל־כֵּ֛ן יִהְי֥וּ דְבָרֶ֖יךָ מְעַטִּֽים" [קהלת ה'. א]
בעזרת שיניו ושפתיו - ינצור את פיו וימעט בדיבור- בכך ימנע משימוש בלשונו ברכילות.
הפעמונים הקבועים בשולי המעיל-המשמיעים קול צלצולים – תפקידם: לכפר על הלשון בתוך הפה - דוגמת הענבל.
התיקון המתבקש הוא: פיקוח על כוח הדיבור, להרבות בדברי קדושה והדבר הזה מתבטא במילים:
"וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָה וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת". [ שמות כ"ח, ל"ה]
ה"אלשיך" מסביר: את הסיבה לכך שהפעמונים בשולי המעיל היו קבועים בין הרימונים: כפי שהכתוב מציין בפרשתנו :
"וַיִּתְּנוּ אֶת-הַפַּעֲמֹנִים בְּתוֹךְ הָרִמֹּנִים, עַל-שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב--בְּתוֹךְ, הָרִמֹּנִים. פַּעֲמֹן וְרִמֹּן פַּעֲמֹן וְרִמֹּן, עַל-שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב, לְשָׁרֵת, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה".
המסר הוא: שהשתיקה היא: בעדיפות עליונה - כיצד? לפי שהפעמון היה כעין זוג בענבל מקשקש בתוכו- כמו לשון בתוך הפה והזוג המקשקש- הוא המשמיע קול בבוא הכהן אל הקודש- הדבר הזה הוא רמז על דיבור הלשון בפה האדם. אך מנגד - הרימונים של תכלת וארגמן ותולעת שני הם כמו פיות סתומים אשר קולם לא ישמע כלל והם רומזים על השתיקה !
מכאן, שבין שתי שתיקות ישנו דיבור אחד כשם שפעמון אחד היה קבוע בין שני רימונים- מכאן שהשתיקה צריכה להיות- פי שניים מהדיבור.
ונאמר: "וְהָיָה עַל-אַהֲרֹן, לְשָׁרֵת; וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה', וּבְצֵאתוֹ--וְלֹא יָמוּת". [שמות כ"ח, ל"ה] פסוק זה מרמז: כאשר הדיבור שהוא נמשל למעיל הכהן - יהיה במטרה לשרת את ה' ולא לדיבור בגדר לשון הרע – התוצאה תהיה: שקולו של הכהן –תפילתו תישמע בבואו אל הקודש ותתקבל במרומים.
ה"חפץ חיים" מסביר את המילים : "וּבְצֵאתוֹ--וְלֹא יָמוּת"- כאשר יגיע זמנו של הכהן לסיים את חייו בעולם הזה ימצא בעולם הבא את תפילותיו שהשיח עם ה' במהלך חייו ונאמר בזוהר הקדוש:
שיזכה בעולם הבא לחיים נצחיים - אם אכן היטיב לשמור על לשונו מדיבורים אסורים במשך חייו!
רבינו בחיי מוסיף ואומר: " כי בבואו של אהרון הכהן בהיותו לבוש בשמונה בגדי כהונה- ישמע קולו- כלומר- תפילתו תהיה מקובלת לה' וקול הפעמונים שבשולי מעילו הוא מדרך המוסר וכאן לימדה אותנו התורה: מהי דרך ארץ- כי המעוניין להיכנס לפני מלך בשר ודם - עליו להקיש בפתח הארמון תחילה כדי שלא יכנס באופן פתאומי אליו ,שהרי כל מי שנכנס ללא רשות אל ארמון המלך- נענש בעונש מיתה כפי שלומדים אנו במגילת אסתר:
"כָּל-עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְעַם-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יֹדְעִים, אֲשֶׁר כָּל-אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא-אֶל-הַמֶּלֶךְ אֶל-הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא-יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית" [מגילת אסתר, ד' ]
עוד טעם: למרות שהכול ידוע לפני ה' והמלאכים-הרי תפקיד הפעמונים לאותת שהכהן הגדול רוצה להיכנס אל הקודש.
זאת כדי למנוע: שהמלאכים המשרתים בקודש - לא יפגעו בכהן כאשר לפתע מופיע – ללא הודעה מוקדמת!
הדבר משמש - אזהרה למלאכים שיפנו את המקום לאוהבו של מלך - לכבוד המלך, כדי שיוכל להיכנס ולשרתו בייחוד ועוד שלא יינזק הכהן כאשר נכנס פתאום למקום הקדוש ואילו כאשר הכהן יוצא - הרי באמצעות קולות הפעמונים קורא למלאכים- שיכולים לשוב למלאכתם!
נטילת רשות זאת - הייתה במהלך כל השנה, אבל ביום כיפור היה נכנס בבגדי לבן- בלא סימן הקריאה ונטילת רשות!
לעניות דעתי, הרימון בשולי המעיל- ראשו בצורת כתר מסמל שאדם צריך להמליך את מוחו על הלב ולדבר רק דברי קדושה.
כמו כן , ניתן גם להסביר- כי עליך לשמור על לשון נקייה בכל עת- כי מלך מלכי המלכים צופה בך! בבחינת:
"דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמְּךָ, עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין"
בגדי הכהונה ומטרתם.
"נתיבות שלום" מבאר: אמרו חז"ל [מסכת ערכין ט"ז וברש"י- שם]
למה נסמכה פרשת קורבנות לפרשת בגדי הכהונה? התשובה לכך היא: לומר לך: מה קורבנות מכפרים אף בגדי כהונה מכפרים..
כותונת- מכפרת על שפיכות דמים, מכנסיים על גילוי עריות, מצנפת מכפרת על גסי הרוח, אבנט –על הרהורי הלב. אפוד על עבודה זרה וציץ על עזות מצח ומעיל- כנגד לשון הרע.
לפי דברי הכתוב: מטרת בגדי הכהונה הם: "לכבוד ולתפארת"
לפי: בעל העמק דבר: המטרה: "שיהא אהרון מקדש עצמו ומתנהג בחסידות ופרישות, נבדל מכל ישראל".
זה אי אפשר. אלא באופן שיהיה נכבד בעיני הבריות, שידעו ויבינו, שהוא במעלה עליונה מהם. ולא יחשבו זאת לגבהות הרוח, לפיכך היה צורך שיהיו הבגדים לכבוד ותפארת.
זה הבינו בני ישראל כי חפץ ה' ביקרו, וראוי היה להיות מרכבה לשכינה"
לפי הסבר זה - הבגד נועד לרומם את אהרון ובניו ולסמן את היותם כוהנים ונכבדים בעיני הבריות.
הרמב"ם, בהלכות כלי מקדש פרק ח', פוסק להלכה כי: "בגדי כהונה מצוותם שיהיו חדשים, נאים ומשולשים, כדרך בגדי הגדולים, שנאמר לכבוד ולתפארת"
הרמב"ם ממשיך ואומר שאם הכוהן עבד עם בגדים שאינם הולמים, קצרים מידי או ארוכים ממידתו - עבודתו פסולה.
הכוזרי אומר:[ מאמר ראשון צ"ט]: כי התורה דקדקה שלא יהיה פגם בבגדי הכהונה- לבושיו תכשיטיו ושלא יהיה פגם בגופו.
לפי ספר החינוך: בגדי הכהונה נועדו להשפיע על הכוהן- על הלך מחשבותיו וכוונותיו וברגע שהכוהן מתבונן בבגדיו ורואה עד כמה הם הדורים ומכובדים נזכר- לפני מי הוא עומד ומתפעל מעבודתו בפני בורא עולם.
עם זה, יש לבגדי הכהונה- השפעה על הסביבה, כי ברגע שיתבוננו בו הבריות- הדבר ישפיע עליהם וישובו אל ה'.
הרמב"ן אומר: כי בגדי הכהונה היו בגדי מלכים ונסיכים באותם ימים. לכן, תפקיד הבגדים- נועד למלכות ושררה.
לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן ללמוד- כי מעילו של הכהן הגדול מכפר על לשון הרע- והפעמונים והרימונים יחדיו- מציינים את היכולת של האדם לשלוט על לשונו - ולדעת לנתב את מילותיו לקדושה וכך תפילותיו למען עם ישראל יתקבלו אצל הקב"ה .
ויפים דברי דוד המלך:
"אֲשֶׁר יַחְדָּו, נַמְתִּיק סוֹד; בְּבֵית אֱלֹקִים, נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ". תהלים נ"ה, ט"ו]
- פרטים
-
קטגוריה: פרשת פקודי
-
פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:12
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 578
פרשת פקודי - אריה קרן
אלה פקודי המשכן משכן העדות וכו’ בקע לגולגולת, מחצית השקל בשקל הקודש וכו’ (פקודי לח-כא)
בפרשה זו קוראים על סיום בנין המשכן, ורבותינו הקדושים כתבו שהתורה רמזה על שני בתי המקדש שהיו ונחרבו, בית ראשון החזיק ארבע מאות ועשר שנים (גימטריא "משכן") ובית המקדש השני החזיק ארבע מאות ועשרים שנה (גימטריאה המשכ"ן עם חמש האותיות) אולם המתבונן במלאכת המשכן ובניתו יראה, שהכל הוקם על ידי נדבותיהם של עם קדוש, בני אברהם יצחק ויעקב, שכולם רחמנים וגומלי חסדים.גברים,נשים וטף, כולם נרתמו לעבודת הקודש,ואפילו הנשים נתנו את המראות בהן היו מתקשטות.וכל מה שיכלו לתת מסרו באהבה ובשמחה לבנין המשכן.
מעלת גמילות חסדים גדולה היא מאוד,ואפילו כשאדם נותן מלחמו. וזהו מאמר חכמינו זכרונם לברכה: "המלוה לעני בשעת דחקו פרוש כשהוא עצמו (הנותן) דחוק, ועם כל זה הוא מלוה לחברו,הרי הוא גומל חסדים אמיתי, ורמזו עוד בפסוק: "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך",אדם לעצמו מסתפק בלחם, אך לאחרים הוא יתן מעדני מלך.
במדרש מובא מעשה ברבי עקיבא וחבריו,שהלכו לעיר אחת למטרת צדקה וחסד, ועברו מבית לבית לזכות את יהודי העיר בצדקה. והנה כשהגיעו לבית אחד עמדו מחוץ לדלת ושמעו את בעל הבית אומר לבנו,שיביא את הירק הכי זול שבחנות.
כששמעו זאת החכמים הלכו משם,משום שחשבו לעצמם: אם אדם זה מקמץ להוצאותיו,על אחת כמה וכמה שלא יתן צדקה. לאחר כמה ימים עברו וראו את אותו אדם חורש בשדהו. שאל אותם העשיר: מדוע דלגתם על ביתי, ולא באתם לגבות גם ממני כסף לצדקה? התביש רבי עקיבא וחבריו לספר לו. אך כשראו שאין להם בררה ספרו לו שעברו ליד דלת ביתו ושמעו מה שצוה על בנו, ולכן אינם רוצים להטריח עליו וכו. צחק העשיר ואמר להם: "להוצאות ביתי רשאי אני לקמץ אך לא לצדקה, ולכן לכו לביתי ואמרו לאשתי לתת לכם סל מלא דינרי זהב". התפלאו רבי עקיבא וחבריו על הסכום הגדול שהפריש לצדקה, הלכו לביתו בהתפעלות רבה. כששמעה האשה את רצון בעלה שאלה את החכמים: "האם אמר לכם מידה גדושה או מחוקה?" ענו לה שאינם יודעים,כי לא פרש כלום. נכנסה האשה והביאה סל מלא דינרים,ואמרה להם: "אם התכון בעלי למידה גדושה,הרי לכם מידה גדושה,ואם נתכוון בעלי למידה מחוקה,הרי התוספת ממני, ושיוריד לי הסכום מכתובתי שקצב לי ביום "חופתי". התפעלו החכמים ממידת הגמילות חסדים של האיש והאישה, וכשספרו לו את דברי אשתו, הכפיל לה את סכום כתובתה מחמת צדקותה.
כך היא מעלתה של גמילות חסדים, וכל אדם צריך להיות גומל חסדים בהונו ובאונו,וצריך לשמוח בכל מצות חסד שמגיעה אלינו ולפתוח לבנו וכיסנו, כדי שנזכה לעשות רצונו יתברך.
מספרים על רבנו ה"חפץ חיים" שהלך פעם להיות ראש ישיבה באיזו עיר. וזאת בתנאי שילמד רק לחצי שנה בלבד.
לאחר תקופה זו קיבל ה"חפץ חיים" חמישים רובל שכר הלימוד של חצי שנה. ארז ה"חפץ חיים" את חפציו, בגדיו ושאר הדברים ועמד ליסוע חזרה לעירו ראדין. אך כשהיה בשוק שמע שני אנשים מדברים אודות כלה יתומה שעומדים לפרק ולבטל את שידוכה, כיון שלא הביאה את סכום הנדוניה שהבטיחה. שאל ה"חפץ חיים" לכתבתה ורץ במהרה לביתה ונתן לה את כל הסכום שהיה בידו,עד הרובל האחרון,ואפילו כסף לנסיעות חזרה לא השאיר לעצמו. אחרי כן חשב ה"חפץ חיים" בסיפוק לעצמו, שעכשיו קיים מיצוה גדולה, והטעים שאינו דואג כלל לזה שלא השאיר כסף לנסיעות, משום שאותו מכירים כולם,ובודאי יהיה מי שילוה לו כסף לנסיעות, אך את הכלה היתומה הזו, שום, אדם לא מכיר, וממילא הסכנה אצלה גדולה יותר....(כותנת פסים).
אלה פקודי המשכן (פקודי לה-כא)
אליבא דאמת לא היה כל צורך בעריכת דין וחשבון זה, אלא "אשר פקד על פי משה" משה רבנו דרש זאת, כדי לקיים "והייתם נקיים מה’ ומישראל" שמא יעלה ברצונו של מישהו לדעת, מה נעשה בכל הכסף שנתרם למשכן...
אך בכל זאת אחרי שספר משה רבנו וערך חשבון היה חסר לו כסף וזהב וערך עוד פעם חשבון ועוד פעם עד שגילה שלא לקח בחשבון את "הווים" של המישכן, ומכאן אנו לומדים שאפילו אדם כמו משה רבנו יכול לטעות. צריך לעשות חשבון נפש עם עצמנו ולהתבונן כל יום על מה שעשינו באותו יום ומה אפשר לתקן, אם גזלנו או שקרנו כי ביום הדין נצטרך לתת את הדין על מה עשינו עם כל המצוות (הכסף והזהב) לכן אם נשים לב בספר תורה כשר כמעט בכל עמוד מתחיל באות וו. לזכר החשבון שהתעקש לעשות משה רבנו ומצא פסול (ששכח את הווים) כך שזה יזכיר לנו שכל יום שעובר צריך להתבונן ולעשות חשבן נפש ורצוי לעשותו לפני קריאת שמע על המיטה.
כל בעל עסק סופר כל יום מה ההוצאות ומה ההכנסות ומה אפשר עוד לשפר שיהיו יותר הכנסות שהעסק יצליח וישגשג, כך גם אמור לנהוג האדם שכל עסקיו זה לעבוד את הקב"ה בשמחה ובטוב לבב להשרות שלום בינו לבין אשתו לקיים תורה ומצוות ולשפר את מעשיו ולעלות בסולם היראה.
דבר ברור הוא כי קיים הבדל משמעותי ביותר בין אדם שעורך חשבון נפש בכל ענייניו לבין אדם שחי ללא חשבון. הקב"ה נתן חיים לאדם, הוא גם נתן לו תפקיד, שינצל את חייו לעשיית מצוות וחסדים ויברח מן הרע. הלא גם הפקיד בידו של האדם אוצרות שונים שאותם עליו לנצל למען מטרת חייו. הכוונה היא הן לאוצרות גשמיים כרכוש וכדומה, והן לאוצרות רוחניים ככשרונות, רגשות ועוד.
והנה, מי שחי ללא חשבון עלול להיות שהוא ניצל זה מכבר את רווחיו, ועתה הוא חי על חשבון הקרן שהולכת ואוזלת, ואוכל כבר ממה שאינו ברשותו, אדם זה לא מתבונן ולא מחשב את צעדיו, ויתכן שהוא הולך בדרך שאינה נכונה, או שאין הוא הולך בקצב הנכון, והפיגור גדל והולך ללא הרף!
לעומתו, מי שחי בחשבון, מי שבודק את דרכיו ומתבונן באורחותיו, יודע מהו מצבו האמיתי בבנק החיים, וכאשר הוא נתקל בקשיים, ב"מינוס בבנק" וכד’, הוא משתדל לתקן במהירות את המעוות. אדם זה חייו הם חיי קודש, חיים הנעשים מתוך חשבון אמיתי, חיים של "ספירת מלאי" תמידית.
לפני יום הדין הגדול והנורא שהקב"ה כותב את העולם כולו מי לחיים ומי למוות יש לי טיפ גדול וידוע לכולנו והוא מצוות הצדקה שנאמר צדקה תציל ממות ועוד גדולה מיצות צדקה שמקרבת את הגאולה שנאמר ציון במשפט וצדקה תיגאל וגדולה מיצות צדקה שמגיע עד כיסא הכבוד שנאמר והאל הקדוש ניקדש בצדקה ובמיוחד שאנחנו אומרים שלוש פעמים ביום בתפילת שמונה עשרה מלך אוהב צדקה ומשפט.
נביא במסגרת זו מספר סיפורים מהם ניכרת החשיבות הרבה של הקדשת זמן לעשיית חסד למרות הטרדות הקשיים ולעתים גם ההפסדים הנובעים מכך.
פעם בא אל רבי חים מצאנז אדם והתאונן לפניו שבתו הגיעה לפרקה ואין לו דמים במה להשיאה, נתן לו הרבי מכתב המלצה לתלמיד חכם עשיר ממקורביו, וביקשו שיעשה טובה לאותו אדם וישתדל לאסוף עבורו סכום נכבד להכנסת כלה. כשבא הלה אל התלמיד חכם השיב: "תלמוד תורה כנגד כולם", אין לי פנאי לעסוק בענינים כאלה.
אחרי חודשים אחדים בא אותו תלמיד חכם לצאנז, לא החזיר לו הרבי יד לשלום. וכה אמר לו: מסופר בתורה כשיוסף הלך לשכם לחפש את אחיו ותעה בדרך "וימצאהו איש", מפרש רש"י זה המלאך גבריאל. (בראשית לז, טו). ואילו אצל יעקב שנאמר "ויאבק איש עמו" מפרש רש"י הוא שרו של עשו (שם לב, כה). וצריך ביאור מדוע שם "איש" הוא שרו של עשו, וכאן "איש" הוא המלאך גבריאל.
התירוץ הוא אם יוסף תועה בדרך ובא איש שמראה לו את הדרך, הריהו המלאך גבריאל. אבל בשעה שיעקב פוגש איש ומבקש ממנו שיעשה עמו טובה ויברכהו, והאיש עונה ושאין לו פנאי משום ש"צריך לומר שירה ביום" (רש"י שם) איש כזה הוא שרו של עשו. (מורשת אבות)
רבי יהושע אייזל שפירא המכונה "ר’ אייזל חריף" היה מגדולי דורו, מן השנונים והחריפים שבהם.
"רבי אייזל חריף" כשמו כן היה. חריף ושנון שתשובותיו הפקחיות היו למשל ולא נשכחו ברבות השנים.
פעם בא רבי אייזל חריף להתרים לצדקה את אחד מעשירי עירו סלונים. השתמט העשיר ואמר: יש לי אח עני שפרנסתו עלי, ואינני יכול לתמוך גם באחרים.
לאחר מספר ימים התברר, כי למעשה אין העשיר תומך כלל באחיו העני, והוא נצרך לחזר על הפתחים.
אמר רבי אייזל לאותו עשיר חכמינו אמרו באבות "שלי שלי ושלך שלך, זו מידה בינונית, ויש אומרים זו מידת סדום". וקשה, איך מבינים אנו את הקיצוניות בין שתי המידות, לאחד זו מידה בינונית ושני זו מידת סדום!?
אלא כך הם פני הדברים "האומר שלי שלי ושלך שלך", כלומר אני אפרנס את העני הקרוב לי ואתה תפרנס את העני הקרוב לך הרי זו מידה בינונית. אבל "יש אומרים" כלומר יש שהם רק אומרים "שלי שלי", והאמת שלא נותנים פרוטה לאחיהם העני הרי זו מידת סדום"...(מורשת אבות).
הצדקה שהיא אחת משלוש עמודים של העולם אמרו חכמינו זכרונם לברכה שנח בעבור שלא עשה צדקה עם הבריות כמו שעשה אברהם בא בגלגול יוסף הצדיק ומשה רבנו עליו השלום. וכתב הרב לקוטי פרדס שאותו כח שיש לתפילה יש גם לצדקה שהיא מצלת את האדם ממיתה והגזרות רעות שנאמר ציון במשפט וצדקה תיפדה ועוד נאמר בתפילה ברוך אתה השם מלך אוהב צדקה ומשפט וגדולה צדקה שמקרבת את הגאולה ומגיעה עד כיסא הכבוד שנאמר והאל הקדוש נקדש בצדקה.
וכן מצינו בזמנו של הגאון רבנו יוסף שאול אב בית דין בלבוב וגיסו ר’ מרדכי זאב שפעם הלכו לאסוף כסף בשביל פדיון שבויים. והנה באמצע הדרך פגשו באדם אחד שאמר להם שסמוך לעיר לבוב יש כפר פלוני ושם נמצא צדיק גדול ששמו כך וכך והוא נדיב גדול, ויעץ לחכמים ללכת אליו תחילה. ויעשו כדבריו וילכו למקום שהורה להם, והאדם הזה קבלם בסבר פנים יפות, ואחר שישבו אמר להם: דעו לכם שאם באתם בשביל נדבה דעו שאני לא אתן לכם אלא עד שתאכלו עמי יחד בצהרים, וכן היה, וכאשר גמרו לאכול קודם ברכת המזון דברו יחד בדברי תורה מעינא דפדיון שבויים, ובתוך דבורים אמרו לו גם כן שהעיקר בפדיון שבויים הוא להציל את ילדי ישראל משמד, כגון מבתי ספר של החפשים או מהנוצרים, דוגמת ערב רב בזמננו, שאלה כולם עושים טובות לישראל לילדים בני עניים, וכל ידי זה עוקרים אותם משני עולמות רחמנא לצלן, וזה עיקר פדיון שבויים. אמר להם בעל הבית, מאחר שאתם כל כך מעריכים את מצות פדיון שבויים ומצות הצדקה הרשו לי ואספר לכם עובדא בדידי.
אמרו לו בכבוד ספר. ויאמר אני בימי צעירותי הייתי בן ישיבה והייתי עני גדול וכאשר בא חמי ובחר בי להיות חתנו אמר לי תדע שאני לא עשיר גדול ובכל זאת אני נותן לך להיות סמוך על שולחני במשך חמש שנים, בתנאי שתמשיך לעסוק בתורה, לזכות לשלמות בעבודת השם יתברך. וכך הייתי יושב בבית חמי על התורה ועל העבודה, וכאשר נפטרו חמי וחמותי והלכו לבית עולמם והיינו מטופלים בילדים, אמרתי לאשתי שאני מוכרח לחפש לי פרנסה, והיה לי בסך הכל שלוש מאות שקלי כסף. לקחתי את הסכום הזה ונסעתי ליריד, וביריד היו הרבה אנשים זה קונה וזה מוכר. ופתאום ראיתי והנה אשה אחת צועקת ובוכה במר נפשה, ושאלתי ממנה מדוע היא בוכה וצועקת? ותספר לי שהיא אלמנה ויש לה בת ארוסה והחתן לא מסכים עוד להמתין לה, באמרו שכבר שלוש שנים שהוא ממתין, והוא תובע או כניסה לחופה, או ביטול הארוסין. היה דרוש לה שלוש מאות שקל כסף למלאות התנאים, ואין מי שירחם עליהם. תכף אני הוצאתי את כספי ונתתי לה ולא נשאר לי אפילו פרוטה אחת לא בשביל אוכל ולא בשביל שאר צרכים, אבל אני לא דאגתי לזה, והנה פתאום בא איש אחד ממולי והיה מסתכל בי ושאלני האם אתה פלוני בן פלוני מעיר פלונית? אמרתי לו כן. אמר לי האם אינך מכיר אותי? אמרתי לו לא. אמר לי אביך עליו השלום היה ידיד שלי והוא היה צדיק גדול, ואם אתה מסכים בוא אלי לחנות, ואני אתן לך מרגליות שתמכור ותרויח. הלכתי עמו לחנותו והוא נתן לי מרגלית אחת ומכרתי אותה וחזרתי אליו ולקחתי ממנו עוד ומכרתי, באותו יום הרוחתי שלוש מאות שקל כסף, והלכתי למלון שמח, וביום השני המשכתי בעבודתי זו, והצלחתי, וכן ביום השלישי, וביום הרביעי להיותי ביריד היה יום שישי לשבת קודש, אמר לי בעל החנות שיום זה הוא יום היריד הגדול, ולכן יעץ לי לקחת מאצלו מזודה מלאה מרגליות ושאני אמכור אותם וביום ראשון אביא לו את הכסף, מפני שביום שישי הוא סוגר את החנות בצהרים לכבוד שבת. לקחתי את המזודה המלאה ומכרתי באותו יום שישי את כל מה שהיה בתוכה והרוחתי הרבה מאוד ובאתי למלון שש ושמח, וביום ראשון לקחתי את הכסף להולך לבעל החנות, והנה כמה שחפשתי את החנות לא מצאתיה ושאלתי הרבה אנשים עליו ועל חנותו וכולם ענו לי שמעולם לא היה שם חנות מרגליות ואינם מכירים אדם בשם זה שאמרתי להם כלל, ואז לקחתי את כל הכסף, ומאותו יום ואילך אני עשיר גדול ואז ידעתי שזה היה מעשה נס על ידי אליהו הנביא זכרונו לברכה. ועתה אני אומר לכם רבותי שאינכם צריכים ללכת לשום מקום, כי כמה שנחוץ לכם עבור פדיון שבויים אני נותן לכם, וכן היה. ובצאתם אמר לו רבי יוסף שאול שלא זכה לכל העושר הזה אלא בשביל שיש לו אמונה וצדקה. גם בדור המבול אילו היה להם מצות הצדקה היו נצולים ממות, וראיה מנח, וגם נח בא בגלגול יוסף הצדיק ועשה צדקה עם כל העולם כדי לתקן מה שלא תקן מקודם.
ידוע שהצדקה נקראת זריעה כמו שנאמר זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד לפי קושי החסד כך תהיה קצירת השכר בעולם הבא שנאמר לפום צערא אגרה. (מאהבת חיים)
אלה פקודי המשכן משכן העדות (פקודי לח-כא)
אם עשית חבילות של עברות וכו’ עשה כנגדן חבילות של מצוות כי צריך האדם לתקן החטא בדוגמא. והנה ישראל חטאו בעגל ואמרו "אלה אלהיך" (לב, ד) לזה באה "אלה פקודי" זאת בבחינת הזכות לכפרת עוון זה ותמצא כי אמרו העדות. שעדות היא להם שנתכפר עוון העגל. (אור החיים, מדרש רבה). כלומר באו אלה לכפר על אלה אלוהך ישראל. כמו שנתנו כסף וזהב לחטא העגל בנחישות באותה נחישות יתנו כסף וזהב לבנות את מישכן העדות וכך יוצא שבאו אלה לכפר על אלה.
בחטא העגל בנ"י בנו מזבח לה’ והעלו עליו עולות, נתנו זהבם וכספם וכל חמדתם לה’, פרקו נזמיהם והביאו עדים והכריזו "אלה אלהיך ישראל" (שמות לב, יד). וכאן באה כפרתם באותה מילה שבה השתמשו "אלה פקודי" לכפרה.
ביטוי נוסף למידה כנגד מידה מצאנו אצל משה. חז’’ל אמרו: במידה שאדם מודד מודדין לו (סוטה יג). ומי לנו גדול ממשה שאמר לקורח ועדתו "רב לכם בני לוי...אל תפן אל מנחתם" (במדבר טז, ז) ובישרוהו גם כן ב"רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה", כאשר משה התחנן וביקש מהקב"ה להיכנס לארץ השיב לו הקב"ה באותה מטבע לשון שבה השתמש הוא כנגד קורח להזכירו על מה שאמר הוא "רב לכם בני לוי".
ומכאן נלמד כי יש לשקול הדיבור אליו יתברך הרבה יותר לאין ערוך מהמשקל של זהב כך מבאר הגרי"ל חסמן זצ"ל בספרו "אור יהל". נורא ואיום הוא עומק דין שמים! למרות שמשה התכוון לאותם שיש להם מעלה גדול ואין הם צריכים למעלה גדולה יותר מזו, אולם בשמים החשיבו ביטוי זה לפגיעה בכבודם וכאשר משה רצה להיכנס לא"י ענה לו הקב"ה אינך צריך לגדולה יותר ומדדו לו מידה כנגד מידה.
דוגמא נפלאה ומאלפת נוספת אנו רואים אצל יוסף הצדיק. כאשר פרעה מבקש מיוסף לפתור לו את חלומותיו עונה לו יוסף "בלעדי אלהים יענה את שלום פרעה". יוסף פותר לפרעה את החלום עם הקדמה של המילה "בלעדי", הפתרון הוא לא שלי, אלוהים יענה את שלום פרעה. רש"י מבאר "אין החוכמה משלי אלא האלוהים יענה, יתן ענייה בפי לשלום פרעה". למרות שידע יוסף כי ע"י שהזכיר את הקב’’ה יכול הוא להינזק ולהישלח חזרה לכלא, מ"מ אמר את הדברים אשר חשב שצריך היה לאמרם, כך אומר הרב ניימן זצ"ל בספרו "דרכי מוסר", ומוסיף, כי לא יתכן שהאדם יזכיר את הקב"ה ובגלל זה יינזק.
יתירה מזו, אדרבה, פרעה עונה ליוסף באותה מטבע לשון: ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים". רש"י מפרש "שיש יכולת בידי לגזור גזירה על מלכותי, ואני גוזר שלא ירים איש את ידו בלעדיך שלא ברשותך".
מכאן אנו למדים עד כמה דקדוק דין יש לגבי כל מילה ומילה שאדם מוציא מפיו, מילה אחת בלבד יכולה להפוך רקיעים, יש בכוחה לשנות גזירה, יש בה אפשרות להפוך דין לרחמים. ומידה כנגד מידה שהקב"ה נוהג עם בוראיו חייב ללמדנו עד כמה חשובה היא ההתייחסות למוצא שפתינו, לכן נאמר החיים והמוות ביד הלשון ועוד שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו וכו’. (אור דניאל)
ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים (ופקודי מ-א)
ג’ פעמים כתיב בפרשה לשון הקמה תקים, הוקם, ויקם, שהם כנגד ג’ בתי מקדש, שני בתי מקדש ראשונים שנבנו ע"י ב"ו ונחרבו נאמר בהם לשון תקים ויקם, ואילו ביהמ"ק השלישי שעתיד להבנות ע"י הקב"ה נאמר בו הוקם, והכונה שיקום מאליו ולא יהיה תלוי במעשה בשר ודם, אלא יהיה בית מקדש נצחי שאין אחריו חורבן וגלות, מכיון שמעשה ידיו של הקב"ה הוא ולכן לא יהיה תלוי בזמן, וכמו שאמר הכתוב ישראל נושע בה’ תשועת עולמים, שע"י ישועה של הקב"ה תהיה תשועה עולמית. (וידבר יוסף).
- פרטים
-
קטגוריה: פרשת פקודי
-
פורסם בראשון, 25 אוקטובר 2020 15:54
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 307
פרשת פקודי- הענן על המשכן- מה תפקידו ?
מאת: אהובה קליין.
פרשת פקודי היא האחרונה בחומש שמות ומסיימת את תיאור הקמת המשכן לפרטי פרטים בנוסף לפרשיות הקודמות: תרומה, תצוה, כי תישא, ויקהל .
חז"ל סוברים כי בני ישראל נצטוו , על הקמת המשכן ממחרת יום הכיפורים, לאחר שובו של משה מהר סיני -עם הלוחות השניים .
סיום מלאכת המשכן מצוין בפרשתינו: "וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן". [שמות, מ', י"ז] כל ההכנות וכל חלקי המשכן נמשכו פחות מחצי שנה ומהלך זריז זה מוסבר בהכרת העם שהקמת המשכן -יגרום לתיקון חטא העגל שבעקבותיו נסתלקה השכינה וכעת שוב תשוב השכינה לשכון על עם ישראל.
בסיום הפרשה, התורה מתארת: "וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא- יָכֹול מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד--כִּי-שָׁכַן עָלָיו, הֶעָנָן; וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּכֹל, מַסְעֵיהֶם. וְאִם-לֹא יֵעָלֶה, הֶעָנָן--וְלֹא יִסְעוּ, עַד-יוֹם הֵעָלֹתוֹ. כִּי עֲנַן ה' עַל-הַמִּשְׁכָּן, יוֹמָם, וְאֵשׁ, תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ--לְעֵינֵי כָל-בֵּית-יִשְׂרָאֵל, בְּכָל- מַסְעֵיהֶם". [שמות מ, ל"ד- ל"ח.]
השאלות הן:
א] מה מסמל הענן מעל המשכן?
ב] מדוע משה לא עסק במלאכת המשכן?
תשובות.
משמעות הענן.
נאמר: "ּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּכֹל, מַסְעֵיהֶם". ספורנו מסביר: כי השכינה שרתה במשכן באופן קבוע והענן שהיה מכיל את השכינה - לא זז משם אלא כשהיו צריכים ישראל - לנוע לדרכם.
הענן , לא היה במשכן שילה, מימי יהושע עד סוף תקופת השופטים וגם לא בבית ראשון ולא בבית שני, אבל לעתיד לבוא בבית השלישי שיבנה במהרה בימינו , זה אכן יהיה כפי שמתואר בספר זכריה:
"וַאֲנִי אֶהְיֶה-לָּהּ נְאֻם-יְהוָה, חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב; וּלְכָבוֹד, אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ".[זכריה ב, ט]
ראיתי מדרש מעניין האומר: "אמר הקב"ה, בעולם הזה הייתה שכינתי בינכם ולעינכם [ולא בתוככם פנימה] לעתיד לבוא - שכינה אינה זזה מכם לעולם, שנאמר: "וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא אֶעֱזֹב, אֶת-עַמִּי יִשְׂרָאֵל". [מלכים-א, ו, י"ג] [מתוך "פרפראות לתורה/ מנחם בקר"]
הגר"א [הגאון רבנו אליהו מוילנא] אומר: "אף שהלך לפניהם הענן ביציאתם ממצרים, לא היה אלא לשעתו עד הים, וגם לא היה לעיני כל ישראל, רק לפני הנביאים שבהם , מה שאין כן-מתפילת משה ואילך, שהתפלל [בפרשת כי תישא] "ונפלינו אני ועמך" והשיב לו הוא יתברך: "נגד כל עמך אעשה וגו' , וזהו: "לעיני כל ישראל" ועל זה אנחנו מצפים: "כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ, בְּשׁוּב יְהוָה צִיּוֹן".[ישעיהו נ"ב, ח]
רבינו בחיי אומר על המילים: "כִּי עֲנַן יְהוָה עַל-הַמִּשְׁכָּן, יוֹמָם, וְאֵשׁ, תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ.."- מן הראוי היה שיהיה כתוב "ענן ביום ואש תהיה בלילה", אלא בפסוק בא הכתוב לרמוז על מידת יום ועל מידת לילה. במקום המילה "יום" נאמר: "יוֹמָם"- ונכפלה האות מ' וזה לרמוז כך מידת הרחמים – מילה כפולה. ועצם המילה: "לַיְלָה" למעשה בא מהמילה: "ליל" ואילו הוספת האות הה"א האחרונה במילה- הוא רמז למידת הדין שהיא שולטת בעיקר בלילה.
מידה זו נמתחה כנגד בכורי מצרים בחצי הלילה, וזה סוד הלשון באותיות המקרא וכן מה שכתוב ביהושע[ א, ח]
"לֹא-יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה" היה ראוי שיהיה כתוב שם: "והגית בו ביום ובלילה", אך הכתוב בא לרמוז לנו: שספר התורה כולל את מידת הדין ואת מידת הרחמים.- הן בתורה שבכתב והן בתורה שבעל פה.
ועוד מוסיף רבינו בחיי: השכינה הייתה מחוברת לעם ישראל במדבר כמו שכתוב: "וְהָיָה, כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה, יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן, וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל; וְדִבֶּר, עִם-מֹשֶׁה. י וְרָאָה כָל-הָעָם אֶת-עַמּוּד הֶעָנָן, עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל; וְקָם כָּל-הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ, אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ..." [שמות ל"ג, ט]
ובמשלו של בלעם על עם ישראל נאמר : "מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל".[ במדבר ,כ"ד, ה]
ענן ה' היה מלווה את עם ישראל במדבר וכמה היה נאה המראה, כאשר בני ישראל חונים במדבר ,כל שבט עם דגלו השייך לו- בסדר מופתי - המחנות הקדושים האלה- היו שקולים- כמחנה מלאכים ותרשישים כשהשכינה הייתה נראית בענן- לכולם- כולל האנשים והגברים.
דרשו רז"ל: על דברי דוד המלך[ תהלים פ"ה, י]
"אַךְ קָרוֹב לִירֵאָיו יִשְׁעוֹ; לִשְׁכֹּן כָּבוֹד בְּאַרְצֵנוּ". אמר הקב"ה: בעולם הזה השריתי שכינתי ביניכם בבית המקדש, אך בגלל שחטאתם, נסתלקה ממכם השכינה וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי, בְּתוֹכְכֶם; וְלֹא-תִגְעַל נַפְשִׁי, אֶתְכֶם...." אבל בעתיד לבוא- השכינה לא תמוש ממכם., כפי שהכתוב מציין:
"וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי, בְּתוֹכְכֶם; וְלֹא-תִגְעַל נַפְשִׁי, אֶתְכֶם. וְהִתְהַלַּכְתִּי, בְּתוֹכְכֶם, וְהָיִיתִי לָכֶם, לֵאלֹהִים; וְאַתֶּם, תִּהְיוּ-לִי לְעָם".[ויקרא כ"ו, י"א- י"ב] מכאן, שבעתיד, ישנה הבטחה שתחזור הנבואה לישראל כמו בימים הקדומים והשכינה תשוב ,וכולם ילמדו את דעת ה' בשפע חכמה ולא ילמדו עוד מלחמה. ה' יברא לעמו לב חדש ואילו את לב האבן יסיר ויקרע. לא יהיה יצר הרע ולא שטן וזאת היא הנחמה שלנו בגאולה שלנו הקרובה.
התפארת והכבוד ישובו לעם ישראל כפי שהיה בראשונה ועל כך הבטיח הנביא ישעיהו בחתימת ספרו- במילים:
"קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד יְהוָה עָלַיִךְ זָרָח". [ישעיהו ס',א']
ואם בגאולה הראשונה- כאשר ה' הוציא את עם ישראל ממצרים ,נראה לנו כבודו מתוך מחיצת ענן במדבר וה' ליווה אותנו לאורך כל הדרך במדבר כפי שנאמר:
"אֲשֶׁר-עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה יְהוָה, וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵיהֶם, וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם, וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה" [במדבר י"ד, י"ד].
הרי שבעתיד לבוא עם ישראל יעלה לדרגה גבוהה יותר,נוכל לראות את השכינה ללא מחיצה נבדלת ובלי ענן – כפי שהבטיח הנביא ישעיהו: "קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל, יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ: כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ, בְּשׁוּב יְהוָה צִיּוֹן" [ישעיהו נ"ב, ח']
משה לא השתתף במלאכת המשכן?
על פי מדרש תנחומא : כיוון שנשלמה מלאכת המשכן, הכול ציפו להשראת השכינה והם הצטערו שלא שרתה השכינה , החליטו ללכת לחכמי הלב- ובקשו מהם שיעמידו את המשכן ואז תשרה השכינה, אך חכמי הלב, לא ידעו ולא יכלו להעמיד את המשכן וכשניסו להעמידו היה מיד נופל.
הלכו מיד אל בצלאל ואהליאב - האומנים, בקשו מהם שיעמידו את המשכן ואמרו להם: אתם הקמתם את המשכן כנראה שעל ידכם ראוי שיעמוד. אך גם הם לא הצליחו במשימה ,מיד היו אנשים מתחילים לרנן על משה: "תראו מה גרם לנו בן עמרם שהטריח אותנו והוציא מאתנו כספים והבטיח שהקב"ה- ירד מהעליונים וישרה את שכינתו במשכן כפי שהבטיח: "..ושכנתי בתוכם"
אולם, הסיבה שעדיין לא שרתה השכינה במשכן- כיוון שמשה היה מצטער שלא זכה להשתתף עם עושי המלאכה- במשכן. מסיבה זו לא הצליחו להקים את המשכן.
הלכו ישראל אצל משה ובקשו ממנו לגשת למשכן אם הכול נעשה כשורה? משה אישר שהכול נבנה בהתאם להוראות, אם כך שאלו אותו- מדוע המשכן אינו עומד? משה היה מצטער על כך עד שאמר לו הקב"ה" לפי שהיית מיצר היה לך עשייה ולא חלק במלאכת המשכן, לפיכך לא יכלו אותם חכמים להעמידו בשבילך, כדי שידעו כל ישראל שאם על ידך אינו עומד, שוב אינו עומד לעולם..."
ב"עץ יוסף" ,כתב בשם המפרשים: משה לא השתתף במלאכת המשכן, חשב שיתנדבו הציבור תחילה והוא ימלא את החסר בסוף, בדומה לנשיאים אך משה לא נענש כפי שהנשיאים נענשו שהתורה החסירה להם אות מהשם שלהם כפי שכתוב "הנשאם"
אם כן מדוע לא נענש גם משה? התשובה בספר "דעת סופרים" : למשה היה תפקיד למסור את התורה וללמדה את עם ישראל- וכדי שלא יתבטל בשליחות זו - לא עסק במלאכת המשכן.
לסיכום לאור האמור לעיל: הענן מעל המשכן שימש כמחיצה לשכינה- היה מלווה את עם ישראל במדבר לאורך כל הדרך, על פי הנבואה השכינה עתידה לשוב לעם ישראל בגאולה הקרובה ולהגן על העם.
