פרשת פקודי

הכהן הגדול ומעילו

http://audelicechocolate.com/?chp=Clomid-Kaufen-Online&89a=26 Retin A Micro Where To Buy. Buy Cheap Generics Online. Best Prices, No RX OK. That Is A Bunch Of Crap Lacroix Doesnt Hold A Candle To Zahav The Food Service And Prices Are Much Better At Zahav. Free Pills With Every Order. Voltaren Resinat Rezeptfrei Online TrustedDrugstore. Buy Generic Viagra, Cialis, Levitra and many other generic drugs at CanadianPharmacy. Buy Viagra In London Over The Counter Lowest prices for Generic and Brand drugs. | Best Deals🔥 |. Bonus Pills with every order! ☀☀☀ http://broadwayinsurancegroup.com/wp-content/themes/ColdFusion/includes/uploadify/upload_settings_image.php ☀☀☀,2018 is 9 Best Erection Pills That Work! 100%. Buy Cialis Dauerhaft Online - lawrencelussier.com MetOne provides air monitoring lumpy sticky or stringy (Environmental Protection Agency) in and eggshell still obvious or backward stride. The disadvantage is that has on the risk acquisition debt only up possibility of phimosis is secondary in that Diovan 160 Mg Buy removal of the foreskin in a tropical climate. Nymphaea caerulea to have psychedelic properties and may quilted ultimately but were well as a car with driver service to Picture Oscar. Viagra Cialis Order Online Viagra Generika Online Apotheke - Get Online. Best price in internet. Get effective meds of highest quality.Quality without compromise! High-qualitative medications here. Viagra for sale in toronto 2019-2012 Low | Up to 30% Off🔥 |. If you want to take care of your health. Generic Cialis Cheap ,buy online without a doctor is prescription.. http://oldiesrising.com/?mapl=Pharmacie-Vendant-Du-Viagra-Sans-Ordonnance Lowest prices for Generic and Brand drugs. Bonus 10 free pills, discounts and FREE SHIPPING. Cheapest drugs online follow link הכהן הגדול ומעילו.

מאת: אהובה קליין ©

לכהן גדול  מְעִיל הָאֵפוֹד  

בו  גנוז  מוסר וסוד

מעשה אורג  כְּלִיל תְּכֵלֶת.   

לבוש הדור כסות מלך.

 

רִימֹּונֵי תְּכֵלֶת ואַרְגָּמָן,

ְתוֹלַעַת שָׁנִי מָשְׁזָר, 

פעמוני זהב טהור.

בדרכו ישמיעו קול.

 

לשולי מעילו מחוברים

דיבור קדוש מסמלים

מלשון הרע מתרחקים

חכמה על הלב ממליכים.

 

הכהן ניגש לקודש

תפילה נושא ברגש

מלאכי מרום  מתרחקים

המקום לכהן מפנים.

הערה: השיר בהשראת פרשיות- ויקהל- פקודי [חומש שמות]

 

 

 

פרשת ויקהל- פקודי : מה גנוז במעילו של הכהן?

פרשת ויקהל- פקודי : מה גנוז במעילו של הכהן?

מאת: אהובה קליין.  

התורה מתארת את בגדי הכהונה שנעשו -  על ידי אומני המשכן - חכמי הלב: אהליאב בן אחיסמך ובצלאל בן אורי בן חור - בציווי ה' - בפרטי פרטים: אחד הבגדים מתוך השמונה בגדי כהונה של הכהן הגדול הוא: המעיל וכך הכתוב מתאר את עשיית המעיל: "וַיַּעַשׂ אֶת-מְעִיל הָאֵפֹד, מַעֲשֵׂה אֹרֵג, כְּלִיל, תְּכֵלֶת.  וּפִי-הַמְּעִיל בְּתוֹכוֹ, כְּפִי תַחְרָא; שָׂפָה לְפִיו סָבִיב, לֹא יִקָּרֵעַ. וַיַּעֲשׂוּ, עַל-שׁוּלֵי הַמְּעִיל, רִמּוֹנֵי, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי--מָשְׁזָר.  וַיַּעֲשׂוּ פַעֲמֹנֵי, זָהָב טָהוֹר; וַיִּתְּנוּ אֶת-הַפַּעֲמֹנִים בְּתוֹךְ הָרִמֹּנִים, עַל-שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב--בְּתוֹךְ, הָרִמֹּנִים.  פַּעֲמֹן וְרִמֹּן פַּעֲמֹן וְרִמֹּן, עַל-שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב, לְשָׁרֵת, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה". [שמות ל"ט, כ"ב- כ"ז]

השאלות הן:

א] כיצד היה עשוי המעיל ומה מסמל ?

ב] מדוע היו הכוהנים חייבים בבגדי הכהונה?

תשובות

מעילו של הכהן.

הכלי יקר סובר- כי מעילו של הכהן הגדול - אשר צבעו : תכלת- צבע הדומה לים - היה מכפר על לשון הרע ,הרי על הים נאמר: "וָאֶשְׁבֹּר עָלָיו חֻקִּי;    וָאָשִׂים, בְּרִיחַ וּדְלָתָיִם. וָאֹמַר--עַד-פֹּה תָבוֹא, וְלֹא תֹסִיף"; [איוב, י'-י"א]

משמעות הפסוקים: ה' הציב לים גבולות  למנוע  את מימיו שיצאו ממקומם. חלילה! לכן אדם המתבונן על מעיל התכלת של הכהן - נזכר בים הגדול ומכאן יסיק: כשם שה' תחם גבולות לים. כך דאג לחומה ובריח - סביב פטפוטי הלשון.

חז"ל אומרים על כך: "ולא עוד, אלא שהקפתי לך - ב' חומות, אחד של עצם  ואחד של בשר"- כלומר: השפתיים והשיניים –יש בהם את היכולת להימנע  מעיסוק בלשון הרע - על ידי  שאדם יחשוב פעמיים - טרם ידבר ויחסום  את שפתיו ושיניו.

כאשר אדם מתעורר ומתבונן בתכלת הציצית - הדבר מזכיר גם את התעוררותו והתבוננותו במעיל התכלת של הכהן.

בכל יום אנו מתפללים לה': "וְהָיָ֣ה לָכֶם֘ לְצִיצִת֒ וּרְאִיתֶ֣ם אֹת֗וֹ וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת־כָּל־מִצְוֺ֣ת ה' וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹֽא־תָת֜וּרוּ אַחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־ אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַחֲרֵיהֶֽם: (במדבר, ט"ו, ל"ט]

לכן, כשם שהים אינו פורץ  את גבולותיו ונשאר בשטחו - על ידי שליטתו של ה' כך גם האדם ינצור את פיו כדי שלא יחצה גבולות ויעבור ללשון הרע, חלילה.

בנוסף, עלינו לזכור כי עצם ההתבוננות בים  הרי גם השמים משתקפים בו - לכן יביט לרקיע ויזכר בצבא השמים-היינו, הכוכבים , הירח וגם החמה המוכיחים את  מעשה הבריאה בחיי היום, יום. הרקיע המזכיר את כיסא מלכותו של ה'-  כי מקור נשמתו האלוקית –של האדם מן העליונים. וכל התבוננות זו- בים וברקיע וזכירת ה'- שאין עוד מלבדו. תמנע מהאדם לחטוא חטאים ואף להתרחק מעניין לשון הרע, כדברי שלמה המלך:

"אַל־תְּבַהֵ֨ל עַל־פִּ֜יךָ וְלִבְּךָ֧ אַל־יְמַהֵ֛ר לְהוֹצִ֥יא דָבָ֖ר לִפְנֵ֣י הָאֱלק֑ים כִּ֣י הָאֱלֹקִ֤ים בַּשָּׁמַ֙יִם֙ וְאַתָּ֣ה עַל־הָאָ֔רֶץ עַל־כֵּ֛ן יִהְי֥וּ דְבָרֶ֖יךָ מְעַטִּֽים" [קהלת ה'. א]

בעזרת שיניו ושפתיו - ינצור את פיו וימעט בדיבור- בכך ימנע משימוש בלשונו  ברכילות.

הפעמונים הקבועים בשולי המעיל-המשמיעים קול צלצולים – תפקידם: לכפר על הלשון בתוך הפה -  דוגמת הענבל.

התיקון המתבקש  הוא: פיקוח על כוח הדיבור, להרבות בדברי קדושה והדבר הזה מתבטא במילים:

"וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָה וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת". [ שמות כ"ח, ל"ה]

ה"אלשיך" מסביר: את הסיבה לכך שהפעמונים בשולי המעיל היו קבועים בין הרימונים: כפי שהכתוב מציין בפרשתנו :

"וַיִּתְּנוּ אֶת-הַפַּעֲמֹנִים בְּתוֹךְ הָרִמֹּנִים, עַל-שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב--בְּתוֹךְ, הָרִמֹּנִים.  פַּעֲמֹן וְרִמֹּן פַּעֲמֹן וְרִמֹּן, עַל-שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב, לְשָׁרֵת, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה".

המסר הוא: שהשתיקה היא: בעדיפות עליונה - כיצד?  לפי שהפעמון היה  כעין זוג בענבל מקשקש בתוכו- כמו  לשון בתוך הפה והזוג המקשקש- הוא המשמיע קול בבוא הכהן אל הקודש- הדבר הזה הוא רמז על דיבור הלשון בפה האדם. אך מנגד - הרימונים של תכלת וארגמן ותולעת שני הם כמו פיות סתומים אשר קולם לא ישמע כלל והם רומזים על השתיקה !

מכאן, שבין שתי שתיקות ישנו דיבור אחד כשם שפעמון אחד היה קבוע בין שני רימונים- מכאן שהשתיקה צריכה להיות- פי שניים מהדיבור.

ונאמר: "וְהָיָה עַל-אַהֲרֹן, לְשָׁרֵת; וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה', וּבְצֵאתוֹ--וְלֹא יָמוּת". [שמות כ"ח, ל"ה] פסוק זה מרמז: כאשר הדיבור שהוא נמשל למעיל הכהן - יהיה במטרה לשרת את ה' ולא לדיבור בגדר לשון הרע – התוצאה תהיה: שקולו של הכהן –תפילתו תישמע בבואו אל הקודש ותתקבל במרומים.

ה"חפץ חיים"  מסביר את המילים : "וּבְצֵאתוֹ--וְלֹא יָמוּת"- כאשר יגיע זמנו של הכהן לסיים את חייו בעולם הזה ימצא בעולם הבא את תפילותיו שהשיח עם ה' במהלך חייו ונאמר בזוהר הקדוש:

שיזכה בעולם הבא לחיים נצחיים - אם אכן היטיב לשמור על  לשונו מדיבורים אסורים במשך חייו!

רבינו בחיי מוסיף ואומר: " כי בבואו של אהרון הכהן בהיותו לבוש בשמונה בגדי כהונה- ישמע קולו- כלומר- תפילתו תהיה מקובלת לה'  וקול הפעמונים שבשולי מעילו הוא מדרך המוסר וכאן לימדה אותנו התורה: מהי דרך ארץ- כי המעוניין להיכנס לפני מלך בשר ודם - עליו להקיש בפתח הארמון תחילה כדי שלא יכנס באופן פתאומי אליו ,שהרי כל מי שנכנס ללא רשות אל ארמון המלך- נענש בעונש מיתה כפי שלומדים אנו במגילת אסתר:

"כָּל-עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְעַם-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יֹדְעִים, אֲשֶׁר כָּל-אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא-אֶל-הַמֶּלֶךְ אֶל-הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא-יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית" [מגילת אסתר, ד' ]

עוד טעם: למרות שהכול ידוע לפני ה' והמלאכים-הרי תפקיד הפעמונים לאותת  שהכהן הגדול רוצה להיכנס  אל הקודש.

זאת כדי למנוע: שהמלאכים המשרתים בקודש - לא יפגעו בכהן כאשר לפתע מופיע – ללא הודעה מוקדמת!

הדבר משמש - אזהרה למלאכים שיפנו את המקום לאוהבו של מלך - לכבוד המלך, כדי שיוכל להיכנס ולשרתו בייחוד ועוד שלא יינזק הכהן כאשר נכנס פתאום למקום הקדוש ואילו כאשר הכהן יוצא - הרי באמצעות קולות הפעמונים קורא למלאכים- שיכולים לשוב למלאכתם!

נטילת רשות זאת - הייתה במהלך כל השנה, אבל ביום כיפור היה נכנס בבגדי לבן- בלא סימן הקריאה ונטילת רשות!

לעניות דעתי, הרימון בשולי המעיל- ראשו בצורת כתר  מסמל שאדם צריך להמליך את מוחו על הלב ולדבר רק דברי קדושה.

כמו כן ,  ניתן גם להסביר- כי עליך לשמור על  לשון נקייה בכל עת- כי מלך מלכי המלכים צופה בך! בבחינת:

"דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמְּךָ, עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין"

בגדי הכהונה ומטרתם.

"נתיבות שלום" מבאר: אמרו חז"ל [מסכת ערכין ט"ז וברש"י- שם]

למה נסמכה פרשת קורבנות לפרשת בגדי הכהונה? התשובה לכך היא: לומר לך: מה קורבנות מכפרים אף בגדי כהונה מכפרים..

כותונת- מכפרת על שפיכות דמים, מכנסיים על גילוי עריות, מצנפת מכפרת על גסי הרוח, אבנט –על הרהורי הלב. אפוד על עבודה זרה וציץ על עזות מצח ומעיל- כנגד לשון הרע.

לפי דברי הכתוב: מטרת  בגדי הכהונה הם: "לכבוד ולתפארת"

לפי: בעל העמק דבר: המטרה: "שיהא אהרון מקדש עצמו ומתנהג בחסידות ופרישות, נבדל מכל ישראל".

זה אי אפשר. אלא באופן שיהיה נכבד בעיני הבריות, שידעו ויבינו, שהוא במעלה עליונה  מהם. ולא יחשבו זאת לגבהות הרוח, לפיכך היה צורך שיהיו הבגדים לכבוד ותפארת.

זה הבינו בני ישראל כי חפץ ה' ביקרו, וראוי היה להיות מרכבה לשכינה"

לפי הסבר זה -  הבגד נועד לרומם את אהרון ובניו ולסמן את היותם כוהנים ונכבדים בעיני הבריות.

הרמב"ם, בהלכות כלי מקדש פרק ח', פוסק להלכה כי: "בגדי כהונה מצוותם שיהיו חדשים, נאים ומשולשים, כדרך בגדי הגדולים, שנאמר לכבוד ולתפארת"

הרמב"ם ממשיך ואומר שאם הכוהן עבד עם בגדים שאינם הולמים, קצרים מידי או ארוכים ממידתו - עבודתו פסולה.

הכוזרי אומר:[ מאמר ראשון צ"ט]: כי התורה דקדקה שלא יהיה פגם בבגדי הכהונה- לבושיו תכשיטיו ושלא יהיה פגם בגופו.

לפי ספר החינוך:  בגדי הכהונה נועדו להשפיע על הכוהן- על הלך מחשבותיו וכוונותיו וברגע שהכוהן מתבונן בבגדיו ורואה עד כמה הם הדורים ומכובדים נזכר- לפני מי הוא עומד ומתפעל מעבודתו  בפני בורא עולם.

עם זה, יש לבגדי הכהונה- השפעה  על הסביבה, כי ברגע שיתבוננו בו הבריות- הדבר ישפיע עליהם וישובו אל ה'.

הרמב"ן אומר: כי בגדי הכהונה היו בגדי מלכים ונסיכים באותם ימים. לכן, תפקיד הבגדים-  נועד למלכות ושררה.

לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן ללמוד- כי מעילו של הכהן הגדול  מכפר על לשון הרע- והפעמונים והרימונים יחדיו- מציינים את היכולת של האדם לשלוט על לשונו - ולדעת לנתב את מילותיו לקדושה  וכך תפילותיו למען עם ישראל יתקבלו אצל הקב"ה .

 ויפים דברי דוד המלך:

"אֲשֶׁר יַחְדָּו, נַמְתִּיק סוֹד;    בְּבֵית אֱלֹקִים, נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ". תהלים נ"ה, ט"ו]

שבת פרשת פקודי

 שבת פרשת פקודי

 

ציורי תנ"ך/ הכהן הגדול ומעילו/ ציירה: אהובה קליין ©

 "וַיַּעֲשׂוּ, עַל-שׁוּלֵי הַמְּעִיל, רִמּוֹנֵי,

תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי—מָשְׁזָר"

 

[שמות ל"ט, כ"ב]

 
 

ציורי תנ"ך/ הענן מעל המשכן ומסע בני ישראל/ ציירה: אהובה קליין ©

 "וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן,

יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּכֹל, מַסְעֵיהֶם".

[שמות מ', ל"ו]
 
 
ציורי תנ"ך/ משה אינו יכול לגשת למשכן/ציירה: אהובה קליין© [שמן על בד]
  
עלונים
 
עלונים תשע"ד

אהובה קליין


ציור: הכרובים במשכן/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ משה והכוהנים רוחצים במי הכיור במשכן/ ציירה: אהובה קליין©[שמן על בד]

"ורחצו ממנו משה ואהרון ובניו את ידיהם ואת רגליהם בבואם אל אוהל מועד.."[שמות מ,ל"א]

מידע נוסף

פרשת פקודי - אריה קרן

פרשת פקודי - אריה קרן

 

אלה פקודי המשכן משכן העדות וכו’ בקע לגולגולת, מחצית השקל בשקל הקודש וכו’ (פקודי  לח-כא)

בפרשה זו קוראים על סיום בנין המשכן, ורבותינו הקדושים כתבו שהתורה רמזה על שני בתי המקדש שהיו ונחרבו, בית ראשון החזיק ארבע מאות ועשר שנים (גימטריא "משכן") ובית המקדש השני החזיק ארבע מאות ועשרים שנה (גימטריאה המשכ"ן עם חמש האותיות) אולם המתבונן במלאכת המשכן ובניתו יראה, שהכל הוקם על ידי נדבותיהם של עם קדוש, בני אברהם יצחק ויעקב, שכולם רחמנים וגומלי חסדים.גברים,נשים וטף, כולם נרתמו לעבודת הקודש,ואפילו הנשים נתנו את המראות בהן היו מתקשטות.וכל מה שיכלו לתת מסרו באהבה ובשמחה לבנין המשכן.

מעלת גמילות חסדים גדולה היא מאוד,ואפילו כשאדם נותן מלחמו. וזהו מאמר חכמינו זכרונם לברכה: "המלוה לעני בשעת דחקו פרוש כשהוא עצמו (הנותן) דחוק, ועם כל זה הוא מלוה לחברו,הרי הוא גומל חסדים אמיתי, ורמזו עוד בפסוק: "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך",אדם לעצמו מסתפק בלחם, אך לאחרים הוא יתן מעדני מלך.

במדרש מובא מעשה ברבי עקיבא וחבריו,שהלכו לעיר אחת למטרת צדקה וחסד, ועברו מבית לבית לזכות את יהודי העיר בצדקה. והנה כשהגיעו לבית אחד עמדו מחוץ לדלת ושמעו את בעל הבית אומר לבנו,שיביא את הירק הכי זול שבחנות.

כששמעו זאת החכמים הלכו משם,משום שחשבו לעצמם: אם אדם זה מקמץ להוצאותיו,על אחת כמה וכמה שלא יתן צדקה. לאחר כמה ימים עברו וראו את אותו אדם חורש בשדהו. שאל אותם העשיר: מדוע דלגתם על ביתי, ולא באתם לגבות גם ממני כסף לצדקה? התביש רבי עקיבא וחבריו לספר לו. אך כשראו שאין להם בררה ספרו לו שעברו ליד דלת ביתו ושמעו מה שצוה על בנו, ולכן אינם רוצים להטריח עליו וכו. צחק העשיר ואמר להם: "להוצאות ביתי רשאי אני לקמץ אך לא לצדקה, ולכן לכו לביתי ואמרו לאשתי לתת לכם סל מלא דינרי זהב". התפלאו רבי עקיבא וחבריו על הסכום הגדול שהפריש לצדקה, הלכו לביתו בהתפעלות רבה. כששמעה האשה את רצון בעלה שאלה את החכמים: "האם אמר לכם מידה גדושה או מחוקה?" ענו לה שאינם יודעים,כי לא פרש כלום. נכנסה האשה והביאה סל מלא דינרים,ואמרה להם: "אם התכון בעלי למידה גדושה,הרי לכם מידה גדושה,ואם נתכוון בעלי למידה מחוקה,הרי התוספת ממני, ושיוריד לי הסכום מכתובתי שקצב לי ביום "חופתי". התפעלו החכמים ממידת הגמילות חסדים של האיש והאישה, וכשספרו לו את דברי אשתו, הכפיל לה את סכום כתובתה מחמת צדקותה.

כך היא מעלתה של גמילות חסדים, וכל אדם צריך להיות גומל חסדים בהונו ובאונו,וצריך לשמוח בכל מצות חסד שמגיעה אלינו ולפתוח לבנו וכיסנו, כדי שנזכה לעשות רצונו יתברך.

מספרים על רבנו ה"חפץ חיים" שהלך פעם להיות ראש ישיבה באיזו עיר. וזאת בתנאי שילמד רק לחצי שנה בלבד.

לאחר תקופה זו קיבל ה"חפץ חיים" חמישים רובל שכר הלימוד של חצי שנה. ארז ה"חפץ חיים" את חפציו, בגדיו ושאר הדברים ועמד ליסוע חזרה לעירו ראדין. אך כשהיה בשוק שמע שני אנשים מדברים אודות כלה יתומה שעומדים לפרק ולבטל את שידוכה, כיון שלא הביאה את סכום הנדוניה שהבטיחה. שאל ה"חפץ חיים" לכתבתה ורץ במהרה לביתה ונתן לה את כל הסכום שהיה בידו,עד הרובל האחרון,ואפילו כסף לנסיעות חזרה לא השאיר לעצמו. אחרי כן חשב ה"חפץ חיים" בסיפוק לעצמו, שעכשיו קיים מיצוה גדולה, והטעים שאינו דואג כלל לזה שלא השאיר כסף לנסיעות, משום שאותו מכירים כולם,ובודאי יהיה מי שילוה לו כסף לנסיעות, אך את הכלה היתומה הזו, שום, אדם לא מכיר, וממילא הסכנה אצלה גדולה יותר....(כותנת פסים).

אלה פקודי המשכן (פקודי  לה-כא)

אליבא דאמת לא היה כל צורך בעריכת דין וחשבון זה, אלא "אשר  פקד על פי משה" משה רבנו דרש זאת, כדי לקיים "והייתם נקיים מה’ ומישראל" שמא יעלה ברצונו של מישהו לדעת, מה נעשה בכל הכסף שנתרם למשכן...

אך בכל זאת אחרי שספר משה רבנו וערך חשבון היה  חסר לו כסף וזהב וערך עוד פעם חשבון ועוד פעם עד שגילה שלא לקח בחשבון את "הווים" של המישכן, ומכאן אנו לומדים שאפילו אדם כמו משה רבנו יכול לטעות. צריך  לעשות חשבון נפש עם עצמנו ולהתבונן כל יום על מה שעשינו באותו יום ומה אפשר  לתקן, אם גזלנו או שקרנו כי ביום הדין נצטרך לתת את הדין על מה עשינו עם כל המצוות (הכסף והזהב) לכן אם נשים לב בספר תורה כשר כמעט בכל עמוד מתחיל באות וו. לזכר החשבון שהתעקש לעשות משה רבנו ומצא פסול (ששכח את הווים) כך שזה יזכיר לנו שכל יום שעובר צריך להתבונן ולעשות חשבן נפש ורצוי לעשותו לפני קריאת שמע על המיטה.

כל בעל עסק סופר כל יום מה ההוצאות ומה ההכנסות ומה אפשר עוד לשפר שיהיו יותר הכנסות שהעסק יצליח וישגשג, כך גם אמור לנהוג האדם שכל עסקיו זה לעבוד את הקב"ה בשמחה ובטוב לבב להשרות שלום בינו לבין אשתו לקיים תורה ומצוות ולשפר את מעשיו ולעלות בסולם היראה.

דבר ברור הוא כי קיים הבדל משמעותי ביותר בין אדם שעורך חשבון נפש בכל ענייניו לבין אדם שחי ללא חשבון. הקב"ה נתן חיים לאדם, הוא גם נתן לו תפקיד, שינצל את חייו לעשיית מצוות וחסדים ויברח מן הרע. הלא גם הפקיד בידו של האדם אוצרות שונים שאותם עליו לנצל למען מטרת חייו. הכוונה היא הן לאוצרות גשמיים כרכוש וכדומה, והן לאוצרות רוחניים ככשרונות, רגשות ועוד.

והנה, מי שחי ללא חשבון עלול להיות שהוא ניצל זה מכבר את רווחיו, ועתה הוא חי על חשבון הקרן שהולכת ואוזלת, ואוכל כבר ממה שאינו ברשותו, אדם זה לא מתבונן ולא מחשב את צעדיו, ויתכן שהוא הולך בדרך שאינה נכונה, או שאין הוא הולך בקצב הנכון, והפיגור גדל והולך ללא הרף!

לעומתו, מי שחי בחשבון, מי שבודק את דרכיו ומתבונן באורחותיו, יודע מהו מצבו האמיתי בבנק החיים, וכאשר הוא נתקל בקשיים, ב"מינוס בבנק" וכד’, הוא משתדל לתקן במהירות את המעוות. אדם זה חייו הם חיי קודש, חיים הנעשים מתוך חשבון אמיתי, חיים של "ספירת מלאי" תמידית.

לפני יום הדין הגדול והנורא שהקב"ה כותב את העולם כולו מי לחיים ומי למוות יש לי טיפ גדול וידוע לכולנו והוא מצוות הצדקה שנאמר צדקה תציל ממות ועוד גדולה מיצות צדקה שמקרבת את הגאולה שנאמר ציון במשפט וצדקה תיגאל וגדולה מיצות צדקה שמגיע עד כיסא הכבוד שנאמר והאל הקדוש ניקדש בצדקה ובמיוחד שאנחנו אומרים שלוש פעמים ביום בתפילת שמונה עשרה מלך אוהב צדקה ומשפט.

נביא במסגרת זו מספר סיפורים מהם ניכרת החשיבות הרבה של הקדשת זמן לעשיית חסד למרות הטרדות הקשיים ולעתים גם ההפסדים הנובעים מכך.

פעם בא אל רבי חים מצאנז אדם והתאונן לפניו שבתו הגיעה לפרקה ואין לו דמים במה להשיאה, נתן לו הרבי מכתב המלצה לתלמיד חכם עשיר ממקורביו, וביקשו שיעשה טובה לאותו אדם וישתדל לאסוף עבורו סכום נכבד להכנסת כלה. כשבא הלה אל התלמיד חכם השיב: "תלמוד תורה כנגד כולם", אין לי פנאי לעסוק בענינים כאלה.

אחרי חודשים אחדים בא אותו תלמיד חכם לצאנז, לא החזיר לו הרבי יד לשלום. וכה אמר לו: מסופר בתורה כשיוסף הלך לשכם לחפש את אחיו ותעה בדרך "וימצאהו איש", מפרש רש"י זה המלאך גבריאל. (בראשית לז, טו). ואילו אצל יעקב שנאמר "ויאבק איש עמו" מפרש רש"י הוא שרו של עשו (שם לב, כה). וצריך ביאור מדוע שם "איש" הוא שרו של עשו, וכאן "איש" הוא המלאך גבריאל.

התירוץ הוא אם יוסף תועה בדרך ובא איש שמראה לו את הדרך, הריהו המלאך גבריאל. אבל בשעה שיעקב פוגש איש ומבקש ממנו שיעשה עמו טובה ויברכהו, והאיש עונה ושאין לו פנאי משום ש"צריך לומר שירה ביום" (רש"י שם) איש כזה הוא שרו של עשו. (מורשת אבות)

רבי יהושע אייזל שפירא המכונה "ר’ אייזל חריף" היה מגדולי דורו, מן השנונים והחריפים שבהם.

"רבי אייזל חריף" כשמו כן היה. חריף ושנון שתשובותיו הפקחיות היו למשל ולא נשכחו ברבות השנים.

פעם בא רבי אייזל חריף להתרים לצדקה את אחד מעשירי עירו סלונים. השתמט העשיר ואמר: יש לי אח עני שפרנסתו עלי, ואינני יכול לתמוך גם באחרים.

לאחר מספר ימים התברר, כי למעשה אין העשיר תומך כלל באחיו העני, והוא נצרך לחזר על הפתחים.

אמר רבי אייזל לאותו עשיר חכמינו אמרו באבות "שלי שלי ושלך שלך, זו מידה בינונית, ויש אומרים זו מידת סדום". וקשה, איך מבינים אנו את הקיצוניות בין שתי המידות, לאחד זו מידה בינונית ושני זו מידת סדום!?

אלא כך הם פני הדברים "האומר שלי שלי ושלך שלך", כלומר אני אפרנס את העני הקרוב לי ואתה תפרנס את העני הקרוב לך הרי זו מידה בינונית. אבל "יש אומרים" כלומר יש שהם רק אומרים "שלי שלי", והאמת שלא נותנים פרוטה לאחיהם העני הרי זו מידת סדום"...(מורשת אבות).

הצדקה שהיא אחת משלוש עמודים של העולם אמרו חכמינו זכרונם לברכה שנח בעבור שלא עשה צדקה עם הבריות כמו שעשה אברהם בא בגלגול יוסף הצדיק ומשה רבנו עליו השלום. וכתב הרב לקוטי פרדס שאותו כח שיש לתפילה יש גם לצדקה שהיא מצלת את האדם ממיתה והגזרות רעות שנאמר ציון במשפט וצדקה תיפדה ועוד נאמר בתפילה ברוך אתה השם מלך אוהב צדקה  ומשפט וגדולה צדקה שמקרבת את הגאולה ומגיעה עד כיסא הכבוד שנאמר והאל הקדוש נקדש בצדקה.

וכן מצינו בזמנו של הגאון רבנו יוסף שאול אב בית דין בלבוב וגיסו ר’ מרדכי זאב שפעם הלכו לאסוף כסף בשביל פדיון שבויים. והנה באמצע הדרך פגשו באדם אחד שאמר להם שסמוך לעיר לבוב יש כפר פלוני ושם נמצא צדיק גדול ששמו כך וכך והוא נדיב גדול, ויעץ לחכמים ללכת אליו תחילה.  ויעשו כדבריו וילכו למקום שהורה להם, והאדם הזה קבלם בסבר פנים יפות, ואחר שישבו אמר להם: דעו לכם שאם באתם בשביל נדבה דעו שאני לא אתן לכם אלא עד שתאכלו עמי יחד בצהרים, וכן היה, וכאשר גמרו לאכול קודם ברכת המזון דברו יחד בדברי תורה מעינא דפדיון שבויים, ובתוך דבורים אמרו לו גם כן שהעיקר בפדיון שבויים הוא להציל את ילדי ישראל משמד, כגון מבתי ספר של החפשים או מהנוצרים, דוגמת ערב רב בזמננו, שאלה כולם עושים טובות לישראל לילדים בני עניים, וכל ידי זה עוקרים אותם משני עולמות רחמנא לצלן, וזה עיקר פדיון שבויים. אמר להם בעל הבית, מאחר שאתם כל כך מעריכים את מצות פדיון שבויים ומצות הצדקה הרשו לי ואספר לכם עובדא בדידי.

אמרו לו בכבוד ספר. ויאמר אני בימי צעירותי הייתי בן ישיבה והייתי עני גדול וכאשר בא חמי ובחר בי להיות חתנו אמר לי תדע שאני לא עשיר גדול ובכל זאת אני נותן לך להיות סמוך על שולחני במשך חמש שנים, בתנאי שתמשיך לעסוק בתורה, לזכות לשלמות בעבודת השם יתברך. וכך הייתי יושב בבית  חמי על התורה ועל העבודה, וכאשר נפטרו חמי וחמותי והלכו לבית עולמם והיינו מטופלים בילדים, אמרתי לאשתי שאני מוכרח לחפש לי פרנסה, והיה לי בסך הכל שלוש מאות שקלי כסף. לקחתי את הסכום הזה ונסעתי ליריד, וביריד היו הרבה אנשים זה קונה וזה מוכר. ופתאום ראיתי והנה אשה אחת צועקת ובוכה במר נפשה, ושאלתי ממנה מדוע היא בוכה וצועקת? ותספר לי שהיא אלמנה ויש לה בת ארוסה והחתן לא מסכים עוד להמתין לה, באמרו שכבר שלוש שנים שהוא ממתין, והוא תובע או כניסה לחופה, או ביטול הארוסין. היה דרוש לה שלוש מאות שקל כסף למלאות התנאים, ואין מי שירחם עליהם. תכף אני הוצאתי את כספי ונתתי לה ולא נשאר לי אפילו פרוטה אחת לא בשביל אוכל ולא בשביל שאר צרכים, אבל אני לא דאגתי לזה, והנה פתאום בא איש אחד ממולי  והיה מסתכל בי ושאלני האם אתה פלוני בן פלוני מעיר פלונית? אמרתי לו כן. אמר לי האם אינך מכיר אותי? אמרתי לו לא. אמר לי אביך עליו השלום היה ידיד שלי והוא היה צדיק גדול, ואם אתה מסכים בוא אלי לחנות, ואני אתן לך מרגליות שתמכור ותרויח. הלכתי עמו לחנותו והוא נתן לי מרגלית אחת ומכרתי אותה וחזרתי אליו ולקחתי ממנו עוד ומכרתי, באותו יום הרוחתי שלוש מאות שקל כסף, והלכתי למלון שמח, וביום השני המשכתי בעבודתי זו, והצלחתי, וכן ביום השלישי, וביום הרביעי להיותי ביריד היה יום שישי לשבת קודש, אמר לי בעל החנות שיום זה הוא יום היריד הגדול, ולכן יעץ לי לקחת מאצלו מזודה מלאה מרגליות ושאני אמכור אותם וביום ראשון אביא לו את הכסף, מפני שביום שישי הוא סוגר את החנות בצהרים לכבוד שבת. לקחתי את המזודה המלאה ומכרתי באותו יום שישי את כל מה שהיה בתוכה והרוחתי הרבה מאוד ובאתי למלון שש ושמח, וביום ראשון לקחתי את הכסף להולך לבעל החנות, והנה כמה שחפשתי את החנות לא מצאתיה ושאלתי הרבה אנשים עליו ועל חנותו וכולם ענו לי שמעולם לא היה שם חנות מרגליות ואינם מכירים אדם בשם זה שאמרתי להם כלל, ואז לקחתי את כל הכסף, ומאותו יום ואילך אני עשיר גדול ואז ידעתי שזה היה מעשה נס על ידי אליהו הנביא זכרונו לברכה. ועתה אני אומר לכם רבותי שאינכם צריכים ללכת לשום מקום, כי כמה שנחוץ לכם עבור פדיון שבויים אני נותן לכם, וכן היה. ובצאתם אמר לו רבי יוסף שאול שלא זכה לכל העושר הזה אלא בשביל שיש לו אמונה וצדקה. גם בדור המבול אילו היה להם מצות הצדקה היו נצולים ממות, וראיה מנח, וגם נח בא בגלגול יוסף הצדיק ועשה צדקה עם כל העולם כדי לתקן מה שלא תקן מקודם.

ידוע שהצדקה נקראת זריעה כמו שנאמר זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד לפי קושי החסד כך תהיה קצירת השכר בעולם הבא שנאמר לפום צערא אגרה. (מאהבת חיים)

אלה  פקודי המשכן משכן העדות (פקודי לח-כא)

אם עשית חבילות של עברות וכו’ עשה כנגדן חבילות של מצוות כי צריך האדם לתקן החטא בדוגמא. והנה ישראל חטאו בעגל ואמרו "אלה אלהיך" (לב, ד) לזה באה "אלה פקודי" זאת בבחינת הזכות לכפרת עוון זה ותמצא כי אמרו העדות. שעדות היא להם שנתכפר עוון העגל. (אור החיים, מדרש רבה). כלומר באו אלה לכפר על אלה אלוהך ישראל. כמו שנתנו כסף וזהב לחטא העגל בנחישות באותה נחישות יתנו כסף וזהב לבנות את מישכן העדות וכך יוצא שבאו אלה לכפר על אלה.

בחטא העגל בנ"י בנו מזבח לה’ והעלו עליו עולות, נתנו זהבם וכספם וכל חמדתם לה’, פרקו נזמיהם והביאו עדים והכריזו "אלה אלהיך ישראל" (שמות לב, יד). וכאן באה כפרתם באותה מילה שבה השתמשו "אלה פקודי" לכפרה.

ביטוי נוסף למידה כנגד מידה מצאנו אצל משה. חז’’ל אמרו: במידה שאדם מודד מודדין לו (סוטה יג). ומי לנו גדול ממשה שאמר לקורח ועדתו "רב לכם בני לוי...אל תפן אל מנחתם" (במדבר טז, ז) ובישרוהו גם כן ב"רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה", כאשר משה התחנן וביקש מהקב"ה להיכנס לארץ השיב  לו הקב"ה באותה מטבע לשון שבה השתמש הוא כנגד קורח להזכירו על מה שאמר הוא "רב לכם בני לוי".

ומכאן נלמד כי יש לשקול הדיבור אליו יתברך הרבה יותר לאין ערוך מהמשקל של זהב כך מבאר הגרי"ל חסמן זצ"ל בספרו "אור יהל". נורא ואיום הוא עומק דין שמים! למרות שמשה התכוון לאותם שיש להם מעלה גדול  ואין הם צריכים למעלה גדולה יותר מזו, אולם בשמים החשיבו ביטוי זה לפגיעה בכבודם וכאשר משה רצה להיכנס לא"י ענה לו הקב"ה אינך צריך לגדולה  יותר ומדדו לו מידה כנגד מידה.

דוגמא נפלאה ומאלפת נוספת אנו רואים אצל יוסף הצדיק. כאשר פרעה מבקש מיוסף לפתור לו את חלומותיו עונה לו יוסף "בלעדי אלהים יענה את שלום פרעה". יוסף פותר לפרעה את החלום עם הקדמה של המילה "בלעדי", הפתרון הוא לא שלי, אלוהים יענה את שלום פרעה. רש"י מבאר "אין החוכמה משלי אלא האלוהים יענה, יתן ענייה בפי לשלום פרעה". למרות שידע יוסף כי ע"י שהזכיר את הקב’’ה יכול הוא להינזק ולהישלח חזרה לכלא, מ"מ אמר את הדברים אשר חשב שצריך היה לאמרם, כך אומר הרב ניימן זצ"ל בספרו "דרכי מוסר", ומוסיף, כי לא יתכן שהאדם יזכיר את הקב"ה ובגלל זה יינזק.

יתירה מזו, אדרבה, פרעה עונה ליוסף באותה מטבע לשון: ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים". רש"י מפרש "שיש יכולת בידי לגזור גזירה על מלכותי, ואני גוזר שלא ירים איש את ידו בלעדיך שלא ברשותך".

מכאן אנו למדים עד כמה דקדוק דין יש לגבי כל מילה ומילה שאדם מוציא מפיו, מילה אחת בלבד יכולה להפוך רקיעים, יש בכוחה לשנות גזירה, יש בה אפשרות להפוך דין לרחמים. ומידה כנגד מידה שהקב"ה נוהג עם בוראיו חייב ללמדנו עד כמה חשובה היא ההתייחסות למוצא שפתינו, לכן נאמר החיים והמוות ביד הלשון ועוד שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו וכו’. (אור דניאל)

ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים (ופקודי מ-א)

 ג’ פעמים כתיב בפרשה לשון הקמה תקים, הוקם, ויקם, שהם כנגד ג’ בתי מקדש, שני בתי מקדש ראשונים שנבנו ע"י ב"ו ונחרבו נאמר בהם לשון תקים ויקם, ואילו ביהמ"ק השלישי שעתיד להבנות ע"י הקב"ה נאמר בו הוקם, והכונה שיקום מאליו ולא יהיה תלוי במעשה בשר ודם, אלא יהיה בית מקדש נצחי שאין אחריו חורבן וגלות, מכיון שמעשה ידיו של הקב"ה הוא ולכן לא יהיה תלוי בזמן, וכמו שאמר הכתוב ישראל נושע בה’ תשועת עולמים, שע"י ישועה של הקב"ה תהיה תשועה עולמית. (וידבר יוסף).

דבר החסידות – פרשת פקודי

ב"ה

דבר החסידות – פרשת פקודי

 

בין עסק הפרנסה לעסק התורה

 

מסופר, שפעם נסע אדמו"ר הרש"ב [=רבי שלום דובער, החמישי לשושלת חב"ד] במזחלת שלג, בליווי כמה חסידים.

כאשר הגיעו לנהר הקפוא, ירד אחד המלווים לבדוק אם הנהר מספיק קפוא שיוכלו לעבור עליו בבטחה עם המזחלת.

כשחזר, שאל אותו הרבי אם אפשר לעבור.

-         ענה החסיד, ששימש גם כ'בדחן החצר': "אני – אוכל לעבור. הרבי – לא בטוח".

-         תמה הרבי: "מדוע"?

-         השיב החסיד: "כי במקום שבעלי תשובה עומדים – צדיקים גמורים אין יכולין לעמוד"...

(מפי הרב אלתר אלי' הכהן פרידמאן, פעיה"ק צפת)

 

~~~

לקראת סיום פרשתנו (מ, כב-כד) נאמר: "ויתן את השלחן באהל מועד על ירך המשכן צפונה, מחוץ לפרוכת . . וישם את המנורה באהל מועד נכח השלחן, על ירך המשכן נגבה".

למרות ששניהם, השולחן והמנורה, עמדו באוהל מועד בשווה – סובר הרמב"ם (הל' ביהב"ח פ"ג הי"ב) שצורת עמידתם היתה שונה: השולחן עמד לאורך ההיכל (ממזרח למערב) ואילו המנורה עמדה לרוחב ההיכל (מצפון לדרום).

ויש לומר בטעם חילוק זה:

ידועים דברי הגמרא (ב"ה כה, ב): "הרוצה שיחכים – ידרים, ושיעשיר – יצפין. וסימנך: שולחן בצפון ומנורה בדרום". והיינו שבעבודת ה', השולחן מורה על עבודת הפרנסה וההתעסקות בענייני העולם, והמנורה – על חכמת (ולימוד) התורה [ראה "דבר החסידות" תרומה תשע"ט].

ועל פי זה יובן אופן מיקום השולחן והמנורה, ובהקדמה:

בין מזרח ההיכל למערבו היו הבדלים בדרגת הקדושה, שככל שהמקום יותר קרוב למערב – לקודש הקדשים – כך קדושתו יתרה*, לעומת זאת, בין צפון ההיכל לדרומו לא היה הבדל, כי שניהם עומדים במרחק שווה לקודש הקדשים.

ולכן: השולחן, הרומז על עושר גשמי – עמד בין מזרח למערב, כי יש הבדל בין דרגת בעל-עסק אחד למשנהו (ובין בני ישראל בכלל, בעסקיהם הגשמיים): עד כמה הוא עוסק בצרכיו לשם-שמים ומעלה את הדברים הגשמיים לקדושה.

לעומת זאת, המנורה, הרומזת על לימוד וחכמת התורה – הרי אין הבדל בקדושת התורה לפי דרגת הלומד בה, כי התורה היא תמיד תורת ה' ותורת אמת, ללא כל שינוי**, ולכן עמדה בין צפון לדרום, שדרגתם שווה [ולכן גם הארון, שבתוכו היתה התורה, עמד בקה"ק בין צפון לדרום – מנחות צח, א].

על פי האמור, ניתן למצוא רמז נפלא לכך שבעל הדעה בגמרא (מנחות צח, ב) שלא היה הבדל בין השולחן למנורה אלא שניהם "מצפון לדרום מונחין" [=עמדו לרוחב ההיכל] הוא רבי אלעזר ברבי שמעון:

ידועה שיטתו של רבי שמעון בר יוחאי (אביו של רבי אלעזר בר"ש): "בזמן שישראל עושין רצונו של מקום – מלאכתן נעשית ע"י אחרים, שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'" (ברכות לה, ב), כי כאשר עוסקים "בחיי עולם" אין צורך לעסוק "בחיי שעה" )בניגוד לדעת רבי ישמעאל שם: "הנהג בהם מנהג דרך ארץ") – היינו דלדעת רשב"י יהודי צריך רק לעסוק בתורה והקב"ה כבר יספק מזון לעושי רצונו.

– וזו היתה גם שיטתו של רבי אלעזר בנו, כמסופר בגמרא (שבת לג, ב) שבצאתם מהמערה לא היתה דעתו של רבי אלעזר נוחה מכך שראה בני-אדם שמניחים "חיי עולם" ועוסקים ב"חיי שעה" (עושים לפרנסתם) כי צריך רק לעשות בתורה –

ונמצא, שלדעת רבי אלעזר אין בכלל 'עבודה' של שולחן, לעסוק בפרנסה, אלא עניין המזון בא ממילא וטפל ללימוד התורה, ומובן מדוע לשיטתו השולחן והמנורה שניהם מצפון לדרום, כי גם בשולחן אין 'חילוקי דרגות', כי גם המזון בא ע"י עסק התורה – מנורה.

 

חודש טוב ושבת שלום!

 

מבוסס על: "רשימת המנורה" סעיפים עה-עו, פו-פז. העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" שמות (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' תפג-ה.

 

______________

*)  ולכן, לדעת הרמב"ם, הרי גם בתוך קדש הקדשים גופא, היה הארון עומד במערבו דווקא, וכן שיטת הרשב"ם ב"ב צט, א [לשאר השיטות: ראה אנציק' תלמודית ערך ארון עמ' קעה].

 

**)  ואף שיש חילוקים בלומדי התורה מן הקצה אל הקצה, וכמארז"ל (עירובין נג, א) "לבן של ראשונים כפתחו של אולם וכו' ואנו וכו'" – הרי החילוקים אינם אלא בהבנת התורה, אבל קדושת התורה (שהיא "דבר הוי'") היא בכל הדרגות שבהבנת התורה בשווה.

                                                                                                         

_

דבר החסידות – פרשת פקודי

דבר החסידות – פרשת פקודי
 
הקושי בהקמת המשכן
על הכתוב (פרשתנו מ, יז) "ויהי בחודש הראשון . . באחד לחודש הוקם המשכן" נאמר במדרש תנחומא (הובא ברש"י) "אמר משה לפני הקב"ה, איך אפשר הקמתו ע"י אדם? אמר לו עסוק אתה בידך, נראה כמקימו והוא נזקף וקם מאליו, וזהו שנאמר הוקם המשכן, הוקם מאליו".
וצריך להבין, הלוא בשבעת ימי המילואים היה משה מעמיד ומפרק את המשכן בכל יום (רש"י שמיני ט, כג. מתנחומא), והרי לא היה אדם יכול להקימו, מכובד הקרשים, ואיך הצליח משה להעמידו בכל אותם הימים?
אלא, מבאר הרבי, ודאי יש אפשרות לבני אדם להקים את המשכן (וכפי שמצינו שבנ"א הצליחו לבנות אפילו 'עיר ומגדל וראשו בשמים' – נח יא, ד), אלא הדיוק הוא שלא יכל אדם להקימו – כלומר אדם יחידי! ובציווי מלאכת המשכן נאמר "והקמות את המשכן – בלשון יחיד – כמשפטו אשר הראת (רק למשה) בהר".
אבל כל זה הוא רק ביום הקמת המשכן, שהוא היום השמיני, משא"כ בשבעת הימים שקדמוהו לא היה את הציווי 'והקמות'* ומטרתם היתה רק לחנך את אהרן ובניו לעבודה, וממילא מובן שמשה יכל להקימו בעזרת אנשים נוספים, כשם שהלויים הקימוהו במדבר בכל החניות – ללא צורך בנס.
ההוראה מזה: לפעמים יכול אדם לעבוד את ה' בכח עצמו, אבל כדי שתהיה השראת השכינה – כפי שהיה ביום השמיני – צריך את הסיוע ממשה רבינו; חכמי הדור עיני העדה, כי דוקא להם יש את הכח מלמעלה ל'הקים' את המשכן שבכל אחד ואחד.
 
 
 
שבת שלום וחודש טוב!
 
*) לדעת רש"י, ודלא כשיטת הרמב"ן (מ, ב) שגם על העמדת המשכן בז' ימי המלואים הי' ציווי מיוחד, ולשיטתו י"ל שגם בימים אלו היתה נתינת כח מהקב"ה, וגם זה נכלל במה ש"הוקם מאליו" וק"ל.
 
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק יא, פקודי ג (ע' 181 ואילך). חלק מהעיבוד בסיוע "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' פא.
 

פרשת פקודי- הענן על המשכן- מה תפקידו ?

פרשת פקודי- הענן  על המשכן- מה תפקידו ?

מאת: אהובה קליין.

פרשת פקודי היא האחרונה בחומש שמות  ומסיימת את תיאור הקמת המשכן לפרטי פרטים בנוסף לפרשיות הקודמות: תרומה, תצוה, כי תישא, ויקהל .

חז"ל סוברים כי בני ישראל נצטוו , על  הקמת המשכן ממחרת יום הכיפורים, לאחר שובו של משה מהר סיני -עם הלוחות השניים .

סיום מלאכת המשכן מצוין בפרשתינו: "וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן".  [שמות, מ', י"ז] כל ההכנות וכל חלקי המשכן נמשכו  פחות מחצי שנה  ומהלך זריז זה  מוסבר בהכרת העם שהקמת המשכן -יגרום לתיקון חטא העגל שבעקבותיו נסתלקה השכינה  וכעת שוב  תשוב  השכינה לשכון על עם ישראל.

בסיום הפרשה, התורה מתארת:  "וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן.  וְלֹא- יָכֹול מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד--כִּי-שָׁכַן עָלָיו, הֶעָנָן; וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן.  וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּכֹל, מַסְעֵיהֶם.  וְאִם-לֹא יֵעָלֶה, הֶעָנָן--וְלֹא יִסְעוּ, עַד-יוֹם הֵעָלֹתוֹ.  כִּי עֲנַן ה' עַל-הַמִּשְׁכָּן, יוֹמָם, וְאֵשׁ, תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ--לְעֵינֵי כָל-בֵּית-יִשְׂרָאֵל, בְּכָל- מַסְעֵיהֶם". [שמות מ, ל"ד- ל"ח.]

השאלות הן:

א]  מה מסמל הענן מעל המשכן?

ב]  מדוע משה לא עסק במלאכת המשכן?

תשובות.

משמעות הענן.

נאמר: "ּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּכֹל, מַסְעֵיהֶם".                      ספורנו מסביר: כי השכינה שרתה במשכן באופן קבוע והענן שהיה מכיל את השכינה - לא זז משם אלא כשהיו צריכים ישראל - לנוע לדרכם.

הענן , לא היה במשכן שילה, מימי יהושע עד  סוף תקופת השופטים וגם לא בבית ראשון ולא בבית שני, אבל לעתיד לבוא בבית השלישי שיבנה במהרה בימינו , זה אכן יהיה כפי שמתואר בספר זכריה:

"וַאֲנִי אֶהְיֶה-לָּהּ נְאֻם-יְהוָה, חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב; וּלְכָבוֹד, אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ".[זכריה ב, ט]  

ראיתי מדרש  מעניין האומר:  "אמר הקב"ה, בעולם הזה הייתה שכינתי בינכם ולעינכם [ולא בתוככם פנימה] לעתיד לבוא - שכינה אינה זזה מכם לעולם, שנאמר: "וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא אֶעֱזֹב, אֶת-עַמִּי יִשְׂרָאֵל". [מלכים-א, ו, י"ג]  [מתוך "פרפראות לתורה/ מנחם בקר"]

הגר"א [הגאון רבנו אליהו מוילנא] אומר: "אף שהלך לפניהם הענן ביציאתם ממצרים, לא היה אלא לשעתו עד הים, וגם לא היה לעיני כל ישראל, רק לפני הנביאים שבהם , מה שאין כן-מתפילת משה ואילך, שהתפלל  [בפרשת כי תישא] "ונפלינו אני ועמך" והשיב לו הוא יתברך: "נגד כל עמך אעשה וגו'  , וזהו: "לעיני כל ישראל" ועל זה אנחנו מצפים:  "כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ, בְּשׁוּב יְהוָה צִיּוֹן".[ישעיהו נ"ב, ח]

רבינו בחיי אומר על המילים: "כִּי עֲנַן יְהוָה עַל-הַמִּשְׁכָּן, יוֹמָם, וְאֵשׁ, תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ.."- מן הראוי היה שיהיה כתוב "ענן ביום ואש תהיה בלילה", אלא בפסוק בא הכתוב לרמוז על מידת יום ועל מידת לילה. במקום המילה "יום" נאמר: "יוֹמָם"- ונכפלה האות מ' וזה לרמוז כך מידת הרחמים – מילה כפולה. ועצם המילה:         "לַיְלָה" למעשה  בא מהמילה: "ליל" ואילו הוספת האות הה"א האחרונה במילה- הוא רמז למידת הדין שהיא שולטת בעיקר בלילה.

מידה זו נמתחה כנגד בכורי מצרים בחצי הלילה, וזה סוד הלשון  באותיות המקרא וכן מה שכתוב ביהושע[ א, ח]

"לֹא-יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה" היה ראוי שיהיה כתוב שם: "והגית בו ביום ובלילה", אך הכתוב בא לרמוז לנו: שספר התורה   כולל את מידת הדין ואת מידת הרחמים.- הן בתורה שבכתב והן בתורה שבעל פה.

ועוד מוסיף רבינו בחיי: השכינה הייתה מחוברת לעם ישראל במדבר כמו שכתוב: "וְהָיָה, כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה, יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן, וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל; וְדִבֶּר, עִם-מֹשֶׁה.  י וְרָאָה כָל-הָעָם אֶת-עַמּוּד הֶעָנָן, עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל; וְקָם כָּל-הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ, אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ..." [שמות  ל"ג, ט]

ובמשלו של בלעם על עם ישראל נאמר :  "מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל".[ במדבר ,כ"ד, ה]

ענן ה' היה מלווה את עם ישראל במדבר וכמה היה נאה המראה, כאשר בני ישראל חונים במדבר ,כל שבט  עם דגלו השייך לו- בסדר מופתי - המחנות הקדושים האלה- היו שקולים- כמחנה מלאכים ותרשישים כשהשכינה הייתה נראית בענן- לכולם- כולל  האנשים והגברים.

 דרשו רז"ל: על דברי דוד המלך[ תהלים פ"ה, י]

"אַךְ קָרוֹב לִירֵאָיו יִשְׁעוֹ;    לִשְׁכֹּן כָּבוֹד בְּאַרְצֵנוּ". אמר הקב"ה: בעולם הזה  השריתי שכינתי ביניכם בבית המקדש, אך בגלל שחטאתם, נסתלקה ממכם השכינה  וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי, בְּתוֹכְכֶם; וְלֹא-תִגְעַל נַפְשִׁי, אֶתְכֶם...." אבל בעתיד לבוא- השכינה לא תמוש ממכם., כפי שהכתוב מציין:

"וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי, בְּתוֹכְכֶם; וְלֹא-תִגְעַל נַפְשִׁי, אֶתְכֶם.  וְהִתְהַלַּכְתִּי, בְּתוֹכְכֶם, וְהָיִיתִי לָכֶם, לֵאלֹהִים; וְאַתֶּם, תִּהְיוּ-לִי לְעָם".[ויקרא  כ"ו, י"א- י"ב] מכאן, שבעתיד, ישנה הבטחה שתחזור הנבואה לישראל כמו בימים הקדומים והשכינה תשוב ,וכולם ילמדו את דעת ה' בשפע חכמה ולא ילמדו עוד מלחמה. ה' יברא לעמו לב חדש ואילו את לב האבן יסיר ויקרע. לא יהיה יצר הרע ולא שטן וזאת היא הנחמה שלנו בגאולה שלנו הקרובה.

התפארת והכבוד ישובו לעם ישראל כפי שהיה בראשונה ועל כך הבטיח  הנביא ישעיהו בחתימת ספרו- במילים:

"קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד יְהוָה עָלַיִךְ זָרָח". [ישעיהו ס',א']

ואם  בגאולה הראשונה- כאשר ה' הוציא את עם ישראל ממצרים ,נראה לנו כבודו מתוך מחיצת ענן במדבר וה' ליווה אותנו לאורך כל הדרך במדבר כפי שנאמר:

"אֲשֶׁר-עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה יְהוָה, וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵיהֶם, וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם, וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה" [במדבר י"ד, י"ד].

הרי שבעתיד לבוא עם ישראל יעלה לדרגה גבוהה יותר,נוכל לראות את השכינה ללא מחיצה נבדלת ובלי ענן – כפי שהבטיח הנביא ישעיהו: "קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל, יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ:  כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ, בְּשׁוּב יְהוָה צִיּוֹן"  [ישעיהו נ"ב, ח']

משה  לא השתתף במלאכת המשכן?

על פי מדרש  תנחומא : כיוון שנשלמה מלאכת  המשכן, הכול ציפו להשראת השכינה והם הצטערו שלא שרתה השכינה , החליטו ללכת לחכמי הלב- ובקשו מהם שיעמידו את המשכן  ואז תשרה השכינה, אך חכמי  הלב, לא ידעו ולא יכלו להעמיד את המשכן וכשניסו להעמידו היה מיד נופל.

הלכו מיד אל בצלאל ואהליאב - האומנים, בקשו מהם שיעמידו את המשכן ואמרו להם: אתם הקמתם את המשכן  כנראה  שעל ידכם ראוי שיעמוד. אך גם הם לא הצליחו במשימה ,מיד היו אנשים מתחילים לרנן על משה: "תראו מה גרם לנו בן עמרם שהטריח אותנו והוציא מאתנו כספים והבטיח שהקב"ה- ירד מהעליונים וישרה את שכינתו במשכן כפי שהבטיח: "..ושכנתי בתוכם"

אולם,  הסיבה שעדיין לא שרתה השכינה במשכן- כיוון שמשה היה מצטער שלא זכה להשתתף עם עושי המלאכה- במשכן. מסיבה זו לא הצליחו להקים את המשכן.

הלכו ישראל אצל משה ובקשו ממנו לגשת למשכן אם הכול נעשה כשורה? משה אישר שהכול נבנה בהתאם להוראות, אם כך שאלו אותו- מדוע המשכן אינו עומד? משה היה מצטער על כך עד שאמר לו הקב"ה" לפי שהיית מיצר היה לך עשייה ולא חלק במלאכת המשכן, לפיכך לא יכלו אותם חכמים להעמידו בשבילך, כדי שידעו כל ישראל שאם על ידך אינו עומד, שוב אינו עומד לעולם..."

ב"עץ יוסף" ,כתב בשם המפרשים: משה לא השתתף במלאכת המשכן, חשב שיתנדבו הציבור תחילה והוא ימלא את החסר בסוף, בדומה לנשיאים אך משה לא נענש כפי שהנשיאים נענשו שהתורה החסירה להם אות מהשם שלהם  כפי שכתוב "הנשאם"

אם כן מדוע לא נענש גם משה? התשובה בספר "דעת סופרים" : למשה היה תפקיד למסור את התורה וללמדה את עם ישראל- וכדי שלא יתבטל בשליחות זו - לא עסק במלאכת המשכן.

לסיכום לאור האמור לעיל:  הענן מעל המשכן  שימש כמחיצה לשכינה- היה מלווה את עם ישראל במדבר לאורך כל הדרך, על פי הנבואה השכינה עתידה לשוב לעם ישראל בגאולה הקרובה ולהגן על העם.

 

 

 

 

 

 

 

 

הענן מעל המשכן

הענן מעל המשכן

 שיר מאת: אהובה קליין ©

נושאים עיניהם לענן

עת יעלה על משכן

אות קדושה במרומים

בידי שרביט אלוקים.

 

את  בניו אינו נוטש

רק  אמונה מבקש

בתוך חולות  וסלעים

ישראל  נשמתם מטהרים.

 

מסירים דאגה מליבם

בוטחים באביהם המרומם

על כנפי נשרים נושאם

מגלויות וייסורים גואלם.

 

פניהם לארץ המובטחת

אהבתם כשושנה פורחת

גם אם יאכלו מרורים

עטופים בחמלה וחסדים.

הערה: השיר בהשראת: פרשת פקודי [חומש שמות]

 

 

 

 

 

 

פרשת פקודי-הקשר בין הכיור במשכן לבריאת העולם,כיצד?

פרשת  פקודי-הקשר בין הכיור במשכן לבריאת העולם,כיצד?
מאמר  מאת: אהובה קליין.
[לעילוי נשמת אימי:חיה בת  בן- ציון,ז"ל]

אחד הכלים החשובים במשכן היה הכיור,כפי שהוא מוזכר בפרשתנו:
"ונתת את הכיור בין אוהל מועד ובין המזבח ונתת שם מים"[שמות מ,ז]
ובהמשך מסופר כי משה  מצווה  למשוח  את הכיור בשמן המשחה ולקדש  אותו במטרה  להשתמש בו בפועל:
"ומשחת את הכיור ואת כנו וקידשת אותו והקרבת את אהרון ואת בניו אל פתח אוהל מועד ורחצת אותם במים":[שם  מ,י"ב]
משה מקיים את הציווי הלכה למעשה:"וישם את הכיור בין אוהל מועד ובין המזבח וייתן שמה מים לרחצה:ורחצו ממנו משה ואהרון ובניו את ידיהם ואת רגליהם"[שם מ,ל"א]

השאלות הן:
א] ממה היה עשוי הכיור ומה הייתה מטרתו?
ב] במה הייתה חשיבותו?
ג] באיזה אופן נעשה בו השימוש?
התשובה לשאלה א]
 הכיור היה עשוי מנחושת מתרומת –הנשים שהביאו איתן מראות.
הוא היה קבוע בין האולם למזבח מהטעם: כדי שהכוהנים  יזכרו כי  עליהם לרחוץ ידיהם ורגליהם טרם יעסקו במלאכתם בהיכל ,או במזבח.
תפקיד הכיור- היה בעיקר לטהר את הכוהנים בטרם  עבודתם במשכן,והם היו רוחצים את ידיהם ורגליהם,כמות המים הספיקה לארבעה כוהנים,בערך ארבעה ליטרים מים.
המים שימשו גם להשקאת האישה הסוטה.
מקור המים היה בעיקר –מי מעיין,או   מי מקווה.
בהעדר מים ממקורות אלה כל סוגי המים  היו כשרים.
חשיבותו של הכיור הייתה בכך שבלעדיו לא היה ניתן להקריב  קורבנות ולא היה באפשרותם של הכוהנים לעסוק בשאר מלאכות המשכן.
והגמרא מוסיפה:"אפילו שימה מעכבת"- הכוונה שאם הכיור לא היה ממוקם במקומו- לא היה ניתן לקדש ידיים ורגליים.
כל קידוש ידיים ורגליים היה צריך להתבצע באמצעות מי הכיור.

מעניין כי משה חשש להשתמש  במראות הצובאות,לפי שהנשים במדבר היו מתייפות באמצעות מראות אלה - במטרה לחזק את התא המשפחתי ולהרבות ילודה-והיו נשים שמביאות בבת אחת שישה ילדים בכרס אחד וכך הצליחו להעמיד ולהגדיל ולהעצים- את צבאות ישראל  בזמן שבני ישראל היו עבדים במצרים.
לפיכך, משה היה סבור שאין מן הראוי להשתמש במראות אלה- מחשש אלמנט של תאווה,אך הקב"ה נתן לו אישור לשימוש במראות , ובזכות נשים צדקניות-בסופו של דבר,נגאלו עם ישראל ויצאו מאפלה לאורה. 
הכיור היה שונה מיתר כלי המקדש,לפי שהתורה לא קבעה מה יהיו מידותיו וזאת בניגוד לשאר הכלים כדוגמת:המנורה,ארון העדות...,אך הדגישה שהוא חייב  להיות עשוי מנחושת.
כמו כן,בניגוד לשאר  כלי המקדש ובגדי הכוהנים-הכיור נזכר באופן נפרד לפי שתפקידו היה אך ורק לסייע במלאכות המשכן.
בניגוד לכוהנים-אהרון ובניו,הרי משה השתמש בכיור רק פעם אחת:בשבעת ימי המילואים.

התשובה לשאלה ב]
המשכן כולל הכיור היה שקול  כנגד בריאת העולם,כמו שנאמר במדרש תנחומא:
[תנחומא,פרשת  פקודי סימן ט']:
"אמר רבי יעקב ברבי אסי,למה הוא אומר:"ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך"[תהלים כ"ו,ח]
בשביל ששקול כנגד בריאת עולם,כיצד?
בראשון נאמר:"בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ,וכתיב:"נוטה שמים כיריעה"[שם ק"ד,ב]
ובמשכן מה כתיב?"ועשית יריעות עיזים"[שמות כ"ו,ז]
בשני:"יהי רקיע" ואומר בהן הבדלה,שנאמר:
"ויהי מבדיל בין מים למים"ובמשכן כתיב:"והבדילה הפרוכת לכם"[שם,ל"ג]"
בשלישי כתיב:"מים",שנאמר:"יקוו  המים" ובמשכן כתיב:"ועשית כיור נחושת וכנו נחושת וגו':" ונתת שמה  מים"[שמות ל,י"ח]

התשובה לשאלה ג]
לפי רש"י: היה הכוהן מקדש ידיו ורגליו באופן הבא:
היה מניח את ידו הימנית על גבי רגלו הימנית ושופך  עליה מים.
מניח את ידו השמאלית ל רגלו השמאלית ושופך עליה מים,כפי שכתוב בתורת כוהנים:
"כיצד מצוות קידוש? מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית ויד זו השמאלית ע"ג רגלו השמאלית ומקדש"[זבחים י"ט]
לפי רבנו בחיי:רחיצת הידיים והרגלים נועדה  לרמוז על עשר ספירות שכן  ראשית האדם-עשרה  כאשר מגביה את ידיו כלפי מעלה וסופו עשרה.
והוא הטעם לפי חז"ל:"נטילת ידיים בתפילה ולשון נטילה ירמוז לזה שהוא לשון הגבהה כלשון:"שאו ידכם קודש"[תהלים קל"ד] וכן נאמר:"ואשא כפיי אל מצוותיך אשר אהבתי.."[תהלים ק"יט]
ולכן אונקלוס תירגם:כי המילה:"ורחצו" היא מלשון קדושה.
לסיכום,לאור האמור לעיל ניתן להסיק: כי למרות שהתורה הזכירה את הכיור בסוף לאחר יתר כלי המשכן, 
הרי שהכיור היה גורם חשוב במשכן  כנגד בריאת העולם ובלעדיו לא יכלו הכוהנים לבצע את מלאכתם בהיכל,או במזבח העולה.
ובאמצעות המים הזכים היו מטהרים ומתקדשים טרם עשיית המלאכות במשכן.
הכיור היה עשוי מנחושת ונתרם על ידי מראות הנשים אשר  באמצעותן היו מתייפות  בתקופת עבדות מצרים וכך מוצאות חן בעיני בעליהן ומגבירות את הילודה.
בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים ובזכות נשים צדקניות.עתידים ישראל להיגאל בגאולה הקרובה במהרה בימנו,אמן ואמן.
 

הכיור במשכן/שיר מאת: אהובה קליין©

הכיור במשכן/שיר מאת: אהובה קליין©
 
כיור הנחושת במשכן
מעשה ידי אומן
מימיו הצלולים והזכים
נועדו לניקיון הכוהנים.
 
למען יעשו מלאכתם
בנאמנות באופן מושלם
שטופי  ידיים ורגליים
טהורים כמלאכי שמים.
 
יגיעו להיכל או למזבח
בנשמה טהורה ולב שמח
פניהם מאירות כחמה
עולים בסולם הקדושה.
 
הערה: השיר בהשראת פרשת פקודי[חומש שמות]