חומש שמות
פרשת יתרו - חלק ב- הרב אריה קרן
- פרטים
- קטגוריה: פרשת יתרו
- פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:04
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 369
פרשת יתרו - חלק ב - הרב אריה קרן
וקדשתם היום ומחר (יתרו יט-י)
הקדושה תשאר גם למחר, גם אחרי שתלכו מכאן, השפעתה תישאר גם להבא, לא רק בשעה שתשמעו דברי תורה ומוסר, וזה מובן הפסוק בתהילים "לכו בנים שמעו לי " לכאורה צריך לומר "בואו בנים שמעו לי", אלא פירושו, לא רק בשעה שאתם אצלי תשמעו לי אלא גם כשתלכו ממני (פרדס יוסף) כמו שנאמר "צדיק כתמר יפרח ארז בלבנון ישגה שתולים בבית ה’ ובחצרות אלוקינו יפריחו" כלומר בבית הכנסת צדיק כתמר...ורק הוא יוצא לחצר בית הכנסת כבר מדבר הוא לשון הרע שנאמר בחצרות אלוקינו יפריחו. איך להלחם ביצר הרע, שהיצר מפתה את האדם? לאמור רק היום שמע בקולי, והחל ממחר תתחיל להתקדש. ועל האדם להשיבו באותו מטבע "לא! היום אינני שומע בקולך, ומחר נראה אולי אשמע בקולך". "וקדשתם היום", היום אני חייב להתקדש, "ומחר" אשקול בדבר מה לעשות. (בית אברהם).
משל למה הדבר דומה במסעדה אחת היה תלוי שלט! "היום תשלם ומחר בחינם". נכנס איש אחד והזמין ארוחה קלה ושילם ולמחרת בא והזמין מאכלים יקרים, ויינות יקרים אכל לשבעה, בשעת התשלום סירב לשלם בטענה שאתמול שילם, אז אמר ובעל המסעדה לך תסתכל גם עתה מה כתוב בשלט,"היום תשלם ומחר בחינם", כי השלט אינו משתנה, תמיד אותו השלט תלוי, כך צוחק עלינו היצר הרע. לכן אמרו חז"ל אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תשנה.
דרכו של היצר זה לקרר את הנשמה שלא נקיים תורה ומיצוות ע"י כך שמכניסים לנשמה דעות זרות או שאומר לאדם אתה משתדל ומקיים הרבה מיצוות לא יקרה כלום. אם תוותר פעם אחת על מיצוה כגון תפילה במנין וכדומה ומחזקת אותו להיכשל בסיסמא הידועה לא נורא יש לך עודף מיצוות.
הדברים יומחשו במשל: מעשה היה בשועל אחד, אשר בהיותו שוכב להנאתו בין עצי היער, קלטו אזניו קול יריות של ציידים, שיצאו לצוד חיות.
אולם השועל שהיה עייף מאוד התעצל לקום ולברוח מהמקום, וניחם את עצמו ואמר "אני יכול לסמוך על הפיקחות שיש לי, אני אסדר אותם!"
מה עשה? שכב ועשה עצמו כמת מוטל על הארץ, בלא נוע לזוז כלל, וכשהתקרבו אליו הציידים, ראו פיגרת שועל זרוקה על הארץ ושכובה כמת.
אמר אחד הציידים "הנה! איזה זנב יפה יש לשועל, אקח אותו לי, ואתלה לי אותו לקישוט בסלון ביתי!"
שמע זאת השועל, וניחם את עצמו "נו, שיקח את זנבי העיקר שאותי ישאיר בחיים".
והנה שומע השועל קול שני של צייד אחר "ואני דווקא מוצא חן בעיני השיניים של השועל, אקח לי את שיניו אחת, ואעשה ממנה תיק יפה מתנה לאשתי!"
והשועל, בשמעו זאת, ניחם גם בזה את עצמו ואמר "נו, גם על זה אוותר, העיקר שאת נפשי יניחו לשלל".
והנה, קולטות אזניו צייד שלישי שקורא "ואני מוצא חן בעיני עורו של השועל, אפשוט ממנו את עורו, ואעשה לי ממנו שטיח יפה לביתי".
כששמע זאת השועל, קרא בבהלה "אוי ואבוי!! עכשיו הם כבר רוצים להפשיט מעל את עורי!" מיד תפס את רגליו והתחיל לברוח, ואולם אז כבר היה מאוחר מדי...
לעתים חושב האדם לעצמו: מקסימום אאבד שם זנב, או שן אחת, אבל עדיין אשאר אני בצדקותי ובקדושתי, הוא אינו יודע, שבסופו של דבר, יפשיט ממנו היצה"ר את כל הרוחניות שבו! ואז כשיתפוס את עצמו, וירצה לקום ולברוח מן המקום יהיה כבר מאוחר מדי...(אור דניאל)
ויוצא משה את העם לקראת האלהים מן המחנה ויתיצבו בתחתית ההר (יתרו יט-יז)
ובמדרש שוחר טוב נאמר על הכתוב "ה’ אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ" (תהילים ח, ב) כשבא הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל, התחילו המלאכים מדינין ואומרים לפניו "מה אנוש כי תזכרנו" (שם ה) ואמרו לפניו למה שלא תתן תורה בשמים, למה? שאנו קדושים ותורתך קדושה אנו טהורים ותורתך טהורה אנו חיים ותורתך חיים. אמר להם אינה ראויה להתקיים בכם. למה? שאין ביניכם פריה ורבייה, לא מיתה ולא טומאה ולא חולי, אלא כולכם קדושים, ורוב מצוות התורה תלויים בדברים הללו ונתן הקדוש ברו הוא את הלוחות למשה. וכיון שירד משה ועשו ישראל אותו מעשה ונשתברו הלוחות, שמחו מלאכי השרת ואמרו עכשיו תחזור בחזרה אלינו. וכשעלה משה לקבל פעם שנייה את הלוחות אמרו מלאכי השרת ריבונו של עולם! והלא אתמול עברו עליה? אמר להם הקדוש ברוך הוא בכל שעה מקטרגין ביני ובין ישראל? והלא אתם כשהיתם אצל אברהם אכלתם בשר בחלב, שנאמר "ויקח חמאה וחלב ובן הבקר" (בראשית יח, ח) ותינוק שלהם כשהוא בא מבית רבו ואמו נותנת לו פת ובשר וגבינה והוא אומר לה היום למדני רבי "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות כי תשא לד כו) לא מצאו לו מענה. באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא למשה "כתב לך את הדברים האלה" (שם , כז) עד שאין להם מענה ותשובה, ע"כ. (אור חדש)
והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה’ באש ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד (יתרו יט-יח)
ומעשה היה ברב ששת שהיה סומא. יום אחד עבר המלך ברחוב וכל העולם רץ לראותו, כמנהג הבריות. ואף חכם זה יצא אחרי האנשים, לפי שמצוה להשתדל ולראות פני מלך אע"פ שהוא מאומות העולם, שאם יזכה לראות המשיח, יבחין בהבדל בינו ובין מלך זה. פגש בו מין אחד, אמר לו הכדים השלמים הולכים לנהר לשאוב מים, אבל הכד השבור מה מקומו שם, ר"ל מאחר שאתה סומא ואין אתה רואה, מה התועלת בזה שיצאת. אמר לו רב ששת בא עמי ואראה לך שאני יודע יותר ממך שאתה רואה בעינים ואילו אני רואה בדעת. הלכו שניהם כשעברה בכל של אנשים בתופים ורעמים שאל לו המין האם עובר עכשיו המלך. אמר לו רב ששת לא, וכך ענה לו כשעברה כת שניה. וכשעברה כת שלישית והיה העולם שותק, אמר לו רב ששת עכשיו עובר המלך. אמר לו המין מהיכן ידעת כן. אמר לו מפני שמלכותה ארץ היא כעין מלכות של הרקיע, ואומר הנביא ואחר רעש אש לא בא ה’ ואחר האש קול דממה דקה (מ"א יט).
אנוכי ה’ אלוהך (יתרו כ-ב)
בפרשת יתרו אנו קוראים על מתן תורה, מעמד הר סיני בקולות וברקים. וכתבו רבותינו זכרונם לברכה, שבזמן מתן תורה נדמה כל הבריאה, שור לא געה, עוף לא ציץ, הים לא העלה גליו, וכל העולם כולו עמד ושמע את המעמד הגדול הזה, ושמעו דברי השם יתברך "אנכי ה’ אלקיך". מעמד נשגב זה הוכן מששת ימי בראשית, כי תנאי עשה השם יתברך עם הבריאה כולה, שאין קיומה תלוי אלא בתורה הקדושה, בקבלתה ובקיומה, וכמו שנאמר "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" ובבריאה כתיב "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, שני וכו’" ואילו ביום ששי כתוב יום "הששי" ויכולו השמים והארץ", ופרשו חכמינו זכרונם לברכה, שתנאי עשה השם יתברך אם מקבלין ישראל את התורה, שנתנה ביום הששי ו’ בסיון, הנה מה טוב, אך אם חס וחלילה לא יקבלו את התורה, אז "ויכולו השמים והארץ" חוזר הכל לתוהו ובוהו וחושך על פני תהום, ומטעם זה עשה השם יתברך את העולם עגול ולא מרובע, כדי שיהיה במקום אחד יום ובשני לילה וכך לא יהיה רגע בעולם, שלא יעסקו בתורה. וכבר כתב הגאון רבי חיי מוולאז’ין בספר "נפש החיים" שאם יהיה בעולם רגע אחד פנוי מתורה, אז יחרבו חס ושלום כל העולמות.
בישיבת וולאז’ין נהגו לחלק את הלימוד בדרך של משמרות משמרות, כדי שבכל שעות היום יהיו למודים בהיכל הישיבה, ובמוצאי הצום ביום הכיפורים עת היו כולם יורדים לאכול, היה יושב הגאון רבי חיים זכר צדיק לברכה ולומד ברציפות, בעודנו צם עד קרוב לחצות לילה בטענה, שמא, חלילה, במוצאי הצום כשכולם עסוקים באכילתם, ימצא העולם בלא לומדי תורה, ויגרם נזק ח"ו, ומכאן נלמד כמה אחריות צריכה להיות לאדם ביודעו שהוא ממחזיקי העולם, וכתוצאה ממעשיו נגרם שפע או פשע לעולם.
מעשה היה עם אחד מגדולי הדור המפורסמים, שנסע לבית חולים מפורסם לטפל בעיניו, והנה תוך כדי הטיפול מספר לו מנהל המחלקה, שכל רופאי העיניים בארץ עשו השתלמות של כמה חדשים ארוכים לחקור ולדרוש כמה קרומים יש בעין? ענהו הרב תוך כדי דיבור, יש שבעים קרומים. נבהל הרופא ושאל: מהיכן הרב יודע? הסביר לו הרב שרבנו האר"י זכרונו לברכה גילה שעין יש בה שבעים קרומים, שכן עין בגימטריא שבעים. נבהל אותו רופא מפורסם עד היכן כח התורה, מחקר של חדשים על ידי טובי הרופאים ובעזרת מכשור חדיש, נמצא בשורה אחת בספרי האחרונים. ועוד רבים הסיפורים והראיות לכך. (עין באורך בספרים הנפלאים "שערי למוד", "נחלי למוד", "נחלי יוסף", "נחלי אשכולות" ותהנה).
מכאן התשובה מוצאת לכל אותם עמי הארץ השואלים, מדוע לנו ללכת בעקבות אבותינו ורבותינו, ולא נסלל לעצמנו דרך חדשה בעידן ה"מודרני", ואותם אנשים טועים, עיניים להם ולא יראו את חכמת תורתנו, שדנה בכל בעיה ומצוקה, ואם יכניעו את עצמם ללכת באורחות יושר, יראו ברכה ושמחה בחייהם, כי אין לנו שיור אלא התורה הקדושה, והיא חיינו ואורך ימינו (כתונת פסים).
ועוד כתב שם הרמב"ם בהלכה י: עד אימתי חייב ללמוד תורה עד יום מותו, שנאמר "ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך", וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח, ע"כ.
ונאמר בתלמוד כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליה של מעלה ובפמליה של מטה (סנהדרין צט).
ועוד נאמר בתלמוד גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות (מגילה טז) וידועה היא המשנה במסכת פאה (והיא מובאת גם כן בתוך התפילה) אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואלו הם כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחברו ותלמוד תורה כנגד כולם.
ומה נאמר ומה נדבר ומה נצטדק, אנו שיש לנו בכל יום "קצת יותר" מעשר דקות ביטול תורה, ועל כן יחוס אדם על זמנו היקר מפז ויקדיש עתותיו ורגעיו לתורה, ולחינוך בניו לתורה ויראת שמים, ואז יכריזו עליו בשמים, לאחר אריכות ימים ושנים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו (מתנה לבר מצוה ח"ב).
ואם נתבונן הרי אנו כל יום מבקשים מהקדוש ברוך הוא בתפילה ותן בליבנו בינה להבין, להשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה, והאר עיננו בתורתך וכו’, ולא העיקר להתפלל, צריך גם להשתדל שהרי תורה מונחת בקרן זוית, וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול ואם אדם לא יקבע לו עתים לתורה למה הוא מבקש מהקדוש ברוך הוא שיאיר עינו בתורתו.
מעשה שהיה פעם אחת עני מרוד שפגש איזה עשיר, וביקש ממנו שיתן לו צדקה, השיב לו העשיר, אני ברחוב לא מסתובב עם כסף, ואם רצונך שאתן לך צדקה תבוא אלי מחר בשעה פלונית למשרדי, ושם אתן לך.
למחרת לא הגיע העני, ושוב אחר הצהרים פגשו והתחיל לדבר עם העשיר שירחם עליו כי מצבו דחוק מאד, והוא מטופל באשה וילדים, השיב לו העשיר, הרי אמרתי לך שאני לא מסתובב עם כסף, ואם רצונך לקבל צדקה תבוא אלי למשרד מחר.
למחרת גם כן לא הגיע, ובפעם השלישית כשהתחיל העני לבכות לפניו אמר לו העשיר, הרי אתה הוא זה שלא מרחם על עצמך, כבר כמה פעמים שאני אומר לך תבוא אלי למשרד, ואתה לא בא, ואם כן או שתבוא אלי או שתעזוב אותי לנפשי.
הנמשל אנו מתפללים כל יום ואומרים להקדוש ברוך הוא ריבונו של עולם, תן בליבנו בינה להבין וכו’, ללמוד וללמד וכו’, והאר עינינו וכו’, והקדוש ברוך הוא הרי בודאי רוצה שאנחנו נלמד תורה, ומשיב לנו הרי תורה מונחת בקרן זוית, כל הרוצה ליטול יבוא ויטול, יש שיעורי תורה תלך ותלמד, ואילו האדם כל היום לא לומד, ולמחרת שוב בתפילה אומר והאר עינינו בתורתך וכו’, ושוב משיב לו הקדוש ברוך הוא הרי אני גם מעוניין שתלמד אבל תעשה אתה השתדלות ותשב ותלמד.
ולכן על האדם לחשוב היטב מה שמוציא מפיו, לא העיקר להתפלל ולא להבין מה הוא אומר, שאם אדם מבקש בתפילה כל יום מהקדוש ברוך הוא שיזכה אותו ללמוד, מצד הקדוש ברוך הוא אין בעיה, ויותר ממה שאנו רוצים ללמוד הוא רוצה, וכמו שאומרים יותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק, אבל צריך מצידנו להשתדל לקבוע עתים לתורה ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, והבא ליטהר מסייעין בידו.
ועכשיו אפשר להבין, שדוקא אותם אנשים שמקיימים את התורה הקדושה הם המאושרים והם הבני חורין האמיתיים, כי אנחנו מאמינים שאנחנו בניו של הקדוש ברוך הוא וה’ אוהב אותנו והוא בחר אותנו מכל עם ורוממנו מכל לשון, וכל המצוות שכתובות בתורה הם לטובתנו.
לדוגמא אדם קונה מכונת כביסה, ומקבל דף של הוראות היצרן איך להפעיל את המכונה, ואדם שירצה להיות "חופשי", וללחוץ מתי שירצה בכפתורים של המכונה, המכונה מיד תתקלקל. כך הקדוש ברוך הוא שברא את העולם ובקי בפרטיה ורק הוא יודע מה טוב ומה לא, הביא לנו את התורה הקדושה, שיש בה הוראות שהם המצוות הקדושות, ואיך להתנהג בזה העולם, ורק מי שיילך לפי הוראות אלה הוא שיחזיק מעמד, ואדם שירצה להיות "חופשי" הוא מיד יתקלקל.
היום אנחנו רואים לצערנו את הקילקול הנורא שיוצא מהחינוך החילוני, בתי הסוהר מלאים, סמים, פריצות וכו’ וכמה נערים שלא זכו להנות מהיופי של התורה שמו קץ לחייהם, לא כדאי להאריך בדברים מצערים אלה, ה’ יחזיר אותם ואותנו בתשובה שלמה (לוקט מזיכוי הרבים).
אנכי ה’ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים (יתרו כ-ב)
איתא במדרש כששמע משה "אנכי ה’ אלהיך" עמד ובירך שלא עשני גוי, והדבר פלא! והרב הגדול המקובל האלהי רבי שמעון אגאסי זצוק"ל פירש בו פירוש נחמד, והוא על י מה שביארו המפרשים הטעם שאנחנו מברכים בכל יום "שלא עשני גוי" בלשון שלילה ולא בלשון חיובי שעשני ישראל, מפני שנמשנו וגמרו (עירובין יג, י) שנוח לו לאדם שלא נברא, ובכן כיצד יברך "שעשני ישראל" כאילו נוח לו שנברא, ולכן מברכים "שלא עשני גוי" כלומר אם כבר נברא, טוב שלא נברא גוי, ובכן מעתה יובן לשון הפסוק בעשרת הדברות נאמר "אנכי ה’ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ומדוע לא אומר הכתוב אנכי ה’ אלהיך שבראתיך שהרי זה יותר חשוב מיציאת מצרים, אלא ודאי הטעם שלא מאר הכתוב כך, מפני שנוח לו לאדם שלא נברא, ולכן אמר הכתוב "אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ולכן בשמע משה רבינו עליו השלום את הדבר הזה פתח ובירך "שלא עשני גוי" בלשון שלילה ולא בלשון חיוב כיון שנוח לו לאדם שלא נברא. (קול יהודה).
לא יהיה לך אלהים אחרים (יתרו כ, ב-ג)
ניצב ר’ יוסף יצחק מליובאוויץ’ בפני חוקריו בתופת של מלכות הרשעה ברוסיה, ועומד בקשיות – ערפו, וסירב לוותר על שאיפתו לפעול לחיזוק היהדות, ואחד החוקרים איים עליו באקדחו ואמר לו: צעצוע קטן זה פעל על אנשים רבים, כי ישנו את דעותיהם. אולם האדמו"ר לא נבהל מזה, והשיבו בקור רוח – צעצוע קטן זה, יכול להפחיד רק אדם שיש לו אלהים רבים ועולם אחד, ברם, לי יש א-ל אחד, ושני עולמות – וצעצוע זה אינו מפחיד אותי (אמרי חן)
לא תשתחווה להם ולא תעבדם כי אנכי ה’ אלוהך ...פוקד עון אבות על שלושים ועל רבעים לשינאי (יתרו כ-ה)
הבנים משלמים ביסורים על עון אבותם עד דור רביעי לכל המאוחר.
מעשה היה באשה אחת בשם חנה והיו לה שבעה בנים. שלח הקיסר וקרא להם שילכו אחר חוקותיו, הביאו את הבן הראשון ואמר לו השתחווה לעבודה זרה. השיב לו: כך כתוב בתורה: אנוכי ה’ אלוהך...הוציאוהו והרגוהו. והביאו את הבן השני לפני הקיסר אמר לו: השתחווה לע"ז. אמר לו: כך כתוב בתורה לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני הוציאוהו והרגוהו.
הביאו את הבן לשלישי ואמרו לו השתחוה לע"ז. אמר להם כך כתוב בתורה: לא תשתחוה לאל אחר. הוציאוהו והרגוהו. הביאו את הרביעי ואמרו לו השתחוה לע"ז. אמר להם כך כתוב בתורה: זובח לאלהים יחרם. הוציאוהו והרגוהו. הביאו את החמישי ואמרו לו עבוד ע"ז, אמר להם כך כתוב בתורה, שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד.
הוציאוהו והרגוהו. הביאו את הששי ואמרו לו השתחוה לע"ז, אמר להם כך כתוב בתורה: וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה’ הוא האלוהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. הוציאוהו והרגוהו. הביאו את השביעי ואמרו לו השתחוה לע"ז. אמר להכם כך כתוב בתורה: את ה’ האמרת היום וה’ האמירך היום. ר"ל נשבענו להקב"ה שלא נמיר אותו והוא נשבע לנו שלא ימיר אותנו באומה אחרת. אמר לו הקיסר: אני אזרוק טבעת על הארץ ואתה תתכופף לקחתו, ויהא נראה הדבר כאילו השתחוית לע"ז. ויאמרו הבריות שקבלת עליך מצות המלך. הרים קולו ואמר לו: וי לך קיסר, וי לך קיסר. על כבוד עצמך אתה חס ועל כבוד שמים אין אתה חס, הוציאו אותו להורגו אמרה לו אמו רוצה אני שתביאהו לי ואנשק אותו קצת. הרימה קול בכי מר ואמרה: בניף לכו אצל אברהם אבינו למערת המכפלה ותאמרו לו: אתה ערכת עקידה אחת ואני ערכתי שבע ביום אחד. אחרי שהרגוהו עלתה על הגג ונפלה ומתה. יצתה בת קול ואמרה: אם הבנים שמחה. מאושרת האם שבניה סירבו להשתחוות לצלם, וכך יהיו בעוה"ב ששים ושמחים.
ומצוה להתרחק מדרך ע"ז ולא להיות בתוך ד’ אמות שלה. מלכים או מנהיגים שיש ע"ז על מלבושיהם אסור להתכופף לכבודם כשעוברים, וכן אסור להוריד (הג’אפיאו) הכובע בפניהם כשרוצים לחלוק להם כבוד גדול.. ואם אי אפשר אחרת, יוריד הכובע לפני שבאי על ידו, וזו התקנה כדי שלא ייראה כאילו מתכופף לע"ז. ובכולם העיקר שבשעה שמתכופף תהיה כוונתו להשי"ת ואם הוא יכול לילך בדרך אחרת שלא ייפגש איתם, חייב לעשות כן.
ומעשה היה ברבי יצחק חסיד שהיה מתרחק מאד עכו’’ם ולא היה עובר במקום שיש בו עבודה זרה. כשנפטר שמו אותו בעגלה כדי לילך ולקוברו, בית החיים היה רחוק, ובשער העיר היתה עבודה זרה ולא היה דרך אחרת לעבור בה. ונעשה נס שביום שנפטר נפל קיר החומה מעצמו, וכך נפרצה דרך חדשה. כשנתקרבו האנשים דרך אותו פתח (הראשון) ראו והנה הסוסים סוחבים העגלה שבתוכה (הנפטר) ופנו משם והלכו דרך אותו קיר שנפרץ, ועברו אותו והלכו ארחות עקלקלות תחת חפירות שהיו סביב העיר, עד שיצאו לדרך ישרה. מאחר שהנפטר השתדל בחייו שלא לעבור דרך ע"ז ושלא להיות מוצל בצילה, עשה לו הקב"ה נס זה.
וטעם שנקראו הע"ז ללמדנו שאע"פ שאין בהם ממשות, מ"מ כל הפורש מהם מקבל שכר כאילו אם היה עובדה היה בזה ממש והוא פורש מהם כדי לעבוד להשי"ת.
ומעשה היה בגוי אחד ששאל את ר’ יהושע בן קרחה, והרי אתם אומרים אחרי רבים להטות, א"כ עליכם לעבוד עבודה זרה, מאחר שאנו מרובים מכם, שאנו שבעים אומות ואתם אומה אחת. אמר לו: יש לך בנים. אמר לו: הן. א"ל וכיצד הם מתנהגים, א"ל אתה מזכיר לי את צערי, שכל יום יש מחלוקת בבית והם מכים זה את זה שכל אחד עובד עבודה זרה אחרת, א"ל ר"י ואתה לאיזה ע"ז אתה עובד, א"ל לא לשל אחד מהם, כי אני עובד לע"ז אחרת, א"ל: אם אין אתה משתוה עם בניך, כיצד נשתוה אנחנו עמכם שאתם עובדים כל אחד לע"ז אחרת. ונתבייש אותו גוי מן התשובה המספקת, אמר ר’ יהושע לתלמידיו ההוכחה היא מן הפרשה הזאת. שנאמר אצל עשו ויקח עשו וג’, ואת כל נפשות ביתו (בראשית לו, ו). הרי קרא להם נפשות בלשון רבים. ואילו אצל יעקב נאמר שבעים נפש שכולם היו נפש אחת, שכולם עובדים לה’ אחד ששמו אחד.
לא תשא את שם ה’ אלוהך לשווא כי לא ינקה ה’ את אשר ישא את שמו לשווא (יתרו כ-ז)
ואומר הקב"ה לישראל אל תחשבו שיש לכם רשות לישבע בשמי על האמת, אלא דעו שזה רק כשיהיו בכם הרבה מידות טובות. וזהו שאומר הכתוב את ה’ אלהיך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע. ר"ל כשתהיה ירא שמים כמו אברהם ויוסף ואיוב שנקראו יראי אלהים, ותעבוד לשי"ת, שלא תתעסק כלל בעניני העולם הזה, חוץ מלימוד התורה והאומנות להתפרנס בה. ובו תדבק, שתמיד תהיה מדובק לחכמים שתתמוך בהם בכל המזדמן לידך כדי שיוכלו לישב ולעסוק בתורה תוך מנוחה, ולא יצטרכו לעסוק במסחר כדי להתפרנס. אם יהיו בך כל המידות האלו, אז תהיה רשאי לישבע. ולכן אין הכתוב אומר לא תשבע בשם ה’ לשואף שאם היה נאמר כך הייתי חושב שאין איסור אל שבועת שקר, אבל שבועת אמת אין בכך כלום. לכן נאמר לא תשא את שם ה’, פירושו לא תעלה אותו לשוא, כמו שנאמר ישא ה’ פניו אליך, שתלך ותשבע בשמו בלי הכרח וכונתך לגדל כבודו, כפי שרגילים לישבע בראשו של אדם גדול, כאומר אין גדול ממנו. דע שאין לקב"ה צורך בדברים כאלו ולכן דע שתיענש על כך.
מעשה באדם שהפיק דינר בידה של אשה והיא נטלה הדינר ושמה אותו בתוך כד הקמח. עברו ימים והיא שכחה את הענין וכשלשה בצק מאותו קמח היה הדינר בפנים ולא נתנה דעתה לכך. בא עני אחד לבקש לחם, אירע ונתנה לו אותו הככר שהדינר היה בתוכו. לימים בא בעל הפקדון ואמר הביא לי דינרי. אמרה יכנס חרב של מלאך המות בגרונו של אחד מבני אם נהניתי מדינרך כלום. לא עברו ימים מרובים ומת אחד מבניה. וזה היה בעון שבועה אף שנשבעה שבועת אמת שהרי היא לא ידעה מה שאירע, שאם היתה יודעת לא היתה נשבעת. אבל בהיות שהיה הדינר בלחם חסכה קצת קמח, וזה נקרא שנהנתה ממנו, ולכן נענשה. וכששמעו חכמים דבר זה אמרו מאחר שהיא נשבעה לאמת ובכל זאת נענשה שמת בנה, כל שכן זה שנשבע לשוא, בודאי אין לו מחילה.
ומעשה היה באשה אחת שנכנסה לבית שכנתה ללוש בצק, והיו לה שלשה דינרים קשורים במטפחתה, טלה אותם והניחתם על גבי הסדין שעליו רגילים ללוש את הלחם. ושקעו בשיחה ושכחו הדינרים בתוך הבצק ולא נתנו דעתם לכך ושכחו הדבר. אחר שנאפה הלחם לקחה והביאה אותם לביתה. לערב חזר בעלה מן החנות, ואמר לאשתו תני לי שלשת הדינרים האלה. מיהרה לבית שכנתה ואמרה לה האם לא ראית את הדינרים שהבאתי לביתך כשבאתי ללוש העיסה, ולאותה שכנה היו שלשה ילדים, אמרה אקבור בני אם אני יודעת מזה. וגרם העון שמת לה בן אחד, אמר השניה בלבה. אם לא היה בידה אותו עון לא היה מת לה בנה בעודו בריא ושלם.
למחרת שוב אמרה לה לשכנתה: שמא ראית הדינרים. חזרה ואמרה אקבור בני השני אם אני יודעת מהם. וכן היה שמת בנה השני. למחרת חזרה וביקשה משכנתה להודות על הכסף, כי ראתה מה שאירע לה. היתה דנה בדעתה שנשבעה לשקר ונענשה על כך, לכן הלכה והפצירה בה שתגיד לה האמת. וגם בפעם השלישית אמרה לה אקבור בני השלישי אם אני יודעת עליהם, ומת גם בנה השלישי.
למחרת אמרה האשה לבעלה ראוי לנו ליכנס ולעשות תנחומי אבלים לשכנתנו ונעשה לנו אוכל ונלך ונאכל שם. לקחו שני ככרות והתבשיל והלכו לשם. וכשחתכו את הלחם לברך המוציא מצאו הדינרים בתוכו.
נמצא שהשבועה שנשבעה היתה על האמת, שהרי הדינרים היו ברשות בעליהם, מהן מקום נענשה ומתו בניה, מפני שפיה היה ריקן לשבועה. ובתחילה ראתה הדינרים הקשורים כששכנתה הביאה אותם כשבאה ללוש ושמה אותם על הסדין, אלא ששכחה אחר כך ולא היתה צריכה לישבע כך וכך יהיה לי אם ראיתים, שהרי באמת ראתה אותם, ושכחה. ולכן אמרו חכמים התרחק מן השבועה, בין על אמת ובין על שקר. שיש ולאדם נדמה שנשבע לאמת, לפי שהוא שכהן, ונמצא שלא נשבע על האמת.
ועוד אפילו אם שבועתו על האמת הוא ראוי ליענש על כך, שביארנו לעיל שצריך אדם להיות בעל מידות טובות כדי שיהא ראוי לישבע על האמת, ועוד שאין למהר ולישבע, ואפשר לפייס בתחנונים ובדברים רבים לאמר אל תחטא בחשד שוא שאלקים יודע שלא לקחתיי זאת וכדומה מן הדברים האלה שמפייסים האדם ומרככים ליבו. ואם שכנו אינו מאמין לו הוא יכול לומר לו נלך לדין תורה, ואם יאמר החכם שאני חייב שבועה, אז אשבע לך. אבל עכשיו איני נשבע, שהרי יתכן שאיני חייב שבועה ונמצאתי נשבע לשוא.
ולכן אע"פ שבזמנים קדומים היו נשבעים לקים המצוות, כמו שנאמר נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקך (תהילים קיט) להכניע היצר הרע, זה היה יפה להם שהיו יראי שמים ובגלל השבועה נזהרו ביותר, אבל כיום בזמנינו אין ראוי לעשות כן מפני ב’ סיבות האחת מפני שהשטן הוא יצר הרע מסית את האדם וירויח לא רק זה שיעבור על המצוה אלא יעבור גם על השבועה, ועוד אילו אם יכניע היצר ולא יעבור, אבל כתבנו לעיל שלא כל אדם ראוי לישבע אע’’פ שזה על האמת, לכן כל בעל נפש יברח משבועה כבורח מפני ארי, שאין זה דבר של מה בכך.
ואנו רואים שיש אנשים שאם כועסים על עבדם או על חברם מיד קופצים ונשבעים, אוי להם ולנפשם, שכבר כתבנו שגורמים לחילול השם. ואם רוצה לזרוק עבדו יכול לעשות כן בלא שבועה, הכלל הוא שכל אדם מישראל לא ישבע אא"כ מחויב שבועה שאומר לו הדיין לישבע, אז יש לו רשות לישבע, אבל בשאר דברים יש להתרחק מאד מאד, ואפילו אם הוא חייב שבועה ישתדל לפייס את חברו ולא להביא הדברים לידי שבועה, וכך תהיה לו הצלחה בכל מעשה ידיו.
כל זה שאמרנו כאן הם לגבי השבועה מסוג הראשון היינו שבועת שוא.
מעשה היה באדם אחד שהפקיד אצל חברו מאה דינרים. לימים כשבא לתבוע פקודנו טען שכבר החזיר לו. והלכו שניהם להתדיין אצל רבא. שמע רבא טענות שניהם, וחייבו לישבע שכבר שילם. ואותו אדם החזיק קנה בידו שהיה הולך ונשען עליו בהליכתו כדרך הזקנים או החלשים. מסר הקנה לחברו ואמר לו החזק זאת בידך ואני אלך ואטול ידי כדי לישבע. הלך ולקח ספר התורה בידו, ונשבע לפני רבא שכבר פרא לו הכל מה שהיה בידו. וכך אמר כל מה שמסרת לי כבר החזרתי לך. וכשראה התובע שהוא מעיז לישבע על שקר ברור, נצטער הרבה וכעס כעס גדול ורצה לקרוע בגדיו, לפי שאין אדם יכול לסבול שמשקרים לו בפניו, עד שמרוב כעסו שבר הקנה הזה שהחזיק בידו בפני בית דין, ונפלו ממנו כל הדינרים שהטמין בו, ולכך מסרו בידו כדי שיוכל לישבע ששילם לו.ששילם לו. ומשם ואילך תיקנו שאם אדם נשבע ישבע על דעת בית דין, כדי שלא יוכל להכליל שום זיוף, ולכן כשרואים אדם שהוא רץ לישבע, מוטב ליתן לו זמן, שמא בתך אותו זמן יהרהר בלבו יפה לפני שיוצא שבועה מפיו.
ודעו עוד שבכל הפסוק הזה על תשת ידך עם רשע שממנו למדנו שאין לתת שבועה לחשוד על השבועה, אנו למדים אף זה שכל החשוד על אכילת מאכלות אסורות אין אדם יכול לסמוך עליו לאכול הדברים שהוא חשוד עליהם. ואפילו אם אומר לו בפירוש כשר הדבר, אינו נאמן, שזה שאדם יכול לאכול אצל חברו אע"פ שאינו מכירו, לפי שעל הסתם כולם בחזקת כשרות. ואפילו בשבועה אינו נאמן, כיון שכל ישראל מושבעים ועומדים מהר סיני ואנו מצווים לקיים כל מצות התורה הקדושה, אם כן מי שהוא חשוד לאכול דבר איסור ואינו שם ליבו לשבועה של הר סיני והדבר נעשה לו כהיתר, אי אפשר לו להיות נאמן בשבועה כיון שאינו שם ליבו לשבועת הר סיני שהיא חמורה מזו.
כי לא ינקה ה’ את אשר ישא את שמו לשוא (יתרו כ-ז).
למה כל בעל עבירה ינקה בעשותו תשובה שלמה, ורק הנשבע שבועת שוא, כתוב כי לא יינקה? אפשר לומר בדרך צחות כל עבירות שאדם עושה נכתבין בספר הזכרונות, וכשעושה תשובה מוחקין אותם, אולם הנשבע בשם ה’ לשוא, אסור למחוק, משום כך "לא יינקה" (ר’ מאיר מפרמישלאן).
את חומר השבועה לשקר, הסביר הראב"ע באריכות וכך כותב לא מצאנו בעשרת הדברות, שכתוב שם שכר מפורש, רק בכיבוד אב ואם ולא עונש מפורש, רק בעבודה זרה ובנשיאות השם לשוא, ורבים חושבים כי הנושא השם לשוא, לא עבר עבירה גדולה, ואני אראה להם, כי קשה היא מכל הלאווין, הבאים אחריו, כי הרוצח והנואף, לא יוכל כל עת לרצוח ולנאוף, כי יפחד, ואשר הרגיל עצמו להישבע לשוא, יישבע ביום אחד שבועות אין מספר, וכ"כ הוא רגיל בעבירה זו שלא ידע שנשבע ואם אתה תוכיחנו למה נשבעת עתה? אז יישבע שלא נשבע, מרוב רגילותו בה, כי לפני כל דיבור שידבר יקדים שבועה, והוא להם לשון צחות. (ומידה רעה זו למדו מהישמעאלים שלפני כל דיבור נשבעים)
ואילו לא היתה בישראל רק זאת העבירה לבדה, דיה להאריך גלותנו, ולהוסיף מכה על מכותינו, ואני אראה שגעונם כי הרוצח את אויבו, מילא תאוותו בנקמתו, גם הנואף כן לפי שעתו, והגונב מצב הנאות לצרכו, ועד שקר להתרצות או להתנקם אבל הנשבע לשקר בכל עת, הרי הוא מחלל את ה’ בלא הנאה שיש לו. וע"כ עוונו חמור. (אמרי חן)
זכור את יום השבת לקדשו (יתרו כ-ח)
"זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו". יש המבדילים בין "זכור" ל"שמור" - העני רוצה יותר ב"שמור". הוא עובד קשה כל השבוע, וצריך לקצת מנוחה, וגם לא יפסיד הרבה אם ישבית עסקיו בשבת, ואילו "זכור" קשה לו לקיים כדבעי, כי אין ידו משיגה לכבד את השבת, במאכלים טובים וביין טוב, העשיר להיפך, "זכור" הוא מקיים על כל פרטיו, מרבה במעדני שבת ומתענג, אבל "שמור" קשה לקיים, להפסיק את העבודה בעסקיו ובמפעליו ביום השבת, ההפסד הוא גדול, והוא מחפש תחבולות לעקוף את ה"שמור", לכן אמרו חז"ל, שזכור ושמור - בדיבור אחד נאמרו, ואי אפשר להפריד ביניהם, העשיר צריך לקיים את ה"שמור" ולעזור לעני לקיים את ה"זכור". (המגיד מדובנא).
בשעת מתן תורה קרא הקב"ה לישראל ואמר להם: בני! מקח טוב יש לי בעולם ואני נותן אותו לכם לעד לעולם. אם תקבלו את תורתי ותשמרו את מצוותי, משיבים ישראל ואומרים לפניו רבש"ע, איזה מקח טוב אתה נותן לנו אם נשמור את התורה, משיב להם הקב"ה - זה העולם-הבא - אמרו לו ישראל הראינו דוגמא של עוה"ב, משיב להם הקב"ה זה השבת, שהוא מעין עולם הבא. (מאמרי חן)
כבד את אביך ואת אמך (יתרו כ-יב)
רב סעדיה גאון כותב לאמור בני ישראל, מאוד מאוד הזהרו בכבוד אבותיכם, ואל תפרו את חובותיכם לנגדם, כי כבודם כבודי, תפארתם תפארתי, והדרם הדרי, לעבד ימכרוך, לעת ייצר להם, אתה תשא ותסבול..ומכבודם של אבא ואמא, שמכבדין כל מה שהם כיבדו והעריכו, אבותינו כיבדו וקיימו את התורה במסירות נפש, יוצא איפוא, שכל המבזה את התורה, כאילו בוזה לאביו ולאמו (חפץ חיים).
סח הצדיק ר’ יהודה צבי מרזלא, בנו של הצדיק ר’ משה מסמבור:
כשאמי הצדקנית נתעברה מאבי הקדוש בשנה הראשונה לנישואיהם, והגיע החודש השביעי לעיבורה, נמאס עלי לשהות שם זמן רב כל כך ולהיות יושב בטל, והתחלתי לזוז. הלך אבי הקדוש לבית המדרש לשפוך שיחו לפני ה’ כעל קשי הלידה של אמי. ראה שהאברכים בבית המדרש מתלחשים. הפציר בהם שיגידו לו מה הם מתלחשים. נמצא אחד מהם שגילה לו, שאמי היתה בתולה באה בשנים לפני נישואיה, כי אמרה שרצונה להינשא רק לירא שמים וצדיק, ולא הוטב בעיניה שום שידוך עד שבא לגורלה אבי הקדוש ולכן היו מרננים אחריה, כנהוג אצל בעלי לשון הרע לדבר רכילות על בת ישראל הבאה בשנים. ועכשיו שבחודש השביעי לנישואיה היא יושבת על המשבר, מלעיזים עליה שנתעברה מלפני הנישואין. אבי פסק מלהפציר בתפילה, בא לביתו והתאנח הרבה. כששמעה אמי את קול אנחותיו שלחה מחדרה להודיע לו לבל ידאג, כי ישועתה קרובה לבוא. ואבי בשמעו זאת התאנח יותר. בינתיים הוצאתי את ראשי לחוץ, ושלחה אמי לבשר לאבי כי בעוד רגעים אחדים תיוושע. והתאנח עוד יותר בקול מר. אז הבינה אמי הצדקנית מה קול האנחות, כי בודאי לחשו מלחשים באזנו, כי היא ידעה הרינון שמרננים אחריה. נתנה אמי את ידעה על בטנה ואמרה אלי:
בני יקירי, הרי אתה יודע האמת כי ילד כשר אתה, מאביך הצדיק. שמע נא לקולי והמתן עוד שני חודשים, להצילני מחרפת דברת בני אדם.
תיכף החזרתי את ראשי והתעכבתי שם עוד חדשיים, מאחר שלא הייתי עוד יושב בטל, כי בל רגע ורגע קיימתי מצוות כיבוד אם. (סיפורי חסידים).
כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך...(יתרו כ-יב)
מה נאמר כבד את...ולא תכבד את...כי כבד פשוטו כמשמעו שהמצווה קשה מאוד וכבדה כי בדרך הטבע אופי ההורים לדאוג יותר מידי ולהעביר ביקורת על ילדיהם אפילו שהם נשואים. כולנו צריכים להיות סבלנים לספוג כל דבר שלא ניכשל במצווה זאת ולכן זאת משימה קשה וכבדה.
ואנו רואים שהקפיד הקב"ה על כבוד אב ואם יותר משהקפיד על כבודו, שנאמר: כבד את ה’ מהונך (משלי), ומשמע מכאן שאם אין לו ממון הוא פטור. וכאן נאמר סתם כבד את אביך ואת אמך, בין שיש לו ובין שאין לו, ואפילו אם הוא עני, חייב לחזור על הפתחים ולפרנסם.
אמר רב יהודה בשם שמואל מוסר ששאלו את ר’ אליעזר עד היכן כיבוד אב ואם, וענה שנלמד מדמא בן נתינה גוי שגר בזמנו באשקלון שפעם אחת באו חכמים אצלו במשא ומתן אודות קנית אבן יקרה לאפוד של כהן, שהיה יכול להרויח בזה ששים אלף דינרים, ויש אומרים שמונים אלף דינרים, ולא רצה לעורר את אביו, כאשר האבן היתה בתיבה והמפתח היה מתחת לראשותיו של אביו. לשנה הבאה פרע לו הקב"ה שכרו שנולדה בעדרו פרה אדומה. ובאו חכמים לשלם לו, אמרו לו כמה אתה רוצה. אמר להם אפילו אתם נותנים לי אלף אלפים דינרי זהב איני לוקח אלא זה שאמרתי. ולמדו חז"ל מה הגוי שאינו מצווה קיבל שכר זה, עאכ"ו ישראל שמקיים המצווה בודאי יהיה שכרו הרבה, שהרי קיימא לן גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. שהמצווה ועושה יש לו צער מיצר הרע שמשיאו שלא לקיים המצווה, והוא צריך להיאבק עמו, ולכן מקבל שכר הרבה על כך. אבל זה שאינו מצווה אין לו יצה"ר ועמלו מועט, גם שכרו מועט.
מעשה בשני בנים. האחד הניח את אביו שיטחן ברחיים וירש גן עדן, והשני האכיל את אביו עוף מפוטם ויין ישן ולבסוף ירש גיהנם. הבן שירש גן עדן באו מהמלך ולקחו אנשים לעבודת המלך ותפסו גם את אביו. אמר הבן לאבא" אבא, תטחן אתה ברחיים במקומי ואני אלך לעבודת המלך. שאם יהיה בזיון בעבודה זו – אתבזה אני ולא אתה. ואם יהיה מלקות – אלקה, אני ולא אתה. והבן שירש גיהנם – פעם שאל אותו אביו: בני, מנין לך כל הכסף להביא לי כל יום ויום יין ובשר? אמר לו הבן בבזיון: אתה שב ותאכל ולא אכפת לך! ה’ יתן לכל בן כח וסבלנות שיכבד את הוריו, והתיחס אליהם ביראה ובכבוד בלי שום קשר למעמדם וכבודם אינו נקנה בכסף.
בימים שאנשי מדין התגברו על ישראל והשחיתו את יבול הארץ ולא השאירו מחיה בישראל, באותו זמן עמדו גדעון ויואש אביו בגת לחבוט חיטים. אמר גדעון לאביו: אבי הטוב, הנה אתה זקן ואין לך כח חזור הביתה פן יבואו המדינים ויעשו לך צרות. אמר יואש: ומה אעשה, הלא אין לי לחם בבית! אמר גדעון בנו: אבא, אני אחבוט את החיטים ואביא לך הביתה. וייטב דברי גדעון בעיני הקב"ה ואמר: יען אשר כיבד גדעון את אביו ותיקר לו נפשו עד מאד – על כן אגדלהו וארוממהו ושמתיו לאב לישראל עמי, ונהיה שופט לעם ישראל. (מעשה אבות).
בעולם הזה הכל מתנהל מידה כנגד מידה. מדוע יעקב אבינו ע"ה סבל והתאבל במשך עשרים ושתיים שנה על יוסף? אמרו חז"ל בגלל עשרים ושתיים שנה שהיה בבית לבן ולא שימש את אביו יצחק. וזה נרמז בפסוק: "אויה לי כי גרתי משך". "אויה" = בגימטריא עשרים ושתיים, שהיה רחוק מן הבית. יהי רצון שהקב"ה יזכה את כל ילדי ישראל בדעת ושכל שיקיימו את המצווה הגדולה כיבוד אב ואם. ("אבי ידע" פר’ וישלח).
אפשר ללמוד גם מעשיו הרשע איך כיבד את אביו יותר מבניו של יעקב אבינו.
ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו (בראשית מה- ג) ואומר רש"י נבהלו מפניו הבושה, ולכאורה איזו בושה היתה כאן, אלא אמר להם יוסף הצדיק שהם יותר גרועים מעשיו הרשע, שהרי עשיו לא רצה להרוג את יעקב אחיו רק כאשר יצחק יפטר מן העולם, כמו שאמר יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב, ז"א כשיצחק חי לא היה רצונו "לצער" אותו בהריגת יעקב אחיו, רק אחר שימות, ואילו אתם אומר להם יוסף איך העזתם לעשות את הצער הזה לאביכם כל זמן שהוא חי, אלא היה עליכם להמתין שימות יעקב ותעשו זאת, ולכן אתם גרועים יותר מעשיו הרשע, ולכן נבהלו מפניו ולא יכלו לענות אותו, כשיפקוד הקב"ה
את עונות כל אדם ואדם כיצד יוכל לעמוד. (וידבר יוסף).
לא תגנוב (יתרו כ-יג)
מפרש רש"י לגנוב נפשות במיוחד שיש לנו מיצווה בתורה להציל נפשות שנאמר "כל המציל נפש אחת מישראל הציל עולם ומלואו".
זקן ותשוש היה כבר החפץ חיים זי"ע כשהגיע אליו פעם אחת שליח מיוחד מאת הגאון רבי חיים עוזר זצ"ל מוילנא, ובקשתו היא שהח"ח יאות לבוא לוילנא, כדי לעורר על ענין טהרת המשפחה.
כששמעו בני ביתו של הח"ח על דבר הבקשה, נחרדו עד מאוד כיצד יעלה על הדעת שיצא לדרך בחולשתו הגדולה? אבל הח"ח היה איתן בדעתו למלא אחר בקשתו של הגרח"ע, ולתמיהת בני משפחתו ענה: הלא רבי חיים עוזר טוען שצריך לחזק בענין טהרת המשפחה, והיאך אפשר לשבת בראדין בזמן שאפשר להביא תיקון בענין כה נשגב?
משראו בני הבית כי הח"ח איתן בדעתו, החליטו כי ימנעו את נסיעתו בדרך של התחכמות, הכל מפני שחרדו כ"כ לשלומו. מה עשו? אמרו למשמשו הקבוע, שהיה נוסע עמו למקומות מרוחקים, כי יצא מהבית ובמילא לא יהיה לח"ח עם מי לנסוע, וכך עשה. ראה הח"ח שהמשמש איננו, מיד שאל היכן הוא, וכשענו שהלך לו למקום לא ידוע, אמר, אם כן, אסע לבדו, והוא קם ממקומו, נשען בידו על קירות הבית וכך התקרב עד לדלת, יצא אל החצר, וכל זה במאמץ גדול ובשארית כוחותיו.
כשראו בני הבית שלא יוכלו לשנות את דעתו של הח"ח, שלחו וקראו למשמשו הקבוע וביקשוהו באין ברירה שיסע עם הח"ח. בהגיעו לוילנא, דרש בבוקר לפני אלפי אנשים, ואחרי הצהרים דרש באסיפה של נשי, והנה בלילה נכנס אליו זקן אחד מתושבי וילנא לקבל את ברכתו, והח"ח דיבר אתו בעניני אמונה, וכשעמד לצאת, הודה הזקן לח"ח ואמר לו שחיזק אותו מאוד באמונה.
פנה הח"ח למשמשו ואמר לו: הנה, אין אני יודע אם הדרשות שדרשתי הועילו כדי לתקן את הדרוש תיקון בעניני טהרת המשפחה, אבל יהודי אחד זה אמר לי שבודאי חיזקתי אותו באמונה, ואם כן, כדאית היתה כל הטרחה שטרחתי ונסעתי עד וילנא, כדי לחזק יהודי אחד באמונה!
המעשה מתרחש באחת מערי המחוז של רוסיה. באותה עיר הקים לו היהודי ר' שמואל בית חרושת ליצור יין שרף. בימים ההם היה קיים ברוסיה חוק, שחייב את בעלי בתי החרושת למשקאות חריפים לשלם מס לממשלה על פי כמות המשקאות שיצרו ומכרו. כדי לפקח על כך, הצמידו לברז המרכזי, שדרכו זרם היי"ש, מין מונה, והוא הורה את גובה המס שחיב בעל בית החרושת לשלם לשלטונות. ר' שמואל שהיה אדם ישר דרך, הקפיד למלא את מצותם של השלטונות.
ואולם בין פועלי בית החרושת שלו היה גוי אחד, שמצא דרך לנקב נקב קטן בדוד שבתוכו יוצר היי"ש ולגנוב מן המשקה בי שבעל בית החרושת או השלטונות יחושו בכך.
יכול האיש להמשיך במעשהו זה שנים רבות, אלמלא הבחין בכך עובד אחר של בית החרושת. הלה איים לגלות את הענין לר' שמואל, בעל בית החרושת, ורק לאחר שהבטחה לו מחצית מהשלל הניגר דרך הנקב, הסכים לשתוק.
כך המשיכו השנים לגנוב ממעבידם בלי שהדבר יתגלה.
לימים פרצה ביניהם מריבה. האחד חשד בחברו, שהוא מרמה אותו ופנה להלשין במשטרה. חיש הגיעו למקום אנשי המשטרה. הללו אסרו את האיש שנאשם בגנבה, אך הלה טען "מנהל בית החרושת ציוה עלינו לגנוב. הוא רצה להונות את השלטונות ולהתחמק מתשלום המס. כל הרווח זרם לכיסו!"
דבריו של האיש מצאו מסילות לליבם של השוטרים. הם שחררו אותו, ובמקומו אסרו את מנהל בית החרושת, ר' שמואל, והאשמה שהאשימוהו היתה הונאת השלטונות.
על מעשה חמור שכזה צפוי היה לר' שמואל עונש חמור ביותר גלות לערבות סיביר עם עבודת פרך. זאת בנוסף על החרמת רכושו וקנס כספי גדול, שיאלץ לשלם לשלטונות.
לא יפלא אפוא, שמשפחתו של ר' שמואל עשתה את כל המאמצים כדי להוכיח את צדקתו וישרו, וניסתה לשחרר אותו מן הכלא לפחות עד לעת שבה עתיד משפטו להתקיים. ואכן, תמורת ערבות כספית ענקית שוחרר ר' שמואל ממעצרו עד ליום המשפט.
מיד בצאתו מהכלא נסע ר' שמואל ללובביץ, אל האדמו"ר רבי שמואל המהר"ש, לבקש ממנו עצה ותושיה.
תור ארוך השתרך בפתח חדרו של הרבי. הגבאי, בראותו את ר' שמואל, הודיע לו, כי יצרך לחכות ימים אחדים עד אשר יגיע תורו להכנס.
"ימים אחדים?" נדהם ר' שמואל, וסח באזני הגבאי את מצוקתו.
נגעו דבריו ללב הגבאי, והוא הבטיח להכניסו אל הרבי כבר ביום המחרת. כל אותו היום והלילה ישב ר' שמואל בבית המדרש ואמר פרקי תהילים. קולו השבור בקע מתוך ליבו הנשבר והנדכא.
כשהגיעה העת להיכנס אל חדרו של הרבי, היה האיש שבור ורצוץ לחלוטין. בקושי רב הצליח לפלוט מפיו את סיפור העלילה שהעלילו עליו. "ועתה צפוי לי משפט, שסופו עלול להיות רע ומר", בכה האיש, "עלי להלחם בעדויות שקר, שמעלילים עלי שונאי ישראל, המתנכלים לנפשי. אוי! נאנח מעומק ליבו, מאין יבוא עזרי?!"
כל אותה עת ישב הרבי והקשיב לדברי היהודי האומלל, וכשסיים את דבריו בשאלה הבקשה הנוקבת, אמר לו האדמו"ר "כאשר יבוא לפניך יהודי ויאמר מאין יעבור עזרי? עזור לו למלא את מבוקשו, וכאשר תמלא אתה את ה"אין" של הזולת, ימלא ה' את ה"אין" שלך!".
דברי הרבי נסכו עידוד רב בר' שמואל. הוא שב לביתו בטוח ומאמין בתשועה שישלח לו ה' יתברך.
והנה בהגיעו לעירו, לאחר שכולם קידמו את פניו בשמחה ואחלו לו הצלחה במשפט, פנו אליו בשאלה "שמעת מה ארע לר' חיים?"
ר' חיים היה אחד מידידיו של ר' שמואל. איש ישר דרך, המטופל במשפחה גדולה ומסועפת. את פרנסתו מצא ר' חיים ממסעדה, שהיתה לו בסמוך לנהר שבקצה העיר.
"מה קרה לר' חיים?" נבהל ר' שמואל, האסיר המשוחרר.
"מטה לחמו נשבר", נאנחו האנשים, "ביתו והמסעדה שלו עלו באש, ועתה נותרו הוא ומשפחתו ללא פרנסה ואפילו ללא קורת גג. מסכנים שכאלה!"
נכמרו רחמיו של ר' שמואל על ידידו הטוב. הוא קם ופנה לעבר הנהר, אל המקום שבו ניצב עד לפני ימים אחדים ביתו של ר' חיים.
כבר מרחוק הריח ר' שמואל את הריח החרוך שהותירה אחריה הדלקה. משהתקרב, ראה את ר' חיים בין החרבות החרוכות, ראשו היה מורכן וניתן היה להבחין בהבעת פניו העצובה.
כשהבחין ר' חיים בידידו, ששוחרר ממאסרו, אורו עיניו. לרגע נשכחו ממנו מצוקותיו שלו, והוא שמח בשמחת ידידו, שזכה ולו גם לזמן מוגבל – בחופש.
"הוי, ר' שמואל, כמה שמח אני לראותך! ברוך מתיר אסורים!".
אך דוקא פניו של ר' שמואל היו קודרות עתה. ליבו היה מצר על החורבן שפקד את ידידו. הוא הביט על סביבותיו וניסה למצוא כמה מילים לנחם את האיש על אבדן רכושו ופרנסתו.
לבסוף שאל "אמור לי, ר' חיים, איזה סכום דרוש לבנות מחדש את ביתך ולשקם את פרנסתך?"
ר' חיים הביט בו בעינים קמות. למה כונתו של ר' שמואל??
לבסוף נקב בסכום הדרוש.
"מוכן אני להלוות לך את הסכום הזה", אמר לו ר' שמואל בלי להסס.
היה זה סכום גדול ביותר. "כיצד אעז ליטול ממך סכום כה גדול?" קרא ר' חיים. "ראשית, כלל איני יודע מתי אוכל לפרוע חוב עצום שכזה. ונוסף לכך, הן אתה עצמך שרוי כעת במצוקה, ועומד בפני משפט קשה. לא, ר' שמואל ידידי, לא אוכל לקבל את הצעתך הנדיבה. היושב בשמים בודאי יעזור לי! כיצד אנו אומרים בתהילים מאין יבוא עזרי? עזרי מעם ה', עושה שמים וארץ! בורא השמים ויוסד הארץ הנו כל יכול, והוא בודאי יעזרני!"
המילים "מאין יבוא עזרי", שיצאו מפי ר' חיים, צלצלו לפתע באזני ר' שמואל כמנגינה ערבה. הוא נזכר בדבריו של האדמו"ר "כאשר יבוא לפניך יהודי ויאמר "מאין יבוא עזרי?" עזור לו למלא את מבוקשו"...
"ר' חיים, אני מפציר בך, אנא! קח את הכסף!" התחנן ר' שמואל בפניו ידידו.
אך ר' חיים, האיש שביתו נשרף ופרנסתו נתקפחה, עמד על שלו אין הוא רוצה לקבל כסף מר' שמואל הנתון בצרה!
"קח את ההלואה!" לא חדל ר' שמואל להתחנן, "כי בנפשי הדבר! אסור לך להשיב את פני ריקם!"
רק לאחר הפצרות ותחנונים מרובים נאות ר' חיים לקבל את הסכום. או אז שב ר' שמואל לביתו בפנים מאירות מאושר. הוא אף את הסכום הדרוש ומיהר למוסרו לידי ר' חיים.
נרגש עד דמעות היה ר' חיים בעת שקיבל לידיו את הכסף בו ישקם את חייו. "ר' שמואל", רחשו שפתיו, "מקרב לב אני מאחל לך, כי בעזרת ה' תושע גם אתה ותצא זכאי מעלילת הוא שחרשו נגדך!"
טחנות הצדק טוחנות לאט והן לא שינו ממנהגן גם במשפטו של ר' שמואל, חלף זמן רב, אך לבסוף הגיע יום המשפט.
ר' שמואל הובא אל בית המשפט והושב על ספסל הנאשמים. בעודו יושב אל מול השופטים וחבר המושבעים, ישבו קרוביו ומכריו בבית המדרש, שפכו דמעות וקראו פרקי תהילים בבקשם רחמים מלפני ה', שיוציא את הצדק לאור.
המשפט החל. בזה אחר זה עלו העדים לדוכן והשמיעו את דבריהם. בין העדים בלטו, כמובן, אותם שני פועלים גנבים, אשר העלילו על ר' שמואל את עלילת השוא. "מזמן ידענו על אודות הנקב בתחתית הדגוד, אך לא גילינו את הדבר, כי מנהל בית החרושת ציוה עלינו לשתוק, ואם לאו איים שיפטר אותנו מהעבודה!"
לאחר דברי העדים בא תורו של הקטגור, נאום מלא ארס ושטנה פעפע מפיו. "לפנינו יושב פושע פלילי", סיכם את דבריו, "אשר ניצל את ועליו המסכנים, במטרה להונות את הממשלה. אי לכך הקטגור כחכח בגרונו, "אי לכך, תובע אני להענישו בכל חומרת הדין!"
ואז הגיע תורו של ר' שמואל לשאת מילים להגנתו. בטרם קם ממקומו, הביט לעבר חבר המושבעים הם אותם אנשים, האמורים בסופו של דבר לחרוץ את גזר דינו. הללו הביטו בו בשנאה ולעג, וכבר ראה ר' שמואל בעיני רוחו את גזר הדין שהם חורצים...
לא יפלא שהוא קם ממקומו שבור ונדכא, ובקושי רב הצליח לומר בקול מקוטע: "אינני אשם...אני חף מפשע,.. העלילו עלי עלילה...נפלתי קרבן לעלילת שווא. מעודי לא גזלתי מאיש, ומעודי לא עשקתי איש!" ובסיימו, צנח בכבדות על מקומו, הרכין ראשו ותמך בו בידו.
לאחר שנשמעו דברי כל הצדדים קם השופט לשאת את נאום הסיכום. בנאום זה סיכם באזני חבר המושבעים את כל מהלך המשפט, ועל פי דבריו אמורים הם לחרוץ את פסק הדין.
"לאמיתו של דבר", אמר השופט, "יש להכריע עכשיו למי להאמין ליהודי היושב לפנינו, או לשני הפועלים, אשר הם בעצמם הודו כי היו שותפים למעל ולגנבה. אך בטרם יחליטו המושבעים את החלטתם ברצוני לספר באזזניכם סיפור לא ארוך".
הכל היטו אוזן קשבת, והשופט פתח בסיפורו:
"בחור צעיר, בן למשפחת אצילים, יצא פעם לדרך ארוכה. באחת התחנות, כשהתכונן לרדת מהרכבת, גילה כי מזודתו נגנבה! בידים ריקות ירד אפוא מהרכבת כל כספו, חפציו ואפילו כרטיסי הנסיעה שלו היו באותה מזודה! בערו ובחוסר כל סבב הצעיר כל שעות היום בבית הנתיבות. רעב היה ומדוכא, אך איש מבין הנוסעים הנחפזים לדרכם לא נתן דעתו עליו. ברדת הלילה נשכב הצעיר על אחד הספסלים שבתחנה, ושם ישן באותו ליל. בבוקר המחרת כמעט החליט לפשוט יד ולקבץ נדבות, כדי שיוכל לקנות מעט מזון להחיות את נפשו, אך לא הרהיב עוז בנפשו. ואז, כשהיה על סף הייאוש, קרב לעברו אדם אחד...היה זה סוחר, שירד מן הרכבת באותה תחנה ושם ליבו אל הצעיר האומלל, הניצב בפאתי התחנה. "האם רצונך לאכול דבר מה"? שמע הצעיר את הזר פונה אליו. הוא הנהן בראשו, והניח לאיש להוליכו אל מסעדת הרכבת. הלה הבחין, שהצעיר איננו בן איכרים פשוט. הוא כיבד אותו בארוחה משביעה, וכששבה רוחו של הצעיר, סיפר למטיבו את אשר ארע לו. "וכך בלא המזוודה וכל אשר בה, איני יכול להמשיך בדרכי", סיים את סיפורו בשפל קול.
"הסוחר, אשר לא הכיר עד כה את הצעיר שלפניו, לא הרהר. הוא שלף מכיסו סכום כסף, וקנה בעבורו כרטיס נסיעה להמשך דרכו. כן דאג לצידו במזון ובדמי כיס. "אמור לי את שמך וכתבתך כדי שאוכל להשיב לך את כספך לכשאגיע לבית אבי", ביקש הצעיר, אך הסוחר סרב. "דרך צלחה!" איחל לצעיר. וכל אחד מהם פנה לדרכו.
"שנים חלפו מאז אותו יום", המשיך השופט את סיפורו. "אותו צעיר התבגר והיה לאיש. והאיש הזה אינו אלא אני, הניצב פה לפניכם! רצונכם, בודאי לדעת מי היה אותו סוחר טוב לב, שכה היטיב עימי. ובכן אגלה לכם גם זאת הסוחר הזה גם הוא נמצא כאן באולם. זהו הנאשם, היושב לפניכם, ר' שמואל היהודי!
"משך כל השנים חפשתי אחריו, ולשוא. קויתי למצאו ולפרוע את החוב, שהנני חב לו הן את החוב הכספי והן את החוב המוסרי. הרבה מאוד אנשים עברו על פני באותו יום רחוק, ורק הוא הסוחר היהודי נתן דעתו עלי. ועתה, כשהובא משפטו לפני, הכרתי את האיש. אומרים, כי ניכרים דברי אמת. אכן אדם הגון ועדין נפש שכמוהו חזקה עליו שאינו שקרן, קל וחומר שאין הוא גנב!"
השופט סיים את דבריו והתישב על מקומו.
חבר המושבעים עזב את האולם ופנה להתיעץ. דקות אחדות ארכה ההתיעצות, ובשובם קבעו המושבעים: "הנאשם חף מפשע!"
על מקומו על ספסל הנאשמים ישב ר' שמואל, הנאשם שזוכה. ידו תמכה בראשו, ובאזניו הדהדו המילים ששמע מפי האדמו"ר מלובביץ: "כאשר תמלא אתה את ה"אין" של הזולת, ימלא ה' את ה"אין" שלך!. (מעשיהם של צדיקים).
ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו (יתרו כ-כב)
אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, מה נדבר ומה נצטדק, שכאן מרמז על צניעות האיש לא כל שכן לאשה, אשה גופה כולה ערוה, פה מדובר על הכהנים שלא יעשו מדרגות בכבש המזבח שלא יצטרך להרים רגל ולא תתראה ערותו חס וחלילה, מה נדבר על הדור החדש שבאים במכנסים קצרות לבית הכנסת להתפלל, ממש כמו שכתוב כי בשר חמורים בשרם, כי יצאו מכלל ישראל בענין הצניעות, ובני ישראל המה בישנים והמה לא מתביישים, קל וחומר לאשה שהולכת פרוצה. וראיתי כתוב בספר מנחת יהודה שהאישה פרוצה שהולכת ברחובות בזרועות גלויות נקראת ממש זונה ואי לה ואוי לנפשה היא נקראת רוצחת, מי יודע כמה וכמה נפשות מישראל נלכדים בחטאיה ונכשלים חס וחלילה במחשבות לא טובות והנפש נשחתת והיא נקראת רוצחת ובגללה נעקרים חס וחלילה מחלקם באלקי ישראל, וכל איש אשר ביכלתו להוכיח בביתו ולשכנו ושותק עוונו ישא בראשונה רחמנא לצלן. זהו נעשה עצת בילעדם הרשע שהרע לישראל ונפלו באותו היום עשרים וארבעה אלף איש, כי כל ישראל ערבים זה לזה. ובעבור זה מסיימת התורה ברמז שישראל עם קדוש יזהרו בתלבושת צניעות כי בזכות זה ישראל ניצולו ממצרים, כמו שכתוב לא שינו מלבושיהם ובזכות זה מובטח לנו שנינצל גם מהגלות המרה אם לא נרחיק את הקדושה ממחננו כמו שנאמר "ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחרך, ח"ו" (אהבת חיים).
מיצוות לא תעשה שלא לפסוע על המזבח שני אנשים משכילים החליטו לנסוע אל הרבי מאלכסנדר כדי להתל ברבי. הם נדברו כי יכנסו אליו, ישאלו אותו אודות דבר מה שכביכול הם צריכים, ולאחר שובם יהיה להם חומר להתלוצץ על הרבי ועל חסידיו.
אמרו ועשו, שכרו עגלה שתוליכם מהעיר לודז' אל אלכסנדר, והגיעו אל הרבי בערב שבת. תחילה נכנסו לברך את הרבי מאלכסנדר בשלום, אך הרבי לא דיבר עמהם מאומה. משכילים אלו נשארו לשהות שם בשבת קודש, הם דאגו להצטייד בבגדי חסידים והתנהגו כמותם כדי שאף אחד לא יחשוד בהם.
ביום ראשון נכנסו אל הרבי כדי לבקש ממנו ברכת פרדה, כדרך החסידים, אך כונתם היתה לתהות על דרכי הרבי כדי ללעוג לו.
שאלם הצדיק: "האם למדתם פעם חומש?"
תמהו לשאלה ולגלגו בלבם על כך, וכי מי ידמה להם במקרא ובדקדוק לשון הקודש חשבו בליבם, ואדם זה שואל שאלה זו כנראה שאינו מכיר בבני אדם, ומיד ענו לו:
"כן למדנו חומש".
הוסיף לשאלם: "האם ידעתם את הפסוק שבסוף פרשת יתרו: "ולא תעלה במעלות על מזבחי?"
"כן", ענו והחלו לפרש את הפסוק כפי שהרבי ביקשם, ובלבם צחוק על הבקשה המוזרה.
אמר להם הרבי: "לא בכך הוא הפרוש אני אפרשהו לכם, "במעלות" הוא מלשון "נפש כי תמעול מעל" "מזבח" הוא הצדיק שזובח את יצרו ותאותו לה', כונת הפסוק שלא תלך בערמומיות למעול מעל בצדיק "אשר לא תגלה ערותך עליו" שאם לא תשמע, רק תעלה במרמה ומעל על הצדיק, אז הצדיק יגלה את אשר אתה עושה במסתרים דברים מכוערים ומגונים, שתבוש בהם".
כשמוע שני המשכילים את דברי הצדיק אחזה בהם חרדה ונמס ליבם כדונג, ולא יכלו לזוז ממקומם מגודל הבושה שכיסתה פניהם. הצדיק הוכיחם על מעשיהם וגילה לפניהם את תעלומות מעשיהם המכוערים שעושים בסתר. השנים כפפו ראשיהם ובכו בדמעות שליש. אחר כך נחמם הרבי, דיבר על לי בם דברי תשובה, ולא זזו משם עד שנעשו בעלי תשובה גמורים, וקבלו עליהם דרך תורה ומצוות (613 סיפורים על תרי"ג).