פרשת ויקהל - מסר חשוב לעם ישראל בימינו-כיצד?

פרטים

קטגוריה: פרשת ויקהל

פורסם בחמישי, 07 מרס 2024 11:23

נכתב על ידי Super User

כניסות: 79

פרשת  ויקהל - מסר חשוב לעם ישראל בימינו-כיצד?

מאת: אהובה קליין.

הפרשה פותחת במילים: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם:  אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר -צִוָּה ה', לַעֲשֹׂת אֹתָם".[שמות  ל"ה, א']

בפרשה זו מתארת לנו התורה גם את אומני המשכן כפי שכתוב:

" וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם, בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה.  וַיְמַלֵּא אֹתוֹ, רוּחַ אֱלֹקִים, בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל-מְלָאכָה.  וְלַחְשֹׁב, מַחֲשָׁבֹת--לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף, וּבַנְּחֹשֶׁת.  וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת, וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ; לַעֲשׂוֹת, בְּכָל-מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת.  וּלְהוֹרֹת, נָתַן בְּלִבּוֹ:  הוּא, וְאָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן.  מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת-לֵב, לַעֲשׂוֹת כָּל-מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב, וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ, וְאֹרֵג; עֹשֵׂי, כָּל-מְלָאכָה, וְחֹשְׁבֵי, מַחֲשָׁבֹת".[שמות ל"ה, ל- ל"ה]

השאלות הן:

א] מה המשמעות:"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל "?   

ב] מי היו אומני המשכן ובמה ייחודם? 

תשובות

"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל "

מעניין לשים לב לפרשה הקודמת [כי תישא] המסתיימת במילים: "וְרָאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶת-פְּנֵי מֹשֶׁה, כִּי קָרַן, עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה.."[שמות ל"ד, ל"ה]

נשאלת השאלה במה וו החיבור בתחילת פרשתנו- מקשר לפרשה הקודמת?

רש"י מסביר:

"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה"- לשון הפעיל, והמשמעות: שמשה רבינו אינו אוסף את האנשים בידיים - אלא הם נאספו מעצמם- על פי דיבורו, הוא רק גרם להם להיקהל ולכאורה -  מה כוחו של משה שהייתה לו הצלחה להקהיל את עם ישראל – ללא פעולה בידיו?

אלא, היות וראו עם ישראל "כִּי קָרַן, עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה..". מכאן שהוד קדושתו האיר לסביבה ומתוך כוח קדושה זו נמשכו בני ישראל אל משה מהטעם: שהיו חפצים ליהנות מזיו קדושתו - דוגמת אדם המצוי באפלה ונמשך אל אור בוקע ועולה ,משום כך יש טעם לסמיכות לסוף פרשת 'כי תישא' בתיאור: "כִּי קָרַן, עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה.." לתחילת פרשתנו – למילים: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה"

מעניין לציין: כי השורש של קהל, נמצא גם בקהילה ובקהלת.

שלמה המלך, החכם מכל אדם, הכתיר את עצמו בשם קהלת- דוגמת היותו ראש הקהל וגם  חלק ממנו- ואכן  בספרו קהלת- הקהיל את הקהל והיה מוסר להם מסרים חברתיים - דברי  תוכחה ומוסר השכל.

הזהר הקדוש טוען: כי ספר קהלת כתוב בסוד עליון והוא נכתב בדרך משל , כל פסוק אפילו הקצר ביותר מכיל חכמה עליונה.

המלבי"ם מסביר: משה היה צריך להקהיל את עם ישראל מהסיבה:  שבעוד שבמעמד  הר סיני- היה העם מאוחד, הרי בזמן מעשה העגל- השטן קיטרג –וגרם למחלוקת והנה הקמת המשכן נועדה  לכפר על מעשה העגל. לכן משה הקהיל את העם על מנת לאחד אותם מחדש.

אומני המשכן וייחודם.

חכמים מספרים: רבי עקיבא - בתחילה היה עם – הארץ , התחיל מאוחר יותר ללמוד תורה - הביט באבן  שנוקבה על ידי טיפות מים שנטפו עליה ללא הרף  - למד מזה מוסר- השכל:-אם טיפות מים רבות שינו את צורת האבן ,למרות היותה כה קשה, הרי המסקנה: שלימוד תורה בהתמדה - יכול לחדור ללב אנוש ,למרות  אפשרות היותו גס ומאובן.

לבצלאל הייתה חכמה גדולה לחדור  ללבבות מאובנים ביותר – לנקבם ולמלאם בתורה וביראת שמים, כפי שנאמר: הוא היה ,חרש ואומן לנקב אבן ולמלאותה בחומר הדרוש- "וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת":

ע"פ הזוהר- את בצלאל העמידו , בצל א-ל, (דהיינו בצלו של א-ל), ומי הוא בצל א-ל, זהו ימין, (כי החסד נקרא א-ל)

ידוע שאהליאב היה שותפו של בצלאל- שמו מעיד עליו כי ישב   תמיד באוהל ה'- כלומר השכינה שרתה עליו. 

ר' חיים מוולוז'ין סבור:

בשלושה דברים נבראו כל העולמות: חכמה, תבונה, דעת.

כפי שכתוב: "ה'--בְּחָכְמָה יָסַד-אָרֶץ;    כּוֹנֵן שָׁמַיִם, בִּתְבוּנָה. בְּדַעְתּוֹ, תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ"; [משלי  ג, י"ט]

מאחר שהמשכן ,כליו וגם המקדש – נעשו בתבנית ובצלם כל העולמות העליונים לכן גם את בצלאל מילא ה' – ברוח אלוקים, חכמה ,תבונה ודעת.

לכן אומרים חז"ל [מסכת  ברכות, נ"ה, א]:"יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ"- היות ובניית המשכן היא מעין בריאת העולם.

הרידב"ז  סובר: אומני המשכן וכליו - בצלאל בן אורי  ואהליאב בן אחיסמך לא היו רק בעלי דעת, חכמה ותבונה,- היו יכולים להשתמש בכישרונותיהם לא רק  בסוג אחד של מלאכה- אלא בכולם- הייתה להם הבנה במחשבה- כיצד להוציא את האומנות  מהכוח אל הפועל. לכן הם נקראו גם חכמי לב.

החת"ם סופר מסביר : כי הייתה  לבצלאל גם את הסגולה להורות את אומנותו לאחרים.  אין הדבר מובן מאליו שהרי ישנם אנשים מוכשרים בעלי ידע רב בחכמה ובינה ,אך אין להם את הכישרון ללמד אחרים.

אור החיים טוען רעיון דומה:  הייתה לו ברכה מיוחדת להוציא את החכמה מהלב לפועל, מלבד הכישרון  יש צורך גם בנדיבות.

ישנם חכמים שיש להם ידע רב ,אך אין הם מסוגלים לרדת אל העם ולהסביר את הרעיונות בשפתם. נאמר על קהלת: "יותר שהיה קהלת חכם עוד  לימד דעת את העם"  יש כאן דברי שבח על   כישרונו של קהלת - ללמד ולהעביר הלאה את מה שהוא  למד בעצמו - לעם.

הרמב"ן התפעל מאד מאישיותו של בצלאל שנחשב לכליל השלמות ואמר עליו : "פלא זאת שראוי להתפעל עליו"

ה"חפץ חיים" סובר:  כי מכוחם של אומני המשכן ניתן להבין: יסוד גדול בעבודת ה' - אם אדם נושא ליבו למשימה קדושה בתחום התורני  ומנסה להגיע למטרה נעלה רבה יותר מכפי כוחו, הוא  זוכה לסיוע אלוקי –היינו את הכוח החסר לו להשלמת מעשיו ועליו להכיר בזאת- שהוא זוכה לחכמה בליבו מאת בורא עולם והיא  אך רק ממנו.

רבי אברהם מנחם רפא בפירושו: "מנחה בלולה" מסביר: יש אדם שיודע לחשוב  מחשבות, הכוונה היא - שמתכנן שרטוטים ומגיש אותם לאנשי  מעשה שיודעים להוציאם  לפועל , אולם אינם יודעים לתכנן ולשרטט.

מנגד- בצלאל היה מסוגל לחשוב  מחשבות ולתרגם זאת  למלאכה  בפועל  כמו שנאמר: "לעשות  בזהב ובכסף ובנחושת".

על פי ספרי החסידות: "ולחשוב  מחשבות"- הכוונה  שבצלאל  היה יודע את מחשבתו של כל אחד מהתורמים והיה  מתאים את התרומות לפי  הכוונות שלהם ומחשבותיהם, מי שהיה חושב  בעת מסירת התרומה - מחשבה טהורה - בצלאל הקדיש זאת לארון, ותרומה במחשבה צדדית - הקדיש לאדנים וכך הלאה.

לסיכום, לאור האמור לעיל: הפרשה מעבירה  מסר אקטואלי חשוב לכל עם ישראל-לדורות : משה מקהיל את עם ישראל להודיע על הקמת המשכן, אלא שלצורך קיום המשכן וקיום העם בארץ - יש להתאחד – אחדות מלאה  במיוחד לאור העובדה שבית המקדש השני נחרב בעוון  מחלוקת ושנאת חינם-לפני  אלפיים שנה בקירוב  והביא לחורבן העם והארץ.

וכמה יפים וחשובים הפסוקים:

"תּוֹרָה צִוָּה- לָנוּ, מֹשֶׁה:  מוֹרָשָׁה, קְהִלַּת יַעֲקֹב.  וַיְהִי בִישֻׁרוּן, מֶלֶךְ, בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל".

 [ דברים  ל"ג, ד'- ה']

משה ואמני המשכן

פרטים

קטגוריה: פרשת ויקהל

פורסם בחמישי, 07 מרס 2024 11:21

נכתב על ידי Super User

כניסות: 93

מֹשֶׁה וְאָמָּנֵי הַמִּשְׁכָּן

מֵאֵת: אֲהוּבָה קְלַייְן ©

שָׁמַיִם מְרַנְּנִים שִׂמְחָה

מֹשֶׁה מַקְהִיל אֻמָּה

כְּאִישׁ אֶחָד מְגִיחִים

לִבָּם אוֹתָם נוֹשְׂאִים.

לְעֵינֵיהֶם אָמָּנֵי הַמִּשְׁכָּן

מֹשֶׁה בְּחִבָּה מְחַבְּקָם

הָאֶחָד בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי

אָמָּן חָכָם כֹּה כִּשְׁרוֹנִי.

הַשֵּׁנִי-אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ

הַמִּתְבּוֹנֵן בִּיצִירוֹתָיו תָּמִיד יִשְׂמַח

שְׁנֵיהֶם נִבְחֲרֵי אֱלוֹקִים

בְּצִלּוֹ תָּמִיד חוֹסִים.

מֵעֲלֵיהֶם עָנָן שְׁכִינָה

שׁוֹלֵחַ בָּרָק כַּלְּבָנָה

עֵינֵי מֹשֶׁה כְּחַמָּה

פָּנָיו קוֹרְנוֹת אוֹרָה.

אַשְׁרֵיכֶם עַם יִשְׂרָאֵל

עֲלֵיכֶם אֱלוֹקִים שׁוֹמֵר

כִּי לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן

מְצַפֶּה לְאַחְדוּת הָעָם!

הֶעָרָה: הַשִּׁיר בְּהַשְׁרָאַת פָּרָשַׁת וַיַּקְהֵל.[חֻמַּשׁ שְׁמוֹת]

השכינה והמשכן

פרטים

קטגוריה: פרשת ויקהל

פורסם בחמישי, 16 מרס 2023 08:57

נכתב על ידי Super User

כניסות: 232

השכינה והמשכן

מֵאֵת: אֲהוּבָה קְלַיְן ©

עֵת תַּמָּה מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן

לְהוֹפָעַת הַשְּׁכִינָה צִפָּה הָעָם

הַזְּמַן נֶעֱצַר מִלֶּכֶת

הַשְּׁכִינָה בּוֹשְׁשָׁה לָרֶדֶת.

מֹשֶׁה חָשׁ רִגְשׁוֹת אַשְׁמָה

בִּנְתִינַת הַנְחָיוֹת אוּלַי שָׁגָה

אַהֲרֹן  עָטוּף בּוּשָׁה

יִשְׂרָאֵל מוֹחִים דִּמְעָה.

מֹשֶׁה נוֹשֵׂא תְּפִלָּה

לְמֶלֶךְ עֶלְיוֹן תְּחִנָּה

רַחֲמֵי שָׁמַיִם מִתְגַּלְגְּלִים

דַּרְכָּם  לַקְּדֻשָּׁה מְפַלְּסִים .

לְפֶתַע מַבִּיטִים לָרָקִיעַ

עָנָן קָדוֹשׁ מַפְתִּיעַ

הַשִּׂמְחָה  מֵרְקִיעָה שְׁחָקִים

הַכֹּול מְרַנְּנִים וּשְׂמֵחִים.

בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַתָּה חוֹנִים

אוֹגְרִים כּוֹחוֹת וְנָחִים

בְּאַהֲבַת חִנָּם מְאֻחָדִים

עִם קָדוֹשׁ אוֹר לַגּוֹיִים.

הֶעָרָה: הַשִּׁיר בְּהַשְׁרָאַת פָּרָשַׁת וַיַּקְהֵל - פְּקוּדֵי.[חֻמַּשׁ שְׁמוֹת]

פרשת ויקהל – פקודי - המכנה המשותף לפרשיות

פרטים

קטגוריה: פרשת ויקהל

פורסם בחמישי, 16 מרס 2023 08:56

נכתב על ידי Super User

כניסות: 272

פרשת ויקהל – פקודי - המכנה המשותף לפרשיות?

מאת: אהובה קליין.

פרשת ויקהל מתחילה בפסוקים: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם:  אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר- צִוָּה ה', לַעֲשֹׂת אֹתָם.  שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, לַיהוָה; כָּל - הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה, יוּמָת.  לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם, בְּיוֹם, הַשַּׁבָּת". [שמות  ל"ה, ד]

בסוף פרשת פקודי - מתארת התורה : מה קורה כאשר הענן  מכסה את המשכן ומה קורה כאשר הענן עולה כפי שכתוב:

"וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד ה', מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא -יָכֹל מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד--כִּי-שָׁכַן עָלָיו, הֶעָנָן; וּכְבוֹד ה', מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּכֹל, מַסְעֵיהֶם. וְאִם-לֹא יֵעָלֶה, הֶעָנָן--וְלֹא יִסְעוּ, עַד-יוֹם הֵעָלֹתוֹ. כִּי עֲנַן ה' עַל-הַמִּשְׁכָּן, יוֹמָם, וְאֵשׁ, תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ--לְעֵינֵי כָל-בֵּית-יִשְׂרָאֵל, בְּכָל- מַסְעֵיהֶם". [שמות  מ, ל"ד- ל"ח]

השאלות הן:

א]  אימתי נאמרה פרשת הקהל ומדוע?

ב]  מה הייתה המשמעות לגבי עליית הענן מעל המשכן \ או ברדתו על המשכן?

תשובות.

זמנה של פרשת הקהל.

על פי רש"י : נאמרה פרשת הקהל  למחרת יום הכיפורים ,כשירד משה מהר סיני וה' בישר לו - כי סלח לבני  ישראל על חטא  העגל.

לכן מעניינת התשובה לשאלה: מדוע היה חשוב למשה להגיד פרשה הזו דווקא ב"הקהל"?

התשובה לכך - כי אופי הכפרה נוהג כאופי, החטא כנגד מידת החטא צריכה לבוא מידת החזרה בתשובה.

בחטא העגל  לא רק שהם סטו מדרך התורה ועבדו עבודה זרה - אלא עשו זאת מתוך שמחה!

ההוכחה לכך: כאשר משה ירד מההר, יהושע  שומע את כל ההמולה והשמחה ומספר זאת למשה – כפי שהתורה מתארת:

"וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה, מִן-הָהָר, וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת, בְּיָדוֹ:  לֻחֹת, כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם--מִזֶּה וּמִזֶּה, הֵם כְּתֻבִים.  וְהַלֻּחֹת--מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים, הֵמָּה; וְהַמִּכְתָּב, מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא--חָרוּת, עַל-הַלֻּחֹת.  וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת-קוֹל הָעָם, בְּרֵעֹה; וַיֹּאמֶר, אֶל-מֹשֶׁה, קוֹל מִלְחָמָה, בַּמַּחֲנֶה.  וַיֹּאמֶר, אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה, וְאֵין קוֹל, עֲנוֹת חֲלוּשָׁה; קוֹל עַנּוֹת, אָנֹכִי שֹׁמֵעַ.  וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל-הַמַּחֲנֶה, וַיַּרְא אֶת-הָעֵגֶל, וּמְחֹלֹת; וַיִּחַר -אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת -הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר".  [שמות ל"ב,"ו- כ']

מתוך כך, ניתן להבין, כי ישנו הבדל מהותי בין אדם  החוטא מתוך נפילה רגעית  ביצר הרע- אך אחר כך הוא מצטער –על מעשיו הרעים וגם עצוב על החטא שחטא ברגעים של חולשה. על התנהגות כזו- עוד ניתן לסלוח. לא כן -

כאשר החטא נעשה מתוך שמחה של שירה ,ריקודים ומחולות- לא ניתן לעבור לסדר היום –להבליג ולשתוק, משום כך שבר משה את הלוחות !

לכן, היות וחטא העגל  נעשה מתוך התקהלות כל  החוטאים  אשר הצטרפו  לעבודה הזרה - מתוך התלהבות יתרה ומחולות, ובכך  גרמו לסילוק השכינה מהם. יצא, אפוא, כי הם חטאו ב"הקהל"!

מטעם זה גם תיקון החטא- שמטרתו להקים את המשכן - כדי להשרות את השכינה עליהם- חייב להיעשות באופן של "הקהל" – מתוך שמחה – בלב שלם.

וכמו שבחטא העגל נהגו מתוך שמחה בלב. כך התרומה לצורך הקמת המשכן וכליו - הייתה מתוך הלב, כפי שנאמר: "כֹּל נְדִיב לִבּוֹ, יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה'" [להלן  ל"ה, ה]

כך הדבר התרחש בפועל כפי הכתוב:

"וַיָּבֹאוּ, כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ, הֵבִיאוּ אֶת-תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל- עֲבֹדָתוֹ, וּלְבִגְדֵי, הַקֹּדֶשׁ".[שם, כ"א]

גם לאלה שעסקו במלאכת הקודש הכתוב מציין: "וְכָל-אִישָּׁה חַכְמַת-לֵב, בְּיָדֶיהָ טָווּ" [שם ,כ"ה]

גם לגבי אומני המשכן נאמר: "וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם-לֵב"  [שם ל"ו, א]

לכן כמו שחטא העגל נעשה בשמחה  מכול הלב כך גם מלאכת המשכן נעשתה בכל הלב ובשמחה.

יש והענן עולה למעלה ויש ויורד על המשכן.

כמו שנאמר: "וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד ה', מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן"

על פי רבינו בחיי: בעת  שהענן ירד על המשכן זה היה בדומה לענן שירד על הר סיני: כמו שנאמר:"וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-הָהָר" [שמות כ"ד, ט"ו]

משה לא יכול היה לבוא אל המשכן כאשר הענן- כבוד ה' מכסה אותו בלי קריאה אליו מה', אבל אם ה' היה קורא לו- היה יכול לבוא. כמו שה' קרא למשה על הר סיני ביום השביעי.

לגבי עם ישראל, כאשר הענן היה למטה ומכסה את המשכן  הם היו חונים במדבר והתורה מתארת כי  הענן היה נראה ביום ואילו בלילה היה  אש.

רש"י מסביר: כי גם כאשר התורה מתארת שהם חונים- גם זה נחשב מסע.

ה "נתיבות שלום" מסביר: כי סך הכל  בני ישראל עברו מ"ב מסעות וכך גם כל יהודי מהרגע שנולד- עובר מ"ב מסעות במשך  כל חייו עד יומו האחרון.

כאשר אהרון סיים את כל ההכנות בעניין המשכן הכל ציפו  לגילוי השכינה ומשראו שעדיין השכינה אינה יורדת, למעשה היו יכולים להיכנס לוויכוח, אהרון היה יכול להאשים את משה בדבר אחריותו על  כך שהוא נתן לו הנחיות לא מדויקות  –ויתכן שהוא שגה בהנחיות אלה ומשה היה יכול להאשים את אהרון שהקריב  את הקורבנות אולי טעה במשהו, ובני ישראל היו יכולים להאשים את אהרון ומשה- שמא עשו טעויות.

חז"ל אומרים [ילקוט שמעוני רמז תקכ"ג] :כיון שראה אהרון שקרבו כל הקורבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל היה עומד ומצטער. אמר: יודע אני שכעס עלי המקום ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל" אהרון היה הראשון שהאשים את עצמו ועוד אמר את דבריו לפני עם ישראל, אדם אחר ודאי לא היה  אומר זאת בגלוי, אלא שומר לעצמו את מחשבותיו. ואילו הוא עוד עומד ובוכה ומצטער לא על עצמו ,אלא  על עם ישראל. המייחלים כל כך לחזות בהופעת השכינה.

המשך המדרש: "אמר אהרון למשה: משה אחי, כך עשית לי, שנכנסתי  לבית המקדש והקרבתי ונתביישתי?!' מיד נכנס משה עם אהרון לקודש הקודשים, ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל.

מתברר שגם בני ישראל התחילו להאשים את עצמם באי  ירידת השכינה:

רש"י מבאר : "והיו ישראל נכלמים אומרים למשה: משה רבינו כל הטורח שטרחנו שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עוון העגל"

על פי דברי רש"י: עם ישראל מאשימים את עצמם באי ירידת השכינה למשכן- משום  שכנראה ה' לא כיפר להם על חטא העגל וטוענים: כי השקיעו מאמצים רבים בהקמת המשכן כדי שה' ימחל להם ומה יעשו כעת?

משה תולה את האשמה  בעצמו וטוען כי אהרון אחיו כדאי וחשוב ממנו: "אמר להם:' זה הדבר אשר ציווה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' '.אהרון אחי כדאי וחשוב ממני, שעל ידי הקורבנות ועבודתו תשרה שכינה בכם ותדעו שהמקום בחר בו" וכשראה ה' שכל אחד מאשים את עצמו באי ירידת השכינה למשכן ומנגד מזכה את השני, מיד ירדה השכינה ושרתה בעם ישראל, וכשראו זאת השמחה הייתה גדולה, כדברי הכתוב: "וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם". [ויקרא ט', כ"ד] שראו שהשכינה שורה במעשה ידיהם. באופן זה  מורידים שכינה  לעם  ודואגים להכניסה  אל הבית פנימה!

"מעלת חברינו ולא חסרונם"

ה"נתיבות שלום" אומר: התורה מעבירה כאן מסר ליהודי - כיצד עליו לעבור את מ"ב המסעות בחייו עד סוף ימיו בדומה לבני ישראל שעברו במדבר כפי שהכתוב מתאר: "וְזָכַרְתָּ אֶת-כָּל-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה--בַּמִּדְבָּר:  לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ, לָדַעַת אֶת-אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְווֺתָו--אִם-לֹא" [דברים  ח', ב'] היהודי במהלך חייו עובר את כל הניסיונות שהיו במדבר לאבותיו.

המסר  החשוב  ליהודי: כי במהלך חייו עליו לחיות   בקדושה וכך יזכה לשמירה עליונה של ענן ה' עליו.

ה' הרג את כל הנחשים והעקרבים שבמדבר. כך ה'  משגיח על כל יהודי השומר על חיי קדושה יש מעליו את ענן ה' יומם ועמוד אש בלילה.

לסיכום, לאור האמור לעיל: המכנה המשותף לשתי הפרשיות: ויקהל- ופקודי: שאיפת היהודי לזכות לחסות בצל השכינה ולקבל  על ידי כך הגנה מלאה במהלך כל מ"ב מסעות חייו , היינו: הוא זוכה  לחסות בענן ה' המשגיח עליו יומם ובלילה האש שומרת עליו בלילה  - כדברי הכתוב: "כִּי עֲנַן ה' עַל -הַמִּשְׁכָּן, יוֹמָם, וְאֵשׁ, תִּהְיֶה לַיְלָה"

זאת כאשר מקיים בפועל את המצוות בין אדם למקום ומצוות בין אדם לחברו. יפה וחשובה תפילתו של: רבי אלימלך מליז'נסק  ובמיוחד בימים אלה.

"אַדְּרַבָּה, תֵּן בְּלִבֵּנוּ שֶׁנִּרְאֶה כָּל אֶחָד מַעֲלַת חֲבֵרֵינוּ וְלא חֶסְרונָם, וְשֶׁנְּדַבֵּר כָּל אֶחָד אֶת חֲבֵרו בַּדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וְהָרָצוּי לְפָנֶיךָ, וְאַל יַעֲלֶה שׁוּם שנְאָה מֵאֶחָד עַל חֲבֵרו חָלִילָה וּתְחַזֵּק אותנו בְּאַהֲבָה אֵלֶיךָ, כַּאֲשֶׁר גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ. שֶׁיְּהֵא הַכּול נַחַת רוּחַ אֵלֶיךָ" אמן ואמן.

פרשת ויקהל – המשכן - נדיבות הלב וחכמת הלב - מהם?

פרטים

קטגוריה: פרשת ויקהל

פורסם בחמישי, 24 פברואר 2022 01:36

נכתב על ידי Super User

כניסות: 463

פרשת ויקהל – המשכן - נדיבות הלב וחכמת הלב - מהם?

מאת: אהובה קליין.

בפרשה , משה מקהיל את כל עם ישראל – ומתאר להם את עניין המשכן וכליו. על פי אבן עזרא: התכלית היא: להשמיע לכל העם על  מטרת המשכן וכליו  כדי שהכול יתנדבו לתרום חומרים  למען   תכנית מקודשת זו.

כך הכתוב מתאר :" וַיָּבֹאוּ, כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ, הֵבִיאוּ אֶת-תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל -עֲבֹדָתוֹ, וּלְבִגְדֵי, הַקֹּדֶשׁ.  וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים, עַל-הַנָּשִׁים; כֹּל נְדִיב לֵב, הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל-כְּלִי זָהָב, וְכָל-אִישׁ, אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַיהוָה. 

וְכָל-אִישׁ אֲשֶׁר-נִמְצָא אִתּוֹ, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי--וְשֵׁשׁ וְעִזִּים; וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, הֵבִיאוּ.  כָּל-מֵרִים, תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת, הֵבִיאוּ, אֵת תְּרוּמַת ה'; וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים, לְכָל-מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה--הֵבִיאוּ. וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב, בְּיָדֶיהָ טָווּ; וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה, אֶת-הַתְּכֵלֶת וְאֶת-הָאַרְגָּמָן, אֶת-תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי, וְאֶת-הַשֵּׁשׁ. וְכָל-הַנָּשִׁים--אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה, בְּחָכְמָה:  טָווּ, אֶת-הָעִזִּים.  וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ--אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם, וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים:  לָאֵפוֹד, וְלַחֹשֶׁן.  וְאֶת-הַבֹּשֶׂם, וְאֶת-הַשָּׁמֶן:  לְמָאוֹר--וּלְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים.  כָּל-אִישׁ וְאִשָּׁה, אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם, לְהָבִיא לְכָל-הַמְּלָאכָה, אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂוֹת בְּיַד-מֹשֶׁה--הֵבִיאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל נְדָבָה, לַיהוָה.  [שמות ,ל"ה, כ"ב-ל]

השאלות הן .

א] כיצד נהגו עם ישראל - בתרומת המשכן?

ב] מהי חכמת הלב?

תשובות.

עם ישראל תורם למשכן.

הכתוב  מתאר: " ויָּבֹאוּ, כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ, הֵבִיאוּ אֶת-תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל -עֲבֹדָתוֹ......"

דעת מקרא מציע שלושה פירושים- למילים : "אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ":

א] כל מי שליבו הרים ונשא אותו ממקומו לתרום למשכן.

ב]  כל מי שהחליט בליבו מחשבה להרים תרומה..

ג]  כל מי שעשה ליבו אותו לנשיא - לנדיב. נדיב – הוא שר מורם מהעם.

על פי  רבנו חיים יוסף דויד אזולאי [החיד"א]

התורה  מתארת זאת בתור פלא - שבין כל בני ישראל לא נמצא אף איש אחד,

אשר החליט להביא תרומה למשכן - ובסוף ,חלילה התחרט - אלא כל מי שעלה במחשבתו לנדב תרומה למשכן - קיים זאת הלכה למעשה.

כל זה כנגד מה שאנחנו פוגשים רבות בחיינו, כי ניסיון החיים מוכיח: שפעמים רבות קיים מרחק רב בין המחשבה- לביצוע בפועל.  אך כאן כל מי שהחליט לנדב את תרומתו למשכן - קיים זאת בפועל ובאופן זה - נעשה שותף למעשה הקדוש של הקמת המקדש - ולהשריית השכינה בקרב העם.

"תורה תמימה" סובר: כיון שאדם גמר בליבו להביא תרומה ואמר זאת- לפיכך חייב לקיים, אבל זה נוהג בעניין נדרי קודש- אך בנדרי חולין ,אינו חייב ,אלא אם כן הוציא בשפתיו, אם חשב בלבו לתרום למטרת צדקה - חייב לבצע זאת באופן מעשי.

"חידושי הרי"ם אומר על ה מילים: וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים, עַל-הַנָּשִׁים; כֹּל נְדִיב לֵב, הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז.."

עניין נדבת המשכן היה משום תשובה למעשה העגל  ועל כך אמרו חז"ל: "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד"

מכאן, שאותם אנשים שחטאו בחטא העגל, נעשו כעת בעלי תשובה - הם הגיעו  למדרגה יותר גבוהה מן הנשים שלא השתתפו כלל במעשה העגל ומטעם זה מציין הכתוב: "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים, עַל-הַנָּשִׁים..," לפי שהם היו למעלה מהן.

רבינו בחיי אומר על המילים:

"וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים, עַל-הַנָּשִׁים; כֹּל נְדִיב לֵב": תחילה באו רק הנשים וכאשר הגיעו האנשים עם תרומותיהם - כבר ראו שם את הנשים שהביאו את נדיבותן תחילה - וזוהי מעלה גדולה בקרב הנשים, שהרי בזמן מעשה העגל - הן לא הסכימו לנדב את תכשיטי הזהב כפי שכתוב:

"וַיִּתְפָּרְקוּ, כָּל-הָעָם, אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם; וַיָּבִיאוּ, אֶל-אַהֲרֹן" [ שמות ל"ב, ג] לא כתוב: באוזני  נשיהם - לפי שהנשים סרבו להשתתף בחטא העגל ועל כך רמז שלמה המלך:

"אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף, מָצָאתִי--וְאִשָּׁה בְכָל-אֵלֶּה, לֹא מָצָאתִי".[ קהלת ז', כ"ח]

ודבריו רומזים על: "וַיֹּאמְרוּ--אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל" [שמות ל"ב, ד]

אבל כעת , כאשר הצטוו עם ישראל לנדב למשכן –הנשים רצו לתת מתכשיטי הזהב שלהן בחפץ גדול וזאת למרות אהבתן הטבעית - לתכשיטיהן ועיקר שמחתן וחמדתן - הן הביאו מכל סוגי התכשיטים שברשותן:

"הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל-כְּלִי זָהָב" ובכל תרומותיהן אלה - הן קדמו לאנשים. עוד הוכחה מביא רבינו בחיי- שהנשים הקדימו את הגברים- על סמך דקדוק הלשון כדבריו -"כי כן יורה לשון על לשון"- מתוך דברי ישעיהו הנביא:

"וַיֻּגַּד, לְבֵית דָּוִד לֵאמֹר, נָחָה אֲרָם, עַל-אֶפְרָיִם" [ישעיהו ז', ב]

רבינו בחיי מוסיף: הנשים הצדיקות  קיבלו על כך שכר - [על פי פרקי ר' אליעזר ספר מדרשים ואגדות ממעשה בראשית וימות עולם עם מנהגים ודינים. יש הקוראים אותו ברייתא דרבי אליעזר ,או הגדת רבי אליעזר. הספר מיוחס לתנא רבי אליעזר בן הורקונוס המכונה הורקונוס הגדול].

הן קיבלו שכר על כך - הן בעולם הזה והן בעולם הבא.

לפי שזה התרחש בר"ח - בעולם הזה - הן משמרות ראשי  חודשים יותר מן האנשים ובעולם הבא - הן  עתידות להתחדש כמו ראשי חודשים – לפי שנאמר: "הַמַּשְׂבִּיַע בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי". [תהלים  ק"ג, ה] הכוונה שהן מתחדשות - כפי שהנשר מרבה לחדש נוצותיו.

הרב חיים ליב הלוי שמואלביץ, מסביר: " צריך ללמוד ממעשה המשכן על האדם עצמו, כי אם יש בכוח האדם לעשות: "עולם הבא" בתוך המשכן- על אחת כמה וכמה כשהקב"ה עצמו עשה את האדם בדמות של מעלה כמו שנאמר: "בצלמנו ובדמותנו"-"בצלם אלוקים"- כמה עולם הבא מונח בעשייתו- ונלמד מזה שאם המקדש היה צריך להיות כולו קודש מראשיתו ויסודו- כדי לעשות ממנו עוה"ב על אחת כמה וכמה שצריך האדם להיות כולו קודש מראשיתו" [מתוך ספר: "שיחות מוסר- שערי חיים" של הרב].

חכמת הלב.

כתוב על הנשים שטוו את החוטים והביאו את תרומתן למשכן:

"וְכָל-אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב,.."

וכן גם על אומני המשכן נאמר:

"וְכָל-חֲכַם-לֵב, בָּכֶם, יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה ה'".[להלן: ל"ה, י']

הרב מאיר רובמן [בספרו: "זיכרון מאיר"] מסביר : מתברר שמפסוק זה ניתן ללמוד: שכדי לקיים את כל ציוויי ה' - חייב אדם להיות גם חכם מח וגם חכם לב. "חכם לב"—הוא חכם בפנימיותו ורגשותיו.

לדוגמא: נתבונן בבלעם מצד אחד הייתה  בו חכמה, הגמרא מציינת: כי הוא היה נביא כמשה [מסכת ברכות ל"ד] מנגד הוא הצטיין ברשעותו- לכן נשאלת השאלה: היכן הייתה חכמתו? מכאן שזו הייתה רק חכמת מח - אך לא חכמת לב !

למה הדבר דומה? לאדם שיש ברשותו מחסן עמוס תרופות הדבר אינו מבטיח שיחלים ממחלותיו כלל - אלא על מנת להבריא - עליו לבלוע את  התרופה על פי ההנחיות ורק בתנאי זה יוכל להבריא . באופן דומה כך גם התורה הקדושה- התורה  מרפאת את הנפש עד אשר האדם יקבע את דברי התורה בפנימיותו – ברגשותיו הפנימיים ובליבו!

כיצד יוכל האדם לבדוק את עצמו אם הוא באמת חכם לב- כלומר האם התורה באמת השתרשה בפנימיותו? או שמא היא רק בגדר - חכמת המוח? - על כך  חייב האדם להתבונן בתוך  רגשותיו- האם הוא ירא לחטוא בעבירות?  כי אדם שהוא ירא שמים - לא יאכל נבלות וטרפות ואותו אדם יזהר ממאכל שהתערב בו סם המוות.

האם הפחד מפני חשש איסור נבלות וטריפות - שווה לפחד שיש לו כאשר מתעורר חשש מסוים לתערובת  סם המוות באוכל? התשובה היא: כל זמן שאין הפחדים האלה שווים - ההוכחה היא: שהפחד מפני סם המוות מושרש בליבו פנימה, ואילו הפחד מהעבירה אינו , אלא בשכלו ובמוחו - אך לא בליבו!

לכן, לימוד המוסר מתוך עיון בענייני  יראת שמים- זהו האמצעי להחדרת פחד האיסור בלב וזוהי חובה של כל יהודי ועל כך אנו מתפללים בכל יום:

"ותן בלבנו להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך.." ובתפילה זו על: "ותן בלבנו" [ואין אנו מבקשם: "ותן במוחנו" [ מתוך  "לקח טוב"]

"משך חכמה" מסביר : כי בצלאל ינק את שורשי קדושתו משני מקורות: משבט יהודה - שקפץ ראשון למים בזמן קריעת ים סוף - והוא : נחשון בן עמינדב , נכדו של חור שנהרג היות ולא השתתף בחטא העגל , הסגולות    האלה   הכשירו את בצלאל בן אורי לעבודת ה' במסירות נפש והכניעו את ליבו  לעבודת הקודש ללא התחכמות.

רש"ר [רבי שמשון רפאל הירש] מסביר: על פי דברי חז"ל  [מסכת ברכות נ"ה]  את מהות חכמי הלב:" אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה שנאמר: "יהב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה"[ דניאל כ', כ"א] ה' מעניק חכמה מחכמתו - רק למי שחנון כבר בחכמה ושכבר פיתח בתוכו את מתנת החכמה האנושית והטבעית.

ה"נתיבות שלום"- מתייחס לפתיח של הפרשה:

"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" [להלן: ל"ה, א] ושואל: מדוע נאמר: "עדת ישראל" ולא "בני ישראל" וכך נאמר גם בהמשך הפרשה ובסיומה?

תשובתו:  נאמר: [במסכת סוטה ג']"אין אדם עובר עבירה ,אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות לפי שהדעת היא היסוד של היהודי - לדעת את ה' והיות שזה עיקר הגלות שגלה עמי מבלי דעת - לכן הייתה הגאולה על ידי משה שהיה בו מידת הדעת של כלל ישראל - והוא הכניס בהם דעת וכך יצאו מהגלות , עניין הדעת מוזכר גם בנושא המשכן וכליו ולכן ה' העניק לבצלאל בן אורי את התכונות:

רוח החכמה, תבונה ודעת - כי מטרת הקמת המקדש  הייתה להכניס דעת בכלל ישראל.

הארי ז"ל [ב"ספר  הגלגולים"] אמר: כי כל מצווה חייבת להיעשות באמצעות: שלושה דברים:

א] מחשבה. ב] דיבור, ג] מעשה. מטעם זה הדגישה התורה:

"וכל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה'". המצווה צריכה להיעשות בשלושת יסודות אלה-היינו בכל לב ובכל נפש! [מתוך "באר משה על התורה"/הרב משה  יחיאל הלוי אפשטיין]

לסיכום, לאור האמור לעיל: לומדים אנו - כי כל המצוות שהיהודי מקיים נובעות מתוך נדיבות הלב  וחכמת הלב- וככל שיראת שמים גדולה יותר- כך גם נדיבות הלב וחכמת הלב מתעצמים.

כך פעלו עם ישראל בתרומות למשכן. ויפים וחשובים דברי דוד המלך:

"לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי.[תהלים נ"א, י"ב]

"רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה' שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם תְּהִילָּתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד." [שם, קי"א, י]