פרשת תרומה - רפואה לעם -- בהשראת המשכן?

פרטים

קטגוריה: פרשת תרומה

פורסם בחמישי, 18 פברואר 2021 08:49

נכתב על ידי Super User

כניסות: 452

פרשת  תרומה - רפואה לעם -- בהשראת המשכן?

מאת: אהובה קליין .

הקב"ה מצווה את משה  להורות לבני ישראל להביא תרומה למטרת הקמת המשכן במדבר:

"וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם.  כְּכֹל, אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ, אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן, וְאֵת תַּבְנִית כָּל-כֵּלָיו; וְכֵן, תַּעֲשׂוּ". [שמות כ"ה, ח-  ט]

הכתוב מתאר בפרטי פרטים את מבנה המשכן וכליו ובסוף הפרשה גם את החצר והגדר המיוחדת סביב:

"וְעָשִׂיתָ, אֵת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן--לִפְאַת נֶגֶב-תֵּימָנָה קְלָעִים לֶחָצֵר שֵׁשׁ מָשְׁזָר, מֵאָה בָאַמָּה אֹרֶךְ, לַפֵּאָה, הָאֶחָת.  וְעַמֻּדָיו עֶשְׂרִים, וְאַדְנֵיהֶם עֶשְׂרִים נְחֹשֶׁת; וָוֵי הָעַמֻּדִים וַחֲשֻׁקֵיהֶם, כָּסֶף". [שם כ"ז, ט- י]

השאלות הן:

א] מדוע התורה מאריכה בתיאור המשכן וכליו?

ב] אילו רמזים גנוזים במשכן?

ג] הקמת גדר חצר המשכן - כיצד?

תשובות.

התורה מאריכה  בתיאור המשכן.

"נתיבות שלום" מסביר: כי נושא המשכן מפורט בפרטי פרטים יותר משאר מצוות התורה - חמש הפרשיות  נועדו לתאר את נושא המשכן וכליו וההסברים   מופיעים מספר פעמים , יש אף שואלים מדוע נכתבה כל הפרשה על המשכן- הרי  מצוות הקמת המשכן נאמרה לגבי אותו הדור? ומעניין הדבר שלצורך הקמת המשכן היה דרוש אמן - דוגמת בצלאל שעליו נאמר: "ואמלא אותו רוח אלוהים בחכמה ובתבונה ובדעת"- שהן מדרגות גבוהות ביותר.

חז"ל אמרו [מסכת ברכות נ"ה] "יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ". נשאלת השאלה: למה  היה הדבר הזה כל כך נחוץ למען  הקמת המשכן?

התשובה היא: כי ספר התורה הוא כל כך קדוש ומרומם - השתלשלות מהעולמות העליונים - עד למטה לעולם העשייה. וכאשר עלה משה להר סיני אמרו המלאכים לה': חמדה גנוזה אתה מבקש לתת לבשר ודם? כוונתם הייתה: שהתורה אינה משתייכת לעולם למטה. אך משה ענה שלמרות שהתורה כה מרוממת - היא שייכת לעולם העשייה - דוגמת הדיבר: "לא תרצח"  עד כי כל אות יש לה  הרבה  משמעויות ורמזים ויש בהן סודות הבריאה וסודות התורה- ואם חלילה- חסרה אות בספר התורה- היא פסולה כי היא כולה קודש קודשים!

לכן כפי שהתורה כה קדושה ורוחנית - כך גם המשכן! ועל פי תורת הנסתר - המשכן מרמז על עולמות העליונים. כל פרט ופרט במשכן מרמז כנגד חלקים  בעולמות העליונים. המשכן כעין מפה לעולמות  מרוממים אלה וכל כלי המשכן, כגון: המזבח, המנורה - הם כנגד אורות העליונים - לכן ה' דאג למלא  את בצלאל ברוח אלוקים - בחכמה , בתבונה ודעת. כי כל חלקי המשכן היו צריכים להיבנות כייעודם שיהיו כדוגמת האורות העליונים. מטעם זה - היה חייב לדעת בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ שאלמלא זה - לא היה מסוגל להקים את המשכן.

ללמדך שהמשכן שקול - כנגד  כל העולם וכנגד האדם שהוא מהווה עולם  קטן.

לאור כל חשיבות קדושת  הקמת המשכן - צריך כל יהודי לדעת - כי גם היום - באין משכן  בפועל במציאות העכשווית ,כשם שהתורה איננה משקפת רק את העבר – והכל נצחי - חי וקיים ,כך גם ציווי  עשיית המשכן וכליו - הוא ממשיך לשכון בכל אחד ואחד מעם ישראל על ידי האמונה בבורא עולם וקיום התורה ומצוותיה- באופן מעשי כפי שנאמר:

"וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם"

התורה קוראת לבית הנועד למשכן אלוקות- בשם "מקדש"- וזה על שם ייעודו בעתיד למען  קדושת עם ישראל.

רש"י סובר: כי חשיבות  המקדש - "בית קדושה"- המקום שממנו תצא קדושה לאומה.

רשב"ם וחיזקוני סוברים: כי המקום נועד למפגש בין ה' והאדם. כפי שנאמר: "ונועדתי לבני ישראל"

הרמזים במשכן.

המילה תרומה היא מלשון: רום – התרוממות - שהם כתוצאה - "קחו  מאתכם תרומה לה" אדם שתורם מתוך כוונה טובה - היא תמיד רצויה יש בה גם תועלת לזולת וגם לתורם היא כביכול מתנה שתורם לעצמו.

"תרומה"-בגימטרייה - 651  = "עם ישראל "- וכן "והייתם לי לעם" וכן -            "וגר זאב עם כבש"  [על פי ספר התמצית של מאיר ינאי].

בעל "חת"ם סופר" אומר:  כי באותיות   "זהב , כסף, נחושת" -  ישנם רמזים מעניינים מאד:

במילה: "זהב"= הימים בהם קוראים בתורה בבית הכנסת :

ז- שבת שהוא היום השביעי בשבוע.

ה- יום החמישי בשבוע.

ב- יום השני בשבוע.

המילה:" כסף" מרמזת על החגים מן התורה:

כ- יום כיפורים

ס- חג הסוכות.

פ- חג הפסח.

המילה "נחושת" מרמזת ליתר  החגים והמועדים שבהם נוהגים לקרוא בתורה.

נ- נרות [חנוכה]

ח- חודש = ראש חודש. ראש השנה.

ש- שבועות, שמיני עצרת.

ת-  תעניות.

 גדר חצר המשכן.

חצר המשכן היה מגודר בגדר סביב - עם עמודי עצי שיטים לפי שיעקב אבינו - ראה בחזונו שעתידים בני ישראל להקים משכן במדבר – מעצי שיטים- לפיכך נטע עצים בזמן שהותו במצרים וכאשר  העם יצא משם -  הביא  לצורך הקמת המשכן  את  עצי השיטים האלה.

ויש להתפעל מצדיקותם של עם ישראל - כי בזמן שהיו מצווים לצאת ממצרים - אכלו בחיפזון את המצות וקורבן הפסח - ובכל זאת – לא שכחו לקחת איתם את עצי השיטים - למטרת הקמת המשכן!

היות והיה צורך מידי פעם לפרק את המשכן כדי להעביר אותו   ממקום למקום בזמן שהם נדדו במדבר. לכן העמודים היו שקועים בתוך אדני נחושת באופן שניתן  להוציאם ממקומותיהם  בזמן פירוק המשכן וכליו.

בראש העמודים היו  ווים מכסף הניתנים לפירוק בשם אונקליות  עליו היו תולים וילונות  לבנים – מפשתן משובח  - קלעים- ובלשון רש"י עשויים כמין קלעי הספינה - מן בד מעשה קליעה - עשוי נקבים, נקבים.

רש"ר מסביר: מטרת הגדר : סגירה וגידור כדי ליצור מקום פנוי לצרכי המשכן.   החצר הקיפה את המשכן על כל צדדיו- חמישים-אמה  על חמישים אמה.

האגדה מספרת: "ויבוא משה אל בצלאל בן אורי, בן חור ויאמר לו: ה' ציווני לעשות משכן. וישאל בצלאל את משה לאמור: ומה חפץ לה' במשכן? ויענהו משה לאמור: שכון ישכן את קדושתו בו ולמד שם את תורתו את בני ישראל.

ויוסף בצלאל לדבר אל משה ויאמר: ואיפה נשים את התורה? ויען משה ויאמר: כאשר נכלה לבנות את המשכן ועשינו ארון לתורה. ויאמר בצלאל: אל נא תקל התורה הקדושה בעיננו! הבה נעשה לה בראשונה ארון ואחר נעשה את המשכן. ויעש בצלאל כאשר אמר.

ויהי בעשותו את המזבח ואת השולחן ואת הארון ויעש לכולם זרי זהב ואמר: את זר המזבח לא ייקחו בלתי אם  כוהנים- והיה להם כתר כהונה: וזרי השולחן ייקחו המלכים אשר יהיו בישראל- והיה להם כתר מלכות: אולם לזר הארון אשר תהיה בו התורה אין אדונים - מי האיש החפץ בכתר תורה - יבוא נא הלום וייקחהו"!

לסיכום: לאור האמור לעיל. מגיעים אנו למסקנה. כי   התורה מאריכה בתיאור המשכן: כדי להוכיח  את חשיבות  קירבת עם ישראל בכל עת לבוראו - ולא רק בעבר הרחוק במדבר - אלא גם  בימינו אנו חייבים  לשמור על קדושת העם באמצעות קיום  התורה ומצוותיה , במיוחד בימים קשים אלה העוברים עלינו- זמן של מגפה עולמית - אין לנו לפנות אלא  אל  אבינו שבשמים - בתפילה ותשובה וצדקה - ובע"ה רק כך נזכה במהרה לישועה- כי ישועת ה' כהרף עין!

 ויפים דברי דוד המלך:  "מִזְמוֹר, לְדָוִד:    יְהוָה, מִי-יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ; מִי-יִשְׁכֹּן, בְּהַר קָדְשֶׁךָ.  הוֹלֵךְ תָּמִים, וּפֹעֵל צֶדֶק;    וְדֹבֵר אֱמֶת, בִּלְבָבוֹ" [תהלים ט"ו,]

פרשת תרומה - הרב אריה קרן

פרטים

קטגוריה: פרשת תרומה

פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:09

נכתב על ידי Super User

כניסות: 892

פרשת תרומה - הרב אריה קרן

דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי (תרומה כה-ב)

ראיתי מה שכתב בעל המחבר עונג לשבת זכרונו לברכה: ויקחו לי, משלי, ממה שאני נתתי, ולא מגנבה ומגזלה חס ושלום, אלא תרומה, "תרומה" אותיות מותר שיהיה מן המותר. אמרו חכמי המוסר כי זאת הפרשה מדברת בענין התורה והצדקה, בענין הצדקה הפסוק אומר וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב, וכסף, ונחושת, זה שלושה דברים תלויים בלב האדם. זהב יש בן אדם הנותן מרצונו הטוב, גם משתדל שיתנו אחרים. וכסף מבחינת אדם שנותן כי כך צווה. נחושת זה הדרגה הירודה ביותר עד שאינו נידחק לפינה לפינה אינו תורם וגם לשם שמים.

"כמתנת ידו" – בגימטריא 930. תענית בגימטריא 930. לומר לך שאדם שאין בכוחו לשבת בתענית, יתן צדקה ויועיל לו בעזהי"ת.

חשובה מצוות צדקה, שכל הנותן צדקה כאילו מלוה להקב"ה עוזר לו לזון את עולמו כדכתיב: "מלוה ה’ חונן דל". והקב"ה משלם לו כפלי כפליים. וגם אם אין באפשרותנו לתת צדקה אז אפשר לתת חיוך ושיחה חיובית אם לחיצת יד כמתנת ידו גם זה ניקרא צדקה.

"מלבד עולת הבוקר".

מלבד ר"ת: מלוה לעני בשעת דחקו. לומר לך: אדם העושה זאת כאילו הקריב עולת הבוקר.

ביום שנברא אדם הראשון, אמר הקב"ה למלאכים: בואו ונגמול חסד עם האדם. שעל מידה זו העולם עומד. ואמר הקב"ה: חביבה גמילות חסדים יותר מעולות וזבחים. שנאמר: "כי חסד חפצתי ולא זבח". וגמילות  חסדים אפשר לעשות בין לעשיר בין לעני, בין לגדול  ובין לקטן ובין לחיים למתים.

פעם אחת בשנת בצורת כשלא ירדו גשמים גזרו הרבנים על תענית ציבור. אמר הרב- בני התמלאו רחמים אלו על אלו (דהיינו לדאוג למחסור העניים) וגם הקב"ה מתמלא עליכם רחמים.

אצל ר’ נתן מצ’רנוביל היה ידוע שאדם עני יכול לשהות עמו שעה ארוכה ולשיח את כל אשר בליבו בעוד שעם העשירים היה מקצר ביותר. שאלוהו פעם לפשר הדבר, ענה להם שהרי כך דרכו של הקב"ה שנאמר "כי יעמוד לימין אביון" ונאמר "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים".

הממון נקרא "דמים" ללמד מידותיו של הקב"ה, שאם חטא האדם ונגזרה גזירה על נפשו התלויה בדם שבגופו, הרי הוא יכול לפדות עצמו בממון שנקראו גם כן דמים, דם תחת דם דם הממון כנגד דם הגוף, ומתכפר לו שנאמר צדקה תציל ממות.

במהפיכת סדום אנו רואים את גודל חרון אף ה’ כלפי עיר או קהילה שמונעת עצמה מעשיית צדקה וחסד עם הענים. וידוע המעשה בסדום שנערה אחת נתנה פת לחם לעני ודנו אותה למיתה משונה, שמרחו את גופה בדבש ונתנו אותה לפני דבורים שעקצו אותה עד שמתה. מזה לומדים שצריך תמיד שהעינים והלב יהיו פתוחים לצרכי העניים.

לא די בכך שהאדם עצמו נותן צדקה, אלא עליו לעורר גם את הזולת ולומר לו: "פתח תפתח את  ידך". וזה גם משמעו של דרשת חז"ל: "כבד את ה’ מהונך אל תקרי מהונך אלא מגרונך". שחייב אדם לתת צדקה לא רק מהונו אלא גם מגרונו כלומר בדיבור, בדברי התעוררות שמביאים גם את האחרים לידי נתינה.

צדק צדק תרדוף: "צדק צדק" גימטריה שווה: "למשיח" שבזכות הצדקה נזכה לביאת המשיח. שנאמר: "בצדקה תכונני". פירוש אחר: המילה "צדק" נכפלה פעמים לרמוז למי שנותן צדקה במהירות חשובה היא כשתי צדקות.

זהב וכסף ונחשת (תרומה  כה-ג)

בעל החתם סופר ז"ל מוצא כאן רמז מפליא, שאותיותיהן של שלוש מילים אלה מרמזות על כל ימות השנה שישנה בהם קריאת התורה:

ז – היום השביעי, שבת, ה- יום חמישי – בשבוע. ב’ – יום שני בשבוע. כ- כיפורים, ס – סוכות, פ – פסח, פורים נ – נרות (חנוכה) ח – חודש (ובכלל זה גם ראש השנה, שגם הוא ראש חודש) ש- שבועות שמיני עצרת, שמחת תורה, ת – תענית. ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא (מעיינה של תורה).

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (תרומה כה-ח)

השראת השכינה תהא במקדש וגם "בתוכם" - אצל כל אחד ואחד מישראל. (ספרים)

מעשה מיוחד שמור היה עם האדמו"ר רבי בונם, ואותו היה מספר לאותם חסידים שבאו אצלו בפעם הראשונה: עני מופלג היה ר’ איזיק בן יעקיל מקראקא. שנים רבות ידע אך דוחק ומצוקה, פרוטה לא היתה לו בכיסו, ובביתו היו הרעב והמחסור דירים של קבע.
למרות כל הסבל - בטח ר’ איזיק בה’ בכל לבבו ותמיד האמין כי בבוא העת יחלצנו הקב"ה מסבלו.
באחד הלילות חלם ר’ איזיק חלום מיוחד במינו: בחלומו ציוו עליו לנסוע מקראקא אל פרג. "שם, בפרג, מתחת לגשר המוביל לארמון המלך, טמון אוצר. חפור שם, ר’ איזיק, ותתעשר!"  בתחילה לא יחס ר’ איזיק חשיבות רבה לחלום. הן נאמר, כי חלומות שוא ידברון... אך כשבלילה הבא שוב חלם אותו החלום, מקץ לילותיו - חלם אותו חלום בפעם השישית, הבין ר’ איזיק כי יש דברים בגו...
קם אפוא בבוקר והחליט לנסוע לפרג. ארוכה היתה הדרך מקראקא לפרג, וכשסוף סוף הגיע - נחפז למחוז חפצו: הגשר המוליך אל הארמון.  אך שם נכונה לו אכזבה. על הגשר היו מופקדים שומרים יומם וליל. הללו צעדו שם, דרוכים וקשובים לכל המתרחש סביב. תחת משמר שכזה לא העז ר’ איזיק לחפור ולחפש אוצרות... למרות זאת, לא חזר לקראקא עירו, בכל בוקר היה יוצא ממקום אכסניתו והולך אל הגשר, שם היה ניצב ומביט עד הערב.
דמותו של היהודי, אשר בא אל הגשר מדי יום, עוררה את סקרנותם של השומרים. "אמור לי", פנה אליו באחד הימים ראש המשמר, "מדוע בא אתה לכאן בכל יום? האם מחפש אתה פה משהו, או שמא ממתין אתה למישהו?  הבין ר’ איזיק כי לא יוכל לפטור את ראש המשמר בדברים חמקמקים, ועל כן החליט לספר לו על החלום שחלם, אותו חלום שבעקבותיו בא לפרג מביתו שבקראקא, העיר אשר בפולין.  האזין ראש המשמר לסיפורו של ר’ איזיק ופרץ בצחוק אדיר. "חה... חה... דרך כל כך ארוכה עשית בגלל חלום! חה... חה... כנראה, זה מה שמסוגל לעשות מי שמאמין בדברי חלומות! אילו האמנתי גם אני בחלומות," המשיך ראש המשמר, "כי אז היה עלי לצאת לדרך לקראקא עירך, כי הנה, חלום חלמתי ובו נאמר לי, כי בקראקא שבפולין גר לו יהודי ושמו איזיק בן יעקיל. בביתו של איזיק זה", התמוגג השומר, "מתחת לתנור, טמון לו אוצר... האם חושב אתה, שאסע לי לקארקא להרוס את תנורו של היהודי ולחפש אוצר?  חה... חה..."  נהנה מעצמו עזב ראש המשמר את היהודי הנצב מול הגשר, וחזר אל חבריו השומרים.  ואלו ר’ איזיק - עלה על העגלה הראשונה הנוסעת לפולין, ושב לביתו אשר בקראקא. שם חפר מתחת לתנור, ומצא אוצר גדול, בחלק מהכסף שמצא בנה בעירו בית כנסת מפואר, שנשא את שמו ונקרא: "בית כנסת של רבי איזיק בן ר’ יעקיל".
כששמעו החסידים את סיפורו של רבי בונים הבינו גם הבינו את כונתו של רבם הצדיק:  לא רק בעת שהם מרחיקים נדוד ומסתופפים בחצר הרבי מסוגלים הם להגיע לאוצר הגדול - לעבודת הבורא בדבקות. גם בהיותם בעירם ובביתם מסוגלים הם למצוא את האצר, לעבוד את הבורא ולהגיע למדרגות גבוהות בתורה ובעבודה! (מעשיהם של צדיקים).
המסקנה שיהודי יכול להיות מבחינת "זה אלי ואנווהו" יכול להשכין את הקב"ה בתוכו ולדבוק בו ע"י תורה ומצוות שנאמר "זה אלי" על פי השגתו והשגת הנשמה שבו "ואנווהו" (אני והוא) חלק בלתי נפרד. "אלוהי אבי ארממנהו" אלוהי אבותי מבית אבא ויחדיר גם את מידת היראה ואז יבנה לו כל יהודי ויהודי מקדש בתוכו וכשיבנה מובטח לו שיצליח שנאמר "ועשו מקדש ושכנתי בתוככם" וזה עדיף מלהתיאש מן העולם להסתובב בין רבנים ולחפש ברכות ועצות וישועות כי האוצר הברכה והישועה בבית, בינך ובין האשה, בינך לבין קונך. ובמיוחד ששפע הברכות נמצאות בשבת שנאמר לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה. השבת היא מקור השפע, שהקב"ה מברך את האדם ששומר שבת שנאמר "ויברך אלהים את יום השביעי". יהי רצון שהקב"ה יחזיר את כל עם ישראל בתשובה שלמה ואמיתית ויביא לנו את משיח צדקנו במהרה בימינו ממש אמן כי יהי רצון.

ועשו ארון ועצי שטים (תרומה כה-י)

 בכל כלי המשכן נאמר ועשית, ואילו בארון שבו היו מונחים לוחות ושברי לוחות נאמר ועשו לשון רבים, והרמז בזה שהרי הארון רומז לתורה, ז"א שבענין לימוד התורה אין האדם יכול לפטור את עצמו ולהטיל זאת על אחרים, אלא הוא בעצמו חייב בעסק התורה, וזהו ועשו ארון, שכולם חייבים בלימוד ובעסק התורה, ועל דרך שאמרו במשנה באבות שלושה כתרים הם כתר כהונה כתר מלכות וכתר תורה, שכתר מלוכה וכהונה רמוזים בענין של מזבח ושולחן, שרק איש מזרע אהרון או מזרע המלוכה יוכל לזכות בזה, אבל כתר תורה מונח בקרן זוית וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול, וזהו ועשו ארון עצי שטים שכולם יבואו ויעסקו בתורה. ועוד נראה לרמוז בלשון רבים שנאמר ועשו, שהרי לא כל אחד זוכה לשבת ולעסוק בתורה יומם ולילה, אלא יש שתומכים בלומדי התורה ומחזיקים בה בבחינת עץ חיים היא למחזיקים בה, וזהו בבחינת ועשו לשון רבים (וידבר יוסף).

ונתת על השולחן לחם פנים (תרומה כה-ל)

במיקדש אסור שיהיה חמץ לכן הלחם היה מקמח מצה ונישא חם מי שישי עד שישי בתבנית כיכרות לחם כך מי שמחשיב את עצמו תמים עניו ושפל לעומתו יתברך כמו חמץ שלא תופח שמסמל ענוה הקב"ה דואג לו שהארת השבת תשמור עליו קדוש מי שישי ועד שישי.

מעשה באחד מהאנוסים בתקופת האינקויזיציה הצליח להמלט מפורטוגל והגיע לצפת שבגליל. מיד בבואו לצפת הזדמן האיש לדרשתו של הרב, והדרשה – עסקה בלחם הפנים, שהיה במקדש מידי שבת בשבתו.

תוך כדי דבור פלט הרב הדורש אנחה כבדה ובקול ספוג צער אמר: "ועכשיו, אין לנו דבר מוכן, כדי שיחול השפע גם על הבלתי מוכן".

שב האנוס לביתו ובתום לב צוה על אשתו, כי מידי שבוע בשבוע, ביום השישי, תכין שתי ככרות לחם, עשויות קמח המנופה י"ג פעם, את הבצק עליה ללוש בטהרה – כך אמר – ולאפות היטב בתנור ביתם. זאת, משום שרצונו להקריב את הלחם לפני ה’, כפי שהיה במקדש.

בציתנות מלאה האשה את הבקשה. מדי יום שישי היתה אופה – על פי הוראותיו המדויקות של בעלה – שתי ככרות לחם, הבעל נוטל היה את הככרות אל בית הכנסת, שם התחנן והתפלל לפני ה’, שיקבל את לחמו ברצון. ובתום תפילתו – היה יוצא מבית הכנסת ומותיר אחריו את שתי הככרות.

לשמש בית הכנסת נכונה מתנה מידי שבוע בשבוע: בכל יום שישי היה מוצא בבית הכנסת שתי ככרות לחם טריות וניחוחיות. מי הביא את הככרות – זאת לא ידע. אף  לא טרח לברר. שמח וטוב לב היה נוטל את שתי הככרות לביתו ומענג בהן את שבתו.

לעת ערב היה אותו אנוס שב לבית הכנסת, וכמובן – את שתי ככרותיו לא מצא. שמחה גדולה מלאה את לבו. וכך היה מספר לאשתו: "השבח לה’, שלא בזה את בקשתי וקבל את  לחמי ואף אכלו בעודנו חם וטרי. ואם כך, עליך להמשיך ולהקפיד על הכנתו עשרת מונים. הן חובה עלינו  לגרום לאלוקינו נחת רוח!"

כך נהגו האנוס ואשתו לטרוח באפית הלחם ולהביאו לבית הכנסת מידי שבוע בשבוע.

והנה, באחד מערבי השבתות, בא הרב אל בית הכנסת וניצב על הבמה כדי להתכונן לדרשה שאמור הוא לשאת ביום המחרת, יום שבת קודש.

עודנו עמד שם – ואל בית הכנסת נכנס האנוס ובידיו שתי ככרות לחם, כמנהגו. הניח את הלחם והחל שוטח את דברי תחנוניו, בלי להרגיש ברב, הניצב על הבמה.

והרב – הוא עקב אחר מעשי האנוס. ברגע הראשון נדהם למראה עיניו, אך מיד התעשת והחל גוער בקולי קולות: "שוטה שכמוך! כלום ה’ אוכל ושותה? בודאי השמש הוא שלוקח את לחמך, ואתה – בתמימותך – מאמין שה’ מקבלו! הן זהו חטא כבד מנשוא ליחס גשמיות לה’ יתברך!!"

לא הספיק הרב לסיים את דברי גערתו, ואל בית הכנסת נכנס השמש. כהרגלו מידי שבוע, בא בשעה הקבועה ליטול את שתי ככרות הלחם הטריות...ניגש אפוא ליטול את הככרות, וגערותיו של הרב השיגו גם אותו: "אתה, השמש, תן תודה לאיש זה, שהביא לך מידי יום שישי שתי ככרות לחם טריות!"

"תודה! תודה!" מלמל השמש, ללא בושה או מבוכה.

מבט אחד לעבר האנוס גילה לרב ולשמש כי פניו חפו ועיניו החלו זולגות דמעות. "ימחל נא לי הרב על טעותי", התחנן האיש. "לא הבנתי את הדרשה בדבר לחם הפנים... מצוה התכונתי לעשות – והנה, עברה חמורה עברתי"...

עודנה בוכה בדמעות שליש, ואל בית הכנסת נכנס אדם נוסף, היה זה שליח של האר"י הקדוש. פנה השליח אל הרב וכך אמר לו: "שוב לביתך ואמור לבני משפחתך כי ביום המחר, באותה שעה שבה התכוננת לדרוש את דרשתך בבית הכנסת – מות תמות! כבר הוכרז על כך למעלה בשמים!"

נבהל הרב למשמע הבשורה הרעה. חיש מהר נשאוהו רגליו אל האר"י הקדוש. "מה חטאתי שכך באה לי?" שאל בקול נכנע.

השיבו האר"י: "כיון שביטלת נחת רוח שהיתה לקדוש ברוך הוא – נגזר עליך כזאת. דע לך, כי מיום שחרב בית המקדש לא נגרמה למלכו של עולם נחת רוח כפי שגרמו לו מעשיו התמימים של האנוס הזה, בהביאו את שתי הלחם ובסברו שה’ קבלם. על שום שאתה גרמת לו להפסיק להביאם – נגזרה עליך מיתה, ואין כל פתח של תקוה להצלה!"

עצוב ומתייסר שב הרב לביתו והודיע לבני משפחתו את דברי האר"י  הקדוש.

ואכן, ביום המחרת – הוא  יום שבת קודש – בשעה שאמור היה לדרוש בבית הכנסת, השיב הרב את נשמתו ליוצרה. (מעשיהם של צדיקים). 

מכאן ניתן ללמוד שתמימות זה שלימות ומסמלת את שיא האמונה בה’ יתברך. לכן זכה יעקב אבינו שפרצופו יהיה בכיסא הכבוד שנאמר "איש תם יושב אוהלים" ובכל מקום שיש שם תמימות שם שוכנת השכינה.

ועשית קרנתיו על ארבע פנתיו ממנו תהיין קרנתיו וצפית אותו נחושת (תרומה כז-יב)

ולמה נקרא המקום שעליו מקריבים קורבנות בשם מזבח, מלשון זבח. שעליו זובחים הקורבנות. ועוד שראשי תיבות של מזבח הם מחילה זכות ברכה חיים. שכל אותם הטובות זכו מן המזבח. שבקורבנות שהיו מקריבים עליו היו מתכפרים עונותיהם, ובזכות הקורבנות נתברכו ישראל והאריכו ימים. שמן הטעם הזה ציוה הקב"ה שלא יגע שום דבר של ברזל במזבח כשבונים אותו, כדרך שנוהגים לתקן האבנים בכלי ברזל, כיון שהמזבח עשוי להאריך ימים והברזל נברא לקצר ימים, שבו הורגים אנשים. אם כן הם סותרים זה את זה, ולכן אל יגעו זה בזה. ולכן נצטוו לעשותו נחושת ולא של מתכת אחרת, לרמוז שבא לכפר על עזותנו, כפי שנאמר וגיד ברזל ערפך ומצחך נחושה (ישעי’ מח).

ושלוש סוגי ניסים נעשו במזבח.

הנס הראשון  היתה אש יוקדת על המזבח יומם ולילה, ולא נשרף הציפוי הזה ולא עצי המזבח.

הנס השני שהמזבח היה בעזרה במקום פתוח, ולא היה שום כיסוי מלמעלה ובכל זאת לא כיבו הגשמים את אש המערכה.

והנס השלישי. שהעשן של המערכה היה מתמר ועולה ישר כעמוד, ולא היו הרוחות שולטים בו לפזרו לצדדים. וזהו שנאמר במשנה בפרקי אבות ולא כבו הגשמים אש של עצי המערכה ולא נצחה הרוח את עמוד העשן.

והטעם שהיה המזבח רחב חמש אמות כאורכו שאף הוא היה חמש אמות, להזכיר זכות עשרת הדברות שקיבלו, שהיו חרותים ה’ דיברות על לוח זה וה’ על לוח אחר. וכן שלוש אמות גובה של מקום המערכה, באו להזכיר זכותם של ג’ הפרנסים שהיו לישראל, משה אהרון ומרים.

דבר החסידות – פרשת תרומה

פרטים

קטגוריה: פרשת תרומה

פורסם בחמישי, 29 אוקטובר 2020 19:34

נכתב על ידי Super User

כניסות: 756

דבר החסידות – פרשת  תרומה

משנכנס אדר...

הפעם, לכבוד חודש אדר, נפתח בבדיחה:

בוקר אחד, פוגש דני את חברו ג'קי ופניו נפולות, שואל אותו דני: מה קרה? עונה לו ג'קי: "אל תשאל, הבן שלי החליט לחזור בתשובה".

אחרי חודשיים שוב מופיע ג'קי עם פרצוף של תשעה-באב. שואל אותו דני: מה המצב? עונה לו ג'קי: "איום ונורא! עכשיו הבת שלי התחילה לחזור בתשובה".

אומר לו דני: "לדעתי, כדאי לך לבדוק את המזוזות בדחיפות..."

~~~

חי, צומח ודומם במשכן

על היריעות התחתונות שנפרסו על המשכן נאמר (פרשתנו כו, א) "ואת המשכן תעשה עשר יריעות, שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני...".

ורש"י מסכם: "הרי ארבעה מינין יחד בכל חוט וחוט, אחד של פשתים ושלוש של צמר". כלומר, יריעות המשכן היו 75% מצמר ו-25% מפשתן.

וצריך להבין:

א)    מהי הסיבה לערבב פשתן יחד עם היריעות מצמר?

ב)    מדוע בכלל השתמשו במשכן בחומרים מן החי (היריעות) ומן הצומח (הקרשים(, בעוד שבית המקדש היה רובו ככולו ממין הדומם – אבנים [וגם ה"כלונסאות של ארז" שהיו בתקרה היו רק תומכים לעיקר התקרה שהיתה מאבן]?

אלא, מבואר בחסידות:

במשכן התבטא גילוי האור האלוקי, כפי שנמשך למטה בעוה"ז הגשמי. ולכן היה המשכן מסודר באופן של "מלמעלה למטה": גג המשכן היה מיריעות ממין החי (אילים, תחשים, עיזים וצמר), תחתיהם – הקרשים ממין הצומח, והכי תחתון – קרקע המשכן שהיה עפר, דומם.

לאידך בביהמ"ק היה החידוש שה'תחתון' עצמו נהיה כלי לאלקות, "מלמטה למעלה", שלכן הקדושה לא זזה ממקומה (בניגוד למשכן, שבנסוע המשכן לא נשארה קדושה בקרקע), ואם כן שם החידוש הוא דווקא בהכי תחתון – הדומם, שמהדומם נהיה בית לה'*.

ומכיוון שבמשכן היו שלושת הדרגות של חי, צומח ודומם, זה למעלה מזה – היה צריך בין כל דרגא לחברתה 'ממוצע' שיחבר ביניהם, כדלקמן:

א)    בין היריעות העליונות ממין החי לקרשים מהצומח – היה צריך משהו שמורכב מחי וצומח יחדיו, והם יריעות המשכן, שמעורבים מצמר ופישתים.

ב)    ובין הקרשים ממין הצומח לקרקע ממין הדומם – היה את הטפח התחתון של הקרש שהיה תחוב באדנים מכסף (דומם) – חיבור של צומח ודומם (עצי שטים וכסף).

שבת שלום!

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ו, שמות שיחה ב (עמ' 20 , וכן במתורגם ללה"ק עמ' 20) ובהע' 61-62. העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" שמות (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' תעו-ז.

______________

*)  וזהו גם הטעם שהמשכן היה דירת עראי של הקב"ה [ראה שהש"ר פ"א, טז (ג), וכמ"ש (ש"ב ז, ו) "ואהיה מתהלך באהל ובמשכן"] וביהמ"ק דירת קבע [ראה שהש"ר שם. וכמ"ש (תהלים קלב, יד) "זאת מנוחתי עדי עד"] – כי כשהגילוי נמשך רק מלמעלה, אינו חודר בפנימיות כ"כ (ולהעיר מלקו"ת ויקרא (ב, ג-ד), שאתערותא דלעילא מצד עצמה – כשאין אחריה מיד עבודה מלמטלמ"ע – אין לה קיום).

דבר החסידות – פרשת תרומה

פרטים

קטגוריה: פרשת תרומה

פורסם ברביעי, 28 אוקטובר 2020 22:53

נכתב על ידי Super User

כניסות: 382

ב"ה     

דבר החסידות – פרשת תרומה

מזבח, שולחן ומנורה בעבודת ה'

בצוואתו של הרה"ק רבי אהרן הגדול מקארלין, שנדפסה בראש הספר "בית אהרן", כתוב: "...אין אני יודע אם יש גרוע ממני".

אמרו החסידים, שהרבי כתב כך, משום מעשה שהיה:

בצעירותו, שכב פעם במיטתו של המגיד הגדול ממעזריטש, וישן שלשה ימים רצופים מעת לעת בדביקות נפלאה.

רצו החבריא-קדישא להקיצו, ולא הניחם הרב המגיד, באמרו:

-         "הוא מניח עתה תפילין דמארי עלמא".

ומפני שהיה בטל אז ממצוות, כתב בצוואתו מה שכתב.

(ע"פ ספורי חסידים (הרש"י זוין), מועדים שיר השירים, סיפור 349 (על פסוק "אני ישנה ולבי ער"))

~~~

בפרשתנו (כו, לה) נאמר "ושמת את השולחן מחוץ לפרוכת, ואת המנורה נכח השולחן על צלע המשכן תימנה, והשולחן תתן על צלע צפון". מפרש רש"י: "שולחן בצפון . . ומנורה בדרום . . ומזבח הזהב נתון כנגד אוויר שבין שולחן למנורה, משוך קמעא כלפי המזרח".

הגמרא (ב"ה כה, ב) לומדת מכך: "הרוצה שיחכים – ידרים, ושיעשיר – יצפין. וסימנך: שולחן בצפון ומנורה בדרום".

מבאר הרבי על דרך הדרוש:

א)    שולחן – רומז לעסקים הגשמיים של האדם, כולל אכילה ושתיה ושאר צרכיו, שגם הם חלק מעבודת ה', כמאמר "כל מעשיך יהיו לשם שמים".

ב)    מנורה – רומז על לימוד התורה, כדברי הגמרא הנ"ל "הרוצה להחכים ידרים . . ומנורה בדרום".

ג)     ומזבח הקטורת – הוא עניין עבודת התפילה, כנאמר (תהלים קמא, ב) "תיכון תפלתי קטורת לפניך".

ועבודת האדם צריכה להיות בהתאם לסדר עמידתם במשכן:

דהיינו, כשם שאדם הנכנס להיכל נתקל תחילה במזבח הקטורת – כך גם ראשית עבודת היום צריכה להיות בתפילה (קטורת), ורק אח"כ ניתן לעסוק בשאר ענייני היום; אם בלימוד התורה (מנורה), אם בעסקי העולם (שולחן).

וכדברי אבא בנימין (ברכות ה, ב): "על שני דברים הייתי מצטער כל ימי, על תפילתי שתהא . . סמוך למטתי", ופירש"י "נזהרתי שלא לעשות מלאכה ושלא לעסוק בתורה כשעמדתי ממיטתי, עד שאקרא קריאת שמע ואתפלל*".

ומכך שהמנורה עומדת "נוכח השולחן" ניתן ללמוד:

שהתנהגותו של האדם בעסקי העולם (שולחן) – צריכה להיות מתאימה לחכמתו בתורה (מנורה), כדברי הרמב"ם (הל' דעות ריש פ"ה): "כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו והוא מובדל בהם משאר העם . . כך צריך שיהיה ניכר במעשיו, במאכלו ובמשקהו . . ובעשיית צרכיו . . ויהיו כל המעשים האלו נאים ומתוקנים ביותר"**.     

שבת שלום!

מבוסס על: "רשימת המנורה" סעיף סה. רשימות חוב' קח. העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" שמות (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' תפב-ג.

______________

*)  אבל בתוס' שם כתב: "רש"י פירש אפילו ללמוד, שאסור ללמוד קודם תפילה, ולא ידעתי מנא ליה, אבל ראיה דשרי ללמוד כו'". ולהעיר מלקוטי תורה פ' ברכה (צו, ב) – לאחרי שמביא פירש"י ותוס' הנ"ל: "אבל באמת אין זה משום איסור, אלא שמעלת העסק בתורה שאחר התפלה הוא גבוה יותר מתורה שקודם התפלה כו'".

**) ובהמשך רשימת המנורה שם (סעיף עה ואילך) מבאר עפ"ז את שיטת הרמב"ם שצורת העמידה של המנורה היא לרוחב המשכן (מצפון לדרום) בניגוד לשולחן שעמד לאורכו (ממזרח למערב). ועוד חזון למועד [אי"ה בפ' ויקהל].

דבר החסידות – פרשת תרומה (עיוני)

פרטים

קטגוריה: פרשת תרומה

פורסם ברביעי, 28 אוקטובר 2020 14:24

נכתב על ידי Super User

כניסות: 649

דבר החסידות – פרשת תרומה (עיוני)

הגמרא או הברייתא?

בפרשתנו מצווה הקב"ה למשה לכסות את המשכן ביריעות. אנו מוצאים ברש"י (כו, ה) שתי דעות איך בדיוק כיסו "יריעות המשכן" את הקרשים: "רחבן של יריעות ארבעים אמה כשהן מחוברות . . שלשים מהן לגג חלל המשכן לארכו, ואמה כנגד עובי ראשי הקרשים שבמערב, ואמה לכסות עובי העמודים שבמזרח . . נשתיירו ח' אמות התלויין על אחורי המשכן שבמערב ושתי אמות התחתונות מגולות, זו מצאתי בברייתא דמ"ט מדות. אבל במסכת שבת אין היריעות מכסות את עמודי המזרח וט' אמות תלויות אחורי המשכן. והכתוב בפרשה זו מסייענו 'ונתת את הפרוכת תחת הקרסים' ואם כדברי הברייתא הזאת – נמצאת פרוכת משוכה מן הקרסים ולמערב אמה" – עכ"ל.

כלומר: הפרוכת היתה תלויה בתחילת השליש האחורי של המשכן, ולכן, לפי הגמרא בשבת שהיריעות כיסו 9 אמות מהקרשים במערב ועוד אמה לעובי הקרשים – יוצא שנשארו 10 אמות של יריעות על גג המשכן והפרוכת שתלויה ב-10 אמות היא בדיוק מתחת לקרסים (שבסוף מחברת היריעות), אבל לפי הברייתא שהיריעות כיסו 8 אמות מהקרשים במערב ועוד אמה לעובי הקרשים – יוצא שנשארו 11 אמות של יריעות על גג המשכן והפרוכת תלויה ב-10 אמות וממילא אין הפרוכת תחת הקרסים!

מקשה הרבי: מכיון שרש"י כותב שהמקרא מסייע לדברי הגמרא בשבת – מדוע מביא רש"י בכללאת שיטת הברייתא כיון שאינה מתאימה לדברי הכתוב*? [ועל דרך שכותב הרא"ם (ועוד) שרש"י אינו מביא את דעת ר' יהודה במס' שבת שם שהקרשים "רק מלמטה עוביין אמה ומלמעלן כלין והולכין עד כאצבע", כיון שאינה על דרך הפשט כלל]

יתרה מזו: להלן גבי יריעות העיזים נאמר (כו, יב) "וסרח העודף ביריעות האהל, חצי היריעה העודפת תסרח על אחורי המשכן" מפרש רש"י: "לכסות שתי אמות שהיו מגולות בקרשים" – כלומר, רש"י סותם כדעת הברייתא שיריעות המשכן כיסו רק 8 אמות במערב ולא כגמ' בשבת שכיסו 9 אמות, למרות שכתב קודם שהמקרא מסייע לדעת הגמרא!

והרבי מיישב: מזה שרש"י מביא את דעת הברייתא ועוד כפירוש ראשון**– משמע שיש בו יתרון על דעת הגמרא למרות שהכתוב מסייעו [ולהעיר גם, שאינו כותב שהכתוב מוכיח כדעת הגמרא אלא רק "מסייע"]

וההסבר: רש"י הרי בא לפרש פשוטו של מקרא, ומכיון שהיריעות כיסו בשני צדי המשכן 8 אמות מכל צד – הרי ההנחה הפשוטה היא שגם במערב כיסו 8 אמות כך שיהיו שווים מכל הצדדים (משא"כ לגמ' שכיסו 9 במערב) ולכן הברייתא מסתברת מבחינת פשטות העניין!

ועפ"ז מובן גם, שכשמגיעים ליריעות העיזים – ששם לדעת הגמרא הם כיסו במערב אמה אחת מגולה ואמה אחת היתה נגררת בארץ מאחורי המשכן – לא ניחא ליה לרש"י לפרש כך ע"פ פשט כיון שזה היפך הכבוד (ובפרט שרש"י כתב כבר ביריעות המשכן 'ללמדך דרך ארץ שיהא אדם חס על היפה' – והרי גם יריעות עזים יקרות הן) ואתי שפיר שמביא רק את דעת הברייתא!

שבת שלום!

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק לו, תרומה שיחה ב (עמ' 131 ואילך. השיחה בלה"ק במקור). לשלמות העניין כדאי מאוד לעיין בשיחה (עם ההערות ומ"מ שלה) שמסכם שיטות מפרשים רבים שעסקו בכמה שאלות על שיטות הברייתא והגמ' ומפלס דרך רש"י בנידון וכן מבאר שיטת הגמרא על דרך החסידות. ולא הצלחנו להביאם כאן במסגרת זו.

______________

*)  ואף שכמה מפרשים (ראה חזקוני, ביאור מהרא"י (לבעהמ"ס תרומת הדשן) על פירש"י, רא"ם, באר בשדה, פנים יפות, מלבי"ם ועוד כאן. לשון הזהב לשבת שם ועוד) תירצו את הכתוב 'ונתת את הפרוכת תחת הקרסים' גם לשיטת הברייתא – מכל מקום רש"י ברור דברו שהכתוב מסייע לדעת הש"ס, וצריך לומר, שלדעתו תירוצים שבמפרשים אלו דחוקים הם (ראה גור ארי', נחלת יעקב, דברי דוד, קיצור מזרחי ועוד) והדרא קושיא לדוכתה!

**) ראה 'כללי רש"י' להר"ט שי' בלוי, תש"מ.