פרשת בשלח

"זה א-לי ואנווהו" - הכניסה למחוזות אלוקיים

הרב שמואל ברוך גנוט
"זה א-לי ואנווהו" - הכניסה למחוזות אלוקיים

חז"ל אומרים כי ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי בחזיונות המופלאים של "מעשה המרכבה", כאשר כל אחד ואחד שיצא ממצרים ועבר את ים סוף, היה יכול להצביע באצבע באופן חושי ולומר כביכול "זה א-לי ואנווהו" 

והנה דרשו חז"ל (ב"ק ט:) שמכאן, מ"זה א-לי ואנוהו", למדו להידור מצוה מן התורה. מכאן לומדים אנו שצריך להדר במצוות, לעשות ספר תורה נאה, טלית נאה, מזוזה נאה, וכבר עמדו המפרשים על ההקשר שבין המראות האלוקיים שבקריעת ים סוף, לקבלת "הידור מצוה" על עצמם. כאשר השאלה עולה מאליה, האם מעשים כה מופלאים וגילויים כה נוראים של גילוי שכינה בעצמותה, אינם מחייבים "קבלות" עצומות הרבה יותר, מאשר "הידור מצווה"? האם מה שיצא מה"זה א-לי ואנווהו" הוא רק לעשות את המצוות באופן יותר נאה ומהודר.

וחשבתי בדבר, שכאשר בני ישראל יצאו ממצרים, סברו הם שכעת עברו הם ממלכות אחת למלכות שניה. מעבדים לשלטון מצרים ופרעה, להיות עבדים תחת שלטון הקב"ה. הם חשבו כי כשם שלכל מלך ושלטון יש את חוקיו ומשפטיו, אשר צריך לשמור את חוקי שלטונו וארצו, וכאשר אדם עובר למדינה אחרת, צריך הוא לקיים את חוקי השלטון החדש על כל הבדלי החוקים המחוייבים בכל מקום משום "אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו", כאשר מקיימים את חוקי כל מדינה ומקום בגלל ההכרח. כך הוא גם כאן בהיותם עבדים לקב"ה.

עם ישראל חשב בתחילה שכך הוא גם במלכות הקב"ה, ויציאתם מעבדות לפרעה לרשות הקב"ה, כמוה כמעבר ממדינה למדינה וממלכות למלכות. אך אז ראו בני ישראל חזיונות נוראי-הוד, מראות קדושים ודרגות רוחניות נעלות. אפילו שפחה פחותה התרוממה וראתה מחזות מרוממים ונאדרים, ששכל אנוש לא יכול לתפסם. מראות אלוקים שמימיים, אשר לא היו בכל ההיסטריה העולמית. אז הבינו בני ישראל, בחוש, בלב ובמח, כי שלטון הקב"ה אינו ככל השלטונות הארציים. שלטון אחר הוא, מרומם ונעלה עד אין קץ, שלטון וחוקי הקב"ה יתברך ויתעלה! עולם חדש, עולם אחר, רוחני ומופלא בו מקיימים את חוקי וציוויי הקב"ה מתוך שמחה והתעלות פנימית. כאשר קיום חוקי ה' עצמם מרוממים את האדם בעשייתם והופכים אותו לאדם השלם. 

מטבע הדברים, קיום חוקי כל מדינה וענינייה, אינו מחייב להדר בחוקים וליפותם. מעולם לא ראינו אדם המשלם מיסיו למדינה בשטרות מהודרים. מעולם לא נמצא שומר חוק אנגלי שיעטר את תשלום מס-ההכנסה שלו בכתר מוזהב. לא שייך להדר בשמירה על חוקים, שכל תכליתם הם לדאוג לסדר ומניעת "איש את רעהו חיים בלעו". רק בחוקים רוחניים, מצוות ומעשים שהקב"ה רוצה שנקיים, שייך להדר ולפאר, לשכלל ולעטר. 

מכיון שראתה שפחה על הים מראות כה נשגבים, הבינו בני ישראל שחוקי הקב"ה ומצוותיו נעלים המה, מופלאים ונפלאים, מרוממים ונאדרים. לכן, בחרו בני ישראל לאחר שראו את ה"זה אלי" לקיים את המצוות ב"ואנווהו" ליפות את חוקי המצוות והתורות בעצמם, להדר בהם וליפותם גם מבחינה חיצונית. לעטרם במיני עיטורים ולדייק ולדקדק בעשייתם. להוכיח ולהראות שהתורה ואלוקיה גבוהים ומרוממים עד אין קץ ושההידור בחוקי התורה הוא ההוכחה שהחוקים עצמם הם "חפצא" להתרוממות ועליה.

וה' יעזרנו שנזכה להשלים את עצמינו על ידי קיום התורה והמצוות.

שירים לשבת שירה

שירים לשבת שירה

* הרב הגאון רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א מספר לנו על שירת התורה של המלאך בשדה קרב יריחו, על השירה הנצרכת להבנת ה... "תיקוני זוהר", 7 האוקטבות לבית מודז'יץ, ה"חיסורא מחסרא" שבמשניות שבעקבות השירה והמנגינה, שירת המלאכים, לחני ר' שלמה קרליבך והשירה החסידית * לחני ראשי הישיבות והאדמורי"ם, ומה אומרת ההלכה בנוגע לשירה קבועה? ואיזה שירים לא כדאי לשיר? * על השירה, בפרשת שירה*

שירים- גם לאחר הקרב

עם ישראל נלחם בשצף קצף באנשי יריחו. יהושע, המצביא הגדול, עומד בראש צבאו, ועם סיומו של היום המתיש פורשים כולם לאהליהם המאולתרים, כדי לחטוף מעט תנומה לקראת יום המחר, עוד יום בכיבושה של הארץ המובטחת, ארץ אשר עיני ה' אלוקינו בה.

חשכת ליל. רק הכוכבים מהלכים להם בנחת במסילתם, מאירים את פני הרקיע. לפתע רואה יהושע בן נון דמות נפילים עומדת למולו וחרבו שלופה בידו. יהושע ניגש אל האיש והחרב והוא שואל: "הלנו אתה אם לצרינו?", והאיש המסתורי, שלא היה כלל בן אדם, משיב לו: "לא כי אני שר צבא ה', עתה באתי!".

הגמרא במסכת מגילה מסבירה שמלאך האלוקים אמר ליהושע: "אמש ביטלתם קרבן תמיד של בין הערביים ועכשיו ביטלתם תלמוד תורה!" שאל אותו יהושע: "על איזה מהן באת? האם התביעה על עם ישראל היא על כך שלא הקרבנו את קרבן התמיד, או שמא על כך שביטלנו תורה ולא למדנו לאחר סיום המלחמה?!" השיב לו המלאך: "עתה באתי", באתי לתבוע את עלבונה של התורה הקדושה. מיד "וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק", אמר רבי יוחנן: מלמד שלן בעומקה של הלכה".
התוספות מסבירים שהמילה "עתה", אותה אמר המלאך, מדברת על תלמוד תורה, מפני שעל התורה נאמר בפרשת ניצבים "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת".

והדברים מוזרים לכאורה, לא מובנים, לא מסתדרים. יהושע שואל את המלאך שאלה פשוטה. על מה הקב"ה רוצה להענישנו, האם על ביטול התורה שלנו או על אי הקרבת הקרבן. והמלאך, במקום לענות לו בשפה צחה ותמציתית, "על ביטול התורה", משיב הוא ליהושע דרך רמז מסתורי ורחוק של "ועתה", ועל יהושע לחשב ולחשבן שישנו פסוק האומר ש"ועתה כיתבו לכם את השירה הזאת ללמדה את בני ישראל". מדוע הסרבול הזה כה הכרחי??

הרב מפוניבז', הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, השיב על כך בהסבר ייחודי, הראוי והמתאים ביותר למי שאמרו. וכך הסביר הפונוביז'ער רוב: "יהושע מגיע ושואל, תמה ולא מבין, מדוע תובעים את עם ישראל על אי לימודים. הלא מלחמה נערכה היום, כולם עייפים שבורים ורצוצים, רק רוצים לחטוף תנומה, לקרוא דרור לעצמותיהם היבשות. מה רוצים מהם, מהיהודים העייפים, שקיימו את רצון ה' ונלחמו על יריחו?!"

"ועל זה השיב לו המלאך במילה אחת: "תורה זה "עתה", "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת". לימוד תורה אינו רק חיוב הלכתי, לימוד התורה אינו רק צו אלוקי, שחייבים לעשותו בגלל ההכרח, בגלל החיוב שלא יעבור עלינו יום בלא תורה. תורה היא שירה! --"את השירה הזאת!"--שיר שרים לא מתוך כורח. שיר שרים גם לפני הקרב וגם לאחריו. שירה שרים כי אוהבים לשיר, כי ישנה הנאה ו"גישמאק" בשירה. את שירת בת המים התורה הקדושה הייתם צריכים לשיר מעצמכם, מתוככי הלבבות, מתוך שמחה ועונג צרוף. כשעייפים לא שרים? שרים!! כשעייפים לא לומדים תורה? לומדים!!"...

*******

בשונה מקריאת טקסטים, אפילו טקסטים קדושים. בשונה מלימוד ושינון, מחשבה וחזרה, הרי ששירה שייכת למקום גבוה יותר, מקום שונה, מקום אחר. שיר מגיע ממחוזות אחרים במוח ובלב. שיר אינו מגדיר, אין לו גדרות וסייגים, שיר פורץ, עולה ומתרומם, בדרכים שונות, אחרות, מיוחדות וקסומות.
הרה"ג רבי אלחנן טל, מחשובי הלומדים והמעיינים בעיונה של תורה בעירנו, סיפר לי באלול אחד בהתפעמות, שהנה חלפו עברו כמעט שבועיים מהאלול, והאלול שלו אינו "אלול". רבי אלחנן הוא גם בעל תפילה נודע וטוב וממילא מי שהאלול שלו אינו "אלול", כיצד ייגש הוא לפני העמוד?!" "שום דבר לא עזר לי. לא שיחות ולא ספרי מוסר, לא "קבלות" ולא רצונות. הלב נאטם משום מה"- סיפר לי ר' אלחנן ברגש- "עד שלפתע שמעתי שיר, ניגון מצוין של הימים הנוראים. שמעתי את הניגון, את השיר, פעם ועוד פעם, והנה נפתח לו לפתע הלב. הערלה שכיסתה אותו נעלמה, התנדפה, ובמקומה הגיעה לה רוח של טהרה, רוח של "אלול" אמיתי"...

וכשהוא סיפר לי את סיפורו של השיר, מאד הזדהיתי עימו, חשבתי שכולנו מבינים במה המדובר. לשיר וניגון ישנם צרכים ומסילות משלהם, כאלו שפורצים, שמבקיעים, שעולים וסוחפים. היכל השיר והניגון קרוב לעולם התשובה.

*******

לחני האדמורי"ם

האדם הראשון ששר שירה לריבון העולם היה... האדם הראשון בעולם. ב"פרקי דרבי אליעזר" מובא שלאחר שהפציע השחר בשבת קודש, השחר הראשון שעלה לאחר החטא של אכילת עץ הדעת, התפעם אדם הראשון ושר את "מזמור שיר ליום השבת, טוב להודות לה'". בן הדור ה-8 לאדם הראשון, יובל, היה "אבי כל תופש כינור ועוגב", וכפירושו של ה"אבן עזרא", שכינור ועוגב הן "מיני כלי נגינות, והיא חכמה גדולה". המדרש מצביע על 10 שירות מפורסמות בהיסטוריה היהודית, הן "שירת אדם, שירת אברהם, שירת הים, שירת הבאר, שירת משה, שירת יהושע, שירת דבורה, שירת דוד, שירת שלמה של שיר השירים והשירה לעולם הבא".

"כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה"- מזהירה הגמרא במסכת מגילה, "עליו הכתוב אומר: וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים". וזאת מדוע? מסבירים בעלי התוספות שהלומדים "היו רגילים לשנות המשניות בזמרה, לפי שהיו שונין אותם בעל פה וכך היו נזכרים יותר".

ה"תפארת ישראל" במסכת ערכין מסביר מדוע התנאים הקדושים השמיטו מידי פעם קטעים מהמשניות ("חסורי מחסרא"). לדבריו, מכיוון שהתנאים למדו את תורתם בעל פה, בניגון ובזמר, כדי שלא לשכוח את תלמודם, נאלצו לפעמים למחוק קטעים משורות הלימוד, כדי להתאימה למנגינה...

השירה הקיפה, ומקיפה עדיין, אל כל חיי היהודי. החל משירת הלויים, דרך "פרק שירה", שירת המלאכים ושירת שבת ומועד. אדונינו הגר"א מוילנא זי"ע אמר ש"חכמת המוזיקה שבחה הרבה, ורוב טעמי שירת הלווים וסודותיה, יסודות תיקוני הזוהר, אי אפשר בלעדיה". נשים לב גם לדברי ה"הושענות" הנאמרות בחג הסוכות: "הושע נא למען חיך מכרכר בשיר, המלמד תורה בכל כלי השיר". השירים נועדו להבנת התורה, כדברי הגר"א ז"ל, ולכן "המלמד תורה בכל כלי השיר". מרן הגאון רבי ברוך בער זצ"ל, ה'ברכת שמואל', נודע בכח לחניו וזמרתו. כששאלוהו הכיצד מורו ורבו, מרן רבי חיים מבריסק זצ"ל, לא הבין בשירה, חשב ר' ברוך בער זמן רב, בצער ובריכוז. ולבסוף נאנח ואמר:"ותחסרו מעט מאלוקים"!!!...

החסידות החשיבה ביותר את השירה והזמרה. הרה"ק רבי פנחס מקוריץ זצ"ל העיד שהמהרי"ל, אביהם של מנהגי אשכנז, זכה למדרגות עליונות מפני שעבר לפני התיבה כשליח ציבור בכוונת הלב ובמנגינות יפות ומיוחדות, שהעלו את תפילות הקהל לפני הקב"ה. רבי פנחס מקוריץ אמר שאילו הוא עצמו היה "בעל מנגן", היה מקבל על עצמו לנסוע מעיר לעיר ולעבור לפני התיבה בבתי כנסיות, לכבוד ה' יתברך. מרן החתם סופר אמר שמוכן הוא להעניק שליש מתורתו למי שילמדו את עולם הנגינה.

במודז'יץ משמש הניגון והשיר כמוטיב מרכזי בדרכה של החסידות. כל אדמור"י בית מודז'יץ הלחינו אלפי ניגונים, מורכבים וקלים, שמחים ועצובים, רציניים וקופצניים, הכל לפי הצורך והשעה. חסידי מודז'יץ, וכמובן כל שושלת האדמורי"ם ובניהם, בקיאים היטב בתווים ובחכמת הנגינה והם מלחינים שירים כיד ה' הטובה עליהם. לחסידות מודז'יץ ישנו מכון להוצאת מנגינות האדמורי"ם וחבר אברכים ומבינים במוזיקה יושבים, כותבים תווים, מקליטים ומשמרים את אלפי אלפי סלילי הטייפים העתיקים, הקסטות והתקליטים, עליהם נשמרו ניגוני בית מודז'יץ. על המלאכה מנצח הר' חנוך וינדרבוים, שלקח על עצמו, כמשימה אמיתית שיש בה ממש, לשמר את ניגוני החסידות הזאת.

האדמו"ר ממודז'יץ בעל ה"דברי ישראל" מפליג בספרו בשבח שבעת האוקטבות המרכיבות את התווים והוא מסביר שלא רק בחכמת הנגינה ישנם רק 7 קולות אוקטבה, אלא אין בעולם בכלל יותר מ- 7 סוגי קולות, "אלא שיש בהן אוקטבות חלוקות, גבוה מעל גבוה, אין מספר, והסימן לכל הם דברי חז"ל (פסחים קיב,א) "שבעה קולות שאמר דוד על המים"...

האדמו"ר הנוכחי לבית מודז'יץ הינו חניך אסכולת פוניבז'. הרבי מוסר בכל יום שיעורי תורה עמוקים בעיונה של תורה בהרבה בתי מדרשות, ליטאיים כחסידיים כאחד. האדמו"ר, שכבר מזמן פרץ את גבולות חסידות מודז'יץ האותנטיים והוא זוכה להערצה גדולה בשדרות נרחבות בציבור החרדי, אינו אומר את אותו השיעור פעמיים, ולכן הוא עמל ויגע להכין שיעורים רבים, גדושים בהבנה ובבקיאות. עמל תורתו ושקידתו אינו מפריע לו להלחין מנגינות חדשות, חדשים לבקרים, לתועלת מבקשי מנגינות החסידות המשוררת שהוא עומד בראשה. כ"ק האדמו"ר מפרימלשלאן שליט"א מלחין שירי קודש רבים. הלחן הידוע על "י-ה ריבון" הולחן ע"י כ"ק האדמו"ר מפיטסבורג שליט"א, שהלחין יצירות מופת רבות וחשובות. השיר "מאי שבת" הולחן ע"י כ"ק האדמו"ר מבעלזא שליט"א, שהלחין לחנים רבים. כ"ק מרן ה"אמרי חיים" מויז'ניץ זצוק"ל הלחין מנגינות רבות ו"חיבר" מנגינות רבות לשירי קודש. נינו בנש"ק ר' חיים מאיר האגר (בנו של הרה"צ רמ"מ האגר שליט"א) מלחין שירי קודש רבים, המושרים בעיתות שמחה וימים טובים בבית המדרש שבו מתפלל אביו שליט"א.

בסלונים, ואני מגלה לכם כעת סוד "מבפנים", ישנה הוראה שנמסרה לאחרונה מכ"ק אדמו"ר שליט"א, שתיעשה השתדלות גדולה להלחין שירים מאנ"ש, מתוככי החסידות, ולא להסתפק בשירים שעברו מדורי דורות. לסלונים ישנם שני מלחיני חצר המתגוררים באלעד, ואחד מהם הלחין את הלחן הנודע "כי הרבית טובות אלי". לחני נדבורנא מושרים בכל מקום בעולם היהודי, כמו "ותן בנו", "זרעא חיא וקיימא" בלחן ה"עממי", "כה זכות אבות" ועוד. רב הקהילה החסידית באלעד הגאון ר' זושא הורביץ מלחין אף הוא לחנים משלו, ולאחרונה אף הושרו לחניו באירועי השבת בביהמ"ד קהל חסידים באלעד. --אומרים ש"היכל הנגינה קרוב להיכל התשובה", אך במודז'יץ אמרו שהיכל הנגינה- הוא הוא עצמו היכל התשובה...

שירת המלאכים

קשה לכתוב על דברים כה גבוהים. קשה, כמובן, גם להבין במה מדובר. אך מלאכי מעלה, שרפים ואופנים וחיות הקודש, משוררים שירה בקביעות בפני הקב"ה יתברך. ישעיהו הנביא תיאר בהתפעמות ובפרוטרוט את עמידת המלאכים והתייצבותם לפני אמירת השירה שלהם. המלאכים מבקשים רשות זה מזה ומסדרים ביניהם שכולם יפצחו יחד בשירה מתואמת, מבלי שהאחד יקדים את חברו בשירתו, כפי שהסביר זאת רש"י. המלאכים שרים את שירת הקדושה, ואומרים "קדוש קדוש קדוש". שלושת הקדושות שבשירת המלאכים ניתקנו, כפי שמוסבר בספרי הנסתר, כנגד העולם העליון, שהוא עולם המלאכים והנשמות, כנגד העולם האמצעי ("העולם התיכון"- שהוא עולם הגלגלים והכוכבים) והעולם השפל, הוא עולמנו, בו חיים בני האדם, וכל זה בכדי לשורר ולומר שכל העולמות כולם משוררים להקב"ה. הזוהר הקדוש כותב שישנם מלאכי מעלה הנקראים בשם "עלמות שיר". מלאכים אלו שרים בקביעות לפני הקב"ה ללא הפסקה.

כיצד נשאר ר' שלמה קרליבך בישיבה

'תשובה' מעניינת נכתבה בשו"ת אגרות משה, בעניו לחניו של ר' שלוימל'ה קרליבך. רבי משה פינשטיין זצוק"ל נשאל " בדבר אחד שהיה בן תורה בחזקת כשרות כמה שנים והוא מנגן שעשה ניגונים על שירי קדש ולשיר לחתונות והורגלו כמה בני תורה לזמר אותם בשמחות של מצוה ועתה אין שמועתו טובה שמכנס בחורים ובתולות יחד ומזמר לפניהם, ושואל כתר"ה אם מותר עתה לזמר בניגוניו שעשה תחלה כשהיה בחזקת כשרות". רבי משה, גדול הפוסקים, כותב כי " לעניות דעתי איני רואה בזה שום איסור מכיון שהם ממה שעשה בכשרותו. וראיה שהרי מצינו בתקנות יוחנן כהן גדול שנקראו על שמו במשנה בסוף מעשר שני ובפרק עגלה ערופה בסוטה ויש שסוברין שהוא זה ששימש שמונים שנה בכהונה גדולה ולבסוף נעשה צדוקי. ואף ששם לא היה אפשר לבטל התקנות הגדולות שתיקן ונתקבלו בישראל ונעשו הלכות קבועות, מ"מ לא הי"ל לקרא אותם על שמו אלמא דכיון שתיקן אותם בכשרותו יש לקרא על שמו אף שעתה הוא רשע ומין כיון שנקרא על השעה שהיה כשר"..
בהמשך דן הגר"מ האם 'שירים מקבלים טומאה', מראיות מש"ס ופוסקים, והוא מסיק:" הניגונים שעושה -רשאין לנגן בהם, ואין להחמיר אף לבני תורה ובעלי נפש. ואם סני שומעניה גם לעניני כפירה אז הוא כדכתבתי לעיל שאלו שעשה מתחלה אין מקום להחמיר כלל, ואף אלו שעשה אח"כ מסתבר יותר שאין לאסור כיון שאינם ענין קדושה. אבל לבני תורה ובעלי נפש -ראוי להחמיר".....
עשרות אגדות הילכו על ר' שלמה קרליבך, האיש, הלחן והאגדה. אחד מהן הוא הסיפור הבא: למורו ורבו רבי אהרן קוטלר זצ"ל נודע שתלמידו החל להופיע בפני קהלים מעורבים והוא הודיע לו שעליו לעזוב את הישיבה. שלמה קרליבך האומלל התיישב בצער ובאפיסת כוחות ליד דלת החדר של ראש הישיבה ר' אהרן, והחל להלחין את השיר 'לולי תורתך שעשועי'. שלמה ישב, אחוז שערפים, ושר בקול רם את הלחן החדש שלו, שנוצר זה עתה,---"לולי תורתך שעשועי, אז אבדתי, בעוניי", שהפך לימים לאחד מהלחנים היותר חשובים בעולם הישיבות. רבי אהרון קוטלר, מגדולי למדני התבל, התמוגג בבכי בתוך החדר, מאזין בתשוקה ללחן המופלא, עד שפרץ החוצה והודיע לקרליבך שהוא את הישיבה לא עוזב...

אסור לשמוע מוזיקה

חזון נפוץ הוא בימינו, גם בקרב בני תורה ומדקדקים בהלכה, שמאזינים למוזיקה בלי הגבלה, וזאת טעות. הגמרא (גיטין ז, א) אומרת שלאחר חורבן בית המקדש נאסר לשורר בבתי המשתאות. הראשונים דנו האם האיסור הוא לשורר ולנגן דווקא בבתי משתה היין כדרך הגויים (תעניות ה, יד) כותב: "גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר, וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהם ואסור לשמעם מפני החורבן, ואפילו שירה בפה על היין אסורה, שנאמר "בשיר לא ישתו יין", וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות לא-ל וכיוצא בזה על היין". הטור מעתיק את דברי הרמב"ם בצורה בה נראה שאסור לשיר סתם כך, אפילו בפה ובלא כלי נגינה, ואף בלא סעודה ומשתה. רבים מהאחרונים והפוסקים פלפלו בדברי הרמב"ם אלו (וראו בספרי שלהי דקייטא סימן י' בארוכה בעניין).

השולחן ערוך מחמיר ביותר בעניין ופוסק, להלכה ולמעשה (בסימן תק"ס, ג), שעד שיבנה בית המקדש נאסר עלינו לנגן בכלי שיר ובכל מיני זמר ומשמיעי קול של שיר לשמח בהם, ואסור לשמעם- מפני החורבן. לדבריו, אסור לנגן בכלי נגינה ולשמוע את כלי הנגינה גם ללא משתאות יין, אך שירה בפה אסורה רק בשעת משתה היין. והב"ח כתב, כמובא במשנה ברורה, שלשורר בפה סתם כך אסור גם בלי שתיית יין צמודה, ורק לאלו שהשירים מסייעים להם לזרז את עבודתם, כמו מושכי הספינות, מותר להן לשיר. כך לכאורה, לפי ההלכה הפסוקה בשולחן ערוך, צריכים לנהוג בני עדות המזרח הפוסקים כמרן השולחן ערוך. ואולם לאשכנזים ישנו מעט היתר, היתרו של הרמ"א, שכתב: "ויש אומרים שדווקא מי שרגיל בהם, כמו המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר או בבית המשתה". לפי הרמ"א נאסר להאזין למוזיקה ולשיר סתם כך רק בקביעות וברגילות. וכמה הוא רגילות? הגר"ש וואזנר הורה בסוד (שפרסמתי אותו בסודי סודות בספרי "שלהי דקייטא"...) שאדם ששומע מוזיקה אחת ל- 3 ימים בלבד, זה אינו נחשב כ"רגיל", ולכן ניתן לשמוע מוזיקה, לאשכנזים, אחת ל- 3 ימים. מורי הגר"ח קנייבסקי שליט"א כתב לי בזה, על שאלתי מהי הגדרת דברי הרמ"א, כך: "כל קביעות תמיד נקרא רגיל". לפי דברי הגר"ח שליט"א, מותר לנו לשמוע מוזיקה, כל עוד לא קבעתי עצמו לשמוע מוזיקה בקביעות.

לדעת הגר"ש וואזנר שליט"א אסור לשמוע קלטות ודיסקים שמוקלט עליהם מנגינות שהוקלטו מכלי זמר. וזאת ועוד, לדבריו אסור לשמוע בקביעות גם שירה ווקאלית, שהוקלטה על קלטות ודיסקים, כדין "כלי זמר" (וראו בהרחבה בעניין בספרי "ויאמר שמואל").

זכורני שבישיבת קול תורה שאלו בחורים את ראש הישיבה, מרן רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, האם מותר להאזין למוזיקה בימי ספירת העומר. הגיב מרן זצ"ל בתמיהה ושאל: "וכי בימות החול הרגילים מותר לשמוע מוזיקה?!?".

מותר לשמוע מוזיקה

-אם כן, מדוע ישנה תחושה שמותר לשיר ולשמוע מוזיקה בימינו אנו?

אכן, רבים מפוסקי זמנינו, כמו המהרש"ג, החלקת יעקב, הגר"ש ואזנר שליט"א והגר"נ גשטטנר זצ"ל ועוד, לימדו זכות על כך שעקב חולשת הדורות והעצבים הרופפים, המאפיינים את דורנו החלש בדעת, ישנם כאלה שהמוזיקה והשירה מחזקים את נפשם, ובפרט אלו שהמוזיקה והשירה מוציאה אותם מידי עצבות ומרה שחורה. וכן מותר לשיר ולשורר שירי דבקות בה' יתברך, שירים המקרבים את האדם לבוראו.

ואולם כל ההיתר הוא רק היתר של "לימוד זכות", אך בוודאי ובוודאי שראוי לתלמידי חכמים ויראי ה' להימנע משמיעת מוזיקה סתם- כך ולהסתפק רק בניגון הגמרא הקדוש, ניגוני המוסר וניגוני ה"זיצים" של ה"אסיפת מרעים" הרוחניות. אם רוצים לשמוע מוזיקה לכתחילה, ניתן לעשות זאת- בחול המועד ובימים טובים אחרים. ---ושיהיה בשמחה!!!...

פרעה והבשורה

פרעה והבשורה

 שיר מאת: אהובה קליין ©

 הסכיתו ושמעו מה נורא

 פרעה נתבשר  בשורה

 מה רבה ההוֹנָאָה

 ישראל יצאו בעורמה.

 

 הפָּרַשׂ  על סוס מהיר

 את פרעה  מַסְעִיר

 ליבו נהפך כגלגל

 מלך ביש מזל!

 

רועד מבולבל ונָבוֹךְ

כיצד יצא מהמָבוֹךְ

תר אחר תַּחְבּוּלָה

לשים קץ להֲמֻולָּה.

 

 לפתע רקם פִּתְרוֹן

 כבודו ירד לטִמְיוֹן

 רכבו מיהר לאסור

לסוס  מלכותי צחור.

הערה: השיר בהשראת פרשת בשלח [ ספר שמות]

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת בשלח- מדוע פרעה ועבדיו מתחרטים על יציאת ישראל ממצרים?

פרשת בשלח- מדוע פרעה ועבדיו מתחרטים על יציאת ישראל ממצרים?

מאת: אהובה קליין.

בפרשה זו מתארת לנו  התורה- באיזה אופן יצאו בני ישראל ממצרים ומה אירע לפרעה כאשר  נודע לו הדבר:

"וְחִזַּקְתִּי אֶת-לֵב-פַּרְעֹה, וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם, וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל-חֵילוֹ, וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי יְהוָה; וַיַּעֲשׂוּ-כֵן.  וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם, כִּי בָרַח הָעָם; וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו, אֶל-הָעָם, וַיֹּאמְרוּ מַה-זֹּאת עָשִׂינוּ, כִּי-שִׁלַּחְנוּ אֶת-יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ.  וַיֶּאְסֹר, אֶת-רִכְבּוֹ; וְאֶת-עַמּוֹ, לָקַח עִמּוֹ.  וַיִּקַּח, שֵׁשׁ-מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר, וְכֹל, רֶכֶב מִצְרָיִם; וְשָׁלִשִׁם, עַל-כֻּלּוֹ. וַיְחַזֵּק יְהוָה, אֶת-לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיִּרְדֹּף, אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, יֹצְאִים בְּיָד רָמָה וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם, וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל-הַיָּם, כָּל-סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה, וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ--עַל-פִּי, הַחִירֹת, לִפְנֵי, בַּעַל צְפֹן...."  [שמות פרק י"ד, ד-י' ]

השאלות הן:

א] מי בא לבשר לפרעה שבני ישראל כבר יצאו לדרך?

ב] מדוע  פרעה ועבדיו התחרטו על  יציאת בני ישראל ממצרים?

תשובות.

פרעה מתבשר על יציאת  ישראל.

רש"י מסביר: פרעה שלח את הקצינים הממונים על העבדים  ללוות את בני ישראל -למשך שלושה ימים שבסופם היו צריכים לשוב חזרה  למצרים .כיוון שראו שבני ישראל אינם חוזרים ,באו מיד והודיעו לפרעה-ביום הרביעי ואז  ביום רביעי וחמישי המצרים ובראשם פרעה רדפו אחריהם.

 רש"י  מביא את דברי מכילתא   ובכך משיב על השאלה: וכי עד כה פרעה לא ידע שבני ישראל יצאו ממצרים? אלא  עתה נודע לו שהם הלכו - שלא על מנת לשוב בתום שלושה ימים.

מכילתא מביא כמה דעות בנוגע למבשרים:

א] הקצינים הממונים על העבדים בישרו זאת לפרעה.

ב] דורכיות הודיעו לו - שומרים.

ג]  עמלק בא לבשר לו.

 

הרמב"ן מסביר: כאשר הגיעו בני ישראל- ל- פי, הַחִירֹת, דבר זה נודע  לפרעה ואמר: הרי העם ברחו והם נבוכים במדבר ואינם הולכים כהבטחתם למקום ידוע לזבוח זבחים  ומה גם שיצאו בשירה ,בשמחה ובתופים וכינור - כיאה לאנשים הנגאלים מעבדות לחירות ולא כעבדים המתכוננים לשוב לעבודתם , כל זה הוגד לפרעה.

חרטתם של פרעה ועבדיו.

האגדה מספרת: בעוד המצרים היו עסוקים בקבורת  בכוריהם שמתו במכה העשירית, ויהי כעבור שלושה ימים -קמו אנשים רבים ממצרים לרדוף אחרי בני ישראל ולהשיבם מצרימה.

הם החלו מתחרטים ואומרים זה לזה:" מה זאת עשינו, כי שילחנו  את העברים אשר עבדו לנו את כל עבודותינו בבית ובשדה חינם אין כסף ! הבה נתאספה כולנו והשבנו אותם בחוזקה.

רש"י מתייחס בהמשך למילים: "וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה.."- נהפך פרעה ממה שהיה, שהרי אמר להם:

"קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהוָה כְּדַבֶּרְכֶם".[שם י"ב, ל"א]

כעת גם נהפך לב עבדיו שבעבר  היו אומרים: "עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם"  [שם, י, ז] אך כעת נהפכו גם הם לרדוף אחרי בני ישראל כדי להחזיר את הממון שהשאילו להם, גם בדברים אלה מסתמך רש"י על מכילתא.

בדרך כלל במקרא "הפיכת הלב" מבטא שינוי מהותי בטבע האדם - כפי שנאמר על שאול [שמואל-א.י, ו]

"וְצָלְחָה עָלֶיךָ רוּחַ יְהוָה וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר".

עוד נאמר:[שם, י, ט]

"וְהָיָה כְּהַפְנֹתוֹ שִׁכְמוֹ לָלֶכֶת מֵעִם שְׁמוּאֵל וַיַּהֲפָךְ לוֹ אֱלֹהִים לֵב אַחֵר"

וכן נאמר על המצרים אחרי מות יוסף:

"הָפַךְ לִבָּם לִשְׂנֹא עַמּוֹ לְהִתְנַכֵּל בַּעֲבָדָיו". [תהלים  ק"ה, כ"ה] – לכן  הפיכת הלב- משמעה- חרטה על מה שסוכם.

בעל  "חמדת שלמה" מסביר:  כי רק על עבדי פרעה  מפרש רש"י למה הפכו ליבם לרדוף אחרי בני ישראל? וזאת כדי להשיב לעצמם את ממונם שהשאילו להם טרם צאתם, אך על פרעה לא מוסבר מדוע התחרט והתשובה לכך היא: כפי שהכתוב מגלה לנו את הטעם:

"וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם.."  [שמות י"ד, ד] וזאת מפני שרק פרעה הרשיע הרבה ,לכן נענש בחיזוק הלב וזאת בניגוד לעבדיו שדווקא המליצו לשחרר את בני ישראל ממצרים.

מכאן ניתן להבין: מדוע ציווה הקב"ה לבני ישראל להשאיל מהם כסף וזהב.. ולא כפה על המצרים לתת  להם רכוש במתנה, אלא שמלך מלכי המלכים נתן למצרים עילה לרדוף אחרי ישראל בשביל הממון.

על פי שו"ת בית הלוי: האמת  היא, שמטרת  פרעה  להעביד את ישראל- לא הייתה לשם תועלת כי  "למען ענותו בסבלותם" ולהשכיח את תורת ה' ,זאת על מנת למנוע מהם שיתעלו על המצרים באמונתם הנעלה, ולא הסתפקו  ברווח הכספי שהיה להם מעבודתם ,אלא הטילו עליהם גם שרי מיסים לענותם, אך בסוף נשברו   ונכנעו לבקשת משה- מפני שראו  שעם ישראל מתחזק באמונתו- לכן הבינו שהם לא הצליחו לדכא את אמונתם, אך כשחלף לו הזמן המצרים החלו להבין כי מלבד קנאת הדת - בני ישראל היוו עבורם מקור פרנסה חשוב והצטערו באומרם:

"מַה-זֹּאת עָשִׂינוּ, כִּי-שִׁלַּחְנוּ אֶת-יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ". 

על פי  "שפתי כהן". פרעה ידע היטב ,אם היהודים לא יישארו במצרים- אזי עתיד הוא לאבד את כל ממשלתו - כי יכול היה לנצל את שלטונו רק לגבי בני ישראל שאותם אפשר לנגוש ולענות ללא כל הפרעה וכך הוא מאז ומתמיד: שונאי ישראל עולים לגדולה על ידי נגישת יהודים , היות וכלפי היהודים הם יכולים בנקל להפגין את שלטונם כפי שנאמר: כל המיצר  לישראל נעשה ראש.

ה"אור חיים" הקדוש שואל, וכי היה צורך להטעות את פרעה  ולבקש שבני ישראל ילכו רק לשלושה ימים לזבוח זבחים לה' ואחרי כן ישובו למצרים. ועוד ציווה את ישראל להשאיל כלים וממון מהמצרים, ואיך הקב"ה מצווה לעשות דברים מתוך עורמה?

ברור הדבר, שהקב"ה  מסוגל להשיג את מטרותיו בדרכים טבעיות, אלא הקב"ה רוצה ללמד את עם ישראל את דרך המלחמה לדורות- כיצד צריך עם נרדף  להתנהל מול אויבים המאיימים עליו:

התכלית: להרוג  את האויב ,כי כל עוד אויבי ישראל רודפים אחרינו, אין עם ישראל יכולים לשבת  במנוחה במקומם. תמיד יחושו מאוימים ויחיו בפחד מהעתיד הצופן להם מצב לא בטוח- הן מפני איומים והן מפני מלחמות שעלולות להפר את שלוותם.

לכן כדי לפתור את הבעיה הזו ולגרום לאויב  ליפול באופן מוחלט, בהחלט מותר ואף צריך להתנהג מולו בעורמה - ההתמודדות מול האויב מתנהלת עם השפה שלו, כפי שנאמר:

"עִם נָבָר תִּתְבָּרָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל". [תהלים י"ח, כ"ז] מול רשע  יש להשתמש בכל התחבולות ומצווה לחסלו באופן טוטלי כפי שנאמר:

"הַבָּא לְהֹרְגְךָ הַשְׁכֵּם לְהָרְגוֹ"- המקור: מהתלמוד הבבלי - בפירוש לשמות כ"ב, פסוק א:,

 לכן ברור הדבר: שיש להשתמש בתחבולות שונות, כולל עורמה ושקר על מנת להביסו.[מתוך ספר: שו"ת הפרשה/ הרב יחזקאל שינפלד]

לסיכום, לאור האמור לעיל, אומנם לאחר מכת בכורות- פרעה  ועבדיו התירו לצאת לישראל מארצם ואף השאילו להם כסף וזהב ועוד.

אלא, שהם הוטעו בכך שהובטח להם- כי יציאת ישראל- היא לזבוח זבחים לה' ולשוב בתום שלושה ימים.

מתברר, שאלוקים מסובב הסיבות ,בכוונה ,הפך את לב פרעה ועבדיו ופעל  כלפיהם בעורמה- על מנת להעניק לעם ישראל הוראות  גם לדורות הבאים כיצד להתנהל מול אויב אכזר   השואף להשמיד את ישראל כפי שהכתוב אומר: "הַבָּא לְהֹרְגְךָ הַשְׁכֵּם לְהָרְגוֹ"

 

 

אמונת ישראל

אמונת ישראל

שיר מאת: אהובה קליין ©

בעת יציאת מצרים

לפתע  ציווי שמים

לסובב העם אחור

בין הים ובֵּין מִגְדֹּל.

 

בפִּי הַחִירֹת  לחנות

בין סלעים  בתוך חולות

חוסים בצל השכינה

ליבם בוער אמונה.

 

נושאים עיניהם לרקיע

שמא פרעה יפתיע

מילות ניצחון ישמיע?

חיש ה' אותם יושיע!

הערה: השיר בהשראת פרשת  בשלח [חומש שמות]

 

 

 

 

 

 

 

פרשת בשלח - הקשר בין " פִּי הַחִירֹות " לאמונה ?

פרשת בשלח - הקשר בין " פִּי הַחִירֹות "  לאמונה ?

מאת: אהובה קליין ©

שבת פרשה בשלח נקראת גם שבת שירה - וכבר  בתחילתה -עם ישראל  עומד בפני ניסיון קשה, כפי שהכתוב  מתאר:

"וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  דַּבֵּר, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת, בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם:  לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן, נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל-הַיָּם.  וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ; סָגַר עֲלֵיהֶם, הַמִּדְבָּר.  וְחִזַּקְתִּי אֶת-לֵב-פַּרְעֹה, וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם, וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל-חֵילוֹ, וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי ה'; וַיַּעֲשׂוּ-כֵן.  וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם, כִּי בָרַח הָעָם; וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו, אֶל-הָעָם, וַיֹּאמְרוּ מַה-זֹּאת עָשִׂינוּ, כִּי-שִׁלַּחְנוּ אֶת-יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ.  ווַיֶּאְסֹר, אֶת-רִכְבּוֹ; וְאֶת-עַמּוֹ, לָקַח עִמּוֹ.  וַיִּקַּח, שֵׁשׁ-מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר, וְכֹל, רֶכֶב מִצְרָיִם; וְשָׁלִשִׁם, עַל-כֻּלּוֹ.  ח וַיְחַזֵּק ה', אֶת-לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיִּרְדֹּף, אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, יֹצְאִים בְּיָד רָמָה.  וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם, וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל-הַיָּם, כָּל-סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה, וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ--עַל-פִּי, הַחִירֹת, לִפְנֵי, בַּעַל צְפֹן.  וּפַרְעֹה, הִקְרִיב; וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-ה'.  וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר:  מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם". [שמות י"ד, א- י"א]

השאלות הן:

א] חניית בני ישראל ב:"פִּי הַחִירֹות, בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם:  לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן"-  היכן מקום זה?

ב] מה הקשר בין מקום זה לאמונה.?

תשובות.

"פִּי הַחִירֹות"

רש"י מסביר: מקום זה הוא: "פיתום" וכעת נקרא: "פי החירות" על שם ששם בני ישראל נעשו בני חורין. והם שני סלעים גבוהים וזקופים והגיא שביניהם- קרוי :"פי הסלעים"

"פִּתֹם", מוזכר בתחילת חומש שמות:

"וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים, לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם; וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת, לְפַרְעֹה--אֶת-פִּתֹם,וְאֶת-רַעַמְסֵס". [שמות א, י"א]

"בַּעַל צְפֹן"- אליל מצרי- שנשאר מכל האלילים במצרים- כדי להטעות את המצרים, על מנת שיאמרו: הנה האליל חזק מאד! ובני ישראל פוחדים.

מתברר שלמצרים היו אלילים רבים ובמכת בכורות הם גם  נשפטו כפי שנאמר למשה: "וּבְכָל- אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי יְהוָה". [שמות י"ב, י"ב]

בעל "אוהב ישראל" [הצדיק רבי אברהם יהושע השל מאפטא] נהג לומר: דברי תורה המתפרשים על - פי :  "פרד"ס "- פשט, רמז, דרש ,סוד.

כדאי שנלמד מדברי התורה – בדרך של רמז-מידה טובה אחת - שראוי שהאדם ידבק בה כל הזמן: "וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹות", מכאן : לפני שאדם נותן לפיו חירות להגיד את דבריו, ישוב ויחנה, יהרהר- וישקול היטב- כל דיבור ודיבור אשר רוצה להוציא מפיו ועל כך אמר שלמה המלך:" שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ". [משלי כ"א, כ"ג]

רבינו בחיי מסביר: ציווה הקב"ה את בני ישראל שיחזרו לאחור כלפי מצרים למקום זה , הנקרא חירות- כי שם נעשו בני ישראל בני חורין –ועצם חנייתם שם השפיעה על המצרים להכבדת לב פרעה ויש לכך שלוש סיבות:

א] כתוב: ללכת יומם ולילה - כדי שהמצרים יחשבו שהם בורחים.

ב] כתוב: שבני ישראל שבו למקום זה-לפי שפרעה יאמר: בעבור זה בני ישראל נבוכים בארץ ולכן הם שבים לכיוון  מצרים.

ג] הם חנו לפני -  בעל צפון- מקום עבודה זרה של המצרים ולכן פרעה אמר: סגר עליהם המדבר - בכוח אליל זה שנותר אחרי מכת בכורות.

עם ישראל והאמונה בה'.

רש"י המבסס את דבריו על מכילתא, אומר על המילים: "וַיַּעֲשׂוּ-כֵן" :  מכאן יש ללמוד שבחן של ישראל, ששמעו בקול משה, ולא  שאלו: איך נתקרב אל אויבנו- הרודפים אחרינו? אלא עלינו לציית לדברי משה – בן עמרם.

וכך מסביר  מכילתא:

א] "להודיע חכמתם של ישראל שלא אמרו: היאך נחזור לאחורינו, שלא לשבור לב טף ונשים עימם".

ב] "אמרו: רוצים, או לא רוצים, אין לנו לעשות אלא דברי בן עמרם".

האדמו"ר רבי שלמה מראדומסק בספרו: "תפארת שלמה" כותב :

חכמינו ז"ל אמרו [ילקוט שמעוני, בשלח]: "לא נגאלו אבותינו ממצרים, אלא בזכות האמונה" ואני מפרש זאת: בזכות  אמונת ה' ואמונת חכמים גם יחד, ככתוב בפרשת "ויושע":" וַיַּ֨רְא יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־ הַיָּ֣ד הַגְּדֹלָ֗ה אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה יְהֹוָה֙ בְּמִצְרַ֔יִם וַיִּֽירְא֥וּ הָעָ֖ם אֶת־ יְהֹוָ֑ה וַיַּֽאֲמִ֙ינוּ֙ בַּֽיהֹוָ֔ה וּבְמֹשֶׁ֖ה עַבְדּֽוֹ"׃  [שמות י"ד, ל"א]

ומה טיבה  של אמונת חכמים זו?יש להאמין לצדיקי הדור בכל דבר ועצה- אפילו בעניין רשות- כלומר דברים שאינם בגדר מצווה.

בעניין חנייתם של עם ישראל  בפִּי הַחִירֹת, בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם: היו שתי מטרות

א] לגרום לכך שהמצרים ירדפו אחרי ישראל ומנגד להעמיד את עם ישראל במבחן האמונה בה', אמונה שורשית  ואמתית ויגיעו לאמונה חזקה ואיתנה,

על כך  מסביר "אור החיים" : "אלוקים חשבה לטובה, כדי שיפחדו, יחזרו בתשובה שלמה ויקרבו לבם לשמים, ובאמצעות זה יעשה ה' להם הנס העצום של קריעת ים סוף"

מוסיף "אור החיים": מדוע נאמר: "וּפַרְעֹה, הִקְרִיב"? ולא נאמר –קרב?- כי על ידי זה שמלך מצרים רדף אחרי ישראל ,נאמר [שמות רבה פכ"א] הוא הקריב את ישראל לאביהם שבשמים.

במילים אחרות. מקום זה הוא משמש  לחנייה של עם ישראל, על מנת  שיתחזקו באמונתם בה' ובאמת שם צעקו אל ה', כמו שנאמר: "וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-יְהוָה". 

על כך אומר רש"י: שבני ישראל תפשו  אומנות אבותיהם - עשו כדרך אבותם- שהתפללו אל ה'.

לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן לראות שרוב עם ישראל התחזקו  באמונה בראותם את נס יציאת מצרים וגם בזמן חנייתם בפי החירות, למרות הניסיון הקשה, הם לא התייאשו אלא,אמונתם גברה בבורא עולם  והתפללו אליו להצלתם.

כאז , כן היום , עם ישראל איתן באמונתו ומזכיר בכל יום את נס יציאת מצרים.

יהי רצון ויקוים בנו דברי הנביא מיכה: "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת".[מיכה ז', ט"ו]

 

 

פרשת בשלח-"ה', יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן"-כיצד?

פרשת  בשלח-"ה', יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן"-כיצד?

מאת: אהובה קליין.

בפרשה  זו, סוף, סוף עם ישראל זוכה ליציאה  ממצרים בניסים גדולים,  לא לפני שמשה מכין את העם לקראת הנס הגדול:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, אַל-תִּירָאוּ--הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת ה', אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם:  כִּי, אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת-מִצְרַיִם הַיּוֹם--לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד, עַד-עוֹלָם.  ה', יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן". [שמות י"ד, י"ג- ט"ו]

ובהמשך ה' פונה אל משה ואומר לו: "וַיֹּאמֶר ה'אֶל-מֹשֶׁה, מַה-תִּצְעַק אֵלָי; דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ.  וְאַתָּה הָרֵם אֶת-מַטְּךָ, וּנְטֵה אֶת-יָדְךָ עַל-הַיָּם--וּבְקָעֵהוּ; וְיָבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם, בַּיַּבָּשָׁה".[שם, י"ד ,ט"ו- ט"ז]

ואכן משה מבצע את ציווי ה': "וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, עַל-הַיָּם, וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת-הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל-הַלַּיְלָה, וַיָּשֶׂם אֶת-הַיָּם לֶחָרָבָה; וַיִּבָּקְעוּ, הַמָּיִם.  וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם, בַּיַּבָּשָׁה.." [שם י"ד, כ"א- כ"ב]

 השאלות הן:

א] מה משמעות ההבטחה: "ה', יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן"?

ב] הרמת המטה בידי משה - לשם מה?

 תשובות.

"ה', יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן".

רבינו בחיי מסביר  באמצעות שני פירושים את המשמעות:

א] ידוע שיש בכוחה של מידת הדין להחריב את הים, אך בתוך כך שהמצרים טבעו –פעלה מידת הרחמים עם מידת הדין בשיתוף - כי מידת הדין גרמה לכיליון מוחלט  של המצרים ואילו מידת הרחמים דאגה לקבורה שלהם באדמה, וזאת לומדים מהמילים: "נָטִיתָ, יְמִינְךָ--תִּבְלָעֵמוֹ, אָרֶץ"- מתוך שירת הים.

הימין-  זו מידת החסד, וכך יהיה גם  באחרית הימים במלחמת גוג, כפי שכתוב:"וְיָצָא יְהוָה, וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם, כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ, בְּיוֹם קְרָב".[זכריה  י"ד, ג]

גם במאורע זה עתיד להיות שיתוף בין מידת הדין למידת הרחמים - למרות שהאויבים יושמדו- הם יזכו לקבורה כפי שנאמר: "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא אֶתֵּן לְגוֹג מְקוֹם-שָׁם קֶבֶר בְּיִשְׂרָאֵל" [יחזקאל  ל"ט, י"א]

ב] על פי ביאור הדרש: "יהוָה, יִלָּחֵם לָכֶם" היות ובני ישראל ראו במכת בכורות שהקב"ה בכבודו ובעצמו – הוא המכה ולמרות זאת ,המצרים עדיין ממשיכים לרדוף אחריהם.

הרי אותם מצרים - אין כוונתם לבוא נגד עם ישראל - אלא כנגד אלוקים והיות וזו מלחמתו של הקב"ה - על עם ישראל לשתוק.

אפשר גם להסביר: עם ישראל יצטרכו לשתוק כדי שמידת הדין לא תתהפך אליהם ,לפי שבעבר  חטאו גם כן כמו המצרים - עובדי ע"ג ומגדלי בלורית.

רש"י מבהיר: בשני פירושים:

א] הכוונה שה' ילחם למען עם ישראל ולומדים אנו כי משה היה עומד ומתפלל, לכן פנה אליו ה' ואמר לו: אין אתה  צריך להתפלל ולהאריך בתפילה בזמן שישראל נתונים בצרתם.

ב] אמר ה': עלי הדבר תלוי ולא עליך. עליך לצוות את ישראל- לנוע קדימה!        היות שבזכות אמונתם ואמונת אבותיהם בה' יצאו ממצרים- ראויים הם שהים ינוס  מפניהם-ויתבצע נס קריעת ים סוף.

בעל הטורים אומר: ה' ילחם למען עם ישראל- ועליהם הוטל לשתוק ולא לצעוק- כי השתיקה מבטאת חוכמה  - המביעה את ביטחונם בה'.

רש"ר- [ר' שמשון רפאל הירש] מסביר: כאשר משה התפלל להצלחת העם לחצות את ים סוף, אומר לו ה':" מַה-תִּצְעַק אֵלָי; דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ"- הכוונה: הישועה עדיין תלויה בעם - היות והצעד הראשון צריך לבוא מתוכם.

ראשית הם צריכים להוכיח שהם  ראויים לישועה, על ידי שיוכיחו את ביטחונם בה', ביטחון זה מביא לידי אומץ לב,  חוסר פחד במעשה, זריזות, תחילה ילכו  קדימה ויצעדו ללא חשש ,או דאגה, ורק אז תבוא ישועת ה'.

רבותינו בעלי המדרש- ממשילים את עם ישראל באותם רגעים- טרם נבקע ים סוף- ליונה אשר נמלטה מפני נץ טורף שרדף אחריה והסתתרה בתוך נקיק סלע- אך לרוע המזל- היה שם נחש המקנן לו בתוך הנקיק- בדומה לכך- היה מצבם של בני ישראל בעודם  מתרכזים על שפת הים, לשוב לאחוריהם לא היה ניתן - היות והמצרים רודפים אחריהם ,להתקדם קדימה- לא התאפשר- מפני גלי הים הקוצפים.

מכאן ניתן להבין מדוע אמר משה לבני ישראל: "אל תיראו......."

הרמת המטה בידי משה.

משה מתבקש להרים את המטה: "וְאַתָּה הָרֵם אֶת-מַטְּךָ, וּנְטֵה אֶת-יָדְךָ עַל-הַיָּם—וּבְקָעֵהוּ"

רש"ר מסביר: כוונת ה' שלא הוא לבדו  יחולל את הישועה לעם ישראל, העם צריך לקחת חלק ולגלות אומץ לב ובטחון  בה' ואילו משה- המשמש שליח ה' - חייב לעשות את תפקידו בהרמת מטהו להעיד על טיבו של האירוע כמעשה ה' ותפקיד ה' לפעול ליצור את צורת האירוע- כך שהמצרים יעזו לבוא אחרי  משה לתוך הים.

כוח ה' ישמיד את  עוצמת פרעה וחילו –אשר רשעותו מאחדת אותו באמצעות אחד מיסודות הטבע-המים ואותו יסוד ישפיל את עצמו להביא ישועה לעם ישראל- חסרי הישע והעוון אשר שואפים לישועת ה' .

בהמשך רוח קדים בקעה את המים עד לקרקע, המים נחלקו לשני כיוונים ותפקיד הרוח היה ליבש את האדמה הרטובה וכך נסללה לפני בני ישראל הדרך ליציאה כאשר האדמה הייתה יציבה מתחת רגליהם.

על פי רש"י-  רוח קדים- היא  העזה שברוחות באמצעותה ה' נפרע מן הרשעים, שנאמר: "כְּרוּחַ-קָדִים אֲפִיצֵם"[ירמיהו י"ח, י"ז]ועוד נאמר: "יָבוֹא קָדִים רוּחַ ה'" [הושע  י"ג, ט"ו]

ספורנו מסביר: שהיה צריך משה להרים את המטה אל רוח הקדים כדי שהיא תייבש את הים לחרבה. והיה צריך לנטות את ידיו על הים, כדי שיחצו המים לשני הכיוונים- על מנת לאפשר לבני ישראל  ללכת על היבשה.

למעשה משה עשה שתי פעולות נגדיות: "הרם"..."נטה" - לשני נסים.

לסיכום, לאור האמור לעיל: בני ישראל  הצטוו לשתוק ולהביע את ביטחונם בקב"ה שיוציאם  - מאפלה לאורה ושתיקה זו ביטאה את חכמתם   חכמה זו  היא האמונה והביטחון בה' – דווקא בשעת סכנה  כאשר מאחוריהם המצרים ולפניהם הים הגדול ! הישועה הייתה בידי ה' מתוך עוצמת אמונת עם ישראל בו ומשה ,כשליח ה' -הצטווה להרים מטהו ורוח הקדים- העזה שברוחות, יבשה את האדמה לקראת יציאתם לחירות.

 

 

משה וקריעת הים.

משה וקריעת  הים.

 שיר מאת: אהובה קליין ©

 בני ישראל  מתבוננים

 במי הים השוצפים

המצרים בעקבותיהם רודפים

יראה ופחד חשים.

 

כיונה הנסה מפני הנץ

אל תוך סלע- לה לרועץ

 בנקיק , נחש מאיים

ליבה נשבר אינו שלם.

 

למשה קורא אלוקים

מטהו חיש להרים

לנטות ידיו על המים

למען ישועת שמים.

 

אז יניף מטהו

רוח קדים תטלטלהו

אדרתו הצחורה נעה

כמניפה אנה ואנה.

 

לפתע נס לעיני כול

הגלים עוצרים מחול

הים נקרע לשניים

האויב נוחל  מפלה כפליים.

הערה: השיר בהשראת פרשת :בשלח [חומש שמות]

ביום ההוא ישועה

ביום ההוא ישועה

 שיר מאת: אהובה קליין©

ביום ההוא ישועה

אלוקים מגשים נבואה

ישראל במעלות מגביה

האויב במצולות מטביע.

 

השמים פוצחים ברינה

העננים מחוללים בדיצה

ישראל  רואים ניסים

ביד אלוקים חוזים.

 

 משמאלם וימינם מים

מזדקרים כחומה לשמים

רגליהם פוסעות ביבשה

בפיהם יסלסלו שירה.

 

הדורים בלבושם

עולזים בצאתם

 מרוממים בנפשם

מודים לבורא עולם.

הערה: השיר בהשראת פרשת: בשלח[חומש שמות.]

פרשת בשלח - מה הייתה זכותו של פרעה ברודפו אחר ישראל?

פרשת בשלח - מה הייתה זכותו של פרעה ברודפו אחר ישראל?

מאמר מאת: אהובה קליין.

פרשה  זו נקראת גם :"שבת שירה" בשל שירתם של משה ובני ישראל בתום קריעת ים סוף והיא פותחת בפסוק:" וַיְהִי, בְּשַׁלַּחפַּרְעֹה אֶת-הָעָם, וְלֹא-נָחָם  אלוקים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִישְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא:  כִּי אָמַר אלוקים , פֶּן- יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה--וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה"

בהמשך מסופר כי כאשר נודע לפרעה על יציאת עם ישראל ממצרים ,הוא מחליט  יחד עם חייליו לרדוף אחרי בני ישראל. וכך הכתוב מתאר את האירוע:

"ויוגד למלך מצרים כי ברח העם  וייהפך לבב פרעה ועבדיו אל- העם ויאמרו מה זאת עשינו כי-שלחנו את ישראל מעבדנו ? ויאסור את רכבו ואת עמו לקח עמו: וייקח שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים ושלישים על כולו: ויחזק ה' את  לב פרעה מלך מצרים וירדוף אחרי בני ישראל ובני ישראל יוצאים ביד רמה" [שמות י"ד, ה-ט]

השאלות הן:

א] מדוע הפרשה פותחת דווקא במילה: "ויהי"-שהיא מרמזת  על צער?

ב] מה הייתה הסיבה לרדיפת פרעה וחייליו אחרי עם ישראל?

תשובות.

"ויהי  בשלח פרעה.."- לשון  צער?

אומרים חכמים במסכת מגילה [י, ע"ב] :"כל מקום שנאמר :"ויהי" אינו אלא לשון צער" השאלה המתבקשת היא  באיזה צער מדובר? הרי עצם יציאת עם ישראל מגלות  לחירות- דבר משמח מאד. אלא שהמילה: "ויהי" באה לתאר – אכזבה ותסכול שבני ישראל עדיין לא הגיעו לרצון ולהבנה שיש להשתחרר מהשעבוד  הארוך במצרים  אל החופש.

הרי כל עשרת המכות שהקב"ה הנחית על מצרים- מטרתם הייתה  לטעת בקרב עם ישראל את האמונה החזקה בקב"ה - אלוקי אברהם יצחק ויעקב-  אשר תמיד עומד לצידם ואינו נוטש אותם וגם את התשוקה העזה לחירות, אך מצער מאד שמטרות אלו לא הושגו.

וכל זה  למרות העובדה שבני ישראל היו  נוכחים במצרים בזמן המכות ואף ראו במו עיניהם כי הנס היה כה גדול שהם עצמם לא  נפגעו מהמכות.

וכעת כאשר  הגיע שעתם לצאת ממצרים, הם אינם יוצאים משאיפתם הטבעית להשתחרר מכבלי העבדות, אלא פרעה שילח אותם ממצרים – לכן הצער מתבטא במילה: "ויהי"

הרב אליהו שלזינגר- בספרו: "אלה הדברים" מביא הסבר מעניין לעניין הצער, מתברר  כי היו שתי כיתות בתוך בני ישראל בצאתם ממצרים. קבוצה אחת : הייתה חזקה באמונה בקב"ה והאמינה בה' ובמשה עבדו -שיביאו את הגאולה המיוחלת, לכן התכוננו לפי צווי ה' ליציאה ממצרים. קבוצה זו מכונה בשם: "בני ישראל"

 ואילו הקבוצה השנייה :הייתה שקועה בעבדות ,השלימה עם המצב ובכלל לא  האמינה בגאולה הקרובה. קבוצה זו מכונה בשם: "העם" ולכן נאמר על כת זו: "ויהי בשלח פרעה את  העם" . 

בעל הטורים מסביר : כי קבוצה זו היא: הערב רב שיצאו יחד עם ישראל. לכן התורה מדגישה: "ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא כי אמר אלוקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה" החשש  הוא מ "העם" שבראותם מלחמה-  יחליטו לשוב חזרה למצרים. לכן הקב"ה שינה את המסלול: "ויסב אלוקים את העם דרך המדבר ים סוף" כדי שאותה קבוצה המכונה בשם: "עם" לא תשוב למצרים, אך לגבי  בני ישראל נאמר: "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים" זוהי הקבוצה השנייה שהיו בעלי אמונה חזקה בקב"ה והיו מצוידים עם סוגים שונים של נשק –במטרה לצאת מהגלות המצרית. יוסף השביע את בני ישראל שיעלו את עצמותיו ממצרים אל הארץ ולא פנה אל :"העם" כפי שהכתוב מציין: "וייקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמור, פקוד יפקוד אלוקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם"  יוסף סמך על: "בני ישראל" ולא על : ה"עם" .

ונאמר: "ובני ישראל יוצאים ביד רמה"  גם כאן אין מדובר בעם,   אלא בקבוצה הטובה: בני ישראל. כאשר  פרעה מתקרב אליהם, מי נושא תפילה אל ה'? בני ישראל ולא העם כפי שהתורה מציינת: "ויצעקו בני ישראל אל ה' " אין העם צועק היות והוא מיואש, אלא בני ישראל התופסים את אומנות  אבותיהם ומתפללים לה' " ובהמשך הכתוב מתאר: "ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה" מי הנכנסים במסירות נפש לים? אלו בני ישראל כמובן.

ובשירה השתתפו משה ובני ישראל ולא העם.

מטעם זה הגאולה הייתה קשה  עקב  חוסר האחדות של בני ישראל  והיותם מפולגים בדעותיהם. לכן אין פלא, אפוא שהכתוב פותח במילה: "ויהי"- לשון צער.

רדיפת פרעה וחייליו אחרי בני ישראל.

יש לתמוה, אפוא, מדוע פרעה רודף אחר בני ישראל לאחר שנודע לו כי הם ברחו ממצרים, הרי נאמר בפרשת בא, כי פרעה הסכים ליציאתם: "ויקרא למשה ולאהרון לילה ויאמר קומו צאו מתוך עמי גם - אתם גם - בני ישראל ולכו עבדו את ה' כדברכם: גם צאנכם גם – בקרכם  קחו כאשר דברתם ולכו וברכתם גם אותי" ולא רק פרעה אישר לבני ישראל לצאת ממצרים, אלא גם העם דחק בפרעה להסכים ליציאתם: "ותחזק מצרים על- העם למהר לשלחם מן- הארץ כי אמרו כולנו מתים" [שמות י"ב, ל"א-ל"ד]

אלא ניתן להבין מדברי ה' אל משה , כי הקב"ה בכבודו ובעצמו חיזק את לב פרעה כפי שנאמר: "וחיזקתי את לב- פרעה ורדף אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה' ויעשו כן" [שם י"ד, ד]

מתברר שלקב"ה ישנה מטרה כפולה  בחיזוק לב פרעה:

א] למען המצרים כדי שיראו את גדולת ה'  וכך גם כל אומות העולם .

ב] כדי שעם ישראל יתחזק באמונה בקב"ה,  זאת  לומדים מהפסוק: "ופרעה הקריב.." [שם י"ד, י] רמז- כי פרעה גרם לכך שבני ישראל  התקרבו  באמונה  לה'.

רש"י  בשם חז"ל: מסביר: פרעה שלח שליחים וכאשר ראו שעברו כבר שלושה ימים מזמן יציאתם ואין הם זובחים לה', אלא ממשיכים בהליכתם ,מיד שבו אל פרעה ואמרו: כי העם  פשוט ברח.  ועל כך שואל: "אוזניים לתורה"- הרי השליחים ראו שישראל נסוגים אחורנית לכיוון מצרים ומדוע חשבו כי הם בורחים? הוא מתבסס על דברי מכילתא האומר: כי ישראל חזרו אחורנית רק אחרי שהשליחים יעזבו אותם.

אבן עזרא מסביר בשם אחרים: חרטומי מצרים עשו לישראל מחסומים של צורות אליליות שמנעו מכל עבד לנוס לשם. אבל אחרי שהם עברו בכל זאת  את כל המחסומים ,הבין פרעה שהם נטשו את העבדות והולכים קדימה לקראת  גאולתם. 

אבן עזרא מביע גם את דעתו האישית: ההסבר פשוט מאד, כאשר פרעה שומע מפי משה :"דרך שלושת ימים נלך במדבר" ופרעה הבין כי משה יודע היטב את המסלול ואת התכלית  אליה הוא  שואף להגיע, אבל אחרי שהשליחים באו וסיפרו לפרעה כי ישראל נסוגים אחורנית וגם נראים נבוכים, פרעה התחיל לחשוד כי משה רימה אותו בדברי השכנוע שלו באומרו : כי מטרתם לזבוח זבח לקב"ה וכנראה  שמשה וישראל בורחים ממצרים, היות ואדם שבורח נעשה מבולבל ומאבד את הדרך, אינו יודע לאן לפנות.

הרמב"ן מסביר באופן דומה אך הוא מוסיף: "ובני ישראל יוצאים ביד רמה" הכוונה שעשו לעצמם דגל ויוצאים בשמחה ומחולות  כפי שנוהגים אנשים היוצאים מעבדות לחירות. ולא כעבדים המתכננים לשוב למצרים. אך  חוזק ליבו של פרעה טמטם את ליבו ולמרות שהוא הסכים בתחילה להרשות לבני ישראל לצאת ואף ביקש: "וברכתם גם אותי"  ובנוסף לכך היה צריך פרעה להירתע במיוחד כאשר ראה שהים נבקע לשניים לקראתם ולהבין שאין מה לעשות יותר, הוא נהג ההפך והחליט לרדוף אחריהם.

ספורנו: כי ציון העובדה שבני ישראל יוצאים  "ביד רמה" הוא סימן של תמימות הם האמינו שיש בכוחם לנצח את המצרים.

אור החיים מפרש: כי בכך שה' חיזק את ליבו  של פרעה,  התורה מבליטה גם את טיפשותו, הרי הוא היה צריך להבין    שעצם יציאתם ביד רמה- סימן שיש לכך סיבה והם יודעים בוודאות שהשתחררו מכבלי העבדות. אבל הוא לא הגיע לתובנה זו ,כי ה' חיזק את ליבו ולכן החליט לרדוף אחריהם.

הכלי יקר טוען: כי פרעה ראה שהערב רב הצטרף לבני ישראל, לכן חשב להיעזר בהם, הוא האמין שבשעת מבחן הם ימרדו נגד בני ישראל וישמשו מעין גיס חמישי ויעמדו לצד פרעה - בעת מלחמתם בהם.

 בעלי המדרש אומרים פירוש מעניין: לפרעה הוגד את  שבועת ה' לאברהם בברית בין הבתרים: "כי גר יהיה  זרעך ארבע מאות שנה" אבל בפועל השתעבדו רד"ו שנים ,לכן האמין שיש בכוחו להחזירם למצרים.

לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן להסיק: כי פרעה נהג בחוסר תבונה כאשר החליט לרדוף אחר עם ישראל, הוא לא קרא את המפה נכון ולא הבין את המציאות וכל זה - היות וה' הכביד את ליבו.

והתוצאה הייתה :כי לא פעל בהגיון והיה מוכן להשפיל את עצמו עד כדי כך שהוא בעצמו רתם את סוסו למרכבה ולא משרתיו, אך עם כל זאת הייתה לו גם זכות שבכך קירב את עם ישראל לתשובה וקירבם לבורא עולם כדברי ר' ברכיה: "יפה הייתה הקרבת פרעה לישראל מק' צומות ותפילות, למה שכיון שרדפו אחריהם וראו אותן- נתייראו  מאד ותלו עיניהם למרום- עשו תשובה והתפללו"

  [שמות רבה, בשלח כ"א, ה]